שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות אורח חיים · תשובה ד
שלום ללובש מדע גאון העדה לתורה ולתעודה בדעת ובתבונה ידו הדה כבוד ידידי הרב המאה"ג החריף המפורסים נ"י ע"ה וכו' כ"ש מהור"ר חיים דיימשמאן נ"י אבד"ק מרייביטש:
מכתבו היקר הגיעני והנני שולח קונטרס תשובתי דבר ברור על אופניו פעם בארוכה פעם בקצרה. כי קשה עלי להביא הכל עלי ספר באשר מלאכתי נעשית ע"י אחרים וזה החלי.
פתח דבריו בזה"ל הנה הכ"מ פ"ב מהלכות שבת כתב על רבינו בכתבו שבת דחוי' אצל פקוח נפש דזה תליא אי טומאה דחוי' או הותרה ורבינו פסק טומאה דחוי' א"כ גם שבת דחוי' אצל פקוח נפש ובהשקפה ראשונה הי' נראה דנעלם ממנו סוגיא ערוכה ביומא דף מ"ו פלוגתא דרבא ור"ח לענין סופו כתחלתו מתרץ רבא שבת הותרה טומאה דחוי' עכ"ל דמר וכבר נתעוררתי ע"ז מפי למדן א' שעבר דרך פה ולפום רהיטא אמרתי שיש לחלק בין הנושאים לפי דברי ספר תורת אדם להרמב"ן דף מ"ד ע"ב ועתה הנני מעתיק דבריו שמתחלה מביא דברי רש"י במס' ברכות דף כ' ע"א ד"ה שוא"ת והוסיף בזה"ל ולפי פירושו דלאו דכהן כיון דליתא אלא לאו דלא יטמא ומפיק מיני' מת מצוה. הא ליתא בלאו אלא בשאר קרובים מתים לא יטמא אלא מת מצוה וכה"ג לא הוי דחוי' דחד שמא הוא ולא מקיים האי אלא בעבר על האי אין קבורת מת מצוה בלא טומאה לעולם. אלא עשה דפסח א"נ סדין בציצית כיון דעשה דפסח ולאו דכלאים משאר היא כי אתי עשה דמת מצוה או דציצית נדחה להו כה"ג מיקרי דחוי' דהא אינהו גופייהו מצי למיעבד מצוה דפסח וציצית וכן לא עבר בלאו א"נ בעשה מצוה הוא דכתב להו ודמיא הא מילתא לההיא מילתא דבמס' יבמות דאמרינן התם שאין עשה דוחה את ל"ת שיש בו כרת היא אסורה עליו ערוה אינה עולה כלום והוא גופי' מצות יבום ל"ת של כרת היא דאשת אח כרת יש בה אלא עשה דיבמה לגבי לאו דאשת אח לא מיקרי דחוי' דהא ליתא אלא בהכי ערות אשת אחיך לא תגלה אלא במקום שאין בנים ליבם וליתא לכרת ולא ללאו בהכי דהא לא מצי מייבם אלא בהכי וה"נ לגבי שבת אשכחן עבודה דדחי' שבת ולא גמרינן מהתם דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת עכ"ל אף שיש קצת גמגומים בלשון הנ"ל כאשר שכיח להיות בספר הזה בטעותים שנפל בהעתקת כ"י ובדפוס לא שלחתי יד להגיה ותורף כונת הרמב"ן מבואר שסברתו לחלק דהיכי שקיום מצות עשה הבא בביטול איסור אגודים תמיד יחד שאין מציאות לקיום מ"ע כי אם בביטול איסור המתנגדה ובכה"ג לא מיקרי דחי' ומיד שנאמרה המצוה ההיא הותר בעשייתה איסור העומד לנגדו והי' כלא הי' איסור בגוונא כזה ע"כ ביבום שתמיד המצוה היא רק באשת אח לא מיקרי דחיות איסור אשת אח רק היתר גמור וכן דעת הרמב"ן הנ"ל גבי קרבנות צבור שזמנם קבועים בשבת דכיון שאין מציאות לקיום הקרבת אותן קרבנות בזמנם בשבת כ"א ע"י מלאכות האסורים בשבת ואי לא עביד הא לא מקיים הא לא מקרי דחי' רק הותרה אבל היכא שיש מציאות בקיום המצוה בלא ביטול איסור רק שלפעמים בא בדרך מקרה צורך ביטול איסור כדי לקיים אותו מצות עשה בכה"ג אם מבוטל האיסור בקיום מ"ע מקרי דחי' ולא הותרה ובזה מתורץ היטב כל קושית התוספות במס' ברכות דף כ' ע"א ד"ה שוא"ת מה שהקשו שם על רש"י ומה שמצינן בגמ' לשון דחי' גם גבי קרבנות לאו דוקא הוא ולפי דבריו א"ש דברי רבא הנ"ל דמתרץ אליבא דר"ח דבשבת הותרה וטומאה דחוי' דהקרבת הקרבנות של שבת א"א במציאות אם לא בעשיית מלאכו' ע"כ כיון שהתירה אותן התורה להקריבם בשבת מקרי הותרה משא"כ בהקרבת קרבנות בטומאה שלולא שיקרה מקרה הטומאה בבעלי' או בכהן או בכ"ש הי' מתקיימת העשיות הקרבנות בזמנו בלי צורך דחיות איסור זה ע"כ אם מזדמן טומאת כהנים וצריכין לדחותו לצורך הקרבת קרבנות אין הכרח שיהי' נקרא בשם הותר לכן איכא מ"ד שסוברי' שטומאה בקרבנות צבור לא הותרה רק דחוי' אבל לענין מלאכת שבת בקרבנות שזמנם בשבת לכ"ע הוי הותרה לגמרי וע"כ אף שהרמב"ם פוסק בפ"ד מהלכות ביאת המקדש דטומאה דחוי' הוא בצבור מ"מ לא מצינן שכ' כן לענין הקרבת קרבנות בשבת וא"ש דברי רבא טומאה דחוי' שבת הותרה:.
ולפי הנחה זו א"ש דברי הכ"מ הנ"ל דשבת לענין חולה יש לדמותו לדין טומאה בקרבנות צבור וכשם שטומאה דחוי' היא כן שבת לצורך חולה דהוי ג"כ רק כדבר הבא במקרה שיהי' מהצורך לדחות שבת לקיום מצות פ"נ ע"כ לא הוי הותרה כמו בקרבנות שבא בשבת אלא דחוי' כמו בהזדמנות טומאה שצריכין לדחותו מפני צורך הקרבנות ק"צ:
ובדברי הנ"ל יש לדחות דברי הפלאה במס' כתובות דף ה' ע"ב ד"ה בגמרא ואת"ל מקלקל שכ' בזה"ל ואפשר לומר דבאמת הוי מצי למימר שם דלר' יהודה איצטריך גבי מילה משום תיקון דמפרק כדס"ל לר"י בחולין וכדאמר בשבת כל אומנא דלא מייץ כו' סכנתא הוא דמחללין שבת עלייהו א"כ אפי' נחשוב לגוף המילה לקלקול מ"מ בפירוק הדם הוי תיקון ואיצטרך קרא למשרי מילה כו' יעו"ש ופשוט שאין מקום לדבריו רק לשיטת הבעה"מ בפרק ר"א דמילה שסובר דהיכא דאישתפך חמימי הנצרך לאחר המילה דחוין המילה בשבת כדי שלא נצטרך לבוא לידי חילול שבת בחמום מים לאחר המילה אמנם ז"א רק אי אמרינן דשבת דחוי' הוא לגבי פ"נ כמו דפסקינן גבי טומאה דדחוי' הוא אבל למ"ד גבי טומאה דהותרה מסתמא סובר דגם שבת לענין פ"נ הותרה ממילא לר"י שסובר דטומאה הותרה כ"כ גם לענין שבת ופ"נ אין לנו לבטל מצות מילה מחמת חימום מים שיהיה צורך לחמם לאחר המילה דהא כיון דשבת הותרה אצל פ"נ וכחול הוא לגבי' א"צ להדר שלא יבא לידי מלאכה בשבת לצורך פ"נ ומה"ת לדחות עי"ז מצות מילה בזמנה
אבל עדיין יש מקום לקושי' מעלתו דמנ"ל לר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטרך קרא למישרי מילה הא אי לאו קרא ס"ד לדחות מילה בשבת משום צורך חילול השבת במציצה (והיינו אם גם ר"ש סובר דשייך מלאכת פירוק במציצת הדם ודלא כדברי הפלאה) דהא לר"ש שסובר טומאה דחוי' כ"כ שבת לענין פ"נ לא הותרה אלא דחוי' והוי אמינא לדחות מילה מפני הכרח ח"ש לאחר המילה כדעת בעה"מ הנ"ל וליישב גם קושי' זו אקדים מה שנ"ל פשוט דמחלוקת הקדמונים המובא בשו"ת הרשב"א סי' תרפ"ט לענין פ"נ בשבת אם דחוי' או הותרה יש לכאורה לתלות בפלוגתא שבמס' יומא דף פ"ה. ולר"ע דיליף דפ"נ דוחה שבת מהא דכתיב מעם מזבחי ולא מעל מזבחי כו' אבל להחיות אפי' מעל מזבחי כו' ועבודה דוחה שבת ק"ו דפ"נ שדוחה את השבת. הרי דדחיית פ"נ בשבת אתי' מעבודה. וכיון שעשיית עבודה בשבת אינה דרך דחי' רק הותרה לגמרי וכדברי רבא הנ"ל טומאה דחוי' שבת הותרה א"כ גם לפ"נ הותרה שבת אבל לאינך מ"ד דלא ילפי מעבודה אין הכרח שיהיה שבת הותרה בפ"נ. ולשמואל דיליף דפ"נ דוחה שבת מוחי בהם נראה לומר בפשיטות דלא הותרה שבת אצל פ"נ אלא דחי' דהא מוחי בהם למידין דרך כלל דכל מצוה שבתורה עשה ול"ת ומאכלות אסורות שאין עומדין בפני פ"נ מה"ת לחלק בין איסור מלאכת שבת ובין שאר איסורים ובשאר איסורי' שמותר להאכיל לחולה שיש בו סכנה כ"ע מודים דלא הותרה וע"כ מאכלות אסורות לחולה צריך לדקדק להאכיל את הקל קל תחילה. והרי מהר"ם מרוטנבורג שסובר דשבת הותרה אצל פ"נ מודה בעצמו שאכילת איסור לחולה לא הותרה רק דחי' אשר ע"כ דעתו שאם יש חולה שיש בו סכנה בשבת שצריך לאכול בשר אף שיש נבילה מוכנת מותר לחלל שבת ולא להאכיל נבילה דשבת הותרה ואיסורי מאכלות לא הותרה רק דחוי' כן מבואר מתוך דבריו המובא ברא"ש פ' בתרא דיומא ובפרט בתשובתו בעצמו שהוא בשו"ת הרא"ש כלל כ"ו דין ה' וכן מבואר להדיא בתשו' הרשב"א הנ"ל שכ' בזה"ל ולי נראה שהכל במחלוקת אם נאמר שבת דחוי' או שבת הותרה אצל חולה אם נאמר שבת הותרה אצל חולה שוחטין לו שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה ושוחטין לחולה בשבת כדרך שאנו שוחטין בשביל עצמינו. וכדרך שאמרו בטומאה למ"ד טומאה הותרה בציבור שאם נטמא הכוס פי יש שם כוס אחר נותן לטהור אפי' מן הכוס שנטמא אבל למ"ד דחוי' היא מאכילין לו הנבילה שהוא צריך לאכול ואין עוברים לשחוט לו שבמקום שיש שם בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה את השבת וכמדומה שהלכה כמ"ד שבת דחוי' הוא ולא הותרה כו' עכ"ל ועכ"פ נכון לדעתי להחליט דאליבא דר"ע דיליף דחיית שבת אצל פ"נ בק"ו מעבודה שדוחה שבת ונדחין מפני פ"נ דכשם ששבת הותרה לענין עבודה כ"כ הותרה לענין פ"נ ואין לדמות לטומאה שאינו אלא דחי' וא"כ י"ל דר"ש אזיל בשיטת רבו ר"ע (וכעין דאיתא במס' מנחות דף ע"ב) דשבת הותרה אצל פ"נ ואין צד סברא לומר שידחה מילה בשבת מחמת המלאכה שיהי' במציצה דאף שיש במציצה משום מפרק כיון שהוא להציל התינוק מסכנה אין עלי' שם חילול בדחיות שבת דהותרה לגמרי וכנ"ל וכחול הוא לגבי פ"נ:
אמנם לכאורה קשה על הטור או"ח שבסי' שכ"ח כתב בזה"ל הי' החולה צורך לבשר שוחטין לו ולא יתנו לו בשר נבילה כדי שלא יצטרכו לחלל שבת בשחיטה. כי השבת הוא אצלו כחול לכל מה שצריך ע"כ אין להאכילו בשר נבילה עכ"ל הרי שתופס להלכה כדעת הר"ן דשבת הותרה אצל חולה ובאישתפוך חמימי דלאחר המילה סובר הטור כדעת הרז"ה שדוחין את המילה כדי שלא יבוא לידי חילול שבת בחימום מים לאחר המילה כמש"כ הב"י לאו"ח סי' של"א בזה"ל ומדברי הרי"ף והרמב"ם ורבינו בהלכות מילה נראה שסוברים כדעת הרז"ה והרשב"א ולולי דמסתפינא אמינא דבר חדש דלכאורה קשה לר"ע דיליף דחיית שבת לפ"נ בק"ו מעבודה ולר"א דיליף ממילה דדוחה שבת דא"כ נימא דיו דכשם שבעבודה ובמילה אין היתר במכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש ונדחה עבודה והמילה בפניהם כ"כ גבי חולה שהי' כבר בסכנה קודם שבת והי' ידוע שיצטרך לבשר או לחמין בשבת אם לא הוכן עבורו מע"ש יהי' אסור לעשותן עבורו בשבת וצ"ל דאף דבכה"ג לא אתי' מעבודה וממילה מ"מ כיון שהוא עתה לפנינו בסכנה בשבת ואם לא נחלל שבת עבורו אפשר שיבוא לידי סכנת מות נדחה לפניו שבת כמו כל איסורי תורה שאין עומדין בפני פ"נ דמקרא מלא דיבר הכתוב אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. ממילא יש סברא לומר כיון דהיתר דחי' שבת לצורך חולה במכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש לא אתי' לר"ע או לר"א לא מעבודה ולא ממילה כ"א מפסוק הנ"ל וחי בהם אין היתירו רק דרך דחי' כמו כל איסורים שהם דחוים לצורך חולה ולא הותרה דהא בעבודה ומילה כה"ג אף בדחיות אין לעשותן בשבת ודוחי' העבודה והמילה בשבת מפני המכשירים שהי' אפשר לעשותן מע"ש ולא נעשה דכללא הוא דכל מלאכה שהי' אפשר לעשותו מע"ש אינו דוחה שבת א"כ י"ל אף לשיטת מהר"מ דשבת לגבי חולה כחול הוא מ"מ לענין מכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש אינו דרך היתר גמור כמו עבודה ומילה רק דרך דחי' כמו כל איסורים או אפשר לומר דלענין סכנה לחולה אם אינם צריכין לו בע"ש שאעפ"י שנראה שיהיה צורך לו בשבת מ"מ כיון דכ"כ אפשר שיצא מכלל סכנה ולא יהי' מהצורך לחלל שבת עבורו אינו בחיוב הכנה קודם שבת ולא מיקרי מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אלא היכי שידוע בודאי שצריכין לאותן מכשירי' ולפי"ז גבי אישתפיך חמימי שהוא צורך ודאי למים חמים בשבת לאחר המילה אם לא הוכן מע"ש או שהוכן ונשפך מיקרי מכשירי' שהי' אפשר לעשותן מע"ש אשר ע"כ לפי מ"ש הבעה"מ דבכה"ג מיקרי לגבי מילה מכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש כ"כ לענין צורך סכנת הילד הוי רק כמכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש ובידו הי' שלא יבוא כלל לידי צורך חילול שבת אם לא הי' נשפכים המים שמע"ש הגם כשעבר ומל בשבת והרי בא הילד לסכנה מותר להחם המים מ"מ לא הוי בכלל הותרה רק דחוי' וע"כ דעת הרז"ה שתדחה מילה כדי שלא יבא לידי דחיות שבת אף לשיטת מהר"מ דשבת הותרה גבי פ"נ דשאני הכא דהוי כמכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש וא"ש דברי הטור בלי סתירה ולסברא זו צריכין אנו לומר גם בשיטת הרשב"א שהכריע בחדושיו במס' שבת דף קל"ד ד"ה הא דאמרינן כדעת הרז"ה ודלא כדעת הרמב"ן בראייתו ממס' ביצה דף ב' ב"ש אומרים יחפור בדקר ויכסה כו' ומדלא התירו לשחוט לצורך שמחת יו"ט אף באין לו דקר נעוץ דבשעת שחיטה ליכא איסור ואחר שחיטה יבוא עשה דכסוי וידחה איסור דחפירה כו' יעו"ש ויש לדקדק על דבריו דהא מדבריו בתשובותיו שהעתקתי לעיל שסיים בזה"ל וכמדומה שהלכה כמ"ד שבת דחוי' ולא הותרה מבואר שלא החליט לומר דשבת לא הותרה ולשיטת הסוברים דשבת הותרה אצל פ"נ ולא דחוי' אין ראי' מההיא דביצה לדחות דינו של הרמב"ן די"ל דשאני התם דמא דמותר לאחר השחיטה לחפור בדקר ולכסות אינו אלא מצד דחי'. דעשה דכסוי הוא שדוחה את האיסור התפירה ע"כ אסור לשחוט לכתחילה לגרום שיבוא לידי דחי' אבל באישתפוך חמימי דלאחר המילה יהי' החימום בהיתר גמור לא דרך
דחי' לשיטת הסוברים דשבת לצורך פ"נ כחול הוא אמנם לפמ"ש א"ש דבכה"ג שהי' אפשר לעשותן מע"ש לא מיקרי הותרה אלא דחי' ולכן נכון לדחות איסור מילה שלא יבוא לידי דחיות שבת לצורך פ"נ המכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש ושפיר דמי להאי דלא ישחוט אלא א"כ יש לו דקר נעוץ:
ואם נכון כמ"ש תחילה דבחולה שהי' ידוע מע"ש שיהי' צורך לחלל שבת לשחוט בהמה וכדומה אשר הי' אפשר להכין מע"ש אף שאם לא הוכן מע"ש מ"מ צריכין לחלל שבת עבורו רק דבכה"ג אין החילול הזה כהותרה רק דרך דחי' מצאתי מקום ליישב מה שהקשיתי כבר בסוגיא דחולין דה ט"ו דאיתא שם תני תנא קמי' דרב השוחט בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל כו' הא ר"מ שרי כי שרי ר"מ כגון שהי' לו חולה מבע"י. אי הכי מ"ט דר' יהודה דאסר כגון שהי' לו חולה והבריא כו' ומקשה בתוס' ד"ה כגון שהי' לו דהא הוי מוקצה לחצי שבת ומתרצי' בתוס' בתירץ הא' כיון שהרגילות הוא שחוזר לחליו לא הוי מוקצה כמו גמרו בידי אדם עכ"ל והקשיתי דהא ר"י א"ל הכנה דרבה ולשיטת כמה פוסקים מאן דא"ל הכנה דרבה סובר שאין צורך שבת נעשי' ביו"ט אף באפי' ובישול ואין היתר לזה רק מטעם הואיל ואי מקלעי לי' אורחי' חזי ליו"ט ובתוס' מס' פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה רבה אמר אי' בזה"ל. וא"ת אי אמרי' הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרי' הואיל עכ"ל א"כ בגוונא הנ"ל שיש לו חולה בתוך ביתו ורגילות הוא שחוזר לחליו בכה"ג הוי הואיל דשכיח וליכא איסור דאורייתא כששוחט אף בעת שהחולה אינו בסכנה דעכ"ז שייך הואיל שיכול לבוא לידי סכנה ויהי' לו צורך באותו שחיטה ואף שגם היכא דשייך הואיל מ"מ אסור מדרבנן הרי מדרבנן לא קניס ר"י שוגג אטו מזיד א"כ נשאר קושי' הגמ' א"ה מ"ט דר"י אמנם כבר בררתי במקום אחר שדעת התוס' דמלאכת שבת בחולה שיש בו סכנה הותרה ולא דחי' אבל לשיטת הר"ן במס' ביצה פ"ב דין תת"פ שמאריך לברר דמלאכת יו"ט לצורך אוכל נפש הותרה לגמרי ומלאכת שבת לחולה שיש בו סכנה אינו הותרה רק דחוי' ול"ק קושית התוס' הנ"ל די"ל דלא אמרי' הואיל אלא גבי יו"ט דאי מקלעי לי' אורחים ותברר למפרע שלא הי' שם מלאכה במה שאפה ביו"ט דלצורך הוי כמו בחול משא"כ במלאכת שבת דאף שמזדמן חולה שיש בו סכנה אינו הותר במלאכה עבורו רק דרך דחי' וכיון שלא הותרה לא שייך למשרי שלא לצורך חולה כלל מטעם הואיל וחזי לכשיהי' חולה ובהנחה זו עלתה לי לפרש פירוש נכון בדברי הגמ' פסחים דף מ"ז ע"ב אחרישה לא לחייב כו' כתישה ביו"ט מי שרי וישבתי בפירושי כל קושי' התוס' שם תמצית דברי בקיצור אומר דאף דעשה דכיסוי דוחה ל"ת דכתישה או דחרישה מ"מ לא הי' עולה על הדעת לפטור על החרישה מטעם הואיל שיהי' חזי מצד דחיית עשה לל"ת וכאשר באמת כבר נתקשה בזה הט"א בקו"א במס' חגיגה הא לכל דחיית עשה לל"ת בעינן שיהי' בעידנא ואיך נאמר הואיל לפטור על חרישה שנעשית שלא בעידנא רק דאיכא למימר הואיל ואני הוספתי להקשות מה"ת יהי' שייך הואיל כהאי שאף שיזדמן שיהיה בו צורך לכסוי לא יהיה בו צורך אוכל נפש כ"א המצות דכיסוי ידחה ומה ענין השתוות בכה"ג להואיל דרבה באופה מיו"ט לחול דשם אם יזדמן אורחים תשוב מלאכת האפיה למפרע לצורך יו"ט. ע"כ פרשתי בכוונת הגמרא הואיל וחזי לכסוי דם צפור כלומר דמשכחת שיהיה תועלת בחרישה זו שחרש כבר לצורך אוכל נפש ביו"ט דאם אין לו עפר מוכן ומזדמן לו חיות ועופות מונע מלשחוט וביטל משמחת יו"ט דלא הותר לו לחרוש ולכתוש כדי שיהיה בידו לשחוט לצורך יו"ט והוי כמכשירי' שאפשר לעשותן מעיו"ט כמ"ש הרא"ש בפ"ב דבכורות אבל אם כבר עבר וחרש ומזדמן לי' אח"כ עופות וחיות בידו לשוחטן לכתחילה לצורך יו"ט ולכסות בעפר מאותה החרישה אף שנעשית באיסור לאו הבא מכלל עשה הנלמד מהוא ולא מכשירי' מ"מ יכול לכסות בו וכיון שעכ"פ אם מזדמן חיות ועופות איגלאי למפרע שהי' תועלת בחרישה זו לבוא עי"ז לצורך יו"ט כי יהי' מותר לו לשחוט לכתחלה החיות ועופות שיזדמן לו ומפקע ממילא ע"י הואיל דהחיוב מלקות על החרישה מדין הואיל כמו באופה מיו"ט לחול ובזה א"ש מה דמסיק שם הגמ' כתישה ביו"ט מי שרי הכוונה כיון דעדיין לא כתיש ואף אם יזדמן לו חיות ועופות לא יהי' רשאי לכתוש משום דהוי מכשירי' שאפשר לעשותן מעיו"ט. הרי לא פעל באותו החרישה לצורך אוכל נפש דהא מנוע הוא מלכתוש וממילא לא יהי' היתר לשחוט עופות וחיות כשיזדמן לו סוף דבר נשמע שנכון מ"ש דלא שייך הואיל רק היכא שאם יזדמן הדבר אשר אנו דנין מחמתה לומר הואיל תשוב עשיות אותה המלאכה להיתר גמור וע"כ לשיטת הסוברים דשבת לגבי חולה שיש בו סכנה כחול הוא והותרה לגמרי כל המלאכות בצורכי חולה ולא על דרך דחי' שפיר הי' מקום לומר דשייך הואיל גם במלאכת שבת הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה וצריכין למה שתירצו ע"ז בתוס' דכיון דלא שכיח הוא ל"א הואיל וא"כ מיושב קושיתי הנ"ל דשם במס' חולין דמיירי שהי' החולה כבר מבעוד יום וע"כ לא היתה הבהמה מוקצה שהי' בדעת בעל הבהמה לשוחטה בשבת לצורך החולה הרי דאסיק אדעתו שיצטרך לשחוט לצורך אותו חולה והי' לו לשחוט קודם שבת ועי"ז הוי כמכשירי' שהי' אפשר לעשותן מע"ש וגם בעבודה אף דשבת הותרה אצלה מ"מ היכא דאפשר לעשותה מע"ש לא הותרה לאחר עשייתן עד שבת שאם איחר בטל הקרבת הקרבן רק שבחולה אף שהי' בידו להכין מע"ש עכ"ז אם עבר ולא הכין שרי לעשותו בשבת לצורך פ"נ החולה אבל כה"ג לא מיקרי היתר גמור רק דחי' כמ"ש לעיל ועל גוונא כזה שאינו בהיתר גמור רק דרך דחי' לא אמרינן הואיל לאפקועי איסור מלאכה הנעשית בעת שלא נצרך לחולה ואין בו אלא הואיל וחזי אם ישוב החולה לחליו: והשוחט בעת שלא שב החולה לחליו עבר על מלאכת שבת מדאורייתא וע"כ קניס ר"י שוגג אטו מזיד ומיושב קושייתי הנ"ל מלבד כל האמור עוד מילין בפי בלמדי בליסא שמעתי מפי שארי המנוח הגאון מהו' דוד טעבלי זצ"ל קושיא הנ"ל דאיך מוכח דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת הא אי לאו קרא הוי מצריכין לדחות המילה מפני המלאכה שבמציצה וישבתי לו אז בסברא אשר קיימתי' אז מדעתי ואחר זמן רב מצאתי און לי בתשו' מהרנ"ח ח"ב ספר מים עמוקים בסי' ל"ט שמפקפק על דינו של הרשב"צ. שאסור למול מילה שלא בזמנה ביום ה' מפני חשש חילול שבת ביום ג' למילתו ובתוך דבריו כ' בזה"ל דנהי דמילה שלא בזמנו לא דחי שבת גופא דהוא גופא איסור שיש בו סקילה אבל איסור שנראה כמתנה לחלל שבת ודאי לא חמיר כ"כ ואין בו כדי להשהות מצות מילה כו' ע"כ והנה פשוט דאף שהרז"ה סובר דבאישתפוך חמימי דחינן המילה כדי שלא יבוא לידי צורך חילול שבת לסכנת הילד אחר המילה בחימום מים מ"מ ודאי מודה דאם עבר ומל בכה"ג לא פגע באיסור מיתה רק איסורא בעלמא הוא דעביד במה שגרם בידים שיבוא לידי מלאכה בצורך פ"נ וקשה דא"כ למה דחינן מצות מילה בזמנו משום איסור זה שגורם שיבוא לידי חילול שבת לצורך פ"נ ואף דאם עובר באיסור זה קאי בלאו או גם בעשה הלא מילה אף שלא בזמנו דוחה ל"ת ועשה דצרעת וכ"ש בזמנו לענין דחיית איסור שבת בגוונא דליכא בי' דררא דעונש כרת ומיתה והדעת נותנת דאיסור זה עכ"פ קל הוא מעשה ול"ת דצרעת ולזה כת' הרז"ה בעצמו בטעם האיסור משום דהוי מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש כוונתו דליכא שום דחי' דאו' במכשירי' שהי' אפשר לעשותן מעיו"ט אף היכא דאין בעשיית אותן מכשירין איסור מיתה כמו תחומין אליבא דר"ע דליכא אלא לאו בעלמא ובמק"א בארתי דעשה דשבת ג"כ ליתא בתחומין דאין עליו שם מלאכה ובפרט לדברי רבינו יונה המובא בחידושי הרשב"א והריטב"א בחידושיו ליבמות בסוגי' דעליה שכ' דעשה דשבת אינו אלא על מלאכות שהמה באזהרת כרת ומיתה דומי' דחריש וקציר וחכמינו ז"ל העמידו דבריהם אף בשבותין שהי' אפשר לעשותן מע"ש לדחות מפניהם הקרבת הפסח ומצות מילה כמפורש בריש פ' אלו דברים וא"כ מיושב קושי' הנ"ל דהא דמצרכינן רבוי דקרא דמילה בזמנו דוחה שבת הוא אף דבכל התורה עשה דוחה ל"ת מכ"ש ממילה שדוחה צרעת אף שהיא עשה ול"ת מ"מ שאני שבת שהיא ל"ת ויש בה מיתת ב"ד אבל בגוונא דליכא איסור מיתה הי' פשוט שנדחה מפני עשה דמילה היכא שאין האיסור על דרך מכשירי' שהי' אפשר לעשותן מע"ש וא"כ א"ש דאי מקלקל בחבורה פטור לא הי' צריך קרא למישרי מילה בשבת ואי משום המלאכה של המציצה לית לן בה דהא לצורך פ"נ שרי לחלל שבת ואין עומד לנגדו כ"א איסור גרם צורך חילול שבת בפ"נ הלא באיסור זה ליכא חיוב מיתה ומה"ת לא יודחה איסור זה מפני מ"ע דמילה בזמנו הלא אינו בכלל מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש וגם גבי עבודה מכשירין שלאחר עבודה דוחין שבת.
ותורף דברים אלו מבוארים מתוך דברי הרז"ה בעצמו כמבואר למעיין בדבריו ותירוץ זה נראה נכון וישר ואי בעינא אמינא עוד דהרז"ה מודה שמדאו' שורת הדין שלא תדחה מ"ע מפני איסור קל במה שיש גרם חילול שבת לצורך פ"נ אלא כוונת הרז"ה דבאישתפוך חמימי יש לדחות מדרבנן המילה אף מפני איסור בעלמא כמו שדוחין מ"ע דמילה ופסח מפני איסור שבות בעלמא שיש במכשירי' שהי' אפשר לעשותן מע"ש ובפרט בנשפך המים דהוי כדחי' הבאה ע"י פשיעה יעוין תוס' עירובין דף ק' ע"א אבל לדינא דאו' לא הוי מקום לומר לדחות מ"ע דמילה בזמנה משום גרם עשיות מלאכה לאחר המילה לצורך פ"נ ועתה אחזור לראשונות המעיין בספר הישר לר"ת במס' פסחים סי' ש"ב יראה שדבריו שם המה מקושי הבנה ואין פתרון אם לא עפ"י דברי הנ"ל דלא אמרינן הואיל רק היכא כשיזדמן הדבר שאנו
א עליו ישוב למפרע עשיית מלאכה להיתר גמור בצורך אוכל נפש ימחול נא כבוד רופ"מ לשית לבו על דברי במתינות אז יבין אשר יש להשיג על דבריו שכ' בדרך פלפול וחידוד בישוב הקושי' על הרמב"ם שפוסק גבי קצירת העומר שנקצר ביום כשר עכ"ז אחז להלכה כראב"ש דקצירת העומר דוחה שבת. ולכל הנחות שעשה כבוד מעלתו לזה אית להו פירכא:
(א) ז"ל ונראה בפשיטות דודאי כל קושית הגמ' ואי אמרת כו' הוא רק אי שבת דחי' אבל אי הותרה בודאי אף דאפשר לעשותו מע"ש דוחה עכ"ל. ולבסוף העלה דהרמב"ם סובר דשבת הותרה אצל קרבנות ע"כ אף שבנקצר שלא כמצותו כשר מ"מ מותר בשבת זה תמצית דבריו ובאמת המה דברי שגגה דהא הרמב"ם בעצמו פוסק להדי' כר"פ גבי פסח ומילה דכל מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אין דוחין את השבת ובעבר ושכח לעשותן נדחה מצות המיל' והקרבת הפסח: ולא ידעתי למה עלם על דעת מעלתו להחליט דאם שבת הותר אצל עבודה יהי' מותר גם במכשירי' שהי' אפשר לעשותן קודם שבת הכי בשביל דגלי לן קרא שהתירה התורה לכל המלאכת שבת לצורך עבודה. לא יהי' לחלק בין מכשירי' שאפשר לעשותן או אין אפשר לעשותן הלא יו"ט לצורך או"נ בודאי הותר' לגמרי ומותר בדאור' אף להוסיף משיעור כמבואר בדברי הקדמונים ובפרט בדברי הר"ן פ"ב דביצה ובחידושי הריטב"א פ' הדר עכ"ז לא הותר בו מכשירין שהי' אפשר לעשותן מעיו"ט ולשיטת רש"י ר"פ אין צדין גם האפי' ובישול לצורך יו"ט לא הותר רק מפני שטוב יותר לאכילה כשנאפה ומתבשל בו ביום.
ב מ"ש בזה"ל והנה בטומאה איכא פלוגתא דתנאי חד יליף מאיש איש נדחה ואין ציבור נדחי' וחד יליף מבמועדו וכ' תוס' בפסחים ד' ס"ו דפלוגתא דתנאי והנה ודאי מסברא אמרי' דחי' אי אמרי' מאיש איש דאין ציבור נדחה באין ברירה אבל אי ילפינן מבמועדו י"ל מסברא דהותרה יהא המועד באיזה היום שיהי' רק כיון דמצינין דטומאה דחוי' שפיר אמרינן מבמועדו נמי שבת דחי' ולא נחלק ביניהם עכ"ל דבריו אלו לא מחוורין כלל ואדרבא להיפוך מצינו לומר דאי ילפינן מאיש איש יש סברא לומר דתיכף דכשנאמר איסור טומאה בעבודה לא נאמרה רק ביחידי' אבל בציבור לא נאמרה איסור טומאה כלל וכן מורין דברי רש"י במס' יומא ד' ו' ע"ב ד"ה הותרה היא בצבור דכתיב איש איש נדחה ואין צבור נדחים וכן ברש"י ד' ז' ד"ה כל טומאת מת בצבור שרי רחמנא דכתיב איש איש כי יהי' טמא לנפש כו' איש נדחה לפסח שני כו' יעו"ש והוא על דרך מ"ש רש"י בברכות ד' כ"א ד"ה שוא"ת כו' שעל טומאת קרוביו ולמ"מ לא נאמרה אזהרת הטומאה יעוי"ש בפנ"י שמסביר כן כמ"ש ואי ילפינן מבמועדו יכולים לומר שלא הותרה הטומאה רק דחי' הוא לשעתה כדי שלא לדחות הקרבת הפסח מבמועדו
ג ז"ל אך לכאורה מוכח דשבת הותרה דהא פסקינן שבת ד' צ"ב ע"ב בעשותה אחת וגו' שנים שעשאו מלאכה פטורים כו'.: א"כ למה מותר לכהן אחד לשחוט קרבנות שבת ישחטו שנים א"ו שבת הותרה אצל קרבנות אך הא תינח אי גבי קרבנות שנים שוחטים זבח אחד אבל כו' והנה בחולין ד' פ"ט פלוגתא סובר תזבחוהו שאין ב' שוחטין זבח אחד כו' שפיר י"ל שבת דחי' ע"כ. לפי דבריו לוקשי לנפשי' אף למ"ד דאין ב' שוחטין הא תינח שחיטה אכתי למה הותרה שארי מלאכת שבת לצורך קרבנות ע"י כהן אחד למה לא
יהי' הדין שהבערת האש במקדש והנחת הקרבנות על המזבח וכל שארי המלאכות לא יהי' נעשים רק ע"י שני כהנים יחד:
ד לפי דבריו לא הי' צריך הגמ' לומר דרבי סובר אין קצירת העומר דוחה שבת דהא אפשר לומר אליבא דר' כאשר עלה בדעת כבוד מעלתו לתרץ בשיטת הרמב"ם. ובפרט שמשמע ממחלוקת ר' חייא ובר קפרא במס' יבמות ד' ל"ב ע"ב אליבא דר' בזר ששמש בשבת ובע"מ ששמש בטומאה ונראה דטומאה בשבת הותרה ולא דחי' ויעוין בת"כ פרשת אמור פ' י"ז סי' י"ג דשם מפורש דרבי יליף מבמועדו וכל הברייתא בפ' כ"צ ד' ע"ו הוא מת"כ הנ"ל ורבי אמרה ולפ"ד כ"ת מאן דיליף מבמועדו סובר דהותרה וכן הוא להדיא שם במנחות ד' ע"ב ע"ב ותניא ר' אומר כו' התוס' בפסחים אשר עליהם נשען רופ"מ תנא דהך ברייתא יליף ממשמעותו דבמועדו אפי' בטומאה ואפי' בשבת ולא מאיש איש ודלא כמש"כ בתו' מנחות דף ע"ב וד' נ' ע"א והאמת עד לעצמו שלא מצינו מחלוקת דחי' או הותרה רק לענין טומאה אבל מעשה קרבנות בשבת מבואר מדברי רבא להדיא דהותרה. וע"כ הי' עשיות הקרבנות בשבת ע"י הרבה כהנים ולא צמצמו בעשיית המערכות ולא בשום מלאכה:
ה האיך שייך לתלות דין זה בדין אי ב' שוחטים או לא הא לא מצינו דגלי קרא שיהי' קרבנות שבת נשחטים ע"י אחד דילמא לא הותרה שבת ואין לשחיטת הקרבנות בשבת כ"א בשנים:
ו הלא אף לשיטת הסוברי' דשבת דחי' הוא אצל פ"נ ולא הותרה לא מצינו שאם מצוי משמשים לחולה בשבת שיהי' מהצורך להדר שכל מלאכות שצריכין לצורך חולה שיהי' נעשה בשנים:
וכבר תרצתי באופנים שונים דברי הרמב"ם הנ"ל ועתה אזכיר בקיצור דרך הערה בעלמא א' מהתירוצים כי הוספתי להקשו' על הרמב"ם למה לא כתב גבי קצירת העומר דאם נקצר שלא כמצותו דהיינו קודם ליל כשר כמו בנקצר ביום ט"ז שכשר והעליתי שדין זה דנקצר שלא כמצותו יש לתלות במחלוקת התנאים דפליגי אי דנין אפשר משאי אפשר דמצות הקצירות עומר בלילה נלמד מדכתיב וקצרתם וספרתם קצירה דומיא דספירה וכתבו התוס' במנחות ד' ס"ו ד"ה זכר למקדש בשם בה"ג אם שכח לספור בלילה סופר ביום כנראה מסתם מתניתין דסוף פרקין דתנן מצותו בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר יעוי"ש וקשה דבודאי לא יעלה על דעת לומר שיהי' שם התחלת מצות ספירה קודם ט"ז וא"כ נילף מספירה שלא יהי' כשר בנקצר קודם ט"ז דקצירה דומי' דספירה בעינן אמנם למ"ד דאין דנין אפשר משא"א א"ש מה דלא ילפינן קצירת העומר קודם ט"ז מספירה. דשאני ספירה שלא אפשר כלל להקדים ספירת היום בעוד לא הגיע אבל למ"ד דדנין אפשר משא"א שפיר יש ללמוד לפסול בנקצר שלא כמצותו מספירה שא"א שיהי' קודם ליל ט"ז:
מעתה י"ל דהרמב"ם פוסק כמ"ד דדנין אפשר משא"א ופוסל בנקצר שלא כמצותו אף דמכשיר בנקצר ביום ט"ז ויעוין במס' מנחות דף י"ט ופ"ב ובמס' סוכה ד' נ' ועוד בשארי מקומות בש"ס מתוך אותה הסוגיא מבואר דר"ע ור"ש ורבי סוברים דאין דנין אפשר משא"א ולדידהו אם נקצר ביום כשר שורת הדין שיהי' כשר גם בנקצר שלא כמצותו דהיינו קודם ליל ט"ז ולא בעינן בזה דומיא דספירה דאין דנין אפשר משא"א ויש לי אריכות דברי' בזה אשר בררתי בהוכחת דהרמב"ם פוסק כמ"ד דנין אפשר משא"א גם בספרי כללי הש"ס יש מבוכה בזה לענין פסק הלכה ואכ"מ. וא"ש דיוקו דר"א בר"ש דקאי בשיטת אביו ר"ש ורבו ר"ע דאין דנין אפשר משא"א דאם הי' נקצר ביום כשר גם בנקצר שלא כמצותו דהיינו קודם ט"ז כשר דלא בעינן בזה קצירה דומיא דספירה דאין דנין אפשר משא"א דשפיר דייק דא"כ למה דחי שבת:
עוד כתב כ"ת בישוב קושית הפלאה ומעלתו כ' בזה"ל אך ליתא דהא יכול למצוץ ע"י קטן ונכרי וקרא ודאי לא איירי בדליכא לא קטן ונכרי וכה"ג מקשה השעה"מ בפ' י"ב מה' עכו"ם למ"ד דמילה בנכרי וקטן כשר למה ידחה שבת הלא אפשר על ידם. ותמוה דהא מסיק הש"ך בסי' שפ"ב דהמוהל מצד שליחות דהמצוה על האב ומכ"ש בנכרי וקטן דלגבייהו ליכא שום מצוה ואין שליחות לעכו"ם ולקטן. אך לפ"ז קשה למה באמת מוצצין. א"ו כיון דאיכא סכנה שבת הוסרה עכ"ל במחכ"ת כל דבריו בזה אינם מדוקדקים:
(א) מ"ש למה באמת מוצצין כו' נפלאתי דהא אף לשיטת הסוברים דמלאכת שבת לצורך פ"נ לא הותרה אלא דחוי' מ"מ אינו נעשי' אלא בגדולי ישראל כמפורש בברייתא ביומא דף פ"ד ע"ב וכבר האריכו הקדמונים בטעם דין זה אין עושים כו' ובפרט במציצה שאין להאמין לנכרי שימצוץ יפה:
ב מ"ש וקרא ודאי לא איירי בדליכא לא קטן ונכרי ע"כ אינו מובן מה"ת לא יהי' מקום לומר דאיצטרך קרא למישרי מילה בשבת אף בגוונא דליכא קטן שיכול למצוץ הלא כעין זה איתא, בתוס' במס' שבועות ד"ג ע"א בד"ה ועל שכ' בזה"ל ואין להביא ראיה מדאמרי' דף ה' דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכ"ע מודים דאסור ע"י אשה ונכרי כו' יש לדחות דאיצטרך קרא למימר דדחי היכא דאין שם אשה ונכרי כו' ע"כ:
ג מ"ש ותמוה דהא מסיק הש"ך בסי' שפ"ב דהמוהל מצד שליחות כו' ע"כ זכרונו כזב לו ונהפוך הוא דהש"ך לא נחית לזה וע"כ דעתו שאם האב יכול למול מוטל עליו שימול בעצמו ולא ע"י אחר וכתבתי בגליון הש"ך הנ"ל בזה"ל ועיין בת"ש סי' כ"ח ובפלתי שם וביו"ד סי' רס"ד בד"מ שם ובאבודרהם ד"ח ובפסחי ד' ז' ע"ב פסק וקדשים מאי א"ל וברש"י שם דושחט קאי אבעלים וכ"כ רש"י ביומא ד כ"ז ע"א ויעוין בר"פ האיש מקדש בכל המקומות שציינתי מבואר שדעת רש"י דמצות שחיט' חל על הבעלים ואעפ"כ יכולים לעשות שליח ומ"ש מצות מילה שמוטל על האב שלא יועיל בו שליחות וכי מצוה שבגופו הוא כמו תפילין ואכילת מצה אמנם בדברי הרא"ש יש עיון שפוטר באם נתן האב לאחד למול ובא אחר ומל וקשה הא יהיה מחויב לשלם להאב דאם הי' שלוחו המוהל הי' האב העושה המצוה מדין שלוחו של אדם כמותו משא"כ במילת האחר שלא מדעתו שאינו שלוחו ויעוין בתוס' ישנים פ"ג דנדרים משנה י"א דקרי לי' מצוה שבגופו וצ"ע ואם נאמר דלא שייך שליחות רק על גוף המעשה במילה דהוי כאלו האב מל בעצמו אבל לא לענין הברכה שמברך השליח מיושב קושיתו הנ"ל דהקנס אינו אלא על הברכה וכיון שהאב לא רצה למול בעצמו ומסר להשליח לא הי' לו זכות בברכה שהי' שלוחו מברך ע"כ דברי בגליון וגוף תמיהתו על השעה"מ יש לדחות בפשיטות דצורך השליחות במילה אינו אלא כשיש אב למול בעצמו שאינו יוצא מחיוב המצוה אשר עליו שימול בעצמו כ"א כשממנה אחר דרך שליחות דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי כאלו מל בעצמו אבל בדליכא אב שאין החיוב בפרטות רק דרך כלל שמוטל על הב"ד שלא יהי' אדם ישראל בלתי מהול די כשנימול אף ע"י קטן ויעוין מס' ע"ז דף כ"ז ומפורש להדיא ביו"ד סי' רס"ד הכל כשירים למול אפי' אשה וקטן וכעין זה מבואר בדברי שו"ת הרשב"א סי' שנ"ז שכ' בזה"ל עוד כתבת פלא בעיני כי נמי מוקי לה כר' יוסי הוה מצי לאוכוחי טעמא דכתב רחמנא לא תבערו אש הא לאו הכי דחי' והיינו ממיתת האיש ובנטילת נשמה כרת איכא דאין נרא' לומר דנטילת נשמה תהי' נעשית ע"י נכרי' מצינו שיוכל לקיים מ"ע ע"י נכרי' תשובה הי' דמר שכך אני סובר שיכולי' ב"ד לצוות לנכרי לזרוק פתילה לתוך פיו שאין הגוי אלא שלוחו של ב"ד כו' עכ"ל הרי היכא דאין צריך לדין שיהי' כשלוחו של אדם כמותו יכולים הב"ד לעשות אף ע"י נכרי ומ"ש דמנ"ל לר"ש דמקלקל בחבור' חייב מדאצטריך קרא למישרי מילה דבהאי קרא וביום וגו' דדרשינן מיני' אפי' בשבת כתיב בשר דנדרש מיני' אפי' במקום שיש שם בהרת יקצוץ ובדאיכא בהרת הוי המילה תיקון קושי' זו דחוי' מעיקרא. דבחבורה המלאכה הוא בדם היוצא ואי משום מפרק כדעת הרמב"ם או משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש ולטהר בקציצת הבהרת אין נפקותא בדם היוצא וחיתוך לבדו אינו מלאכה
אמנם בלמדי סוגי' זו זה י"ג שנים הקשיתי כנ"ל לפ"ד האס"ז במס' כתובו' ד' ה' ע"ב ד"ה דם מפקיד פקיד כו' שכ' דבחיתוך הערלה אף בלא יציאת הדם יש חיוב משום תולש וכבר הקשיתי עוד קושיא עפי"ד שיטה מקובצת הנ"ל בסגנון אחר ורמוז בקיצור דברי' בתשובתי הנדפסת בספר הר אבל והארכתי בפלפולים בזה ובארתי דהיכא שיש בהרת בערלה כ"ע מודים דקציצתו בשבת יש לחייב משום גוזז כמו בחותך יבלתו יעוין עירובין ק"ב ע"א רש"י ד"ה אם בכל ועוד יש להקשות דממה שהקשו בתוס' דהשוחט בשבת ניהוי כמקלקל כמו בשוחט בסכין של עכו"ם יש להוכיח דאף היכא שיש תיקון בגמר המלאכה אחר שכבר בא קלקול בתחלת המלאכה וגמרו הוא תקונו מ"מ מחשיב למקלקל כיון דאם לא הי' מתחיל כלל בראשית המלאכה לא הי' צורך להתיקון שבסוף דאל"כ לא קשה קושי' התוס' הנ"ל דהא דמחשבינן לקלקול השוחט בסכין של ע"ג הטעם דבהמה בחיי' עומדת לגדל ולדות ולחרישה וע"כ אין לחייב מצד לא ידבק בידך מאומה וגו' הגם דאחר שכבר נשחט הושט לא עמדה עוד הבהמה בב' דברים הנ"ל והי' תיקון לבהמה בגמר השחיטה מ"מ סוף סוף לא באה ההנאה לאדם ע"י אותו הסכין של ע"ג שהיתה השחיטה ע"י מתחילה ועד סוף והשחיטה בכללה נגד קודם הויות עשיות השחיטה הוי קלקול משא"כ במלאכת שבת נימא דל מהכא המלאכה שבתחלת השחיטה אכתי יהי' שם מלאכה בגמר השחיטה שאז הי' צריך לתיקון זה אחר שכבר נתקלקלה בתחלת השחיטה ולא הי' עומדת עוד לב' דברי' הנ"ל ולא הי' תקנה להבהמה כ"א בגמר השחיטה ודמי לקורע בגד וחוזר ותופרו בשבת שמחויב משום מלאכת התפירה ותיקון הקלקול קרוי (ויעוין חידושי רשב"א מס' שבת דף צ"ד ד"ה פוטר) א"ו דעת התוס' כיון שהשחיטה נעשית בב"א גם לענין מלאכת שבת דינו כמקלקל נגד מה שהיתה קודם התחלת השחיטה ועל דרך זה גם במילה לענין מלאכת חבורה ויציאת הדם הגם דאחר שכבר התחיל למול הי' צורך ליציאת הדם ע"ד שאמר האי אומנא דלא מייץ כו' מ"מ נחשב הכל לקלקול נגד מה שהי' קודם החיתוך אם לא הי' מתחיל כלל לחתוך הערלה אמנם היכא שיש בהרת בערלה שגם החיתוך בעצמותו הוא צורך ומסתעף מזה שצריך ליציאת הדם מה"ת לא יהי' חשוב למתקן וליישב קושי' זו צריכין למה שכתבתי לעיל דברי הפלאה בשיטות המאור והרמב"ן ויש לי בזה ענינים עמוקים תן לחכם וגו' דברי ידידו הדו"ש: