שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות אבן העזר · תשובה יח
שאלה מק"ק לובלין
תוכן כל הענין אחר הגביות עדות שנעשה קודם המעשה הנוראה ד' יציל את בני ישראל מזה וכיוצא והן ממה שהי' אחר המעשה שלא יארע עוד ח"ו בבית ישראל:
איש אחד גרוש מאשתו ראשונה רך בשנים נשא בתולה ממשפחת רמה בשמנה ימים בחודש אלול שנה עברה תקפ"ב והי' בבית חותנו מעת נשואין והי' האיש ממעט השיחה עם אנשים גם עם בני נעורים כערכו לא הי' מרבה להתרועע ולא נראה ממנו לב שמת: ויקר מקרהו שבליל שמחת תורה אחר צאתו מהתפלה ובא לבית חותנו נפל בחולי הנופל ר"ל ונקרא לו הדאקטיר ואמר הדאקמיר לפי הבנתו בא לו החולה מעגמת נפשו וביום שמחת תורה קודם חצות יום בא לו החולה ר"ל פעם שנית ונחלש ושכב על מטתו אחר ערך שלש שעות נראה ממנו כעס גדול ורץ בחדר משכבו אנה ואנה כמטורף דעת ובכל הקרב אליו להניאו ממרוצתו. הכה לדחוף בזעף חמתו. והשליך בגדיו עד הפשילו חלוקו לאחור ונתגלה בשר גופו ובצפרניו שרט על לבו עד האדים בשרו גם קרע בית יד אחד מחלוקו. ונכבד א' הי' אצלו ואחזו בזקנו וגמר בו הנכבד ואמר לו תדע כי יאסרוך כדרך אנשים משוגעים ומדברי הנכבד נא מזעפו והתחיל בבקשה מאת הנכבד שיוציאו מבית חותנו והנכבד החליק לו בדבריו ובחשבו שהנכבד יקח לו לביתו לבש עצמו בנחת בגדי יו"ט ואחרי ראותו כי נכזכ' תוחלתו שהשמיט עצמו הנכבד מקחת אותו לביתו אז אמר קראו לחותני ובבואו אמר לחותנו השבע לי שיהי' הכל כמקדם ולא יזכר מה שנעשה עמדי וכן עשה חותנו לעיניו ומזה עוד לא בטח לבו ובקש שיתן לו חותנו ת"כ ע"ז וכן נעשה אז הלך בהשקט ופשט בגדיו עליונים והשכיב עצמו במטתו. אחר זה נראה ממנו שמאס בחייו באשר לעת ערב בש"ת הנ"ל שתה ריעו האהוב לו ואמר לו לחיים. השיב לכם לחיים אמר לו גם לך לחיים והשיב למה לי חיים באשר מעת החתונה שלי איני שומע כ"א מדבר גט ובליל מוצאי יו"ט ביקש שיתנו לו נייר כ' עליו אין כל חדש תחת השמש אבל יש כאן חדש שלא הי' לעולמים וכל הלילה לא סי' יכול לישן אחר חצות לילה נראה ממעשיו שרוצה ליטול חייו מן העולם שהפיל עצמו ממטתו לארץ גם העמיד עצמו במטתו על ראשו וסיבב ועיקם בראשו כרוצה לשבור מפרקתו עוד קפץ מעל למטתו על הכלונס שעל נקליטי המטה ונשאר תלוי בחצי גופו וראשו למטה כאלו רוצה להפיל עצמו וביום אסרו חג נראה סר וזעף ורעו ששתה לו אתמול לחיי' והשיב לו כמאתמול והשיב לו גם לך ואמר לי לחיים נצחיים: וביום זה החזיק עצמו שלא בנקיות שהשתין במטתו הוציאוהו לנקות משכבו והושיבו על כסא ואמר שרוצה ללמוד בספר תנ"ך נתנו לו תנ"ך חדש ומצא מעשה שאול [לדברי הבה"ב אולי במקרה נזדמן לו במעשה שאול] קרא הקפיטל בכוונה בפי' המלות עמד עלי' ושנה ושלש ורצו לקחת מידו אחז בו בחזקה בקשו מאתו לסיים בדברי טוב ולא רצה ובהפצרה רבה הפסיקוהו ואמר זאת נחמתי שקרה זאת לשאול המלך ושב למטתו שהציע לו בנקיות והקפיד שילבשוהו נקיים ואמר נוסח אני מאמין בע"פ בכוונה ואמר יראו אנשים שיהי' בשעת פטירתי ואצוה בפניהם לדברי בני הבית באמת צוה אז לפני אנשים] ואמר שמע ישראל הרבה פעמים ובהאריכו אמרו העומדין בשכמל"ו והפסיקוהו ונפל לתרדמה וישן מעט בעודו ישן באתה אחותו מק"ק לוברטוב ובהקיצו קבלה בסבר פנים יפות ונשתנה מזעפו ונדמה שהחזיק מחליו והתחיל לאיתנו ולישוב דעתו רק שלא הי' יכול לישן בלילה ואחותו אמרה שאינו כאשר ידומה כי לה דיבר שתתן לו סכין וביום ו' עש"ק אמר דאקטיר א' מה לו לרפואות מבחר תחבולת רפואותיו שיושיבו אצלו ב' אנשים שומרים כי יוכל להיות שידומה שהוא כאחד האדם ובהגיע שעתו יקח סכין ויכרות ראשו גם יוכל שימית איש אחר ובמצב זה הי' עד שבת בראשית שהפסיק מדבר דבר רע גם אל אחותו וחדל מרוגזו ומהות דרכו לפי ראות הכל (לדברי בני הבית פסקו הדאקטורים ללכת אליו כ"א דאקטיר א' הרגיל בבית חותנו ראה אותו בכל יום אך לא ניתן לו שום רפואה) וביום ג' פרשת נח התחיל לישן בלילות ואכל ושתה ומנהגו כאדם בריא וטבעו כבראשונה קודם חליו מעט הדבור מעט הצהלה ושמחת לב רק נוטה לחושב מחשבה ובדברו אליו השיב כהוגן ובישוב הדעת וגם באו אליו מכיריו ושחק עמהן בשחוק קארטין בישוב דעת באין שום שמץ חולי או בלבול דעת גם רעו שנדבר עמו לו לחיים בקרו בכל יום ונראה ששב לאיתנו ובישוב דעת כי לא ראה ממנו שום דבר רע רק שישב כחושב מחשבה לפעמים שאלו אותו מה אתה חושב ואמר שילכו משם כל העומדין ולריעו לבד יגיד מחשבתו ואחר שהלכו כולם אמר לרעהו שאינו חושב מאומה וביום ה' שבוע זאת בקרו רעהו הנ"ל ודבר עמו ועמד לפניו כלי כתיבה וכ' לו שיר מליצה וביאר לו הענין וגם הוא כ' שיר מליצה בתוך כך הובא לפניהם חתיכה ציטץ בגראטין אמר מה היא צעלימליך גערו בו על דברו דברי שטות ללא צורך והלך לחדר משכבו וקרא לרעו שילך עמו לחדרו אמר לרעו למי יעשה מלבוש מזה הציץ ענה אותו לחמותך אמר לו לא כן ואמר לו ריעו הדעתך שיעשו מלבוש לאשתך מזה הציטץ אז אמר זה הציץ הוכן לאחותו נייטשא קודם בואה לדברי הבה"ב ראה את הציטץ הזה קודם בואה] למחרת פרשת נח התרעם לפני נכבד אחד על אביו שלא טוב עשה לו במה שהשיאו לגדול הערך והנכבד נחמו במאמר רבה ב"ב חנא שהלך להיכי דמדלי' באשר הוא בת מזלו וביום זה סיפר לחותנו קורותיו שבעת נסעו לנשואין בלילה קודם יום שהוקבע לנשואין יצא יחידי בלילה ונדמה לו שבאו לפניו דמות אנשים ונבהל מאד ואמר שסיפר תיכף הדמיון הזה לר' זלמן גיסו של אביו ור"ז הנ"ל דבר על לבו להוציא הדבר מדעתו ואח"ז אמר שרדפו אותו אוצרי אוצרות ובליל ש"ס הנ"ל כאשר הלך על הגאניג שלפני הבתי כסאות נבהל מדמיון דומה לדמיונות הנ"ל ואמר שחולי נופל ר"ל קרה לו בעודו מוטל בעריסה בן ב' שנים וגם חצי שנה קודם הנשואין הראשוני' קרה לו החולי הזה ולדברי הב"ב התרעם ביום ו' עש"ק פ' נח תרעומת עצום בסדור דברים נכונים בבכיות לב איך שאחותו וגיסו בעלה הי' בעוכריו שהשתדלו בשידוך גדול מערכו שאינו ראוי לכך ואמר שמזה נצמח לו עגמת נפש בלתי הכיל ועושה עצמו כמשוגע למראה ענים וכה אמר להם א"י מה לעשות ומה יהיה בסופו ואתם סבורים שיעשו שידוך עם גדולי הערך אני אראה לכם איך תעשו עוד שידוכים גדולי הערך. גם באותו יום כתב על נייר עוד מה שמורה על הסכמתו לאבד נפשו כי כן כ' בזה"ל לאביו אל תצטער ואל תאבד עצמך לדעת כי כן נגזר עלי מיום הולדת אותי וכן הוא בן לר' חנינא בן תרדיון וכן להרמב"ן ז"ל ובשבת פרשת נח אמר לפני הנכבד שהתרעם לפניו אתמול על אביו שעשה עמו שידוך גדול הערך דברים בלא טעם ונדמה להנכבד שדעתו לא צלולה באשר אמר חפץ אני להיות טוב ולעשות תשובה בליל מוצאי ש"ק בא אליו א' מבני הנעורים ולקח לילקי שלו ועשן ולא נראה ממנו שום שמץ רע רק שאמר שחפץ לישן ולכך הלך מאתו בשלום:
גוף המקרה הנוראה שלא ישמע עוד בישראל למחרת השבת ביום א' פרשת לך קם בהשכם לאור הבוקר באין הרגש רע ממנו (לדברי הב"ב הלך בבית ולחש בשפתיו שאלו חותנו מה הוא לוחש השיב מתפלל אני ברכת שחר) ובהיות חותנו בבהמ"ד בתפלת השחר נשמע כי שחט עצמו וכן הי' שגנב סכין והלך לבה"כ בלי ראות ושם נשחט כי מצאו שם דם הרבה ומזה המקום עד החדר ששם נמצא לא הי' שום דרך אחר כ"א דרך הגאניג שלפני בית הכסא לחדר א' שהוא פתוח בעלי' שלו והחדר גבוה יותר משתי קומות רק שהחדר הי' מלא קדרות ומהעלי' אשר הי' דרך שם נפל או קפץ עד הקדרות הי' ערך קומת אדם אחד ונמצא שם הרבה קדרות שבורות ומזה הלך דרך פתח א' לחדר אחר שבצידו ושם נשאר מתגולל באחת הזוית והדאקטורים ציוו שלא יזיזו ממקומו ויכסוהו שם בכרים וכסתות להחם אותו ובערך שתי שעות אחר חצות היום באו שם אנשים הרבה ודאקטורים ונדמה להם שיש בו דעת קרב אליו אחד ושאלו מתחרט אתה על שעשית ככה והרים ידיו למעלה ורמז בידיו אמר רצונך להתוודות והרכין בראשו אמר לפניו נוסח אשמנו ועל חטא עד אות יו"ד והכה בידו על לבו כנהוג בווידוי ונראה להעומדים כוונתו וחרטתו עד שנתעורר בכי רב ומספד כבד לכל העומדים עליו והאיש שאמר לפניו הוידוי לא ידע עוד הנוסח בע"פ ועמד בשתיקה. הניעו האיש הנשחט בשולי בגדיו ולא הבין האיש כוונתו ורשם הוא על כסותו דמות כתיבה ואמר לו האיש עשה במתון אולי אוכל הבין וכן עשה ואעפי"כ לא הבין רמיזותיו ונתך לו האיש קרייד וכתב בידו על קדרה אחת בקשתי להתודות אז נראה בעליל לכל שיש בו דעת והוא מתודה ומתחרט וציוה הדאקטיר להעלותו מזה וכאשר הוגלה פתח עיניו אמר הדאקטיר לשאלו סיבת המעשה וכאשר שאלוהו הרים ידו למעלה אמר הדאקטיר אמרו לו שיכול לחיות וישתדלו שיחי' ובאמרם אליו כ' בלה"ק מה לי לחיות ולעשות עוד עבירות בקשתי מהדאקטורים הצדיקי' הרוצים לחיות נפשות לקרב מיתתי התחילו אנשים לדבר ביניהם מענין הגט ונשאל אם רוצה לאכול פירות יאגידוס וקירשין הרכין לאו אמרו נשאל בפשיטות אם רוצה לגרש את אשתו שאלוהו כן והרכין הן וזה לשון העד שנחתם על הגט באמת אין אני יכול לכווין המלות עתה כמו שיצאו מפי אז העדות הנגבה אחד עשר יום אחר המעשה אך הברור לנו באמת אגיד בדקתי אותו מעט באכילת פירות ושכב ולא ענה כלום אמרתי לו ווילט איהר געבין גט אייער ווייב תיכף לקח קרייד וכ' אני נותן אודר ליתן גט פטורין לזוגתי פלונית בלא כתובה והמעות שלי והחפיצים אחזור לאבי כי הוא עני בעת הזאת אמרתי לו וועלכי פלונית וכ' פלונית בת פלוני אמרתי איהר אליין וועט קענין גט געבין אודר מאכין איין שליח הביט על האנשים. וכ' ר' געציל ב"ר פינחס זאל זיין איין שליח ועוד נאבד מהשאלה ויובן מתוך דברי התשובה:
וזה דבר התשובה. ע"ד השאלה שלפי דברי העדים החתימה והמסירה נשאל מהבעל בזה"ל ווער זאל זיין עדים אויף דעם גט אז איהר גיט גט אייער ווייב גט כדת והרכנת הבעל הי' אחר גמר דברים הנ"ל וע"כ דעת המעררין שיש לדין שלא הרכין רק על עשיות ע"מ כפשטות משמעות הדברים אז איהר גיט כו':
תשובה הן אמת שלפ"ד הר"ן באלפסי פ' המגרש בד"ה והיינו דקתני כו' גם עידי חתימה המה כעדי מסירה שהרי הגט יוצא מת"י בעדים הללו בידוע שהבעל מסרה לו ונמצאו כאלו הם עצמם מעידים על המסירה כו' יעו"ש ולפי"ז יפה מתפרש לשון השאלה הנ"ל גם על ע"ח וכ"כ יש לפרש לשון הנ"ל גם על ע"ח לפ"ד הרשב"א בחידושיו למס' גיטין דף ד' ע"א ד"ה לעולם ר"א היא שכ' בזה"ל ק"ל דלא שייך לומר מזויף מתוכו אלא בשחתומין עליו פסולי עדות בגיטי נשים שחתומין בו נכרי' כדאי' לקמן דף י"ב או פסולי קורבה כו' אבל כאן שעידיו כשרים רק שחתמו שלא לשמה ואף הן אינם צריכי' לחתום לשמה מאי פסול איכא כיון דע"ח לא כרתי כו' ונ' דמש"ה קרי ליה מזויף מתוכו משום דלדידי' כתיבה לשמה בעי וחתימתן של העדים מכלל כתיבת הגט הוא דפעמים שאין כאן ע"מ וגט זה מתקיים בחותמיו וכשר אפי' דמימר אמרי' כיון שנתקיי' בחותמיו לאו מזויף הוא ובודאי כדין נמסר לה בפני ב' וכדין נעשה לשמה אי בתלוש אי בשאר תקוני הגט וכיון דע"ח משוי להגט כשר בודאי ובכלל כתיבת הגט הם והלכך כיון דחתומים עלי' אי לא חתימו עלי' לשמה מזויף מתוכו קרי לי' עכ"ל הרי דע"ח על כשרות הגט המה מעידים שלא נכתב במחובר ושנעשה כדין לשמה ומטעם זה אי' בסדר הגט שהסופר אומר לעדים בשעה שמתחיל לכתוב שמעו אתם עדים כו' והנני כותב גט זה לשם פב"פ כו' יעו"ש ע"כ נכון לפרש דברים הנ"ל שהרכין בראשו עליהם שהי' כוונתו על עדי חתימה ושעל ידי חתימתן נודע שהגט שנותן לאשתו נכתב ונעשה כדת ונתינה מעלי' היא שתתגרש בקבלת אותו גט: יעוין גם בב"ש סי' קכ"ו ס"ק ב' מש"כ בשם הרא"ש ע"ש. גם בזה צדקו לדעתי דברי כבוד החריפים ב"ד רבא דק"ק לובלין דכיון שנשאל הבעל אח"כ עוד פעם אחת ושתים מאכט איהר אונז פר עדות וכו' והרכין בראשו הן ואומד הדעת במסוכן ויוצא בקולר שרצונו שיגרשה כדת אמרי' שדעתו הי' אז על עדי חתימה דמהכ"ת נימא שהי' לבבו פונה לפרש לעצמו במחשבתו שאלה זו על ע"מ ובפרט שהאיש ההוא כבר גירש אשה אחת וידע כתיקון חז"ל שחותמין ב' עדים על כל הגט והבעל צריך למנותן ע"ז משא"כ בע"מ שמייחדים אותם בשפת מסירת הגט ולא הי' צריכין להטריח ע"ז את הבעל בשאלה ובהרכנה ואם הי' נשאל תחלה ממנו בסתם מי יהי' עדים והי' מרכין את ראשו בוודאי היינו מפרשים שקאי על ע"ח ע"כ אף שלפי דברי העדים הי' לשון השאלה בראשונה מגומגם וע"כ דעת המערער שהרכנה הראשונה אינה מועלת למשוי העדים עידי חתימה מ"מ אין לגרע בזה הסכמת המגרש בהרכנה שהרכין אח"כ בפי' על השאלות בסתם דסתמא כפירושו שנשאל מי יהי' ע"ח:
כ"ז כתבתי דרך צידוד בעלמא בענין המערער אבל להלכה ולמעשה נלע"ד בפשיטות שאין מקום להתחלות ערעור כלל דידוע דגזה"כ הוא דאמרי' בכל עדים כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולפי' רש"י מדכתיב לא יגיד חדא הגדה הוא ובחדושי הריטב"א כ' דילפינן לה מדכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר ואם הי' ביד עדים לחזור ולהגיד ליכא קיום דבר ע"כ אין ביד העדים לחזור ולהגיד אף באמתלא גדול' ואינם נאמנים אף שחוזרי' ומגידים שהיו אנוסים מחמת נפשות דבכה"ג אלו הוי אתו לאמלוכי הוי אמרי' להו זילו חתימו ולא תתקטלו מ"מ אינם נאמנים דגזה"כ הוא כמש"כ בחדושי הר"ן דף מ"ד ע"ב ד"ה ואי הדרי בהו מאי הוי דמה שאי' שם בגמ' להחזירו א"א כיון שכבר נגזרה גזירה ומסיק אפי' יהיבי טעמא למילתא כו' ופי' דאי יהיבי טעמא השכל שופטת שיהי' חוזרין ומגידין אבל גזה"כ הוא דאף בנתינת טעם לא יהי' חוזרין ומגידין ומזה נ"ל אף היכא דהעדים אומרים כך וכך הי' המעשה ולפי ענין המעשה טעינו בדבר שדרך ב"א כמונו לטעות דאף דלפי דבריהם יש להם אמתלא יפה על הגדתן הראשונה שהי' מצד טעותם מ"מ לאו כל כמיני' דכיון שהגיד שוב אינו חו"מ ואינם נאמנים כלל לומר שהי' המעשה ע"ד שהי' להם מקום לטעות וגרוע מאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות. ואין סתירה לזה מדברי הרזה"ה והר"ן ריש מס' ר"ה המובא בש"ע חו"מ סי' כ"ט מ"ג. דדבר שדרך ב"א לטעות נאמנים העדים לחזור ולהגיד שאני התם דמיירי בקביעא דירחא או בצורבא דרבנן שאין דרכו למידק בעדות על אשה והוי כאלו הי' לנו מיד בהגדת העדי' שאפשר אומרי' כן מצד טעות שדרך ב"א לטעות והוי כאלו לא העידו כלל ע"ז כלשון הירושלמי יכולין לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ומפרש הרזה"ה שהטע' משום ב"א לטעות בזמן וע"ד שאמרו בתוספתא עד שלא נחקרו עדותן יכולי' לומר מוטעים היינו מבודים היינו כו' משנחקרו עדותן אינם יכולין לומר כו' וכיון שהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרו עדותן אינם יכולים לחזור ולהגיד אבל על הזמן יכולים לחזור ולהגיד כיון דדרך ב"א לטעות בזה הוי כאלו עדיין לא נחקרו עדותן וכאלו עדיין לא הגידו הגדה מעליא ולכך המה חוזרין ומגידין ונ' שכן כוונת הרזה"ה הנ"ל בפי' דברי הירושלמי וביותר מבואר כן בס' בעה"ת שער ג' ח"א דין א' שמה שאי' בירושלמי ע"ז לא חתמנו הכוונה כהנ"ל וכ"נ מדיוק לשון הרשב"ם במס' ב"ב דף קס"ח ע"א ד"ה צורבא מדרבנן שם כ' בזה"ל כגון ר' ירמי' בר אילעא דלאו דרכו למידק ולהכיר בנשים כ"כ והגדה קמייתא שאומר דלאו איהי היא לאו כלום לא מיקרי חוזר ומגיד ע"כ יעו"ש (ובמקום אחר הי' לי עיון מה שנראה שהרשב"ם אינו מפרש הסוגיא כפי שארי הקדמונים) ועכ"פ נשמע שעיקר הסברא הוא לא מיקרי חוזר ומגיד דכיון דידעינן דלאו אורחי' למידק לא חשבינן הגדה הראשונה להגדה ברורה וכן בכל דבר שמעידים עדים בשטר וידוע שהי' הגדתן בדרך שב"א לטעות:
שוב עלתה לי למצוא כעין סמוכין כדברי הנ"ל באס"ז לב"מ דף ע"א ע"ב שכ' בשם הרמ"ך לשון הירושלמי נאמני' לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ואח"כ כ' וז"ל הרמ"ך ונראה לומר אע"פ שכ"י יוצא ממ"א אם יש בשטר לשון מסופק ואין ידוע בבירור אם נשמע מלשון השטר שהעידו עדים על אותו דבר המסופק אם לא בהא הוא דמצי אינהו לאסהודי ואין בזה משום כיון שהגיד דלא הגדה הוא. וכן כתבו הגאונים אע"ג דהוי כת"י יוצא ממ"א ע"כ הרי שעיקר הסברא דלכך לא הוי כחוזר ומגיד כיון שמעצמינו הי' לנו להסתפק דילמא לא העידו ע"ז ועד"ז ג"כ הסברא לפי דברי הרז"ה הנ"ל דמה שידוע לפי ענין השטר שהי' אפשר להיות טעות בדבר שדרך ב"א לטעות לא מחשבינן להגדה ברורה וע"כ ביד העדים לחזור ולהגיד ולומר שטעו אבל בכה"ג עדים החתומים על הגט שכותב אני פב"פ עד שהי' ג"כ ע"מ ונתקיים המסירה בפניהם מה"ת הי' לחשוב דילמא היו איזה מעשה שיוגרם להם טעות שיודמו שהם נתמנו להיות עדים ובאמת אינם עדים וכיון שכבר נתקיים שוב אינם חוזרים ומגידין בשום אמתלא שבעולם ואם גם בכה"ג יהי' אפשר לחזור ולהגיד איך יתקיים הקרא ע"פ שני עדים יקום דבר:
ואון לדברי אלה מדברי הרא"ש כלל מ"ה סי' ג' המובא בטואה"ע סי' קנ"ח ובב"ש ס"ק י"ג המעיין היטב בדברי הרא"ש יראה שעיקר יסודו לפי שהי' שכיח בדורו שמתעסקין בגיטין כו' אע"פ שיודעים בהם מעט כו' יעו"ש משא"כ בזמנינו שאין סידור הגט כ"א בפרסום לפני הב"ד והעדים על הגט שאנו דנין עליו המה בני תורה ואפשר המה חכמים כמבואר מלשון הכותב השאלה ונעשה בפרסום גדול לפני רבים אנשים מכובדים שהיו נאספים אז בביקור החולה. ויעוין בבדה"ב שנתקשה בדברי הרא"ש הנ"ל ולא הובא דברי הרא"ש הנ"ל להלכה בש"ע ובאמת בלא"ה מאד נפלאים דברי הרא"ש הנ"ל מי יתן והי' אשמע ישוב לדבריו שם הנראה מתנגד להסוגי' במס' כתובות דף י"ח דמה שאמרו שם בגמ' בשלמא קטנים כדר"ל כו' אינו אלא אליבא דר"מ שסובר אינם נאמנים לפסלו ואפי' אין כת"י יוצא ממ"א ועל אנוסים לא מוזכר כלל הטעם דאונס מחמת נפשות לא שכיח ואדרבא מחמת קושי' זו אלא אנוסים מ"ט הוצרך הגמ' לומר שסובר ר"מ מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו יעו"ש ובכת"י יוצא ממ"א הטעם פשוט כדאי' שם כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ואי בעינא אמינא עוד שגם זה לא שכיח שעד בן תורה יעות ויקלקל לשונו ללא דבר ולא ירגיש בשעת מעשה שעכ"פ יש צד ספק מחמת עלג לשונו ולאו כל כמיני' לעד לומר שאמר בלשון אשר לא הי' לו לומר חשש והוא לא הבין שיש באותו שינוי לשון חשש כוונה אחרת ובפרט שלא הי' צריך לשאול אותו מי יהי' ע"מ [ובודאי דעתו הי' לשאול אותו על ע"ח] וא"צ לשאול רק על ע"ח ומסתמא הי' שאלתו כהוגן לפי הצורך ומחמת שסברתי הנ"ל בענין חוזר ומגיד פשוט ומוחלט לדעתי ע"כ אני מחליט שאין לחוש כלל לדברי העדים בהחזרתן לגרום עי"ז ביטול עדותן על הגט שכבר נתגרשה בו האשה בפני ב"ד ובפני רבים ומסתמא נעשה כן גם כפי הסדר כנהוג שהחרימו הב"ד שכל מי שיודע איזה פקפוק יודיע מיד לב"ד קודם מסירה ולדעתי אף העדים בעצמן יודעים שלא הי' מחשבתם אז שום נדנוד פקפוק דאיתקל בלשונם וכאשר קמה עדותן בשעת מעשה כן יקום.
ולא אחדל להציע מה שצ"ע בדברי הרא"ש בתשובה הנ"ל שמדבריו שם וגם מלשון הב"ש נראה דאם רק ע"א לבד חוזר ומגיד אין בחזרתו כלום וקשה לפי שיטתו דהוי דבר שדרך ב"א לטעות למה לא יפסול הגט בכשחוזר ומגיד אפי' רק ע"א שעכ"פ בחזרתו מבטל הגדת עדותו ולא הי' עליו שם כשרות עד כלל ואף לפי סברת ס' הפלאה במס' כתובות דף י"ח ע"ב ד"ה אלא אי אמרת שכ' דאף אי הוי אמרי' חוזר ומגיד לא הוי מבוטל הגדה הראשונה מכל וכל אלא הוי כתרי ותרי דלמה יאומן דברי האחרונים יותר מהראשונים דז"א אלא כשחוזרים ואומרים שקר העדנו בתחלה אבל לא בגוונא דהכא שלפ"ד העד שחוזר ומגיד הי' דבריו הראשונים מצד טעות ויש טעמא למילתא שהי' בדבר שדרך ב"א לטעות מה"ת לא יבוטל הגדה הראשונה מכל וכל:
נחזור לענין ראשון דבנ"ד מיקרי שפיר חוזר ומגיד ובפרט דאפשר לומר דאם כדברי העדים הי' שיצא מפיהם דרך השאלה להמגרש בלשון מבולבל לא הי' להם לטעות ולהחשיב הרכנתו שיהי' ע"ח וכי הי' חסרי מדע להבין שיש עכ"פ צד נטילת ספק בלשון זה לפרשו רק על ע"מ ואיך ערב לבם להמציא א"ע שיהי' ע"ח על הגט ואין בכה"ג בכלל דבר שדרך ב"א לטעות הפרש גדול יש בין הנושאים דבטעות בקביעא דירחא או בצורבא מדרבנן שאין דרכו למידק אין בשעת מעשה שום נטיות ספק בלב העדים כי לפי טעותם סברו שחותמים באמת משא"כ בעלג לשון הנ"ל שהספק מיד ראוי להיות נראה לעיני העדים ולכל השומעים ובכה"ג שגרע מעדים שאמרו שטר אמנה הוא דאינם נאמנים אף באין כת"י יוצא ממ"א כיון דעולה הוא לא חתמו ואין לך עולה גדולה מזו להמציא א"ע לע"ח באפס בירור אם נתמנו לזה מה ראו על ככה לעשות כן הי' להם לחזור ולשאול כהוגן אם במקרה יצאה השאלה שלא כהוגן יעוין במרדכי ר"פ חז"ה סי' תקכ"ד תשובת מר"מ בר ברוך:
ואחרי שהי' נראה לעין כל אחר ששחט א"ע עד אחר גמר הגט הי' שפוי בדעת צלולה כא' הפקחין אין להוציאו מחזקת פקח מחמת דבר א' מש"כ שמבקש שיחנטו אותו ולגלח שטרו וליטול צפרניו ואף אם לשטות יחשב לא הי' בזה מעשה ורק אקראי בעלמא ובפרט שתיבת חנוטו אין פירושו חתיכת בשר הגוף ובני מעיים אלא שורשו כמבואר ברד"ק בשרשים שהוא ענין מעשה סמים שעושין למת כדי שיעמוד בשרו לימים רבים שלא ירקב ושלא יסריח ע"כ וכשרופאי' עושים כן בכוונה למען יעמוד כל הגוף ימים רבים חותכין הבטן ומוציאן כל הפרש כדי שלא ירקב הפרש כח ביטול סמים וזה הוא שעושין לקיום החניטה. אבל עצמות שם החניטה אינו אלא מעשה תחיבת ומשיכת הסמים במיני בושם. ואף כשלא נחתך הגוף ולא נתנקה מהפרש יש תועלת זמן מה במשיכת הסמים ע"פ הגוף חוצה ועכ"פ יש במעשה זה נקיון מזוהמת הבשר פני חוץ ויעוין במעבר יבק שמנהג מדינתו בטהרת המתים במיני בושם והדס ואזוב להרבות נקיות הגוף מזוהמתו והי' האיש ההוא שם לבו להקפיד על נקי' יתירה גלה מצפון רצונו שיעשה בו כל המעשים הנ"ל ובלא"ה אין להוציא פקח מחזקתו דאתי' מכח רובא וכמ"ש בטורי אבן למס' חגיגה דרובא דעלמא אינם שוטים כ"א כשהחזיק במעשה שטות או כשהוחזקו בטירוף דעת על דרך שכ' הסמ"ע בסי' ל"ה ס"ק כ' יעו"ש ויעוין בכ"מ פ"ח מהלכות עדות הלכה ט' ואתי' מלשון הגמ' המאבד כל מה שנותנין לו וזה הוא מן המושכלת הראשונות כאשר שפטו בצדק כבוד בד"צ דק"ק לובלין שכל העשיות והדבורים שלא כהוגן שנראה מן הבעל לא הי' רק בעת שהי' במיחוש ומעת אשר הוסר ממנו שב להיות מיושב בדעת צלולה וברורה כנראה לכל העומדים עליו וגם התוודה על העבר.
וע"ד ספק השלישי נידן תנאי חזרת המעות שלו והחפצים לאביו לא אחוה דעי דמאי דפשיטא להו לכבוד הב"ד ולכבוד הרב הגדול אבד"ק ווינאווי מספקא לי טובא ואציע דברי הרב שכ' בזה"ל ומה שפקפק על הגט מחמת שכתב השכ"מ בזה"ל אני נותן גט פטורין לאשתי פב"פ בלי כתובה והמעות שלי והחפצים יחזירו לאבי כי הוא עני בעת הזאת ורצו לומר כי זה הוא תנאי בגיטא ומי יודע אם לא כוון ג"כ על כל הנדוניא והחפיצים שהכניסה לו אשתו ג"כ לדעתי אין בזה בית מיחוש או מחמת שלא הי' תנאי כפול רק שמשום זה אין להקל וחוששים אנחנו לדברי הרמב"ן והרשב"ם וסייעתם שסוברים שאצ"ל דברי תנאי רק לחומרא גם יעוין בש"ך חו"מ סי' רי"ג ס"ב ששכ"מ א"צ לכפול תנאו רק בלא זה אין בזה משום תנאי כיון שלא אמר אם ולא אמר ע"מ רק ליתן גט בלא כתובה והמעות שלי והחפצים יחזירו לאביו והוי כשני צוואות וכהאי דספינה כו' וכהאי דביצה דף כ' ע"א הנה לי' ארבעה מאה זוזי לפלניא ולינסב ברתי יעו"ש ע"כ:
ולענ"ד מ"ש בשכ"מ לא בעי תנאי כפול לא דק דדברי הש"ך מקורם מדברי הרמב"ן במלחמות במס' ביצה בסוגי' הנ"ל שכ' בזה"ל וכאן נמי לא תלה מתנתו בנשיאות בתו שאלו תלה אותו בהן תנאי קיים לפי שמעולם לא אמרו תנאי כפול בשכ"מ שכל דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי בין במעשה בין בתנאי שלא יהא צריך לדקדוקי התנאים ותטרוף דעתו עליו כו' ע"כ יעו"ש הכוונה מבוארת דבמתנת שכ"מ א"צ דין תנאי שהוא מתקנת חז"ל לקיים דבריו לכל רצונו בלי קנין ובלי תנאי כפול הכל הולך אחרי גילוי דעתו אבל אין זה הפנין כשנותן ש"מ גט לאשתו שאם הנתינה על תנאי צריך שיהי' בדיני התנאים לשיטת הפוסקים דמצרכינן לעכובא כל דיני תנאים והרי איתקן שמואל בגיטא דשכ"מ אם לא מייתי כו' כי אין קיום הגט בכלל הדברים ששייך בהם לומר דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ומה דמדמה הרב בפשיטות לדין הבו ארבעה מאה זוזי לפלוני כו'. צע"ג דל"מ לשיטת הבעה"מ שכ' שהטעם בדין הנ"ל שכ' מפני שהמעשה קודמה לתנאי ז"א אלא במתנת שכ"מ שמיחשב באמירת שכ"מ ככתובים וכמסורים ע"כ מיד כשאומר הבו ארבעה מאה זוזי הוה גמר המעשה לכן אין התנאי שאח"כ שאמר ולינסוב ברתי מועיל לעקור המעשה כך סברת הבעה"מ וזה לא שייך בנ"ד כן סברת רש"י ותוס' שם גבי נזיר אינו מגלח.
אמנם מבואר ברמב"ן שם בשם ר"א משבחא דבהדי שליח לא בעי ת"כ וה"ה לכל דיני תנאי דאדעתא מאי דקאמר לי' משוי שליח דוקא ע"כ [וכן מבואר בב"ש סי' קמ"ד ס"ק ח'] מובא בר"ן ובפ' האומר לקידושין ובפ' מי שאחזו כ' בזה"ל איכא למימר דבמתנה בהדי שליח שאני כו' לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך גילוי דעתו כו' יעו"ש וגם בעיטור וברשב"א פרק מי שאחזו ובשו"ת הרא"מ ח"ב סי' כ"ב פוסק בפשיטות כן להלכה ויעוין במל"מ פ"ו מהלכות אישות ואף לדברי האלפסי פרק מי שמת שכ' בזה"ל גרסי' פ' יו"ט כו' ההוא גברא דאמר הבו לפלוני כו' מ"ט לישנא קמא לישנא דמתנה הוא בין בזוזי בין בברתא הילכך אי בעי תרווייהו שקיל ואי בעי חד מנייהו שקיל אבל לישנא בתרא כו' ע"כ וכן הוא ברמב"ם פ"א מהלכות זכי' דין כ' ובסמ"ג ובטוש"ע חו"מ סי' רי"ג וי"ל דוקא בכה"ג שיש ב' מתנות מה"ת לומר דתלי א' בחבירו ע"כ תלוי ברצון המקבל לזכות שניהם או באחד משא"כ הכא בנ"ד שלא הי' כח השכ"מ להיות מצווה שאשתו תפסיד כתובתה ע"כ בודאי הי' דברים אלה קשורים למה שכתב בתחלה בדרך תנאי שהנתינות הגט אינו אלא על תנאי שהמעות והחפיצים יהי' שייכים לאביו אף דלא כתב לשון אם ש"ה דבוודאי כוונת המגרש דרך תנאי ובפרט שלא היה כאן שום עקימת שפתיים והרכנה המועלת לענין מנוי שליחות הגט ונתינתו לדעת התוס' שע"י ההרכנה נודע לו שמתרצה ולכך לא בעינן שמיעת קול ומדמה להו לתן גט זה לאשתי ויעוין בדבריהם דף ע"ב ד"ה קולו וכן דעת הרבה מקדמונים ודלא כר"ת וסייעתו והרמב"ן בעצמו בחדושיו שם מביא דברי התוס' הנ"ל וכמו שנודע לנו רצונו על נתינת הגט כן נודע לנו שהי' רצונו שיחזירו מעותיו לאביו וכוונת לבו הי' בודאי שעל אופן זה ממנה שליח לנתינת הגט והרי גט זה הי' ע"י שליח והרי גלה להשליח רצון משלחו ואם שינה בטל שליחותו [ויעוין גיטין ד' כ"ט ע"ב ובתוס' שם ד"ה שקיל חפץ] ובפרט שתחילת הדברים שכ' אני נותן גט פטורין לאשתי בלי כתובה בודאי קשורים ומצומדים ול"ד לההיא האומר הבו ד' מאות זוזי ולינסב ברתי דהתם המה ענינים נפרדים ואין להחשיבו לתנאי ומתנה כמו שכ' האלפסי הנ"ל ויותר מתבררים דברים להמעיין בהתה"ד בסי' ש"נ יעו"ש וכיון שהי' גילה דעתו להשליח שהריצוי על הגט הוא על אופן שלא תקח כתובה והמעות והחפצים יחזירו לאביו הי' מוטל על השליח ליקח כתב פטורין על הכתובה או להתנות בדרך תנאי למען תקום ולא ישונה מרצון משלחו גם לא אדע איך התנהגו בסדור הגט שמדרך לשאל הבעל או השליח אם יש תנאי בגט למה היה תשובת הבעל או השליח ואם הודיעו להאשה קודם קבלת הגט מדברי הבעל הנ"ל:
סוף דבר מאד מאד אני נבוך בדבר הזה מטע' שכתבתי ואשר עוד יש להאריך בזה כמובן מאליו. וגם מה שמחליט הרב הנ"ל שהנדוניא אינו בכלל כתובה מתלי תלי במחלוקת קדמונים המובא בקיצור בב"ש סי' צ"ג ס"ק כ"א וכבר האריך בזה הריב"ש בתשובותיו סי' שי"ז במעשה כעין גוונא דידן שהבעל אמר להשליח שלא יתן הגט ליד האשה אלא אחרי שתמחול לו כל זכות שיש לה אצלה מחיוב כתובתה אם צריכה שתמחול גם הנדוניא. רק בזה נכונים דברי הרב הנ"ל כיון שכ' בלשון והמעות שלי והחפצים יחזירו לאבי שלא הי' הכוונה של הבעל רק על המעות שהי' לו מאביו דע"ז שייך לשון חזרה ואכתי יש מקום ספק דילמא הי' כו נתו שיחזירו לאביו כל מה שהי' לו מאביו בלי גרעון והוצאת חליו וקבורתו יהי' ממעות שהי' לו נדוניא דהוי ג"כ שלו לדעת הפוסקים דאף נדוניא בכלל כתובה שאינו אלא לחוב עליו רק שיש עוד לצדד דכיון דלא עברו עדיין שנתיים מיום חתונתו והי' שייך תקנת שו"ם עדיין הי' כולו או חציו לגמרי בחזקת הבעל ולהלכה ולמעשה צע"ג דספק ממון בזה הוי ספק זיקה:
אם לא כפל השליח התנאי מבואר בשו"ת הרא"מ ח"ב סי' כ"ב ודבריו שם צע"ג דהא פשוט דאם הדין שצריך השליח לכפול התנאי אם לא כפל הדין דתנאי בטל ומעשה קיים הרי עיות שליח בשליחתו ובטל שליחתו ואין במעשה הגט כלום ומצאתי שכבר נתעורר ע"ז בספר מכתב אלי' שער ה' ו' דף קנ"א ע"א גם דברי מהריב"ל ח"א כלל ד' סי' כ"ה דף כ"ו ע"א צריכים עיון ובקשתי מאת כבוד הדרת החריפי' המופלגים בד"צ דק"ק לובלין שלא ימצאו א"ע עוד להטריח אותי בענין זה כי מיראה הוראה אני ובפרט עתה שכבדו עיני וכחי תש וטרדות תלמודי רבו עלי ע"כ קשה עלי ליקח מועד לענינים אחרים ויקריבו נא דבריהם לפני גדולי הדור אשר עיניהם פקוחות באור התורה ולהם משפט הכרעה בעוצם שיקול דעתם וגבורתם במלחמתה של תורה דברי הדו"ש ה"ק ברוך תאומים פרענקיל.