שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות אבן העזר
תשובה א
תשובה לכבוד הרב הגדול וכו' מוה' זעליג בל"ק נ"י אבד"ק ברטניץ ע"ד שאלתו ופלפולו חודות היתר מזנה מעוברת שנתעברה מערבי אם יש להתירה שתנשא אחר לידתה שתשכור מינקת והיא לא תתחיל להניק כלל והוסיף הרב הנ"ל עוד איזה צדדי' שיש בנדון שאלתו חשש תקלות אם לא יותר לה להנשא תיכף אחר לידתה לבחור אחד שמרוצה לישאנה:
תשובה טרם אענה על שאלתו ופלפולו של רופ"מ הנני מעתיק אשר כתבתי בגליון שו"ת נב"י מה"ת חלק אה"ע סימן ל"ח בדף כ"ה ע"א שורה ג' למה הזכיר חבירו ולא תני סתם כו'. ועה"ג בזה"ל י"ל דלרבותא נקט דאף דיכולה לתבוע בעד ביצה וחלב את בעלה שנתגרשה ממנו ובאלמנה מאת היורשין מ"מ אסורה להנשא משום דבושה היא לתבוע וק"ו במזנה שאינה יכולה לתבוע ויש לכוון, דברי' אלו גם בלשון הרמב"ם במ"ש ואעפ"י שהזרע ידוע למי הוא ולכאורה אך למותר דהא פשוט דכשהיא, מעוברת לפנינו קודם נשואין תו לא שייך איסור הבחנה כי ידוע שאין הולד זה של השני ומה נ"מ בידיעות האחר מאן הוא ולפי הנ"ל יכוון דלרבותא הוא אף שיודעין מי הוא ותוכל לתבוע ממנו דמי הנקה מ"מ אסורה דחיישינן שתהי' בושה לתבוע ועד"ז א"ש לשיטת הר"ת דאוסר אף בגרושה מינקת חבירו וקשה למה תני בברייתא בפ' אעפ"י מינקת שמת בעלה אבל לפי הנ"ל ל"ק לפמ"ש במרדכי והובא גם בהגהות אשר"י לכתובות בזה"ל אבל השאלתות ור"ת פסקו דכ"ש גרושה שצריכה להמתין שהרי אלמנה אין הטעם אלא בשביל שבושה לבא לב"ד והורגת את בנה כדמוכח בהחולץ וכ"ש זו שבושה לבא לב"ד לתבוע הבעל כדאמרינן לעיל בפ"ב אין נזקקין להם כו' עכ"ל א"כ לרבותא תני בברייתא מינקת שמת בעלה דמק"ו ידעינן ממילא דכל שכן בגרושה כמו כן נקט לרבותא בברייתא ביבמות מינקת חבירו וכ"ש נתעברה בזנות שא"א לתבוע לשום אדם ומדברי המרדכי בהגהות אשר"י הנ"ל בשם השאלתות ור"ת דכ"ש גרושה כו' סתירה מבוארת לדברי המחבר כאן שעלה על דעתו לעקר יסוד האיסור בגרושה ולחדש דר"ת וסייעתו לא אסרו בגרושה אלא משום דמחלפי באלמנה וביותר יש ראיי' לאסור אף בכל זונה מדברי הריטב"א במ"ש בחידושיו ליבמות בזה"ל. פירש"י ז"ל דוקא באלמנה שהיא בושה לתבוע ליורשי' אבל גרושה מעוברת או מניקה מותרת להנשא דלא כסיפא לה למתבעי לבעל וחייס איהו שפיר על בריי' למסמסי בביצים וחלב כו' ור"ת ז"ל אסר אפי' בגרושה כדמפרש התם כיון דלא מצי למתבעי אלא ע"י שליח כדאיתא בכתובו' פ"ב אף היא בושה לתבוע ע"י שליח וכן כ' רב אחא בשאלתו' ולדבריהם י"ל דתלמודא פריך מאלמנה דקס"ד דהא יכולה לתבוע להיורשי' ואנן פרקינן דאפי' לבעלה היא בושה לבא לב"ד ע"כ היוצא מדבריו דהטעם לר"ת בגרושה משום דאינה יכולה לתבוע כמ"ש גם בתוס' והר"ש התיר בגרושה כיון שיכולה לתובעו ע"י שליח וטעם זה לא שייך גבי מזנה דהא אינה יכולה לתובעו משום אדם אף אם נתעברה מישראל דיכול המזנה לטעון כשם שזינתה עמי כך זינתה עם אחר וק"ו כשזינתה עם ערבי וכבר נחית לזה גם בשו"ת צ"צ סי' נ"ה עפ"י מ"ש הרא"ש בפ' אע"פ בשם הר"ש דהטעם בהיתר גרושה הואיל ובעלה חי יעו"ש וכן הוא בחידושי הרשב"א ליבמות שכ' בזה מקצת רבותינו הצרפתי' ז"ל כתבו דדוקא באלמנה אבל בגרושה דקאי הבעל יכולה היא שתנשא לאלתר דהבעל ממסמס לי' בבצים וחלב ור"ת ז"ל אסר אפי' בגרושה משום דאינה יכולה לתובעו ע"י אלא ע"י שליח כו' ע"כ גם במ"מ פי"א מה"ג איתא בזה"ל יש מפרשי' ז"ל שהיו סבורים דדוקא במניקה שנתארמלה אבל אם נתגרשה כיון שהאב קיים הוא ישתדל לבנו ואין כן דעת רבינו אלא בכל גוונא אסור וכן דעת רב אחא משבחא כו' ע"כ ע"פ כל האמור נשמע שיש סברא לאסור יותר במזנה מבגרושה. והאוסרי' בגרושה אינו מטעם שכ' המחבר דמתחלף באלמנה וכיון דהלכה למעשה מנהג לאסור בגרושה אף שלא התחיל להניק כלל לכן במזנה כשאינה מופקרת אין לחלק במזנה בין זינתה עם ישראל ובין עם ערבי ויפלא מאוד למה לא ביטל המחבר דעתו נגד המהרי"ו שכתב בשו"ת סימן ע"ג בזה"ל נראה דאיכא למגזר אפנוי' שילדה לזנונים טפי משאר מינקת דטעמא מאי גזרו רבנן בהו דדילמא מיעכר חלב האי טעמא איתא טפי בפנוי' זונה מנשים כשירות דנשים כשירות אפשר להו לתבוע ליורשים ואפ"ה גזרו בהו רבנן משום דכסיפא לה מילתא למתבעי' כדאיתא בפרק החולץ וכ"ש אשה שילדה לזנוני' כי האי שאין בידה לתבוע שום אדם ע"כ הרי דאתי' ליה לאסור במזנה בק"ו מאלמנה וגם בתשובת מהרי"ל סי' ק"י מבואר שדחה דברי השואל שנסתפק בסברא דנפשי' אם יש להתיר במזנה מטעם שכתב בהגהות מרדכי פר' החולץ בשם הר"מ מטורשין דמי יכוף אותה והשיב מהרי"ל דהב"ד יכופה וכמ"ש המרדכי בשם החכמים החולקים על הר"מ הנ"ל ואח"ז כ' שדין מזנה וגרושה בוודאי שוים דבשניהם איכא תקנות הולד וכדברי הרא"ש: ולבסוף מסיים דאפשר דגם הר"ש דמתיר בגרושה מודה במזנה שאסור דבגרושה בעל וקרובי' חשו עלי' יעו"ש ומדברי הנ"י בפרק החולץ שכתב בזה"ל מניקה מזנה י"א שלדברי הכל צריכה להמתין דכסיפא לה מילתא למיתבעי ע"כ נשמע דאף בידוע למי זינתה והמזנה מודה שממנו נתעברה מ"מ יש אוסרין מטעם דכסיפא לה למיתבעי"י ומכל הנ"ל ועוד מכמה תשובות גאוני קדמאי מבואר דהאוסרים בגרושה מזנה טעמם משום תקנת הולד ודלא כדברי המחבר שנותן הטעם אלא משום דמתחלפא באלמנה:
עוד בתשו' הנ"ל בדף הנ"ל עמוד הנ"ל על מה שמתרץ הרמב"ם וכת' בזה"ל בכיון לא יחוס כדי שיודחס הולד במעי אמו ולא יצטרך לגרשה כשתלד ע"ז כת' בגליון בזה"ל ז"ל הרמב"ם בהלכות גירושין וכן גזרו שלא ישא אדם מעוברת חבירו או מינקת חבירו ואע"פ שהזרע ידוע למי היא מעוברת שלא יזיק הוולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו כו' לשונו זה שאינו מקפיד כו' מורה להדיא שלא כדברי המחבר הזה שכ' בכוונת הרמב"ם שבכוונה ידחוס כדי שלא יצטרך לגרשה וגם לשון הרמב"ם שמא יזיק הולד אינו מורה רק היזק באיברים ולא הריגה ממש ונראה שהרמב"ם היו מפרש דברי הגמ' דיבמות ה"נ חייס עלי' כפי' רש"י שם שאין אדם מתכוון להרוג הנפש וז"א אלא לענין חשש הריגה ממש במיעך בשעת תשמיש כפי' רש"י בד"ה דחסא. דאף דאין אנו מצווין על העוברי' מ"מ איסור יש כמ"ש התוס' במס' סנהדרין דף נ"ט ע"א ד"ה מי איכא מידעם כו' ואף שלפי דעת התוס' במס נדה דף מ"ד ע"א ד"ה איהו מיית כו נראה דאף איסור ליכא מ"מ יש מצוה בהצלתו אף ע"י חילול שבת וממילא מובן שעל כל אדם להיות נזהר שלא יהרוג אף עובר במעי אמו ומדברי הגמ' בערכין דף ז' ע"א מבואר כיון דעובר ממונא דבעל יש במיתתו איסור מזיק (ויעוין בתוס' סוטה דף כ"ו ע"א ד"ה מעוברת עצמו כו') ממילא נשמע דגם במזיק באבר העובר אף שנשאר חי אם האב קיים והוי העובר ממונא דבעל חייב המפסיד אבר העובר מדין מזיק ממון חבירו ולכך אף דאין חשד שימעך התינוק בשעת תשמיש עד כדי מיתה מ"מ יש לחוש דלמא לא יקפיד על בן חבירו להיות נזהר מגרם היזק להולד בשעת תשמיש כמ"ש הרמב"ם וזה ג"כ אסור בגרוש' מעוברת כשהבעל חי שהעובר ממונא הוא ומעוברת אלמנה דליכא אב ולא מצינו שיהי' איסור על מזיק העובר כ"א מצד שהוא ממון בעלים אבל באלמנה שדמי הולדות לאם כדעת הרמב"ם בפרק ד' מהלכות חובל ומזיק מהיכי תיתי לחוש על חשש היזק העיבור ע"י תשמיש היכא שהאשה היא מרוצית לשמושה עם בעלה לכל רצונו. ולא היה לחז"ל לאסור נשואי אמו לאחר משום חשש היזק בעובר אם לא מטעם שאומרים סתם מעוברת למניקה קיימא ואיכא חשש סכנת הולד לאחר שיולד ובגרושה שהבעל קיים ועליו לטפל בבנו דלא שייך סתם מעוברת למניקה קיימא אסרו חז"ל מחשש היזק הולד שהוא איסור דאורייתא כשמזיק לאבר העובר וצדקו דברי הרמב"ם ודברי הגמ' יחד בלי שום סתירה ויש לי אריכות דברים בזה ובפרט לפ"ד הח"י סימן ל"א שדעתו באיסור הריגת עובר אינו אלא כאיסור השחתת זרע לבטלה וזה אינו שייך כשאינו ממית רק מזיקו ולא יכילם כאן הגליון ודברי הנ"ל לחלק בעובר בין מזיק באיברים לבד או ממיתו לגמרי יש לחזק ביותר עפ"י דברי הר"ן בחדושיו למס' נדה דף מ"ד ע"א ד"ה איהו מיית כו' יעו"ש ומתוקים דברי מהרי"ל בזה בשו"ת סי' ק"י שכתב בקיצור דמש"ה כתבו הרמב"ם וסמ"ג טעמא דדחסה כדי לאסור בכל ענין כלומר אף בגרושה מכל הנ"ל יראה כבודו שאין דעתי לעשות צידוד להתיר מחמת שנתעברה מערבי רק שיש לצדד ע"פ דברי האחרונים המתירין בשעת הדחק ליתן הולד למינקת ישראלית שמקבלת ע"ע בחומר שבועה ויש להוסיף חיזוק בכתב בערכאות שלא תשמיט הדד מפי התינוק כל משך זמן הנקת העובר ובשעת הצורך תמסמס לי' בבצים וחלב ונכון יותר שיושלש מיד כל שכר הנקת הולד וצורך המסמס (בווימזען קאססע) ואין זה דבר חדש כי כן מבואר ממה שכתב באס"ז למס' כתובות דף ס' ע"ב בזה"ל שאני דבי ר"ג דלא הדרו בהו שאין המניקה חזרה בה לאחר שקבלתו להניק משום אימתא וגם הם אינם חוזרים בהם מתוך חשיבתן וכו' עכ"ל שם במהדורא קמא הרי שיש לגדור גם מפני חשש חזרה מצד האם שוב בא לידי ספר אבני מלואים על אה"ע מהגאון בעל המחבר ספר קצה"ח וראיתי שגם הוא הרגיש בזה וכתב כשמקילין בדבר זה יש להצריך שיהיה בטוח שלא יהיה חזרה מצד אם הילד. וכ"ז אני כותב ע"ד הערה בעלמא כי באמת כבר גדרתי בעצמי מיום עמדי על דעתי שלא להאשי' את המקילין ולהעבירם מדעתם אם יש להם כמה צדדים להקל אבל להיות שמי נקרא בכלל המצדדי' להתיר לא יאבה כי כן מקובל מאבות אבותי הגאונים זצ"ל שהיה דרכם למשוך ידיהם מזה ולא אמרו לא איסור ולא היתר חדשים מטעם הכמוס אתי וקודם חג השבועות העבר הגיע מכתב שאלה מכבוד הב"ד צדק דהעללשויא שצדדו להתיר בענין זונה מניקת והשבתו בסגנון הנ"ל רק דרך גררא העירם על דבריהם.
ועתה אציגה נא אשר יש להשיב על פלפולו דמר הלא כה דברי מעלתו בתשובתו אמנם הגאון בעל צ"צ בתשובותיו סי' נ"ה כתב בזה"ל ולי יש שיטה אחרת בזה ואני בעניי לא אוכל להשיג כוונתו הנה מ"ש שאפילו ר"ש הזקן שמתיר בגרושה והיינו משום דלא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו כו' כתב הרא"ש בפ' החולץ הוא כו' עכ"ל הרואה שם ברא"ש פ' החולץ ישפוט בצדק שאדרבא דשם מיירי הרא"ש לשיטת הר"ת ולא לשיטת הר"ש ואף אם נימא שכוונת הצ"צ היה דכיון דרא"ש ס"ל דכל התקנה היתה בשביל סכנת הולד אף שאינה מחויבת להניק וא"כ אף שהר"ש מחולק בגרושה היינו משום דס"ל דאין כאן חשש סכנה כיון שאבי התינוק צריך לשכור לו מינקת אבל בעיקר הסברא מודה הר"ש הזקן לרא"ש דהיכא דאיכא סכנה לתינוק אף שאינה משועבדת להניק כמו גבי זונה מודה הר"ש לסברת הרא"ש דצריך להמתין כ"ד חודש וכמו שמסיים הצ"צ בעצמו שם וז"ל אבל מזנה אם תהי' מותרת לינשא לא תהיה מניקת לולד כו' יעו"ש אמנם לאחר העיון בלתי אפשר דר"ש הזקן ס"ל כסברתו דהא הר"ן בפ' אע"פ והנ"י בפ' החולץ וה"ה בהלכות גירושין מדחים דברי הר"ש הזקן ועכ"ז מביאי' לפסק הלכה דברי הרשב"א שבגרושה היכי דלא הניקה עד שעה שמכירה העובר היא מותרת לישא בתוך כ"ד חודש מכלל דר"ש הזקן ס"ל אפילו היכי שמכירה העובר עכ"ז כיון שאין שיעבוד הנקה עלי' מצד כפיי' ב"ד היא מותרת לינשא שהרשב"א כתב בעצמו דהיכי שמכירה לא מהני שום מינקת אחרת או לגמול אותו בביצים וחלב וכן מוכח בפ"י בפ' אע"פ דף נ"ט ע"ב דהא גבי נתגרשה מודה ב"ה דאינה סופר ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני סכנה ובע"כ צריך אני לומר דכיון שמכירה אין כאן שום תקנה להציל הולד מפני סכנה דאל"כ למה יכול לכופה אף שנותן לה שכרה וכיון שכן מאי מהני סברת הצ"צ דהאב מחויב ליתן לו מזונות לשיטת הר"ש א"ו צ"ל דס"ל לר"ש דכיון שאינה משועבדת להניק אף שהוא סכנה לתינוק עכ"ז לא תקנו חז"ל שום תקנה הואיל ואינה נכנסת בגדר מינקת חבירו וכמו שכת' הרא"ש בפ' אע"פ וז"ל וכן משמע הלשון מינקת שמת בעלה שהיתה מינקת כשמת בעלה עכ"ל וא"כ בוודאי ס"ל לר"ש הזקן גבי מזנה דהיא בוודאי נא נכנסת בגדר שם מינקת חבירו שאינה צריכה להמתין עכ"ל דמר:
וע"ז יש להשיב הן אמת דממה שאמרו דבגרושה ומכירה כופין אותה שתניק דאיכא חשש הכנה להולד אף אם ממסמס בביצים וחלב דאל"כ למה כופין אותה שתניק לשתדל הבעל למסמס התינוק בביצים וחלב ותורף הוכחת מעלתו שהר"ש מתיר גם במכירה ומבואר בב"ש בסי' י"ג ס"ק ל"ח ודלא כמהר"ש לוצאטי שבס' אמונת שמואל וכן נראה מלשון המל"מ בהל' סוטה פ"ב דין ז' וכן מוכח ביבמות דף י"ב ע"ב תני ר' ביבי קמי' דר"נ ג' נשים משמשת במוך קטנה מעוברת ומניקה כו' מניקה שמא תגמול את בנה וימות כו' דברי ר"מ ומפרש רש"י שמא תתעבר ותהא צריכה לגמול את בנה מלהניק כו' ע"כ והרי האשה תחת בעלה ואפשר לה למסמס בבצים וחלב ברצון בעלה דחס על ברי' א"ו דיכול להיות דגם ע"י מסמוס יש חשש סכנה לולד וא"כ קשה מסוגי' דיבמות דף ס"ב א"ה דידה נמי ומשני הגמ' דידה ממסמס ני' בביצים וחלב דהאי אם תתעבר האשה אחר שיכיר אותה העובר יש חשש סכנה להולד אף ע"י מסמוס ונשאר קו' הגמ' דידה נמי א"ו צ"ל אף דלכתחילה חוששים לכוף את הגרושה במכירה העובר שלא תעזוב את בנה מלהניק ז"א אלא לעשות מעשה בידי' לגמול את התינוק בעוד שאפשר שיושאר בהנקתו אבל כ"ז אין סומכין על המסמוס מ"מ לא אסרינן לאשה לזקוק לבעלה מחשש שמא תתעבר כיון דאף אם תתעבר יכול להיות שיועיל המסמוס והרי זה בכלל מה שהשיבו חכמים לר"מ בדף י"ב אחת זה כו' משמשת כדרכה ומן השמים ירחמו דכתיב שומר פתאים ד' ומעשי' בכל יום דכשהאשה מתעברת בתוך ימי הנקתו גומלת את בנה באין פגע רע ולר"מ דלית ליה סברא זו באמת מצריך שמניקה תחת בעלה תשמש במוך ומה דאוסר ר"מ לישא מינקת חבירו הטעם פשוט דשמא לא יהי' מרוצה הבעל שני שתשמש במוך כי אין אשה אלא לבני' ומסתמא ישתוקק שתתעבר אשתו ממנו וקו' הגמ' לבסוף על הך תי' דלמניקה קיימא א"ה דידי' נמי אינו אלא אליבא דחכמים אבל לר"מ לא קשה דהא דידי' משמש במוך ולכך לא מקשה הגמ' אחרינא נמי אי במוך אלא לעיל על תי' דדחסא דהתם קאי על המעוברת מכבר מאחר ומה איכפת ליה להבעל שני אם תשמש בזמן עבורה במוך הלא בלא"ה אינה ראויה להריון חדש ממנו כל ימי עבורה מבעל הראשון וא"כ א"ש דעת הר"ש שסובר דאף דגרושה מכירה כופין אותה להניק מ"מ מותרת להנשא והיינו בתנאי שתניק גם להלאה את התינוק ואי משום חשש שמא בזמן הנקתו תחת בעל השני תתעבר בכה"ג סומכין על המסמוס בביצים וחלב כמו גבי דידי' ולא גרוע מאלו היתה תחת בעלה הראשון שהיתה מותרת להזדקק לבעלה אף בזמן הנקה ובלא מוך ושאני אלמנה דבושה למתבעי' את היתומים לב"ד על צורך המסמוס משא"כ גרושה שלפי שיטות הר"ש אין גרושה בושה לתבוע לבעלה הראשון או שסובר הר"ש כיון דהאב קיים לא יהא צריך לתובעו שמעצמו יחוס על ברי' ויתן לה גם לצורך המסמוס כמו שנותן שכר הנקה מה לו זה או זה ע"כ אין לאוסרה שתנשא לשני כמו שאין אוסרין לאשה היושבת תחת בעלה שלא תשמש עם בעלה בזמן הנקה כ"א במוך כן דעת הר"ש. ור"ת שחולק עליו סובר דגם בגרושה שייך דבושה למתבעי' לבעל כיון שא"א לתובעו כ"א ע"י שליח ושפיר יש לחוש שמא תתעבר עם בעל השני ולא תמסמס לי' ולפי הנראה אוסר הר"ת בגרושה אף בלא הכירה אטו מכירה או כמו שאבאר לקמן והרשב"א הכריע שבאינו מכירה אין לאסור כיון דעדיין לא הוחל עלי' שם מינקת ואי בעי אמרה שאינה מניקתו. יעוין מש"כ המ"מ בשמו ובמכירה אוסר כיון דכבר חל עלי' שם מינקת ושיעבוד ע"י כפי' ב"ד היא בכלל מינקת חבירו ודמיא לאלמנה משום דגם גרושה בושה מלתובעו ע"י אחר כמ"ש הרשב"א להדיא טעם זה אליבא דר"ת בחידושיו למס' יבמות אבל צ"ע לכאורה דלפמ"ש אף הר"ש לא התיר במכירה רק כשהיא מינקת גם להלאה את הילד וממילא נשמע דמה שמחלק הרשב"א בין מכירה בין אינו מכירה מיירי ג"כ בכה"ג וקשה דאמאי מתיר הרשב"א באינו מכירה דהא כשמינקת והולכת הולד יגיע גם הזמן שיהי' הולד מכירה ואם תתעבר תחת הבעל השני אחר זמן הכרה יהי' סכנה להולד כי תהיה בושה לתבוע מבעל ע"י אחר על המסמוס וגם בלא דברי הנ"ל משמעות דברי הר"ן והמ"מ בשם הרשב"א שכ' בזה"ל דהא אי בעי לא תניק אותו כו' דמיירי כשמניקו גם להלאה אלא שהי' בידה לומר שלא תניק וצ"ל דמאי שחששו חז"ל דבושה לבא לב"ד הוא באמת חשש רחוק כדאי' בכמה ספרי שו"ת ולא העמידו דבריהם בתקנתם לחוש לזה רק באשה שכבר נשתעבדה להניק שעלי' שם מינקת חבירו: משא"כ בגרושה כשנשאת קודם זמן הגעת הכרת הולד דאין עלי' שם מינקת בשעת הנשואין ולפי דברי אלה יש להצדיק דברי הב"ח בסימן י"ג שכ' בדעת ר"ת דמה שאוסר בגרושה באינה מכירה היינו דוקא כשרוצה להניק את הולד משא"כ כשאומרת אינו רוצה להניקו עוד. ומשיג עליו הט"ז וכ' שאינו מכיר חילוק זה כלל דמאי איכפת לן באמירה דידה כו' ולפי הנ"ל א"ש די"ל דהב"ח סובר בשיטות ר"ת דלא גזרינן אינו מכירה אטו מכירה ומה שאוסר ר"ת באינה מכירה טעמו משום דכשמניקתו והולכת הרי יבא לידי הכרה וכשתתעבר יהי' סכנה להולד כנ"ל א"כ שאם בעוד שאינו מכירה פוסקת מלהניקה ומוטל על הבעל למוסרו למינקת אין לאסור עליה שתנשא דהא לא הוחל השעבוד עניו:
ועוד סעד לדברי הראשוני' מדברי הריטב"א בחידושיו יבמות דף מ"ד שכ' בזה"ל פי' ר"ש ז"ל דוקא באלמנה שהוא בושה לתבוע ליורשי' אבל גרושה מעוברת או מניקה מותרת להנשא דלא כסיפא לה למתבעי' לבעל וחייס איהו שפיר על ברי' למסמסי' בביצים וחלב עכ"ל כוונתו דאף אם תתעבר אחר שיהי' הולד מכירה יתן הבעל צורך מסמוס בביצים וחלב ולכך מתיר הר"ש אף במכירה כשיונקת גם להלאה ומעתה א"ש כל הנך דברי הצ"צ ולפי דברי הרא"ש בפ' אעפ"י שכ' בזה"ל והר"ש הזקן הי' אומר דגרושה א"צ להמתין כ"ד חודש שאין עני' להניק את בנה הואיל ובעלה קיים כו' אבל כשמת בעלה אעפ"י שאינה מחויבת להניקו מ"מ כיון שאין לו אב עשו חכמים תקנה שתניקהו כו' ע"כ הרי שאף בשיטות הר"ש כ' הרא"ש שעשו חכמים תקנה וזה כפי' הצ"צ עפ"י דברי הרא"ש בפ' החולץ שבמה שאסרו שתנשא האשה הוא לתקנות הולד כדי שתניקהו מעצמה אף כשאינה מחויבת דהיינו אף שלא נשאר מעזבון בעלה על שכר הנקה או בגוונא אחרינא ומה שלא תקנו כן גם בגרושה הוא משום דהבעל קיים ממילא נשמע דבמזנה דליכא בעל שיתן שכר הנקה או על מסמוס גם לרש"י אסור מפני תקנת הולד כן תורף כוונת הצ"צ ודבריו מיוסדים על אדוני השכל וסברא וסרו השגת כבוד מעלתו וכדברי הצ"צ מבואר בתשובת מהרי"ל סי' ק"י אלא שהוא מקצר והצ"צ האריך קצת יותר בדבריו וכדי שלא לסגור פתח שער צידד היתר במזנה היכי דחזי לאצטרופי שארי צדדי' לפי צורך:
והעתקתי קצת מדבריו שכ' כבר בגליון נב"י מהדורא קמא בסי' כ"ג שכ' בזה"ל ואני תמה דמה לנו אם זנות שכיח מ"מ מעוברת או מניקה בזנות לא שכיח כו' יעו"ש כתבתי בגליון בזה"ל בסברא זו כבר קדמוהו מהר"י מינץ בתשו' סי' ה' ועשה מזה צידוד מה להקל במזנה אבל מהרי"ל בתשובה סי' ק"י מדחה טעם זה והנני מעתיק לשונו והא דמפלגינן בין זנות לנשואין היינו למנין הבחנה דלא שייך מכח טעמא דמפרש התם ובזנות דלא שכיח לא גזרו או דלא איצטריך בזנות כדמפרש התם אבל לענין מעוברת ומינקה שייך כמו כן בזנות כדלעיל עכ"ל והיות ידוע כי דברי מהרי"ל בתשובותיו המה תמיד מועטים בכמותם ומרובים באיכותם ע"כ אבאר כוונתו דבהבחנה איכא פלוגתא דר"נ דסובר שהוא מדאורייתא מקרא דלך ולזרעך ורבא סובר שהוא משום גזירה שמא ישא אחותו ולגבי זנות דלא שכיח שתתעבר דמשמשת במוך או מתהפכת בוודאי ליכא למיחש מדאורייתא להצריך הבחנה דלמלתא דלא שכיח לא חיישינן ולרבא שהטעם משום גזירה ג"כ ליכא איסור בזנות דמלתא דלא שכיח לא גזרו בי' רבנן לזה כפל מהרי"ל דבריו וכ' דמלתא דל"ש לא גזרו והיינו לרבא ומ"ש או דלא איצטריך בזנות קאי על ר"נ ולדידיה אינה משום גזירה אלא משום דינא דאורייתא ובזנות לא צריכא מדינא דאורייתא דמחזקינן מחמת חזקה דכל מזנה מתהפכת שלא תתעברה וכ"ז לענין הבחנה אבל לענין איסור מינקת שעיקרו הי' מצד שחשו חז"ל לתקנת הולד ע"כ תקנו שלא תינשא ועי"ז תניק מעצמה את בנה כמש"כ שם מהרי"ל מעצמו תחלה בתשובה הנ"ל (גם בשיטות הר"ש) בזה"ל ובהדיא כ' הרא"ש וז"ל אלא חכמים עשו תקנה זו שלא יבא הולד לידי סכנה ורוב נשים חסות על ילדיהן ומניקות אעפ"י שאין משועבדת להן להניק אבל אם היתה מותרת להנשא לא היתה מניקה עכ"ל ע"כ וכיון שכן מה בכך דעיבור בזנות לא שכיח מ"מ אם נתעברה וילדה שהולד צריך להנקה בוודאי צריכים לחוש לתקנת וולד זה כמו על שאר ילדי בני ישראל ואין כאן לתא דגזירה רק תקנת הולד להצילו מהסכנה לזה מסיים מהרי"ל אבל לענין מעוברת ומניקה שייך כמו כן בזנות כדלעיל ע"כ כוונתו במ"ש כדלעיל דאין כאן גזירה אלא מפני תקנת הולד הצלת נפש מסכנה ומ"ש המחבר כאן ושמא לא יהיב לה בעל הוא רק גזירה תמוה מאד לא מצינו מלת שמא בגמ' אלא סתם אמרו בגמ' לא יהיב לה בעל דמה"ת ימצא הבעל השני א"ע לפרנס משלו בן אחר דזה מוטל על כל הציבור ולא עליו לבדו רק שעכ"ז יש מציאות צידוד היתר במניקות מזנה היכא שנתנה למניקות ונשבעה המינקת שלא תהדר לשיטות הסוברים דמן הדין הי' כדי סמיכה אם נשבעה המינקת רק דגזרינן נשבעה אטו לא נשבעה וכיון דבכה"ג ליכא אלא גזירה מצינן למימר כיון דמעוברת בזנות לא שכיח מלתא דלא שכיח הוא שתתעבר ולא גזרו בהו רבנן. ע"כ על הגליון:
והצורך הביאני להעתיק מה שכ' עוד על הגליון תשו' הנ"ל מה שמקשה הנב"י על המהרי"ו שכ' דאף היכי שהבעל מודה שזנה עמה אין להקל משום דחוששין לתקלה שיאמרו קמו רבנן במלתא שהוא בנו וודאי ויתירהו בלא חליצה וכה"ג אית' פ' ד' אחין בספק גירושין וכו' ומשיג עליו הנב"י בזה"ל אני תמה דבשלמא בס' גירושין כיון דמשכחת למיקם עלי' דמלתא שהרי אפשר להתברר בעדים שהי' קרוב לה א"כ שפיר אמרו דנפיק חורבה שיאמרו באמת קמי רבנן עלה דמלתא אבל כאן אין שייך למיקם עלה דמילתא שממנו נתעברה ולא לאחר כו' וכ' בגליון בזה"ל לא עיין היטב במהרי"ו שכ' להדיא דהיכא שבא עליה באקראי בעלמא הוא דחיישינן שמא נתעברה בזנות עם אחר אבל אם הי' רגיל לזנות עמה תדיר תלינן העיבור בו ויסודו מתשו' הרא"ש שהי' ת"י שהוא בתשובת הרא"ש שלפנינו כלל פ"ב שמבואר להדיא דהיכא שהי' רגיל אצלה מיד שדינן רוב בעילות בתרי' יעו"ש ולכך שייך גם הכא קמו רבנן עלה דמלתא שיאמרו שנודע לב"ד שהי' רגיל עמה בקביעות ע"כ עה"ג ואף שנתקיימה דברי מהרי"ו מ"מ המצדדים להקל אף במזנה עם אחר אין להם לחוש למה שכ' מהרי"ו דמהרי"ו לשיטתי' שמחליט לאסור במזנה עם אחר ע"כ דעתו דאם נתיר כשמודה הבא לישאנה שהוא בא עלי' יש לחוש שיאמרו קמו רבנן במלתא שהוא בנו וודאי משא"כ להמתירין אף בידוע שזינתה עם אחר ומה"ת יאמרו שקמו רבנן במילתא כו' ובפרט היכי שמפורסי' שזינתה עם אחר וזה רוצה לישאנה לא הי' עמה במחיצתה ועכ"ז התירוה הב"ד ובינו כל השומעים שהיו צדדים אחרים להתיר ולא מפני דקמו רבנן במלתא שהוא בנו של זה ואחרי כל האמור יבין כבוד מעלתו שאין רצוני לחוות דעתי לא להיתר ולא לאיסור ומשפט הוראה לכל מר באתרי'.
ומתוך דברי יבין כבודו שיש בהם כדי סתירה גם ליתר דבריו בפלפול תשובתו ולפלא בעיני איך ערב לב כבודו לומר בהחלט דר"ת אינו אוסר בגרושה כ"א במכירה יגדל. אמת שיש הסוברי' שהרשב"א חשב כן לשיטות ר"ת ודעת הב"ח אבל המעיין בדברי שלפנינו בשיטות ר"ת כבר עמד למעלה בשם רבינו תם לא ימצא צד לנטות להעלות על דעת ר"ת לא אסר אלא במכירה וכן הסכימו כמה גאונים בספריהם ומכללם הריב"ש ומה שהוכיח מעלתו וראי' ר"ת נגד הר"ש דהר"ש התיר גם במכירה דאל"כ גם לס"ד הי' מינקת שרי למעוברת בענין החשש הסכנה דמעוברת משום דחסא ובמניקה משום מכירה דאיכא ג"כ סכנה כן תורף דברי כבודו אבל לא מחוורין דבריו בעיקר ראי' הר"ת כמו שמפרש בפ"י ומרומז גם בתשו' ח"צ בתשובותיו כיון דתני יחד מעוברת ומינקת לפי ס"ד הי' מיירי מעוברת אף בגרושה ושייך טעם דדחסא ממילא הי' מתפרש גם מינקת גרושה לפ"ד הר"ת כיון שהתחילה להניק אף שעדיין אינה מכירה מ"מ שם מינקת עלי' וממילא שלפי ס"ד דגמ' דבמעוברת מיירי גם בגרושה כמו כן מינקת מיירי ג"כ בגרושה ואף שאינה מכירה כיון ששם מינקת עלי' היתה בכלל מינקת חבירו ואסורה להנשא ומה"ת נמצא לנו דלפי המסקנא חוזר מדין זה כן תורף דבריהם. והר"ש לוצאטי שבס' אמונת שמואל לא נחית לזה ע"כ ערב לבו לדחות בקל דברי הר"ת הנ"ל ובשיטות הר"ש י"ל דסובר דלעולם אין שם מינקת על גרושה כיון דאינה משועבדת ואף אי מכירה שמחויבת להניק מצד סכנה ע"ז כפי' ב"ד מ"מ אין עלי' שם מינקת חבירו וא"כ לא לזר יחשב לומר שאף לפי הס"ד דמ"מ לא הי' נכלל בכלל מעוברת ומינקת שוה מעוברת חבירו כל שהוא קרוי מעוברת חבירו דהיינו בין מעוברת אלמנה או גרושה ומינקת כל שהוא קרוי מינקת חבירו וזה השם אינו נופל אלא על מינקת אלמנה מה שמקשה על המהרש"א כבר הרגיש הפנ"י ורבים מחכמים בספריהם אבל אף אם נאמר אשר לא ניתן לאמור לפי הכרעת רוב הגאונים בשיטת ר"ת אלא באשר חשב מעלתו דבאינו מכירה גם הר"ת מתיר ומטעם דלא גזרינן אינו מכירה אמו מכירה כמו דלא גזרינן נתנה בנה למינקת אמו לא נתנה גמלתו אטו לא גמלתו הלא יבין כל משכיל שאין השתוות בגזירה זו בשלמא בכבר נתנה למינקת אי לא הוי לחוש שתחזירוה המינקת או בגמלתו שאין עוד מציאת איסור באשה זו מצד אותו הולד שאין לגזור אלא מפני אשה אחרת שפיר י"ל דלא גזרינן הך אשה אטו אחרת אבל הגזירה באינו מכירה אטו מכירה הוא באותו אשה עצמה אם נתירה באינה מכירה נבוא להתירה אף אם תאחר זמן הנשואין והיא תהי' עוד בהנקתו עד שיכירנה הולד וחילוק זה מדויק בדברי המהרש"א ד"ה דאמר ר"נ שכ' בזה"ל היינו דגזרינן בהו הא אטו הא דליכא למיגזר בהו מיני' כו' כוונתו כדברי הנ"ל דאף דליכא באותה אשה צד גזירה גזרו אטו אשה אחרת גם יש מקום גזירה אם אף שיהי' הולד מכירה תערים לומר שאינו מכירה וגם אין הדבר מפורסם לאחרים ואינם יחשבו שכבר הכירה כי הכל לפי חורפי' של הולד אבל בנתנה בנה למינקת או בגמלתו ליכא למטעי וא"ש דברי המהרש"א מ"ש בשיטת ר"ת דגזרינן אינו מכירה אטו מכירה רק שמ"ש עוד המהרש"א נתגרשה אטו לא נתגרשה לא מתיישב בזה. עכ"פ יש לקיי' תירוץ המהרש"א דאף דלא גזרינן גמלתו אטו לא גמלתו ונתנו למינקת אטו לא נתנו מ"מ אינה מכירה אטו מכירה גזרינן:
עוד האריך מעלתו להקשות מה ס"ד דגמ' דלא נחית המקשה להך סברא דסתם מעוברת למניקה קיימא והפליג בדברים בזה. והפליג דברים ללא צורך דהקו' פשיטא דקארו לה מאי קארו לה כבר העיר בזה הנוב"י במה"ק סי' מ"ח ורצה הנוב"י להוכיח מזה כדעת הר"ש יעו"ש וכתבתי עה"ג ספר הנ"ל ולא אעתיק רק תירוץ א' שהוא פשוט וזה לשוני עוד י"ל דלפי המבואר בשו"ת מהר"ם פאדווא סי' למ"ד שהביא לראי' לדעת הסוברים דאף בלא התחילה להניק אסורה משום מינקת חבירו מדברי הגמר' סתם מעוברת למניקה קיימא דאי בלא התחילה להניק כלל מותרת אמאי אסרו במעוברת הא סתמא כשתנשא לא תתחיל להניק כדי שתשאר בהיתר תחת בעלה כן תורף דבריו יעויש. א"כ י"ל דס"ד דגמ' דבלא התחילה להניק מותרת אמנם למסקנא גם לא התחילה להניק אסורה וכטעם הרא"ש שאסרו חז"ל שתנשא מפני תקנות הולד דאם תשאר פנויה מסתמא תניק מעצמה את ולדה וכ"כ במעוברת וז"כ הגמ' סתם מעוברת למניקה קיימא כלומר אם לא תנשא מסתמא תנקיהו מעצמה וזה מכוון בלשון רש"י ש"כ סתם מעוברת למניקה קיימא וכשתלד מניקתו ע"כ על הגליון:
ומה שהקשה מעלתו על הרא"ש דמתיר בצמקה דדי' דהא לפי אמת ראי' ר"ת וס"ד דגמ' גם בצמקה אסור דמינקת דומי' דמעוברת: לק"מ לפמ"ש לעיל דליכא הוכחה לר"ת מס"ד דגמ' רק מה שהוא בכלל שם מינקת וכשצמקה דדי' של האשה ולא התחילה להניק לא הי' מעולם עלי' שם מינקת ועד"ז נסתרו גם שארי קושי' של מעלתו ותירוץ זה כבר מבואר בספרי שו"ת ובפרט בשו"ת ח"צ לפשוט ונכון ועפ"י כל האמור מיושב מה שמקשה בנוב"י מה"ק סי' י"ד על דכרי האמונת שמואל שמתיר בהכניסה לו ב' שפחות כיון שאינה משועבדת להניק והרי לב"ש אין שיעבוד כלל על האשה מ"מ סובר דאשה צריכה להמתין כ"ד חודש כדמשמע מלישנא דברייתא הן הן דברי ב"ש דקאי גם לענין איסור נשואין לאחר תוך כ"ד חודש. וכבר העיר ע"ז גם בספר הפלאה ולפי הנ"ל ניחא די"ל דהא דמתיר ר"ש בגרושה אף אם מכירה הכוונה כמ"ש שיונקת להלאה הולד ואף אם תתעבר אין חשש סכנה כיון דהבעל חייב במסמוס ולפי דעת הר"ש בגרושה אינה בושה לתבוע וא"כ אף אם היינו חושבי' דכיון שמכירה הולד הוי כמשועבדת להניק עכ"ז אין למנוע מלהנשא דמה לי אם היא תחת בעלה השני או אם היתה נשארת תחת בעלה הראשון דמשמשת כדרכה ואינה חוששת לסכנת הולד דאם תתעבר ימסמס הולד בביצי' וחלב בהוצאת אביו והא דכתבו התוס' בשיטות הר"ש בהיתר הגרושה דאינה משועבדת אין כוונתם דמטעם זה התיר הר"ש אלא נתכוונו לשלול דלא נימא כיון דאמרו סתם לא ישא אדם מינקת חבירו א"כ מכללו גם גרושה והרי נאסרה בלא פלוג או דחשו חז"ל גם בגרושה דלמא תבוש מלתבוע לזה כתבו דגרושה כיון דאינה משועבדת אין עלי' שם מינקת חבירו וסתמא דברייתא כפירושו דקאי על מינקת אלמנה והדר הדין לגבי גרושה שאם מכירה צריכה שתניק הולד להלאה אבל מותרת שתנשא במשך זמן הנקה וכשאינה מכירה בידה לפסוק מלהניק דאינה משועבדת לב"ש גם באלמנה כל שאינו מכירה תוכל לומר שפוסקת מלהניקו דהא אינה משועבדת אבל כשמכירה שצריכה להניקו גם להלאה ממילא אסורה שתנשא תוך כ"ד חודש דהא גבי אלמנה איכא חשש סכנת הולד דאם תתעבר ותעכר חלבה ותהא בושה מלתבוע מהיורשים על צורך המסמוס וימות הולד ובכה"ג מיירי הברייתא דאמר הן הן דברי ב"ש וכו' א"כ יש לקיים גם דברי האמונת שמואל דהיכא דהכניסה לו ב' שפחות שאינה משועבדת שאם אינה רוצה להניק כלל והולד לא יכירה עדיין עאכו"כ שלא התחילה להניק כלל שהדין עמה אבל האמונת שמואל לא נחית לדברי מהרי"ל וצ"צ הנ"ל שלפי דבריהם אף באפס שיעבוד הנקה אגידא האשה שלא תנשא מצד שחשו חז"ל לתקנת הולד דכשמניעה מלהנשא ממציאה את עצמה שתניק את בנה או שתמסרנו למניקה ואם הדרה הימנקת תמסרנו להאחרת או תמסמסנו: ומה שהראיתי פנים דהרוצה להתיר שיושלש דמי הנקה ומסמוס (בווייזיקאסע) ולא יעצתי להשביע. את האם של עובר היא מפני שנבוך אנכי אם יש ליתן שבועה למזנה אשר כריסה בין שיני' וידוע שסתם פנוי' המזנה בזמנינו המה נדות ובמק"א הארכתי בזה בדברי האו"ת סי' פ"ז ס"ק כ"ג יעו"ש ואנן פסקינן דכל החשוד על העריות פסול לעדות וכל הפסול לעדות פסול לשבועה ונדה בכלל עריות הוא רק בנבעלת לנכרי בנדתה יש מקום עיון אם עברה על איסור כרת איסור נדה ואכ"מ ומטעם זה הוצרך להשליש גם על מסמוס בביצי' וחלב דסתם מינקת פנוי' בזמנינו שהמה נדות אין ליתן שבועה כנ"ל ומהצורך ליקח מינקת שלא זינתה ולא יהי' מציאות מינקת אלמנ' או גרושה ויהי' מהצורך ליקח מינקת שיש לה בעל ואיכא חששא שמא תתעבר מבעלה ויהי' מהצורך למסמס התינוק בביצי' וחלב הן אמת שהנב"י מה"ק מצריך שתהי' מינקת פנוי' מחשש שמא תתעבר אבל דחיתי דבריו דאף אם תתעבר תמסמס לי' דמניקה אינה בושה מלתבוע דמי מסמוס דלא שייך בושה רק אשה לגבי נפשה לצורך בנה משא"כ במניקה בן אחר בשכר והוא פשוט:
תשובה ב
שני' לכבוד הרב הנ"ל:
מכתבו הגיעני עם פלפול רחב והנני להשיבו ראשית דבריו בזה"ל י"ל דלרבותא נקיט דאף דיכולה לתבוע בעד כו' וק"ו במזנה יש לפקפק אי כדבריו מ"מ הו"ל למיתני סתמא מעוברת ומינקת ובודאי לא היינו ממציא דברייתא איירי רק במזנה אבל גבי אלמנה וגרושה דמותרת להנשא וא"כ לכל הפחות אין ראי' מדקדוק הזה לאסור במזנה יותר מבגרושה עכ"ל מעלתו וסוף דבריו לא ידעתי אבין וכי הבאתי ראי' מכאן דמזנ' אסור ולא באתי אלא לסתור שאין ראי' מזה לדעת הגאון נוב"י ובפשיטות אין מקום התחלה לדקדוקו של הגאון הנ"ל למה תני מלת חבירו דאי הוי תני בסתם הוי אסרינן שתנשא כל מינקת אף היכא שאינה אם הולד רק ששוכרה א"ע לינק בן חבירו בשכר ובאמת לא כן הוא דבאינה מכירה דעת כל הפוסקים שוים דאין כופין שתניק כמבואר בא"ע סי' פ"ב ס"ה דאף במכירה ליכא אלא י"א שכופין אותה שתניק להלאה בשכר אבל אינה אסורה שתנשא לבעל. וגם נשואה מותרת להיות מינקת לבן אחר דהא היא אינה בושה מלתבוע שכרה ושכר מסמוס לעת צורך ולא הוצרכתי לכל מ"ש בזה אלא להראות אף דבסתם לישנא דברייתא מינקת חבירו ליכא למשמע מיני' במינקת בין שילדה בזנות מערבי עכ"ז יש לאסור בכה"ג מק"ו ולישנא דברייתא חבירו הוא לרבותא. עד"ז צריכין לומר הברייתא דפ' אע"פ דתני מינקת שמת בעלה והרי להר"ת גם גרושה אסורה א"ו סמכה הברייתא דממילא נשמע דבגרושה אסור מק"ו:
ומש"כ מעלתו בזה"ל (ב) מ"ש כו' ויש לכוון דברים אלו ברמב"ם כו' דהא פשוט כשהיא מעוברת לפנינו כו'. לא אוכל לכוון דברי קדשו דהא הרמב"ם כ' טעם מעוברת משום דחסא ולא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא ובפרט לפי מ"ש אמו"ר בעצמו לקמן לתרץ דברי הרמב"ם שכ' הך טעמא דדחסא כדי לאסור בקדושה ג"כ כו' וא"כ גבי מעוברת המה ללא הועיל דברי הרמב"ם במ"ש אע"פ שהזרע ידוע עכ"ל י"ל דאין איסור במעוברת אלמנה אלא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא וכיון שטעם זה הוא מן המושכלים הראשוני' לא הוצרך הרמב"ם לבאר בפירוש ולא לזר יחשב לומר כן דהא כמה מגאוני בעלי שו"ת התפלאו על הס"ד דגמ' דקארי לה מאי קארי לה הלא פשוט דסתם מעוברת למניקה קיימא ע"כ לפי הנחה זו דהרמב"ם לא הוצרך לטעמא דדחסא אלא בגרושה דלא שייך איסור משום דלמניקה קיימא כיון דידוע הוא למי נתעברה יכולה היא לתבוע ממנו שכר הנקה ומסמוס שהאב בעצמו יחוס להספיק צורכי בנו וא"כ מדוקדק שפיר לשון הרמב"ם במ"ש אע"פ שהזרע ידוע למי הוא מעוברת כלומר אף דבכה"ג ליכא לאסור משום מניקה מ"מ גדרו חז"ל לאסור משום שמא יזיק וולד חבירו ובאלמנה דלא שייך שמא יזיק וכן בזינתה לערבי פשוט לאוסרה משום מניקה ומעוברת למניקה קיימא וכן בכל זונות מעוברת כשאין בירור ממי נתעברה טעם איסורן משום דלמניקא קיימא אבל בידוע למי נתעברה בגוונא שיכולה לתבוע שכר הנקה לא הי' טעם לאסור משום מניקת אלא משום דחסא לזה כ' הרמב"ם תחלה בסתם לא ישא אדם מעוברת חבירו או מינקת חבירו הכוונה מטעם דסתם מעוברת למניקה קיימא ואח"כ הוסיף לבאר אע"פ שהזרע ידוע למי היא מעוברת כלומר דבכה"ג לא שייך האיסור משום מינקת מ"מ אסרו חז"ל שתנשא מטעם שמא יזיק:
ובמ"ש במענה (ג) מאליו נפרך דלפי שיטות הקדמונים שחשו חז"ל מתקנת הולד גם בנתעברה מערבי כיון שהבן הוא בר ישראל מה"ת יצא מכלל תקנות חז"ל:
ד על ישוב דברי הרמב"ם שכתבתי דטעם דשמא יזיק לא שייך באלמנה כ' מעלתו בזה"ל אבל בזה נסתפקתי כיון שאם האב הי' קיים הי' האב מחויב לשלם לו משום מזיק ממון א"כ ממילא יורשי האב אף שאין האב חי ממילא המה יורשים כח אביהם כמו בשארי מזיק שאם מת האב הניזוק שמחויב המזיק לשלם ליורשיו ויש לחלק כו' עכ"ל כבודו הרמה בזה לא היטב לראות והי' לו לעיין במקור הדין במס' ב"ק דף מ"ב ודף מ"ט ולפסק הלכה דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות חובל ומזיק שאם הנגיפה אשה הרה אחר מיתת בעלה דמי הולד של האשה וכן מובא בש"ע חו"מ סי' תכ"ג ודעת הראב"ד והרא"ש מובא ברמ"א בשם י"א כי רבים מהקדמונים תפסו דעת הרמב"ם להלכ' כמבואר באס"ז לב"ק וכיון שהחבלה בעובר לא מצינו שם איסור חבלה ואינו אלא כמזיק ממון ובאלמנה שהזכות עובר שלה הי' לחז"ל לחוש להיזק ממונא אם היא בעצמה רוצת שתנשא ולא איכפת לה לחוש להיזק דידה ויש להסביר יותר מאחר שהעובר אחר מות בעלה הראשון הוא של אשתו בעלה השני ג"כ מקפיד עליהם שלא יאונה היזק לאשתו בממונא משא"כ בגרושה וכמו שמדייק הרמב"ם בלשונו וכ' שאינו מקפיד על בן חבירו:
ה לא טוב עשה אשר ידמה לסתור באריכות דברים דברי דמ"ש דאף להר"ש אם מכירה צריכה שתניק להלאה את הולד מחשש סכנה רק שאינה מנוע שתנשא לאיש דמה איכפת לן אם הוא תחת בעל השני או תחת בעל הראשון. יאמר נא מעלתו היש אפשריות שיעלה בדעת חכם להמציא הראי' להכחיש את האמת ולומר שהר"ש התיר בגרושה במכירה שלא תצטרך להניק הלא גמ' ערוכה כתובות ד' נ"ט ע"ב דאף בגרושה ומכירה כופה ומניקתה וגדולה מזה מבואר בש"ע בהגה"ה אה"ע סי' פ"ב ס"ה בשם הגהות אלפסי ובשם שו"ת הרא"ש דאף במניקה בן אחר בשכר אם מכירה כופה ומניקתה ולא באתי לחדש דבר רק לפקוח עיני רואה על האמת לאמתו אשר אין לזוז ממנה וכיון שלהר"ש בין במכירה בין באינה מכירה מותרת היא שתנשא כ' סתם דגרושה מותרת להנשא ומה שנוגע לענין הנקת הולד ולהלאה אין ענין להיתר הנשואין וקם דינא דבשאינו מכירה יכולה שתפסוק מלהניק ובמכירה לא עדיפה מאשה דעלמא ששוכרה א"ע להניק בן אחר דבעת שהולד מכירה חלילה לה לפסוק מלהניק אם נותן לה שכר ההנקה ואין זה שייכות לדין איסור נשואין דמינקת דגם נשואה תחת בעלה יכולה שתהי' מינקת לבן אחר וקודם הכרה יכולה שתפסוק מלהניק ולאחר הכרה אסורה מלהפסיק וכוונת הגהות מרדכי שמובא בהג"א פ' אע"פ אינו להתיר שלא תצטרך להניק להלאה דהא מוטל על הב"ד לכופה ע"ז ובודאי כל ב"ד עושין כדין וכופין אותה וכן החולקין על הר"מ טורמישין שבהגהות מרדכי פ' החולץ לענין זונה שהב"ד יכופו אותה אלא בא להסביר שלא נימא דגם גרושה מניקה עכ"פ במכירה היא וע"ד לא פלוג בכלל גזירה מינקת חבירו אבל להתיר להביא הולד לידי סכנה להפרישו מהנקת אמו הגרושה אחר שכבר מכירה לא עלה ולא יעלה על דעת אדם בעולם. ומ"ש הצ"צ בדעת הר"ש דבמינקת גרושה הבעל ישכור מינקת אחרת לא מיירי אלא באינו מכירה ממילא אין גרושה בכלל מינקת חבירו והדר הדין שאף במכירה מותרת היא שתנשא ודינה כמינקת בן אחר שמותרת להשאיר בן תחת בעלה אף כשהולד שמניקתו כבר בא לידי הכרה ואין בכלל גזירת חז"ל דמינקת חבירו רק הנצרך לתקנת הולד ובגרושה ל"צ לתקנה דבאינה מכירה ישכור הבעל מינקת ובמכירה תניקהו האמו וכשתתעבר תתבע את הבעל הראשון על מסמוס חלב וביצים או מעצמו יתן דסתם אב חס על ברי' ואם אמרתי אספר כמו אשר לענ"ד אדמה להשיב על כל דבר ודבר מדבריו במאמר זו החמישי יתנגד לכבודו כי ידמה שבאתי לקפחו בסתירת כל דבריו ע"כ לבי הולך כ"א לפי מה שהביאני הצורך לחזק דברי הראשונים ולחזק דברים הנאמרים באמת להלכה ולמעשה
ומ"ש כבודו בזה"ל אבל ר"מ דס"ל בכה"ת כולה אף בלי סכנה אנו חוששין למיעוטא א"כ גם ס"ס לא מהני אי אמרי' דס"ס הוא מטעם רוב כו' עכ"ל ע"ז אמרתי דאישתמיטי' למעלתו דברי הגמ' במס' נדה דף נ"ט ע"ב שם מבואר דתני' כוותי' דר"י דבאיש ואשה שעשו צרכיהן כו' מטהר ר"מ משום ס"ס שוב מצאתי שהגאון בעל קצה"ח בספרו שב שמעתתא הביא ראי' זו דר"מ מתיר בס"ס רק שלא נחית לתרץ לשיטות הסוברים דס"ס לא עדיף מרוב אמאי מותר לר"מ בס"ס הא לא עדיף מרובא והוא חייש למיעוטא וכאשר התעורר ע"ז כבוד מעלתו וליישב זה אמרתי דלא מצינו דר"מ חייש למיעוטא אלא היכא שיש בעולם רוב ומיעוט כמו קטן וקטנה שאנו באין לדון אם הוא סריס או היא איילונית או לא אף דרובא דעלמא אינם סריסין מ"מ יש מיעוט שהמה סריסין וכן בחשש נקיבת הוושט לענין שחיטה כשבאנו להחזיק שרובן של וושטין אינם נקובים מתנגד לזה מיעוט וושטין הנקובים דהא לא ידעינן דרוב וושטין אינם נקובי' במקום שחיטה אלא מצד שדרך הטבע להוליד כל אבר בשלימותו והרי ידוע ונראה לעינים שבכל דבר הטבעי יש מיעוט שיוצא מן הטבעי ויש וושטין שנמצאו נקובים וכן ברוב בעילות אחר הבעל אם זינתה אפי' פעם א' יש חשש המיעוט אליבא דר"מ דלמא לא נתעברה מהרוב הכפילות אלא מבעילה של הנואף אף שהוא מיעוט נגד בעילות הבעל דהא אם זינתה הי' גם אותו המיעוט באותה ואין לומר דנדון מצד הרוב שלא זינתה כלל ולא הי' כלל ממיעוט שנתעבר ממנו אם לא מבעילת הבעל ז"א דלא מצינו בשום מקום שיאמרו חז"ל רוב נשים אינם מזנות ובסוגי' דמנ"ל דאזלינן בתר רוב לא הזכירו לרובא אלא רוב בעילות אחר הבעל ומה שמותרת כל אשה לבעלה ולא חיישינן שמא זינתה הוא מטעם חזקת כשרות ואחזוקי ריעותא לא מחזקינן ויש לי בזה אריכו' דברי' וכ"כ ברוב תנוקת מטפחין אף כשנלך אחר הרוב לא נאמר דליכא מיעוט בעולם שאינו כמו רוב. כי יש גם מיעוט בעולם אבל כשאנו דנין על דבר אחד שאין אנו צריכין בו לרובא דעלמא ובפ"ע הוא נדון אם נאסר מחמת מעשה שנתהווה בו או לא ויש ס"ס לאיסור או להיתר וכשנחזיק אותו ס"ס לרוב לא הי' מציאות המיעוט באותו דבר רק א' מצדדי הרוב ובכה"ג גם ר"מ מודה דאין לחוש דילמא נעשה בדבר זה איסור או היתר על דרך מיעוט דפעולת הרוב לומר שלא נעשה מעולם באותו דבר מן המיעוט אלא מן הרוב ולא מן המיעוט ולא הי' מיעוט כלל גם י"ל דס"ס בדבר א' שהוא בדבר שאנו דנין בו וא"צ לאותו ס"ס שום דבר מרובא דעלמא הוי כרובא דאיתא קמן דמודה גם ר"מ דלא פליג אלא כשהרוב הוא מצד רובא דעלמא שהוא רובא דליתא קמן [תירוץ הראשון מקובל לכל שומעיהם ושבוע זו נזדמנתי עם כמה מופלגי תורה גם מקהלות אחרות כאשר לקחו אזנם חילוק הראשון הסכימו כולם לדעה א' טוב הוא ונכון ועל תירוץ השני פקפקו קצת והבחירה חפשית] לדעתי שניהם כאחד טובים:
וסמוכין לכל דברי הנ"ל מדברי הר"ן לאלפסי בריש פ' כל הצלמים להמעיין שם בעיון היטב ועוד עדיפא הכא ע"כ פשוט שאף שמדעת הרמב"ן שמביא הר"ן שם נראה שלא נחית לסברתו של הר"ן מודה הכא גבי ס"ס ודי למבין אמנם באמת אין כאן ס"ס דרוב נשים מתעברת אף בתוך זמן הנקת ילדיהן ורוב ולדים כשהגיעו לדעת ולהכיר מניקתן לא יאבו לינקו מאחרת ומיעוט שאינו מצוי הוא שירצה תינוק בן שנה ובפרט יותר לינק מאחרת וע"כ לא אמרו בגמ' דגבי דידה אי מעברא ומסמסי' לי' בבצים וחלב ויתר דבריו מה שאינו נוגע אלא לפלפולא בעלמא אין לי פנאי לסתור ולבנות. ובפרט שכבוד רו"מ בא להציל דבריו הראשונים ובודאי לא יראה חוב לעצמו כי לולא זאת לא הי' כבוד מעלתו מתחזק לומר קבלו דעתי בכוונת הר"ת וראייתו נגד המבואר בדברי כמה גאונים בספריהם אשר כל בית ישראל נשען עליהם שהי' פשוט בעיניהם דר"ת אוסר בגרושה אף באינה מכירה וכן מורה לשון התוס' ביבמות ואין לזה ענין להשתוות צמקה דדי' שאינה בת הנקה כלל ולא תקרא בשם מינקת ולא יכנסו דברי באזני כבודו ולא יגיע לקץ ע"כ אפסוק ואומר שלום: הק' ברוך תאומים פרנעקיל.
תשובה ג
לק"ק רישא.
להרב הגדול המפורס' מוהר"ר יוסף נ"י האבד"ק טשומץ:
שאלה אשה אחת נתגרשה מבעלה והיתה מעוברת ואחר הגירושין כמה חדשים ילדה בן והניקה איזה חדשים אך האשה הנ"ל הוכרחה לבקש פרנסה עבור זה הכריחה לגמול את בנה: ולאחר חצי שנה מיום הגמל התקשרה א"ע בשידוך עם איש אחר וכשנתוודע להב"ד שעדיין לא שלמו ימי הנקה שלא הי' רק י"ז חדשים עכבו מלהנשא ולהמשודך קשה מאד להמתין שאין לו מי שיטריח עם בני ביתו ומאוד מבקשים למצוא להם תרופה שלא ירחיק חבל הקישור ביניהם והנה כבוד מעלתו כתב את פלפולו ותשובת החולקים עליו וזה החלי להשיב:
תשובה לענ"ד נכונים דברי החכם שסובר דלדעת הרשב"א שהוא הי"א שמובא בש"ע אה"ע סי' י"ג סעיף י"ד אין איסור בגרושה בהכרה שבא אחר הגירושין כי כן פשטות הכוונה בלשון הש"ע והדברים כהווייתן מבוארים בר"ן בפ' אע"פ ובמ"מ פי"ג מהלכות גירושין בשם הרשב"א ולהסביר הדבר אציע לשון שו"ת הרא"ש בכלל י"ג סי' ג' שכתב בזה"ל ומ"ש בספר המצות בתשובות הגאונים שאינה נקראה מינקת חבירו אם פירשה מלהניקה ונותנתו למינקת שלשה חדשים קודם מיתת הבעל אם הלכה נקבל ואפשר שזה הוא טעמו של הגאונים ז"ל שלא מצינו בגמ' אלא מעוברת חבירו ומינקת חבירו ומשמע הלשון שמת בעלה והניחה מעוברת או מינקת וכיון שהיתה מינקת בשעת מיתת בעלה החמירו בה חכמים שלא תנשא בשום צד יעו"ש (גם בשו"ת הר"ן סי' י"ב כ' בסגנון זה) הרי דיוק לשונו במ"ש כשהיתה מינקת בשעה שמת בעלה לפ"ז י"ל כן גם בדעת הרשב"א שסובר בגרושה אם לא הגיע להכרה בשעת הגירושין לא מיקרי מינקת חבירו כי לא היתה אז משועבדת להניקו להלאה ומרצונה לבד היא שמניקתו. וזה מדויק בלשון הרשב"א בסיום דבריו שכתב אבל קודם הזמן הזה לא דהא אי בעי לא תניק ליה כלל ואפי' בשכר. הרי אף שמניקתו גם אחרי הגירושין עד זמן נשואין שבלא"ה א"א להיות קודם תשעים יום מזמן הגירושין ובזה"ז יש הכרה מעלי' כמבואר בגמ' ופוסקים עכ"ז אינה בכלל מינקת חבירו כיון שבשעת הגירושין עדיין לא הגיע להכרה ולא נקראת עוד מינקת חבירו ואף בכה"ג שבשעת הגירושין היתה מעוברת וחל עליה אז איסור מעוברת חבירו מ"מ כיון דלדעת הרשב"א הנ"ל ע"כ אין איסור במעוברת גרושה משום דסתם מעוברת למניקה קיימא דכי גרע מאלו כבר התחילה להניק ועדיין לא בא לכלל הכרה וצ"ע לשיטתי' דאיסור מעוברת בגרושה אינו רק משום דחז"ל השוו גזרתם וכשאסרו מעוברת חבירו לא הוציאו מהכלל מעוברת גרושה וגם כשאסרו מינקת חבירו לא הוציאו מן הכלל מינקת גרושה ועכ"ז מותרת גרושה שלא הניקה עד כדי הכרה כי כזו לא תקרא בשם מינקת חבירו ואין בשם מינקת חבירו כ"א המשועבדת להניק דהיינו אלמנות שרובם עליהם חיוב שיעבוד להנקה. והגרושות כשיש עליהם החיוב מצד הכרה ואשר איננה כמו אלה לא מיקרי מינקת חבירו וא"ש לדעת הרשב"א פסיקת לשון הברייתא ול"ק לדידי' קושי' התוס' ביבמות דף מ"ב ובכתובות דף ס"ב שהקשו על דעת ר"ש הזקן דלשיטת הר"ש הזקן א"א לתרץ כנ"ל דהא הוא מתיר אף בהכרה ודעת התוס' שבכה"ג בודאי קרוי בשם מינקת חבירו והתנא פסיק ותני מעוברת ומינקת חבירו דמשמע אח' אלמנות וא' גרושות אבל לדברי רשב"א הנ"ל מיושב בפשיטות:
היוצא מזה דלדעת הרשב"א במעוברת גרושה ליתא האיסור משום דלמניקה קיימא לכך אף כשמניקה הולד אח"כ ליכא לאוסרה כיון דאיסור זה לא היה עליה בשעת הגירושין והכל הולך אחרי האיסור שחל עליה בשעת המיתה או הגירושין גם פשוט לומר בהסברת טעמו של הרשב"א ז"ל דלשיטתי' כיון שעכ"פ כשלא בא לידי הכרה בשעת הגירושין והיתה פוסקת אז מלהניק עוד לא היתה אסורה ממילא אין לאוסרה אף אם מניקתו להלאה ובא אח"ז להכרה דמה תועלת היה בגזירת איסור זה הלא הי' בידה לפסוק מלהניק הולד קודם הכרה ותחת אשר חשו חז"ל לתקנת הולד היה גרם רעה מוחלטת להולד מצד גזירת איסור הנ"ל כי כל הגרושות ישמטו דדיהן מבניהן מיום הגירושין כדי שלא יחול עליהם איסור מינקת וסמוכין לדברי אלה מדברי הרא"ש ביבמות דף מ"ב במ"ש שם סברא דלכך אסרו חז"ל מינקת אף באומרת איני נזונות ואיני עושה דאם היתה מותרת להנשא בכה"ג לא היתה מניקתו והיה הולד בא לידי סכנה יעו"ש ואף שהרשב"א מחולק עם הרא"ש דלדעת הרא"ש וסברתו שם אסורה מינקת גרושה אף כשלא בא כלל להכרה. מ"מ י"ל שנחית הרשב"א לסברא הנ"ל ולקולא שמחמת שאין איסור בגרושה קודם הכרה ממילא גם בהכרה אין לאסור כ"א כשהכרה היתה כבר בעת הגירושין דאם נאסור עלי' מצד ההכרה אחרי הגירושין תמנע מלהניקו. כל דברי אלה בכוונת הרשב"א שהיא הדעת הי"א שבש"ע והמעיין בדברי האחרונים ובספרי שו"ת אשר רבו מספר שהאריכו בזה יראה שרובא דמינכרי מגדולי קדמונים השמיטו א"ע מלהקל כדעת הרשב"א אם לא בצירוף שארי צדדי' להקל וגם בכזה לא רציתי מעודי להיות מן המנוין בשום היתר מינקת והטעם כמוס עמדי ע"כ גם בזה לא אדבר עוד. ומי אנכי להיות מכריע בריחוק מקום ועל דבר שלא נשאלתי עלי' משני הצדדים הכ"ד הדו"ש הק' ברוך תאומים פרענקיל:
תשובה ד
שוב שנית בא לידי מצד השני פלפול באריכות מענין זה וזה אש השבתי בעזה"י.
תשובה פתח דבריו יעיר אוזן למה אסרו רב ושמואל עד כ"ד חודש הלא די בכ"א חודש כדברי רשב"ג שאמר אני אכריע כו' ואין החלב נעכר בפחות מג' חדשים וע"כ צ"ל דסברי דגזרינן אטו תוך כ"א חודש כמו כן מהראוי לגזור בנתנה למינקת או גמלתו ולכאורה היה נראה דמטעם זה השמיטו הרי"ף והרמב"ם האי דברי ר"ג דמוכח מרב ושמואל דגזרינן במינקת כמו בהבחנה וכמו כן תורף דברי כבוד מעלתו ולענ"ד הנכון דבזה עצמו אם לחוש על עכירת חלב תוך ג' חדשים פליגי וכמ"ש בספר הפלאה ולכך גם רבי יהודה בר פלוגתא דר"מ גבי הבחנה מצריך במינקת להמתין כ"ד חדשים ולפ"ד מעלתו יקשה עוד על ר"נ שהתיר בי' ר"ג ופסק כר"מ בגזרותיו והי' צריך בזה לדברי האחרונים שהמציאו לומר שר"נ לשיטתי' דין הבחנה דאורייתא ואין ללמוד מזה לדין מינקת השתא דאתית להכי ל"צ כלל להנחתו דכ"ת. ולשיטת הרמב"ם שכתב בפי"א מהלכות גירושין בזה"ל ומניקה שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד לרפואת החלב כו' ע"כ צ"ל שהיה לפניו כן הגי' בגמ' או שלא רצה לומר דבזה עצמו פליגי כנ"ל ולכך סבר דלפי ההלכה דלא כרשב"ג ואסורה שתנשא כל כ"ד חדשים הטעם דחשו לעכירת החלב שאפשר שתהיה מחמת מאכל רע לחלב וכדומה מאיזה סיבה שתהיה וסוגי' דיבמות אזלי ליישב גם אליבא דרשב"ג והסוברים כוותיה דג' חדשים קודם כלות זמן הנקה מותרת שתנשא ולשיטתם ע"כ הטעם רק מחמת עיכור החלב הבא כשמעברה ואביי סבר תחלה ג"כ דהלכה כרשב"ג והוא נזכר בסוף הסוגי' שם ביבמות וי"ל כל השקלי וטרי' דשם הוא מאביי גופא וכעין הכלל הנלמד ומ"ש הריטב"א בחידושיו לחולין דף ק"א ומה שהשיב הפנ"י על מהרש"א שכ' שטעמו של ר"ת דגזרו נתגרשה אטו לא נתגרשה אינו מכירה אטו מכירה הא במינקת לא גזרו הא אטו הא. על גוף הטעם לק"מ דשאני נתגרשה ואינה מכירה דעכ"פ הוא מינקת ומינקת אטו מינקת גזרינן משא"כ בנתנה בנה למניקה או גמלתו שאין עליה שם מינקת אמנם עיקר הקושיא על מהרש"א שנראה מדבריו בד"ה ואמר ר' יוחנן שלא נחית לחלק בזה כ"כ במ"ש מעלתו בד"ה וניחא בזה כו' א"א לתרץ את המהרש"א לשיטתי' ומ"ש מעלתו בד"ה ע"כ נלע"ד כו' בזה"ל אבל מטעם דאינה בושה מלתבוע היתה בכלל מינקת ואמרי' לא פלוג דגם כמה אלמנות אינם בושים ליתבע ואפ"ה בודאי לא פלוג כו' עכ"ל. לא מחוור לומר כן מי חכם יבין זאת להיות כמתנבא לומר אלמנה זו לא תבוש מלתבוע ולא עלי' יהיה תקנת חז"ל ופשוט כיון דסתם אלמנת בושת חששו בכל אלמנה כשתנשא זו תבוש לבוא לב"ד ואין זה מגדר לא פלוג רק תקנה הכרחית על כל הנשים אלמנות משא"כ בגרושות דסתמיהן אין בושים מלהעמיד ע"פ מורשה לתבוע מבעליהן שגרשו אותן ויותר מזה איתא בשו"ת מהר"מ מינץ דסתם גרושה מצד איבה אשר לה על המגרש מטלת הולד על האב ומסתמא לא תניקהו ולכך אינה בכלל מינקת משא"כ באלמנה שמסתמא מינקת בנה אף אי בידה שתפקיע א"ע מהשיעבוד ומיושב בזה קושי' הר"ת על הר"ש הזקן וממילא מיושב גם קושי' ההפלאה והנוב"י וכעין שכ' מעלתו ונכון מ"ש מעלתו שבמכירה שייך לומר שמסתמא תניקהו כי לא יטיב לפני' לסכנו ובסגנון זה ולפי מה שכתבו בטעמו של הר"ש דגרושה אינה בושה לתבוע רק אלמנה בושה י"ל עוד דלכך לא אסרו במינקת גרושה כיון דאינם משועבדת להניק וגם אינה בושה לתבוע סתמא שלא תתחיל להניקו ואם משום כדי חייו של בנה תעמיד לדין את בעלה שיעמיד לו מינקת משא"כ באלמנה שבושה לתבוע את היורשי' ע"כ אף כשתפקיע א"ע מהשיעבוד כי תאמר איני נזונות מ"מ תבוש מלהעמיד את היורשים לדין שישכירו מינקת להניק וממילא תניקהו בעצמה ובסברא זו הפשוטה מסולקים כמה קושי' שהקשו על הר"ש הזקן ומ"ש כבוד מעלתו בישוב דברי הרמב"ם שתפס טעם דדחסא לדעתי עיקר דבריו בזה המה לחדודא. ומלבד אשר לא נראה לי בהם ומה שיש לדחות בדרך פלפול עוד עומד לנגד דבריו לשון הרמב"ם שכתב בזה"ל שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו הלשון הזה מורה שלא נחית הרמב"ן לפרש חשש דחסא שימות הולד רק שיזיק ומטעם שאינו מקפיד על בן חבירו ולפ"ד מעלתו היה צריך להיות כוונת הרמב"ם שיגרום מיתה לתינוק ובכוונה כדי שלא תהא אשתו מינקת ויצטרך לפרוש ממנה ובלא"ה לא עלה על דעת אדם שיהיה מציאות לומר שאם לא היה נאסר מעוברת חבירו היתה מותרת להנשא וכשתלד יפרוש ממנה כ"ד חדשים"
סוף דבר אף כל דברי כ"ת יהיה ברורים וצלולים. עכ"ז יודה בעצמו שחלילה לנו ולהגדולים אשר קטנם עבה ממתנינו להרים ראש להיות כמכריע לדינא בין הרים גדולים ולהקל והמעיין באס"ז ימצא עוד כמה מהקדמונים שהיה בזה מסייע הר"ת וכן דעת רשי בסוכה וכבר נהרא ונהרא ופשטי' שלא להקל בגרושה כ"א כשיש עוד צדדים ותשובתי הראשונה היתה אם אין צדדים אחרים והצד א' להתיר שכתב מעלתו כיון שכבר גמלתו שלא לכוונת נשואין ומסביר באם איסור בגרושה הוא משום לא פלוג בלא"ה אין להחמיר בו כ"כ ועשה סמוכין לדבריו משו"ת כתר כהונה שצדד להתיר בגרושה בנשבעה המינקת ולדעתו עדיף גמלתו שלא בכוונה מנשבעה המינקת כן תורף דברי כ"ת אבל לבי לא הולך את ממציאי קולות בדינים אלו מטעם כמוס עמדי כאשר כבר רמזתי' וצידוד זה לא ישר בעיני כי פשוט אם נחליט כן לדינא דגרושה מינקת אסורה שתנשא אף בנתנה למניקה ובגמלתו לבד תהיה מותרת בודאי יהיה לחוש שכל גרושה כי תתן דעתה להנשא תגמול את בנה למען יהיה לה בעבור זמן מה מה היתר שתנשא גם לפי דברי כבוד מעלתו בעצמו במעשה שאנו עוסקין בה היה הגמלת הבן קודם זמנו לטובת עצמה ועכ"ז לא אומר קבלו דעתי לכל מחמיר או מקיל בדינים אלו למצוא סמוכין לדבריו ולעשות מטעמים כאשר אהב:
עוד כתב מעלתו בזה"ל עוד נראה בטעם הרמב"ם מאי דנקיט דחסא דבאמת אי אמרינן דטעם מעוברת מחמת מניקה קשה למה נקיט מעוברת כלל הלא הכל יודעי' דסתם מעוברת למניקה קיימא עכ"ל כ"ת. לק"מ דהא באמת כשתנשא לאחר ואז תלד אין עליה שיעבוד להנקה ועכ"ז אסרוהו חז"ל מצד מינקת והטעם כעין סברת הרא"ש שחשו לתקנת הולד שלא יהיה הפקעת שיעבוד ומחמת זה שנאסרה להנשא לא תפקיע א"ע מהנקת בנה כסתם נשים שמניקות וולדיהן. וז"כ הגמ' הנ"ל ובלא דברי הרא"ש י"ל שהכוונה כיון דמסתמא גם אחר שתנשא לאחר תניק את בנה שתלד תחתיו לבעל הראשון חשו חז"ל לספק סכנה שיהיה אפשר להיות להולד כשתתעבר שנית ובכ"א משני הפנים הנ"ל יש חידוש דבר אשר ל הי' נודע אם לא נאמר דס"ד דמותרת שתנשא כשהיא מעוברת מחמת שעדיין לא החל צד חיוב שיעבוד להנקה ואחרי הנשואין ממילא לא יהיה עליה שיעבוד ובידה שלא תתחיל להניקו גם מה שהקשה מעלתו למה לא אסרו על מינקת שכורה שלא תנשא לאיש הן אמת שכבר העירו בזה בספרי שו"ת ובספר נוב"י כתב בפשיטות שאסור ליתן למינקת אשר לה בעל והתפלא על סתימת הפוסקים וביותר על שו"ת מיימוני שמפלפל בדין מינקת שנשבעה אי דינו כדי' דבר ריש גלותא ואם יש לחוש שיפר לה הבעל וקשה דת"ל כיון שיש לה בעל לנו לחוש שמא תתעבר. ואני כתבתי כבר על הגליון די"ל דגבי מינקת לא שייך שתבוש מלתבוע ולהעמיד בדין את היורשים שיתנו כל צורכי הולד במסמוס כשם שאינה בושה לתבוע שכר הנקה. דמה"ת יהיה עליה חיוב סיפוק בן אשר לא ילדתו ומה בושה יש כשתובעה מהיורשים החיו את אחיכם הקטן ודברי הגמ' אשה בושה כו' לא נאמר רק על האם ונכון לומר שזה כוונת רש"י במ"ש שבושה לתבוע את היורשים בשביל בנה כלומר כיון שלפי דעת המון מהראוי שהאם תספיק צורכי בנה עכ"פ לפנים משורת הדין תכסה אותה כלימה שתתבע ותאמר לא עלי הזנת בני ודינא בעינא שהיורשים יתנו כל צורכי בני במסמוס וכדומה שוב מצאתי בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ע"ג שנחית לדייק כעין זה בלשון רש"י הנ"ל אמנם בסי' נ"ח לא שת לבו לזה ואוסר ליתן למינקת נשואה והמדייק היטב בדברי איזה מהקדמונים ובפרט בלשון הרא"ה לכתובות יראה שסברו דאף דגרושה אינה מחויבת שתניק מ"מ כשהגיע להכרה שיש חשש סכנה להולד ממילא היא משועבדת גמורה כדין שיעבוד אשה תחת בעלה משא"כ במינקת שכורה אף שאי אפשר לה לעזוב התינוק מלהניקו אחרי ההכרה מחמת הספק סכנה מ"מ אין בה שם שיעבוד דדיני שיעבוד אינם אלא מאשה לבעלה. דברי הדוש"ת באהבה:
תשובה ה
לכבוד הרב המאה"ג החרי"ף מוהרר בעריש הכהן אבד"ק קלאסני:
ז"ל השואל הנ"ל הנה הב"ש בא"ע סי' י"ז ס"ק פ"ז הביא פוסקי' המחולקי' בדעת הרא"ש במי שלא ראה הטביעה אם צריך לראות הנטבע מיד או בכה"ג אף לאחר כמה ימים מהני ט"ע שהנשבע. ודעת מהר"י בן לב להחמיר ודעת הב"ש שם בס"ק פ"ד כהפוסקים המקילין דס"ל כדעת הרא"ש דמי שלא ראה הטביעה יכול להעיד בט"ע בהנטבע אף לאחר כמה ימים ובאמת כי תלו עצמן באילן גדול רבינו הטור כ' כן להקל ובתר רישא גופא גריר יעו"ש ואני תמהני בתמי' קיימת על רבינו הטור ונלע"ד דמוכרח ע"כ כדעת מהר"י בן לב להחמיר ודלא כהטור אלא דמ"ש הרא"ש ביבמות פט"ו דמי שלא ראה הטביעה אין מדקדקין אחריו ובט"ע לחודא נאמן היינו דלא בעינן גם סימני' אבל לאלתר בעינן אף למי שלא ראה הטביעה ומ"ש הרא"ש בתחלה ויראה הא דבעינן ואסקנוהו קמן וכו' הוא בא לדחות ראיות הרי"ף שמוכיח דבעי' דע"א במלחמה הוא בעי' דאיפשטא מהא דדיגלת והרא"ש סובר דלא איפשטא הבעי' ולא כב"ש ס"ק קמ"ד לדעת הרא"ש וסובר הרא"ש בכל מילי כדעת הרז"ה וכמו שסיים הרא"ש וכ"כ הרז"ה ולהרז"ה לא אפשיטא האבעי' והיינו הך דדיגלת בלא ראה הטביעה מיירי ולהכי לא בעינן שם סימנים והאיבעי' דע"א במלחמה מיירי שראה הטביעה ולכך בעינן ג"כ סימנים ודלא כב"ש סס"ק פ"ז בדעת הרא"ש וראי' ברורה לזה דאם נימא דהרא"ש סובר דבלא ראה הטביעה לא בעינן לאלתר וא"כ לפי"ז ע"כ צ"ל דהך דדיגלת מיירי דראה הטביעה וכמש"כ הב"ש ס"ק פ"ד. א"כ לפי"ז תימה גדולה הא דפשיט הש"ס ביבמות דף קכ"א דר"י ב"ב לקולא דאי לחומרא אינהו דעביד כמאן דילמא לעולם דעבדו כרבנן והא דאינסבי לבתר חמשה יומי היינו כיון דהתם מיירי דראה הטביעה א"כ כיון דראה אותו קודם חמשה יומי שנטבע א"כ מותרת ממ"נ דאם זה שנטבע קודם חמשה ימים מת מאותו טביעה א"כ הרי אשתו מותרת ואי דלא מת מאותו הטביעה אכתי כיון שמכירין אותו בט"ע השתא ואיכא ספק אם הוא תוך ג' ימים או אחר ג' ימים והרי הרא"ש והטור סוברים דבספק ג' ימים תולין להקל אלא ע"כ דהך דדילגת מיירי להרא"ש בלא ראה הטביעה והיינו שלא ראה אותו אז בצורת פניו אבל איזה שאר סימן מובהק יש להם בהנטבע הנמצא שזה הי' קודם חמשה ימים שנטבע אז ואפ"ה התירו לאשתו עפ"י ט"ע לאחר חמשה ימים וא"כ שפיר הוי ס"ד דהש"ס למיפשט דר"י ב"ב לקולא פליג וצע"ג על הטור. וא"כ לפי"ז גם להרא"ש לא איפשט האיבעי' דע"א במלחמה ודלא כב"ש ס"ק קמ"ד ואין להוכיח דע"כ מיפשט האיבעי' דע"א במלחמה דדמי למים שאל"ס מעובדא דחסא וכמו שמביא הרא"ש בשם הראב"ד שם והאמת כי דברי הראב"ד שם משולל הבנה אבל עכ"פ במשאל"ס נלע"ד לדחות ראי' הראב"ד בטוב טעם דצריכין להבין בלשון הראב"ד דכ' דע"א במלחמה לא בעי קברתיו ומינסבא לכתחלה והיינו דכוון הראב"ד להשיג על הרמב"ם פי"ג מהלכות גרושין וכן סובר הרי"ף בתשובה. ומביא תשובה זו מהר"י בן לב ספר צ"ו סי' ס"ז בע"א במלחמה אף דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא וע"ז משיג הראב"ד לכתחלה מותרת בע"א במלחמה. א"כ לפי"ז קשה דיוקא דהראב"ד מעובדא דחסא אף לענין לכתחלה מהיכן הוא. אי מלישנא קמא דאמרי' התם דף קי"א ע"ב מדבורא דר"נ אזלה ומינסבה ולא אמר לה ולא מידי הא התם דהוי בדיעבד אין ראי' כלל דמיפשט האיבעי' דע"א במלחמה דלענין דיעבד ס"ל להרי"ף והרמב"ם אף דלא מיפשטא האיבעי' מ"מ בדיעבד אם נשאת לא תצא ואי דיוקא דהראב"ד מלישנא בתרא שם דאמרינן דאינסבא ר"נ לדביתהו דמשמע אף לכתחלה מ"מ נלע"ד דאין ראי' כלל למפשט הך בעי' דע"א במלחמה לדידן. דהא בודאי יש לדקדק בלשון ראשון דמוכיח רב איבו מעובדא דחסא דמשאל"ס בדיעבד לא תצא הלא חסא גברא רבא ורב אשי ס"ל בדף קכ"א ע"א דצורבא מדרבנן אף לכתחלה תנשא במשאל"ס וע"כ צ"ל הכא דגברא רבא וצורבא מדרבנן שני עניני' הם וחסא גברא רבא הוי וצורבא מדרבנן לא הוי. איכ לפי"ז בלישנא בתרא דר"נ דאינסבה לדביתהו וסובר דגברא רבא קלא אית להו ע"כ צ"ל דלר"נ דכ"ש צורבא מרבנן דתנשא לכתחלה במשאל"ס דאין סברא דיחלוק ר"נ בסברות הפוכות עם רב אשי ומש"ה לדידן שפיר מיפשט האיבעי' דע"א במלחמה תנשא אף לכתחלה. דכל הדחויא דקמדחי להפשטן דמיירי דאסקוהו לאלתר וקאמרה סימנים הוא דקשה ותיסברא מים שאין להם סוף נינהו ולר"נ ל"ק מידי הך ותיסברא דהא קתני להדיא מעשה בשני ת"ח אבל לדידן דל"ש צורבא מרבנן ול"ש גברא אחרינא שפיר הוי בעי' דלא איפשטי'. ואף דהוא חריף הוא כפתור ופרח עכ"ל השואל:
תשובה מה שהקשה כבוד מעלתו הרמה קדמוהו בעהמ"ח שו"ת נודע ביהודא בק"ע בחלק אה"ע סי' כ"ז וגם הוא מגדיל התמי' כאלו פורק אין לה ומדחה בזה לדינא דברי הסוברים בדעת הרא"ש דדוקא בראה הטביעה בעינן דחזי בשעתו ואני כתבתי כבר עה"ג בסי' הנ"ל כמה גוונים לתרץ הקושי' וא' מהנה היא הן פשוט לדינא כשרואין איש ידוע נפל למים ונעלם מהעין ואחרי איזה שעות רואין אדם מת צף באותן המים אם לא נראה אז בפרצופו בהכרה שהוא הראשון שנטבע אין להתיר אשת הראשון כי חוששין שמא הוא יצא בחיים במקום אחר והמת שנראה אח"כ הוא אדם אחר ולא מקלינן לתלות שהראשון שנעלם מעינינו אחרי נפלו במים הוא המת הנמצא אח"כ ול"ד לפלוגתת רבי ורשב"ג בפסחים דף יו"ד בשדה שנאבד בה קבר אי אמרי' קבר שאבד הוא קבר שנמצא דשאני גבי א"א דאף בנטבע כשהוא במשאל"ס החמירו חז"ל ולהחזיקה בחזקת א"א וגם מצד חזקת חי אשר הי' לבעלה אשר לנו לדין עליו כי בכ"מ דנין החזקה במה שנולד הספק ומחמת שראשית הספק אם בעל אותו האשה עודנו חי או לא מחזקינן אותו בחזקת חי ואינו בטלה מחמת מת הנמצא אשר לא ידענו מי הוא אף שגם לאותו גוף הי' חזקת חי מ"מ משארינן בעל האשה בחזקת חי ותולין שזה האיש אחר אשר אין פנינינו בחזקת חי שלו והוא הטעם של הפוסקים שמחמירין בספק ג' ימים כן כוונת הב"ש בסי' י"ז ס"ק פ"ד. וה"ז דומה לגט הבא ממד"ה שנופנין בחזקת שהמגרש קיים. אף כשידוע שבמשך הזמן מעת כתיבת הגס עד הגעתו אל מקום המסירה כבר מתו שמה במד"ה אנשים רבים לאלפים עכ"ז לא הורעה בזה חזקת חי של המשלח ע"כ בנטבע במשאל"ס כיון שחשו חז"ל להחמיר לומר שמא ניצל ונשאר בחיותו אין לסלות שהוא המת הנמצא אח"כ שמתנגד לזה חזקת חי וחזקת א"א ובדברי אלה סתרתי כמה קושי' שבק"פ כספר נוב"י ואכ"מ להאריך היות תורף הדין שהתחלנו בו פשוט ומבואר גם ידוע המבואר בא"ע בק"ע סי' קע"ו מדברי שו"ת בית יוסף דאף המקילין בספק ג' ימים מ"מ היכא שיצא הקול שנהרגו באותו מקום אנשים ולא נודע מי הם ולאחר כמה ימים נמצאו הרוגים באותו המקום אין תולין מספק דתוך ג' ימים ויש להסביר דבזה הוי כעין קבר שאבד ונמצא קבר ואף למ"ד דפליג התם מודה הכא להחמיר הן לפי המבואר עוד בק"ע סי' ר"ד היכא דרגלים לדבר שכבר עברו יותר מג' ימים לא תלינן להקל ובכה"ג הוי כעין רגלים וכ"כ י"ל באדם שנטבע וצף מת בנהר ונמצא אח"כ בעבור יותר מג' ימים אדם מת הועלה מנהר זה שלא מקלינן לומר שזה הנמצא הוא נטבע תוך ג' ימים למציאתו רק אמרי' שמסתמא הוא הנראה מת וצף באותו נהר קודם שלשה ימים כי אין לזה התנגדות לחזקת חי כיון שאין אנו יודעין מי הוא וכסברת הב"ש ואף המקילין בספק ג' ימים אין טעמם משום חזקת חי רק כיון שזה הוא חומרא לכך מקילין בספיקו אבל לא בכה"ג שיש רגלים לדבר לומר שהוא הנראה מת באותו נהר זה יותר מג' ימים מעתה פשוט לומר שבמעשה דדיגלת הי' שהעד שהעיד על הכרתו עת שהוציאו את הנטבע ליבשה הוא בעצמו ראה חמשה ימים מקודם איש פלוני נפל למים ונעלם מעיניו ואח"ז ראה הוא בעצמו או אחרי' נטבע מת צף במים ואת פניו לא ראה או לא הגיע לידי הכרה ובכה"ג מספקינן מצד חומרת חז"ל וכנ"ל לומר שהנראה ראשון נפל במים ניצול ועלה במקום אחר ועודנו חי והנראה אח"כ מת צף באותו נהר הוא איש אחר אשר לא נדע מי הוא וממילא כיון שהיה באותו נהר אדם טבוע מת בודאי ואחר חמשה ימים מוציאי' מאותו נהר אדם מת תלינן שמסתמא הוא הנראה כבר קודם חמשה ימים ואין עוד ספק ג' ימים ע"כ אין לסמוך עוד על העד המעיד שמכירו שהוא בעל אשה פלונית שאין דנין בשריותה דכיון שהוא ראה שבעל האשה ההוא נפל למים אומר בדדמי ע"ז הנמצא כעת שהוא אשר ראה ראשונה שנטבע
תשובה ו
שאלה מאת כבוד הרב החריף וכו' מ' שמעון מק' דאמברעווע:
באחד שיצא מביתו ובו ביום הי' פתאום תגבורת המים והגיד נכרי א' שראוהו נופל במים ששטפו על מקום שהי' תמיד חריבה ויבישה. ואחר כמה נמצא במים סמוך למקום שנפל שם לפ"ד הנכרי והכירו אותו חמיו וגיסו והבגדים שעליו והד' כנפות הכיר ע"א בט"ע גם נמצא אצלו קוויטס מאדון שלו:
תשובה טרם אענה אציע מה שקשה לי בדברי כבוד מעלתו. ראשית דבריו בזה"ל בשיקול הדעת הראשון הי' נ"ל כמה סברות להתיר חדא כיון דהכירו בט"ע את פניו והי' שלם ולא נשתנה מצטרפין דעת ר"ת לשאר סברות להקל כמבואר בב"ש ס"ק פ"ז והכא איכא סברות הרבה פוסקים דידע שנטבע לא הוי כראה שנטבע ולא שייך בדדמי ואף לפי שמסיק בב"ש ס"ק פ"ז דידע הוי כראה ושייך בדדמי מ"מ כיון דיש כאן סימני' בהלייבל שהי' שני מיני צבע וזה הוי עכ"פ כסימן שאינו מובהק כמבואר בשו"ת נוב"י בא"ע סי' ל"ו יעו"ש וסימני' עם ט"ע וראה אותו מיד בודאי מהני כמבואר בב"ש ס"ק פ"ז ואף דחיישינן לשאלה הלא הרבה פוסקים ס"ל דלא חיישינן לשאלה ואף אי חיישינן לשאלה מ"מ לסברת הב"ש ס"ק ס"ט לא חיישינן לשאלה רק מחמת דסימנים דרבנן והוי כמו סימן שאינו מובהק והלא בנ"ד סימן שאינו מובהק עם ט"ע וראה אותו מיד מהני עכ"ל ויתפלא הא לשיטת הסוברים דחיישינן לשאלה ומטעם דחשו דלמא הלכה כאוקמתא קמייתא דסימני' דאוריי' רק דחיישינן לשאלה כל סימני' בבגדי' כלא המה והב"ש בס"ק הנ"ל הוסיף מכח ממ"נ כדעת מהר"ל מפראג די"ל דילמא סימני' דרבנן ובעינן סימני' מובהקי' ביותר ממילא חיישינן לשאלה ותו ליכא סימן מובהק ביותר מצד הסימני' שבבגדים אבל אם הלכה דסימני' דאורייתא חיישינן לשאלה ע"כ צ"ל שלא מועילים כלל סימני' בבגדים והוי כליכא סימן כלל אף לא סי' בינוני דהא סימן בינוני מועיל אי סימני' דאורייתא ומ"ש מעלתו עוד בזה"ל נוסף לזה יש צירוף ספיק' של הח"מ ס"ק סמ"ך דרחוק הוא ששני בני אדם נטבעו בבגדים אלו עכ"ל לא אבין דהא לא נזכר כלל בגביות העדות שיש שום עוד יהודי או נכרי מסל"ת שאומר שראה אותו בעת הטביעה מלובש באותן הבגדים שנמצא בהם כשהעלוהו מן המים גם מ"ש וגם יש צירוף מה שהביא הב"ש בק"ע ס"ק יו"ד בשם מהריב"ל דבשני עדים אף פסולים לא שייך בדדמי עכ"ל לא מחוור והנני מעתיק לכבודו אשר כתבתי בגליון הנוב"י בק"ע סי' כ"ח על מ"ש שם הנה מצאתי גדולים כו' והמה שני עמודי עולם מהריב"ל כו' והמבי"ט בתשובה כו' יעו"ש וכתבתי בזה"ל יעוין שו"ת מהרח"ש סי' כ"ה וסי' למ"ד שמקשה ומגמגם על דברו מהריב"ל ובספר סדר אלי' דף קכ"ו מגדיל מאוד התמי' על מהריב"ל ומבי"ט שדבריהם בזה המה נגד הגמ' יבמות דף קט"ז ודברי הרא"ש שם דאף במאה נשים חוששין שאומרים בדדמי וממילא ה"ה לשארי פסולי' לעדות [והב"ש רמז זה בס"ק קנ"ג] וכן דעת הרמ"א בתשובה סי' ק"א ובשו"ת מהר"ם לובלין סי' קכ"ט וסי' קנ"ז כו' יעו"ש ולענ"ד שהמעיין בדברי המבי"ט שהוא בספרו ח"ב סי' מ"ט יראה שסברתו הי' דבעדות אשה יש עדיפות לעדות מנכרים במסל"ת מעדות פסולים שמתכוונים להעיד וע"כ דן עדות ב' נכרים במסל"ת בעדות אשה כעדות שני עדים ישראלים כשרים המתכוונים להעיד ואני מצאתי סמך לדבריו מדברי התה"ד סי' רל"ט ובפסקיו סי' רנ"ג ושו"ת מהרי"ק שורש קכ"א שהוכיחו מדברי הגמ' ביבמות דף קכ"ב לא תהא כהנת כפונדקית כו' שעדיף בזה עדות נכרי במסל"ת מעדות אשה ויעוין שו"ת הרא"מ סי' ע"ה] וממילא ל"ק על מהריב"ל והמבי"ט מדברי הגמ' מאה נשים כע"א דמי דדבריהם המה בב' נכרים מסל"ת. והמהריב"ל בלא"ה לשיטתי' שכמה מתשובתיו צידד להקל מצד צירוף דעת המרדכי דבנכרי מסל"ת לא שייך חשש בדדמי. ולפי דברי אלה נשמע דגם לדעת מהריב"ל והמבי"ט אין להקל בעדות הפסולים מחמת קורבה דהא באותו הוכחה שהוכיח התה"ד ומהרי"ק מדברי ר"ע לכשתהא כפונדקית שהגדת נכרי במסל"ת עדיף מעדות אשה דמתכוונת להעיד יש להוכיח שעדיף גם מעדות קרובים דהא ריע אמר במשנה לא עפ"י אשה וכו' ולא עפ"י קרובים ובעדות נכרי מסל"ת הודה לחכמים שמועיל וה"ז סתירה לדברי הנב"י ולכבוד מעלתו שנטה אחריו לעשות בזה לצידוד בגוונא דידן שהעדים המה קרובים:
עוד כ' מעלתו וגם יש לצרף סברת עה"ג סי' ע"ב דלאחר ג' ימים עוד בנמצא הרוג עם סימן בגדים מהני ומים הוי כמו אחר ג' ימים עכ"ל לבבי לא כן ידמה מכמה טעמים חדא דטעמו של עה"ג היא משום דשמא תפח אינו אלא חששא דרבנן ובנ"ד החשש שהעד אומר בדדמי כיון שידע שנטבע ואין הטעם מצד שנוי המת בתפיחה וכדומה וכמבואר מדברי התוס' ד"ה וקאמרו סימני' וכיון שיש ספק על גוף העדות מה"ת להקל. גם בלא"ה כבר כתבתי בגליון עה"ג שלי בזה"ל צ"ע שמדברי שו"ת הר"ן סי' ע"א המוזכר ממנו בב"י אה"ע סי' י"ז בנטבע שנמצא מונח על שפת הים שלם והכירו בפרצוף פני' עם חוטמו וגם סי' שהי' בראשו וסי' אחר מצלקת שהי' בזרועו ומכ"ז לא מצא הר"ן צד להתיר מחמת שלא העיד העד דחזי בשעתי' כשפלטה הים יעו"ש ויעוין שו"ת מ"ב סי' ס"ג שמביא דברי הר"ן הנ"ל והעלה דצלקת הוא סימן בינוני הרי ראי' מזה דלא כדברי העה"ג ואף אם יש לדחות שסובר העה"ג דצלקת אף סימן בינוני לא הוי עכ"פ קשה דהא העה"ג מביא ראי' לדבריו מדברי המ"ב שבוודאי לא הי' ערב לבו להמציא מעצמו קולא שהוא נגד המבואר בר"ן וכדי ליישב דברי העה"ג צ"ל שסובר דבעלה ממים ואישתהי גרע יותר מלאחר ג' ימי' ובאמת שגם תירוץ זה דחיתי מלשון הר"ן שבתשובה הנ"ל עכ"פ מ"ש מעלתו בדעת העה"ג דמים הוי כמו לאחר ג' ימים מופרך כנ"ל מלבד שאין זה מסוג דינינו בספק דע"א במלחמה ומים כנ"ל שהוא ספק גמור ולא חששא דחומרא יעוין ראיות הראב"ד שמובא בהרא"ש מטבע חסא ולא אפקוה:
עוד כ' מעלתו וגם יש צירוף סברת הגאון בעל נוב"י סי' מ"ו דדמי להאי דאמרי' שדה שנאבד בו קבר דאמרי' קבר שאבד היינו שנמצא ושייך כאן נמצא כאן הי' כו' וסברתו שם דאדרבא אמרי' כאן נמצא כאן הי' זמן רב קודם שנפל זה וזה לא שייך כאן דהמקום זה שנטבע ונמצא שם הי' מקודם מקום חריבה ויבשה אך בעת תגבורת המים הי' מקום מים עכ"ל מעלתו שפתי' ישק אמנם אחרי בקשת מחילה מהגאון הנ"ל אבאר שלענ"ד אין דמיון כלל לדין שדה שנאבד דשאני התם דהשדה לא איתרעי רק מחמת שנאבד בה קבר ע"כ כשמוציאין בה קבר לנו לתלות שהוא הקבר שנאבד דהא לי אבודת הקבר לא היינו חוששין על מציאת קבר בשד' זו לכן במציאת קבר מסתלקת הריעותא משא"כ כאן שע"י מציאת אדם מת באותו מקום שנפל בעל האשה נאמר שהוא בעל האשה וכעין דברי אלה מצאתי בתבואות שור סי' ס"ג ס"ק ט"ו ויעו"ש הראי' שמביא ממשנה שלימה דגיטין דף כ"ז דהמביא גט ונאבד ממנו ומצאו בכדי שאפשר שהחליף פסול כו' יעו"ש ואף שהראי' זו יש לדחות עכ"ז הסברא הנ"ל חזקה הוא בעצמותו מבלי צורך עזר וסעד גם הנוב"י בעצמו לא אמר תחלה סברתו רק בצלוב כיון שעכ"פ כבר יצאתה האשה מאיסור פורה כמבואר להמעיין שם. וכאן מצד הטביעה לא יצאתה מאיסור תורה כי לא הגיד הנכרי שראה כדי שהי' עד שתצא נפשו ששיעורו הוא לפי המבואר בפוסקים משך שלשה שעות ועכ"ז הי' אפשר לצדד לשיטת הסוברים דחשש שאלה בכה"ג לומר שהשאיל כל בגדיו אינו אלא חומרא מדרבנן א"כ מצד הכרת הבגדים יצאתה האשה מאיסור תורה ובזה הי' אפשר לפקפק כיון שהעד המעיד על הכרת הבגדים הוא קרוב לפסול מדאורייתא דאף לשיטת הסוברי' דע"א באשה נאמן מדאורייתא וכדרש הספרי לא יקום ע"א באיש אבל באשה קם ז"א רק בעד כשר לגמרי כמו בע"א לשבועה ואין על דעתי להרבות דברים בזה מצד שלדעתי אין דמיונו כלל לדין קבר שנאבד כנ"ל גם בנהר דרדיפא מיא ובפרט בעת תגבורת מים ששטפו והוליכו בנינים נשגבי' ובני אדם לרוב כמה פרסאות לא שייך כלל במציאות דבר בה לומר כאן נמצא כאן הי' ומלבד זה קשה לי הא הכרעת כמה מהאחרוני' כדעת איזה מקדמונינו להקל בספק שלשה ימים ומהם מקילין גם בספק אישתהי לאחר שפלטתו המים ולמה לא נחמיר מצד כאן נמצא כאן הי' וממילא במציאת אדם נחתך ראשו וכדומה ואין אנו יודעי' אימת נהרג והונח שם כן מהראוי לומר דכאן נמצא וכאן הי' מונח כך מרבות ימים וכ"כ בנטבע שנמצא מונח ביבשה א"ו דלא שייך בכה"ג סברא דכאן נמצא וכנשמע מדברי התוס' בחולין דף נ"א ע"א ד"ה המע"ה ובנדה דף נ"ח ע"א ד"ה ולענין דינא ואין לענינו סמך לדברי הנוב"י רק מדברי הרמב"ן במלחמות פט"ו דיבמות בפרושו בסוגי' מי חיישינן לשני יצחק ומובא שם בנ"י ובחידושי הרשב"א וכתבו אף דלא פסקינן בפ' המדיר כרבא אלא כרב אשי דלא אמרי' כאן נמצא כאן הי' י"ל דלגבי ממונא הוא דלא אמרינן הכי הא לגבי אשה משום עגונא אמרי' עכ"ל והרי מסיים שם בנ"י ואין כל המקומות וכל הדברי' שוים בענין זה עכ"ל ולפי' רש"י ותוס' ובעה"מ והרמב"ם והרא"ש פ' כל הגט ובתשובות שלא נחתו לפי' הרמב"ן הנ"ל נראה דאין להקל אף בעגונא סברא דכאן נמצא ויעוין ביו"ד סי' רצ"ד סעיף י"א אבל ענבים שנמצאו טמונים בו אסורי' שקרוב הדבר שגנבום ממנו וטמנם בתוכו ומקשה בפרישה בשם מהרש"ל דהא למאי דקי"ל כרב חנינא דרוב וקרוב הולכין אחרי הרוב מותר אף בענבים וכ"כ הרא"ש להדי' ומתרץ הט"ז דס"ל להרמב"ם והטור דסברא חזקה דמכרם זה גנבם וכמו דאמרי' בכתובות כאן נמצא כאן הי' וזה עדיף מקורבא דמוכח כו'. וע"כ כ' הטוש"ע שקרוב הדבר כו' עכ"ל הט"ז. ואמנם ברמב"ם פ"י מהלכות מאכלות אסורות דין י"ג אי' בזה"ל אבל ענבים הנמצאים טמוני' שם אסורי' שמא משם נלקטו והצניען שם ע"כ הרי שאף לקרוב לו ודאי לא החשיב. אף שיש כאן סברא דכאן נמצא כאן הי' ואף הטור והש"ע לא כתבו רק שקרוב הדבר ואף אי טעמייהו כדברי הט"ז לא החזיקו לוודאי אמנם באמת אין צורך לסברת הט"ז די"ל דהטוש"ע תפסו דעת רבינו יונה המובא בחידושי שיטה מקובצת לב"ב שכ' בחד תרוצא שהסברא נותנת שהגנבים יראים להטמין בכרם גניבה מכרם אחר יעו"ש ולפ"ד הרא"ש והגהות אשר"י גם הענבים מותר מטעם רוב הרי מבואר דאף לגבי איסור לא ס"ל דכאן נמצא אמנם הרמב"ן לשיטתי' שבחידושיו לב"ב כ' בזה"ל אבל ענבי מצנעי פי' עבידא ודאי דמצנעי ואפי' לר' חנינא אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד הוי אלא במקומו ממש הוא וחזקה כאן נמצאו כאן היו. וה"נ מוכח בקידושין פ"ק דאמרי' כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור והיינו משו' דדרכן של הגננים למכור על פתח גנותיהן כדאמרי' בסוף ב"ק הלכך כמו שהוא במקומו דמי וכיון דמקום שהוא מקומן ומצוי ליכא למ"ד רוב עדיף וכן נ"ל עכ"ל ודע דמסיום דבריו ליכא למ"ד רוב עדיף נראה דכוונתו דבכה"ג הוי כספק השקול ומההכרח לומר כן דאל"כ קשה למה תנן התם בסורי' מותר א"ו דלא הוי אלא ספק וא"כ אכתי קשה למה ענבי אסורי' הא ספק ערלה בחו"ל מותר ונ"ל דסברת הרמב"ן דקרוב שהוא מקומו שנגד רוב משוי לספק שקול וכשנוסף לזה חזקה דכאן נמצא הוי הקרוב כודאי או כקרוב לודאי לכך גבי ענבי הנמצאים בתוך הכרם דשייך גם החזקה דכאן נמצא אסורי' אבל בכרם הנטוע ירק כיון דהירק נמצא חוצה לו אף ששב כמו שהוא במקומו דמי כיון שדרכם של הגננים למכור על פתח גנותיהם מ"מ החזקה דכאן נמצא וכאן הי' לא שייך בזה כיון דלאו מקומו ממש הוא הרי לא הי' זה ובלא חזקה אף הקרוב המצוי כזה לא משוי אלא ספק השקול לכך בסורי' מותר וא"ש כל דברי הרמב"ן הנ"ל ואם כן הכוונה בדברי הרמב"ן נ"ל אף לפי פירוש הרמב"ן במלחמות הנ"ל גבי יצחק ריש גלותא דאקילו משום עגונא ומקילין מטעם כאן נמצא כו' דז"א אלא כעין גוונא דהתם שיש קרוב וחזקה דכאן נמצא דר"י ר"ג שדר בקורטבא דין קרוב במקומו ממש הוא וגם חזקה דכאן נמצא וכ"כ בשטרי דנאני בר חבי שהמוחזק בשטר דין קרוב לו ויעוין בספר תורת חיים לב"ב דף קע"ב במ"ש בד"ה שנים שהי' בעיר א' דבשני עיירות מוציאין זע"ז ואחר מוציא עליהן כיון דהאי יוסף ב"ש דר בעירו קרוב לו אזלינן בתר קורבא לגבי רובא דעלמא כו' יעו"ש ואף שיש לפקפק על דבריו עכ"ז כאן גבי נאני בר חבי היכא שהשטר ביד א' ששמו כשמו פשוט לומר שיש דין קרוב למי שהשטר בידו ונוסף לזה החזקה דכאן נמצא ומזה למד רבא להתיר במעשה דיצחק ר"ג דשם ג"כ איכא תרווייהו אבל בנפל למים שאנו דנין שמא אין כאן מקומו של הראשון כי מיד בנפילתו צף הלאה ויצא חי ע"כ אף כשמוציאין אח"כ באותו מקום במים איש נטבע אף בגוונא שיש לצדד מטעם חזקה דכאן נמצא כאן הי' מ"מ כיון דאין כאן הסברא לומר דהולכין אחר קרוב לא מקילינן ובזה איש מה שהצריכו במעשה דשני ת"ח סימני' ור"ח הוא דס"ד דטעמא דשני ת"ח הוא משום דלא אמרי' הנך אזלי לעלמא והני אחרינא נינהו ואמר לי' רבא מי דמי התם רו סימני' כו' והטעם כנ"ל והמעיין בלשון הרמב"ן יראה שסברתו של רב חסדא הי' שהטעם בשני ת"ח הוא משום כאן נמצא אבל לא ביאר למה באמת אין הדין כן למסקנא דהלכתא כרבא לקמן גבי ר' יצחק ר"ג אבל לפי דברי הנ"ל א"ש הכל דאף לשיטת הרמב"ן אין לצדד רק היכא שיש גם סברא לתלות בקורבא ומדוקדק בזה לשון הרמב"ן במלחמות שכ' כאן נמצא ומכאן הי' ואח"ז כ' כאן נמצא וכאן הי' אמנם ע"ד אין להעמיד שום יסוד שאפשר וקרוב לתלות בטעות הדפוס ומה שאי' בשו"ת מהרי"ו סי' ע"ט בזה"ל ומ"ש מ' דוד וויישנבערג היד שהתירה מהר"ר יוחנן ז"ל מטעם קרוב גם אנו מקובלים היינו במגנצא בההוא זימנא ושקלו וטרו בהאי מילתא כל גדולי אשכנז וצרפת יש מהם התירו ויש מהם אסרו ואותה האשה עדיין היא יושבת עגונה כו' עכ"ל י"ל שהי' כעין הנ"ל ונחית להתיר מטעם קרוב כדעת הרמב"ן והרשב"א. והנ"י והחולקי' סברו דאין הלכה בזה כרמב"ן ורשב"א דהרי רבו החולקים כנ"ל שלא נחתו לפרש כדבריו ואף בקרוב במקומו ועם החזקה דכאן נמצא לא מקלינן או אפשר כמ"ש הפ"י בתשובה המובא בספר אור הנעלם שהי' הרוג נמצא במקום שלא הי' לספק על רובא דעלמא כעין האוקמתא בב"ב ביושבת בין ההרים והי' קורבא דמוכח טובא לתלות שהוא בעל האשה שדנו בשריותה. ויעוין ביו"ד סי' קכ"ט בש"ך ס"ק ז' וס"ק מ"ם ובמ"ז ס"ק י"ז וס"ק כ"ד שגם משם נראה מדברי הרא"ה בבד"ה שחולק על הרשב"א וסובר דאף בנמצא בתוך השכונה גופה שכולה ישראלים הולכי' בתר רובא. הרי דאף לקרוב במקומו וחזקה דכאן נמצא כו' ששייך ג"כ שם כשדנין על הגנב אם הי' משכונה זו כמו בגט בצד קלניא מתא לא נתן הרא"ה שום מעליותא. ויעוין פר"ח יו"ד סי' מ"א ס"ק י"א. ובדין ספק כבוש ביו"ד סי' ק"ה ובמש"ז שם ס"ק ג' וכשנדקדק יותר בלשון הנ"י שכ' שם ביבמות בזה"ל ורבא מייתי ראי' לדידי' משטר דנאני בר חבי דשכיחי בנהרדעא טובא ומגבי' בהו מאן דמפיק להון ולא חיישינן שנפל מחבירו ששמו כשמו כיון דלא הוחזקו נפילה דמזהר זהיר אינש בשטרי אלא אמרי' ברשותו נמצאו ושלו הי' מתחילתן עכ"ל וכעין זה לשון הרמב"ן במלחמות ולשון הרשב"א. הרי דמטעם חזקה דכאן נמצאו לבד לא היינו מחזיקינן שהוא של המוחזק בו רק בצירוף לא הוחזקו נפילה כו' וכן ביצחק קורטבא כי לא הוחזק עוד יצחק ר"ג. משא"כ בטביעה שיש לחוש לכל העולם דילמא זה הנמצא מת במים הוא אדם אחר מן העולם יהי' איזה שיהי' וא"ל דגם בזה הוי כלא הוחזק כיון דלא נשמע שגם אחר נפל למים ז"א דהא אנו דנין על המיתה אם המת הוא פלוני או אדם אחר דאף שידענו שנפל פלוני למים לא הוחזק למת בנפילה זו אבל ביצחק ר"ג שאנו דנין על העת שיצא מקורטבא אם העדים שהעידו אח"כ עליו על מיתתו באספמי' מי הי' היוצא עמם מקורטבא אם היצחק שהוחזק אז בקורטבא או שמא הי' עוד בעולם אדם אחר בשמו הי' ג"כ יצחק ר"ג ובא לשם שפיר אמרי' כיון דהוא הוחזק שם ויצחק ממקום אחר לא הוחזק וגם יש סברא דכאן נמצא לכך לא מספקינן ביצחק אחר משא"כ בנמצא אדם מת במים ואנו מסופקים אם הידוע לנו שנפל למים הוא שמת בטביעה והוא הנמצא כעת או שמא האיש ההוא לא מת כלל וניצל אז אחר נפלו במים והנמצא כעת הוא אדם אחר דא"א לצדד כלל בזה בסברת לא הוחזקו עוד לי לדעתי לדחות בכמה דברים סברא דכאן נמצא כו' בענין שאנו דנין וקשה עלי להאריך בזה עוד: