אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק א שאלות ותשובות אבן העזר › תשובה י

שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שאלות ותשובות אבן העזר · תשובה י

תשובה ט

שאלה מכבוד תלמידי הרב המופלג כו' כש"מ משה פרענקיל נ"י אב"ד דקאמידאט שאריש:

תוכן דברי הגביות עדות, בא לפנינו הנער פב"פ שורף י"ש והגיד לפנינו בת"ע באם לא יגיד ונ"ע ואחרי האיום והגיזום כראוי' ע"פ דת תה"ק ובפני הבעל פב"פ ואשתו פב"פ איך שפעם אחת בחורף העבר בלילה אור ליום ב' בעת נשואי ר"י אחיו של ר"מ והבעל הנ"ל היו אז בפרעשוב וראה שפב"פ בא לבית האשה הנ"ל ועשישית דולקת בידו ולבוש טוליפ ולייבסרדאקיל תחתיו ומכנסיים והלך למשכב המשרתת הנכרית אשר הי' ישנה שם להבחין אם משוקעת בשינה אם לאו וכאשר ראה אותה ישינה הלך להמטה אשר האשה הנ"ל שכבה שמה וניער אותה משינתה ופשט מלבושו העליון הנקרא טוליפ וכיבה הנר הדולק בעשישית ולאור הלבנה ראוהו מושכב אצל האשה הנ"ל כ"ז ראה עד פלוני שורף י"ש אצל ר' מאיר מראפסיק אבל לא ראה אותם שוכבים זע"ז ואינו יודע באיזה שעה בלילה היתה זאת וגם אינו זוכר אם נעורה האשה הנ"ל משנתה כשניער אותה ואם לאו:

שוב בא לפנינו פב"פ והגיד לפנינו בתו"ע באל"י ונ"ע בפני הבעל והאשה הנ"ל איך שבלילה אור ליום ב' בעת נשואין הנ"ל הלך הוא והנער הנ"ל וראה שפלוני הנ"ל הלך להחדר האשה הנ"ל ועשישית דולקות בידו והוא לבוש טוליפ ולייפסרדקיל תחתיו ומכנסיים והלך למשכב המשרתית הנכרית שהי' ישנה שמה לראות אם נשתקעה בשינה וכאשר מצאה ישינה הלך להמטה אשר האשה הנ"ל שכבה עליו וניער אותה משנתה כי נשתקעת מאד בשינה ומתחלה אמר שראה שננערה מיד משנתה ואח"כ כאשר הלך לחוץ וקראנו אותו פעם שנית אמר שננערה היטב ופשט פ' הנ"ל מלבושו העליון הנקרא שוליפ וכיבה הנר הדליק בעששיות ולאור הלבנה ראוהו מושכב במטה על האשה כדרך המנאפים אבל לא ראה אותו פושט המכנסיים. וזאת אינו יודע אם הי' בתחילת הלילה או אח"כ אבל קודם חצי הלילה בוודאי לא הי' וכאשר הגיד השני כנ"ל בא לפנינו העד הראשון וחזר מדבורו ואמר שראה אותם שוכבים זע"ז וגם כשניער אותה ננערה משנתה:

והרב השואל כ' שהעד הראשון אחר שגמר עדותו הלך מהב"ד ולחוץ ואחר הגדת העד השני בא הראשון שנית למקום הב"ד והגיד דברים הנ"ל מה שחזר מדברי עדותו שהגיד בראשונה עוד כ' הרב הנ"ל בזה"ל והנה בהיותו בוועד הרבנים בקאמידאט באו שלשה אנשים ואמרו שהמה בחנו לראות לאור הלבנה ג"כ בחדר הלז באותה שעה ואותו לילה שהלבנה זורחת ולא יכלו לראות שום דבר ואומרים כי אין מציאות כלל לראות שמה בלילה לאור הלבנה והעידו זאת בפני העדים הנ"ל פנים בפנים וגם האשה מכחשת העדים ואמרה נא פעלתי און והבעל הי' באותו הוועד ושאלנו אם ראה איזה דבר פריצות מאשתו ואמר לא הגיד לי אדם וגם לא שמעתי עד כה ולא ראיתי מאומה ושאלנו אם מאמין להעדים ואומר שאינו מאמין כלל כי לסבות שנאה יאמרו על פ' הנ"ל אחרי כי צוהו להשגיח על בית הי"ש לראות אם פועל הי"ש הוא נאמן לכן בודה עליו דברים כאלה כה חקרנו ודרשנו היטב הדבר ואין פוצה פה להגיד אדם על האשה הזאת דבר שהיו שם שכינים הרבה מכפר ושאלנו באיום ואין מגיד לנו כ"א העדים הנ"ל צדדי היתר שהעלה הרב השואל (א) שהעד הראשון חזר להגיד ואין עד חוזר ומגיד (ב) שאמרו שאינם יודעים באיזה שעה והוי א"י בחקירות (ג) שיכול להיות שלא ננערה מיד וכששכב עלי' סברה שהוא בעלה והי' תחילת ביאה באונס תנומת השינה ושגגה וסוף ברצון שדינה כאונס (ד) צידד שהדין מרומה מחמת שלפי דעת האנשים הנ"ל אין אפשרות לראות שמה להחדר דרך החלון אף כשאור הלבנה בטהרתה ובדין מרומה צריכין דו"ח והלא המה אומרים שאינם יודעים באיזה שעה:

תשובה מדברי המרדכי בפ' אד"מ שמובא בב"י ח"מ סי' כ"ט בד"ה כתב המרדכי כו' שכתב בזה"ל שנשאל לר"י על אחד שהטעה להעיד שקר כו' ולבסוף חזר בו אחד מן העדים כו' כי הדין יש לפוטרו בלא גט כי עדים שבאים לאוסרה צריכין דו"ח הואיל והיא מכחישתן. עוד דהוי כדין מרומה ובעי דו"ח ע"כ נראה דבדין מרומה שצריכין דו"ח יכולין העדים לחזור ולהגיד כ"ז שלא נחקרה עדותן וכן מבואר בשו"ת הר"ן סי' ל"ה שאף בדיני ממונות שלפי התקנה א"צ דו"ח מ"מ כשהיא דין מרומה שצריך דו"ח יכולים העדים להיות חוזרין ומגידין כ"ז שלא נחקרה עדותן ע"ש ותורף הכונה הטעם דבעדים שבעינן דו"ח כ"ז שלא נחקרה ככל הצורך עדיין לא נגמרה העדות וקודם גמר עדותם של העדים יכולין לחזור וי"ל שיכולה שתהא החזרה גם בהוספה על העדות הראשונה וכן מצאתי בשו"ת מהר"ב אשכנזי סי' ה' שבדין מרומה יכול לחזור ולהגיד להקל או להחמיר וא"כ לפי דברי מעלתו בנידון שאלתו שהיא כדין מרומה נסתר מה שצודד לומר שאין העד חוזר ומגיד ומחמת שאומר העד שא"י באיזה שעה הי' המעשה אין לבטל עדותו דאף דין מרומה אין דינו כד"נ גם לענין זה כשאומר א"י באחד מן החקירות שיתבטל העדות כדפסקינן בחוה"מ סי' ט"ו ס"ג והיא מדברי הריב"ש סי' רס"ו בשם הרא"ה ויעוין בחי' הר"ן לסנהדרין ר"פ הי' בודקין שמביא דעת הרמב"ם ורבינו דוד שחולקים על הרא"ה וסוברים דאף שאמרו העדים, אמש הרגו צריכין הן להשיב על ז' חקירות ואם הוכחשו בחקירות הקודמין ואפילו אמרו אין אנו יודעים עדותן בטילה ואח"ז מסיים בזה"ל מ"מ אע"ג דהא מילתא הוי הילכתא למשיחא. מ"מ נ"מ לדיני ממונות היכא דהוי הדין מרומה דבעינן דו"ח אם א"י בכמה ימים בחודש או באיזה יום מימי השבת זו דל"צ באיזה שנה ובאיזה שבוע כדעת הרז"ה ע"כ ומפרש בשו"ת מהרב אשכנזי סי' הנ"ל כוונת הר"ן דבדין מרומה מיתלא תלי במחלוקת הרמב"ם והרז"ה שלדעת הרמב"ם והר"ד אף כשאומרי' אמש צריכין לחקרם על שבוע שנה חודש שבת כדין דו"ח ולהרז"ה אין צריך וכיון שבנ"ד לא הי' חקירות אלו הוי לשיטת הרמב"ם והר"ד והר"ן שהסכים לדעתם עדיין כלא נחקר עדותן ויכולי' לחזור ולהגיד אמנם גם לדעת הרז"ה שסובר דכשאומרי' אמש אין צריכין לחקירות על הזמן וכשנאמר שבנ"ד הוי ג"כ כמבורר לענין הזמן במה שאמרו העדים לסימן שהמעשה הי' בליל ב' בחורף העבר בעת נשואי ר"י אחיו של ר"מ מראפסיק דעי"ז ידוע ממילא באיזה שמיטה ושנה וחודש ושבת הי' המעשה שהעידו עליו ואין חסר רק הסימן באיזה שעה והרי ע"ז אמרו העדים שאינם יודעים ולפי דעת הריב"ש הנ"ל אין קפידא באמירות א"י על חקירות מ"מ צ"ע דהא מכלל החקירות שצריכין שיכוונו העדים המקום וז"ל הרמב"ם בפי' המשניות ר"פ אד"מ באיזה מקום כלומר באיזה עיר ולענ"ד נראה פשוט דבנ"ד היכא שלא הזכירו העדים שם העיר רק אמרו שמעשה זה נעשה בבית של פלוני דהוי כאמירה סתומה לענין חקירות המקום דהא יש מציאות שיהי' לאיש ההוא בבית גם בעיר אחרת ובפרט לפמ"ש רש"י במשנה באיזה יום של שבת אע"פ שאומרי' בכך וכך בחודש אעפ"כ שואלין להן באיזה יום בשבת היה לפי שכל השבוע הללו באים להביאן לידי הזמה ושמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבן חשבון של חודש אם הי' אלו עמהם באותו היום במקום אחר וכששואלין אותן באיזה יום והוא אומר ביום פ' נזכרים עידי הזמה להזימן ע"כ וא"כ כ"כ לענין הזכרת שם העיר דכשאין אומרי' באיזה עיר הי' המעשה אפשר המזימין אינם יודעים אי' איפוא בית האשה ולכך לא יעלה על לבם להזים ובנ"ד אין זכרון בדבר העדים באיזה עיר או כפר הי' המעשה רק אמרו ר' יוסף בא לבית האשה מרים וא"כ יש לספוקי אי הוי כנחקר העדות לענין דין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם נאמר דעכ"פ לשיטת הרמב"ם הוי כעדיין לא נשלם הדו"ח אעפ"כ הרי אכתי יכול העד הראשון להיות חוזר ומגיד ונתרועע א' מיסודי ההיתר אם לא שנאמר כיון שמה שמחזיקים. לדין מרומה לא נודע בעת קבלת העדות רק אח"כ מצד חידוש ידוע שהגיע להב"ד אח"כ מפי אנשים שאמרו שאין עין יכול לראות דרך חלון שם בלילה אף כי הי' אור הלבנה בזריחה נגד החלון והרי בשעת קבלת העדות לא הי' נראה הדבר למרומה הוי כנשלם העדות לענין דין חוזר ומגיד. גם נראה לדעתי שבכה"ג אינו כלל בשם דין מרומה דדין מרומה לא הוי רק היכא שאפשר שהי' המעשה רק מצד איזה ריעותא וזרות בהזדמנות הדברים נראה להב"ד עדותן דמרומה ובכזה ובכזה הניחו חז"ל על ד"ת לדרוש ולחקור אבל בנ"ד ליכא ריעותא וזרות רק ספק באפשרות המציאות או שלילותה שלפ"ד האנשים מנועה הראי' שמה ובוודאי משקרים העדים במה שאומרים שראו ולפ"ד העדים ערעור האנשים ההמה בשקר והרי הספק להב"ד הוא רק מצד הכחשה ככל הכחשות תרי ותרי וכיון שאין זה כדין מרומה לא הי' צורך דו"ח כ"א לשיטת הפוסקים שסוברים שבכל עדים לאסור אשה על בעלה צריכין דו"ח ולדעתם כשאומרים העדים א"י על אחד מהחקירות בטל העדות ובנ"ד הרי העדים אינם יודעים השעה אמנם כ"ז נבין לפי שיטת מהר"א ששון בסי' י"ז שמחליט כנ"ל שבעדות איסור אשה לבעלה מבוטל העדים בא"י מאחד מהחקירות אמנם כבר השיגו הנוב"י בח"א אה"ע סי' מ"ב ומצדד שם לומר שיש פוסקים שסוברים שבעדות לאסור אשה על בעלה צריכין דו"ח ומ"מ כשאומרים א"י על החקירות לא מבטל עדותן ולפי שיטה זו נשאר ספק הקדום דאפשר לא הוי בנ"ד כנשלם החקירות ועדיין ביד העד להיות חוזר ומגיד וגם בענין הזמן ולשיטת הרז"ה שמועיל כשאומרים העדים אמש או שלפניו וי"ל דבנידון שלפנינו לא הוי כלל כנחקר כיון שאין הזמן נודע מתוך דבריהם רק מצד הסימן שהי' אז חתונת ר י וצריכין לחקירה אימת הי' הנשואין ולד"נ שלגבו נאמר בתורה דיני דו"ח וממנה למידין לכל דברי עדות ובוודאי לא הוי בכה"ג כוונת הזמן דהא ליתא בהזמה דאם יוזמו אותן העדים יהי' על הב"ד לטעון עבורם אולי גם בחודש אחר נשא ר"י אשה נוסף לזה כיון שהוזכרה מנשואי ר"י אינו מעצמות העדות רק לסימן על זמן המעשה יכולים להצילם ולומר דילמא משום דלא הי' רמי' עליהו למדכר זמן נשואי ר"י טעו כשעומדים בב"ד להעיד עדותם וחשבו שנשואי ר"י הי' אז וכעין זה נשמע מדברי הגמ' בשבועות דף מ"א ע"ב ויעוין ח"מ סי' ע' ס"ב וכעין זה איתא בתשו' הרא"ש וסימנם כנ"ל אינם רק כבדיקות וא"א להחשיב ע"י שיהי' כאלו נחקרו וכוונו העדים הזמן ושיהי' מציאות דין הזמה בדיני נפשות כשיבואו מזימין ויאמרו בליל נשואי ר"י עמנו הייתם במקום אחר ולדברי רש"י במשנה ד"ה באיזה יום שהבאתי לעיל פשוט שאין מועיל בכה"ג לענין חקירות הזמן דשמא היודעים להזים אינם יודעים על איזה זמן היו עדותן של אלו ולא תתכן שיהי' כגמר חקירה בדברי' מועטי' רק כשאומרים העדים אמש או לפניו ולשיטות הרמב"ם והר"ד והר"ן הנ"ל בוודאי לא הוי החקירה כדין והרי ביד העדים עדיין לחזור ולהגיד ומ"ש הנוב"י מדעתא דנפשי' דכיון דבאיסור אשה לבעלה יש הפסד כתובה ל"צ כלל דו"ח ואתי' לי' מדברי הגמ' סוף יבמות כיון דאיכא למשקל כתובה כד"מ דמי מופרך ממילא בדברי הרמ"א בשו"ת סי' י"ב שכ' בזה"ל ומדנקט למישקל כתובה משמע דוקא במקום דאיכא למשקל כתובה דאית בה ג"כ טעמא דאיבה כדאי' בכתובות אבל להפסידה כתובה דלית בה טעמא להקל לכ"ע בענין דו"ח עכ"ל הרמ"א בדברי אלו נסתר הרבה מדברי הנוב"י עוד שם בנב"י דדברי הרא"ש בתשו' כלל מ"ו סי' א' דלאסור אשה על בעלה כ"ע מודים דבעינן דו"ח אינו רק היכא שמעידים על דבר שאם היתה הסנהדרין נוהגת היפה מתחייבות מיתה ומלקות ע"פ עדותן וכ' ע"ז בזה"ל ויש לי ראיי' נכונה מפורשת מדברי הש"ע אה"ע סי' י"א דהאריך הש"ע בדין קינוי וסתירה ובדין עידי כיעור ובדין קלא דלא פסק לאחר כל אלה כ' י"א שאם באו עדים שא"א זינתה צריכין דו"ח ויש לדקדק בדבריו מדוע לא כ' סתם י"א שעדים הבאים לאסור אשה על בעלה צריכין דו"ח הי' קאי אכל הקודם גם בעידי כיעור ובאמת בעידי כיעור א"צ דו"ח שהרי אין שם שום חיוב הדומה לד"נ לכך פירש בהדיא עדים המעידים אשה שזינתה שיש חיוב מיתה בעדותן זה ונ"ל ברור כדעת הש"ע עכ"ל. דברים אלו נפלאים מאד דהא הב"י לא פסק בש"ע סי' הנ"ל כלל לאסור אשה לבעלה ע"י עידי כיעור ואף אם קלא דלא פסק ואינו אוסר רק לנטען שלא ישא לכתחילה ודעת הי"א לאסור בכזה להבעל מובא שם ברמ"א ולא בדברי המחבר שנית שהמעיין בתשובת הרא"ש הנ"ל יראה דלא הי' שם מציאות חיוב מלקות אף בזמן סנהדרין וכבר הושג ע"ז מגאון ספרדי והודה לדבריו כמ"ש בעצמו בדף פ"ח ע"ב ולמ"ש בד"ה סתירת היתר האחד. הנה הרב ב"י וכו' ויש השגה לדבריו מדברי תשו' הרא"ש הנ"ל וגם מדברי היש"ש סוף יבמות שתורף דבריו שרק להתיר את האשה שמשו חז"ל להקל בטלו הדו"ח בלא פלוג עם דיני ממונות וחשבו כד"מ מצד דאיכא למשקל כתובה כדיני ממונות ומסיים שם אבל לאסור אשה על בעלה דלא מקילין לגבה פשיטא דבעי דו"ח לכ"ע וכ"כ האגודה בסוף יבמות בפ' הבא על יבמתו שאין לפסול ולפגום שום איש מישראל בלא דו"ח וכן מצאתי בתשו' הרא"ש כלל מ"ו סי' א' שכ' שראוי שעידי אשה לאוסרה על בעלה תתקבל בפני גדולי ישראל הבקיאים בדרישה שידרשו ויחקרו היטב כדי שלא לאסור אשה על בעלה כדתני' שילהי יבמות כו' ולא פליגי אלא בהא דשרינן א"א לעלמא כו' ומר אמר כיון דאיכא למשקל כתובה כו' אבל בנידון זה שלאסור אותה על בעלה הכל מודים שבעינן דו"ח כו' עכ"ל הרי מבואר טעם ל לחלק דרק להתיר אשה מצרפינן מה דאיכא כתובה למשקל כדי לכללו בלא פלוג עם דיני ממונות שלא להצריך דו"ח משא"כ לאוסרה אף שיש בזה ג"כ דררא דממונא אין סברא שהוספת חומר על האשה שתפסיד גם בעדותן של אלו כתובה ויהי' גורם שיאמנו עליה דברי העדים לאוסרה לבעלה בלי דו"ח וכעין דברי היש"ש כתב הרשב"א סוף יבמות בשיטת הרמב"ם גם לפי דבריו שם בשם הרמב"ן בתירוץ השני שמובא גם בחידושי הריטב"א שהטעם כיון דעידי נשים לד"מ דמי שאין בהן עכשיו דיני נפשות כלל ויש ממון ברובם כנ"ל יעוין שם וי"ל דמ"מ היכא שבאים לאסור אשה צריכין דו"ח דלא הקילו חז"ל לבטל דו"ח בכה"ג ובעדים לפסול ולפגום כבוד אדם מישראל וכדברי האגודה הנ"ל וא"כ בנ"ד כיון שלא הי' דו"ח כראוי י"ל שיכולים העדים לחזור ולהגיד וא"י על החקירות לא יבטל עדותו לפי דעת הנוב"י:

אמנם יסודי לזה שא"י אינו מבטל העדות הוא ע"פ הצעות הקודמת שא"א לומר שחיוב דו"ח בעדות אשה לאסור על בעלה הוא מטעם שיהי' עדים שיכולים להזימם דהא ליכא לקיים כאשר זמם בעדות האוסרים אשה על בעלה. וחיוב מלקות שיהי' עליהם לעונש על עדותם שקר אין בכלל שם הזמה לפי דברי תוס' ריש מכות בתירוץ השני וכיון שכן אף שהצריכה התורה דו"ח מ"מ כשאומרים א"י אין עדותן בטילה ודלא כשו"ת מהר"א ששון סי' י"ז כן תורף הנוב"י הנ"ל ואני העליתי באריכות שאף לפי תירוץ השני של התוס' מ"מ צריך שיהי' אפשרות לקיים בהעדים עונש מלקות מפסוק והצדיקו ותורף כוונת התוס' הנ"ל בתירוץ השני מובן בהקדים דברי הריטב"א שם במכות בזה"ל ורבותינו ז"ל תירצו דגבי עדים זוממין תרי דיני כתיבי חד ועשיתם לו כאשר זמם והיכא דלא מיעט הקרא מהזמה בעינן עדות שאיל"ה והיינו האי דטריפה ונערה המאורסה ודכוותייהו אבל בכל מאי דלא שייך הזמה דמעטינהו קרא מינה כי היכא דמתני' וכל דכוותייהו ל"ל למבעי בהו עדות שאיל"ה דהא חיוב דידהו מוהצדיקו את הצדיק ולא מכאשר זמם וכדאיתא בגמ' בהדיא וזה טעם נכון מאוד עכ"ל ובירושלמי ריש מכות (וכעת אינו תחת ידי להעתיק הדברים ככתבן) מבואר ביתר ביאור והכוונה דבעדים שמקבלין עדותן צריך שיהי' אפשר לקיים בהם כשיזומו חד מהני קרא הנ"ל או דין הזמה דהיינו כאשר זממו או עונש והצדיקו וגו' ובדבר שיש מציאות שיקיים בהם כאשר זמם וקאי עלייהו הך קרא מצריכין שיהי' תמיד בגוונא שיהי' אפשר שיקיים בהם כאשר זממו. אבל בדברים שאין בהם מציאות עונש כאשר זמם דהיינו עידי ב"ג וב"ח ודכוותייהו אמרינן שלא נאמר עלייהו הקרא דכאשר זמם רק הקרא דוהצדיקו וממילא מהצורך שיהי' אפשרי לקיים בהם עונש דוהצדיקו לכשיזומו ולפי"ז תו לא קשה קושיית הנוב"י למה צריכין דו"ח בלאסור אשה לבעלה הא ליתנייהו בהזמה דצורך דו"ח הוא כדי שיהי' אפשר להזימם ולקיים בהם עכ"פ עונש דוהצדיקו וא"כ א"ש דברי מהר"א ששון שפוסל העדים שמעידים לאסור אשה על בעלה כשאומרים א"י על החקירות גם דברי הרא"ש שמובא באס"ז לב"ק דף ע"ה ע"ב ד"ה עדות שאי אתה יכול להזימם מורים כדברי הנ"ל ולחזק דברים אלו עוד אקדים לשון הרמב"ם פ"א מהל' עדות דין ה' שכתוב בזה"ל החקירות והדרישות הן הדברים שהן עיקר העדות ובהן יתחייב או יפטור והן כוונת המעשה שעשה וכוון הזמן וכוון המקום שבהן יזומו העדים או לא יזומו שאין אנו יכולים להזים העדים עד שיכוונו הזמן והמקום עכ"ל: כוונתו מבוארת כיון שא"א להזים אם לא אמרו הזמן והמקום ועשאאיל"ה לא הוי עדות הרי חיובו של הנידון תלוי בזה ולכך הוי הגדת הזמן מעיקר העדות ולזה צותה התורה על הדו"ח. ולפי"ז הסברא נותנות דבעדים שאין צריך שיהי' אפשר בהזמה שמתקיים גם כשאין העדים אומרים הזמן והמקום ע"כ אף אם אומרים הזמן והמקום לא הוי מכלל עיקר העדות דהא לא יהי' צורך בעדותן שיעידו גם על הזמן ומקום וא"כ מהראוי שאם יזומו אח"כ על הזמן אין להענישם כי יכולים לומר שלא כחשו בעיקר העדות רק בזמן והמקום והמעשה נעשתה במקום אחר או בזמן אחר והמה שינו ואמרו זמן או מקום אחר והרי זה לא הי' מעיקר העדות כי לא נצטרכו להעיד על הזמן והמקום ואין השקרים בזה שם עידי שקר ועל הדברים בעלמא שהוסיפו בשקר אין להעניש דהא לא היו לקפידא לעצמות העדות וסמוכין לזה מדין פלגינן דיבורא בעדים שתפסינן פלג דיבור לעדות ופלג דיבור שאינו שייך לעצמות העדות דחינן ומחזקינן לשקר והעדות קיים וחפשתי ומצאתי און לי מדברי הרמ"ה בחידושיו לסנהדרין שמובא בשו"ת מרב"א בדף ל' ע"א שכ' בזה"ל כ' הרמ"ה ז"ל בפ' אד"מ ז"ל ברם את צריך למידע דכי אמרינן דהודאות והלואות לא בעי דו"ח ה"מ דאי לא מסהדי באיזה יום וכו' לא מבטלי סהדותא אבל היכא דאסהידו באיזה יום וכו' ואתי סהדי ואזמינהו קיימי עלייהו הזמה דע"כ לא תקינו רבנן אלא דלא לבעי דו"ח כדי שלא תנעל דלת בפני לווין אבל היכא דאמרו אינהו ביום פ' ואיתזמי לא תקינו רבנן לאקומי סהדותייהו וסוגיין בכולי גמ' הכין וכו' עכ"ל יעוין שם הרי שנתעורר כעין דברי הנ"ל לענין ד"מ שלאחר התקנה דא"צ דו"ח שלא יהי' שייך בהם הזמה כשנזומו דהא אף אם לא הי' מעידין על הזמן הי' עדותן קיימת וע"ז שפיר מיושב דכיון דאינו רק מצד תיקון רבנן ע"כ כשנזומו מוקמינן אדין דאורייתא וקיימא עלייהו הזמה ויעוין בבעה"ת שמביא בשמו בתשו' הנ"ל שכ' י"א דבדיני ממונות אף הכחשה בחקירות אינו מבטל העדות וי"ל שטעמו כקושי' הרמ"ה דלפי התקנה שא"צ בד"מ דו"ח הוי הכל כבדיקות אמנם אכתי קשה בעידי ב"ג וב"ח שלפי דברי התוס' בתירוץ השני הנ"ל לא שייך ביה כאשר זמם נימא דאם אומרים הזמן והמקום הי' רק כבדיקות ואם יזומו יבטל עידותן כדין הכחשה בבדיקות אבל בד"נ עונש מלקות שהוא מוהצדיקו שבא על עדות שקר לא יחול על הנזומים דאף שנזומו על הזמן והמקום אכתי יכול להיות שהמעשה אמת וכנ"ל בשלמא בשארי עדות שהצריכה התורה צורך דין עדות שאילה"ז ואמירת הזמן והמקום הוא בשביל זה הוי הגדת הזמן והמקום ג"כ מעצמות העדות וכשנזומו על הזמן דינם ששקרו בעיקר העדות משא"כ בדו"ח על הזמן והמקום בעדות ב"ג וב"ח שלפ"ד הנוב"י אינם רק כבדיקות. אמנם לפי דברי הנ"ל א"ש הכל דגם בעדות ב"ג וב"ח הזמן והמקום מעיקר העדות שהצריכה התורה לחקור ע"ז כדי שיהי' אפשר לקיים בהם כשיזומו עונש מלקות מוהצדיקו והיות לבו לא ערב להכריע מדעתו הנני לפתוח בצידוד באופן אחר שאין בכח העד להיות חוזר ומגיד אף שלא הי' עדיין דו"ח בהקדם דעת הקדמונים כשאמרו העדים בב"ד אין אנו יודעים להעיד אינם יכולים לחזור ולהגיד שיודעים להעיד הרי שמחשיבים דברי העדים כשאומרים בב"ד אין אנו יודעים להעיד כהגדת עדות. יעוין בשבועות דף ל"א ע"ב ברש"י ד"ה אינם יכולים להעיד כו' שכבר הגידו שאינם יודעים לך עדות ושוב אינו חוזר ומגיד כו' ובר"ן לאלפסי איתא ע"ש רש"י בזה"ל שכבר העידו שאינם כו' וכ"ש הרי שקרא הגדה זו בשם עדות ולכך דעת רש"י והרבה מהקדמונים הרשב"א והרא"ש שאינם יכולים לחזור ולהעיד ועתה נחזי אנן בעובדא דידן שנזדקקו הב"ד לשמוע כל אשר יאמרו העדים על האשה ההיא למען ידעו אם לאוסרה או להחזירה בשריותה לבעלה וכאשר בא העד הזה ואמר עדותו שראה את פ' מושכב במטה אצל האש' אבל לא ראה אותם שוכבים זע"ז לפי דברי אלו קודם חזרה הי' הדין להתיר את האשה והי' בהגדתו להתירה וזה מבואר דאף לשיטת הפוסקים שהחליטו שלאסור אשה על בעלה צריכין דו"ח מ"מ מודים שבעדות על היתר אשה בספק סוטה ל"צ דו"ח (ויעוין בריטב"א בסוף יבמות בשם הרא"ה בשם אחיו ר"פ) וא"כ נתקיים עדות העד הנ"ל אף בלא דו"ח במה שנודע מדבריו לטובת האשה הנ"ל שלא ראה את האיש שוכב עליו ושאינו יודע אם הקיצה משינתה בבא עלי' הנחשד וממילא שייך בזה כיון שהגיד וכו'. והמדקדק בדברי הר"ן הנ"ל יראה שאף שהוא הי' כמפקפק לומר דאין אנו יודעים אינו חשוב כהגדה מ"מ אין מקום לפקפק רק היכא שהעדים השמיטו א"ע מלהתחיל להעיד בדבר אבל בגוונא דידן שהעיד העד על כל מה שראו עיניו וכדי לברר כל עדותו לפני הב"ד למען ידעו אשר יורו על הדבר אמר אשר ראה ואשר לא ראה הרי כל דבריו מה שראה ומה שלא הגיע למראה עיניו הי' הכל דרך עדות ובכה"ג נראה שגם הר"ן מודה דאין חוזר ומגיד ואפשר ליישב בזה קושי' הר"ב אשכנזי מה שמקשה בתשו' סי' ה' הנ"ל שהר"ן הנ"ל סותר דברי עצמו באחד מתשובותיו שכ' שם שאין עד יכול לחזור ממה שהעיד כו' שלא שמע מעולם שמת פ' וכו' יעו"ש ובלא"ה כבר נפסק להלכה כדעת רש"י ורשב"א והרא"ש ושארי קדמונים והר"ן בעצמו לא הי' רק כמסתפק בדבר עוד י"ל דהכא שאמר שראה אותו מושכב אצלה ולא ראה אותם שוכבים זע"ז הוי כעדות גמורה שבעת שראה בעד החלון לא הי' שכיבתם זע"ז כי אם זה אצל זה כמובן ממרוצת דברים אלו א"כ הוי עדות גמורה שבעת עמדו שם לראות לא שכב האיש על האשה כ"א אצלה בכה"ג לכ"ע אינו חוזר ומגיד דאף בעדות על טהרה להיתר אין העד חוזר ומגיד כדאיתא בירושלמי ובתוספתא שמביא ב"י על טור חוה"מ סי' כ"ט ובכ"מ הלכות עדים פ"ג דין ה' ובתשו' הר"ן סי' ליד וסי' מ"ז ואם שני העדים העידו שעמדו יחד במקום אחד והשקיפו יחד וא' אמר ראיתי ששכב עליה וא' אמר ששכב בצדה יש לדונם כמכחישים. ודע שמדברי התומים סי' כ"ח ס"ק י"ט ובסי' ל"ה ס"ק ה' ובפרט בסי' מ"ו ס"ק מ"ב מבואר שהי' דעתו דאין אדם משים עצמו רשע ולא שייך רק ברשעת שאדם פסול עלי' לעדות יעו"ש אמנם בכתובות דף י"ט איתא מ"ט כיון דעוולה הוא אעוולה לא חתמי וכ' ברש"י וכי אמרו חתמנו אינם נאמנים להרשיע א"ע ובאס"ז איתא שם בשם תלמידי רבינו יונה בזה"ל וכשהם אומרים שחתמו בעוולה לא נאמין אותם דאין אדם משים עצמו רשע וכו' ואיתא עוד שם בשם הרמ"ה שמקשה אמאי לא קאמר לעולם דקאמר מלוה ואינו נאמן לעשות עצמו רשע לומר ששהה שטר אמנה בתוך ביתו ומתרץ בשם הרא"ש שאמירתו בהודאה זו היא תשובה על מה שהרשיע אבל בעדים כשחוזרים ליכא תשובה דהא אינם מפסידים לעצמם כלל במה שחוזרים ומגידים יעו"ש הרי להדי' דאף באסור דברי קבלה שנלמד מאל תשכן וגו' אמרי' דלא מאמינין האומר שעבר עליו כי אין אדם משים עצמו רשע מעתה י"ל שבעדות לאפרושי מאיסורא בזנות א"א תחת בעלה שחיוב העדתו על כל מי שיודע להעיד שיבוא מעצמו לב"ד ואף ת"ח מחויב לילך להעיד בזה גם לפני הב"ד פחות ממנו בחכמה ואף מלך שאינו מחויב להעיד שום עדות מ"מ חייב לפי שיטת התוס' בפ' כ"ג ובר"פ שבועות העדות להעיד בדבר איסור משום דאין חכמה ואין עצה נגד ד'. הרי שחיוב עדות בזה אלימא מעשה דכבוד התורה וחיוב מורא וכבוד מלך וא"כ אם כדברם כן הוא שבאמת ראו בעיניהם שהי' פ' שוכב עלי' הרי הרשיעו הרבה במה שכבש מלהעיד כן כשנדרש מאת הב"ד ואדרבא אמר בפירוש שלא ראה ששכב עלי' ואין אדם מע"ר ויעוין בכ"מ פ"ג מהל' עדות דין ה' ולכך אין להאמינו בחזרתו להגיד דלפי האומד אין אמתלא על אשר השיאו לבבו בעמדו כבר בב"ד והחל להעיד לחובתו של זה באין פחד לנגד עיניו לכחד תחת לשונו מקצת מעדותו ומלא לבבו לומר בפיו שלא ראה על הדברי' שאומר עתה שראה אותם ובפרט במה שאמר תחלה שא"י אם הקיצ' משנתה שבזה זיכה אותה שתהא נקייה לבעלה בלי חשש מצד עידי כיעור שבעל נפש מרחיק ממנו ועתה חוזר ואומר שהיתה נעורה והרי זה סתירה מהיפך להיפך (שוב ראיתי בס' שו"ת בית אפרים בחלק אה"ע ס"י שמביא כעין דברי הנ"ל בשם תשובת מהרשד"ם) ואף דלגבי שאר העדים לא מצינו שיהי' מנועה החזרה מאין אנו יודעים לך עדות ליודעים אנו משום דאין אדם משים עצמו רשע אלא מטעם כיון שהגיד כו' כדברי רש"י או מחמת שהשיבו כן אחרי שנשבעו וכמ"ש הר"ן י"ל דשאני בשאר עדים שדרך אנשים מלהשתמט להעיד כנראה ממעשה דמרי בר איסק ולא משמע להו לאינשי שעוברים בלא יגיד במה שמשמיט א"ע מלהעיד מיד כשנתבע ע"ז מהבעל דבר עוד י"ל דאי מטעם א"א מע"ר אפשר לאמתלא דלמא מתמת דלא שמו על לבם אז להעיד לא הי' בזכרונם דבר העדות ושפיר אמרו אין אנו יודעי' אבל לענין דין כיון שהגיד אין מועיל אף אמתלא חזקה אף מצד אונס נפשות דכך גזה"כ אבל בעדות איסור כזה בוודאי משמע להו לכל אינשי שמחויבים להעיד מה שיודעים ובפרט שכבוד הב"ד גיזמו ואיימו על העדים והעד הגיד עדותו וגמרו ואנן הוא דמספקינן לומר שמא הוי כעדיין לא נחקר עדותן מצד אפיסות דו"ח הנצרך להיות לדעת איזה מקדמונים בעדות איסור אשה על בעלה אבל לפי מחשבתו של העד בוודאי הי' בעיניו כגמר עדותו ואז עכ"ז כחד ממה שהי' יודע להעיד גדול עונו ונכנס בכלל א"א מע"ר הן אמת שבכ"מ פרק ג' מהלכות עדות ובב"י ס"י כ"ט איתא בזה"ל ואע"פ שנושא עון דאם לא יגיד מ"מ שב ואל תעשה הוא וכן משמע כו' גבי הא דמרי בר איסק כו' יעו"ש אבל דבריו צריכין ביאור וכי אינו רשע כשעובר על עשה זו בשוא"ת (יעוין שבועות דף י"ב ע"ב האי עשה ה"ד כו' זבח רשעים תועבה ובלח"מ הל' תשובה) ולמה לא הי' בכלל א"א מע"ר שמכללו עשיות עוול או אף רק איסור בעלמא דרבנן כגון משחק בקובי' כאשר האריכו בזה קדמונים בסוגיא דעדים שאמרו והשיגו על רש"י שמפרש פסולין היינו משחק בקובי' ובאס"ז מביא שברש"י כו' באמת ליתא כן והרמב"ם במנין מ"ע מצוה קע"ח כתב והעובר על מצוה זו ויכבש העדות ענשו גדול והוא אמרו אם לא יגיד וגו' יעו"ש הרי שעשה חמורה היא הן בעידי ממון והן בעידי איסור כמבואר שם להדיא, וממרי בר איסק ליכא ראיי' לא מיבעי' לפי פי' הריטב"א שבאס"ז בב"מ דף ל"ט שכ' בזה"ל סוף סוף אתי ומשקרי פי' רש"י שיעידו שקר שאינו אחיו ופרקינן תרתי לא עבדי שיעיד וישקר וק"ל סוף סוף אתי ומשקרי שיאמרו אין אנו יודעים עדות זו דאלו להעיד שקר לא נחשדו ישראל וכו' ואמרינן תרתי לא עבדי שלא יבואו מחמת יראה ואם יבואו שיכבשו עדותן וקיימו באם לא יגיד ונשא עונו דאם אפי' בלא שמיעת אלה כדמוכח בר"פ הכונס וכדכתב שם הר"י עכ"ל הריטב"א. הרי שמפרש באמת דכן כוונת הגמ' שלא נחשדו לעבור באם לא יגיד אלא אף לפי' רש"י י"ל דהתם שאני דכיון שהי' מרי אלים והי' על העדים מפחד חשש היזק באמת לא היו מחוייבים להעיד וז"ל הרמב"ם במנין המצות רצ"ז בשם הספרא מנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק ת"ל לא תעמוד על דם רעך ומנין שאם אתה ראית אותן טובע בנהר או חיות או ליסטי' באים עליו שאתה חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך ע"כ נראה מזה דמצוות הגדת עדות שלא לכבשו שוה עם דין חיוב השתדלות בהצלות ממון חבירו והשבת אבידתו. וי"ל דכי היכא דאבידתו ואבידת חבירו אבידתו קודמת וכן אין חיוב על אדם להכניס א"ע בספק היזק למען הציל ממון חבירו מיד עושקו כמו כן גבי עדים וא"כ הי' ביד העדים להשמיט א"ע מפני אלמותו של מרי וזה לשון הש"ג בפ' שבועות העדות אבל אם כבשו העדים כו' לפי שאין האדם חייב להעיד לחבירו אלא ממידת ג"ח כן כ' הר"ן בשם הרא"ה עכ"ל וכעין זה כתב הרמב"ן בקונטרס דיני דגרמי יעוי"ש וכן הוא בנ"י בפ' הכונס בשם הרא"ה ומובא בב"י על טור ח"מ סי' כ"ח משא"כ להעיד שקר וצ"ל שהב"י סובר מסברא דנפשי' דלא משמע להו לאינשי איסור כבישת עדות ובעצמו מצדד בב"י ובכ"מ אם צריכין עכ"פ לומר אמתלא על שאמרו תחילה אין אנו יודעים יעו"ש. ובנידון דידן בלא"ה מגרע גרע כי אמרו הכל דרך עדים ויעוין תשו' מהר"ם מינץ סי' ש"ך כשם שאין אדם משים עצמו רשע כן אין אדם משים עצמו רמאי ודבריו מובאים בכנה"ג חוה"מ סי' ל"ד על הטור בס"ק ס"ח ומש"כ בתומים סי' מ"ו דאין אדם נאמן לומר שהי' משחק בקובי' משום שיהי' על הב"ד לפוסלו בהכרזה יש לדחות דהא לשונו מורה שהי' משחק בקובי' אבל עתה אינו אם כן לא יפסול כלל ולא נפסל מעולם ויעוין באס"ז שכ' בשם הקדמונים שמלת היינו הכוונה שכבר חזרו ושבו אמנם כשאומרים פסולים היינו דהיינו שהי' משחקים בקוביא ע"כ צ"ל שהכוונתם שנפסלו אז בהכרזה דאל"כ הרי לא נפסלו עדיו ויעוין בנ"י לב"ב פי"נ דף רי"א ע"ב שכ' בזה"ל וא"ת האיך נאמן לשום עצמו רשע שנשא גרושה או חלוצה כו' יעו"ש הרי שאף באיסור דרבנן כמו חליצה אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע. וכדברי הראשונים מצאתי בשו"ת מהר"ם אלשיך שכ' בסי' נ"ד אפשר לדעת הר"ן ז"ל מי שאומר קצת עדות ואינו מספיק לפי הדין ואמר שאינו יודע מזה ואח"כ אמר שיודע יותר חוזר ומגיד מיקרי:

ומה שצידד מעלתו עוד די"ל שהיתה תחילתה באונס שינה ואח"כ ברצון לא חזי לאצטרופי כ"א בהחלט תחילה שלא הי' בכח העד להיות חוזר ומגיד שננערה כשניער אותה דאם כדבריו האחרוני' הרי היתה נעורה קודם שעלה הנחשד למטתה להיות אצלה ואם נעשה התועבה הי' לרצונה מתחלת המעשה ואם נחלט הדין שאינו חוזר ומגיד ליכא בלא"ה בעדותו ראשונה רק עידות על כיעור דהא לפי הגדתו הראשונה לא ראה רק ששכב אצלה ולא עליה ולא העיד על ראיית הדבר שהיא מדרכי התשמיש ויעוין בדברי רש"י סוף פ"ק דמכות וברש"י ב"מ דף צ"א ד"ה במנאפים שנראים לכאורה כסותרי' זא"ז וכבר העיר ע"ז בנב"י ח"ב סי' י"ח בחלק אה"ע ורצה לחדש דבר ללמוד ממ"ש רש"י במכות ששוכבים בקירוב בשר ונוהגים בדרך תשמיש ששכיבה עליה בקירוב בשר לחוד לא סגי עד שיראו שנוהגים כדרך תשמיש שהוא מתנענע עליה ועוסק בדישה כדרך המנאפים כו' יעו"ש ולדעתי לדינא דבריו תמוהים דהא חיוב מיתה והאיסור על הבעל הוא אף כשהיתה נבעלה בהעראה בלא גמר ביאה ובזה לא שייך נענוע ודישה והרי הרמב"ם פרק א' מהל' א"ב דין י"ט דייק בלשון וכ' משיראו אותן דבוקים זה עם זה כו' מפני שחזקת זו שהערה והיש"ש ליבמות פ"ג סי' י"ח אחרי שמביא דברי הרמב"ם הנ"ל מדברי טור אה"ע סי' כ'. כתב בזה"ל ונ"ל אף שכתב רש"י דרך תשמיש מ"מ לא לפרש שיראה בעיניו מעשה של תשמיש או שישמעו קול נשימות תשמיש אלא בקירוב בשר לחוד סגי ודרך תשמיש שישכבו זע"ז כדרך המשמשי' וכן פירש"י בהשוכר את הפועלי' עכ"ל וכן מורי' דבריו בשו"ת שלו סי' ל"ג גם בנ"י פ"ק דיבמות כ' סתם בזה"ל במנאפים שוכבי' זה ע"ג זה ואפי' שלא כדרכם אפי' הערה בה וכו' יעו"ש ולדעתי נראה דרש"י סובר דכששוכבים זע"ז אין צריך לראות עוד שום דבר מעין מעשה של תשמיש דעצמות השכיבת זע"ז הוא דרך התשמיש ולכך בב"מ שמפרש רשיי להדי' משישכבו זע"ז כדרך המנאפים (כלומר בקירוב בשר) לא כ' רש"י שם ונוהגי' כדרך תשמיש דהא כבר ראו העדים מהם מנהג דרך תשמיש במה ששוכבי' זע"ז. ובמס' מכות שלא הזכיר שם רש"י שראו שוכבים זה על זה רק כתב ששוכבים בקירוב בשר דהיינו אף בשכיבה זה אצל זה ולזה הוסיף שם רש"י וכ' ונוהגין בדרך תשמיש ובאמת בלשון הרמב"ם והטור לא נזכר להדי' משכיבה זע"ז אבל ממ"ש הרמב"ם דבוקין זע"ז כדרך כל הבועלי'. וממ"ש הטור דבוקים זה בזה כדרך המנאפים וממ"ש רש"י במכות ובב"מ כנ"ל לנו ללמוד דהעיקר הוא אם העדים מעידי' שראו אותם דבוקים בקירוב בשר וראו מצורף לזה שנוהגין כדרך תשמיש יהי' באיזה דבר שמורה ע"ז או בשכיבה זע"ז או בעסק ענין אחר (יעוין לשון הרמב"ם דין יו"ד) והנה מלשון הג"ע באמירה העד השני שאמר שלאור הלבנה ראוהו מושכב במטה על האשה כדרך המנאפים אבל לא ראה אותו פושט המכנסים וכו' ע"כ נראה שנוסף על מה שראוהו מושכב על האשה ראה עוד דבר מה שעליה הוסיף לאמור דברי' אלו כדרך המנאפים וא"ל שנתכוון שהי' דבוקים בקירוב בשר הלא הוא אמר שלא ראה אותו פושט המכנסים והי' לכבוד הב"ד לשאלו על כוונתו בדברים אלו ואם נתכוון שראה נענוע כדרך תשמיש הוי כאלו אמר שהי' יחד ערומים ועוסקין בתשמיש אמנם זה חזיתי שבדברי העד השני כשחזר והגיד אין רמז מחשבות אלו כדרך המנאפים ולדעתי לא יפה עשו כבוד הב"ד במה שכתבו הג"ע בלשון הקודש כי הי' להם לכתוב דברי העדים בלשונם ממש בלי שינוי והעתקה ללה"ק. עוד סתמו דבריהם במ"ש והגיד לפנינו בתו"ע באליונ"ע אחרי האיום והגיזום. מה הי' האיום ואם נשאלו אותן העדים בחרם כפי המנהג שמטילין חרם שיגידו באמת כל מה שידעו ולא יעלמו דבר במעמדם עתה לפני הב"ד הי' מבוא לצדד על מניעת חזרת הגדה מצד שעבר העד על החרם אם לא כיחש מידיעתו בזה בהגדתו הראשונה לפני הב"ד עפ"י חרם אם הוטל מהב"ד כנ"ל ואף להסוברים שאין לפוסלו לעדות מצד עברו על החרם [יעוין חוה"מ סי' ל"ד ס"ה] מ"מ עכ"פ רשע מיקרי ושייך ממילא לענין חזרת הגדה אין אדם מע"ר. ובהבנת דברי רמ"א בסי' כ"ח ס"ה בשם רבי מנחם אע"פ שהגידו ראשונה עפ"י החרם ויעו"ש בב"י שהמעשה הי' שנשבעו העדים וכבר האריכו בזה האחרונים בספריהם. ולפענ"ד נ' דשם הי' המעשה שעשה חרם או שבועה שכל איש שיודע להעיד יעיד אח"כ קבלו הב"ד עדות שלא בפני בע"ד ופסק רבינו מנחם שיכולים לחזור ולהעיד בשינוי מעדותן הראשונה דכיון דהגדה הראשונה הי' שלא בפני בע"ד הוי כחוץ לב"ד ובכה"ג לא עברו העדי' על שבועת העדות כלל אם לא כפרו וכעין זה כתבו האחרונים:

עוד תיוהא קא חזינא לחשוב הדבר כדין מרומה שאם כדברי העדי' כן הוא שראו בעיניהם איש שוכב על אשת רעהו כדרך המנאפים למה לא הפרידן אותן לשעתא הלא אף לקול דממה דקה משיחת בני אדם זה לזה הי' המנאפים מתפרדים. ולמה לא עררו בהקשה מה בחלון את המשרתים שהי' ישינים שמה באותו חדר למען תתגלה ותוודע המכשלה הזאת ועל מה העלימו והסתירו דבריהם משך זמן מרובה הלא בדבר איסור כשיש שני עדים מוטל עליהם שיבואו מעצמם להעיד בב"ד ואם אין אמתלא בזה שנחשוב לדין מרומה עוד מגרע גרע לכאורה שיהי' מקום לומר שביד העדים להיות חוזרים ומגידי' כיון שלא נגמר הדו"ח שצריך להיות בדין מרומה וכאשר פלפלתי בזה בראש הקונטרס אמנם אף שכתבתי בשם שו"ת מהרב"א שמחליט בפשיטות דבדין מרומה היכא שלא נחקר ביד העדי' להיות חוזרין ומגידין אף בהוספה לחומרא על עדותן הראשונה ואני הסברתי לחזק דבריו בטעם. עכ"ז לבבי לא כן ידמה וחפשתי ומצאתי שבשו"ת מהר"י בן לב ח"א כלל י"ג סי' נ"ח דף י"א שכ' בזה"ל ובר מדין יש פנים לומר דמה דאמרי' דבדין מרומה צריך דו"ח וכיון שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולי' לחזור ולומר מבודין היינו דוקא לבטל עדותן אכל אם בראשונה העידו בדין מרומה ולא היתה עדותן שלימה וחזרו לאשלומי סהדותייהו ולאחזוקי שיקרייהו בכה"ג לא אמרי' דחוזרין ומגידין שא"כ מצינו חוטא נשכר עכ"ל וסברא זו העלה מהר"י בן לב הנ"ל וצירף להקל בתשובתו שם נידן עידי קידושין ובידינו לצרפה גם בנידן שלנו לשארי צדדי היתר ואף שקשה מאד לעיני לחוות דיעי בזה בענין כזה בריחוק מקום כי הכל תלוי לפי ראות עיני הדיינים שיודעים חזקתם של אלו אשר עליהם הערעור וטובם של העדים לפי מה שרמז לי כבודו בשם בעל האשה שתולה הגדת העדים באיזה שנאה על המלמד מצד שהי' שומר עליהם עלי לעורר את כבודם שישכילו בדבר אולי יהי' עוד מקום לתלות שמצד נגיעה אף בדרך רחוק הגידו העדים עדותן זה כי יטב להם במחייתם אם יגורש המלמד מלבוא לבית הבעה"ב שלהם להשגיח עליהם. וכעין זה בשו"ת מהראנ"ח בח"ב ובשו"ת מהרי"ט והוא הדרך הקרובה יותר להחשיב העדים לנוגעים בעדותן. ויהי' איך שיהי' אם אין לבב כבוד מעלתו ושארי רבנים הקאמדיאט נוקפי' להאמין לדברי העד הנני להסכי' עמהם שע"פ מדת הדין דת התורה הקדושה אין לאסור אשה על בעלה. הרבה הי' לי להאריך בענין הנ"ל אבל קשה עלי מאד טורח הכתיבה להעתיקה מחמת חלישת עיני וד' יאיר עינינו בתורתו הקדושה הכ"ד מור"ו:

ובדבר צידוד היתר מחמת ס' אחד (שמא הי' תחלתו) באונס יעוין בס' תוה"ב הארוך בית רביעי שער ב' דף קט"ו בבדה"ב ובמה"ב בד"ה עוד הקשה כו' ובירושלמי ריש פ"ק דכתובות אוסר ג"כ בספק אחד כדין ספק סוטה ומה שמפרש רש"י בב"מ דף צ"א ד"ה במנאפים לענין חיוב מיתה ומלקות נכון הוא לשיטתו ביבמות דף כ"ד כאשר ביאר כן להדי' שם בחדושי הרשב"א וריטב"א ובנ"י ליישב קושי' התוס' שם ודוק היטב בכל זה:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה