שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות אבן העזר · תשובה ט
שאלה מאת כבוד חתני ידיד נפשי ולבי הרב הגאון חריף ובקי המפורסי' כש"מ מוהר"ר חיים הלברשטאם נ"י בזה"ל:
נשאלתי בא' שהלכה ממנו אשתו לבתה לק"ק לבוב ובעלה נתן לה רשות ללכת שמה. והנה חלף ועבר חצי שנה ולא באה ובראותו שלא באה נסע אחרי' לבתה הנ"ל והגידה לו בתה אשר לא היתה אמה כלל אצלה וסיבב האיש הזה את כל הגליל ושאל אחרי' ואין קול ואין קשב. וברבות הימים שראה שאין אשתו חוזרת הלך לדרוש פי ד' אם מותר ליקח אשה אחרת על אשר עדיין לא קיים המצוה וגם כי לא טוב כו' והנה אין דובר אליו כי מי יקל ראש להתיר את חרם רבינו הגדול מאור הגולה אולם עתה שהדבר הנ"ל נשקע ערך ד' שנים שאין אשתו חוזרת אליו ולא נשמע כלל ממנה וגם בתה כתבה לו ששמעה שמתה בדרך בא איש הזה אלי במר נפשו לאמור מה אעשה כי כפי הנשמע אצטרך לישב בלי עזר עד עולם כי היא מתה בדרך ולא תשוב עוד לביתה ונכמרו רחמי עליו ואמרתי לו אציע לפני הגדולים את דברי ולהם משפט הגאולה וכאשר יאמרו כן יקום עכ"ל השאלה:
תשובה היות פתחת תחלה בתשובתך לפלפל בדברי הנודע ביהודא חלק אה"ע סי' ל"ג ע"כ טרם אענה הנני שולח לך העתק ממ"ש עה"ג ספר הנ"ל באותו התשובה ותשובת נוב"י יש אצלי דפוס פראג בדף ל"א ע"ב שורה מ"א והא דכ' כו' שאם אינם ראוי להעיד כו' נעה"ג וצ"ע כיון דהעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרו עדותן בב"ד הוי כאלו העידו לפני הב"ד בעת שחתמו ואף שמתו אח"כ ל"ל בה דהוי ככבר העידו בעת שהי' ראוי להעיד אם לא שנאמר דהא דעדים החתומים עה"ש נעשה כמו שנחקרה כו' אינו אלא מדרבנן אמנם א"כ כל שטרות אף שעדים קיימים אם אין מפורש בשטר באיזה שעה באיזה שבת באיזו שבוע כו' לא יועיל מדאורייתא דהא מדאורייתא מעכבין השבע חקירות ולא משכחת דינו של הר"ת אם לא כשמפורש הכל בשטר או כשהב"ד חוקרים מהעדים בפה או בכתב והשטר נחשב להגדה בלא חקירות: וצריכין לעשות חקירות לחיזוק העדים שבשטר דהוי כהגדה אבל המחבר הזה כתב בע"ב ד"ה ועדיין כו' דשטר הוי מדאורייתא כמו שנחקרה עדותן כו' וא"כ הדרא קושיתי הראשונה דכיון שכבר נחקר אף שמתו העדים ל"ל בה:
הנ"ל שורה נ"ה ולכך אפי' בשבועה דרבנן הדין כן כו' נעה"ג. לא ידעתי אבין דהא בשבועה דרבנן אף כשמסרב מלישבע לא מחתינן לנכסי' רק משמתין אותו:
ע"ג שורה ט"ו דשטר כשר מה"ת נעה"ג לא שת לבו לדברי המג"א שורש ב' בסופו שמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות עדות שקיום שטרות דרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לווין מוכח שכוונתו שמה שמקיימין העדות שבשטר ומאמיני' בו בזולת שיבואו העדים להעיד בפיהם בפני ב"ד הוא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין:
הנ"ל שורה נ"ה וכבר מבואר זה אצלינו שדעת הרמב"ם כן אלא שמצאתי אח"כ סתירה לזה כו' נעה"ג. כל מ"ש כאן בפי' דברי הרמב"ם בהלכות גירושין ובישוב הסתירה ממ"ש בהלכות עדות קדמוהו התשב"ץ ח"א ובהוספת דברים יותר כמבואר שם בסי' פ"ב פ"ג פ"ד וי"ל עוד שמ"ש הרמב"ם בהלכות עדות ומדבריהם ר"ל שאינו מפורש בתורה (שוב מצאתי במרח"ש בק"ע בדף ב' ע"א ד"ה אך שכ' כדברי אלה וכמש"כ הכ"מ כיוצא בזה בפ"ב מהלכות סנהדרין] משא"כ בסוטה שנלמד מקרא ועד אין בה כל שיש בה וכמ"ש בהלכות סוטה פ"א ובע"א דנלמד מדכתיב ולא נודע וכמ"ש בהלכות רוצח וחכמים הוסיפו להקל בעד מפי עד ומסל"ת בנכרי וכדומה גם י"ל שהרמב"ם סובר שאם הכשר ע"א באשה להשיא היא מדאורייתא ופסוק לא יקום ע"א באיש אבל בעדות אשה קם כדרש ר"י בסיפרי אין להכשיר קיום עד כשר וכמ"ש המחבר הזה ואפשר דר"י בספרי קם בשיטת ר"ע שלא הכשיר רק ע"א ולא אשה ושפחה ושארי פסולים וכיון שיש מקום לומר כדברי ר"י שנלמד מקרא דעד כשר מדאורייתא בעדות אשה ע"כ לא כ' הרמב"ם ואל יקשה בעיניך רק על אשה ועבד ושפחה אבל לפי אמת גם עד כשר אין הכשירו בעדות אשה מקרא הנ"ל רק מסברא וכדמוכח מדמקשה הגמ' גם על ע"א מנ"ל ומדאי' בגמ' דילן באיזה מקומות בטעם היתר ע"א משום מילתא דעבידא לגלוי' ואי הוי נלמד מקרא למה לן לפרש טעמא דקרא ובפרט דאם נלמד מקרא ע"כ דאיש דוקא איש ולא אשה דלא יקום ע"א דהיינו אלא שנים מיירי דוקא באיש ואי מטעם מילתא דעבידא לגלוי' אין לחלק בין עדות אשה לאיש וא"כ לפי המסקנא גם הכשר ע"א איש כשר בעדות אשה לא מקרא אתי' לכך כ' הרמב"ם מדבריהם שכך שיקול דעת חז"ל שלא הקפידה התורה במשפטי העדות בדבר שעומד להתגלות:
דף הנ"ל ע"ד שורה למ"ד והנה כו' דר"י ור"י לא פליגי נעה"ג לפי יסודו דדברי ר"י אינו אסמכתא כמ"ש הפנ"י במס' קדושין אלא דרש גמור להאמין מדאורייתא עד כשר בעדות אשה אבל לא אשה ושארי פסולים צ"ע מדברי הגמ' יבמות דף קי"ז ע"ב עו"ש:
בדף ל"ב ע"ב שורה כ"ז לא הוי עביד לגלוי' כללי נעה"גי דבריו לא מחוורין דאם תבוא האשה לביתה תענה כחשו של העד בפניו ולא יהי' בידו להשמיט כלל:
הנ"ל ע"ד שורה מ"ג והריב"ש אגב חורפי' לא ידע לדקדק כו'- נעה"ג. בודאי הגי' שלפניו הי' כך וראי' לזה שהרי מתנגדו התשב"ץ בתשובותיו בהעתקתו לשון הרמב"ם בסי' פ"א הביא ג"כ נוסח זה אל יקשה בעינך שהתירו חז"ל בעדות אשה אפי' שפחה ועד מפי עד ומפי כתב בלא דרישה וחקירה וכן מובא בשו"ת הריב"ש מלה במלה ובנסחאות שלפנינו ליתא כן בדברי הרמב"ם וגי' שלהם לא נמצא עכו"ם מסל"ת ועוד שארי נוסחאות שונות הרי שיש בזה בהרמב"ם שינוי נסחאות. אבל גם לפי' גי' הריב"ש אינו מובן דהא בכל עדות שאשה כשרה לה גם עבד ושפחה כשרה כדאי' במסכת ר"ה דף כ"ב ע"ב וביותר מבואר בסוגי' דר"פ האשה רבה דס"ד הא שהוחזקו להיות משיאין עפ"י אשה ועבד ושפחה היא מן התורה משום דע"א נאמן ומזה מוכיח הר"ן בחידושיו לחולין ד' וא"ו היכא דע"א נאמן באיסורין עבד ושפחה נאמנים כמו אשה וא"כ מי אשר יקשה לו התרת אשה בעדות אשה למה יקשה בעיניו מה שמתירין בעדות עבד ושפחה אמנם מדברי הריב"ש בעצמו שכתב בזה"ל אלא שבכאן דיבר הרב כנגד המקשה שיקשה בעיניו מעדות אשה ושפחה ואחרים אבל מע"א כשר לא יקשה בעיניו כו' מבואר שגם הוא הי' מפרש בדברי הרמב"ם שיקשה על ההתרה עפ"י עדות אשה ושפחה ולא נחית הריב"ש רק לחלק בין ע"א כשר ובין אשה ושפחה כו' אבל תרוצו של הריב"ש בזה אינו מובן. דהא לס"ד דע"א כשר מה"ת לעדות אשה כמו בעדות על החתיכה ס' חלב ספק שומן. גם אשה ושפחה נאמנים כמו עד ולכך החזיקו להיות משיאין גם ע"פ אשה ושפחה דלא כר"ע שלא התיר רק עד כשר ולא אשה כמבואר במשנה יבמות דף קכ"ב:
הנ"ל שורה ס"א אני תמה מאד על דבריו כו' נעה"ג כבר העירו ע"ז מהרח"ש בק"ע סי' א' ומובא במל"מ פי"ב מהלכות גירושין הלכה ט"ו ויעוין בתשו' הריב"ש סי' קפ"א ושם מובא דברי שמוכיח דאף לס"ד דגמ' אין ע"א נאמן מדאורייתא רק בשאר איסורים ואסמכוהו רבנן להאמין גם בדבר שבערוה ולכך בנשאת עפ"י ע"א ובא הבעל תצא מזה ומזה ופשוט כיון שלא הי' לפני הריב"ש בעת שכ' התשובה הראשונה בנ"ה דברי חדושי הרשב"א כמ"ש בעצמו בסי' קפ"א בודאי תפס תירוץ התוס' דבע"א הו"ל למידק אע"פ שהאמינתו תורה אבל סברת התוס' אינו רק לפי הס"ד דגמ' דנאמנות העד בזה מדאורייתא הוא דע"א נאמן באיסורין וכיון דבממון לא מועיל ע"א לא הוי אף באיסורין כהראי' ברורה שבודאי גמר דבריו אמת ע"כ אע"פ שהאמינתו תורה הו"ל למידק אבל אם נאמר כדעת התשב"ץ דאף למסקנא כל היכא דעל"ג ע"א נאמן כב' ומועיל גם להוריד הבנים לנחלה האף שבזה צריכי' ראי' ברורה כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות נחלות וע"כ צ"ל כמ"ש התשב"ץ בעצמו דהוי הגדת ע"א במילתא דעל"ג ראי' ברורה בכל מילי ע"כ הקשה הריב"ש למה נחמיר עלי' בסופה דהיכא דאיכא ראיה ברורה אינה צריכה שתידוק כמו שאינה צריכה למידק בנשאת ע"פ ב' עדים ולדברי התשב"ץ דגם בממון אף דאין הולכין בו אחר הרוב מ"מ מועיל ע"א במילתא דעל"ג ע"כ בכה"ג הוי כעין סהדא וחשיב כיש ב' עדים וא"ש דברי הריב"ש ודוק בתירוץ השני שבתוס' בב"מ דף כ' ע"ב ד"ה איסורא ויעוין בנ"י ר"פ האשה מ"ש בשם הריטב"א לחלק בין היכא שנאמנות של העד משום דחשיב כבי תרי בין ע"א באיסורי' שנאמנותו אינו מצד דהוי כבי תרי ויש פלפול בזה בש"ך יו"ד סי' קכ"ז וליישב קושי' הריב"ש על התשב"ץ י"ל דרך פלפול בהקדים לשון הרמב"ם בפי"ב מהלכות גירושין ד"א בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא הוא שוכרתו כו' ע"כ מה שהוציא הרמב"ם הטעם מלבו שמא היא שוכרתו נראה לדעתי שהי' קשה להרמב"ם לפי הנחתו דבמילתא דעל"ג לא משקרי אינשי גם בקטטה אף דלא שייך טעם דדייקה מ"מ יהיה העד נאמן משום דמילתא דעל"ג לזה כ' שמא היא שוכרה אותו כלומר כיון דהי' לה קטט עם בעלה משתדלת לעוור עין אדם יחידי בשוחד ממון להעיד לה שמת בעלה ומחמת חימוד ממון משקר אף במילתא דעל"ג משא"כ כשלא הי' קטט לא שייך לחשדא ששכרה העד שקר אדרבא היא עצמה דייקת שלא תכשל באיסור ומעתה י"ל כיון דחזקה ברורה שאין אדם משקר במילתא דעל"ג ע"כ כשאנו רואים ששב הבעל ושקר העיד העד בכה"ג יש לצדד ולומר קרוב הדבר שהאשה שוכרה אותו להעיד לה שקר דאל"כ בודאי לא הי' משקר במילתא דעל"ג ולכך החמירו עלי' בסופה ויעוין בתשב"ץ עיון ע"ז שצידד בעצמו לומר דבע"א יש לחוש שמעיד לשקר למען ששוכרה היא יעו"ש. רק שהמעשה שנשאל עליו לענין הורדת לנחלה ע"פ ע"א הי' לדעתו צדדי' שלא לחוש על העד בזה מכמה טעמים שכ' שם המחבר בעצמו בענין הנ"ל לפי סגנון דברי הנ"ל. י"ל בפשיטות יותר שחשו חז"ל להאמין ע"א באשה מחשש דלמא תשכור עד להעיד לה וע"כ החמירו בסופה וגדרו בזה גדר גדול שלא תשכור וממילא לא יעיד אדם בשקר במילתא דעל"ג:
דף ל"ג ע"ב שורה ל"ג והנה לשון מהימן משמע כו' נעה"ג תרגום של תיבת נאמן מהימן ומה יענה בישוב לשון הגמ' שם היכי דמי כו' וכי לא קמכתיש לי' מהימן ש"מ ע"א נאמן וגבי איסור חלב לא שייך לפ"ד המחבר נאמן גם בקידושין דף ס"ה ע"ב קאמר בהדי' אמר אביי אכלת חלב והלה שותק נאמן:
הנ"ל ע"ג שורה ג' ועדיין לא ידע שתקנ"ח כו' נעה"ג לא מחוור דאכתי למה מקשה הגמ' על האמנת ע"א דאיכא סברא להאמין מדאו' אף בלא תקנת עגונה:
הנ"ל שורה כ"ג הנה מלשונו משמע דבעי למילף כו' מע"א כו'. נעה"ג באלפסי מובא דברי הירושלמי בזה"ל ועכשיו הלא משיאין ע"פ ע"א וע"פ עד מפי עד ודכוותי' ע"פ כתבם ומפי תורגמן משיאין ועיינתי בירושלמי שעם פי' הקרבן עדה הנוסחא ועכשיו שמשיאין עד מפי עד ודכוותי' עפ"י כתבם וברא"ש הנוסחא כמ"ש המחבר אבל בודאי השמטות הדפוס גרם השינוי מכפי שהוא באמת בגוף הירושלמי ובאלפסי ובר"ן פ' מי שאחזו דודאי מפי כתב א"א למילף מע"א ובפרט מפי כתב של עד אחד:
הנ"ל ע"ב שורה נ"ט והיא ממ"ש במס' שבועות בפ' שבועות העדות כו'. נעה"ג לא שת לבו לדברי התוס' במס' שבועות ד' ל"א ע"א ד"ה ורבנן כו' יעו"ש ולענ"ד שהחילוק בין ע"א לאשה הוא כאשר אבאר דגבי שבועות העדות כתיב והוא עד ועוד כתיב אם לא יגיד ודרשו בדף ל"ב במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון ובדף ל"ה דרשו מאם לא יגיד בראוי' להגדה וממילא היכא שמועיל ההגדה אף שאין התועלת רק מדרבנן מ"מ הוא בכלל נשיאת עון על שכבש מלהגיד מה שהי' תועלת בו לחבירו דאם לא יגיד כו' קאי אף בלא שמיעת אלה לפ"ד התוס' בהכונס דף נ"ו ע"א ד"ה פשיטא אבל לענין חיוב קרבן שבועת העדות בעינן שיהי' עליו שם עד וז"כ רש"י בר"פ שבועות העדות ולא בנשים דכתיב והוא עד מעתה י"ל דע"א כשר אף כשהוא יחידי שם עד עליו ואין למעטו ממלת והוא עד רק מצד שאין תועלת בעדותו ממעט מלא יגיד שהכוונה זו כדברי התוס' בהכונס שאף בלא שמיעת אלה הוא בנשיאת עון על כבישת עדותו והרי ע"א שאין פועלת בעדותו ליתא בנשיאת עון על כבישת עדותו בלא שבועה וכיון שאינו בלא יגיד אינו גם בקרבן שבועה דהתורה לא חייבה בק"ש רק היכא ששייך עון על הכבישה לחודא בלא שבועה וכ"ז בע"א דעלמא שאין לזכות בממון ע"י אף מדרבנן אבל בעד מיתה שהוא מועיל בעדותו מדרבנן ושייך גבי' נשיאת עון כשכובש עדותו מתחייב נמי בקרבן שבועה ומהוא עד ליכא למעוטי דהא גם מדאורייתא שם עד עליו אבל אשה שאין עלי' שם עד ממועטת מקרבן שבועת העדות מדברי הקרא והוא עד אף היכא שיש תועלת בהגדתה וי"ל עוד דאף אם נאמר דבכ"מ שאשה נאמנת שם עד עלי' וכן דעת הטורי אבן בר"ה דף כ"ב ד"ה האשה יעו"ש מ"מ אין עלי' שם עד רק על האיסור כגון בסוטה כשמעידה שנטמאה ועל ההיתר שמעידה על מיתת בעל האשה. אבל לענין ממון הכתובה אין עלי' שם עד רק ממילא נגמר בעדותה הפסד כתובה כגון בסוטה דכיון שהיא נאמנת למנוע שתיית המים אין כתובה להאשה כיון שנסתרה ואינה יכולה לשתות וכן בעדות מיתה אף אם שם עד על האשה המעידה במיתת הבעל ז"א אלא לענין היתר עגונה אבל לא לענין הכתובה רק ממילא נוטלת כתובתה כיון שכתב לה הבעל כשתנשאי לאחר כו' ע"כ ליכא שבועת העדות לגבי האשה דשבועת העדות אינו אלא לענין ממון ולענין ממון אין על האשה שם עד כלל. משא"כ באיש ששם עד עליו גם לענין ממון רק כשאין תועלת בעדותו גם שהוא ע"א ואין שני אף דעכ"ז שייך בי' הוא עד מ"מ ממועט מחיוב קרבן שבועת העדות מדכתיב אם לא יגיד וזה אינו מועיל בהגדתו ע"כ בעידי מיתה שיש תועלת בעדותו לענין ממון ולגבי ממון עצמו ג"כ שם עד עליו אף כשהוא יחידי דלגבי ע"א נמי שייך והוא עד והרי מתקיים בו הקרא כדכתיב והוא עד כו' ואם לא יגיד. לכן חייב קרבן שבועות העדות:
ועתה אפלפל על דבריך ז"ל והנה לכאור' ראי' הריב"ש ראי' חזקה מדאמרי' ביבמות דף צ"ד ת"ש אין האשה נאמנת לומר מת יבמי ולא מתה אחותי שאכנס לביתה הוא ניהו דלא מהימן הא ע"א מהימן כו' ולטעמיך אימא סיפא אין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו כו' בשלמא גבי אשה משום עגונה אקילו בה רבנן אלא גבי איש מא"ל כו' ע"כ הרי להדי' דרק משום עגונא אקילו בה רבנן אמנם באמת י"ל דכיון דאי נימא דלדיוקא אתי היא ניהו דלא מהימן הא ע"א מהימן א"כ ודאי דאפי' עד מפי עד מהימן כמו שנאמן עמ"ע להעיד שמת אחיו. ומדכיילינן בחד בבא הא דאין איש נאמן לומר מת אחי ולא מתה אשתי וא"א דלדיוקא אתי דע"א נאמן משמע ודאי דאפי' עמפ"ע נאמן ובעמפ"ע ודאי דאינו נאמן רק משום עגונה כמבואר סוף הלכות גירושין ומיושב קושי' התוס' ד"ה ולטעמיך ע"כ לשונך סוף דבריך לא הבנתי וראשיתן לא מחוורין עמפ"ע מאן דכר שמי' וקודם שהוחזקו אף בעדות מיתה לא הי' מועיל עמפ"ע ופשוט אם נאמר שהרמב"ם מפרש דברי הגמ' משום עגונה אקילו בה רבנן כפי' הריטב"א דאי לאו משום עגונא היו רבנן מחמירין משום חומר עריות מיושב קושי' הריב"ש הנ"ל דגבי אחות אשה יש להחמיר היכא דליכא עיגון:
ועוד כתבת בזה"ל אמנם י"ל דטעם הרמב"ם ז"ל הוא כך וזה שיעור דבריו דבמקום שצריך עדים לא מהני על"ג ורק שכ' דבמדעל"ג לא הקפידה התורה על העדים ומשפטי עדות דלעולם במקום שצריך עדים צריך דוקא כל משפטי עדות כפי התורה ואף אם ידעינן למראה עינינו שהוא אומר אמת אם אינו לפי משפטי התורה לא מהימנין לי' וראי' דאפי' משה ואהרן פסולים לעדות זל"ז ורק מרעינן לשטרי' למסלק א"ע מן הדין אם קים לי' בגוונא דלא משקרי ורק גבי מיתת הבעל דלא בעי כלל עדים אם היא יודעת שמת מתירין להנשא ולזה שפיר אמרי' כיון דבמילתא דעל"ג רחוק הדבר שהעד משקר מהימנינן לי' ומותרת להנשא ולא מטעם עדות רק מטעם הוכחה מעלי' אבל בגוונא דבעי דווקא עדים לא מהימן ע"א. וא"כ להוציא ממון בעי דוקא שני עדים ומשפטי עדות אין מוציאין ע"פ ע"א אף דעבידא לגלוי' ועפי"ז מה שמקשו האחרונים לדברי הרמב"ם ז"ל דע"א נאמן מה"ת א"כ אמאי נאמנים פסולים להכחישו הלא פסולים בודאי אין נאמנים רק מדרבנן כמבואר ברמב"ם ז"ל:
ולפמ"ש מתיישב שפיר דאינו נאמן בתורת עד דנימא דאין נאמנים להכחישו רק דלא בעי כלל עדות אם הדבר נראה שאומר אמת א"כ היכא שיש שני פסולים נגדו אין הדבר נראה כ"כ אמת משום הכי אינו נאמן עכ"ל. לא הבנתי דבריך דהא אין דבר שבערוה פחות משנים וילפינן דבר דבר מממון ואף להתיר אמרינן ג"כ ומה שנאמנת האשה לומר מת בעלי הטעם משום דדייקה יעוין יבמות דף קט"ז יעו"ש ובשו"ת מהרי"ק סימן ע"ב ומה שכתבת להוציא ממון בעי' שני עדים נשמע מזה דלהחזיק די בע"א המעיד במלדעל"ג וז"א דלשיטות הסוברים דאין ע"א נאמן במלתא דעל"ג לגבי ממון אין חילוק בין להחזיק בין להוציא שלדעת הרמב"ם בפ' כ"ו מהלכות סנהדרין שכ' בזה"ל יש לדיין לדון דיני ממונות ע"פ הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת והדבר חזק בלבו שהוא כך אע"פ שאין שם ראיה ברורה כו' עד א"כ למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין ב' עדים ידין ע"פ עדותן אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר עכ"ל צ"ע אם עד"ז יכול הדיין לדין בדיני ממונות ע"פ ע"א במילתא דעל"ג דכיון דחזקה אלימתא הוא דבכה"ג לא משקרי אינשי ממילא לנטיות הדיין יחזיק בלבו שהוא כך או אפשר לחלק עכ"פ הו"ל לתשב"ץ והריב"ש להביא דברי הרמב"ם הנ"ל ועכ"פ בד"נ אין לדין מאומד אפילו היכא שיש אומד חזק וכמו במעשה דשמעון בן שטח כדאיתא בסנהדרין דף ל"ד ולפ"ד הרמב"ם בפרק כ' מהלכות סנהדרין יש ע"ז אזהרות לאו נקי וצדיק אל תהרוג ויעוין אריכות דבריו בזה בספרו מנין המצות ל"ת ר"צ שגדרה התורה שלא לחתוך הגדרים אף באומד הדעת החזק יעו"ש בודאי אין מקום לומר שיהא רשות לדיין לדין ד"נ ע"י עדות ע"א במילתא דעל"ג ול"ק מה שהקשית שיועיל ע"א בד"נ שמעיד שנגמר דין של פלוני בב"ד פלוני אמנם פשוט דאף לדעת התשב"ץ בשיטת הרמב"ם מ"מ אף בממון אין מועיל ע"א שמעיד שנתחייב פלוני בבית דין אף לגלוי' ע"י ב"ד ול"ד להאי על"ג שיש עדות מיתת פלוני שא"א להשמט כלל והשקר ניכר לכל הרואים והשומעים וקרוב לזה המילתא דעל"ג דגבי קידוש החודש הפושט בכל ישראל ומה שאמרת בישוב קושי' האחרונים על הרמב"ם לא מחוור דקשה כיון דמילתא דעל"ג בדבר שא"א להשמט לא משקרי אינשי שעד שמעיד על מיתת פלוני בודאי מעיד אמת דהא לא היה לו אפשריות להשמט אם אין הדבר אמת משא"כ לגבי המכחישין דברי אותו העד שדבריהם הם מלתא דלא על"ג ומהראוי שיודחה דבריהם מפני דברי המעיד במילתא דעל"ג דהוי כאנן סהדי שמעיד אמת:
עוד כתבת ועפי"ז א"ש דברי הרמב"ם ז"ל במה שפסק דנשיא חייב בשמיעת קול בקרבן עולה ויורד והלא במתני' מבואר בהדיא דר"ע פוטר ואמאי פסק שלא כוותיה וגם בעצמו מביא אינו נוהגת אלא בראוין להעיד ואם היה א' מהם מלך אינו חייב. והוא תמיה נשגבה כמבואר בתוי"ט ז"ל ולפמ"ש א"ש דהנה לכאורה קשה לפי מה דמבואר בתוי"ט דלאפרושי מאיסורא גם המלך חייב להעיד יעוין בתו' סנהדרין וא"כ משכחת לה אם השבוע' בעידי מיתה דחייב להעיד כמבואר בסמ"ע דזה הוי צד אפרושי מאיסורא וא"כ משכחת גבי' קרבן שבועה אך דזה ליתא דהא יכול לומר לה וא"כ אינו חייב לילך לב"ד (דזה עיקר שהמלך אינו מעיד משום שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך אינו מעיד מעומד כמבואר ברש"י) רק שאומר לה והיא תלך לב"ד ואי דלא אמר לה ולא אמר לב"ד מ"מ נ"ל דבנשיא פטור דכבר הוכחנו דזה אינו עדות מה שהאמינה התורה לע"א ולא במשפטי עדות וא"כ אינו בכלל עד ולא הוי כלל להתחייב ע"א במיתה קרבן שבועה דהא אינו בכלל עד רק כיון דמ"מ איכא שם עד עליו אם יעיד עם עוד אחר ולענין תוספת כתובה ולהורדת נחלה וא"כ כיון דשם עד עליו ורק דבכ"מ המשביע ע"א פטור משום שאינו מפסידו ממון שפיר חייב והוא בכלל והוא עד או ראה כו' אבל מלך דאינו ראוי כלל לילך לב"ד ולעמוד כיון שמצד ממון אינו בגדר עד כמבואר בגמרא דאינו ראוי להעיד לאפוקי מלך ורק מצד אפרושי מאיסורא לזה כ' א"צ לעמוד כמשפט העדות דהא ע"ז לא הקפידה התורה במשפטי העדות כמבואר ברמב"ם ז"ל וא"כ כיון שאינו בכלל עד פטור מקרבן אמנם לכאורה ע"א ביבמה דאז לא מהני מה שיאמר לה דהא היא אינה נאמנת וע"כ צריך לילך לב"ד ולא מהני מה שיאמר לה דהא היא אינה נאמנת לומר מת יבמי או ניתן לי בן וא"כ בכה"ג שפיר חייב א"כ מש"ה שפיר כתב הרמב"ם דחייב בעולה ויורד דמשכחת לה עכ"פ בכה"ג אבל בפ"י מהלכות שבועות הי' עדיו או א' מהן פסול או שהמלך א' מהם שאינו ראוי להעיד פטורי'. התם מיירי בתביעות שאז המלך פטור להעיד ולזה מדקדק בדבריו או שהמלך א' מעדיו שאינו ראוי להעיד היינו בדבר שאין ראוי המלך להעיד אבל מענין מיתה עדיין לא מיירי רק בהלכה י"א מייתי זה הדין אמנם כ"ז שפיר לדידן אבל לר"ע דס"ל דגם ביבמה לשוק כל הדברים האלו בה וא"כ י"ל דהיא נאמנת (ולפי דס"ל להרמב"ם ז"ל דע"א ביבמה נאמן) וא"כ גם ביבמה יכול לומר לה וא"צ לבוא לב"ד וא"כ אינו בכלל עד מש"ה פוטר ר"ע היוצא לנו מזה די"ל דע"א נאמן בכה"ג דלא בעינן עדים רק לאמת הענין ובמילתא דעל"ג גם ע"א אינו משקר וא"כ בזה"ז לומר שמתה אשתו נאמן ע"א ע"כ דבריך:
דבריך טובים וחדודים אבל יש כמה תשובות בדברי א' דלר"ע לשיטתיה שגם במיתת בעל אינו נאמן אלא עד כשר ולא אשה או עבד ממילא גם עד מפי עד אינו נאמן והרי אף כשיאמר לה המלך שמת יבמה אין בידה לומר להב"ד שמת יבמה כיון שיודעת בעצמה שדבריה מפי עד:
שנית כיון שדין נאמנות העד ביבמה לדידן הוא כמו דין נאמנות עד במיתת הבעל מועיל במיתת היבם גם עד מפי עד רק שהאשה בעצמה אינה נאמנת א"כ אף לשיטת הרמב"ם יכול המלך להגיד לא' והוא יעיד בב"ד ששמע מפי עד שמת היבם. כן מבואר להדיא באבן העזר בסימן קנ"ט יעוין במ"מ פרק ג' מהלכות יבם וחליצה דין הנ"ל.
שלישית בלא"ה משכחת גבי מלך שיעיד לאפרושי מאיסורא בעדות אשה שזינתה תחת בעלה ואי דעת הרמב"ם דלאפרושי מאיסורא צריך גם מלך להעיד לא מתיישב אליבי' דשיטת ר' עקיבא.
רביעית דע"א ביבמה שקדושין תופסין בה לא הוי לאפרושי מאיסורא שכ' הסמ"ע גבי ע"א במיתת בעלה.
החמישית לא אוכל להבין דבריך שסותרים זא"ז. דלפי ההנחה דהיכא שנאמנות עד אינו מצד דרך עדות רק מטעם מילתא דעל"ג אין עליו שם עד לענין קרבן שבועת העדות אם לא כשחזי לאצטרופי גם עם עד שני ומחמת זה עליו שם עד. משא"כ במלך דלא חזי לאצטרופי אם מחמת שנאמר במיתת בעל אין עליו שם עד כנ"ל כן תורף דבריך. א"כ אם מעיד על מיתת היבם ג"כ אין עליו שם עד ואין מקום לחלק לענין שם עד גבי מלך בין כשעדותן על מיתת בעל ובין כשעדותן על מיתת יבם דבשניהם אינו נאמן רק מטעם מילתא דעל"ג ואין חילוק רק לענין נאמנות האשה בעצמה שבמיתת הבעל דייקה ויראה לומר שקר משא"כ במיתת היבם אבל ענין שם עד על מלך המעיד אין לחלק בין הנושאים:
ועל סגנון דבריך תרצתי כבר קושי' בסתירת דברי הרמב"ם בהלכות שבועות והלכות שגגות בכמה אופני' ואפס קצתן תמצא בהעתק הנ"ל ממ"ש בגליון ספר נוב"י ועתה אוסיף לתרץ שיטת ר"ע דלדעת הרמב"ן גם לאפרושי מאיסורא א"צ להעיד ואף עפ"כ לפי הטעם שברש"י שהמלך לא מעיד משום דצריך לעמוד לפני ב"ד י"ל דעל מיתת בעל שפיר גם מלך מעיד ואקדים מה שאמרתי כבר ע"ד התוס' במסכת שבועות דף ל' ע"ב ד"ה עשה דכבוד התורה עדיף שכתבו בזה"ל וא"ת כ"ש כבוד מלך כו' ואמאי אוקמה שמעון בן שטח לינאי המלך כו' וי"ל דשאני דיני נפשות דחמירי כו' יעו"ש: ודקדקתי דלפי טעם רש"י הנ"ל מלך לא מעיד הוא משום צורך עמידה הא שבועת העדות אינו נוהג אלא בממון ושפיר יכולין להושיב את המלך וק"ו שמושיבין ת"ח ותרצתי דבאמת בכל עדות צריך לכתחלה עמידה אלא שאינו מעכב בדיעבד וכמבואר באריכות ברא"ש שם. ובתוס' זבחים דף ט"ז ונר' שהוא עד דאמרי' כל הראוי לבילה כו' א"כ א"ש דגבי ת"ח שיכול למחול על כבודו ולעמוד מיקרי ראוי לבילה ע"כ ביד הב"ד להושיב אותו ועדותו כשרה במיושב אבל מלך שאינו יכול למחול ע"כ ואם יהיה הדין שישב בעת הגדת עדותו לא יהיה מציאות קיום מצות עמידה ומיקרי אינו ראוי לבילה ולכך מעכב. היוצא מזה דפסול המלך לעדות הוא מצד שא"א בעמידה שמעכבת ופוסלת עדותו וה"ז במשפטי העדות שיהיה ראוי לעמידה כנ"ל וכיון שלפי דברי הרמב"ם בעדות מיתת איש שא"א להעד להשמיט אם אין דבריו אמת ל"צ כלל משפטי עדות ראוי גם לעמידה א"צ בעדות זה ושפיר יכול המלך להעיד עדות זה בישיבה לפני הב"ד שמושיבין לפניו כי בידו להרשות לכל העומדים לפניו שישבו עמו ושייך שפיר גם גבי מלך דין קרבן שבועת העדות כשכפר בב"ד והנה נראה פשוט דבעד הקם לשבועה כיון שהוא עד בזה מדאורייתא ושארי משפטי העדות בו יש ג"כ מציאות עמידה ומעתה נ"ל לומר דר"ע שמכשיר בעדות אשה רק עד כשר ולא אשה ושפחה טעמא מלימודא דקרא שסובר כר"י שבסיפרי דדרש מלא יקום ע"א באיש אבל לעדות אשה קם היינו דוקא עד איש ולא אשה כמו בעד המחייב שבועה וממילא צריכין בעדות זה שיהיה ראוי לעמידה וע"כ גם בעדות אשה אין המלך מעיד ולכך לא משכחת לשיטתיה דין ק"ש גבי מלך ולפי"ז מה דמפרש רב פפא דברי משנה אלא בראוין לאפוקי מלך לא מיירי אלא היכא דבעינן שני עדים והמלך א' מעדיו וכן לשון הרמב"ם הי' המלך א' מעדים וכן מוכח לומר גם לראב"י דמפרש למעוטי, משחק בקוביא ומקשה הגמ' ביומא ר"פ יום הכפורים הא מדאורייתא מיחזא חזי ומשני ש"ה דכתיב אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל ומפרש רש"י שאין תועלת בעדותו וקשה שאכתי משכחת שהקו' במשחק בקוביא כשהוא עד מיתה דכל עדות שאשה כשרה לה משחק בקוביא נמי כשר לה וגבי עדות אשה שיש תועלת גם לענין ממון ושייך גם אזהרת אם לא יגיד ונשא כו' לא יהיה מחויב קש"ה. א"ו מתני' לא ממעט משחק בקוביא אלא בדבר דבעינן ב' עדים ושניהם א' מלך וא' מהם משחק בקוביא:
ודע דבחינוך להרא"ה פרשת ויקרא איתא דמלכות בים דוד מעידין ומעידן אותן ומקשי' עליו דא"כ דמלך איתא בתו"ע מדאורייתא רק בתק"ח במעשה דינאי המלך אין מלכי ישראל מעידין ובפ' שבועות העדות מבואר דמלך מדאורייתא לא מיחזי וביותר קשה דבמס' כריתות דף כ"ו ע"א איתא מה למלך שכן אינו בשמיעת קול ונ"ל דגם החינוך מודה דאף מלכות בית דוד אינם חייבים להעיד מדאוריית' דכתיב ועמדו ויעוין בסנהדרין דף י"ט ע"ב בפלוגתא דרי ורבנן דר"י ס"ל אם רצה לחלוץ זכור לטוב ופריך הגמ' דמלך שמחל על שב כבודו אין כבודו מחול ומשני מצוה שאני ע"כ וכתב הר"ן שם בחידושיו דגם רבנן מודה דלצורך מצוה יכול המלך למחול על כבודו להיות עומד אלא גבי חליצה דאיכא בזיון גדול דכתיב וירקה בפניו ולפ"ז פשוט לומר דאף שאין המלך מחויב מדאורייתא להעיד דא"צ למחול ע"כ לעמוד אף במקו' מצו' מ"מ אם רוצ' להעיד מעיד וזכור לטוב וזש"כ החינוך במ"ש דמלכות בית דוד מעידין דהיינו אם רוצים מעצמם להעיד. אבל להשביע שיעיד א"א ואינו מחויב להעיד ובפרט לפי מה שביאר האס"ז במס' ב"ק דף ג' ע"ב דיה פשיטא בזה"ל ומסתברא דממילא שמעינן לה דההיא בששמע קול אלה אע"פ שלא ענה אמן הוא ואפ"ה כשלא הגיד איכא נשיאת חטא ואם איתא דבשלא שמע קול אלה וכופר בעדותו בב"ד ליכא נשיאת חטא ולא חייבתה התורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד אטו מי שיאמר לחבירו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד מי מחייב וקרובים שאינם מעידים לו אינם חייבים משום שאין בעדותן כלום ואין חייבין להעידו אף הכשירים וכיוצא בהם אי לא היו חייבים להעיד כל שלא ענה אמן עכ"ל. וא"ש דברי הגמרא בכריתות מה למלך שכן אינו בשמיעת קול ויש להוסיף עוד דבשבועה מפי עצמו גם במלך יש חיוב שבועת עדות וכ"נ מדברי האס"ז הנ"ל דאי לא היה חיוב שבועת העדות במושבע מפי אחרים בא מפ"ע. ומדויק בזה דברי ר"ע מה שאמר מלך אינו בשמיעת קול והיינו מושבע מפי אחרים ובדרך פלפול עלתה לי בהוצעה זו ליישב דברי הרמב"ם ועל יסוד דברי התוספתא פ"ג דשבועות מחלוקת התנאים שם דמושבע מפ"ע אי אתי בק"ו ממושבע מפי אחרים או מריבוי דקרא ועלתה לי להעמיד גם ר"ע לשיטתיה אבל קצרה היריעה מהכיל.
ובגוף ענין שאלתך אף שכתב הב"ש בסי' קנ"ח שאין ע"א נאמן על מיתת אשה להתיר עי"ז לבעל לישא אשה אחרת אף שאינו ערוה מחמת הראשונה מ"מ אין להעמיד במקום חזקת איסור חר"ג נראה לפענ"ד אם נאמר דבאתחזיק איסור דרבנן ע"א נאמן יש לצדד בכה"ג להקל דמצד איסור חר"ג בזמנינו שכבר כלה אלף החמישי ובמקום מצוה יש ס"ס דילמא כדעת האומרים דלא גזר ר"ג אלא עד כלות אלף החמישי ודילמא לא גזר כלל במקום מצוה ועיגון הבעל. ואף דס"ס כהאי הוי כספק א' בגופו וספק א' בתערובות. הלא מבואר בספר פ"מ יו"ד סי' ק"י דהא דלא מהני ספק א' בגופו וס' א' בתערובות אינו אלא מדרבנן א"כ לא הוי אלא כאתחזיק איסור דרבנן ונאמן ע"א וכ"מ שע"א נאמן באיסורין גם עמפ"ע נאמן כדמוכח ר"פ האשה רבה וכעין הוכחת הר"ן בחידושיו לחולין דף יו"ד שמוכיח משם דהיכא דע"א נאמן באיסורין אשה ועבד נמי נאמנים יעו"ש ובלא"ה דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיהם במס' יבמות וכמבואר גם בחידושי רשב"א והריטב"א בקידושין דף ס"ה וכן מחליט הר"ן במס' חולין דף הנ"ל וכן מבואר מדברי מהר"מ בתשוב' מיימוני להלכות אישות ובשו"ת מהרי"ק סי' ע"ב שהמה ופי' רש"י על הא דאמרינן בגמ' דכיון דאיתחזיק איסור א"א הו"ל דבר שבערוה: הכוונה כיון דאיכא תרווייהו ויעוין בחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ריש מס' גיטין ואף דלדינא תפס הרמ"א לחומרא ביו"ד סימן קכ"ב כדעת הסוברים דאין ע"א נאמן להתיר במקום דאיתחזיק מ"מ במקום מצוה וכשיש עוד צדדים ואומדנא שכדברי העד כן הוא כמו בגוונא דידן שהיה שלום בין אשה לבעלה ונסיעתה לא היה רק לראות עם בתה ולשוב וכבר עברו ארבעה שני' והדעת נותן שמתה בדרך ולא טענינן באונסה דלא שכיח בכה"ג יש כח כח לגדולי הדור אשר מאתם תצא הוראה לצדד להקל לסמוך על עמפ"ע והמעיין בשו"ת ב"ח סי' קמ"א יראה שהתיר לאיש ליקח אשה על אשתו שהיתה כשנכבשה העיר אף שלא נודע שנהרגה באומדנא שהעיד שמצא אשה בין ההרוגים וכמדומה שהיא הי' אשת השואל ומבקש התרה וכתב שעל כיוצא בזה לסמוך על דעת המתירין במקום מצוה ועיגון והמעיין בספרי שו"ת מגאוני ספרד יש כמה מגדוליהם שהתירו בפשיטות במקום מצוה ובפרט במקום שיש עוד איזה צדדים להתיר רק בגוונא דשאלתם מהצורך לידע אם האשה המעידה שמעה מפי עד וראוי לכתוב להב"ד שבמקום האשה להודע ולשמוע מה בפיהם.
ודע דלפי דברי הגאון בעהמ"ח ספר מעיל צדקה בתשובה סי' ב' דבכל קידושין ונשואין על תנאי ליכא ספק איסור מצד איסור בעילות זנות ומה שאמרו חז"ל על כה"ג אאעבב"ז והיינו מצד טבע דאינשי אאע"א הפקר כו' ואין זה דומה לפלגש כו' ועיקר ראייתו מדלא אישתמיט שום א' מהפוסקים ראשונים ואחרונים לכתוב שלא יבעל אדם בעילה על תנאי א"ו דאין בזה שום חשש בעילות זנות כיון בעשת בעילתו אינו לזנות ויש צד א' באישות וכן מדמצינו שתיקנו חז"ל נשואין לקטנה אע"ג שיכולה למאן אח"כ ויהיה למפרע בעילתו בעילת זנות ולא חשו בזה כלל כו' ויעו"ש שמאריך עוד בראיות יש לכאורה למצוא היתר בנידן שאלתך שיקדש וישא אשה ע"ת שאם אשתו הראשונה עודנה חי לא תהי' זו מקודשת לו וכמבואר כעין זה באה"ע סי' קנ"ז ס"ד יעו"ש בב"ש ס"ק יו"ד שדבריו שם צ"ע ואף אם יש חשש איסור בעילת זנות גם כה"ג יש כדי סמיכה על דעת הקדמונים שמובא בחמ"ח סי' כ"ו שגם איסור פלגש אינו אלא מדרבנן ובכה"ג הוי ספיקא דרבנן שלכמה שיטות גם באיתחזיק אמרי ספיקא דרבנן לקולא. ועכ"פ מועיל בזה הגדת העמפ"ע:
אמנם לכאורה נראה דאשתמיט להגאון בעהמ"ח ספר מעיל צדקה תשובת הרמב"ן שבמיוחסת סי' רפ"ד המובא בקיצור בב"ש סי' כ"ו. ותורף דבריו דפלגש מותר ועכ"ז אמרו כל הפוחת ובמקדש ע"ת ובעל א"א עושה בעילתו בעילת זנות והטעם לכולן מפני שהקידושין והחופה מ"ע וכל שבא לישא אשה שתהא אסורה לכל אדם וקנוי לו ליורשה ולטמא לה אמרה תורה לקדש ויכנוס לחופה כו'. הא אלו רצה שתהא לו פלגש שלא תהא קנוי לו ולא אסורה על אחרים ולא קידש כלל הרשות בידו עכ"ל הרי דמגרע גרע כשמחזיקה לשם אשה ואינה מקודשת לו רק בספק ולכאורה עלה על דעתו דמהא דפסקינן במי שיש לו אח מומר דיכול לקדש ע"ת אין ראיה שלא חיישינן לסברת הרמב"ן הנ"ל די"ל דקידושין ע"ת בזה הוי כרובא להתירא. דרוב נשים במיתת בעליהן אינם צריכין לזקוק ליבום ועד"ז אפשר י"ל גם בדינו של ב"ח המובא בט"ז סי' קנ"ז ס"ק א' בזה"ל במי שיש לו אח שהנך מפניו ולא נודע ממנו אם הוא חי שיכול לקדש ע"ת שאם ימות בלא בנים והיא לא יהיה נודע ממנו שלא תהא מקודשת ושרי להתנות כן אפילו לכתחלה עכ"ל אבל בגוונא דידן הוי כספק במקום דאיתחזיק שנעמוד האשה ראשונה בחזקת שהיא חי אמנם בכנה"ג בא"ע סי' הנ"ל מובא בשם רד"ך שמחליט בפשיטות דקידושין ע"ת אף כשהתנאי עומד להתברר בחיי המתנה ויבטלו הקידושין למפרע ליכא שום חשש איסור בעילות זנות וכן נהגו להלכה ולמעשה לא מנעתי לפעולתי אשר יש לצדד והבוחן יבחן והבוחר יבחר כי לא דברתי עד הנה לא להלכה ולא למעשה ואם תשלח שאלתך הנ"ל לגדולים אשר בארציכם תוכל להעתיק גם מדברי השייך לפלפול ובשאלה זה:
שוב עלתה לי לעיין בשו"ת מהרשד"ם בחלק יו"ד וראיתי בסי' ק"מ שגזרת ר"ג מאה"ג מסופקת מאד אצלינו אחר אלף החמישי ומקיל שם במקום עיגון איש והביא ראיה מדין מורד ומורדת שעיגון איש חמור יותר מעיגון אשה ומסיים בזה"ל וא"כ אחר שאנו רואין כמה חשו חז"ל לעיגונא דאיתתא עד שהתירוהו להנשא בעדות אשה וע"פ עבד או שפחה א"כ כ"ש שיש לנו לחוש הרבה מאד על עיגון האיש כי מלבד הצער והגנאי הי"ל אפשר כי יביאהו לידי הרהור עבירה או שמא ח"ו לידי מעשה וא"כ יש לדון ולומר דודאי עד"ז לא נשבע שלא, אשא עכ"ל יעוין בספר בני אהובה בקונטרס עגונות שכתב שהוא חש על ביטול התנאי ע"כ צוה שישבעו שניהם בפני עדים שלא יבטלו התנאי וכבר כתבתי דלדעתי וגם לדידן אין לחוש לביטול התנאי עוד י"ל כיון דהתנאי זה הוא מצד חשש איסור ולא לצורך הנאת וטובת א' מהזיווג אף אם מוחלים זל"ז התנאי בינם לבין עצמן כשאינו חוזר ומיחד לפני עדים שם קידושין בלא תנאי אף שיאמר לה שבעל אותה לשם קידושין הוי קידושין בלא עדים דלאו בדידיה ובדידה תלי' מחילות התנאי הצריך להיות ע"פ ב"ד מפני ספק איסור חרם ועכ"ז נכון יותר לחזק התנאי בשבועה כמו שעשה הגאון בעהמ"ח ספר בני אהובה ובפרט בכה"ג שלפי דברי העמפ"ע בודאי ליכא ספק איסור בעילת זנות ולשיטת הרמב"ן נאמן ע"א באיסורין אף היכא דאיתחזיק איסורא ויעוין עוד בספר המקנה בקונטרס עגונות בא"ע סי' כ"ו שלדבריו שם בשיטת הרמב"ן מודה דלא הוי בעילת זנות ואם תהיה הסכמה שיהיה קידושין ונשואין ע"ת נטיות דעת שיהיה חיוב כתובה על הבעל בכל עת שיגרשנה בגט אף אם אז יהיה הספק שמא אשה הראשונה חי דאל"כ תהיה קלה בעיניו להוציאה כשיהיה בידו לפטור א"ע מחיוב הכתובה בטענות אינו יודע אם נתחייבתי וגוף התנאי שבנשואין א"צ לומר בכל ביאה כפי שמחליט המעיל צדקה בתשובותיו ובפרט בענין זה שאין לחוש על ביטול התנאי דירא לנפשו שלא ילכד בחדר"ג מאה"ג ואם מוחלט בדעתו שכבר מתה אשתו לא נ"מ לו לחפוץ ביטול התנאי ובנוסח דיני התנאים יש לעיין כדת של תורה כי יש מבוכה בתנאי, כזה מה נקרא הן ומה נקרא לאו יעוין במל"מ עוד יש לצדד דאף לשיטת הסוברים דאין עד אחד נאמן באיסורים היכא דאיתחזיק מ"מ היכא שהעד מעיד להתיר ספק איסור דאתחזיק אמרי' אין אדם חוטא ולא לו פועלת עכ"פ להחליש חזקת האיסור והוי רק ספק השקול וכעין זה מצאתי בפנ"י בק"א למסכת גיטין וא"כ יש ס"ס דלמא אין חרם ר"ג אחר אלף החמישי ודילמא מתה האשה שהרי החזקה דאין אדם חוטא ולא לו הוא לשווי' לספק וליכא אלא איסור דרבנן כנ"ל ונאמן העד אף בלא חזקה כמו שנאמן העד במקום דליכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כגון לא' של איסור ודאי מספק איסור קיימתי מסברא דנפשי ושוב עיינתי בכנה"ג אה"ע סי' א' בהגהות ב"י אות נ"ה ונ"ז שמביא ב' תשובות מהרשד"ם שהתיר מטעם ס"ס וא' מהספיקות דלמא לא גזר ר"ג אלא עד אלף החמישי:
עוד יש לעיין לפמ"ש רש"י בב"ק דף נ"ו ע"א ד"ה אם לא יגיד בתרי קא משתעי קרא מדקפיד אהגדה משמע שאלו מגידין מתחייב זה ממון ועוד קי"ל כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב א' כו' עכ"ל קשה לכאורה דא"כ אמאי יש חיוב קרבן שבועה בע"א היכא שמועיל בעדותו ומחייב ממון הא מ"מ לא קרינן ביה והוא עד שפירושו שנים א"ו צ"ל דכיון שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים וקרינן בי' והוא עד וכעין זה כ' המל"מ בהלכות סוטה פ"א ליישב לשון המשנה שבא עדים שכוונה זו גם על ע"א א"כ מוכח דגם עד מיתה חשוב כשנים וקרינן בי' עד וחייב קרבן שבועה ולא מטעם דחזי לאצטרופי עם עוד אחר ויעוין בכ"מ ריש הלכות עדות אבל אני בארתי במק"א באריכות דדעת הרמב"ם דאם לא יגיד היא גם על עד יחידי וגם מוהיא עד לא ממעטינן ע"א רק כיון שאין תועלת ממון בעדות ע"א וכן מבואר ברמב"ם פ"י בזה"ל הי' ע"א וכפר והשביעו פטור מקרבן שבועת העדות שאין עדות ע"א מחייבת ממון עכ"ל היוצא מזה דהן לדעת רש"י הנ"ל או לדעת הרמב"ם והטור והסמ"ג שעומדים בשיטתו כמבואר להמעיין בדבריהם ואם הי' המלך מחויב להעיד בעידי מיתת בעל לאפרושי מאיסורא אף שבידו להגיד לה והיא תגיד לב"ד מ"מ כיון דשם עד עליו ומעיד בב"ד הי' מחויב ק"ש וגם בזה סתירה לדבריך והכי הוי לך למימר כיון דאין המלך מחיוב להעיד רק לאפרושי מאיסורא ואם יכול לפעול ההפרשה מאיסורא באמירתו לאחר חוץ לב"ד ממילא אסור למחול על כבודו להעיד בב"ד דברי חותנך ידיד נפשך ודורש שלו' תורתך באהבה רבה ועזה: הק' ברוך תאומים פרענקיל.