שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות אבן העזר · תשובה ח
שאלה ז"ל השואלים שאלתינו ומבקשתינו מכבודו הרמה להודיע לנו חוות דעתו ע"י המוקדם בנידון האשה העגונה עדיין רכה בשנים אשר נלקח בעלה לבעל מלחמה זה שמונה שנים ומיום שנלקח לא נשמע ולא נודע ממנו אם חי ואם מת והאשה הזאת יושבת שכולה וגלמודה והמעשה שהי' כך הי' זה רבעי שנה אשר הבאתה לפנינו בד"צ עד בע"מ יהודי ושמו צבי הירש והעיד בתו"ע איך שזה האיש שמחה קארין בעל האשה הנ"ל הי' עמו בקומפניע אחד מקדם וכעת אשר שאל עליו לכמה בע"מ ומענה בפי כולם איך ששמחה קארין מת במדינת הגר בעיר פעסט באישפטאהל דשם נקבר בקבר נכרים עם שארי בע"מ נכרים והנה אנחנו ב"ד לא רצינו לסמוך על דברי העד הנ"ל מחמת שהעיד בתו"ע ולא במסל"ת ובאמת הוא פסול לעדות מחמת שהוא חשוד בעיני הבריות שהוא חשוד על העריות ומבואר בחמ"ח וגם באה"ע סי' מ"ג דחשוד על העריות פסול לעדות אשה. ולכאורה הי' אפשר לצדד ולהתיר ע"י אופן זה והנה הרמ"א המביא בסי' מ"ג הנ"ל החשוד על העריות פסול לעדות אשה בין לענין קידושין ובין לענין גירושין משמע דוקא בקידושין וגירושין דבעינן עדות גמורה דאין דבר שבערוה פחות מב' הוא דפסול אבל לענין מיתה הכשירהו חז"ל אף אשה או עבד ואף נכרי במסל"ת נאמן י"ל דגם זה נאמן דאל"כ לכתוב רבותא טפי דאף למיתה אינו נאמן גם מדלא הביא הרמ"א הך דינא בסי' י"ג אצל הפסולים להעיד שמת בעלה ש"מ כנ"ל. אך שהרב בעל חמ"ח הביא ראי' מדברי רש"י בסנהדרין דף כ"ו ד"ה מודה ר"נ בין לאפוקי ובין לעיולא מפרש רש"י לאפוקי להעיד על האשה שמת בעלה ודבריו תמוהים ולכאורה מדברי רש"י אין שום ראי' דהא בודאי מי שהוא חשוד על העריות ע"פ עדים שמעידים שבא על הערוה או על הנדה זו א"צ להביא ראי' מדברי רש"י הלא הוא מבואר בפוסקים ובש"ע סי' י"ז וכל הפסולים לעדות מדרבנן כשרים לעדות זו ופסולי' לעדות מדאורייתא פסולים לעדות זו שמת בעלה ופסולי' היינו לעבירות דאורייתא כמבואר שמה וגם היא מוכח מגמ' דיבמות בד"ה הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו מדייק הגמ' הוא דלא ישא אבל לאחר תנשא הא מני ר' יוסף פלוני רבעני כו' וכ"ת בעדות אשה הקילו כו' ומתרץ הגמ' אליבא דר' יוסף כרבא אאמע"ר ופלגינן דבורא ור"ט סבר לא פלגינן דבורא ור"י מתרץ בעדות אשה הקילו וא"כ לדידן דפסקינן כרבא ע"כ ליתא להאי תרוצא דבעדות אשה הקילו וא"כ כיון דמוכח מגמ' למה לו לדייק מרש"י אבל ע"כ צ"ל דהרב בעל חמ"ח מיירי בכה"ג דאין עדות גמורה רק קול בעלמא שהוא מתייחד עם העריות דאין פסול רק מדרבנן כמבואר שם וקשה הא זה אינו מוכח מדברי רש"י כלום דהא רש"י מפרש בגמ' דחשוד על העריות היינו שיש עדות שבא על עריות כמבואר בחמ"ח אליבא דרש"י ור"ן. וא"ל דהוכחה מדברי רש"י הואיל ורש"י כ' זה אליבא דר"נ ואליבא דר"נ אינו פסול מדאורייתא דרשע דחמס בעינן כמבואר מדברי רש"י ז"א דדוקא לעדות אחרת בעינן רשע דחמס אבל לאותו עדות שהוא חשוד עליו פסול מדאורייתא דקי"ל כר"מ החשוד על אותו דבר אינו נאמן על אותו דבר ואף לרשב"ג דסובר אבל מעיד הוא לאחרים הטעם דאין אדם חוטא כו' הכא כיון דניחא לי' שתהא פנוי' הוי כאלו מעיד לעצמו ולכ"ע פסול מדאורייתא כמבואר בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק י"ח יעו"ש אף שדברי הש"ך הם תמוהים כאשר אכתוב בסופו מ"מ הלכה באמת א"כ יפה כ' רש"י לאופן שמת בעלה אבל בנידן דרמ"א שפסול רק מחמת קול ואינו פסול רק מדרבנן שפיר כ' רמ"א דוקא לענין קידושין וגירושין אבל לענין מיתה י"ל דמהימן כנ"ל ובחשוד ממש שבא על ערוה סמך רמ"א עצמו על מה שמבואר בסי' י"ז בפסולי' לעבירה מדאורייתא פסולי' לעדות רק אעפי"כ לא מנאני להתיר נגד הרב בעל חמ"ח. ובפרט שה בע"מ צבי הנ"ל אע"פ דאין עדות עליו אעפ"כ קרוב לודאי כמה וכמה רגלים לדבר לזאת נשאר העגונה באיסור אח"ז הלכה האשה הנ"ל אל האדון קריגס קאמספהר ובכתה במר נפשה לפניו שהוא יכתוב אל הריגמענט אשר שם בעלה להודיע לה אם בעלה מת או חי וכן עשה אדון הנ"ל וכתב ע"י בע"מ ובא תשובה עליו מן ההויפט מאן אשר זה הבע"מ שמחה קארין הי' בקאמפניע שלו והנה בא משם שני מכתביו בכתב אחד הוא העתיק מספרי מתים שלהם הנקרא טויט בוך בח"י הכומר שלהם ובח"י הממונה על הבוך הנ"ל ומבואר שמה שזה שמחה הנ"ל אשר נלקח זה שמנה שנים לבע"מ ובאיזה יום ובאיזה מקום ובאיזה כומר שהי' בשעת מותו מת בעיר פעסט באיזה יום ונקבר עם שאר בע"מ שמתו בשפיטאהל דשם ובאחר כלותו המכתב הנ"ל מבואר בספר איך שההעתקה זו היא אות באות מהטוט בוך הנ"ל חתם א"ע ההויפט מאן הנ"ל בח"י וגם מונח על ההעתקה החותם הגדול מקאנצליסט דשם. וגם כ' עוד אחר דבריו לאדון קריגס קאמסעהר איך שעשה רצונו ועשה כל התפעלות מהטוט בוך הנ"ל לברר הדבר איך שמת הבע"מ שמחה הנ"ל והנה בנידון זה יש לחקור בודאי אם הידוע זו בעדים ישראלים איך שבודאי נכתב בהטוט בוך שלהם לית דין צריך בושש לענ"ד שבודאי מותרת להנשא לא מבעי' לכל הפוסקי' החולקי' על דברי הרמב"ם וסוברין כתב מסל"ת מהני וגם הב"י תמה על הרמב"ם וכתב שדבריו תמוהים דמה לי מסל"ת בכתב או ע"פ א"כ זה הכתב הוא מסל"ת ומהני אלא אפילו להרמב"ם דס"ל כתב מל"ת לא מהני הכא כיון דכתוב בהטוט בוך הנ"ל ונחתם הכומר וח"י הממונה ע"ז ודאי הוי כמו ערכאות שלהם ועדיפא מיני' דלא חשידי למיחתם שיקרא וכיון דלענין ממון אף דלא מהני מסל"ת לאפוקי ממון ועפ"י כתב ערכאות מוציאין ממון מחזקתו וגם נעשה חשוד אם כופר ממון ונמצא בכתב ערכאות נעשה חשוד על פיהן כמבואר בח"מ סי' ס"ח כ"ש דמהני בעדות אשה אך זה יש להסתפק מחמת שאין עידי ישראל ע"ז אם נכתב במוט בוך שלהם רק הוא כתב העסק בח"י ההויפטמאן ויש לנו ספק אם מהני קיום העתק ממכתבו היות שההויפטמאן הנ"ל כתב מכתבו ע"י שאלת האשה ולא הוי מסל"ת. וגם אי הי' מסל"ת הא להרמב"ם לא מהני מסל"ת עפ"י כתב אם נאמר דהוא נאמן ג"כ כמו ערכאות ולא חשדו למיחתם שיקרא ובפרט לזייף מטוט בוך ולכתוב דבר שקר וגם לחתום הכומר והאדון בשקר ולחתום חתימתם וגם להניח חותם הקיר"ה עליו ולמסור ליד הקריגסקאמסעהר אשר כל העולם אומרים שבאם הוא שקר גדול עונו מנשוא בלייב שטראף אשר לא יוכל לסבול וחזקה בודאי לא מרע לנפשו וגם י"ל שהוא חשוב כמו ערכאות שלו מצרף לזה יש להצטרף הגב"ע של הבע"מ צבי הירש הנ"ל. אף לענ"ד הוא פסול מדאורייתא מחמת שרגלים לדבר מ"מ מחמת שמכוון עדות עם הכתב הנ"ל מההויפטמאן וראי' הדברי' שהוא אמת וקצת ראוי לקרוא ומבואר בפוסקים האי שטרי פרסאי דלא ידעינן למקרי לקרוא שני עכו"ם מסל"ת זה שלא בפני זה אם כוונו דבריהם כשר ומוציאין ממון אף דלא מהני מסל"ת בממון אעפ"כ מחמת דמתרמי אהדדי בודאי קושטא קאמרו ומוציאין ממון על פיהם מכש"כ בעדות אשה אגב זה אכתוב מ"ש לעיל שגם לדברי הש"ך תמוהים מ"ש בסי' קי"ט ס"ק י"ח ז"ל דודאי לדברי הב"י שכ' דקי"ל כר"מ אך ז"א דהא קי"ל כרשב"ג עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דהרי הב"י כ' בש"ע מי שמפורסם באחד מעבירות משמע עפ"י עדים ויבואר ברא"ש בכורות פ' כל פסולי המוקדשין ובהר"ן בפ' ז"ב אף דקי"ל כרשב"ג דמעיד הוא על של חבירו אעפי"כ בדבר שצריך עדות גמורה ואין בע"ד נאמן ע"ז דהא פסקינן כר"מ כסתם מתני' דקתני כו' שאין אשה כשירה לה אף הם פסולים להעיד והטעם כיון שעבר מעבירה שמתחייב עלי' מלקות נקרא רשע דכתיב והי' אם בן כו' ורשע פסול לעדות אבל בדבר שאין צריך עדות רק הבע"ד בעצמו נאמן ואשה כשרה ג"כ ע"ז גם הוא נאמן דוק ותשכח בהר"ן והרא"ש וא"כ דברי המחבר עולים כהוגן דהכא לענין איסור בסי' קי"ט כיון דלא צריכין העדות רק שבע"ד מהימן ואשה ג"כ מהימנא גם הוא נאמן אף שעבר עבירה שחייב מלקות אבל בחמ"ח סי' י"ב כל שעבר עבירה מה"ת פסול לעדות אשה לומר שמת בעלה ומוכח מגמ' יבמות כנ"ל קשה הלא בעדות אשה שמת בעלה גם האשה נאמנת וגם הבע"ד נאמן י"ל כיון דמדאורייתא בעינן עדות גמורה להוציאה מחזקת א"א. אך דרבנן המנוהו בעגונה הקילו י"ל דדוקא באשה או בע"ד המנוהו חז"ל אבל החשוד על דבר האיסור לא המנוהו חז"ל כיון דמדאורייתא צריכין עדות גמורה ואין לך בו אלא מה שנאמר דוקא עבד ואשה אבל לא רשע או י"ל אף דעבד ואשה נאמנים צריכין לבוא לפני ב"ד ולהעיד אף אם הוא עד מפי עד צריך לבוא העד האחרון לפני ב"ד ולהעיד ולפי רוב פוסקים אם נשאת שלא עפ"י ב"ד תצא מבעלה א"כ הוי כמו עדות אבל לדבר שאין צריך לבוא לפני ב"ד רק בנאמנות תלי' מילתא גם הוא נאמן כרשב"ג כמ"ש הרא"ש והר"ן אך זה אינו עולה לדינו אך מה שצריך לענינו להתיר העגונה אצפה לתשובתו הרמה:
תשובה במס' גיטין דף ט' בשטרות העולי' בערכאות כ' רש"י שנעשו השטרות ע"י ב"ד האומות. גם במשנה שבדף יו"ד ע"ב אי' ברש"י בערכאות מקום בית וועד דיני' קביעות להם. ועל דברי רש"י אלא בזמן שנעשו בהדיוט כ' רש"י ע"י נכרי' הדיוטים שאינם דייני' ובגמ' קמייהו כ' רש"י דיינים נכרים הרי דאין ערכאות רק דיינים שלהם וז"כ הגמ' שם בדף י"א ע"א רבינא סבר לאכשורי בכניפתא דארמאי א"ל רפרם ערכאות תנן ואי הוי הנך כניפתאי אנשים הדיוטים ממש למה הי' עלה ע"ד רבינא לאכשורי א"ו שהי' חשובים וסבר רבינא שאינם בכלל הדיוטות ודחה רפרם ערכאות מנן כלומר דוקא דיינים וכן לשון הרמב"ם בפי' המשניות וערכאות של נכרים הם מעמדות דיינים. ר"ל בזה שתהא זה השטר נתקיים במעמד השופט כו' יעו"ש וכן לשון הברטנורא בערכאות שלהם שהעידו העדים לפני השופט במקום מושב משפטיהם ובד"ה בהדיוטות כ' כדברי רש"י הנ"ל ע"י הדיוטות שאינם דייני' בערכאות וז"ל הערוך בערך הרמוז בפ"ק דגיטין בגמ' דף י"א כל השטרות כו' ודוקא בערכאות שהוא מושב קבוע לדין לשרים ולשופטים עכ"ל מכל הנ"ל נראה שאין בכלל ערכאות רק הממונים לדיינים ועליהם אמרו חז"ל דלא מרעא אנפשיהו. וה"ז לשון הטור בחו"מ סי' ס"ח כ' הרמב"ן שטרות העשוין בנוטרין של נכרי' פי' ע"י סופרי המלך אפי' אין עדים חתומים בו אלא א' ממונה עפ"י המלך כשר משום דינא דמלכותא עכ"ל וכן הוא בהגהות רמ"א דהנעשה לפני השופט אינו כלום ובמקו' שיש דינא דמלכותא להכשיר שטר הנעשה ע"י סופר המלך כשר ע"כ. הרי אף הממונה מהמלך להיות סופר בעסקי ב"א מ"מ כיון שאינו מנו לדיין ושופט אין לו דין ערכאות ואין הכשר בהשטרות הנעשים ע"י רק כשיש דינא דמלכותא וכן מבואר מדברי הב"ח בסי' הנ"ל סעיף ד' ומהר"מ מפאדווי בתשובותיו סי' נ"ד כ' בזה"ל וסופרים אשר דבר בו הרמב"ן ז"ל ר"ל סופר מתא נאמן המלך או המושל כמו הקאנצלירי' כמו שמשמע לשונו שהזכירם סופר המלך כי עליהם שייך לומר יותר דינא דמלכותא כי המלך מקפיד על אמונתם ונחשבים כדיינים וכערכאות ממש אבל לא נוטירין הממונים מן הדייני' אשר רבו כמו רבו בכל עיר ומקום משפט לא יקראו ערכאות כו' עכ"ל יעו"ש הרי אף שדעתו שסופרי המלך נחשבים כדייני ערכאות מ"מ עיקר יסודו כאשר ביאר בתחלת דבריו כי עליהם שייך יותר לומר דינא דמלכותא כי כן רצון המלך שיהי' מעשיהם במה שהעמיד קיימים ונאמנים ומצד זה עלינו להחשיבם כערכאות בעסק הכשר שטרות העולי' מהם וכדברי הטור הנ"ל שמביא שם מהר"מ מפאדווי ועליהם הרחיב ביאורו כנ"ל:
היוצא מזה שמי שאינו דיין לא יקרא בשם ערכי ואין נאמנו' לערכאו' מדינא דחז"ל רק מצד דדמ"ד וזה אינו רק בדבר שבממון וכדומה שזה כוונת הר"ן לאלפסי בגיטין שכ' בזה"ל כל השטרות העולי' בערכאות של כותי' מקום וועד דייני' קבועים שלהם וכ"כ רש"י ז"ל בזה"ז סופר הממונה מהמלך יש לו דין ערכאות של כותי' עכ"ל מה שמסיים ובזה"ז כו' כוונתו דעתה יש דינא דמלכותא על קיום דברי הסופר וע"כ דינו כדין ערכאות ולחד תירוצא בגמ' שם כוונת המשנה כל השטרות כו' גם שטר מתנה והכשירו משום דדמ"ד ואף אם נאמר שכוונת הר"ן דסופר הממונה הוא כערכי ממש ואף בלא דינא דמלכותא נאמן מ"מ להלכה אין לנו אלא כדברי הטוש"ע כנ"ל ובפרט שאף אם נפרש כן בכוונת הר"ן פשוט לומר דלכך מחשיב הסופר כערכי משום שהועמד לכתיבת השטרות בין איש לרעהו והוי כדיין ממונה בעסק זה ואכתי אין ללמוד מזה להחשיב כערכי הממונה מהמלך לעסקיו ולעבודתו ואף שאימת עונש מלכות עליו עכ"ז אחרי שאינו בכלל שם ערכאות דיני שטרי עדותו ככל שטרי הדיוטות וז"ל הב"י בתשובותיו סי' יו"ד ומה שכתבו אמנם סברתינו להכשיר בשביל שהסופר הממונה עכשיו מאת המלכות במקום השופט עומד הוא ועדיפי משטר העולה בערכאות של נכרים וכו' שהסופר הממונה מדעת האינפיריל הוא עצמו חותם ולא מרע נפשי' ולא משקר כי אימת מלכות עליו כו' בזה נעלמו מהם דברי הטור שכ' ולדברי הכל אלו השטרות שכותבין הסופרים אין להם דין ערכאות אע"פ שהם ממוני מן השופטים כיון שאין נעשי' בפני השופטי' עכ"ל הטור ואין ספק שאותן הסופרים אי הוי משקרי הוי מרע נפשייהו והי' נענשים בדין בדין המלכות אפ"ה כ' שאין עליהם דין ערכאות עכ"ל הב"י בתשובתו הנ"ל ואח"ז כ' שם שאין להכשיר כ"א כשיש דין דמלכותא הרי שאין כלל להכשיר מצד אומדנא שיראי' מעונש ואין לנו רק כדברי חז"ל שנאמני' הערכאות הוא משום דלא מרע נפשייהו דהיינו חוששים לכבוד עצמן מכלי לכתוב שקר בעדות על מעשים שנגמרו בין איש לרעהו בפניהם ונ"ל עוד דהיכא שידוע על איזה ערכי שמרע נפשי' בעדות שקר מחמת שוחד ממון יצא מזה מכלל ערכאות אשר יסוד נאמנות להם רק דלא מרעי נפשיהו לעדות שקר ודינו כהדיוט לכל היוצא ממנו אף בדברי דליכא חשש שוחד ויש לדחות בזה דברי הכנ"י בתשובותיו סי' נ"ד יעו"ש ומינה אף אם הי' לנו יסוד להקל בעגונה עפ"י עדות ערכאות ממש מ"מ בערכי הנחשד כנ"ל לא יאמן בעדותו לה אף שסמכו חז"ל עלה דדייקי ומינסבי וממילא לא חשודא האשה על נתינת שוחד מ"מ כיון שידוע שאין הערכי מכלל אנשים דלא מרע נפשיהו לעדות שקר פקע ממנו דין נאמנות ערכי וממילא הוא בכלל אשר פיהם דבר שוא ובכל פסולי עדות דאורייתא וכ"ז לרווחא דמילתא כי בלא"ה אין לחדש להקל באיסור א"א בסמיכה על ערכאות ואיסורא מממונא לא ילפינן והרי לדעת הגהות אשר"י בגיטין כל דיני נאמנות בערכאות בממון אינו אלא מצד תקנת חז"ל כי ראו שהמה מקפידי' ע"ז יעו"ש. ואף שלא נראה כן מדברי שארי פוסקי' עוד לעינינו דברי הרמב"ם בפ' כ"ו מלכות מלוה ולוה ופי' המשניות התנאים שהותנה בנאמנות השטרות מהם ולדעתי גם שטרי מחילות היוצא מהם אינו כלום ומה שמצריך שיהי' עדים ישראל שיעידו על השופט שאינו ידוע בקבלת שוחד הוא גם דעת הרי"ף לפי הגי' שהי' לפניהם בגמ' ודוקא ערכאות לא מקבלי שוחדא (וכמבואר מדברי המ"מ שם ובשו"ת הריב"ש שם וכן דעת הרמ"ה שמובא בטור ויעו"ש מה שהרחיב דבריו בזה כגון דהוי דייני ואזלי ולא אשתכח עליהם ריעותא וכו' וכדברי הרמב"ם וסייעתו קבע המחבר בש"ע סי' ס"ח והרמ"א הוא שמביא דעת הרא"ש בלשון וי"א ובכנה"ג סי' הנ"ל מביא מספרי תשובותיו כמה וכמה מגדולי קדמונינו שהעלה שדעת הרא"ש יחיד בדבר זה להלכה כהרמב"ם גם כתבו על ערכאות תוגרמה שבזמנם שנודעו למקבלי שוחד וכ"כ בתומי' על ערכאות החשודים והעלה שאין יסוד להכשירם רק מצד דדמ"ד יעו"ש. וממילא אין לסמוך על ערכי שאין ידוע לנו כ"ז הוא דרך הערה מה בגוף דין השייך לנאמנות ערכאות:
אבל אודות שאלתו בלא"ה לא יש כאן שום דין ערכאות ולא דכוותי' כי נודע מפי חקירה שכך הנימוס כשמת א' מהחולאים הולך אחד משמש החולאים שבאותו חדר ומודיע לרופא והוא כותב וחותם פ' מת ביום פ' מתוך חולאת פ' ושולח מכתבו לא' מהממונים וממנו להראש וממנו להכומר שמעליהו בספר המתים בשמו וכנוי וכל המסתעף לזה לפי הנמוסי וכאשר ישאל אדם נותני' לו העתק ככל הנמצא כתוב ובקלקול מה בהתחלפות השמות או בסיבה מתהפך בתחבולות אין להאשים את אחד מהאדוני' ולא את הכומר כי לא למראה עיניהם העידו וכתבו בספריהם רק כאשר הגיע להם בכתב מהרופא הכותב מפי משרת החולאי' ולא רמי' עלייהו יותר גם הרופא אינו מצווה להסתכל בפני המת לידע כי זה הוא אשר שמו הי' כך ואין עולה כלל בדעתו להיות כחושש וחוקר [יעוין תוס' קידושין דף פ' ע"ב ד"ה כי האי מעשה] ואחרי הודיע את כבוד מעלתו כנ"ל בעצמו ישפוט שאין בזה שם ולתא עדות ערכאות וממילא לא נשאר רק מה שנמצא כתוב פלוני מת שדינו מבואר באה"ע סי' י"ז סעיף י"א ועוד גרוע מכמה טעמים וכבר ביאר להדי' הב"י בתשובותיו בסי' ז' בדיני עכו"ם מסל"ת שלדעתו לא מיקרי כלל מסל"ת כל שהנכרי מתכוון להודיע שמת פ' ואף בהגדה שלא בב"ד ולישנא דמסל"ת הכי דייק שאין כוונת הודעת מיתת פ' כגון חבל על פ' שמת שכוונתו להתאונן עליו או שאומר פ' מת פתאום ותמהון לדבר שכוונתו לספר איך אירע מיתת פתאום וכו' יעו"ש ולדעתי שאף החולקים בזה על הב"י מודה בגוונא דידן שהשומר ממונה בזה ובעת שמודיע ממיתת א' מהחולאים הוא בכוונת עדות ממנו להרופא ולא ע"ד שיחה בעלמא [יעוין ביבמות דף קכ"א ע"ב ובא"ע סי' י"ז בב"ש ס"ק מ"ח שאינו בכלל מסל"ת] וכ"כ מה שכותב וחותם הרופא הוא בכוונת עדות וכן כל עשי' בזה מעתה לא נשאר לנו שיור צידוד רק מפאת הגדת הבע"מ יהודי אשר אמר ששאל לכמה בע"מ והגידו לו שפ' מת ונקבר ואף שלא ביאר מעלתו אם אמר ששמע מבע"מ יהודים כי מוחלט אצלי שאמר שהי' יהודי שאם הי' נכרי לא הי' משגה לפני מעלתו לדין בדבר דהא כשהמעיד אמר בעצמו ששאל על הדבר מנכרי והתשובה הי' על שאלתו לא נקרא מסל"ת ומה"ת יועיל אמנם אף אם אמירתו בשם בט"מ יהודי הריעותא בעצמותו במה שהוא פרוץ בעריות כמ"ש מעלתו בעצמו ומה שהעיר מעלתו על דברי החמ"ח בסי' מ"ב ס"ק ט"ו שמדברי רש"י אינו ראוי לפסול לעדות אשה שמת בעלה רק היכא שיש עליו עדים שבא על ערוה כפי שיטת רש"י וכמבואר בר"ן בזה"ל פי' רש"י ז"ל בא על ערוה ממש הוכיח שכן כוונת רש"י ממשמעות פירושו ממ"ש בד"ה ארבעים בכתפי' כו' אע"פ שאין שם התראה כו' אבל לפי דברי התוס' בסנהדרין דף ע' ע"ב ד"ה לרצונו מבואר שהי' לפניהם הגרסא ברש"י דלא כר"ן ולהיפך דליכא עדים שבא על ערוה אלא שהוא גס בעריות וכן נראה מדברי התוס' ביבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה ומלבד המפרשי' זה ויש לכאורה עוד בלא זה מקום לדברי החמ"ח מלשון הפי' הנקרא רש"י על אלפסי ששם אי' בזה"ל חייב מלקות הוא אע"פ שאין עדים וכו' ולא נזכר כלל שם מהתראה ומשמעות הדברים שאין עדים דהיינו דליכא עדים כלל ועכ"ז כ' שם בד"ה לאפוקי לומר מת בעלה כו' יעו"ש אמנם גם בפי' הנ"ל לאלפסי נראה שהי' מפרש שהחשוד על העריות היינו שבא על ערוה מדכתב שם בד"ה כשר לעדות דבעינן רשע דחמס ואי הוי נחית לפי' התוס' והרז"ה דחשוד דהיינו שהוא רגיל וגס בעריות לא הי' צריך לומר דר"נ סבר דבעינן רשע דחמס. וא"כ קשה למה כ' אע"פ שאין עדים הא מיירי בידוע שבא על ערוה והכי הול"ל אע"פ שאין התראה אמנם לכאורה קשה בלא ה דהא לפי המבואר בתוס' ד"ה חשוד ובהר"ן שמה שמפרשים דברי רב ששת שהוא מטעם שמלקין על לא טובה השמועה הוא רק לפי מה דאסקו דהחשוד ע"י יחוד בעלמא אבל לשיטתם דאיירי דידוע שבעל הרי עבר אלאו שיש בו מלקות מדאורייתא וא"כ למה פירש המפרש הנ"ל בפי' ארבעים בכתפ' שהוא משום מלקין על לא טובה השמועה הא סובר אליבא דרב ששת דלא בעינן רשע דחמס גם כשעבר בלא התראה וליכא כלל מלקות מ"מ פסול משום שעבר על לאו דאורייתא שיש בו חיוב מלקות ע"י התראה ולדעת ר"נ שסובר דלא מיפסל רק רשע דחמס אף באיכא מלקות ג"כ לא מיפסל ול"ק כלל קושי' ר"ש רק אם אחז להלכה דלא בעינן רשע דחמס. א"כ למה הוצרך לומר ארבעי' בכתפי' ומשום לאו דדברי קבלה הא לדידי' הוא פסול דאורייתא ולא מצינו בשום מקום שהעובר פעם א' על לאו דאורייתא ילקה משום לא טובה השמועה. עוד קשה ממשמעות דברי רש"י בקידושין דף פ"א ד"ה על לאו. ומדברי הרמב"ם בפ' כ"ד מהלכות סנהדרין מבואר דבאמת אין לוקין על לא טובה השמועה רק על מי שיוצא הקול עליו שעובר עבירות היינו ברגיל לעבור אבל בשביל עבירה אחת כשכבר עבר ועשה אם לא הי' התראה בודאי לא מלקינן לי' מעתה אם נאמר דהחשוד על עריות פי' שידוע פעם אחת שבא על ערוה ומחמת זה הוא חשוד אצלינו אף שאין הקול עליו שהוא מומר ורגיל בפריצות ליכא למחייבו מלקות משום לא טובה השמועה שנלמד מפסוק אל בני דכתיב גבי בני עלי שעליהם גבר קול המון במעשה לא טובה כו' אשר ע"כ נ"ל בשיטות המפרש הנ"ל דדברי ר"נ מה שאמר החשוד על עריות פירושו הן שלא הועד עליו על עשיות איסור רק שנעשה חשוד מצד פריצות שהועד עליו או כדברי רב אלפסי ורמב"ן במלחמות שבא על ערוה ומחמת זה נעשה חשוד ובתרווייהו הכשיר ר"נ לעדות ולכך אמר סתם החשוד על עריות הכשיר ר"נ לעדות. ור"ש פליג בתרווייהו ופוסל אף כשאין כאן עדים שבא על ערוה רק שהוא חשוד מצד פריצות כיון שמלקין על לא טובה השמועה וכן נראה מלשון הר"ן שכ' בזה"ל ומהך גי' ודאי משמע דאפי' בבעל ממש איירי ע"כ לשון זה מורה דמיירי בתרווייהו כל מיני חשודים ולזה כ' המפרש הנ"ל אע"פ שאין עדים כלומר דלכך אמר ר"ש ארבעים בכתפי' להורות דעתו דאה באין עדים שבעל רק שהוא חשוד ע"ז מחמת הרגל פריצות ג"כ חולק על ר"נ ופוסלו משום דארבעים בכתפי' ואצ"ל כשהוא חשוד מחמת שהי' עליו עדים שבעל וכיון דאתינן להכי שדעת המפרש שחשוד על עריות מיירי בתרי גוונא הנ"ל ממילא גם מה שאמר רבא ומודה ר"נ לענין עדות אשה קאי ג"כ על ב' אופני חשוד הרי ראי' שדעת המפרש שגם רק בחשוד מצד קול וליכא עדים שבעל פסול לעדות אשה אף להעיד לאשה שמת בעלה. לדעתי הדברים פשוטים להמעיין בדברי המפרש לאלפסי אבל אחרי שלא רמז החמ"ח מזה כלל בדבריו צ"ל בישוב דבריו שעיקר כוונתו מה שהביא מדברי רש"י אינו רק לברר שלישנא דגמ' לאפוקי סובל לפרש כן גם עדות עד על מיתת הבעל שזה ג"כ בכלל שם לאפוקי וממילא אף להסוברי' בפי' דברי ר"נ דהחשוד על עריות היינו בחשוד דעלמא מפרשינן כן מדסתם רבא אבל לעדות אשה לא וה"מ לאפוקי ולא ביאר לחלק בין עדות על מיתה בין עדות על גירושין ועכ"ז אין הכרע בדבר ומצד תקנות עגונות לכאורה הי' מקום לומר שיש כדי סמיכה על דברי הרמ"א בסי' מ"ב כמ"ש החמ"מ שמשמעות דבריו שאינו פסול רק לענין גירושין כי בלא"ה לשיטת רש"י ואלפסי ור"ת וסייעתם רבים מהקדמוני' כל הסוגי' דהחשוד על עריות לא מיירי רק כשבא על ערוה ובחשוד בעלמא אף מדרבנן לא מיפסל ואף לעדות אשה בקידושין וגירושין לא נשמע לדידהו שיהי' פסולים ולכך אין רמז מזה בהרמב"ם משום דסובר כפי' המפרשי' חשוד על עריות בא על ערוה ופוסק כר"ש וכלול בכלל כל הנפסל בעבירה דאורייתא אבל בחשוד רק מצד קול אף בעדות קידושין וגירושין כשרים דלא פסלינן כלל משום אל בני לא טובה השמועה. וכן מבואר בב"י חו"מ סי' ל"ד בשיטת הרמב"ם מ"ש הב"י שם בזה"ל ובמשרים נתיב ב' ח"ד הסכים לדברי הר"ת אפי' בחשוד בקלא דלא פסיק כשר לעדות חוץ מלעדות אשה עכ"ל הב"י וצע"ג דבמשרים ליתא כלל שהסכים לדעת הר"ת דהא לפי' ר"ת שמפרש חשוד היינו שבא על ערוה י"ל דבחשוד בקלא בלבד אף לעדות אשה כשר והמשרים שמסיק שם להלכה דגם חשוד לבד פסול לעדות אשה טעמו שתופס שם ראשונה בפשיטות בפי' החשוד על עריות פי' כגון שנתיחד עם עריות וסני שומעני'. ואח"כ כ' ור"ת פי' כו' אבל דעת המשרים בפי' שהזכיר תחלה כנ"ל וע"ז הוא שאמר רבא ומודה ר"נ שפסול לעדות אשה גם לשון הטור בחו"מ סי' הנ"ל שכ' בזה"ל אבל החשוד על עריות שרגיל כו' וקול יוצא עליו שפרוץ בהם כשר לעדות אחר ופסול לפדות בין להכניסה לבעלה ובין להוציאה מבעלה עכ"ל נראה קצת כדברי הרמ"א דהיינו שמעיד על גירושין דזה נקרא להוציא מבעלה: ואף לדעת כמה מרבוותא שמובא ברא"ש שסוברים הלכה כרב ששת. ונראה דמפרשי' החשוד על עריות היינו רק בחשוד בעלמא ועכ"ז פסול לכל עדות שבעולם וכן הוא מפורש במרדכי בשם רבינו האי והב"ח בחו"מ מצדד לחוש לדיעה זו שלא להוציא ממון ע"פ עדות החשוד על עריות מצד קול יעו"ש מ"מ י"ל בשטרות דאל בני וגו' אינו אלא אסמכתא בעלמא וכמ"ש הכ"מ בפ' כ"ד מהלכות סנהדרין ואין פסולו של זה לעדות רק מדרבנן וכשר בעדות מיתת הבעל כמו סתם עבדים שהמה ג"כ בחזקת פריצות בעבירות וזה כוונת החמ"ח בסי' מ"ב ס"ק ט"ו במ"ש דלא גרע מעבד ושפחה ויעוין מ"ש בעצמו בסי' י"ז ס"ק ט' ובב"ש שם ס"ק יו"ד לחלק בין עבד וישראל שצ"ע: