שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות אבן העזר · תשובה ז
שאלה בנמצא הרוג להתיר את האשה להנשא ומתוך התשובה יראה תוכן ענין השאלה:
תשובה בשריותה של האשה העגונה מקהלתכם יש לצדד לכאורה מחמת הסי' שהי' בהנהרג בצפורן א' מאצבעותיו שאף אם אינו רק כסימן אמצעי הרי גם בגדיו שעל גופו נכרו בט"ע. ולפ"ד הב"ח בתשובותיו סי' פ"א והח"צ בתשו' סי' קל"ד לא חיישינן בכה"ג לשאלה כשם דלא חיישינן לנפילה דחד. [ומקור הדברים בב"ב דף קע"ד ובתוס' יבמות דף קט"ז ד"ה למאי ניחוש לזה כ"כ אין לחוש לשאלה דחד אמנם בשו"ת כנ"י סי' נ"ב החליט להוכיח דשאני שאלה דחד מנפילה דחד מדברי הגמ' בב"מ דף כ"ו כיס וארנקי לא משאלי אינשי דאכתי ניחוש דילמא מצא אחר הכיס שנאבד מזה וקשר בו גט שלו שהי' במו כשם זה וממנו נאבד א"ו דלזה לא חיישינן משום דהוי נפילה דחד משא"כ חשש שאלה דאף בשאלה דחד חיישינן ע"כ הוצרך הגמ' לשנוי' כיס וארנקי לא משאלי כו' זה תורף דברי הכנ"י ולשונו בזה מגומגם אבל קצת כן כוונתו אמנם מיום עמדי על דעתי לא ידעתי אבין יסוד הב"ח והח"צ בדבריהם הנ"ל דהא שם ביבמות על דברי הגמ' למאי ניחוש לה אי לנפילה מזהר זהיר בי'. אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' כתבו ע"ז שם בתוס' הנ"ל שטעמו של אביי משום דהוי נפילה דחד וקשה דא"כ אך למותר הנאמר שם בגמ' אי לנפילה מזהר זהיר בי' ולדברי הח"צ דגם לפקדון דחד לא חיישינן לא צריכין גם להטעם שאמרו בפקדון אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' כו' וצ"ל דמאי דלא חיישינן לנפילה דחד אינו רק כשיש בלא"ה צירוף סברא אחרת המרחק החשש ולכך אמרו אי לנפילה מזהר זהיר כו' למקרה כזה ושנצטרך עוד מקרה שמצאו איש ששמו כשמו לא חיישינן [ויעוין לשון הרשב"א במס' ב"ב דף קע"ב ד"ה ואביי לנפילה דחד כו' ולכך הוצרך בגמ' לומר גבי פקדון הסברא כיון דשמי' כשמי'. שוב מצאתי שהעיר בזה בספר בית מאיר ולפי"ז י"ל כפי הסברא החיצונה דבאמת אין לחלק בין שאלה דחד או נפילה דחד וכמו שמסביר הח"צ בתשובה הנ"ל רק שעכ"ז מקשה הגמ' שפיר גבי מצאו קשור בכיס דניחוש לשאלה דהא גם בנפילה דחד לולא צירוף עוד טעם דאי לנפילה מזהר זהיר היינו חוששין ובשאלה לא שייך סברא זו ובגט הנמצא קשור הרי לעינינו שהי' נפילה ולא נזהר בעל הכיס בשמירתו א"כ מה ירחיק ממנו חשש השאלה ושנאבד מהשואל מה לי אם נאבד מזה אשר לפנינו או מאחר ששאל הכיס ממנו: וע"ז משני הגמ' שפיר כיס וארנקי לא משאלי אינשי ותו ל"ק קושי' הכנ"י הנ"ל דאכתי ניחוש שאחר אבידות הכיס מזה מצאו אחר וקשר בו גט שלו די"ל דכשם שהיכא שאנו דנין אם הי' נפילה מאחד ונוסף לזה שמצאו איש אשר שמו כשמו לא חיישינן כ"כ היכא דהחשש הוא שמצאו איש שהי' לו גט אשר שמו כשם גט איש זה ושאבדו אח"כ דנצטרך לומר גם באיש זה שיצא מכלל שארי אנשים שנזהרים בנפילה והרי גם לזה התנגדות בתרתי וא"ל הא לעינינו שנפל הכיס ונאבד לשעתו. ז"א דהא לחשש זה שאנו רוצים לחוש צ"ל שאחרי האבידה מהראשון נאבד שוב משני אחרי שמצאו וכי בשביל שנתברר שאדם א' לא נזהר בשמירה נבטל הסברא דמזהיר זהיר לגבי אחרים משא"כ בקושי' הגמ' דניחוש לשאלה דלענין הנפילה אומרים מה לנו אם הכיס נאבד עי"ז שלא נזהר בשמירתו או ע"י השואל ממנו. והברייתא סתמא קתני אף שהוחזק שני יב"ש ושיירות מצוין שאין דבר לרחק החשש ומה שנראה סתירה לזה מדברי רש"י ביבמות יבואר לקמן ולפי"ז א"ש דברי מהרי"ו בסי' ע"ט שהרחיב תחלה להתיר עגונה מצד מציאת סימני' בגוף הנהרג ובכליו ועכ"ז לבסוף החליט להתיר אותה העגונה מצד צירוף עוד אומדנא כיון שנודע בודאי שבעל האשה הי' על אותו הדרך וסיום דבריו בזה"ל נצרף סימני כליו וסימני גופו ושהי' אותו היהודי בודאי על אותו הדרך ותלינן דההיא הוא שנהרג כו' יעו"ש והוא כמ"ש לעיל דהיכא שיש סברא בלא"ה שלא נחוש לאחר מצטרפין עם סימני גופו וכליו דהוי כנפילה דחד דלא חיישינן משום שיש עוד סברא הנוספת דאי לנפילה מזהר זהיר בי' ולפום רהיטא עלה על דעתי לתרץ בזה בסוגי' דבכורות דף מ"ו ע"ב דמקשה שם בגמ' על ר' יוחנן שסובר דפדחת הוי הכרה ממתני' דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם. ומשני תני עד החוטם ואקשי' שוב מברייתא פדחת בלא פרצוף כו'. ומשני שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן ויל"ד למה נחית הגמרא תחלה לדחוקי ולהגיה במשנה ולומר תני עד החוטם ולא תירץ מיד שאני עדות אשה ועכ"פ הו"ל להגמ' לומר אח כ בשנוי' בתרא אלא שאני עדות אשה כו' אבל לפי הנ"ל י"ל דעל הקושי' מהמשנה דאין מעידין כו' שמפרש שם במשנה אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו א"א לתרץ אליבא דר"י שאני עדות אשה כו'. דהא לדידי' פדחת לבד הוי הכרה מעלי' ואף דהחמירו רבנן בעגונה מ"מ לא סרה מלהיות נחשב כאומדנא ואומדנא בצירוף סימני' בגופו ובכליו מועיל אף בעדות אשה ולמה אין מעידין. ע"כ הוצרך לשנוי' תני עד החוטם אבל על הברייתא שלא נזכר בה מסימני גוף וכליו י"ל שפיר דהחמירו רבנן שלא יועיל הכרת הפדחת לבד והא דמצרכינן למסקנא עדות על פרצוף פניו עם החוטם אף היכא שיש גם סימני' בגוף ובכליו הטעם דתפסינן להלכה בהאיבעי' אימא שם בבכורות דהכרת פדחת לא הוי הכרה כלל ומצאתי סמוכין לדברי מדברי ספר הישר לר"ת דף פ"ה שנראה מדבריו שם דלולי האיבעי' אימא כו' נשאר הגמ' במשנה עד החוטם יעו"ש שנדפס בשבושי טעותי' אבל פשטות כוונתו אמנם מאד דוחק לומר כן שאף לשנוי' בתרא דמשני הגמ' שאני עדות אשה כו' לא נדו משנוי' קמא על המשנה דאין מעידין וצ"ל עד החוטם בהמשנה דאין מעידין כו' לפי הגירסא עד החוטם נשמע דבהכרת פרצוף פני' עד החוטם יכולי' להעיד אף בלי מציאת סימן בגופו ובכליו ולפי שנוי' שאני עדות אשה היכא דליכא עדות רק בהכרת פני' החמירו רבנן א"ו צ"ל דלפי מה דמשני שאני עדות אשה כו' גם הוצעת המשנה כאשר הוא לפנינו אין מעידין אלא על פרצוף פני' עם החוטם וממילא נשמע דהכרת פני' לבד אף בצירוף סימני גופו וכליו לא מועיל וה"ז לכאורה סתירה לדברי מהרי"ו הנ"ל וצריכין ליישב במ"ש בשו"ת גאוני בתראי בשם התוי"ט שמ"ש בשו"ת הריב"ש סי' שע"ח בזה"ל לפי הנראה רוב החכמים ז"ל הצרפתי' והאשכנזי' מקילין בעדות אשה וגם אתה הולך בעקביהם. ולא כן הגאונים ז"ל ולא המחבר והפוסקי' שלנו כו' עכ"ל שטעם המקילין שסוברי' להלכה כהאיבעי' אימא שם בבכורות וגם בתחילתה לא החמירו בעדות אשה כו' יעו"ש א"כ תו ל"ק על מהרי"ו דאף דלשנוי' קמא שאני עדות אשה מוכח שהחמירו בסימני' גוף וכליו אף בצירוף הכרת פדחת כ"כ בכ"מ שיש עוד נוספת מ"מ לשנוי' בתרא איבעית אימא ליכא הוכחה דהחמירו היכא שיש כעין נפילה דחד עם צירוף אומדנא אחרת ומלשון הרא"ש בפ' כל הגט סוף ד"ג נראה דאחז להלכה כהאיבעי' אימא ולא מחמרינן בעגונה אף בתחילתה רק במשאל"ס וכדומה הנמצא מפורש במשנה וגמ' שהחמירו בהם מחמת מעשה שהי' וכ"נ מדברי שו"ת הרא"ש בכלל נ"א וביש"ש יבמות פט"ז סי' וא"ו מחליט להלכה להקל בעגונה כדברי מהרי"ו היכא דאיכא סימן בגופו וגם יש סימן בכליו וסיום דבריו בזה"ל ומאחר דחשש שאלה חששא רחוקה היא קצת א"כ כדאי הסימן שבגופו לסמוך עליהם בצירוף בשעת הדחק ומשום עגונה עכ"ל: וי"ל שגם זה הי' אפשר טעמו של הח"צ מה שהשוה דין שאלה דחד לנפילה דחד וכבר אמרתי בימי חורפי ועתה עלתה לי להסביר יותר בישוב קושי' הגאון מ' נפתלי כ"ץ זצלה"ה בתשובותיו שבשו"ת חוט השני סי' צ"ו שמקשה לסברת הב"י בתשובתו דאי סימני' דרבנן ולא מועיל רק סימן מובהק ביותר אף בכלים דלא מושלי אינשי גורם חשש השאלה לגרע כח הסימן והוי כסימן אמצעי ואינו מועיל א"כ למאי אתי חמור דאבידה דהא אף בעידי אוכף אין להחזיר מטעם חשש שאלה ולפי הנ"ל מיושב דאי סימני' דרבנן י"ל דחמור דקרא אתי למהדר החמור ע"י עידי האוכף כשיש סימן ממוצע בגוף החמור דבכה"ג ליכא למיחוש לשאלה דהוי שאלה דחד שנימא שהושאל האוכף להאיש אשר לו החמור שיש בו סימן כאשר הוא בחמורו של המשאיל לרחק מהסברא הנוספת להרחיק חשש השאלה הוא משום דאוכף לא שיולי אינשי והנה ידוע מחלוקת הב"י ומהר"ל מפראג והב"ש דלשיטות מהר"ל מפראג אי סימני' דרבנן לא חיישינן כלל לשאלה. ולכך היכא שיש סימן ממוצע בגוף המת וסימן מובהק ביותר או ט"ע בבגדיו יש להתיר אשתו בממ"נ דאי סימני' דאורייתא הרי יש סימן במת עצמו ואי סימני' דרבנן לא חיישינן לשאלה ולשיטת הב"י אף אי סימני' דרבנן חיישינן לשאלה ואף סימן מובהק ביותר ובכלים דלא מושלי אינשי לח מהני וחשש השאלה גורם שלא יהי' נחשב כסימן מובהק ביותר והב"ש הכריע רק בחדא כדברי הב"י דאף אי סימני' דרבנן חיישינן לשאלה אבל סובר דבכלים דלא מושלי אינשי לא חיישינן לשאלה והוכחת מהר"ל מפראג שהוכיח ע"כ אי סימני' דרבנן לא חיישינן כלל לשאלה דאל"כ למה תני במתני' אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו הו"ל לומר רבותא טפי דאפילו מ"ע בכלים לא מועיל מדחה הב"ש לשיטתי' די"ל דמתני' מיירי אף בכלים דלא מושלי אינשי דבהם באמת מועיל ט"ע אבל לשיטת הב"י אף בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה ולכך גם ט"ע לא מועיל בהם כמבואר להמעיין בדברי הב"י בתשובותיו סי' וא"ו נשאר קושי' מהר"ל מפראג דא"כ למה לא תני במתני' רבותא טפי דאפי' ט"ע בכליו לא מהני אבל לפי דברי הנ"ל גם לשיטת הב"י א"ש דהא במתני' תני אע"פ שיש סימני' בגוף ובכליו שמפרשינן אף שיש בשניהם יחד סימני' ובכה"ג היכא שעל הנהרג שיש בגופו סימן נמצא כלים דלא מושלי אינשי הניכר בט"ע אשתו מותרת דליכא למיחוש לשאלה בכה"ג דהוי שאלה דחד בדבר שבלא"ה אין מצוי להשאיל משא"כ כשליכא ט"ע בבגדיו רק סימני' אמצעי' שאינם מועילים בכללם מצד עצמותן כי סימני' דרבנן ולכך לא תני במתני' לאיסור רק היכא שיש סימני' בגופו ובכליו
היוצא מזה היכא שיש סימן ממוצע במת וט"ע בכליו שאין מדרכם להשאיל יש להתיר אשתו לכל הדעות. דלשיטות מהר"ל מפראג התירה פשוט מכח ממ"נ כנ"ל ולשיטות הב"ש מצד הט"ע שבכליו שאין מדרכן להשאיל ולשיטת הב"י מחמת הסברא דלשאלה דחד כה"ג דדבר שאין דרכן להשאיל לא חיישינן כמו דלא חיישינן לנפילה דחד מצד צירוף הסברה דאי לנפילה מזהיר זהיר בי':
ובדרך פלפול יש לכאורה מקום עפ"י דברי הנ"ל לתרץ דברי רש"י ביבמות דף ק"ב ד"ה מצאו קשור כו' שכ' בזה"ל ליחוש אע"פ שהוא מכיר את הכיס יש לחוש שמא השאילו לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו את הגט עכ"ל ולכאורה אינו מובן למה המציא רש"י חשש שהחזירו לזה ת"ל דאיכא לחוש בפשיטות שנאבד מן האחר הכיס עם הגט. הן אמת שלפי דברי התוס' שם בד"ה מצאו וכפי' מהרש"א שם שהסימן היא מה שאומר שהגט הי' קשור בהכיס קשה לכאורה דא"כ מאי מקשה הגמ' דניחוש לשאלה דאכתי לסימן יחשב שהגט שלו במה שאומר שהגט הי' קשור לכיס שלו דאם אין הגט שלו מנא ידע שחבירו קשר גט לכיס שלו' וצריכין לומר דקושי' הגמ' דניחוש שהאחר החזיר לו הכיס עם גט של עצמו ששכחו וכדברי רש"י אמנם מדברי רש"י בד"ה בין כלים כו' מבואר שלא נחית לסברת התוס' רק שאומר השליח סימן בגוף הכיס א"כ לכאורה אך למותר המצאת חשש חדש הנ"ל ובלא"ה גם לדברי התוס' אינו מוכרח די"ל שהחשש הוא כפשוטו שהאחר אבדו וכשתבע ממנו החזרת הכיס אמר לו שאבדו וכמ"ש הרשב"א והר"ן שמובא באס"ז לב"מ דף כ"ד סוף ד"ה ה"ג בכל הספרים כו' יעו"ש לענין חמור בסימני אוכף ונקל לחוש שאמר לו שאבד הכיס עם גט קשור בו: אבל לפי דברי י"ל דקשה קושי' התוס' ד"ה מצאו קשור דלמא הפשט דמכירו לכיס בט"ע וצ"ל כתירוץ התוס' כגון דאיכא עדים שאבדו כו' דתירוץ השני שבתוס' לא שייך לדברי רש"י שסובר דמה שהוא קשור לכיס אינו סימן וא"כ לפי"ז אכתי קשה מה מקשה הגמרא דניחוש שמא השאיל הכיס ומה בכך הא יש עדים שהשליח אבד גט כזה ואם באנו לחוש שהשאיל כיסו לחבירו וחבירו קשר לו גט שלו ואבדו הרי החשש על השאלה דחד ונפילה חדשה דהא כאן צריכין לחוש שהשאיל כיס שלו לאיש שהי' לו גט כגט שלו ושהי' גם נפילה מהאחד ודומה ממש לחשש נפילה דחד לפי סברתו הנ"ל ואין לדחות דלפי"ז ע"כ צ"ל דאף שמרחיקין חשש נפילה מ"מ לשאלה ושכחה חיישינן שקשרן עם כלי של המשאיל ושכחו בעת החזרת הכלי וא"כ למה אמרו בגמ' בדף קי"ו למאי ניחוש לה אי לנפילה מזהר זהיר דאכתי ניחוש שבא לידו השטר במציעת שאלת כליו והגעת ההחזרה לידו מחבירו בשכחת השטר שהניח בתוכו וכעין החשש כאן לפי פי' רש"י ז"ל דהא התם לשיטות אביי הוא שאמרו אי לנפילה כו' ואביי לא חייש לשאלה וכנראה לכאורה ממה שהעמיד משנה דאין מעמידין כו' וברייתא דמצאו קשור כתנאי ולא שני כשנוי' דגמ' אליבא דרבא: ואף דאין מזה הכרע כ"כ י"ל דדחיקא לי' לפרש במשנה סימני גופו דארוך וגוץ מ"מ עכ"פ לא נשמע מדברי אביי שסובר חשש שאלה וכדברי הנ"ל לחלק בין חשש נפילה וחשש שכחה מוכרח לומר גם בשיטת הכנסת יחזקאל הנ"ל שהבאתי לעיל שתורף כוונתו ע"כ כס"ד של הח"צ בסי' קל"ד דיש חילוק בין שאלה שבא בכוונת אדם ולכך חיישינן בי' אף לשאלה דחד משא"כ בנפילה שהוא שלא בכוונה רחוק להיות שנזדמן בלא כוונה שאבודות ארנקי מאיש זה בא ליד איש אחר שיש לו ג"כ גט כמו גט שלו ולכך לפי שנוי' דגמ' כיס וטבעת לא מושלי אינשי וליכא לחוש רק לנפילה לא חיישינן כיון דהוי נפילה דחד משא"כ כשהי' לחוש לשאלה שפיר הי' לנו לחוש שהשאיל ארנקי שלו לאיש אשר לו גט כגט שלו. ולכך הקשה הגמ' שפיר אי חיישינן לשאלה מצא כיס וכו'. וקשה דהא לדברי רש"י הנ"ל החשש שחבירו קשר גט בכיס שלו ושכחו בהחזרתו לחבירו אי חשש שכחה בהשתוות כחשש נפילה הרי שכחת הגט והגעתו ליד חבירו שהי' לו ג"כ גט כזה כנפילה דחד א"ו לשיטתי' שסובר הכנ"י דיש לחלק בין חשש שכחה לנפילה כ"כ לא חשיב לומר דלפי מה שבארתי דנפילה דחד לא חיישינן הוא מטעם צירוף סברא דאי לנפילה מזהר זהיר ויש חילוק בין זה לחשש שכחה המצוי לפרוץ גדר הזהירות (ויעוין עירובין דף נ"ג ע"א אמר רב אשי כו' ובפר"ח יו"ד סי' א') יהי' איך שיהי' בלא"ה לא לבי הולך להעמיד יסוד דין על פלפולי ולרווחא דמילתא כתבתי מה שנ"ל לחדש לפום ריהטא עפ"י דברי קדמונינו אבל דבריהם בלא"ה סמוכים לעד והרי לעינינו כמה וכמה ספרי שו"ת כמעט רבו מספר שנטו להלכה ולמעשה כדברי מהרי"ו הנ"ל דהיכא דיש סימן בגוף הנמצא ובכלים ועוד אומדנא לסמוך מתירין את עגונה ועאכו"כ בנידון שאנו דנין כעת שנמצאו על הנהרג כמה בגדים שניכרים בט"ע ובהם בגד ד' כנפות וידוע שבעל האשה נסע עם אותו העגלון בדרך זה ובלילה עת שאין שיירות יהודים מצוי' והרוצח בעצמו הודה תיכף שהוא הרג היהודי שהוליך בעגלה שלו מכפר פלוני (ושם ראה היהודי בעל אכסנאי שבעל העגונה מק' הוא לבדו נסע עם אותו העגלון ואין לשוב לביתו על שבת) וכל מטלטלין של האיש ההוא נמצאו אצל הרוצח ולפ"ד כמה מהפוסקים אם הרוצח בעצמו הודה בלי עינוי אף שלא במסל"ת מועיל כמו עדים עאכו"כ במסל"ת והרי לפ"ד הרוצח לא זז עד שבחן אם אין עוד נפשו בו אשר ע"כ הכה במנעל בפניו וגם הראה באיזה מקום הניחו והפשוטיו תר היות נהרג זה ניכר היטב בט"ע גמור מכמה אנשי הפיר אשר הובא ראשונה שמה ואם לא הי' נמצא הרוצח הי' להתיר העגונה מצד קביעות ההלכה במנהג שנתפשט להוראה להקל בנמצא שלם ויש ספק אם הוא תוך ג' ימים ולא יתנגד לזה בנידון זה כי אם אשר יאמר הרוצח בעצמו שנהרג על ידו קודם ג' ימים למציאת הנהרג והרי מתוך דבריו מבואר שבעל האשה הוא הנהרג ע"י ע"כ אם יסכימו כבוד מופלגי דייני קהלתכם להתיר האשה ההוא במותב תלתא גם דעתי עמהם:
ומידי עסקי בזה אבאר עוד דבר דע שבשו"ת ב"ח החדשות בסי' ס"ה תשובה מגאון קדמון אשר שלח דברו להב"ח בהשגה על דבריו במ"ש דלשאלה דחד לא חיישינן בזה"ל ואע"פ שהראי' שהביא מכ"ת הוא נכונה מ"מ אינה מכרעת לתקוע הלכה ויש להשיב עליו שני תשובות חדא אדדייק מר מדברי אביי דמחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד לדייק מדרבא דפליג עלה דאביי בפ' ג"פ וס"ל דלא מחלקינן בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים ונמצא דחזר הדין דהכא גבי עדות אשה דקי"ל דחיישינן לשאלה דרבים לפקדון דיחיד נמי חיישינן ועוד אפי' לאביי דמחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד היינו דוקא גבי ממונא אבל הכא גבי עדות אשה מודה דחיישינן לשאלה ופקדון דיחיד ומשום חומר א"א ואיסורא מממונא לא ילפינן כו' עכ"ל ולתשובת הב"ח ע"ז לא זכינן ונחזי אנן השגה שני' אינה מובנת דמה שאמרו בגמרא חיישינן לשאלה הוא מדאורייתא ולכך מקשה בגמ' ע"ז מדרש הקרא חמור בסימני אוכף וכמבואר בתוספות אבל השגה ראשונה לכאורה הוא קושיא עצומה על הב"ח והח"צ וכבר חזקו וביארה ביותר מדעתי' דנפשי' בעהמ"ח נוב"י ח"א בקונטרס תק"ע סי' נ"א והוסיף בזה"ל ועוד דרבא עצמו ג"כ ודאי דלא חייש אפי' לנפילה דרבים דהרי רבא אמר בג"פ אותיות ניקנים במסירה וא"צ להביא ראי' וכיון דרבה שסובר כן הוצרך להביא ראי' א"כ גם רבא צריך להביא ראי' וא"כ ג"כ מביא ראי' כמו רבה [כווונתו להראי' שבגמ' שם בב"ב מדיוקא דמתני' הא הם על אחרים מוציאין] ואיך מביא ראי' מנפילה דיחיד א"ו דאינו מחלק כלל וא"כ בשאלה דחייש לשאלה גם בשאלה דיחיד חיישינן עכ"ל הנוב"י ול"נ ליישב בפשיטות לא מבעי' להאיכא דאמרי בדף קע"ז ע"א אמר רבא מנא אמינא לן דתני' א' מהאחין כו' אחין הוא דשמטי מהדדי אבל אחרינא לא: הרי הי' הוכחה לרבא מאותו הברייתא דא"צ להביא ראי' אלא אף ללישנא דלא הוכיח רבא מאותו הברייתא י"ל בהקדים מה שצריך ביאור דבב"ב דף קע"ב אי' אליבא דרבה שאמר דלנפילה לא חיישינן דאתי' לי' מדיוקא דמתני' שם שני יב"ש כו' הא הם על אחרים כו': ובגיטין פ' כל הגט דף כ"ד ע"ב אי' על המשנה כתב לגרש את הגדולה כו' קטנה היא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש אמר רבא זאת אמרת שני יב"ש כו' מוציאין שט"ח על אחרים ולפ"ד התוס' בב"ב דף ע"ז ד"ה אמר אמימר כו' וביבמות דף קט"ז ע"א ד"ה אותיות הגי' בגיטין רבה מדאיירי אביי בתר הכי וגם בב"ב דף קע"ב ע"ב הגיה רבה א"כ לכאורה קשה לרבה דל"ל להוכיח ממשנה דגיטין דשני יב"ש מוציאין שט"ח על אחרים תיפוק לי' הא נשמע כן מהמשנה במקומה בב"ב בדין שני יב"ש וצ"ל דכשיש שני יב"ש וא' מוציא שטר על אחר יש שלשה חששות לנפילה או פקדון או לשמא קנה השטר וקיבלו במסירה בלא כתיבה והחשש השלישית אינו רק למ"ד אין אותיות ניקנים במסירה לפי"ז פשוט דאף דנשמע מדיוקא דמתני' בב"ב דשני יב"ש מוציאין שטר על אחרים י"ל דתנא דמתני' סובר דאותיות ניקני' במסירה וליכא למידחי להמוצא השטר רק בטענת נפילה או פקדון וזה לא שכיח דאי לנפילה מזהר זהיר ואי לפקדון כיון דשמי' כשמי' כו' ואכתי י"ל דלדידן שצריכין כתיבה ומסירה אין שני יב"ש מוציאין על אחרים שחוששין שמא קנה מחבירו במסירה בלא כתיבה ולהרחיק חשש זה ליכא סברא ואין לדון בזה רק מדין חזקה כיון שהמוציאו מוחזק בשטר זה בדידי' מחזקינן לי' וכן לשון רש"י שם בגיטין בד"ה הא גדולה כו' וזה לא מוכח מדיוקא דמתני' דבב"ב ולכך הוצרך רבה להוכיח ממשנה דגיטין דכתב לגרש כו' דהתם יש ג"כ לחוש דילמא מסרה לה הקטנה לצור ע"פ צליחותו או ניחוש לנפילה ואחרי שנתגרשה בגט לא היתה צריכה ליזהר עוד בשמירת הגט וכדברי התוס' ביבמות דף קט"ז ע"א ד"ה אותיות אבל בב"ב דף קע"ב ע"ב שכל פלפולו של רבה שם עם אביי לא הי' לענין חשש נפילה כדאי' שם דא"ל אביי ודילמא אבא שאול כו' א הכא ליחוש לנפילה וע"ז השיב לו רבה לנפילה לא חיישינן ומנא תימרא דלא חיישינן לנפילה כו' ולענין זה דלא נחוש לנפילה די היה לרבה ללמוד מדיוקא דמתני' שם ורבא שסובר ביבמות דף קי"ד ע"ב דלא חיישינן לתרי יצחק ואתי' ליה מהנהו תרי שטרי דנפקו במחוזא כו' ואגבי בהו רבה בר אבוהו שהוכחתו מדלא חש רבה ב"א דלמא מסר לי' בלא כתיבה כמו שמפרשי' שם בתוס' בשיטת רבא וקשה למה לא חיישינן לזה הא אין סברא חיצונה לרחק חשש זה וכדמוכח מדברי אביי שם בעצמו שלא הרחיק מצד סברא חיצונה רק חשש נפילה ופקדון כיון דהוי דיחיד אבל חשש מסירה לא דחי רק לשיטתי' שסובר דאותיות ניקנים במסירה משא"כ לרבא שסובר דצריכין כתיבה וצריך טעם למה באמת לא חיישינן וצ"ל כמש"כ הר"ן בחידושיו לגיטין משום דאין ספק מוציא מידי ודאי או משארי טעמים הנאמרים בזה בקדמונים להשוות דין שטר בהוחזקו למעשה דיצחק ר"ג שלא הוחזק ויעו"ש ברמב"ן ורשב"א. עכ"פ לא נשמע כלל מרבא שהי' צריך לסברא דלנפילה לא חיישינן ולראי' ע"ז מדיוקא דמתני' בב"ב כמו שנאמר אליבא דרבה ואף אם אין לרחק חשש נפילה מסברא לא מגרעינן זכות המחזיק בשטר כמו שלא מגרעינן מחמת חשש מסירה בלא כתיבה. והרי רבא בעצמו הביא ראי' לדבריו במעשה דיצחק ר"ג כו' מהנהו תרי שטרי דנפקו במחוזא כו' דמשם מוכח דלא נחתינן לחוש כלל אף לכתיבה בלא מסירה שאין הסברא חיצונה מרחקתו ומכ"ש שאין לגרע חזקת השטר מחמת חשש נפילה וקצת מדברי אלה מצאתי בחידושי הרמב"ן ואף היכא שאינו נפילה דיחיד ואם הגירסא בגיטין דף כ"ד רבא בלא"ה א"ש לפמ"ש:
היוצא מזה שליכא הוכחה מדברי רבא שאינו סובר כאביי במה שחילק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים דלפי האמת י"ל מה שאמר רבא בב"ב אותיות ניקנים במסירה וא"צ להביא ראי' אינו מטעם דלא חייש לנפילה רק מצד שמעמידין בחזקת המוחזק וכן לשון הרשב"ם שם בב"ב דף קע"ג ע"א בד"ה ואב"ע וכדברי רש"י בגיטין שהבאתי לעיל הרי סרה קושי' הנוב"י [ועכ"ז לא תנוח נפשי לעשות יסוד היתר על הסברא של הב"ח והח"צ גם נ"ל התנגדות לדבריהם מדברי חידושי הרמב"ן לב"ב דף קע"ג ומדברי רש"י בגיטין וביבמות והעיקר אשר אסמוך ע"ז הוא מצד רבוי הצדדים להקל שיש בזה והרי מהרי"ו לא זכר דבר מדברי אביי לנפילה דחד והקיל מצד תכופות שהי' במעשה שהי' לפניו ומכ"ש ברבים האומדנות וצדדי היתר שבזה וכבר העיד התוי"ט ז"ל שאנו בני אשכנז פוסקים בהאיבעי' אימא ואף בתחלה לא מחמרינן] ואף אם אלים כ"כ לרבא חזקת המוחזק אמאי אמרו בגמרא לשיטת רבא אי סימנים דאורייתא דהטעם דאין מעידין כו' אע"פ שיש סימנים בכליו משום דחיישינן לשאלה וכבר נתעורר כזה בשו"ת נוב"י שמקשה בכמה תשובות אמאי חשו לשאלה דהא בכ"מ אמרי' דחזקה דכל מה שיש ת"י אדם הוא שלו אמנם לענ"ד ליישב דהנה כל דיני חזקות המה מצד חוקי התורה ואף היכא שסותרים זא"ז כמו בשני שבילין שמטהרין כ"א מצד שמעמידין אותו על חזקתו וכן בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז דזה באה בפ"ע ומעידה ואם הי' לדין חזקה טעם וסברא דמסתמא לא נשתנה מכפי שהי' איך הי' אפשר להורות תרתי דסתרי א"ו כנ"ל וכעין סברא זו נאמר בפוסקים בדין כל דמפרש לשיטת הסוברים שמטרפין חצי הבהמה שנשאר בקביעות ומכשירין החצי בהמה שנפרשה מצד כל דפריש. וזה לשון מהרי"ל בתשובותיו סי' קס"ב ועוד צ"ע אם מהני חזקה דהך חתיכה לאידך דבכה"ג מחנק רב אשי דמהדר רישא מנה לי בידך וסיפא מנה לאבא בידך כו' אך חזינא דלא אזלינן בשום דוכתא אלא בתר מילתא דאתייליד בי' הספק טהרה כו' יעו"ש וסמוכין לדבריו מדברי המ"ד שסובר אף לדברי המכשיר בה פוסל בבתה ולהיפך ליכא ראי' ממ"ד דמכשיר בה מכשיר בבתה דשאני התם שצמיחת הספק על הבת באה מצד האם וכיון שמכשירין האם שהספק נולד בה מכשירין הבת. וכן לשון התוס' בב"ב דף ל"ג ע"א ד"ה אנן אסקינן ויעוין דבריהם בכתובות דף כ"ו. ובפרט לשיטת רש"י בקידושין דף ס"ו ע"א בד"ה סמך אהני ויעו"ש בפי':
היוצא מזה שדין חזקה לא נאמר רק לילך אחריו בדבר שאנו דנין עליו ולכך ביצחק ר"ג לפי שיטות הרמב"ן שרבא דן זה מדין כאן נמצא כו' דמוהו שפיר לדין הנך תרי שטרי דכשם שדנין בזה להחזיר השטר בחזקת מוציאו מצד כאן נמצא כמו כן באותו יצחק שאנו דנין עליו אם הי' מעיר קורטבא ששם נמצא מכבר יצחק ר"ג או אם הי' ממקום אחר לנו לומר מצד חזקה דכאן נמצא שהוא הוא הנמצא כאן וכדומה לזה בכל דיני חזקות כשהם באותו דבר שדנין עליו או כשבא הספק מחמתו אבל לדון מצד חזקת דבר א' על השני אין לנו לכן אף שבכל דבר הנמצא ת"י אדם כשאנו באנו לדון עליו אם הוא שלו או של אחר פסקינן מצד חזקה שהוא שלו עכ"ז אין לעשות מזה ראי' על דבר אחר וכאן במת הנמצא שדינינו עליו כי לא ידענו מי הוא וכשבאנו לעשות ראי' מצד הבגדים שעליו ולומר שהוא שמעון כי ידענו שהוא הנראה לבוש בהן בחייו לנו לחוש לשאלה ואף שאם היינו צריכין לדון על עצמות הבגדים הי' הדין להחזיק אותם בחזקת של מי שלבש בהם עכ"ז אחר שאין זה מצד סברא רק מדין חזקה אינו אלא במה שנוגע לעצמות הבגדים למי יהי' אבל לא לראי' על הספק שיש לנו על המת לדעתי דברים ברורים המה [ויש להאריך הרבה בזה מדברי פוסקים קדמונים ובפרט מדברי חידושי ריטב"א לעירובין ד' ל"ו ובקידושין דף ע"ט ועוד ממקומו' רבים בחידושי הרמב"ן] והונח לי בזה מה שנתקשיתי למ"ד ביבמות דף ל"א דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ואזלינן בתר חזקה וכי עדיפא חזקה מתרי ולהוי כארבעה נגד תרי דהוי כתרי ותרי דתרי כמאה וכמ"ש התוס' בכמה מקומות דלכך הוי הזמה חידוש אף שיש להמזימין מגו משום דמגו לא עדיף מתרי אבל לפי הנ"ל ניחא דעצמות המגו הוא כבירור על אמיתות הדבר ונכנס בסוג עדות אינו מועיל לסיוע להכחשת עדים שמעידים בהיפך הנראה לנו ע"י המגו אבל חזקה שאינו מגדר זה רק מחוקי התורה לכן בתרי ותרי דהוי ספק השקול מעמידין על חזקה ותיתי לי שמצאתי כעין דברי באס"ז לב"ב דף ל"ב בד"ה דכ"ע שכ' בזה"ל אבל חזקה ודאי מסייעת לעדות אע"פ שאין שני עדים אחרים המסייעים להם מועילים כלום שאין כח חזקה מתורת עדות עליות הרבינו יונה ז"ל עכ"ל לדעתי נתכוון לדברי הנ"ל וע"כ אני נבוך במ"ש הפמ"ג ליו"ד בפתיחה להלכות שחיטה בשורש ד' בפשיטות דלמ"ד תרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ומה"ת אוקמא אחזקה כ"כ מוקמינן ארובא ומפלפל בזה היכא שב' עדים אומרים שהשוחט דרס ושנים אומרים לא דרס אי אזלינן בתר רוב דרוב המצוין אצל שחיטה אינם דורסים ולדידי צ"ע דאפשר הא דרוב עדיף מחזקה הוא מחמת שהשכל שופטתו שמסתמא כן הוא כפי הרוב ולפי"ז היכא שיש חזקה מתנגדת לרוב מה שהולכין אחר הרוב שהוא מצד השכל כנ"ל הוי כגדר עדות ולא עדיף מאלו יש עוד עדים יעוין ב"ב דף צ"ג וכבר הארכתי במק"א כשיש ספק שקול אף שדנין בדין חזקה מ"מ אין לוקין ודלא כמ"ש הפמ"ג בפתיחה ליו"ד ואתי' לי' מדין סוקלין על חזקה אבל באמת ל"ד לשם דחזקה דהתם אינה פוסקת לעולם וכמבורר יעוין בתה"ד סי' ר"ז דברי הדוש"ת הק' ברוך תאומים פרענקיל.