שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק יורה דעה · סימן צח
שאלה ספק פדיון בכור כגון שהפילה אשתו קודם ותפס הכהן החמש סלעים מהאב אם מוציאין מידו או לא:
תשובה הנה בספק פדיון פטר חמור דמבעי לן בב"מ (דף ו') אם תקפו כהן מוציאין מידו פסק הרמב"ם ז"ל (בה' בכורים פ"ה) דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו וא"כ לכאורה ה"ה בפדיון בכור נמי הדין כן. דמ"ש ספק בכור אדם מספק פטר חמור:
וראיתי להגאון בעל מחנה אפרים ז"ל (בהלכות זכי' ומתנה) שחקר בוודאי בכור שתפס הכהן חמש סלעים אי מהני תפיסתו והביא שם דברי הרמב"ם ז"ל שכ' (בהלכות תרומות) שאם חטף הכהן תרומות ומעשרות זכה ואזיל לטעמי' דסובר טוה"נ אינה ממון ודעתו דלא מהני תפיסה אלא בבכור בהמה דכיון דממונא דכהן הוא ודמי לחפץ מבורר דזה אומר שלי. וכן בתרומות ומעשרות דמשעה שהפרישם נעשה ממונא דכהן ואין לבעלים בהם אלא טוה"נ וטוה"נ אינה ממון אבל חמש סלעים דפדיון הבן דכל כמה שלא באו ליד הכהן ממונא דבעלים הוי ואין לכהן זכיה בנכסיו של זה אלא שהנכסים משועבדים מדין ערב אי תפס הכהן בחמש סלעים לא זכה בהן שיכול לאמר לכהן אחר אני רוצה ליתן מה שאני חייב ונמצאו אלו שביד כהן גזל ביד כהן. ונראה דעתו דגבי פדיון בכור שאין מתנת הכהן מבורר אמרינן טוה"נ ממון ולהכי אי תפס מפקינן מיני':
והביא ראיה לזה דאמרינן בבכורות (דף נ"א) ר' חנינא הוי רגיל דהוי שקיל ומהדר חזיה לההוא גברא דהוי קא אזיל ואתי קמי' א"ל לא גמרת ויהבת מדעם ביש הלכך אין בנו פדוי ופרש"י ז"ל אין בנו פדוי אם אחזירם לך. וכן פי' הרמב"ם ז"ל (בפי"א מהלכות בכורות) ולשון פי' רש"י ז"ל אפי' לא אחזירם אין בנו פדוי ולזה הסכים הרשב"א ז"ל בתשובה (סימן קצ"ח) וז"ל אבל באומר הילך ה' סלעים בפדיון בני ואתה תחזירם לי ואפילו לא אמר מידי אלא שדעתו שיחזירם לו כולם או מקצתם ולולי זה לא היה נותנם לו אפילו לא החזיר לו הכהן כלום אין בנו פדוי עכ"ל ואם נימא דהכהן יכול לתפוס מה"ט משום דחוב הוא שחייב ליתן להכהן אף כי לא גמר אבי הבן ליתן מאי הוי כל שבאו ליד כהן כבר זכה בהם ואמאי כ' רש"י ז"ל בלשון שני והרשב"א ז"ל בתשובה שאפילו אם לא החזיר כל שלא הי' בדעת האב ליתן לגמרי אין בנו פדוי א"ו דגבי פדיון דהוי רק שיעבוד נכסים לא מהני תפיסת הכהן משום דיכול לאמר לכהן אחר אני נותן ורק היכא דאין האב רוצה ליתן לשום כהן בזה מהני תפיסת כהן כיון שאין האב רוצה כלל כדאמר בירושלמי בנדרים אמתניתין דקונם כהנים לווים נהנים לי באין ונוטלין בע"כ ומוקי לה בירושלמי אפילו למ"ד נותן אדם מעשרותיו בטוה"נ משום דהכא שאני דאמר אינו רוצה ליתן כל עיקר אלו תורף דברי הרב במ"א ז"ל:
ודבריו אינן מובנים לי דכיון דמודה הרב הנ"ל דבאינו רוצה ליתן כל עיקר מהני תפיסת הכהן א"כ הדרא קושיא לדוכתא הא בעובדא דר"ח הוא לא רצה ליתן לשום כהן בנתינה גמורה רק באופן שיחזירו לו וא"כ אמאי אין בנו פדוי הא היכא דאינו רוצה ליתן כלל נתינה גמורה יכול הכהן לתפוס בע"כ ואמאי כתב רש"י ז"ל דאפילו אם לא יחזיר אין בנו פדוי:
ועוד דבעיקר דבריו שכ' דגבי פדיון בכור שאין מתנת הכהן מבורר אמרינן טוה"נ ממון לענ"ד לא משמע הכי דהא אמרינן בקידושין (דף נ"ח) הגונב טיבלו של חבירו למ"ד טוה"נ אינו ממון אינו משלם לו אלא דמי טיבלא אבל דמי התרומה שבכרי הזה אינו חייב לשלם משום דטוה"נ אינו ממון אלמא אע"ג דהבעלים היו יכולים להפריש על כרי זה ממקום אחר ולעשות הכרי הזה שגנב חולין מתוקנים אפ"ה אין הבעלים יכולים לגבות מהגנב דמי תרומה המגיע להאי כרי ומיקרי רק טוה"נ ואינו ממון ואף שאין גניבה זו מבוררת ליתן אותה דוקא לכהן נמי אמרינן טוה"נ אינו ממון משום דבדבר שאינו מבורר לכהן ג"כ טוה"נ אינו ממון. ואף דיש לחלק ולומר דלא דמי לפדיון בכור דגבי טבל מ"מ מעורב בהאי כרי חלק הכהן וגבי פדיון ליכא אלא שעבוד נכסים בעלמא מ"מ לא נראה לחלק בזה דכיון שמוכח מהך דטבל דאף באין חלק הכהן מבורר נמי אמרינן טוה"נ אינה ממון א"כ פשיטא דיכול הכהן לתפוס אף היכא דליכא רק שעבוד בעלמא כמו בע"ח דעלמא וכן מצינו בבכורות (דף מ"ז) גבי כהן שמת והניח בן חלל דאמרינן כל היכא דמת האב לאחר שלשים דאין הבן חייב לפדות א"ע שהרי זכה האב בפדיונו:
ופי' הרא"ש ז"ל שם שהבן מפריש ה' סלעים ופודה א"ע ולא יתנם לכהן מידי דהוי כמי שירש טבלים מאבי אמו כהן שמתקנם ומוכר התרומה לכהן ע"כ משמע כמו דאמרינן גבי תרומה מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין כמו כן אמרינן גבי חמש סלעים לאחר ל' ולא אמרינן גבי חמש סלעים ודאי לאו כמו שהורמו דמיין מחמת שאין המתנה מבוררת ועוד שהתוס' כתבו בב"מ (דף ו') ד"ה והא דאפילו למ"ד טוה"נ ממון אין הבעלים יכולין לתבוע מכהן אם תפס רק טוה"נ וגוף הדבר שתפס אין יכולין לתבוע ממנו א"כ אף אם נימא דגבי פדיון הבן טוה"נ ממון משום דאין המתנה מבוררת מ"מ אינו יכול לתבוע ממנו אלא טוה"נ ולא גוף החמש סלעים:
ומה שהקשה האיך אפשר לומר דאין מוציאין מידו כיון שהרשב"א ז"ל כתב דבעינן שיתן האב מדעתו לק"מ דכוונת הרשב"א ז"ל דכיון דכתיב פדה תפדה משמע דבעינן נתינה לכהן מהאב או מהבן עצמו אבל בתפיסת הכהן אם אין האב רוצה ליתן לו אין בנו פדוי ואע"ג דגם בזרוע ולחיים והקיבה דרשינן נמי בחולין (דף קל"ג) ונתן ולא שיטול מעצמו ואפ"ה אם חטף הכהן נמי יצא ידי נתינה מ"מ לשון פדי' שאני דמשמע דבעינן דעת נותן ג"כ ואפילו היכא דהבעלים הפסידו זכות טוה"נ דידהו לגמרי כגון שאינם רוצים ליתן לשום כהן וכדאמר בירושלמי הנ"ל] מ"מ לא היה מועיל תפיסת הכהן דכ"ז שאין הבעלים מתרצים ליתן אין בנו פדוי
[ ולכאורה יש להקשות על דברי הרשב"א ז"ל מהא דאמרינן בבכורות (דף מ"ט) הפודה את בנו בתוך ל' יום דקאמר שמואל אין בנו פדוי משום דלאו בידו לפדותו עכשיו וקאמר שם דאם פדה שיחול הפדיון לאחר ל' יום ואיתנהו למעות גם לשמואל בנו פדוי ואם נימא דאם המעות ביד הכהן ותפסו לשם פדיון אף בלא רצון בעלים מהני א"ש דאף דלשמואל מקרי דבר שלב"ל משום דהוי מחוסר זמן מ"מ כיון דתפס לה עכשיו הכהן חל פדיונו אבל לדעת הרשב"א ז"ל דבעינן רצון הבעלים בשעת הפדיון א"כ לשמואל דדמי לדבר שלב"ל הא לא מהני אפילו איתנהו המעות בעינייהו כדאיתא בש"ע אבהע"ז (סימן מ' בב"ש סק"ט) גבי קידושי אשה בדבר שלב"ל וי"ל דגבי קידושין דחלות הקידושין הוא קנין להכי לא מהני רצון המקדש שהי' כשעדיין לא בא לעולם. אבל גבי פדיון ליכא קנין ולא בעינן רק רצון הפודה לחוד מהני רצונו קודם שבא לעולם שיחול הפדיון לאחר שבא לעולם דהיינו לאחר ל'] דכבר ביארנו בתשובה דחוב דפדיון לא הוי כחוב דעלמא וכל היכא דליכא קיום המצוה לא איכפת לן בחוב דכהן הילכך כיון שאם ליכא רצון האב או הבן הנפדה אין הבן פדוי לא מהני תפיסת הכהן והא דאמרינן בבכורות (דף מ"ח) מי שלא בכרה לו אשתו וילדה שני זכרים ומת האב דר"מ סובר אם נתן עד שלא חלקו נתן ואם לאו פטורין ור' יהודא סובר דנתחייבו הנכסים אף כשחלקו דמשמע התם בסוגיא דאף אם אין הבנים רוצים לפדות עצמם יכול הכהן לגבות מהם בע"כ ואמרינן נמי התם בטעמא דר"י דאמר דנתחייבו הנכסים במת בתוך ל' משום דשני יוסף ב"ש שקנה א' שדה מחבירו בע"ח גובה מהן משום דאמר ליה אי בדידך מסיקנא מנתא דידך אשקלי' ואי בדחברך מסיקנא משתעבד לי מקמי דידך דמכ"ז משמע דיכול לטרוף ממנו בע"כ אף שאין הבן רוצה ליתן וכ"כ הח"צ בתשובה (סימן כ"ה) עיי"ש ולדברי הרשב"א ז"ל הא אם הנפדה אינו נותן ברצונו אינו פדוי במה שהוא נוטל ממנו בע"כ:
נ"ל דגם זה נכון דאמרינן בגט אשה במעושה בישראל כדין כשר כדאיתא בגיטין (דף פ"ח) ואסבר לן הרמב"ם ז"ל (בהלכות גירושין פ"ב ה"כ) דאף דגט בעי רצון ואין האיש מוציא אלא לרצונו מ"מ אמרינן כיון דהאי גברא רוצה להיות כישראל לכל דבר ואנו כופין אותו לגרש ומוציאין את אשתו ממנו למה לא יתרצה בלבו לגרשה ומה הנאה יהיה לו ממה שלא יתרצה בלבו כיון שסוף סוף היא יוצאת ממנו מוטב לו להתרצות ולא לעבור על דין תורה ולקמן בארנו סברא זו בארוכה אף אנו נאמר הכא גבי פדיון הבן אף דאין נתפס פדיונו אא"כ האב או הבן נותן ברצונו מ"מ כל היכא דהדין נותן דהכהן יכול לגבות ממנו ואינו יכול להפקיע עצמו בטענת הממע"ה אנו אומרים שכהן יכול לגבות ממנו ואחר שהכהן גובה ממנו בדין תופס פדיונו מטעם שוודאי מתרצה להקנות להכהן ברצון כיון שהב"ד מגבין להכהן מה הנאה יש לו אם לא יקנה לו בלב שלם הלא הממון יוצא ממנו וגם בנו לא יהיה פדוי לכן אחר שגובים ממנו ודאי גמר ומתרצה כדי שיהא תופס פדיונו לכה"פ ואפילו היכא דגובה ממנו בתורת ממ"נ שהוא לקח ממי שנתחייב בפדיון נמי אמרינן דמי שמכר לו ודאי מתרצה להקנות להכהן בתורת פדיון שהרי הוא חייב לפדות עצמו והדין נותן שהכהן יכול לטרוף מהלוקח שלקח ממי שנתחייב בפדיון ותופס פדיונו ברצון הנפדה:
והשתא א"ש ולק"מ מה שהקשה המחנה אפרים ז"ל דאיך אפשר לומר דכשתקף זכה ואין מוציאין מידו לדידן דקיי"ל טוה"נ אינה ממון הא בעינן שיקנה האב או הבן לכהן ברצונו לדעת הרשב"א ז"ל דז"א דכיון דהדין נותן שהכהן אם תפס אין מוציאין מידו משום דטוה"נ אינה ממון וחותכין הדין שאין מוציאין מידו ממילא ודאי דגמר האב ומתרצה ליתן ומקנה לכהן ונתפס פדיונו דאם לא יגמור ליתן בלב שלם לא יהא פדוי וגם החמש סלעים הפקיעו הב"ד ממנו להכי ודאי דגמר ויהיב אבל הרשב"א ז"ל שפיר כ' לעומק הדין דכל היכא דאין מתרצה ליתן לכהן אין בנו פדוי כדאמר ר"ח לההוא גברא לא גמרת ויהבת אין בנו פדוי וכפרש"י ז"ל בלשון שני דאפילו אם לא יחזיר לו החמש סלעים נמי אין בנו פדוי אם אין האב מתרצה דכל הני דמצינו גבי פדיון דגובין ממנו בע"כ הוא הכל משום דודאי מתרצה אחר שהב"ד פוסקים דחייב ליתן וכן כשתפס הכהן הוא ג"כ מטעם זה דכיון דהדין נותן דאין מוציאין מידו ממילא גמר ומתרצה אבל כשלא מתרצה ויהיב אינו פדוי:
ויצא לנו דאיכא למימר גם גבי פדיון הבן שאם תפס הכהן אין מוציאין ממנו וזכה במה שבידו ובנו פדוי לכ"ע כמו דאמרינן גבי תרומות ומעשרות שאם תפס הכהן זכה ומיושב היטב קושיית המחנה אפרים ז"ל:
מיהו היכא דהוי רק ספק ותפס הכהן יש לעיין אי מוציאין מידו או לא. ונ"ל דגם בזה מהני תפיסה דכיון דבארנו דוודאי בכור מהני תפיסתו אף שאין דבר מבורר גבי ישראל ה"ה בספק כמו דגבי ספק בכור בהמה אין מוציאין מידו לדעת הרמב"ם ז"ל ה"ה בפדיון בכור אדם ובמק"א בארנו דעתו ז"ל ליישב ממה שהקשו עליו דבש"ס דב"מ (דף ו') פשיט דתקפו כהן מוציאין מידו מהא דתניא הספיקות נכנסין לדיר להתעשר והיינו ס' פדיון פטר חמור שמפריש עליו טלה לאפקועי איסורא והוא שלו ואי אמרת ת"כ אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן וקם האי פשיטותא בש"ס ואיך פסק הרמב"ם ז"ל דת"כ א"מ מידו:
ונ"ל דבאמת הרשב"א ז"ל בתשובה הקשה על זה דקאמר דאי ת"כ א"מ מידו נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן הא השתא מיהא לא תפיס וממונא דידיה הוא ונראה דבחולין (דף קל"ד) אמתניתן דאמר לו מכור לי בני מעי' של פרה והי' בהם מתנות נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים לקחן הימנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים ואמר רב שם לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח ור' אסי אמר אפילו שקל לו טבח הדין עמו:
ומסיק דבמתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי דר' סבר מתנות כהונה נגזלות ור"א סובר מ"כ אינן נגזלות ופרש"י ז"ל מ"כ נגזלות ונתחייב גזלן לשלם בגזילתו דתורת גזלן עליהן ומ"ס אינן נגזלות אין כח לגוזלן וכ"ז שהן בעין כ"מ שהולכין החוב מוטל על מי שהם אצלו לתתם לכהן והראשון לא נעשה גזלן עליהם עכ"ל רש"י ז"ל וכן פי' בב"ק (דף קט"ו) וא"כ איכא למימר דרב חוניא דפשיט מהא דספיקות נכנסים לדיר להתעשר דת"כ מוציאין מידו משום דאי אין מוציאין נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן הוא משום דסובר כרב אסי דמת"כ אינן נגזלות ואין בהם תורת גזל וכל היכא דאיתנהו ברשותא דמרא איתנהו להכי פריך שפיר דאי נימא דת"כ מוציאין מידו א"ש הא דספיקות נכנסין לדיר להתעשר דטעמא דמוציאין מידו הוא משום דלא זכי רחמנא לכהן בספק בכור מידי ולא דמי לשאר ספק ממון דהתם אם טענת המוציא הוא אמת ממונא דידי' הוא רק שאינו יכול להוציא מיד המוחזק אבל מת"כ לית לי' זכי' בספק כלל ולהכי מוציאין מידו וא"ש הא דנכנס לדיר להתעשר כיון דלית לכהן זכיה גבי ספק כלל וממונא דבעלים הוא כמו דאמרינן עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק] אבל אם נימא דת"כ אין מוציאין מידו אלא דגם בספק בכור נמי אית לכהן זכיה אם לפי האמת הוא הבכור רק שאינו יכול להוציא מיד בעלים מספק ואם תפס אין מוציאין מידו א"כ אמאי נכנס לדיר להתעשר הא זה פוטר עצמו בממונו של כהן דהא אם בכור הוא ממונו של כהן הוא ואף דהשתא מיהו לא תפיס מ"מ מת"כ כל היכא דאיתא ברשותא דמרא נינהו דאין נגזלות וממונא דכהן הוא והוא פוטר בהן ממונו א"ו דמוציאין ממנו וכל היכא דהוי ס' בכור לית לכהן זכי' בגווי' אפילו אם באמת הוא בכור מ"מ כיון דלדידן הוי ספיקא אין לכהן זכות בו ומוציאין מידו ושפיר נכנס לדיר להתעשר וכ"ז הוא משום דר' חוניא סובר כר' אסי אבל הרמב"ם ז"ל פסק (בהלכות בכורים פ' ט' הלכה י"ד) דמתנות כהונה נגזלות להכי פסק דאף דת"כ אין מוציאין מידו אפ"ה נכנס לדיר להתעשר ולא קשה הא פוטר ממונו בממון של כהן דהשתא מיהא לא תפס כקושיית הרשב"א ז"ל דקני לה בדין הממעה"ר ודוקא למ"ד אינן נגזלות דכל היכא דאיתא ברשות מרא נינהו מקרי ממונו של כהן אף שלע"ע הבעלים מוחזקים אבל למ"ד דניקנים בתורת גזל כ"ש דיקנו מחמת שהוא מוחזק בהם ועוד דהא ודאי הכהנים מתייאשים מהאי בכור ויאוש קני היכא דבהתירא אתא לידו כמו במציאה וה"נ בהתירא אתא לידי' דדינא הכי המע"ה (ואף דלגבי מת"כ קאמר בב"ק (דף ט"ו) והא הכא דלפני יאוש הוא התם שעפ"י דין חייב ליתן והוא מכרם מיקרי לפני יאוש אבל הכא שעפ"י דין פטור הכהנים מתייאשים ואפילו אם לא ידעו מזה שהוא ספק בכור מ"מ אלו ידעי הוי מייאשי ולא מקרי ישל"מ כמו זוטו של ים ושלילותו של נהר דהוי יאוש אף לאביי] ולא הוי גזל דכיון דמת"כ נקנים בתורת גזל למ"ד מת"כ נגזלות ולא אמרינן כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ה"ה דנקטינן לבעלים בתורת מוחזק כ"ז שלא תפסם הכהן וכקושיית הרשב"א ז"ל והשתא מיהא לא תפסם ולא מיקרי פוטר עצמו בממונו של כהן ושפיר כתב הרמז"ל דספיקות נכנסין לדיר להתעשר אף דפסק ת"כ אין מוציאין מידו וכבר ביארנו דכיון דבבכור בהמה אין מוציאין מידו ה"ה בפדיון בכור אדם אין מוציאין מידן:
ומה שכתב הגאון בעל מח"א וז"ל ומ"מ נראה דספק בכור אדם אי תפס מוציאין מידו דהרי זה האב הוי ספק בחיובא ואין נכסיו משתעבדין אלא מדין ערב עכ"ל וכוונתו להא דאמרינן שם בבכורות דפריך אי דמיית האב בתוך ל' מ"ש היכא דחלקו דפטורין לר"מ משום דכל חד מצי מדחי ליה כי לא חלקו נמי ליזל לגבי האי ולידחי וליזל כו' ולדחי' ואמר ר' ירמיה זאת אומרת שני יוסף ב"ש שקנו שדה בשותפות בע"ח גובה מהן ופריך רבא מכדי נכסי דאינש אינון ערבין ותנן המלוה את חבירו לא יפרע מן הערב תחילה ומוקי התם מחמת האי פירכא באוקימתא אחרינא וכן בלישנא בתרא התם דמוקי לה בתוך ל' ופריך אמאי מחייב ר' יהודא כי חלקו ליזיל לגבי האי ולידחי כו' ואמר ר' ירמיה נמי ז"א שני יוב"ש שהיו בעיר אחת ולקח א' מהן שדה מחבירו בע"ח גובה מהן כו' ופריך נמי רבא מכדי נכסי דאינש אינון ערבין כלישנא קמא ומטעם זה דעת המח"א ז"ל דבספק בכור כיון דלא מצי תבע ממנו לא מצי תפס מנכסיו שהם משועבדים רק מדין ערב ותנן לא יפרע מן הערב תחילה אבל לענ"ד זה אינו כלל דהנה האחרונים ז"ל תמהו על הרמב"ם ז"ל שהשמיט הך דינא דרבא דשני יוב"ש שקנו שדה בשותפות אין גובין מהן משום דנכסי דאינש אינון ערבין וכן לא הביא נמי הך דינא דשני יוב"ש שקנה אחד שדה מחבירו ודעת האחרונים ז"ל דכיון דהשמיט הך דינא לגמרי סברא הוא דסבירא לי' להרמב"ם ז"ל למיפסק כר' ירמיה דגובין משום ממ"נ ולית לי' הך סברא דרבא דאמר מכדי נכסי דאינש ערבין כו' ולא הוצרך להשמיענו דגובין דממילא ידעינן דגובה מתורת ממ"נ אולם ע"ז גופא תמהו דאנן בעינן למיפסק כרבא נגד ר' ירמיה:
ול"נ דלא ק"מ דהרמב"ם מפרש דהא דפריך רבא מכדי נכסי דאינש אינון ערבין וכל היכא דלא מצי תבע ממנו לא מצי תבע מנכסיו לא קאי אשני יוב"ש שקנו שדה בשותפות או אקנה א' שדה מחבירו דבזה לא שייך לאמר דלא מצי תבע לדידי' דהא הוא טוען טענת ברי ומכיר היוב"ש שלוה ממנו ותובע שישלם לו רק שהנתבע מדחה עצמו ואומר שלא הוא לוה ממנו רק יוב"ש אחר אבל הוא תובע בודאי שיודע ומכיר מי לוה ממנו ואם הנתבע מדחה עצמו מ"מ מנכסין מצי גבי היכא דאיכא למימר ממ"נ ורבא לא פריך אלא אהא דמתרץ ר' ירמיה מתניתן דקאמר ר"מ עד שלא חלקו חייבים משום ממ"נ וע"ז פריך רבא דהתם לא מצי תבע כלל לשום א' מהן לומר אתה יודע שאתה הבכור ואתה חייב לי חמש סלעים דהכל יודעין דלא הכהן ולא הבנים יודעין מי הבכור ומיקרי לדידי' לא מצי תבע וכל היכא דלדידי' לא מצי תבע לא גבי נמי מנכסים ולא מתרצא מתניתן בהכי אבל בשני יוב"ש דתבע להו בברי ואומר אתה לוית ממני אף שהנתבע מדחה עצמו מ"מ כשיכול לבא עליו מצי גבי מיני' בממ"נ:
וראיה לזה דרבא לא אמר הך סברא דנכסי דאינש אינון ערבין אלא היכא דאינו יכול לתבוע מחמת שגם התובע והנתבע טוענים שמא דאל"כ דנימא דאף היכא דהתובע טוען ברי בתביעתו נמי לא מצי תבע מנכסים היכא דאיכא למימר לא יתבע מן הערב תחילה דא"כ תפיסה דתובע היכי משכחת לה במ"ש התוס' כתובות (כ') וכל הפוסקים בתרי ותרי לא מפקינן מיני' אי תפס ואמאי נימא דמיני' לא מצי תבע גם מנכסיו לא מצי תבע שהם רק מטעם ערב וקיי"ל לא יפרע מן הערב תחילה א"ו כיון דהתובע טוען ברי והנתבע מכחיש מצי תפיס מנכסים ורבא לא קאמר אלא גבי ספק בכור שגם התובע לא ידע בבירור שזה מיקרי לא מצי תבע ולפי"ז ודאי דא"ש מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל הך דינא דרבא דכיון דבשני יוב"ש מודה רבא דמצי גבי מינייהו בקנו שדה בשותפות או בקנה א' מחבירו ולא אמר למלתי' אלא אמתניתן דספק בכור דלא מצי גבי מינייהו בממ"נ משום דלא מצי תבע לדידהו כלל ובמתניתן הא פסק הרמז"ל (בפי"א מהלכות בכורים) דאפילו אם חלקו בתוך ל' נמי חייבים משום דגם בתוך שלשים נתחייב האב ואשתעבדו נכסיו אף בתוך למ"ד וכמ"ש הכ"מ שם א"כ אין נפקותא בהך סברא דרבא כלל דלא מצי גבי בממ"נ כיון דיכול לגבות אפי' אחר חלוקה מחמת שנתחייב אביהם ונשתעבדו הנכסים וא"ש מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל הך סברא דרבא:
ועוד נראה לי להביא ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל דלית הילכתא כרבא בהא דאמר מכדי נכסי דאינש אינון ערבין וכל היכא דלא מצי תבע לדידי' לא מצי גבי מנכסיו ואף בגוונא דלא מצי תבע מדידי' כלל כמו בספק בכור דהנה איתא בתוספתא (בפ"ו דבכורות) שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים במחבא זה נותן חמש סלעים לכהן וזה נותן חמש סלעים לכהן נתן האב חמש סלעים לכהן ומתו שמתו שני האבות] הבנים עד שלא חלקו בנכסי אביהם חייבים משחלקו בנכסי אביהם פטורים ר"י אומר אף משחלקו בנכסי אביהם אם יש לזה יו"ד דינרין משל אביהם חייבים ואם לאו פטורין:
והנה הרמב"ם ז"ל השמיט הך תוספתא לגמרי והיינו דר"י דסובר דחייבים אף משחלקו לטעמי' דסובר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי להכי חייבין אף משחלקו דהא הכא כיון שמתו האבות הנכסים ליורשי שניהם וחולקין אותן בשוה כיון שהבנים מעורבים ונוטל כ"א מחצה הנכסים של זה ומחצה הנכסים של זה וכשבא לגבות מאחד מהם יכול כ"א לדחותו ולומר מי שפדה את בכורו קודם מותו הוא אבי רק שהכהן אומר לו אם אתה הוא בן הפודה תן לי המחצה שנטלת משל האב שלא פדה שנתחייב לי בפדיון בנו להכי גובה ממנו וע"ז הרי יש לו דין לוקח גמור דכל אחד נטל מחצה של אביו ומחצה משל אבי האחר ותחת שנטל מחצה של מי שאינו אביו נתן לחבירו מחצה של אביו והוי לקוחות גמורין ולהכי שפיר מצי גבה. ולר"י שפיר מצי גבה דסובר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי וגבי ממשעבדי כדאמרינן בקידושין (דף כ"ט) אבל אנן קיי"ל מלוה הכב"ת לאו ככתובה בשטר דמי ולא טריף ממשעבדי כדאיתא בשו"ע יור"ד (סימן ש"ה) ודווקא מיורשים שחלקו פסקינן כר"י דגובה מהם אחר שחלקו אף דקיי"ל דכלקוחות הם מ"מ לגבי חוב אביהם הם כיורשים [כמבואר אצלינו במקום אחר] אבל בדינא דתוספתא שהם נכרים זל"ז רק שנתערבו הבנים וכ"א מדחה לי' שאני פדוי ומהבן ספק שני מגיע דמי הפדיון הרי הוא לוקח גמור שמחמת הספק החליפו החלקים וקיי"ל דלא גבי ממשעבדי להכי השמיט הרמב"ם הך בבא (בפי"א מהלכות בכורים) שכ' שם כל הבבות השנויות בתוספתא משום דבהך בבא לא קיי"ל כר"י דקיי"ל מלוה הכב"ת לא גבי ממשעבדי ועתה נחזי אנן דנהי דמהך בבא דת"ק דאמר עד שלא חלקו חייבים אין אנו יכולין ללמוד לשני יוב"ש שקנו שדה בשותפות בע"ח גובה מהן משום דהתם וודאי דשפיר מצי גבי עד שלא חלקו דהא הנכסים לא נתערבו וידוע לנו הנכסים איזו הם למי שפדה את בנו ואיזה מהם למי שלא פדה רק הבנים נתערבו ועד שלא חלקו יכול לגבות מנכסי מי שלא פדה בחמש סלעים. והוא נוטל חמש סלעים מן הנכסים הידועים שהם נכסי מי שלא פדה את בנו והמותר נכסים של כל אחד חולקין בשוה ושפיר קתני עד שלא חלקו חייבין דהיינו שחייבים ליתן נכסי מי שלא פדה שהרי הם ידועים וניכרים ולא יחלקום ביניהם אלא מיתר הנכסים אבל מר"י דסובר דאף משחלקו חייבים שפיר מוכח דלא כרבא דהא כשבאים בני תערובות לחלק בנכסי האבות זה נוטל מחצה מנכסי אביו ומחצה מנכסי אביו של חבירו וכן השני נמצא אצל כל אחד מהבנים יש מחצה משל אביו ומחצה מנכסי אב חבירו ועל מחצה שהגיע לו משל נכסי אביו אין הכהן יכול לגבות ממנו אף לר"י דמצי מדחי לי' ולומר מי שפדה את בנו הוא אבי וכבר נפדיתי רק מהמחצה השני יכול הכהן לגבות ולומר כיון שיש בידך מחצה משל מי שלא פדה ויש לך דין לוקח ע"ז (שנתת תמורת זה מחצה של אביך] אני יכול לגבות ממך עבור השני משום דר"י סובר מלוה הכב"ת גובה מלקוחות להכי אמר ר' יהודא אם יש עשרה דינרין לזה ועשרה לזה חייבים והיינו שיכול לגבות מכל אחד ממה שהגיע לידו מהנכסים שנשארו ממי שלא פדה את בנו וא"כ קשה לרבא האיך גובה מהמחצה שהוא לוקח עלי' הא כיון דאין יכול לגבות ממי שמכר לו דיכול לדחותו ולומר אנא בן הפודה אנא גם מהלוקח אינו יכול לגבות אע"ג דיכול לומר לו ממ"נ אם אתה לא נפדית תן לי מחצה ירושתך ואם אתה נפדית וחבירך לא נפדה הרי אתה לוקח מחבירך מ"מ הא נכסי דאיניש אינון ערבין וכל היכא דלא מצי גבי מדידי' לא מצי תבע מלוקח ומוכח מזה דר' יהודא סובר כר' ירמי' דגובין בממ"נ בשני יוב"ש שלקח א' מחבירו בע"ח גובה ממנו ולא מצינו למיפסק דלא כר' יהודא דמאן פליג עליו ורבא דאמר מכדי נכסי דאיניש אינון ערבין מוכח בש"ס דלא ידע מהך ברייתא דהא איהו מוקי לר"י שם (בדף מ"ח) דר' יהודא סובר חמש ואפילו חצי חמש ומותבינן שם עליה בש"ס מברייתא דקתני אחין שחלקו אם יש עשרה זוז לזה ועשרה זוז לזה חייבים. ואיתותב שם רבא מהך ברייתא ומהך תיובתא מוקים לפלוגתא דר"מ ור"י בגוונא אחרינא יעו"ש וכיון דע"כ דלא ידע רבא מברייתא דמייתי הש"ס דאיתותב מינה דאי הוה ידע לה לא הוה אמר דר' יהודא סובר חמש ואפילו חצי חמש דהא בהדיא אמר ר"י אם יש לזה עשרה ולזה עשרה דינרים כו' אלמא דסבר חמש ולא ח"ח לא מצינן למיפסק כרבא בהא מילתא דנכסי דאיניש אינון ערבין משום דמדברי ר' יהודא מוכח דלא כוותי' ואנן חזינן דהש"ס מייתי הך ברייתא דרבי יהודא בעינן למיפסק דלא כרבא אלא כהך ברייתא דבני תערובות דמוכח מינה דלא אמרינן מכדי נכסי דאיניש אינון ערבין לי' אלא דגובה בתורת ממ"נ. וא"ש מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל הך דינא דרבא ולא פסק כוותי':
וכיון שנתבאר דלא אמרינן מכדי נכסי דאיניש אינון ערבין ואף היכא דלא מצי גבי מדידי' מצי גבי מנכסים היכא דאיכא ממ"נ וכיון שביארנו לעיל דבוודאי פדיון בכור מהני תפיסה ואין מוציאין מידו ה"ה דמהני גם בספק פדיון בכור אע"ג דליכא אלא שיעבוד נכסים ומדידי' לא מצי תבע והך סברא שכתב המח"א ז"ל דכיון דליכא אלא שיעבוד נכסים לא מצי תפס כל היכא דלא מצי גבי מדידי' מחמת ספק לא נתברר לן:
שוב מצאתי באו"ז (שו"ת סימן ח') שכתב ואותן בני אדם שמתו בכוריהם בלא פדי' חייבין לפדותם לאחר מותם כדתנן מת הבן בתוך ל' יום אעפ"י שנתן לכהן יחזיר ואחר ל' יום אעפ"י שלא נתן יתן ואם אינו רוצה ליתן הרי הוא גוזל את השבט וכהן שתפס הימנו חמש סלעים זכה דאפילו בספק בכורות בעינן למימר דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו ואפילו לרבה דאמר מוציאין מידו בספק מ"מ בוודאי אין מוציאין בתוקף לכתחילה עכ"ל הרי משמע מדבריו בהדיא דמדמה ספק בכור אדם לספק בכור בהמה ולמ"ד בספק בכור בהמה אין מוציאין מידו גם בספק בכור אדם אין מוציאין מידו כדמשמע מפשטות לישנא דאור זרוע שלא כדברי הרב בעל מחנה אפרים ז"ל כ"ז נלע"ד: