שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק יורה דעה
סימן נג
כתב הטור (סימן א') תניא וזבחת וגו' כאשר צויתיך מלמד שנצטווה משה על פה בהלכות שחיטה עכ"ל והקשה ע"ז הט"ז מהא דאיתא בסנהדרין (דף נ"ו) דשבת וכאו"א נצטוו במרה דכתיב בהם כאשר צוך. ונ"ל ליישב כיון דר"ע סובר בחולין (דף י"ז) דבשר נחירה הותר להם במדבר ודריש לה מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך ומצאנך דלא בא הכתוב אלא לאסור בשר נחירה שבתחילה הותר להם א"כ לא שייך לדרוש כאשר צויתיך במרה דלמאי יצוה להם דיני שחיטה כיון שעדיין נחירה הותר להם ולא נצטוו עדיין על השחיטה ולהכי דרשינן שנצטוו ע"פ בסיני שאז נצטוו כל הדינין אף אותן שאינן נוהגין עכשיו שוב מצאתי שגם הכרו"פ כתב ליישב כן קושית הט"ז:
אולם לכאורה נ"ל דזה אינו דאף לר"ע דסובר דבשר נחירה הותר במדבר זהו אחר הקמת המשכן וכמו שנבאר בטעמא דמילתא אבל קודם הקמת המשכן הי' בשר נחירה אסור גם לר"ע ובזה יתיישב לנו בעזהי"ת דברי הרמב"ם ז"ל דז"ל הרמב"ם ז"ל (בהלכות שחיטה) כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו על שחיטת חולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר עכומ"ז ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' ואל פתח אה"מ וגו' למען אשר יביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לד' אבל כל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר לבד בעת היתר נחירה ונצטוו כשיכנסו ישראל לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה כו' עכ"ל ותמהו המפרשים ז"ל דהא בגמרא איתא דר"ע ורי"ש פליגי דלר"ע בשר תאוה לא איתסר כלל ולר' ישמעאל בשר נחירה לא אישתרי כלל והרמז"ל תפס דברי שניהן דבשר תאוה איתסר ובשר נחירה אישתרי והוא נגד דברי הש"ס ובאמת גם התוס' שם הקשו מנ"ל להש"ס דפליגי דילמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל ואף דלכאורה אם בשר תאוה איתסר היכי משכחת לה דלישתרי בשר נחירה מ"מ הא משכחת לה בבעלי מומין דלא חזו להקרבה עיי"ש בתוס' ד"ה ר"ע:
אבל נראה לי דדברי הרמב"ם ז"ל נכונים מאוד דז"ל הגמרא (בדף ט"ז) אמתניתין דהכל שוחטין ולעולם שוחטין הכל שוחטין הכל בשחיטה ואפילו עוף לעולם שוחטין מאן תנא אמר רבה ר' ישמעאל היא דתניא כי ירחיב ה' את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו' ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחילה נאסר להם ב"ת משנכנסו הותר להם בשר תאוה ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין מתקיף לה רב יוסף האי לעולם שוחטין לעולם שוחטין ואוכלין מבעי לי' ועוד מעיקרא מאי טעמא איתסר משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מ"ט אישתרי דהוו מרחקי ממשכן וכ"ש השתא דארחיקו להו טפי אלא אמר רב יוסף ר"ע היא דתניא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחילה הותר להם ב"נ משנכנסו לארץ נאסר להם ב"נ ועכשיו שגלו יכול יחזרו להתירן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין במאי קמיפלגי ר' עקיבא סבר ב"ת לא איתסר כלל ור"י סבר ב"נ לא אישתרי כלל עכלה"ג. והנה בהא דאמר ר"ע ב"נ אישתרי להו ע"כ הטעם שלא נצטוו במדבר עדיין על מצות שחיטה וסגי להו בנחירה ואף דתנן בקידושין (דף ל"ו) כל מצוה שאינה תלוי' בארץ נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל מ"מ מצינו גם חובת הגוף שלא נצטוו עד שנכנסו לארץ כמו ביעור עכומ"ז דאמרינן בע"ז (דף מ"ה) שלא נצטוו עד שנכנסו לארץ עיי"ש דקאמר כיבוש א"י קודם לביעור עכומ"ז וע"כ צריך לאמר כן ואף דבאמת בהא דסובר ר"ע דבשר נחירה אשתרי להו אפשר לומר שני טעמים אחד שלא נצטוו עדיין במדבר על מצות שחיטה עד שבאו לארץ וכנ"ל:
ואפשר לומר טעם אחר דהוצרך להתיר להם נחירה משום כיון דהוו מקרבי למשכן ומטעם דהוו אסורים לשחוט בשר תאוה משום דמחמת התקרבותם למשכן דמי הכל לקדשים בחוץ וכל שישחטו ויאכלו דומה כמו ששוחטין קרבן להכי הוצרך הכתוב להתיר להם בשר נחירה דכשנוחרין ואוכלין שוב אינו דומה לקדשים בחוץ שהרי קדשים צריכים שחיטה כדאמר שם בש"ס מדכתיב ושחט את בן הבקר ונחירה פסול בקדשים ולהכי נתנה התורה להם הכשר נחירה כדי שעי"ז יכולים לאכול בשר תאוה ולא ידמה לקדשים בחוץ ולפי טעם זה בעינן למימר דמסיני עד הקמת המשכן נצטוו על השחיטה ורק אחר הקמת המשכן שנאסר להם בשר תאוה הותר להם בשר נחירה כדי שיהא רשאים לאכול ולא יהא דומה כקדשים בחוץ וחיה ועוף ובעלי מומין היו יכולים לשחוט ולאכול דבזה אין חשש מה שדומה לקדשים בחוץ דהא לאו בני קרבן נינהו וכבר נצטוו על השחיטה מסיני רק דבאותן דבני קרבן הותר להם נחירה כדי שלא ידמה לקדשים בחוץ מחמת דמקרבי למשכן. אבל חיה ועוף ובעלי מומין דלאו בני קרבן נינהו שרי בשחיטה ואפשר דמחויבים לשחוט ולא לנחור וזה א"א לאמר דבשר תאוה נאסר להם משום דהוו מקרבי למשכן ובשר נחירה הותר להם משום דלא נצטוו עדיין על השחיטה עד אחר ביאתם לארץ כמו שאמרנו לעיל דהא כיון דלא נצטוו עדיין על השחיטה בחולין ואפי' חיה ועוף ובהמות בעלי מומין נמי מותרין לנחור ולאכול א"כ לאו בני זביחה נינהו עדיין וא"כ אמאי אסורין לשחוט בשר תאוה הא אע"ג דמקרבי למשכן אפ"ה אין שחיטת חולין דידהו דומה לקדשים בחוץ דהא קדשים בעי שחיטה ומתנאי השחיטה שיהא גברא בר זביחה ומטעם זה פסלינן אנן שחיטת עכומ"ז משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה שחיטתו כשירה ומה שנשחט ע"י אינו בר זביחה דומה לנחירה וכאלו נפלה סכין מאליה ושחטה וכיון שהם לא נצטוו על הזביחה זביחה דידהו הוי כמו נחירה ואם יזבחו נמי לא יותפס בהן שם קדשים בחוץ כמו שאין נתפס שם קדשים בחוץ אם נוחרין משום דקדשים בעי שחיטה והם נוחרין ה"נ אין נתפס שם קדשים בחוץ בזביחה דזביחה דידהו לאו כלום הוא אלא כמו שנפל סכין מאיליו ושחט דלאו זביחה הוא וכמו שהיו מותרין לשחוט בהגרמה ושהיי' ודרסה [דודאי לא נאסרו בזה כיון דלאו שחיטה הוא כלל ה"נ לא היו אסורין לשחוט משום דלאו בני זביחה נינהו וזביחה דידהו כהגרמה ועיקור דמי]:
ועוד דלפמש"כ הגאון בעל ושב הכהן ז"ל דבמדבר הי' צריך להיות שחיטת הקרבנות ע"י כהנים דווקא דהא דשחיטה כשירה בזר הוא משום דשחיטה לאו עבודה היא וגם חולין בעי שחיטה ולענ"ד יש לפקפק בזה דהא לדידן דחולין בעי שחיטה נמי יש חילוק בין שחיטת חולין לשחיטת קדשים דבחולין לא בעי כוונה לשחיטה כדאמרינן בחולין (דף ל"א) דהפיל סכין לנעוץ בכותל והלכה ושחטה כשירה ובקדשים מתעסק פסול כדאמרינן (בדף י"ג) מניין למתעסק בקדשים שהוא פסול כו' ואפ"ה אמרינן דשחיטה לאו עבודה היא א"כ ה"ה לדידהו אע"ג דחולין סגי בנחירה וקדשים בעי שחיטה אפ"ה כשירה בזר דלאו עבודה היא וצ"ע ואפשר לחלק] וא"כ במדבר דחולין שרי בנחירה וקדשים בעי שחיטה מיקרי עבודה ובעי כהן א"כ ודאי דאין שחיטת חולין דידהו משוי שחיטתן לשחיטת קדשים בחוץ אע"ג דמקרבי למשכן דקדשים בעי כהן וישראל ששחט לא מיתפס בי' דין קדשים בחוץ וא"כ א"א לומר כלל דבשר תאוה אסור משום דמקרבי למשכן ובנחירה מותרין משום דלא נצטוו עדיין על השחיטה דאם לא נצטוו על השחיטה כלל לא היה אסור בשר תאוה דשחיטה דידהו דמי ממש לנחירה ולא איכפת לן כלל במה דמקרבי למשכן ומאן דסובר דבשר תאוה איתסר משום דמקרבי למשכן ע"כ דלדידי' שפיר נצטוו על השחיטה מסיני ובחיה ועוף ובעלי מומין מחויבים לשחוט ומקריין בני זביחה שפיר ורק בבהמות תמימים נאסרו לשחוט משום דמקרבי למשכן ובכל בהמת חולין ששוחטין נתפס בה שם קדשים בחוץ [ולדעת רש"י ז"ל שם כרת נמי מחייבי אם שחטו בהמת חולין וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחידושיהם] דכיון דבני זביחה נינהו בחיה ועוף ובעלי מומין דומה זביחתן לשחיטת קדשים בחוץ דגם שחיטת קדשים לא בעי כהן דלא מיקרי עבודה דהא גם חיה ועוף ובעלי מומין בעי שחיטה הלכך בזר נמי כשר ודומה זביחת חולין ע"י זר לשחיטת קדשים:
ומעתה אחרי שנתברר לנו דמאן דסובר דב"ת איתסר משום דהוו מקרבי למשכן אם יסבור נמי דרשה דבשר נחירה הותר להם אי אפשר לי' לומר בטעמא דהיתר בשר נחירה אלא משום מחמת שנאסרו בבשר תאוה ולא רצה הכתוב לאסור להם בשר בהמות תמימים להכי הוצרך הכתוב ליתן להם הכשר נחירה לבשר בהמות תמימים כדי שלא יהא נתפס בשחיטתן דין קדשים בחוץ מחמת התקרבות למשכן וא"א לו לאמר דלא נצטוו כלל על מצות שחיטה כמו שבארנו א"כ רבה דקאמר דלעולם שוחטין דמתניתין אתי להתיר בשר תאוה כר' ישמעאל ורב יוסף פריך עליו ואמר דלהא לא איצטריך להשמיענו דמעיקרא מ"ט איתסר דהוו מקרבו למשכן ואח"כ דאישתרי מחמת דארחיקו להו וכ"ש השתא דארחיקו טפי והוצרך לשנויי דמתניתין דלעולם שוחטין אתי לאשמעינן דבשר נחירה אסור דלא נימא דשרי כמו במדבר הוצרך לומר דפליגי ורי"ש סובר בשר נחירה לא אישתרי ור"ע סובר דבשר תאוה לא איתסר דהא אי אפשר לו לפרש דלא פליגי ובשר תאוה איתסר ובשר נחירה אישתרי כיון דמפרש דמתניתין דלעולם שוחטין אתי לאשמעינן שלא יחזרו להיתר בשר נחירה וא"כ תחזיר עליו אותו קושיא שהקשה על רבה דמעיקרא מ"ט אשתרי בבשר נחירה משום דכיון דנאסר להם בשר תאוה הוצרך ליתן להם הכשר אחר לחולין היינו נחירה ובשר תאוה נאסר משום דהוו מקרבי למשכן ועכשיו דמרחקי טפי ודאי דהותר להם בשר תאוה וממילא דאסורין בבשר נחירה דהא לא הותרו אלא משום איסור בשר תאוה ועכשיו דמרחקי והותר בשר תאוה פשיטא דאסורין בבשר נחירה להכי הוצרך לומר דפליגי דר"ע סובר ב"ת לא איתסר וטעמא דאשתרי בנחירה הוא משום דלא נצטוו כלל על השחיטה במדבר עד בואם לארץ ושפיר הוצרך להשמיענו מתניתין דלעולם שוחטין כי היכי דלא נימא דעכשיו שגלו יחזרו להתירן הראשון כמו שהיו מותרין בב"נ קודם כניסתן לארץ משום דסובר דבמדבר לא נצטוו כלל על השחיטה וא"כ הרי מוכרח לאמר דפליגי דא"א לאמר דלא פליגי כמ"ש התוס' דכיון שלא נצטוו עדיין במדבר על השחיטה א"א לאסור בשר תאוה משום דמקרבי למשכן כמו שבארנו דאין שחיטתן כלום ודומה לנחירה כיון שלא היה נוהג בהם מצות שחיטה כלל וכ"ז הוא לרב יוסף דמפרש מתניתין דלעולם שוחטין כר"ע שבא לאסור בשר נחירה דהוצרכנו לפי"ז לפרש טעמא דהיתר בשר נחירה שלא נצטוו כלל עדיין על השחיטה כי היכי דלהוי רבותא במאי דאשמעינן מתניתין איסור נחירה בזה"ז אבל במסקנא התם דחי רבא אוקימתא דרב יוסף ג"כ ומפרש הא דקתני לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה א"כ שוב אפשר לנו לאמר דטעמא דר"ע דהיתר בשר נחירה הוא משום דאית ליה דרי"ש דבשר תאוה נאסר וכיון שהצריכה תורה להתיר להם בשר תמימים הוצרכה ליתן להם הכשר אחר לשחיטת חולין דהיינו נחירה ובעינן למימר שנצטוו על השחיטה גם מסיני עד הקמת המשכן ורק אחר הקמת המשכן דמקרבי למשכן הותרו בבשר נחירה כי היכי דלא להוי כמו שחיטת קדשים בחוץ וגם אז לא הותרו רק בבני קרבן אבל חיה ועוף ובעלי מומין בעי שחיטה וכיון דהוזהרו מכבר על השחיטה וגם כעת מוזהרים לשחוט חיה ועוף ובע"מ מקריין בני שחיטה ודמי זביחתן לקדשים בחוץ ולהכי ניתן להם נחירה ושוב אין אנו צריכין לומר בטעמא דהיתר נחירה משום שלא נצטוו על השחיטה כמו שמפרש ר' יוסף. דזה דוחק גדול כיון דשחיטה חובת הגוף ואינה תלוי בארץ אמאי לא נצטוו אלא דנצטוו והותרו לפי שעה בבהמות תמימין ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דרשה דר"ע ודרי"ש דבשר תאוה איתסר ובשר נחירה אישתרי והיינו בתמימים ועדיף טפי לפרש דלא פליגי רי"ש ור"ע וגם אין אנו צריכים לאמר דלר"ע לא נצטוו כלל על השחיטה קודם כניסתן לארץ אף שהוא חובת הגוף:
ולפי מה שבארנו בדעת הרמז"ל דלמסקנא אמרינן דהיו מצווין עה"ש קודם הקמת המשכן אפשר לפרש כפשוטו הא דדריש וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב א' בעוף ועל רוב שנים בבהמה ולא דריש כאשר צויתיך במרה דהא אין מוכח לדרוש כאשר צויתיך במרה דהא אף שלא נצטוו במרה א"ש נמי לשון כאשר צויתיך משום דכיון דמצות זביחה היה לה הפסק ומהקמת המשכן ואילך הותרו בנחירה הוצרך לומר כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר וזבחת כאשר צויתיך בסיני לא כמו כל מ' שנים שהייתם במדבר שהותר לכם בשר נחירה רק תזבח כאשר צויתיך משא"כ גבי שבת וכאו"א שלא היה למצותם הפסק מאי כאשר צויתיך דקאמר ש"מ שנצטוו במרה וזה פשוט:
ויש להקשות לכאורה במש"כ הרמז"ל שכל הרוצה לשחוט יביא שלמים דמשמע שהיו יכולים להביא שלמים במדבר. ובחגיגה (דף ו') קאמר ר"ע אקרא דעולת תמיד העשויה בהר סיני קרבה ושוב לא פסקה הא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה שבטו של לוי קרבוה שלא עבדו עכומ"ז עיי"ש אבל ישראל לא היו יכולים להקריב. ופי' הטו"א שם שלא היו יכולים להקריב לפי שהיו נזופים. והא דאמרינן במ"ק (דף ט"ו) בבעיא דמנודה מהו שישלח קרבנותיו וקאמר רב יוסף ת"ש כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ושלחו קרבנותיהן זהו לר' ישמעאל דסובר בשר נחירה אסור להם ולא היו יכולים לאכול בשר כ"א בזביחה ובשר תאוה היה אסור להם וע"כ דהקריבו שלמים ואכלו הבשר ומזה מוכח שמנודה יכול להקריב אבל ר"ע לטעמי' דבשר נחירה הותר להם והיו יכולים לאכול בשר נחירה סובר באמת שמנודה אסור להקריב והוצרך לומר ששבטו של לוי הקריבו התמיד ואם כן איך כתב הרמז"ל ששחטו שלמים והלא היו מנודים ולר"ע מנודה אסור להקריב וצ"ל דבאמת מש"כ הרמז"ל שהיו שוחטים שלמים קאי רק אשבטו של לוי ועיין ברמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות ביאת מקדש) שכ' ג"כ שהדבר ספק אם מנודה מותר בהבאת קרבנותיו. ואין להקשות לרב יוסף דפשיט במ"ק (דף ט"ו) דמנודה מותר לשלח קרבנותיו מהא דלרי"ש ע"כ דשלחו קרבנותיהם לפשוט מר"ע דאמר שבטו של לוי הקריבו התמיד אבל שאר שבטים היו אסורים ש"מ דמנודה אסור בהבאת קרבנות. דאפשר לומר דלהכי לא פשיט ליה מר"ע דשם (ע"א) פשיט רב יוסף דמנודה אסור בשאלת שלום מדתנן גבי תעניות שאסורין בשאילת שלום כבני אדם הנזופין למקום ודחי לי' אביי ודלמא שאני מנודה לשמים דחמיר ולהכי לא פשיט מר"ע דאינו משלח קרבנותיו דאיכא למימר מנודה לשמים חמור ופשיט מרי"ש דשרי אפילו במנודה לשמים דחמיר ודחי לי' דאיכא למימר נמי איפכא שאני מנודה לשמים דקיל:
סימן נד
כתב הרא"ה ז"ל (בבדק הבית) בשוחט בהמת חבירו לשם עכומ"ז אע"ג דלא אסרה ע"י מעשה מ"מ באכילה אסורה וז"ל והיכא דלית לי' בה שותפות לא מתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלאו משום דאסר דבר שא"ש אלא משום דהאי גברא לא חזי לשחיטה והוי לי' כנוחר ובגמ' נמי אמרינן דדוקא בישראל מומר הא לא"ה אמרינן לצעורי קמכוון ולא מתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלא חזי לשחיטה כדאמרן עד כאן לשונו:
וממשמעות דבריו משמע שאסור באכילה מה"ת דה"ל כנוחר והר"ן ז"ל הביא דבריו (בפ"ב דחולין) והט"ז ביור"ד (סי' ד') פי' כוונתו דלהכי אסורה באכילה מה"ת דכיון דאמרינן אין אדם אוסר דשא"ש ומסלקין אנו מעשה שחיטתו הרי היא כמו שנשחטה מאילי' ואנן קיי"ל נפלה סכין ושחטה פסולה דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ומטעם זה כתב דאם שנים שוחטין ואחד כוונתו לשם עכומ"ז בדבר שא"ש מותר אף באכילה דכיון דאיכא חד שלא הי' כוונתו לעכומ"ז הבהמה מתכשרא בהאי דשחט שחיטה מעליא:
והנה לכאורה קשה טובא ע"ד הרא"ה ז"ל מש"ס דחולין (דף מ') דפריך לעולא דאמר אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה מברייתא דהשוחט בחוץ בשבת לעכומ"ז חייב ג' חטאות ואי אמרת אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה מכי חתך בה פורתא אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא עיי"ש ולדברי הרא"ה ז"ל תיקשה גם אם נימא אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה הא מ"מ אסורה באכילה והוי לה כנוחר ולא מחייב אשחוטי חוץ כיון דמיד אחר התחלת השחיטה הוי' לי' כנוחר פטור אשחוטי חוץ ומצאתי שגם הרשב"א ז"ל במשמרת הבית הקשה כן:
ולענ"ד נ"ל ליישב דכיון דעיקר טעמו של הרא"ה ז"ל שאוסר באכילה לפי פי' הט"ז משום דכיון דאנו מסלקין מעשיו הוה כשחיטה שנעשה מאילי' ואסורה וכ"ז הוא אם אין אוסרין אותה כלל ולא נתפס בה דין תקרובת עכומ"ז כלל כמו שוחט בהמה של חבירו לעכומ"ז דאמרינן אין אדם אוסר דשא"ש ומבטלין מחשבתו לגמרי בזה אנו אומרין כיון שאנו מסלקין מחשבתו גם מעשיו מסולקין וכמו שנשחטה מאלי' דמי אבל השוחט בהמת קדשים בחוץ לעכומ"ז דבשעת גמר השחיטה חל איסור קדשים בחוץ וקדשים בחוץ אסור בהנאה וכל מידי דאסור בהנאה לאו דמרי' נינהו כדאמרינן בב"ק (דף ע"א) וכ"כ בחטאת ששחט בחוץ פקע רשות הקדש מיני' ואמרינן במעילה (דף ב') כל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת שכבר פקע מהם רשות הקדש ופשיטא דה"ה נשחטו בחוץ ומדרבנן בעלמא מועלין בהם אבל מה"ת פקע רשות הקדש מינייהו והוי הפקר ואף שאין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה מ"מ דבר הפקר ודאי דיכול לאסור ע"י מעשה זו כמו שבארנו לקמן בתשובה וא"כ חל על הבהמה דין תקרובת עכומ"ז בשעת גמר שחיטה וכיון דחל עלה דין תקרובת עכומ"ז הרי נתקיימה מחשבת השוחט ששחטה לעכומ"ז ויש בזה דין שחיטה שכיון שאין אנו מסלקין מחשבתו גם מעשיו אינם מסתלקין והוי שחיטה מעליא וחייב משום עכומ"ז ומשום קדשים בחוץ דהא לא אמר בדוקא שרוצה שתאסר בתחילת שחיטה רק שרוצה ששחיטה זו תהא לעכומ"ז ויתפס בה תקרובת עכומ"ז והרי נתפס בה דין תקרובת עכומ"ז בגמר שחיטה בשעה שנגמר גם איסור שחוטי חוץ ולהכי א"ש למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה דלדידי' אינה נאסרת אלא בסופה ולהכי חייב משום שחוטי חוץ משום דעד סוף השחיטה הוי השחיטה כדינה ול"א דמפסלא מחמת שהוא רוצה לשוחטה לעכומ"ז ובאמת לא נתפס בה דין תקרובת עכומ"ז והוי כמתה מאילי' כיון דסוף סוף בסופה נתפס בה דין תקרובת עכומ"ז:
מיהו מדברי רש"י ז"ל משמע למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה לא מתסרא הבהמה אפילו בסוף שחיטה שכ' שם (בדף מ"א) ואי אין אדם אוסר דבר שא"ש מאי איריא דתני עוף אפילו בהמה נמי דהא לא פקע שם קדשים מיני' ומיהו איהו מחייב משום עובד עכומ"ז דמ"מ אע"ג דלא מתסרא מפלח פלחא עכ"ל משמע מדבריו בהדיא שלא נאסרה כלל הבהמה אפילו בסוף השחיטה ונראה שטעמו של רש"י ז"ל דאע"ג דבסוף השחיטה פקע שם קדשים מינה ויצא מידי מעילה ד"ת מ"מ כיון דמדרבנן יש בה מעילה כדאמרינן פ"ק דמעילה (דף ב') יש עליה עדיין רשות הקדש ומקרי דבר שא"ש ואינו נאסר אף ע"י מעשה:
ומיהו בעיקר סברת הרא"ה ז"ל קשה לכאורה מהא דאמרינן בנדרים (דף ל"ה) איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא ופשיט מדתנן הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין אלא שפיגולן פיגול אא"ב שלוחי דרחמנא שפיר אבל אי אמרת שלוחי דידן לימא לי' לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי וכ' הר"ן ז"ל שם וז"ל שוגג הוא דקשיא לי' בשלמא במזיד נהי דשלוחי דידן נינהו פיגולן פגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשי' קא עביד וקיי"ל בפ"ב דחולין (דף מ) אדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה אבל בשוגג אי שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול הא לאו אדעתי' דנפשי' קא עביד שנתכוין לעשות שליחותו ולימא לי' לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי עכ"ל הר"ן ז"ל ולדעת הרא"ה ז"ל קשה טובא דמאי מקשה הש"ס משוגג הא חזינן דמעיקר קרא דפיגול דחייב רחמנא כרת לא מקשה הש"ס משום דאיכא למימר דהא דחייב כרת בפיגול מיירי באמת שבעל קרבן הי' כהן ופגלו ועוד דמצי למימר דמיירי במזיד ובמזיד א"ש אף אי שלוחי דידן דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה רק דמקשה דכהנים שפיגלו במקדש דמיירי בקרבן של אחרים מדחייבין לשלם. וע"ז מקשה משוגג נימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי וא"כ לדעת הרא"ה מאי מהני הא דיאמרו הבעלים לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי דאף דאין השליח יכול לקבוע מחשבתו מחשבת פיגול בהאי קרבן משום שע"ז לא נעשה שליח מהבעלים מ"מ אם נסלק מעשה השליח מהקרבן הקרבן פסול בלא"ה ודמי כאלו לא נשחט מכח גברא ובזריקה כאילו לא נזרק מכח השליח והגיע הדם על המזבח מאיליו ונפסל הקרבן ולהכי חייבין לשלם ומאי מקשה הש"ס כלל:
ומיהו בלא"ה קשה לכאורה מאי פריך התם לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי דממ"נ אם נימא לתיקוני שדרתיך הרי נתבטל השליחות ואנן בעינן שליחות הבעלים וממילא הקרבן פסול דמסתמא מיירי נמי שנתפגל בזריקה דוודאי בעינן בה שליחות ואחרי כותבי זאת מצאתי להרשב"א ז"ל בחי' וז"ל וקשיא לי והא אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה רבה כדאמרינן בע"ז וי"ל דה"מ בשאר איסורין אבל הכא איבעי שליחות כשהוא משנה שליחותו ומעוות נמצא שאינו שליח לכך ולא הוי כשוחט קרבן אלא כנוחר ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי ואיהו לא קשי' לי' למה אינו כשר אלא פיגול הוא דקשיא לי' עכ"ל הנה הוא מפרש דקושית הש"ס לא מפסול הקרבן קשיא לי' אלא מחיוב כרת:
אבל לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלפי דבריו הו"ל להקשות גם ממזיד אמאי חייב כרת הא הוי קרבן פסול ולמה לי' להש"ס לאסוקי הך דיוקא דהא שוגגין פטורין דמשמע דרק משוגג קא מקשי [ועי' בפירוש הרא"ש בנדרים שם דבאמת הקושיא גם ממזיד ולא מייתי הברייתא אלא להוכיח דהוי פיגול מה"ת ואולי גם הרשב"א מפרש כן] ומזה מוכח כדברי הר"ן ז"ל דמקשה רק משוגג משום שאין השליח רוצה לאפוקי מדעת בעלים כלל ולא שייך בזה אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה וקושית הש"ס הוא ממה שהקרבן פסול ולא מכרת דהא בשוגג בלא"ה ליכא כרת וא"כ כיון שבארנו דקושית הש"ס מהא דהקרבן פסול הדק"ל דהא פסול מטעם דכיון דבעי שליחות והוא שינה בשליחות ממילא ליכא כאן שליחות ונפסל:
ולכאורה היה אפשר לומר דהש"ס מפרש הא דהכהנים שפגלו במקדש היינו בשחיטה ובשחיטה לא בעי שליחות כיון דבזר נמי כשירה וכמו שבארנו במק"א והא דלא משני דמיירי באמת בשאר עבודות ונפסל הקרבן מטעם שינוי השליחות כדברי הרשב"א ז"ל הוא משום דהרשב"א ז"ל בגיטין (דף נ"ג) מקשה שם אהא דכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין מ"ש מעושה מלאכה בפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב רק בד"ש ותי' דשאני פיגול דבשעה שמפגל עושה מעשה ששוחט אבל הכא אינו עושה מעשה ומשמע דזהו דווקא בשחיטה דאיכא מעשה שחיטה אבל לא בשאר עבודות דבשאר עבודות חייב רק בד"ש ולהכי מקשה שפיר כיון דע"כ מיירי בשחיטה דלא בעי שליחות לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי מיהו ז"א דא"א לומר דהש"ס סובר דמתניתין מיירי רק בשחיטה דא"כ אפילו אם נימא דכהני שלוחי דשמיא נינהו נמי תקשה אמאי יכול לאסור הא על שחיטה לא שייך לומר דרחמנא שוויא שליח אף לאסור דמאן שוויא שליח דכיון דשחיטה כשירה בכל אדם הא לא נעשה הכהן שליח לשחוט דדוקא בשאר עבודות שייך לומר שלוחי דשמיא ולא בשחיטה ומדקאמר הש"ס א"א שלוחי דשמיא שפיר ע"כ דמוקי לה בשאר עבודות דבעי שליחות ומה דחייב בדיני אדם ולא מדמינן לה לעושה מלאכה בפרת חטאת שהכניסה לרבקה בשביל שתינק ותדוש שפטור מד"א. משום דהתם ליכא מעשה כלל דבשעת הכנסה לרבקה לא מיפסלה ואח"כ כשדשה מיירי דהוא לא עביד מעשה והיא דשה מאיליה רק שפוסלה במחשבתו שרוצה שתדוש וכיון דלא הוי אלא מחשבה להכי פטור מד"א משא"כ בפיגול דבשעה שמחשב זורק וקא עביד מעשה חייב נמי בד"א] וא"כ הדק"ל מאי מהני הא דמצי למימר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי:
מיהו לשיטת הר"ן ז"ל נראה דלק"מ כיון דכ' דלא שייך בשוגג אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה משום שלא רצה לאפוקי מדעת בעלים א"כ אין בזה ביטול השליחות נמי כיון שעשה הדבר לדעת בעלים רק שהי' שוגג שהי' סובר שאין הקרבן נפסל בכך השליחות קיימת ורק מחשבתו מתבטלת מטעם לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי ודוקא היכא דשינה השליח במעשה אז בודאי אמרינן דאף בשוגג השליחות מתבטלת אבל הכא דהמעשה עביד כפי שנצטווה רק שחישב מחשבה הפוסלת בזה אמרינן כיון שעשה בשוגג ולא רצה להוציאה מציווי הבעלים מעשיו קיימים ומחשבתו מתבטלת משום לתיקוני שדרתיך כו' ושפיר פריך אמאי פיגולן פיגול:
ולפי"ז לא קשה על דברי הרא"ה דלהוי כנוחר מטעם דכיון דאנו מבטלין מחשבתו כמאן דלא עביד דמי דגם הרא"ה לא אמר אלא כששחט בהמת חבירו לעכומ"ז מדעת עצמו שזה רצה להוציא מדעת בעלים וכיון שאנו מבטלין מחשבתו גם מעשיו מתבטלין אבל הכא גבי פגול ששחט אדעת בעלים ובשוגג חישב מחשבה הפוסלת בזה אף שהמחשבה מתבטלת מ"מ מעשה דידי' קיים שהרי רצה למלאות שליחות הבעלים ואלו הוה ידע שמחשבתו פוסלת אף הוא לא הי' מחשב כלל להכי מעשיו קיימין ומיושבין דברי הרא"ה ז"ל:
אולם לענ"ד אין כוונת הרא"ה ז"ל כמו שפי' הט"ז דלהכי אסורה באכילה משום דכמאן דלא עביד דמי היכי שמחשבתו מתבטלת אלא כוונת הרא"ה ז"ל דלהכי אסורה באכילה משום דגברא לא חזי דאף דאין הבהמה נאסרת בתקרובת עכומ"ז משום שאין אדם אוסר דשא"ש מ"מ האי גברא עבד עכומ"ז ודמי למשתחווה להר שההר אינו נאסר וגברא חייב מיתה כדאיתא סנהדרין (דף ס"א) וקיי"ל דמומר לעכומ"ז שחיטתו פסולה והויא נבילה ואף דבפעם אחת לא נעשה מומר כמ"ש התוס' בחולין (דף י"ד) מ"מ הא כתב הר"מ ז"ל בפהמ"ש בחולין (שם) גבי שוחט בשבת דבמזיד נעשה מומר בתחילת שחיטה ושחיטתו פסולה כדין שחיטת מומר לעכומ"ז [ואף דבגמרא שם פריך אמתניתין דשוחט בשבת ונוקמה במזיד ור"מ צ"ל לדעת הרמז"ל דהש"ס בעי לאוקמי במזיד וכמ"ד מקלקל בחבורה פטור דלא נעשה מומר לחלל שבת כיון דהוי מקלקל והר"מ קאי למ"ד מקלקל בחבורה חייב וצ"ע] וה"נ בתחילת השחיטה נעשה מומר לעכומ"ז [וכמו שבארנו במק"א דאם גמר כל שחיטת הסימן לעכומ"ז נעשה למפרע כל השחיטה זבחי מתים דקיי"ל ישנה לשחיטה מתחילה וע"ס] ופסולה כל השחיטה דהוה לה כנוחר משום דגברא לא חזי והיינו דכתב הרא"ה ז"ל דגברא לא חזי ולא איהו אסר לה אלא דלא שרי לה דהיינו דמומר לעכומ"ז אינו ראוי להתיר ע"י זביחתו ומומר לעכומ"ז ששחט דמי לשחוטה מאילי' כגון נפלה סכין ושחטה דהויא נבילה דרחמנא אמר וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו שמתיר ע"י זביחתו אבל עכומ"ז ומומר לעכומ"ז אינו מתיר ע"י זביחתו ואף שאינו שלו מ"מ איהו לא שרי לה:
ולפי"ז לא קשה נמי קושית המשמרת הבית מהא דפריך משוחט בחוץ לעכומ"ז למ"ד א"א דבר שא"ש מכי שחיט בה פורתא אסרה כו' דמשמע דלמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש לא נאסרה דהתם כיון שהי' שוגג דהא חייב ג' חטאות קתני ובשוגג הא לא נעשה מומר כלל ומיושבים היטב דברי הרא"ה ז"ל:
ומש"כ הראיה ז"ל שם דגם למ"ד דבישראל אמרינן לצעורי קא מכוין מ"מ באכילה אסור ולכאורה קשה דהא כיון דאמרינן לצעורי קא מכוין ולא כיון כלל לעכומ"ז א"כ הא לא נעשה מומר ואמאי אסור באכילה וי"ל דגם זה נכון דבאמת הא דאמרינן לצעורי קא מכוין היינו דאף שאמר שכיון לעכומ"ז לא מהימן לי' ואמרינן דבמחשבתו לא כיון לעכומ"ז רק שאמר כן לצעורי' וע"ז קשה דהא בגיטין (דף נ"ד) אמרינן היה עושה עמו בטהרות וא"ל טהרות שעשיתי עמך נטמאו היה עושה בזבחים ואמר לו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו כל שבידו נאמן אבל אם אמר לו שעשיתי עמך ביום פלוני אינו נאמן עיי"ש בגמ' וא"כ ה"נ כשאומר שכיון באמת לעכומ"ז נאמן ואין לומר דהתם נאמן כשהוא בידו דמיירי כשאומר ע"י אחרים נטמאו אבל לומר על עצמו שעשה איסור אינו נאמן אפילו היכא דבידו. דז"א דהא בזבחים שעשיתי עמך נמי עשה איסור ואפ"ה נאמן היכא דבידו וא"ל דהתם גלי קרא דנאמן כשאומר פיגול דז"א דהא איכא לאוקמי קרא במפגל קרבן עצמו שיודע בעצמו שפיגלו אבל אם כהן אחר שאמר שפיגל קרבן שאינו שלו אינו נאמן ואף דדרשינן בנדרים (דף ל"ו) לא יחשב מ"מ ולא אמרינן לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי א"כ גלי קרא דגם אחר מצי מפגל מ"מ הא אפשר לומר דהאי קרא לא מהני אלא דלא נימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי ויש כח ביד הכהן לאסור אף שאינו שלו אבל לענין נאמנות אפ"ל דלא מהימן כיון שאינו שלו וקרא מיירי בשמעיני' דמפגל כדאמר בגיטין (דף נ"ד) אבל אם לא שמענו לא מהימן ומדלא מפליגינן בהכי ש"מ דכל שבידו מהימן אפילו לאמר שעשה בעצמו האיסור וא"כ ודאי דקשה לכאורה למה אמרינן בשוחט בהמת חבירו לעכומ"ז לצעורי קא מכוין הא עומד וצווח שלא אמר לצעורי ושחט באמת לעכומ"ז ואפילו אם אומר כן אחר ששחט נמי הא רבא סובר שם בגיטין (דף נ"ד) דכל שהי' בידו פעם אחת אפילו אמר אח"כ נמי נאמן א"כ אם אומר אחר השחיטה ששחט לעכומ"ז ולא לצעורי אמאי אינו נאמן ורוב פוסקים פסקו בזה כרבא עיין ברא"ש בגיטין (דף נ"ד) שם:
ונראה דהא דאמרינן דכל שבידו נאמן הוא דווקא על מה שנעשה פועל ולא על דבר אחר ובזבחים שנמסר הקרבן לידו להכשירו ולעשות בו הכשר קרבן ובלעדו הקרבן פסול דהרי הקרבן שחוט לפנינו ואם לא נעשה בו כל הכשר קרבן הרי הוא פסול והוא נעשה פועל להכשיר הקרבן לכן נאמן לומר שהוא פסול מחמת פגול וכן טהרות ויי"נ שהוזכר בתוספות וברא"ש שם בגיטין שהוצרכו לשימור מטומאה וניסוך כגון במקום שע"ה ועכומ"ז מצויים ליגע בהן והוא נעשה שומר ופועל לשמרם מנגיעת ע"ה או עכומ"ז ע"ז אמרינן דכל שבידו כעת לאביי או שהיה בידו פעם אחת לרבא נאמן מפני שנאמן לומר ע"ע שלא עשה פעולתו וכיון שלא עשה פעולתו דומה הקרבן כמי שלא הוכשר ע"י אדם ופסול והיין כמו שלא נשתמר מניסוך והטהרות כמו שלא נשתמרו מטומאה דמהני אמירתו למימר דכמאן דלא עביד פעולתו דמי ונאמן לומר שלא עשה פעולתו אבל באומר ששחט לעכומ"ז בשלמא לענין אכילה שפיר אמרינן כיון שהוא בידו מהימן לומר לא עשיתי פעולתי ונשחט בפסול ואסור באכילה דכמאן דלא עביד דמי דהא ע"ז נעשה פועל להכשירו לאכילה אבל לענין הנאה אטו הוא נעשה פועל שלא יהא השור נשחט לעכומ"ז עכומ"ז מאן דכר שמי' וע"ז לא נעשה שומר ופועל וכיון דבחזקת היתר להנאה קיימא אין ע"א נאמן לאסור בהנאה ולומר ששחטו לעכומ"ז ואף שבידו לשוחטו לעכומ"ז מ"מ הא לא מהני טעמא דבידו אלא במה שנעשה עליו שומר ומסלק פעולתו ונשאר הדבר בפסול וגבי שחיטה אם אנו מסלקין פעולתו ודומה כמו שהשור מת מעצמו לפנינו נמי אינו נאסר בהנאה וסובר הרא"ה ז"ל כדעת ר"ת דאין ע"א נאמן לאסור בדבר שלאו בידו ובקידושין דאמרי' אמר לו ע"א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ואפילו אינו בידו הוא משום דשתיקה כהודאה אבל אם אמר איני יודע אין הע"א נאמן אלא אם הוא בידו וגם מה שבידו אינו נאמן אלא בדבר שהפעולה נמסר בידו לתקנה בזה נאמן לאמר שלא נתקן ושפיר קאמר הרא"ה ז"ל אף למ"ד לצעורי קא מכוין לחלק בין אכילה להנאה דבאכילה אמרינן לא איהו אסר לה אלא לא שרי לה היינו שעל פעולתו המוטלת עליו מהני טעמא שבידו משא"כ בהנאה וזה ברור:
[וה"נ ודאי מסתברא לדינא דדוקא אם אמר טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו בשעה שהיה הוא עסוק לשומרן אבל אם אמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו בשעה שהיה בידך קודם שמסרתם לידי ודאי דאינו נאמן אע"ג דבידו לטמאן כעת לאביי או שהיה בידו לרבא וע"כ הטעם כמ"ש משום דלא מהני מה שבידו אלא להאמינו לסלק פעולתו ושמירתו אבל לומר שנאסרו או נטמאו קודם שנעשה פועל עליהן לא מהימן אף שבידו לטמאן כעת מיהו בזה בלא"ה לא מהימן דאם איתא דנטמאו או נתנסכו קודם שמסרן לידו לא הוי לי' לקבולי עליו לשומרן כיון שכבר נתנסכו או נטמאו] ואף דלא משכחת לה איסור אכילה בלא איסור הנאה דממ"נ אם כיון לצעורי מותר אף באכילה ואם כיון לעכומ"ז אסור אף בהנאה וגבי לא בדק בסימנים אמרינן בחולין (דף ט') דאם לא בדק בסימנים מטמאה אף במשא אף דלגבי טומאה ליכא חזקת איסור דהא לאו בחזקת טומאה קיימא מ"מ הואיל ולגבי אכילה קיימא בחזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור קיימא ממילא נמי מטמאה במשא משום דכיון דמהני חזקת איסור לאוסרה באכילה ואנו דנין שלא נשחטה כהוגן ממילא מטמאה במשא כדין נבילה אף דלגבי טומאה ליכא חזקת איסור ואפילו למ"ד דאסורה באכילה ולא מטמא משום דליכא חזקה לגבי טומאה הא כתבו שם התוס' דהוא משום דרוב פעמים שחט שפיר הא לאו הכי לא מצינן למיפלג בין אכילה לטומאה והכא מפלגינן בין אכילה להנאה אע"ג דהא בהא תליא ולא מצינן למפלגינהו ועיין ב"ב (דף קל"ד) בבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן מכאן ולהבא הואיל ובידו לגרשה ואינו נאמן למפרע וקאמר התם דאם אמר גרשתי למפרע אף מכאן ולהבא אינו נאמן ולא פלגינן דיבורא לומר דיהא נאמן לכה"פ מכאן ולהבא דבחד גופא לא מפלגינן דבורא וא"כ אמאי כ' הרא"ה ז"ל דמפלגינן דיבורא לאסור באכילה משום דהוי בידו ולענין הנאה אינו נאמן נראה דלא דמי דהכא כיון דמשכחת לה במחשבת עכומ"ז שיהא אסור באכילה ומותר בהנאה כגון בשוחט להר דאמרינן בחולין (דף מ') דהוי פסולה ולא זבחי מתים שפיר מצינן למפלג הנאה מאכילה ולא דמי לאכילה וטומאה דלא משכחת כלל שיהא אסור באכילה גבי חשש אינו זבוח כדין ולא יהא מטמא:
הרי נתבררו דברי הרא"ה ז"ל שמחלק בין איסור אכילה להנאה למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא מטעם דבאכילה אמרינן גברא לא חזי והוי כשחיטת מומר לעכומ"ז דאינו מתיר בשר באכילה משא"כ בהנאה ולמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו רק דאמרינן דלצעורי קא מכוין החילוק בין אכילה להנאה הוא משום דבאכילה נאמן לומר שלא כיון לצעורי' הואיל שהוא בידו ולענין הנאה לא מקרי בידו ודו"ק כ"ז נלע"ד:
סימן נה
ולענין קושית התוס' והרשב"א ז"ל שהקשו בהא דאמרינן בחולין (ד' י"ב) אמתניתן דכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה ואמרינן מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה ר' נתן הוא כו' ואמאי לא אמרינן דכוונת העומד על גביו מהני כמו גבי גט וחליצה:
ונ"ל דאפ"ל דלא שייך לומר דכוונת העוע"ג מהני אלא היכא דהכוונה היא לכוון לשמה כמו גבי גט וחליצה דבעינן שיכוון לפוטרה דכוונה זאת ראויה להתחלק מהמעשה ואין לה חיבור עם המעשה להכי אמרינן דאף אם עושה המעשה אינו יכול לכוון משום דעתא קלישתא דידי' ואיש אחר העע"ג מחשב אותה כוונה נמי מהני ומצטרפין מחשבת העע"ג עם מעשה דידי' משא"כ בשחיטה דאפילו לרבנן לא בעי כוונה לשם זביחה אלא לשם חתיכת סימנין דהיינו כוונה לעשות המעשה שהוא עושה וכוונה זאת לא חשיבי להתחלק מהמעשה אלא העושה גופא הוא צריך לכוון לשם עשיה שהוא עושה ובזה לא אמרינן זה עושה וזה מחשב דהוה מחשבה הדבוקה במעשה אבל מחשבת לשמה דגבי גט וחליצה דהוא מחשבה המיוחדת מהני מחשבת העע"ג והרי איכא מעשה ומחשבה יחד:
וראיה לזה דהא רבה בר עולא מוקי שם (ד' ב') הכל שוחטין לטמא במוקדשין וכולן ששחטו אליתא קמן דנשייליה ומ"מ אחשו"ק נמי קאי דמזה מוכיח הש"ס דלא בעי כוונה כמש"כ רש"י ז"ל וא"כ קשה הרי בקדשים ודאי בעינן כוונה לשם זביחה כמ"ש התוס' לקמן (ד' י"ג) ד"ה מנין דמתעסק בקדשים היינו שלא כיון לשם זביחה או שהיה סבור שהוא חולין וכוונת הקטן גרע מסתמא כמו שפי' התוס' בשמעתין (בד"ה קטן) דקיימא עולה בדרום וא"כ אמאי שחיטתן כשירה בדיעבד ודוחק לומר דוכולן ששחטו קאי אטמא במוקדשין ואחשו"ק בחולין ולשיטת התוס' שפירשו דמתני' מיירי באחרים שרואין אותן ששוחטים כהוגן ולא מכווני מידי תיקשי אמאי מהני בקדשים ואפילו לשיטת הרשב"א ז"ל שהבאנו בתשובה דלהכי לא מהני מחשבת הגדול העע"ג בשחיטה משום דלא שייך שליחות בשחיטה ואדם שוחט בהמת חבירו שלא מדעתו ומהני שחיטתו לטהר מידי נבילה וא"כ איכא למימר דכ"ז הוא בחולין דלא שייך שליחות בשחיטה אבל בקדשים דבעינן שליחות הבעלים גם בשחיטה כדילפינן בקידושין (דף מ"א) מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל מהני נמי מחשבת הגדול העע"ג מ"מ הא ביאר שם הפ"י דגבי שחיטת קדשים נמי לא בעינן שליחות משום דשחיטה לאו עבודה היא וא"כ לא מהני מחשבת הגדול עע"ג גם בקדשים אבל לפי מה שכתבתי א"ש דדוקא היכא דבעינן מחשבה לשם מעשה לא מהני מחשבת הגדול עע"ג דבעינן שהעושה בעצמו יכוין לשם מעשה אבל בקדשים כיון דבעינן כוונה לשמה ממש מהני מחשבת הגדול עע"ג:
אלא שיש לדחות סברא זו דכיון דלענין כוונת מעשה לא מהני מה שהגדול עע"ג ומחשב א"כ מאי מהני הא דבקדשים וגיטין בעינן מחשבת כוונה לאיזה תכלית הוא עושה הדבר מ"מ הא בעינן נמי כוונת מעשה ונהי דלענין כוונת איזה דבר בא העשיה מהני כוונת העע"ג מ"מ לענין כוונת מעשה לא מהני גדול עע"ג ומחשב וכיון דמחשבת חש"ו דמי כאין לו מחשבת מעשה כלל, א"כ לא מהני גבי קדשים וגיטין מחשבת הגדול עע"ג דדמי לעשה בלי כוונת מעשה דלענין מחשבת מעשה לא מהני מחשבת הגדול עע"ג ואטו קדשים דבעי מחשבה גדולה לשם איזה דבר הוא עושה מגרע גרע דלא בעי גבי דידהו מחשבת מעשה הא ודאי ליתא דוודאי בעי מחשבת מעשה שיכוין לעשות וכיון דחש"ו אין להו הך מחשבה ומחשבת גדול העע"ג נמי לא מהני לענין זה אכתי מאי מהני געע"ג בגט וקדשים מיהו גם זה נכון דאפשר לומר שפיר כיון דמהני מחשבת הגדול העע"ג לענין לשמה של קרבן מהני נמי לענין הא דבעינן כוונה לשם מעשה:
וכעין סברא זו מוכרחת בסוגיא דחולין דבעי מיניה שמואל מר"ה מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקר א"ל זו בידינו הוא לעכב מנין ת"ל לרצונכם תזבחוהו לדעתיכם זבחוהו ופרש"י ז"ל ד"ה מנין כלומר מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול כגון מתעסק בסכין להגביהו או לזורקו ושחט בקדשים שלא נתכוין לשם שחיטה עכ"ל וקשה ל"ל תרי קראי חד למצוה וחד לעכב הא למצוה לא צריך קרא כלל דהא ילפינן בפ"ק דזבחים (דף ד') דבעינן בכל הקדשים לשמן מדכתיב ואם זבח שלמים קרבנו עד שתהא זביחה לשם שלמים וילפינן כל הקרבנות משלמים מדכתיב זאת התורה כו' ומקשינן כל הקרבנות להדדי וכיון דלמצוה בעינן שיכוין לשמן ממש פשיטא נמי דבעינן שיתכוין לשם חתיכת סימנים וא"כ לא צריך קרא למצוה ובחד קרא תסגי לעכב וצ"ל משום דקיי"ל בזבחים דף ב') דסתמא נמי לשמה קאי כיון שהקדישום כבר לשם קרבן זה והא דכתיב אם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים היינו שלא יכוין בהדיא לשם קרבן אחר דהא מיקרי זביחה שלא לשם שלמים אבל סתמא מיקרי נמי לשם שלמים והשתא אי לאו קרא דושחט את בן הבקר למעוטי מתעסק הו"א דמהני נמי האי דסתמא לשמה קאי לענין כוונת חתיכה ודמי כאילו כיון לשם חתיכת סימנים ולשם הקרבן שהקדיש מתחילה ולא בעי כוונת חתיכת סימנין אף למצוה להכי בעינן קרא מיוחד לחתיכת סימנין הרי מבואר דאי לאו קרא דבן הבקר הו"א דמהני הא דסתמא לשמה קאי אף לענין כוונת חתיכת סימנים אע"ג דלא שייך לומר סתמא לשמה קאי אלא לענין הקרבן בעצמו שסתמא עומד לשם דבר שהוקדש אבל לענין מה שלא כיון במעשה זריקת הסכין לשחוט לא שייך לומר סתמא לשמה קאי דהא חתיכה זו לא לשם קרבן קאי דיכול לשחוט הקרבן אח"כ ואפ"ה הו"א אי לאו קרא דבן הבקר דמהני גם לזה הא דסתמא לשמה קאי כיון דמהני לענין כוונת קביעת שם הקרבן מהני נמי לענין חתיכת סימנים א"כ אף אנו נאמר אף דגלי קרא דלא מהני הא דסתמא לשמן קאי לענין כוונת חתיכת סימנין מ"מ בגדול עע"ג של קטן ומכוון שתהא השחיטה לשם הקרבן שהוקדש אמרינן מיגו דמהני. מחשבת הגדול העע"ג לענין הא דבעינן כוונה לשם הקרבן שהוקדש מהני נמי לענין כוונת חתיכת סימנין כיון דאיכא מחשבה מעליא ועדיף טפי מסתמא דאע"ג דבסתמא לא מהני הך סברא דבסתמא לשמה להמשיך עמה גם כוונת חתיכת סימנים שיה דומה כאלו מכוין לחתיכת סימנין מחשבת העע"ג שמחשב בהדיא מהני גם להמשיך עמה מחשבת חתיכת סימנין ומהני בקדשים געע"ג ודו"ק:
**(הגה"ה ודע דדברי רש"י ז"ל מוקשים קצת שפירש מתעסק בקדשים כגון מתכוין לזרוק בכותל דאם כן מאי שייך בזה למצוה אטו אזהר קרא על דבר שבא בלא מתכוין וי"ל בדוחק ואין להאריך:)**
סימן נו
בש"ע יור"ד (סימן ד' סעיף ב') פסק שחטה ואח"כ חישב עלי' ה"ז ספק זבחי מתים. ומהרש"ל פסק כרבינו ירוחם דאסורה באכילה ומותרת בהנאה והכרו"פ כ' דהטעם הוא משום דהוי ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אי לאו כדאיתא בחולין (דף ל"ט) פלוגתא דרשב"ג ורבנן ולענין אכילה אוקמינן אחזקה אבל בהנאה שרי ע"כ ולא הבנתי דהא בלא בדק בסימנים פליגי (דף ט') דר"א ב"א אמר משום ראבר"י טריפה ואסורה באכילה ובמתניתא תניא נבילה ומטמאה במשא וקאמר דקמיפלגי בדר"ה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת מ"ס בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומ"ס בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן והרמב"ם ז"ל פסק (בפ"א מה"ש הי"ב) דמטמא נמי ועיין בתוס' שכתבו דאף מ"ד דאינה מטמאה הוא משום דרוב פעמים שוחט שפיר ומה"ת שרי אף באכילה ורבנן הוא דגזרו להכי לא גזרו טומאה אבל בספק דאורייתא מודה דמטמא הרי דכיון דאסרינן באכילה מטעם חזקה מהני נמי הך חזקה לטמויי כנבילה אע"ג דבחייה לא היתה מטמאה כיון דאנו מחזיקינן אותה שלא נשחטה כהוגן ממילא בת טומאה היא א"כ הכא נמי לענין איסור הנאה אף דבחייה לא היתה אסורה בהנאה מ"מ כיון שמה שאנו אוסרין אותה באכילה הוא מחמת שמהני חזקת איסור דידה לחוש שמא חישב עליה בשעת שחיטה א"כ ממילא אסורה בהנאה ומ"ש איסור הנאה מאיסור טומאה ואין לומר דדוקא גבי טומאה מהני החזקה משום דלא משכחת כלל שלא יהא בה טומאה אם לא נשחטה שחיטה הגונה משא"כ לענין איסור הנאה דמשכחת שפיר שתהא נבילה ולא תהא אסור בהנאה דהיינו אם לא חישב עלי' להכי לא מהני חזקת איסור לענין הנאה דז"א דמאי איכפת לן הא דלפעמים מתחלק איסור הנאה מאיסור אכילה כיון דבהאי חששא שאנו דנין עלי' דהיינו שאנו מסופקין אם חישב גם בשעת שחיטה א"א להתחלק איסור הנאה מאיסור אכילה ואם חשב עלי' ע"כ אסורה גם בהנאה ואם לא חישב מותרת גם באכילה וכיון דאסרינן באכילה משום חזקה ממילא אסורה גם בהנאה כמו דמטמאה במשא משום האי חזקה:
מיהו יש להסביר קצת דמהני האי חזקה שהיתה בחייה בחזקת איסור שתהא דומה כאילו לא נעשה בה שום מעשה המכשירה כמו שלא נעשה בה בחיי' שום מעשה מכשיר ולהכי לענין טומאה דאם לא נעשה בה שום מעשה מטמאה דהרי מתה להכי אמרינן דבלא בדק בסימנין מטמא אבל לענין איסור הנאה דאם מהני חזקת איסור דידה למהוי כאלו לא נעשה בה שום מעשה עדיין מותרת בהנאה להכי שרינן שפיר בהנאה אע"ג דבגוף הספק שנולד לנו במחשבת השוחט א"א להתחלק איסור הנאה מאיסור אכילה:
ונ"ל להביא ראיה דלא מפלגינן גבי ספק בין איסור אכילה לאיסור הנאה ולא כדברי הכרו"פ ז"ל דאמרינן בחולין (דף י"ג) שחיטת כותי נבילה ומטמאה במשא נבילה אין זבחי מתים לא מאן תנא אר"ח בר אבא אר"י דלא כר"א דאי ר"א האמר סתם מחשבת כותי לעכומ"ז וכו' ופריך וניחוש שמא מין הוא ומשני אר"נ א"ר בר אבוה אין מינין באומות והא קא חזינן דאיכא אימא אין רוב אומות מינים ופרש"י ז"ל הלכך הוי להו מינין מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן עכ"ל ומשמע דדוקא משום דהוי מינים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן הא אי הוי ספק השקול הוי חיישינן למינין לאסור אף בהנאה כדמשמע מלשון רש"י ז"ל וגם מדברי הש"ס גופא משמע הכי דפריך וניחוש שמא מין הוא אלמא דמספיקא בעינן למיחש ולאסור בהנאה אלא דלכאורה קשה אף לפמש"כ דחזקת איסור דאכילה מהני גם לענין איסור הנאה מ"מ הא בסוגיא דלא בדק בסימנין מבואר דאפילו מאן דסובר מטמאה בנבילה היינו משום דכיון דמוקמינן בחזקת איסור והשתא מתה היא וכיון דמהני חזקה להחזיק שלא נשחט רובא ע"כ ממילא מטמא אבל הכא דאסורה באכילה משום שחיטת כותי מהיכי תיתי נימא דאסורה בהנאה ומנין לנו להחזיק שחישב עלי' הא לענין הנאה ליכא חזקת איסור ובשלמא בישראל ששחט שפיר היה אפ"ל דהיכא דמספקינן אי חשב לע"ג אי לא אסרינן בהנאה דמגו דמהני חזקת איסור לגבי אכילה מהני ע"כ לענין הנאה ממילא דהא מחזקינן שחישב עלי' דהא אם לא חישב עלי' מותרת אף באכילה וכיון דבעינן למיסר באכילה מחמת דחישב עלי' ממילא נאסרה בהנאה אבל בכותי ששחט דבאכילה אסורה בלי ספק ואנו מסופקין שמא חישב עלי' מהיכי תיתי תועיל החזקה לגבי איסור הנאה דהא דאסרינן באכילה לא מטעם חזקת איסור (הנאה) רק דשחיטת כותי אסורה בלי ספק אבל לענין הנאה הא ליכא חזקה לאיסורא ואין לומר דנהי דחזקת איסור לא מהני לאסור בהנאה מ"מ ספק השקול מיהו הוי דבעינן למיחש שמא חישב עליו דז"א דאדרבה לענין הנאה איכא חזקת היתר שעד עכשיו היתה מותרת בהנאה דהרי גבי לא בדק בסימנין למ"ד בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן אזלינן לקולא משום דכיון דלא מהני חזקת איסור ספק השקול נמי לא הוי משום דאיכא למימר אדרבה נעמידנה בחזקתה שלא היתה טמאה עד עכשיו ואף שהתוס' הוצרכו התם לאמר דמה"ת מותר לגמרי משום דרוב פעמים שוחט שפיר משמע הא לאו ה"ט דרוב פעמים שוחט שפיר היה מטמא אף למ"ד דחזקת איסור לא מהני לגבי טומאה דמשום ספק השקול בעינן למיזל לחומרא מ"מ הא כבר כתבנו במק"א דטעמם משום דלא שייך לאוקמי אחזקת טהרה שעד עכשיו לא היתה מטמאה משום דעד עכשיו היתה בעלי חיים ולא היה שייך בה טומאה וכל כה"ג לא הוי חזקה אבל לענין איסור הנאה דגם בבעלי חיים שייך איסור הנאה והיתר הנאה ודאי דמוקמינן אחזקה שהיתה מותרת בהנאה עד עכשיו וא"כ ודאי דקשה מאי פריך ניחוש שמא מין הוא כיון דלא מהני חזקת איסור של הבהמה לענין לאסור בהנאה להחזיקה שחישב עלי' מחמת שבלא"ה אסורה באכילה א"כ בעינן לאוקמי אחזקה דהתירא לענין הנאה:
ונ"ל דמזה יש להביא ראיה לשיטת הפוסקים דבשוחט בהמה לכותי נאסרה במעשה כל דהו ואפי' במיעוט קמא דקנה כמו שביאר הש"ך בנקודת הכסף (ביור"ד סימן ב') ולהכי שפיר פריך וניחוש שמא מין הוא משום דבמיעוט קמא דקנה הוי כקוץ בעלמא דניקב הקנה כשירה ואז נולד לנו ספק לאוסרה שמא שחט הכותי לשם כומ"ז דאז אין בה עדיין איסור במה שהתחיל לשחוט מיעוט הקנה וע"י מעשה דידי' ואם לא חישב לכומ"ז אינה נאסרת דאילו היה שבקה הי' מועיל לה שחיטה להתירה ע"י ישראל רק שאנו מסופקין שמא חישב לעבודת כוכבים ואסרה במחשבתו גם במעשה דמיעוט קמא דקנה. וכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור אינה זבוחה עומדת בעינן למימר שהכומ"ז הזה אסרה במעשיו ומחשבתו שנאסר לגמרי שלא יועיל לה שום שחיטה כלל להכי נאסרת גם בהנאה דכיון דחזקת איסור דידה הועיל לאוסרה וע"י מעשה דידי' לחוד אינה נאסרת דמיעוט קמא דקנה לאו כלום הוא ואין בידינו לאוסרה אלא אם נימא שחישב לעכומ"ז וממילא נאסרת בהנאה אף שבחייה לא היתה אסורה בהנאה מפני שמועיל החזקה לאוסרה באכילה והאיסור אכילה גורר עמו ג"כ איסור הנאה אבל אי נימא כשיטת האחרונים דאינה נאסרת רק במעשה גמור דהיינו וושט או קנה א"כ קודם ששחט סימן א' לא חל איסור הנאה כלל וכששחט סימן א' ואנו צריכין לדון על איסור הנאה ומסתפקין אם כוונתו לעבודת כוכבים אי לא לא מהני לה חזקת איסור אכילה להמשיך עמו איסור הנאה ולומר מחמת זה שחישב לעבודת כוכבים דהא אפילו לא חישב לכומ"ז נמי אסורה באכילה משום שנעשית נבילה ע"י שחיטת כומ"ז שהוא כקוץ ונקב בעלמא וכיון שאסורה באכילה בלא"ה לא מהני החזקה על איסור הנאה והוי לענין איסור הנאה ספק השקול ובעינן לאוקמי אחזקת היתר כמו שהיתה מותרת בחייה בהנאה כן מותרת עכשיו] ולהכי שפיר פריך וניחוש שמא מין הוא דמספיקא בעינן למיסר דבתחילת השחיטה נאסרה באכילה משום מחשבתו ע"י חזקת איסור דידה ויגרור עם איסור זה גם איסור הנאה ושוב לא יפקע עד דהוצרך לשנויי אין רוב אומות מינין והו"ל מינין מיעוטא כמש"כ רש"י ז"ל א"כ הרי הוכחה ברורה דהיכא דא"א לחלק איסור הנאה מאיסור אכילה מהני חזקת איסור גם לאיסור הנאה א"כ ה"ה בשחטה ואח"כ חשב עלי' בישראל דאם לא חשב הרי מותרת לגמרי ואם אנו באין לאוסרה באכילה הוא רק מחמת ספיקא דשמא חישב עלי' וממילא נגרר איסור הנאה עם איסור אכילה מחמת חזקה ואסורה בהנאה:
ואפשר לומר דמהני חזקת איסור להחזיקו באיסור אכילה לחוד ותלינן ששחט מתחילה לכומ"ז באופן שאינו נאסר רק באכילה ולא בהנאה כגון ששוחט להרים וגבעות דתנן בחולין (דף מ') דפסולה ולא הוי כזבחי מתים אע"ג דהשתא לאחר שחיטה אמר ששוחט לדבר שנאסר בהנאה מ"מ מה שהוכיח סופו על תחילתו אמרינן רק דשחט לשם כומ"ז אבל לא לשם ע"ז האוסר בהנאה ואף דרש"י ז"ל פי' דלשם הרים פסולה רק מדרבנן מ"מ כיון דבחזקת איסור קיימא אסור אפילו בספק דרבנן וצ"ע:
עוד יש לעיין במש"כ הכרו"פ דלענין הנאה מוקמינן אחזקה דלכאורה נראה דעל רגע קטנה דמשעת שחיטה עד המחשבה לא מוקמינן אחזקה וראי' לזה מהא דתנן בנדה (דף י"ד) נמצא על שלה אותיום טמאים וחייבים בקרבן לאח"ז פטורים מן הקרבן ותני עלה שם וחייבים באשם תלוי וקשה כיון דספיקא הוא אמאי חייבין באשם תלוי נוקי אשה בחזקת היתר דמה"ת מוקמינן אשה אחזקה כדאיתא בריש נדה שם (דף ב') לענין חולין וכל היכא דאיכא חזקה ליכא אשם תלוי כמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"ח) ואין לומר כיון דבלא"ה טמאה משום משמשת טומאת ערב להכי לא מוקמינן לה אחזקה דאכתי נוקי אחזקה לענין טומאת נדה שאינה טמאה נדה. א"ו דעל שעה קטנה לא מוקמינן אחזקה מיהו זה אינו דהתם דאשה עלולה לראות והשתא ראתה בודאי לא שייך לאוקמי אחזקה ברגע קטן ולאחר זמן ראייתה על רגע קטנה משא"כ הכא דאין הבהמה עלולה לחשב על שחיטתה לכומ"ז ואיכא למימר דלא שחט לכומ"ז ומוקמינן אחזקה שפיר ודו"ק כנלע"ד:
סימן נז
כתב מהרש"ל בספרו יש"ש בחולין (פ"ב סימן י"ג) דאע"ג דקיי"ל הפיל סכין ושחט בו שחיטתו כשירה דלא בעינן כוונה לשחיטה מ"מ אם כיון להדיא שלא לשחוט אותה שחיטה המכשרת אלא לעשות כנחירה וחניקה נראה בעיני דזה לא מיקרי שחיטה וגרע יותר מנפלה מעל הקורה שאינו בכלל וזבחת עכ"ל:
ולכאורה מדברי הש"ס חולין (דף פ"ה) לא משמע הכי דאמר שם ר"ח נפל לי' ואניבא בכיתנא אתי לקמיה דרבי א"ל שקול עופא שחוט על בוביתא דמיא דמורח דמא ושביק ליה ופריך והיכי עביד הכי והתניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד יעשה נוחרו או ומשני כי אתי ר"ד אמר צא טרוף א"ל כי אתי רבין אמר צא נחור א"ל עיי"ש ומאי קשיא לי' לתלמודא דילמא א"ל לשחוט ע"מ שלא יתיר בשר באכילה ומכיון שלא יתיר ולא יטהר מידי נבילה אין השחיטה מתרת ול"ל לשנויי דא"ל צא וטרוף או צא ונחור ואף דמסיק שם דבעי לאשמעינן רבותא לכל חד וחד לר"ד אשמעינן דשחיטה שאינה ראויה לענין כסוי לא שמיה שחיטה ולרבין אשמעינן דיש שחיטה לעוף מה"ת מ"מ מעיקרא מאי מקשה תלמודא אימא שצוה לשחוט בכוונה שלא לטהר מידי נבילה וכן בברייתא דקתני כיצד יעשה נוחרו או עוקרו אמאי לא קתני תקנתא מעלייתא לשחוט בכוונה שלא לטהר מידי נבילה דעדיף טפי דנחירה הוי צער בע"ח א"ו דהא מילתא לא מהני מידי דכיון דשחיטה לא בעי כוונה אפילו אם כיון שלא יטהר מידי נבילה נמי מותר באכילה:
אלא שלכאורה יש להביא ראי' לדעת מהרש"ל מהא דאמרינן בחולין (דף ל"א) נדה שנאנסה וטבלה אר"י א"ר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה טהורה לביתה משום דבעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה ורי"א אף לביתה לא טהורה. ופריך בסוף הסוגיא ה"ד נדה שנאנסה אילימא דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא הוא ותו בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתן אם יש להן פקחות מתקנות אותן אוכלות בתרומה ודחיק ר"פ לאוקמי שירדה להקר או שנפלה מגשר ואמאי לא משני כדבעי למימר מעיקרא דאנסה חברתה ואטבלה וגבי שוטה וחרשת דאין להן דעת לעצמן כלל מהני כוונת הפקחות אבל בפקחות דיש להן דעת עצמן והיא כוונה שלא תטהר לא מהני לה כוונה דחברתה להכי א"ר דטהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ומדלא מוקי הש"ס הכי ע"כ דאם כוונה בהדיא שלא תטהר אף לרב אסורה לביתה דאף דחולין לא בעי כוונה מ"מ במתכוונה שלא תטהר לא מהני אף בחולין וממילא דה"ה בשחיטה כה"ג אם כיון שלא יטהר מידי נבילה אינו מטהר דהא הש"ס מדמה התם שחיטה לטבילה דרמי דר"י דנדה שנאנסה אהא דאמר ר"י דהלכה כסתם משנה דנפלה סכין ושחטה כשירה עיי"ש דאין לומר דפשיטא ליה להש"ס לאידך גיסא דהיכא דאטבלה חברתה מיקרי כוונה מעליא אף גבי תרומה דבעי כוונה אפילו אם היא בעצמה כוונה שלא תטהר דזה וודאי א"א לומר דודאי היכא דבעינן כוונה והיא מכוונה להיפוך לא מהני כוונת חברתה כיון דהיא עצמה בת דעת:
וראי' לזה דהרי דעת התוס' ביבמות (דף ק"ד ע"ב) ד"ה והא דגבי חליצה מהני כוונת ב"ד העומדים ע"ג ולהכי הוצרך לפסול חרש משום שאינו באמר ואמרה וקטן משום דאיש כתיב בפרשה ולא פסלינן להו משום דחליצה בעי שיתכוונו שניהם ואם לא נתכוונו חליצתן פסולה משום דמטעם זה א"א לפסול דגבי חליצה איכא ב"ד המלמדין אותן ועומדים ע"ג שיכוונו עיי"ש בתוס' ואפ"ה אמרינן בהא דאר"ל שם (דף ק"ו) ה"ד חליצה מוטעת דכשירה כל שאומרים לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה וא"ל ר' יוחנן אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד ואת אמרת חליצתה כשירה עיי"ש ומאי קושיא דילמא להכי מכשרינן משום דמיירי דאיכא כוונת ב"ד שכוונו להתירן בחליצה ומהני כוונת העומד ע"ג ומכוון אף שהוא אינו רוצה ומטעינן ליה שיחלוץ ע"מ לכונסה והב"ד מכוונים שתהא מותרת בחליצה זו והא דאסרינן בלא נתכוונו מיירי שלא כוונו ב"ד על מעשה חליצתו בשעת מעשה שיהא לשם פטור להכי אם לא כיון גם הוא חליצתו פסולה ומה שהיא כוונה לשם פטור לא מהני שלא כוונה על מעשיו כ"א על מעשה עצמה ואנן בעינן שיכוון העע"ג על מעשה מי שאינו מכוון [ועיין לעיל שבארנו דכוונת חליצה אינו אלא בגדר כוונה] וכן בההוא דאתא לקמיה דר"ח אמר לי' חלוץ לה ובכך אתה כונסה ולבתר הכי א"ל מינך הוא דאפסלה חלוץ לה חליצה מעליא ולא מצא תקנה להכשיר חליצה ראשונה על ידי כוונת ב"ד ואמר נמי התם דבחליצה מעושית בעי שיאמר רוצה אני מכ"ז מוכח דלא מהני כוונת אחרים העע"ג אלא בקטן וחרש וחרשית כשאין להם דעת עצמן אבל גדול שאינו מכוין ואדרבה מכוין להיפך לא מהני מחשבת הגדול העע"ג:
מיהו אפשר לחלק ולומר דהא דכוונת אחר לא מהני במי שיש לו כוונת עצמו ומכוון להיפוך זהו דוקא בחליצה וכדומה שהוא בעצמו עושה המעשה ודחיי' לכרעי' והיא חולצת ואם הוא אינו מכוון לפוטרה אלא מכוון לכונסה בזה לא מהני מחשבת האחר העע"ג ומכוין לשם פטור אבל הכא מיירי שאנסה חברתה והטבילה היינו שלקחתה בידים בע"כ ואטביל לה במיא בזה אף שהיא כוונה שלא תטהר מהני כוונת חברתה שכוונה לטהרה כיון שחברתה עשתה המעשה והטבילה אותה בידים. ולהכי לא מוקי באנסה אותה חברתה ואטבלה והיא אינה רוצה להטהר דכוונה דחברתה מהני אף לתרומה היכא דהיא מטבילה בידים:
וסברא זו מוכרחת לנו מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין (דף י"ב) דקאמר שם מאן תנא דלא בעי כוונה בשחיטה ר' נתן היא כו' והקשו התוס' והרשב"א דליהני כוונה דהגדול העע"ג ובשם רבי' ז"ל תי' הא דמהני כוונה דהעע"ג היינו דוקא בגט דמהני שליחות ולא בעי שיכתוב הבעל בעצמו להכי מצטרפין עשיית הקטן והחרש עם כוונת הגדול והוי כוונת העומד ע"ג העושה מדין שליחות אבל דבר שא"א לעשותו ע"י שליח אף עמידת בן דעת ע"ג לא מהני דלא מעלה ולא מוריד במקום שצריך כוונה והלכך חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח לא מהני עמידת בן דעת ע"ג וה"ט דשוטה שנחלץ חליצתו פסולה אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכוונת כתיבת לשמו ולשמה ואף זה שעע"ג כשליח הממונה לכתוב ולכוין בכתיבתו וטעמא דשחיטה דלא מהני עמידת גדול ע"ג לרבנן דבעי כוונה בשחיטה לפי שהכל תלוי בדעת השוחט דאלו שחט בהמת חברו שלא מדעתו כשירה ואע"פ שלא נתכוון לה כלל בעל הבהמה אלמא כל ההיתר תלוי בדעת השוחט וכוונתו משא"כ בגט דאלו אחר שגרש את אשת חבירו לא עשה ולא כלום והלכך דעת שוחט דוקא בעינן עכ"ל הרשב"א ז"ל ותוכן דבריו דלא מהני מחשבת הגדול עע"ג אלא היכא דשייך גדר שליחות כמו בגט אבל בחליצה דלא שייך שליחות ובעינן שיעשה בעצמו לא מהני גדול עע"ג לענין מחשבה וכוונה וכן בשחיטה אע"ג דיכול לשחוט בהמת חברו ולא בעינן בעלים דווקא מ"מ כיון שאינו צריך בעלים לא שייך בזה גדר שליחות והכל תלוי בדעת העושה לא מהני מחשבת האחר העע"ג וקשה לפ"ז דהא חזינן דגבי טבילה אמרינן באטבלה חברתה דכוונה דחברתה הוי כוונה מעליא ובטבילה נמי ליכא גדר שליחות שהוא בעצמו צריך לטבול וא"כ חזינן דאף במילתא דלא שייך שליחות נמי מהני כוונת העע"ג וצ"ל כמש"כ לעיל דאף דבדבר דלא שייך שליחות לא מהני מחשבת הגדול עע"ג מ"מ היינו עשה מעשה אלא שחישב על מעשה חבירו אבל אם הטבילו אותה בידים ועשו ג"כ מעשה מהני מחשבת המטביל אע"ג דלא שייך שליחות בטבילה מ"מ כיון שהמחשב עושה מעשה ג"כ שפיר דמי. וה"נ לענין מה שאין העושה מעשה הטבילה רוצה להטהר מהני מחשבת המטביל דאע"ג דלא שייך שליחות בטבילה מ"מ כיון שהמחשב עושה מעשה ג"כ שפיר דמי ה"נ לענין מה שאין העושה מעשה הטבילה רוצה להטהר מהני מחשבת המטביל בידים שיועיל טבילתו והא דאמרינן ביבמות (דף מ"ח) עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בע"כ ופרש"י ז"ל גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בע"כ עיי"ש ברש"י ז"ל ותוס' שם והיינו משום דהבן אינו רוצה הרי דלא מהני מחשבת אביו להטבילו ולהטיל עליו עול מצות מחמת שהבן בעצמו אומר דלא ניחא ליה בגירות ומשמע דאפילו אם מטבילו בידים במים נמי לא מהני מחשבת אביו לשויה גר מחמת שהבן אומר היפוך מחשבת האב התם שאני דבעינן נמי קבלת מצות ולא סגי בכוונת טבילה לחוד ולענין קבלת מצות ודאי דלא מהני מחשבת האב היכא דלא ניחא ליה להבן אבל בטבילה דלא בעינן אלא כוונת טהרה לחוד מהני מחשבת המטבילו בידים אע"ג דלא ניחא ליה להטובל בעצמו וא"כ אפשר לומר דלהכי לא מוקי לה באטבלה חברתה והיא אינה רוצה דבזה הוי כוונה אפילו לתרומה והא דלא מוקי לה באנסה חברתה שתטבול בעצמה והיא אמרה שאין רצונה להטהר דאז לא מהני מחשבת חברתה כיון שלא עשתה בה שום מעשה הוא משום דלשון נדה שנאנסה וטבלה משמע שהיא לא עשתה מעשה הטבילה בעצמה דאי עשתה מעשה הטבילה בעצמה הול"ל נדה שאנסוה וטבלה. ומדקאמר שנאנסה משמע שלא עשתה בעצמה הטבילה להכי בעי לאוקמי שאנסה חברתה ותקפתה וטבלתה או שנפלה מן הגשר או שירדה להקיר ונפלה כולה לתוך המים דכל הני לא עשתה בעצמה מעשה הטבילה דהכי משמע לשון שנאנסה] היכא דאטבלה בידים אבל היכא דליכא כוונת חברתה או היכא דלא אטבלה בידים דלא מהני כוונת חברתה והיא כוונה שלא ליטהר לא מהני אפילו בחולין גרידא כדעת מהרש"ל ז"ל דדוקא בלא כוונה מהני לחולין אבל במכוון להיפוך לא מהני אף בחולין. ובלא"ה אין ראיה מהא דלא מוקי הש"ס במכוונת שלא ליטהר דאפ"ל דלא ניחא ליה להש"ס לאוקמי הכי משום דהו"ל לרב ור"י לפרושי שנאנסה וכוונה שלא להטהר ומדאמרי סתם נדה שנאנסה משמע דלא חשבה כלל ומוקי לה שנפלה מן הגשר או שירדה להקר:
ולכאורה יש ראיה דלא מהני בשחיטה מה שמכוין שלא לטהרה מידי נבילה מהא דמפרש ר"ל במסכת יבמות (דף ק"ו) דחליצה מוטעת דכשירה היינו באומר חלוץ לה ובכך אתה כונסה ור"י דחי לה משום דבעינן כוונה בחליצה אלמא דלר"ל דסובר דלא בעי כוונה הוה פשיטא ליה נמי דאפי' במכוין שלא לפוטרה מהני כגון בחלוץ לה ובכך אתה כונסה. וא"כ ה"ה בשחיטה כיון דלא בעינן כוונה מהני אע"ג דמכוון שלא לטהר מידי נבילה והדברים ק"ו ומה התם בחליצה דסובר ר"ל דלא בעי כוונה היינו דלא בעינן שיכוון לפוטרה בחליצה זו אבל מ"מ כוונת מעשה אפשר דמודה ר"ל דבעינן דהיינו שיכוין לחליצת מנעל בעלמא ואפ"ה סובר ר"ל דמהני אפילו במכוין שלא לפוטרה א"כ כ"ש בשחיטה דקילא טפי מחשבה דידה דלא בעינן כוונה אפילו לחתיכה בעלמא לרבנן דודאי מהני אף שמכוין שלא לטהר מידי נבילה:
מיהו גם זה יש לדחות דהא דמהני בחליצה לר"ל אף במכוין שלא לפוטרה מיירי שהיא מכוונת לשם פטור רק שהוא מכוין לכונסה וכיון שהיא עושית עיקר מעשה החליצה סובר ר"ל דבתר דידה אזלינן אבל בשחיטה אם מכוין שלא לטהר מידי נבילה לא מהני מידי ועוד יש לחלק בין שחיטה לחליצה דשחיטה לא הוי מצוה וחליצה הוי מצוה אלא שאין כאן מקום לזה] ואין להביא ראיה מהא דאמרינן גבי מצות דאף למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ אם מכוון שלא לצאת לא יצא כמש"כ הראשונים ז"ל (בפ"ק דברכות) בסוגיא דפתח אדעתא דחמרא כו' דהתם שאני דאף למ"ד מצות אצ"כ היינו שא"צ לכוון לשם מצוה אבל מ"מ כוונת מעשה בעינן כדאמרינן בר"ה (דף כט) גבי תקיעת שופר דלא מהני מנבח נבוחי וכיון דבעינן כוונה לשם תקיעה בעלמא וכוונתו גורמת קיום המצוה יש כח גם כן בכוונתו לבטל קיום המצוה היינו כשמכוין בהדיא שלא לצאת. אבל גבי שחיטה דלא בעינן שום כוונה אפילו אם לא כיון לחתיכה כלל נמי מהני כדאמרינן הא הפילה כשירה וכח גברא לחוד הוא דבעינן ואין בכוונתו שום גורם בקיום כח השחיטה בזה נמי לא מהני כוונתו לבטל כח השחיטה אפילו במכוין שלא לטהר מידי נבילה:
ונ"ל ראיה דגם במתכוין שלא תועיל השחיטה לה לטהרה מידי נבילה נמי מטהר מידי נבילה דהא אמר בחולין (בדף י"ג) מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול א"ל דכתיב ושחט את בן הבקר עד שתהא שחיטה לשם בן בקר א"ל זו בידינו הוא לעכב מנין לרצונכם תזבחוהו לדעתכ' זבוחו ופרש"י ז"ל מתעסק שפסול בקדשי' היינו מתעסק בסכין להגביהו או לזורקו שלא נתכוין לשום שחיטה עכ"ל וקשה לי טובא מאי קאמר לעכב מנין והיינו דמקרא לא ילפינן אלא לענין לכתחילה ולעכב מנין וע"ז קשה הא לא שייך לכתחילה שלא יהא מתעסק הא מתעסק הוא בלא כוונה שזורק לנעוץ בכותל והסכין שחט מעצמו ועל דבר שבא בלא כוונה לא שייך להזהיר האדם שלא יעשה כיון שנעשה מאיליו. וכיון דלא שייך בזה לכתחילה ע"כ דאתי קרא לעכב ול"ל תרי קראי אבל אם נימא שלא כדעת מהרש"ל ז"ל דמתעסק בחולין כשר אפילו במתכוין שלא יטהר מידי נבילה נמי כשר דג"ז לא גרע ממתעסק א"כ שפיר קאמר דמחד קרא לא ידעינן אלא לכתחילה דהיינו דאזהר קרא שלא יזרוק סכין לנעוץ בכותל ויכוין שאם ישחוט דרך הילוכו הבהמה לא יטהר מידי נבילה דגם זה קרי מתעסק וכשר בחולין אף שכיון שלא לטהר מידי נבילה וקמ"ל קרא דבקדשים אסור לעשות כן ואצטריך קרא דלרצונכם לעכב וכ"ז אם נימא דבחולין כשר אף אם כיון שלא לטהר מידי נבילה שפיר ואפשר לומר דגלי קרא דבקדשים לא יעשה כן ובלשון מתעסק נכלל גם חושב בהדיא שלא יטהר מידי נבילה דמתעסק בחלבים ועריות דמחייבין בכריתות (דף י"ט) וודאי דנכלל בלשון זה אף אם חישב בשעת אכילתו מפני שהוא שומן ואם היה חלב לא היה אוכל] אבל לדעת מהרש"ל ז"ל דבכיון שלא לטהר מידי נבילה גם בחולין פסול א"כ א"א לאוקמי קרא דבן הבקר להכי כיון דבחולין נמי פסול וע"כ דקרא אתי במתעסק סתם ולא חישב שלא לטהר מידי נבילה וע"ז קשה דלא שייך ע"ז אזהרה לענין לכתחילה דהא הוא דבר שבא בלא כוונה וא"א לאוקמי קרא אלא אדיעבד וא"כ אמאי קאמר לעכב מנין הא ע"כ קרא אתי לעכב וזה ראיה ברורה דמטהר מידי נבילה אף שכיון בהדיא שלא לטהר וקצת יש לדחות דאף דלא שייך להזהיר את המתעסק שלא ישחוט קדשים דרך מתעסק דהא דבר זה נעשה שלא בכוונה ולמאן אזהר קרא מ"מ אפשר לומר דנ"מ לענין אדם אחר הרואה שאיש אחד זורק את הסכין ורואה שדרך הילוכו של סכין יכול להיות שישחוט את בהמת קדשים וצריך הרואה להסב את הבהמה שלא יפגע בה הסכין או להסב את הסכין שלא יפגע בבהמה וישחטנה משום דלכתחילה מתעסק בקדשים פסול אבל בדיעבד ה"א דכשר להכי איצטריך קרא דתזבחוהו כ"ז נלע"ד:
סימן נח
דין שוחט משהו דסימן א' לעכומ"ז מה דינו:
תשובה הר"מ ז"ל כתב (בפ"ח מהלכ' עכומ"ז) דבע"ח אינן נאסרין בד"א שלא עשה בה מעשה אבל אם עשה בה מעשה כגון ששחט סימן א' לעכומ"ז ה"ז נאסרת ועיין בט"ז (ס"ב סקי"ד) שהוציא מדבריו דבעינן דווקא סי' א' ובפחות אינה נאסרת ובנה"כ הקשה עליו מהא דאמרינן בחולין (דף מ') בהא דמשני הבריי' דשוחט חטאת בחוץ לעכומ"ז חייב ג' חטאות דמיירי בחטאת העוף דכולהו בהדי הדדי קאתי ופריך מכדי ר"ה כמאן אמרה לשמעתי' כעולא ועולא מעשה כל דהו קאמר הרי דבמעשה כ"ד נמי נאסרת עיי"ש שכ' דהא דנקט הר"מ ז"ל סימן א' הוא לאו דווקא:
ולענ"ד נראה דדברי הר"מ נכונים דכל שלא שחט סי' א' אינה נאסרת משום זבחי מתים כלל דפחות מסימן א' לאו זביחה היא כלל ודוקא לענין מה דבעינן מעשה משום דבלא מעשה אינו יכול לאסור משום דאין אדם אוסר דבר שאש"ל לענין זה מהני מעשה כל דהו דכיון שעשה בה מעשה כ"ד נקבע מעשיו אף בדבר שאינו שלו אבל לענין שתהא זבחי מתים בעינן זביחת סימן א' לכה"פ ובציר מסימן א' אין הבהמה נאסרת אפי' שלו דאנן זביחה בעינן כדאמרינן בע"ז (דף נא) דבעינן זביחה כעין פנים ובענין אחר לא מיקרי תקרובת עכומ"ז ואינו נאסר וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכ' עכומ"ז) דבזביחה חייב בכל מיני עכומ"ז אבל מה שאינו דומה לזביחה לא מחייב אלא א"כ עבודתה בכך ושיבר מקל לפני עכומ"ז חייב ונאסרת זרק מקל לפני' פטור ואינה נאסרת שאינה כעין זביחה אא"כ עבודתה בכך. ובסתם עכומ"ז דאין עבודתה בחתיכת משהו ומעשה כל דהו אינה נאסרת משום תקרובות עכומ"ז אלא בזביחה וזביחה אינה נקראת בפחות מסימן א' והא דפריך מכדי ר"ה כמאן אמר לשמעתי' כעולא ועולא מעשה כ"ד קאמר היינו משום שגמר אח"כ כל הסימן וקיי"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכיון דנשחט כל הסימן מקרי גם התחלת חתי' הסימן זביחה וחל עליו דין זבחי מתים וכדאמרינן (דף לב) דאם שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים נמי חייב ועיין רש"י ז"ל דהא דפריך מכי שחט סימן א' אסרה אידך מחתך עפרא בעלמא הוא ולא מחייב אתחילת שחיטה מטעם ישנה לשחיטה מתועד"ס הוא משום דכיון דנאסר בסוף השחיטה ונעשה עפר לא מחייב גם אתחלת שחיטה וכדאמר שם בש"ס נתקלקלה בשחיטה קאמרת כו' וכ"ז שייך לענין שחוטי חוץ דכיון דבסוף שחיטה לא הי' ראוי לפתח אוהל מועד לא מיקרי שחיטת חוץ למפרע אבל לענין שחיטה לכומ"ז כיון שנגמר הסימן הרי הי' גם התחלת הסימן בגדר שחיטה ומיקרי זבחי מתים ולענין מה שהיא בהמת חבירו מהני גם מעשה כ"ד ושפיר פריך שנאסרה גם בתחילת שחיטה אבל היכא דלא שחט רק משהו דקנה או וושט וודאי דאינה נאסרת דלא מקרי ז"מ במשהו ובע"ח אינן נאסרין אלא בזביחה וראיה לדברינו שהר"מ ז"ל בעצמו כ' (בפ"ד מה' שגגות) בחטאת העוף שמששחט משהו נאסרת ובעינן דוקא חצי קנה פגום וע"כ דשם דמיירי שנגמר כל שחיטת הסימן נאסרת גם מתחילת השחיטה דישנה לשחיטה מתועד"ס אבל בה' עכומ"ז כתב סימן א' משום שאם לא שחט רק משהו אינה נאסרת:
ובזה נראה לי ליישב מה שהקשה הכרו"פ בהא דרב אדא בר אהבה סובר בחולין (דף כח) וושט ולא קנה ולא נתכשר בשחיטת קנה לחוד וסובר נמי בע"ז (דף נד) דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כעולא וכר"ה וא"כ תיקשה לדידיה השוחט חטאת בחוץ לעכומ"ז אמאי חייב ג' חטאות הא מכי שחט בה פורתא אסרה אידך מחתך עפרא בעלמא הוא וליכא לשנויי לדידיה כגון שהיה חצי קנה פגום דהא סובר דשחיטת קנה לא מהני כלל ולפמש"כ א"ש דראב"א יסבור כר"ל דאינה לשחיטה אלא לבסוף ול"צ לאוקמי בחצי קפ"ג אלא כגון ששחט הוושט ובמשהו קמא לא מיתסר דאכתי לא מקרי זביחה כלל ולא נאסר רק בגמר שחיטת הוושט ואז מתחייב משום שחוטי חוץ והש"ס דמקשה דלעולא מיתסר בכל דהו הוא רק לדידן דקיי"ל ישנה לשחיטה מתועד"ס וזה פשוט:
סימן נט
לבאר דעת הרמב"ם ז"ל בדין אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ויבואר בזה כמה סוגיות:
ז"ל הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות שחיטה ה' כ"א) שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד מתכוין לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו פסולה והאחד לא היה לו כוונה כלל ואפילו נתכוין לשם דבר המותר להתכוין לו ה"ז פסולה וכן אם שחט זה אחר זה והתכוין אחד מהם לשם דבר הפוסל פסול בד"א כשהי' לו שותפות בה אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דשא"ש שאין כוונתו אלא לצערו עכ"ל. והלח"מ כתב שם אבל עכומ"ז אוסר כמבואר שם דאוקמי מתני' דשנים אוחזין בישראל מומר עכ"ל הנה מבואר שמפרש בדעת הרמב"ם ז"ל דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה רק דבישראל אמרינן לצעורי קמכוין אבל בעכומ"ז וישראל מומר אסרינן. וכן דעת הכ"מ (בפ"ח מה' עכומ"ז) בדעת הרמז"ל שכתב שסמך מ"ש בה' שחיטה לחלק בין ישראל לעכומ"ז ובין אית לי' שותפות ללית לי' שותפות וכן דעתו בב"י (סימן ד') בדעת הר"מ ז"ל:
אבל לענ"ד דלפי דבריהם דבריו ז"ל מוקשים מאוד שכ' שאין אדם מישראל אוסר דשא"ש דמשמע שאין לו כח לאסור ומסיים שאין כוונתו אלא לצערו דמשמע שאנו מתירין מחמת שהוא בעצמו לא כיון לאסור הא אם היה מכוין לאסור היה יכול לאסור ע"י מעשה וכבר עמד בזה הגאון בכרו"פ ז"ל ועוד קשה שמדברי הרמז"ל (בה' עכומ"ז) מבואר שדעתו שאין אדם יכול לאסור דבר שא"ש אפילו ע"י מעשה כלל ואפילו עכומ"ז שודאי כיון לאסור נמי אינו יכול לאסור שהרי שם (בפ"ח) סתמא דמילתא דמיירי בעכומ"ז שעבד וכתב שאם שחט בהמת חבירו לעכומ"ז או החליף אינו אוסר דש"ש וסתמא דמילתא מיירי בכותי ואפ"ה אינו יכול לאסור ולא הוזכר שם כלל הך סברא דלצעורי קמכוון:
וגם הראב"ד ז"ל פירש כן בדעת הרמב"ם ז"ל שכתב על דברי הר"מ הנ"ל (בה' עכומ"ז) וז"ל א"א אינו כן אלא אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה כדרב הונא ובהכי קיי"ל שמעתתא בעכומ"ז אליבא דהילכתא מיהו דווקא בעכומ"ז או בישראל מומר אבל בישראל אמרינן לצעורי קמכוין עכ"ל הרי שגם הוא פירש בדעת הרמב"ם ז"ל שסובר דאין אדם אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה והוא חלק עליו מסוגיא דע"ז דאמרינן התם (בדף נ"ד) דנעבד בין שלו ובין של חבירו אסור דמוקי לה שניסך לה יין בין קרני' וכי הא דאמר עולא אעפ"י שאמרו המשתחווה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה כו' ומייתי התם מכלים דאחז דכתיב בהו הכנו והקדשנו אחרים תחתיהם משום דעשה בו מעשה אסרו אבל הר"מ ז"ל סובר דאין אדם יכול לאסור דשא"ש ע"י מעשה כפי שפירש הראב"ד ז"ל כוונתו בה' עכומ"ז ומהאי טעמא נמי השמיט הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מה' איסורי מזבח) הך אוקימתא דניסך לה יין בין קרני' וכתב התם דנעבד של חבירו נמי אסור והראב"ד ז"ל הגיה שם והוא שניסך לה יין בין קרני' והרמב"ם שהשמיט הך דניסך לה יין בין קרני' משום דסובר דמעשה לא מהני לאסור דבר של חבירו אלא שסובר דבלאו הכי נמי מיתסר ונראה דסמך אסוגיא (דבדף נ"ב) דבעי התם כלים ששימשו בבית חוניו מהו שישמשו בבהמ"ק ומבעי לי' אליבא דמ"ד בית חוניו לאו בית עכומ"ז הוא מי אסירי מטעם קנסא או לא וא"ל אסורים ומקרא הוא בידינו כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו ומפרש שהקדישו אחרים תחתיהם ופרש"י ז"ל דיליף מכלים דאחז אע"ג דמדאורייתא לא נאסרו דהקדש נינהו ואין אדם אוסר דשא"ש אפ"ה משום קנסא אסרו מדבריהם וה"ה כלים ששמשו בבית חוניו ועיי"ש בתוס' שהקשו דהכא משמע דהוי רק דרבנן (ובדף נ"ד) משמע דהוי מה"ת דיליף מינייהו דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ודחקו עצמן בזה אבל הרמב"ם ז"ל מפרש דסוגיא דניסך לה יין בין קרני' אזיל להנך אמוראי דסברי אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה אבל סוגיא דכלים ששימשו בבית חוניו אזיל להנך אמוראי דסברי אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה וע"כ הא דהקדישו כלים אחרים תחתיהם ואותם דאחז נאסרו הוא מדרבנן לגבוה ולהכי פשטינן מינייהו גם כלים בבית חוניו ולהכי השמיט הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מה' איסורי מזבח) אוקימתא דניסך לה יין בין קרניה וכתב סתם דנעבד בשל חבירו אסור כיון דהוא פסק כמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ולא מהני מידי מה שניסך לה יין בין קרני' ותפסינן כהך סוגיא דסברי דכלים דמלך אחז נאסרו רק מדרבנן לגבוה א"כ ה"ה נעבד של חבירו אף בלא מעשה מיתסר לגבוה כמו דמלך אחז:
והא דאמרינן בסוגיא דחולין (דף מ') דלמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה מחייב משום שחוטי חוץ בשוחט קדשים בחוץ לעכומ"ז ולא פטרינן לי' משום דאינו ראוי לפתח אה"מ דאסור מדרבנן לגבוה כמו נעבד של חבירו לדעת הרמב"ם ז"ל הוא משום דכיון דראוי לפתח אהל מועד מן התורה חייב קרבן אע"ג דמדרבנן לא חזי:
עכ"פ הרי מבואר דהרמז"ל פוסק דמעשה לא מהני בשל חבירו כלל (ובפ"ב מהל' שגגות) שכתב בשוחט קדשים בחוץ לעכומ"ז דאינו חייב אלא בחטאת עוף וחצי קנה פגום או באומר בגמר זביחה הוא עובדה הא לאו הכי נאסרה מתחילת השחיטה ופטור משום שחוטי חוץ התם משום דסובר כיון דקני לו לכפרה כדידי' דמיא כדאמר בחולין שם (דף מ"א):
אלא שקשה לפי זה מ"ש (בה' חובל ומזיק פ"ז) וז"ל המנסך יין של חבירו לא אסרו שאין אדם מישראל אוסר דבר שאש"ל ואם הי' לו בו שותפות או שהי' מומר לעבודת כוכבים שהרי הוא כעכומ"ז או שהתרו בו וקבל ההתראה שהרי הוא כמומר ה"ז אוסר וחייב לשלם ולפמ"ש בדעתו ז"ל שסובר אין אדם אוסר דשא"ש אף ע"י מעשה מאי מהני אם הי' ישראל מומר הא זה לא מהני אלא כי היכי דלא נימא לצעורי קא מכוין אבל למאן דסובר אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה גם ישראל מומר אינו יכול לאסור ובאמת שגם לשיטת מפרשיו ז"ל שפירשו דסובר דיכול לאסור ע"י מעשה מוקשה הלשון שכ' מתחילה שאין אדם אוסר דשא"ש דמשמע שאין בכחו לאסור כלל אף אם כיון לאסור ולא מטעם לצעורי קמכוין וכמ"ש לעיל שהקשה כן הכרו"פ על לשון הר"מ (בה' שחיטה) והכא קשה טפי שלא הזכיר כלל לשון וסברא דלצעורי קא מכוין ומזה ודאי משמע דסובר דאין אדם אוסר דשא"ש אף ע"י מעשה:
ומה שקשה במש"כ שישראל מומר יכול לאסור יין של חבירו נראה לי לבאר ויתיישב בזה גם מה (שבה' חו"מ) כתב הני תרי אוקימתא דאית לי' שותפות בגווי' או בישראל מומר (ובה' שחיטה) כ' רק הך אוקימתא דאית לי' שותפות בגוויה והך אוקימתא דישראל מומר לא זכר הרמב"ם כלל והלא דבר הוא ומה שכתב הב"י ביור"ד (סימן ה') להכי לא הביא הרמב"ם הך אוקימתא דישראל מומר גבי שחיטה משום דמומר בלא"ה שחיטתו פסולה משום גברא דלא חזי קשה דאכתי נ"מ לענין איסור הנאה דמשום גברא דלא חזי לא מהני שחיטתו והוי נבילה ומותר בהנאה משא"כ משום פסול מחשבתו לעכומ"ז אסור בהנאה ועוד נ"מ אם לא עשה הישראל מומר מעשה טריפה וגמר הכשר דכשר לגמרי אע"ג דגברא לא חזי כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בה"ש פ"ד הלכה י"ג) ומשום מחשבתו לעכומ"ז השחיטה פסולה אף במעשה כל דהו ואפילו במקצת הקנה כדמוכח בסוגיא דחטאת עוף דמוקי לה דווקא שהי' חצי קנה פגום עיי"ש. וא"כ אכתי הו"ל להרמב"ם ז"ל להשמיענו הך דינא דבישראל מומר השחיטה פסולה משום תקרובת עכומ"ז כמו שזכר (בה' חו"מ) גבי יי"נ גם קשה טובא (דבהלכות חו"מ) כתב הרמב"ם מעיקרא דין מטמא ומדמע תרומה בחולין ומערב יי"נ וחילק בין שוגג למזיד כלשון המשנה ואח"כ כ' דין מנסך ממש וכתב ע"ז דמיירי באית לי' שותפות בגווי' או בישראל מומר ולא חילק כלל בין שוגג למזיד וכתב סתם חייב וקשה דאם סובר כרב דמנסך ממש הוא ג"כ בהך דינא דמתניתין א"כ הוי לי' לפלוגי בין שוגג למזיד דהא רב מוקי מתניתין במנסך ממש ומתניתין קתני בשוגג פטור במזיד חייב ואמאי לא כ' הרמב"ם דבשוגג פטור וזה תימא גדולה: