שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק אורח חיים
סימן א
דין כלאים בציצית ועשה דוחה ל"ת:
במנחות (דף ל"ט:) אמר שמואל משמי' דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן איבעיא להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר, צמר בפשתים הוא דפטר כיון דתכלת פטרה לבן נמי פטר אבל פשתים בצמר לא או דילמא כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך ל"ש צמר בפשתן ל"ש פשתן בצמר ת"ש דאמר רחבה אר"י חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן בשל צמר עכ"ל הגמרא וכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות ציצית) ומהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר אעפ"י שהוא לבן בלא תכלת בדין שיהא מותר שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותו לפשתן ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות החוטין ממינו וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת וכאן אפשר לקיים שניהם וכ' הכ"מ בשיטת הר"מ ז"ל דלא פסק כשמואל דחוטי צמר פוטרין בש"פ ולא כפשיטותא דרחבה אר"י אלא כי הא דאמרינן שם גבי סדין בציצית דב"ש פוטרין ואמרינן דטעמא משום גזירה דקלא אילן ופריך ולא יהא אלא לבן ומשני משום דאפשר במינן כדר"ל דאר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת אלמא דלבן של כלאים אסור וסובר הר"מ ז"ל מדאורייתא נמי איירי שאף שהתורה התירה כלאים בציצית לא הותר אלא מה דא"א בענין אחר כמו תכלת בפשתן דא"א לקיים מצות תכלת אלא ע"י שידחה לאו דכלאים אבל לבן שבו כיון דאפשר לקיים במינו לא דחי ל"ת דכלאים ומפני סוגיא זו דחה מימרא דשמואל עיי"ש בכ"מ:
והנה גם התוס' שם הקשה אהא דאמר הש"ס אפשר לקיים במינו ממימרא דשמואל דחוטי פשתן פוטרין בש"צ. ותי' דשמואל מיירי במקום תכלת דמגו דתכלת פוטר לבן נמי פוטר אבל שלא במקום תכלת אמרינן אפשר במינו:
והכ"מ כתב דהר"מ ודאי דלא סובר לחלק בין מקום תכלת לשלא במקום תכלת דאי הוי סובר לחלק בהכי לא הוי שתק מלכתוב דבמקום תכלת שרי להטיל לבן משאינו מינו גם התי' השני שכתבו התוס' דמדאורייתא ודאי דהותר לגמרי כלאים בציצית אף היכא דאפשר במינו והא דאמרינן כיון דאפשר במינו לא דחי הוי רק מדרבנן בעלמא עיי"ש בתוס'. נראה ודאי דאין דעת הר"מ כן אלא דאפילו מה"ת לא דחי היכא דאפשר במינו דהא (בהלכה ח') כ' סדין בציצית אסור להטיל בו ציצית מדרבנן גזירה משום כסות לילה כשינויא דר' זירא ואם איתא דמ"ש גבי לבן של כלאים דאסור משום דאפשר במינו הוי רק מדרבנן א"כ למה איצטריך כלל להאי טעמא דאפשר במינו. דבלא"ה אסור משום כסות לילה ומה"ט דגזרינן גבי תכלת משום כסות לילה ה"נ יש לגזור בלבן משאינו מינו ובגמרא הא דקאמר האי טעמא אפשר במינו היה קודם שידע טעם איסור התכלת משום גזירה דכסות לילה אבל השתא דמסיק טעמא דכסות לילה אין אנו צריכין לטעם דאפשר במינו גבי לבן. א"ו דהאי טעמא דאפשר במינו הוי מדאורייתא ולהכי כתב גבי לבן האי טעמא להשמיענו דלבן שאינו מינו אסור מה"ת משא"כ תכלת דשרי מה"ת אסרינן מדרבנן משום גזירה דכסות לילה ובלא"ה הלשון דחוק לפרש דהא דקאמר אפשר במינו מדר"ל הוי מדרבנן דמימרא דר"ל איתאמר בכל דוכתא לענין מדאורייתא כדאיתא בשבת (דף קל"ג) גבי קרא דבשר ערלתו דפריך מדר"ל. וכן ביבמות (דף ך') דמוכח דאי אמרינן דח"ל לא מתייבמי משום גזירה דביאה ראשונה אם בעלו קנו משום דמה"ת מתיבמת דעשה דוחה ל"ת ואי הא דאמרינן דאינן מתייבמות הוא משום דר"ל דאפשר בחליצה אם בעלו לא קנו אלמא דהא דר"ל הוי מדאורייתא וכיון דהוי מדאורייתא ודאי דקשה מהא דשמואל דלא חייש לאפשר במינו:
ואין לומר דהר"מ ז"ל מפרש דסוגיא דאפשר במינו פליגי אמימרא דשמואל דשמואל סובר דכלאים בציצית הוי היתר גמור אפילו בדאית לי' ממינו כמ"ש התוס' גבי הא דקאמר שמואל תכלת אין בו משום כלאים דלגמרי התיר הכתוב כלאים בציצית אפילו בלילה אבל הך סוגיא דאפשר במינו סברה דהוי רק דיחוי כשאר עשה דוחה ל"ת שבתורה להכי במה דאפשר במינו לא דחי והר"מ פסק כהך סוגיא משום דסוגיא דפר"ק דיבמות נמי סברה דהוה רק דיחוי דהא יליף מכלאים בציצית דעדל"ת דזה דוחק גדול דכל סוגיא דיבמות אזלא דלא כשמואל ועוד דהא הך סוגיא דיבמות אזלא כשמואל דאמר התם כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר והיינו כשמואל:
ויותר קשה כיון דהך סוגיא דיבמות אזלא כשמואל דכלאים בציצית הוי היתר גמור א"כ מנ"ל למילף מכאן לכל התורה כולה דעשה דוחה ל"ת דלמא שאני כלאים בציצית דהוי היתר גמור דשרי אפילו היכא דאפשר במינו אבל בכל התורה דהוי דיחוי אימא דלא דחי כלל *):
וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו ביבמות בסוגיא דעליה שפירש הא דאמר שמואל חוטי פשתן פוטר בשל צמר וש"צ בש"פ מיירי בדלית ליה ממינו:
ועיקר רבותא דשמואל להשמיענו דצמר פוטר בש"פ ולא בעינן מין כנף דווקא ולא בא להשמיענו כלל רבותא בדין כלאים. דכיון דל"ל ממינו ודאי דעשה דוחה ל"ת והש"ס דקאמר גבי קלא אילן אפשר במינו היינו היכא דאית לי' ממינו לא דחי ואסור להטיל משאינו מינו כדר"ל דאמר כ"מ שאתה מוצא כו' ע"כ דברי הרשב"א ז"ל אבל לשון הר"מ ז"ל ודאי משמע דאפילו לית לי' ממינו אסור לעשות הלבן מכלאים דלא מפליג כלל בין אית ליה ממינו בין לית לי' ממינו וכן משמעות דבריו שסיים וכאן אפשר לקיים שתיהן. וכן מצאתי להרב"י באו"ח (סימן י"א) שדעתו בשיטת הרמב"ם דאפילו אין לו ממינו אסור להטיל לבן של כלאים ואף דבכה"ת עשה דוחה ל"ת היכא דל"ל של היתר ומקרי אינו יכול לקיים שתיהם כמו גבי מילה בצרעת בשבת (דף קל"ג) דאי ליכא אחר מיקרי א"א יכול לקיים שתיהן ושרי לאבי הבן למול וכן גבי מצה של חדש שהביאו התוס' בספ"ק דקדושין בשם הירושלמי דעשה דוחה ל"ת מ"מ גבי כלאים בציצית נראה דהיינו טעמא דלא דחי אפילו היכא דל"ל ממינו משום דאינו מחויב ללבוש בגד של ד' כנפות רק אם לובשו מחויב להטיל בו ציצית כמ"ש הר"מ (בפ"ג מהלכות ציצית) להכי לא דחי אפילו אם ל"ל ממינו דלא ילבש הבגד ולא יצטרך לעבור על איסור כלאים ודווקא לענין תכלת בבגד פשתן גלי קרא דדחי דאל"כ יתבטל מצות תכלת בבגד פשתן לגמרי ואין לומר דניקו ונימא ליה שלא ילבש בגד פשתן כלל ויתקיים מצות תכלת בבגד צמר דז"א דהא עיקר מצות תכלת וציצית ניתן על בגד צמר ופשתים ומכש"כ לפי מה שפ' הר"מ ז"ל כמ"ד דשאר מינין אינן חייבין אלא מדרבנן א"כ מצות ציצית ותכלת ניתן רק על אלו שני מינין צמר ופשתן ואם נימא דלא ילבש פשתן עם תכלת הרי אנו עוקרין מצות תכלת בפשתן לגמרי אבל גבי לבן שפיר אמרינן דאפילו אין לו ממינו לא יטיל משאינו מינו ולא ילבש הבגד כשאין לו לבן ממינו ונתקיים מצות לבן בשני המינים היינו בצמר ופשתן כשיהיו לו ממינו ולישנא דהש"ס נמי הכי משמע דקאמר אפשר במינו ולא אמר גזירה שמא יהיה לו ממינו והיינו משום דכיון דאפשר להתקיים המצוה במינו אסור אפילו אין לו ממינו משום דאמרינן שלא ילבש הבגד כלל כשאין לו ממינו. ואף דלגבי יבום אמרינן ביבמות דע"ד ל"ת ולא איכפת לן במה דאפשר בחליצה משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא אלמא דלא חשבינן הא דאפשר למיפטר נפשי' ממצוה לאפשר לקיים שתיהן התם שאני דכיון דכבר חלה עליו המצוה לא חשבינן חליצה לאפשר אבל הכא שאם אינו לובש בגד של ד"כ לא חיילה עלי' חובת מצות עשה דציצית עדיפא לי' שלא ילבש הבגד משילבשנו ויעבור על הל"ת זו מה שנראה בשיטת הרמב"ם ז"ל:
מעתה צריכין ליישב שיטת הר"מ ז"ל כיון דמתפרש להא דאמרינן אפשר במינו היינו דמהאי טעמא לא דחי כלל אפילו בדלית לי' ממינו ואפילו מדאורייתא לא דחי דהא אמר שמואל דפשתן פוטר בש"צ וש"צ פוטר בש"פ וכן אמר שמואל שם במנחות תכלת אין בו משום כלאים ואפילו בטלית פטורה ומסיק מאי פטורה אפילו הטיל למוטלת ופרש"י ז"ל כגון הטיל למוטלת דכי שרא רחמנא כלאים בציצית לגמרי אישתרי והתוס' פירשו שם דאפילו בלילה דלאו זמן ציצית נמי אין בו משום כלאים והר"מ ז"ל השמיט גם הך מימרא דשמואל:
ע"כ נראה לפענ"ד בשיטת הרמב"ם ז"ל, דשמואל במימרא דפשתן פוטר בש"צ וש"צ בשל פשתן וכן באידך מימרא דתכלת אין בו משום כלאים אזיל לטעמי' דאמר שם כלי קופסא חייב בציצית דציצית חובת מנא וא"כ אנו צריכין להבין בעיקר הדברים מ"ט אתי עשה דציצית ודחי ל"ת דכלאים. הא יכול לקיים עשה דציצית כשהוא מונח בקופסא ול"ת דכלאים עובר בלבישה דווקא אולם הדבר נכון דהא שמואל אמר שם דבזקן שעשה לכבודו פטור כיון שאינו עשוי ללבישה וכיון דאינו מתחייב בציצית אא"כ עשוי ללבישה א"ש הא דלא חשבינן אפשר לקיים שניהם ע"י שיהא מונח בקופסא דאם נאסר ללבוש אין אנו יכולים לחייבו בציצית דכל חיובו הוא רק מחמת שראוי ללבישה וכיון דאין אנו יכולים לחייבו בציצית אא"כ נתיר ללובשו וקיי"ל דעשה דוחה ל"ת הרי אנו מוכרחים להתיר הלבישה ולא איכפת לן במה שאפשר לקיים מצות ציצית במה שהבגד מונח בקופסא דמ"מ אין מקום למצוה זו אא"כ נתיר הלבישה והשתא נמי מש"ה פשיטא לי' לשמואל דתכלת אין בו משום כלאים אפילו בלילה דבשלמא אי כלי קופסא הוי פטורין ולא היה חיוב מצות ציצית אלא בשעת לבישה ממש והיה דומה ממש לכל עשה דוחה ל"ת שבתורה שבשעה שעובר על הל"ת במה שעובר על הל"ת בזה מקיים העשה דהעשה מקיים בלבישה והל"ת עובר ג"כ בלבישה אז ודאי דלא הוי שרי אלא בשעת קיום המצוה ממש דהיינו ביום ולא בלילה. אבל כיון דכלי קופסא נמי חייבין א"כ אין קיום המצוה ע"י הלבישה דווקא וכשאינו לובשו נמי מקיים מצות ציצית אלא שהותרה הלבישה משום דאין מקום לקיים מצות ציצית אא"כ יותר הלבישה ומתנאי המצוה הוא שיהא ראוי ללבישה א"כ לא הי' העשה יכולה לדחות כלל הל"ת כיון שבעיקר העבירה ומעשה לבישת הבגד לא מתקיימת העשה דהעשה מתקיימת גם בהנחה בקופסא והל"ת בלבישה ואחרי שבאמת הי' רצון התורה שתתקיים מצות ציצית ומצות ציצית יש בה כלאים ויש בה נמי תנאי היתר הלבישה אין באפשר למצוה זו להתקיים אלא א"כ יעקר מבגד זה לגמרי איסור כלאים. דהיינו שנימא שהציצית אין עושין את הבגד כלאים ולא נקבע כח הכלאים כלל בהאי בגד וכיון שמצות ציצית עוקרת מהבגד דין כלאים לגמרי לא איכפת לן במה שקיום המצוה הוא אף במונח בקופסא ואיסור כלאים הוא ע"י הלבישה דווקא כיון שנעקר מן הבגד דין כלאים אף שלא בעידן מצותו הרי אינו לובש כלאים כלל ועי"ז שפיר מתקיימת ציצית ע"י כלאים. ואף שיש במצוה זו תנאי שיהא ראוי ללבישה וכלאים אין ראויים ללבישה מ"מ מצות ציצית הכריחה שתיעקר הכלאים מבגד זה ומותר הבגד ללבישה כיון דאי אפשר למצות ציצית להתקיים בענין אחר וכיון שנעקר לגמרי דין כלאים מבגד זה מותר אף שלא בעידן מצותו כמו בלילה ולהכי פשיטא לי' לשמואל דתכלת אין בו משום כלאים אפילו בלילה דהא בעידן מצותו נמי לא בלבישה דידי' מקיים מצות ציצית דאין קיום המצוה בלבישה לחוד *) אלא שאנו צריכין לומר שקיום המצוה עוקר הכלאים מהבגד כדי לשוויה להאי בגד ראוי ללבישה ובר חיובא למצות ציצית ולהכי שלא בעידן מצותו נמי שרי כיון שקיום המצוה גרם שתעקר ממנו כלאים **) וכן ר"ז דאזיל לפרושי טעמא דסדין בציצית דפטרי ב"ש משום כסות לילה הוא היינו כסות המיוחד ללילה דר"ז נמי סובר כשמואל בזה דהא איהו אמר משמיה דשמואל תכלת אין בו משום כלאים משום דהוי היתר גמור ומסתמא דסובר נמי כלי קופסא חייב בציצית דהא זה הוא גוף הטעם דלא חיישינן לאיסור כלאים אף בלילה משום שמצות ציצית גרם שתעקר לגמרי לכלאים מהאי בגד ואף שלבישת לילה אינה גורמת קיום המצוה ואדרבה כסות המיוחד ללילה פטורה ועיקר תנאי מצות ציצית שיהא ללבישת יום מ"מ אין עלינו לומר שהציצית עוקרים ממנו דין כלאים ביום ובלילה יהא בדין כלאים אלא כיון שנעקר נעקר דהא ביום נמי קיום המצוה והעבירה לאו בחד מילתא הוא דהאיסור הוא בלבישה וקיום המצוה הוא גם בעת הנחתו בקופסא אלא שהמצוה גרמה שתעקר הכלאים וכיון דעקר עקר אפילו בלילה:
אבל הרמב"ם ז"ל דפסק דציצית חובת גברא ואין המצוה מתקיימת אלא בשעת לבישה ועל ידי הלבישה ממש ודמי לכל עשה דוחה לא תעשה שבתורה שהאיסור ע"י הלבישה וגם העשה ע"י הלבישה ואין אנו צריכין לומר שנעקר כלאים מהאי בגד אלא דבשעת קיום המצוה היינו בשעת הלבישה לא חיישינן לאיסור כלאים שבו ולהכי בלילה דאין זה מצותו אסור ולהכי כתב הר"מ בטעמא דסדין בציצית גזירה שמא יתכסה בו בלילה דאפילו אם מיוחד ליום אסור להתכסות בו בלילה והשתא נמי הא דאמר שמואל חוטי פשתן פוטרין בשל צמר ואע"ג דאית ליה ממינו אע"ג דבכל התורה היכא דאפשר לקיים בלא דחייה אינו דוחה מ"מ דחיית עשה זו שאני כיון דסובר דכלי קופסא חייב בציצית והוצרכה מצוה זו לגרום שתעקר כלאים מהאי בגד לגמרי ומה"ט שרינן ללבוש הבגד אע"פ שאין המצוה בשעת לבישה דווקא ורק משום דמתנאי המצוה שיהא ראוי ללבישה מטעם זה נעקר הכלאים וכיון דנעקר הכלאים שוב לא איכפת לן במה דאפשר במינו דכי נמי מקיים מצות ציצית ע"י כלאים אין כאן כלאים שנעקרו על ידי מצות ציצית להכי לא מהדרינן כלל אציצית דמינו דאידי ואידי היתר גמור הוא ולא מסתבר להו לחכמים לאמר שהתכלת בבגד פשתן עוקרין דין כלאים וחוטי צמר בב"פ הוי כלאים דכיון דציצית לית בהו דין כלאים אין חילוק בין ציצית צמר בב"פ לציצית דפשתן בב"צ תרווייהו אין בהם דין כלאים אבל סתמא דתלמודא דאפשר במינו הוא אליבא דהלכתא דציצית חובת גברא ואין אנו צריכין לומר שהכלאים נעקרין מהאי בגד כיון שבעיקר הלבישה הוא מקיים המצוה ולא כשהוא מונח בקופסא והרי הוא ככל עשה דוחה ל"ת שבתורה שבמה שעובר על הל"ת מקיים העשה ויש כאן כלאים אלא דשרי מטעם קיום המצוה שע"י הלבישה א"כ אם אפשר במינו אינו דוחה ככל עשה ול"ת שבתורה ולשיטת רבינו ירוחם שהביאו הרב ב"י (בסימן י"א) אף כשאין לו ממינו נמי אסור משום דאמרינן לו שלא ילבש הבגד כשאין לו ממינו כיון שדחייה זו כשאר דחיות שבתורה. וסוגיא דאפשר במינו אתיא כהלכתא דציצית חובת גברא הוא. ואף דב"ש סברי ציצית חובת מנא לפירוש רש"י ז"ל שם מדאמר לשון פוטרין מ"מ הש"ס שם אזיל לפרש דברי ר' אליבא דהילכתא דציצית חובת גברא הוא לדידיה מדאמר למה אסרוה ושפיר דחה הרמב"ם ז"ל מהלכה מימרא דשמואל בחוטי פשתן וכן אידך מימרא דתכלת אין בו משום כלאים ופסק כסוגיא דאפשר במינו משום דכל הני מימרא דשמואל הוא רק לטעמי' דציצית חובת מנא ולית הילכתא כוותיה בזה:
ואתי שפיר נמי לפ"ז מה שהקשיתי לשמואל דסבר כלאים בציצית הוי היתר גמור אפילו בדאית ליה ממינו. א"כ היכי ילפינן מיניה דעשה דוחה ל"ת כיון שבציצית הותרה לגמרי ולא דמי לכל דחיות שבתורה וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל בחי' (בפ"ק דיבמות) דכיון דכל דחיות עשה לל"ת מכלאים גמרינן א"כ איך אפשר לומר דבכלאים הוי היתר גמור ובכה"ת הוי רק דחויה אבל לפי מה שכתבתי א"ש טפי דהא נמי דהותר הכלאים מן הבגד הוא נמי מחמת דיחוי דעשה דוחה ל"ת רק משום דא"א לדיחוי זה להיות כשאר דחיות מחמת שקיום המצוה הוא גם כשהוא בקופסא והעבירה היא בלבישה וא"א להתיר אא"כ יעקר הכלאים לגמרי להיות הבגד ראוי ללבישה להכי הוי היתר גמור ומ"מ אין זה אלא אי אמרינן עשה דוחה ל"ת ושפיר ילפינן דעשה דוחה ל"ת בכה"ת דמה שנעשה בציצית היתר גמור הוא שא"א להתקיים המצוה ע"י דחייה משום דהמצוה היא בקופסא ג"כ והתורה רצתה שיתקיים העשה להכי הוכרח לעקור הכלאים לגמרי להיות היתר אבל אם אין עשה דוחה ל"ת לא הוי אפשר לעקור הכלאים מהאי בגד וממילא בכה"ת היכא דקיום העשה והעבירה הוא בחד מילתא כמו באכילת מצה דחדש או ייבום דחייבי לאוין וכיוצא בזה העשה דוחה ל"ת בשעת קיומה ממש אבל בכלאים א"א לדחות אא"כ יעקור לגמרי לשמואל ואתיא סוגיא דיבמות גם לשמואל ומ"מ הר"מ ז"ל דלא הותר אלא תכלת בבגד פשתן לחוד משום דלא קיי"ל כשמואל במאי דסובר כלי קופסא חייב בציצית [ואף דסתמא דהש"ס ביבמות (דף ה') כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר משמע בהדיא דהותר אפילו פשתן בצמר משום עשה דוחה ל"ת מ"מ הר"מ ז"ל לא פסק כהך תלמודא משום דאזלא ג"כ בשיטת שמואל דפשתן פוטר בש"צ משום דהוי היתר גמור ואזיל לטעמיה דסובר ציצית חובת מנא וכן מצינו בשבת (דף קל"א) דלהכי לא דחי שבת הואיל ובידו להפקירן ולא אמר בידו שלא ללובשן משום דאזיל בשיטת שמואל דחובת מנא הוא אבל אנן קיי"ל דציצית חובת גברא הוא וק"ל]:
ולכאורה יש להביא ראיה לשיטת הרב"י דלהר"מ דפסק דכלאים בציצית הוי דיחוי אסור להטיל לבן משאינו מינו אפילו בדלית ליה ממינו כמ"ש לעיל משום דכיון דאינו מחויב ללבוש הבגד של ד' כנפות לא דחי ל"ת דכלאים בלבן דאי נימא דדחי כשאין לו ממינו א"כ לפ"ז מי שיש לו בגד של כלאים יהא מותר לעשות ממנו ד' כנפות ולהטיל בו ציצית וללבשו אם אין לו בגד ד"כ אחר משום דאתי עשה ודוחה ל"ת דבשלמא לשמואל דסובר דהותר לגמרי אפשר לומר דדווקא בכלאים הבאים מחמת הציצית שריא רחמנא דאין בהם משום כלאים אבל כלאים בעצם הבגד לא שרי רחמנא אבל כיון דפסקינן דהוה דיחוי ככל עשה דוחה ל"ת שבתורה א"כ מ"ש דשרי ללבוש בגד צמר עם ציצית של פשתן כשאין לו ממין אחר כדי לקיים מצות ציצית ואם הבגד בעצמו כלאים לא שרינן ליה ה"נ נשרי ליה כדי לקיים מצות ציצית אם אין לו בגד אחר של ד' כנפות ולא לישתמיט שום דוכתא דנימא דבגד כלאים חזי לעשות ממנו בגד ד' כנפות ואדרבה (בספ"ק דביצה) אמרינן כלאים למאי חזי עיי"ש א"ו דגבי ציצית לא נדחה איסור כלאים אלא בתכלת בפשתן לחוד כמש"כ בדעת הר"מ ז"ל משום דתכלת א"א לקיים בבגד פשתן בענין אחר. אבל בלבן אפילו ל"ל ממינו לא דחי דאמרינן ליה שלא ילבש את הבגד ולא יתחייב בציצית *):
מיהו זה יש לדחות דאף דנימא דמצות ציצית דחי לאו דכלאים גבי לבן בדל"ל מינו מ"מ כשיש כלאים בעצם הבגד אסור ללובשו אע"ג דלית ליה בגד אחר דלא חייבה התורה בציצית אלא בגד הראוי ללובשו בעצמו אבל בגד כלאים שבעצמו אינו ראוי ללבישה אינו מחויב כלל בציצית ולא מהני מה שיהא ראוי ללבישה ע"י הטלת ציצית ודחיית העשה כיון שבעצמו אינו ראוי ללבוש ולא מיקרי כסותך אלא אם ראוי בעצמו לכיסוי ומטעם הנ"ל נראה דצריך ליזהר דטלית של פשתן שיש בו תכלת שלא יהא בעצם הבגד כלאים דלא מיבעיא לשיטת ר"ת ז"ל דכלאים בציצית הותר לגמרי א"כ כיון שהציצית אין עושין כלאים ודאי דאסור להטיל כלאים בבגד עצמו דכיון דמשום הציצית לא נעשה עדיין הבגד כלאים וכדמשמע במימרא דשמואל דאמר תכלת אין בו משום כלאים ואפילו הטיל למוטלת משמע דדוקא ב' מיני ציצית שרי אבל מלבד הציצית אסור להטיל כלאים בבגד אעפ"י שיש בו כלאים בלא"ה מהציצית דהציצית לא עשו עדיין כלאים שהם בדרך היתר לגמרי אלא אפי' לפי שיטת הר"מ ז"ל שסובר דכלאים בציצית הוי דיחוי ככל עשה דוחה ל"ת. א"כ לכאורה היה אפשר לומר כיון דבלא"ה איכא כלאים בהאי בגד ע"י הציצית א"כ מאי איכפת לן שמוסיף עוד כלאים בהאי בגד אטו בגד פשתן שיש בו שני חוטין של צמר חמיר איסורו מבגד פשתן שיש בו חוט א' כך לי חומר חוט א' כחומר כמה חוטין וכל בגד שיש בו חוט א' משאינו מינו נעשה כל הבגד כלאים [ומש"כ הכ"מ (בפ"ג מה"צ) שיש בזה משום מיעוטי באיסורא לא הבנתי ולענ"ד הכל איסור א'] מ"מ אסור להטיל בבגד עצמו כלאים מלבד הציצית מטעם שכתבנו לעיל דלא חייבה התורה בציצית אלא בגד הראוי ללבישה גם בלא הציצית אבל אם יש בבגד עצמו כלאים הרי אינו ראוי בעצמו ללבישה ופטור מציצית וכש"כ דא"ש טפי לפי מש"כ הר"ת ז"ל במנחות דלהכי כלאים בציצית הותר לגמרי אפילו בלילה ואפילו להציע תחתיו. משום דבבגד שראוי להנאתו התיר הכתוב לעשות בו ציצית. ומשמע דרשאי להשתמש בו כל צורכי הנאתו משום דסתם בגד הוא כך ובו חייבה התורה בציצית עיי"ש. א"כ כיון שסתם בגד האמור בתורה הוא העשוי לכל צורכי הנאתו אם יש בבגד עצמו כלאים אף אם נתירנו ללובשו משום דחיית העשה מ"מ שלא בעידן חיובא כמו בלילה ודאי דיהא אסור מחמת כלאים זה הבגד עצמו דעל כלאים שלא מחמת הציצית ודאי דלא שייך לומר דנעשים היתר גמור וכיון דאסור ללובשו שלא בעידן חיובא לא מיקרי בגד ופטור מן הציצית ודו"ק:
ולפי מה שנתבאר שיטת הרמב"ם ז"ל דמ"ע דציצית אינו דוחה ל"ת אפילו היכא דל"ל לקיים במינו משום דאמרינן לי' שלא ילבש הבגד ולא יתחייב בציצית. נראה לפי מש"כ המרדכי (בה' ציצית) בשם רבינו שלמה מדריוש דמי שאין לו ציצית או שנפסק לו חוט של ציצית בשבת שאסור ללובשו עד שיתקן אותו ואם לובשו עובר בעשה והשיב רבינו יצחק דליתא כדמוכח בשמעתין דאם נפסק בכרמלית דשרי ואמאי והא לא דחינן מפני כבוד הבריות אלא לאו דלא תסור א"ו מ"ע דציצית אינו אלא כשילבשנו ולא אמר הכתוב לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפות בלא ציצית דאז ודאי הי' הדין עמו. אלא מ"ע גרידא להטיל בו ציצית מ"מ אין איסור ללבוש הטלית וגם אין עובר כיון שעתה אינו יכול להטיל שהוא שבת ובחול ודאי דאסור כ"ש שלובשו בעשה דהטל בו ציצית וכן במזוזה וכן במעקה ותדע דאטו במזוזה יאסר לכנוס לבית אלא בעמוד ועשה קאי ותו לא עכ"ל המרדכי וא"כ ודאי נראה דלשיטת הר"י הנ"ל שסובר דאם אין לו ציצית רשאי ללבוש הבגד ה"נ אם יש לו ציצית שהם כלאים כמו לבן דצמר בפשתים ואין לו ממינו דאסור להטיל משאינו מינו לדעת הר"מ ז"ל משום דאין עשה דציצית דוחה ל"ת דכלאים מ"מ מותר ללבוש הבגד בלי ציצית כלל כמו באין לו כלל ציצית לדעת ר"י הנ"ל ואע"ג דעיקר הטעם שאין עשה דציצית דוחה ל"ת משום דאמרינן לי' שלא ילבש הבגד ולא יצטרך לעבור וא"כ הי' ראוי לאסור עליו לבישת הבגד כשאין לו ממינו. ז"א דמה שאין לו ציצית של היתר דומה ממש לאין לו כלל וממילא רשאי ללבוש הבגד כיון דאין הטלת ציצית מעכב לבישת הבגד ומה שאנו אומרים שאין העשה דוחה ל"ת משום דאמרינן לי' שלא ילבש הבגד היינו כיון שבידו שלא ללובשו אין כח בעשה כזו לבטל אבל באמת אנו מתירין לו ללובשו בלא ציצית דכיון דאינו דוחה דמי לאין לו ציצית כלל וזה פשוט:
ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בשבת פרק ר"א דמילה (דף קלא) לא לכל אמר ר' אליעזר מכשירי מצוה דוחה שבת ומודה שאם צייץ טליתו בשבת ועשה מזוזה לפתחו שחייב משום שבידו להפקירן וכתבו התוס' שם דכיון דאמר בידו להפקירן ולא אמר בידו שלא ללובשן ש"מ דסבר כלי קופסא חייב בציצית עיי"ש. ומדאמר הש"ס הואיל ובידו להפקירן **(הג"ה מיהו המג"א ז"ל בא"ח (סימן י"ג) מבואר מדבריו הא דקאמר הואיל ובידו להפקירן. היינו שמחוייב להפקירן כדי שלא יבטל מ"ע דציצית. והקשה מזה אמאי דשרינן ללבוש בשבת בגד ד"כ דכמו דלמ"ד חובת מנא מחויב להפקירן בשבת ה"נ למ"ד חובת גברא אסור ללובשן בשבת בלא ציצית עיי"ש מיהו לשון הואיל ובידו להפקירן לא משמע שמחוייב להפקירן אלא שהואיל שבידו להפקירן אינו דוחה שבת ורשאי ללבוש הבגד בלא ציצית שלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלי ציצית:)** משמע שאינו מחויב להפקירן כדי שלא יתבטל מצות ציצית ממנו רק כיון דמצי להפקירן שוב אין מצותו דוחה שבת ויכול להחזיק הטלית בלא ציצית ואין עליו עונש ביטול מצות ציצית כיון שהוא אנוס מחמת איסור שבת ומדחי נמי לא דחי איסור שבת אף לר"א דמכשירי מצוה דוחה שבת] כיון דבידו להפקירן וה"נ לדידן דקיי"ל דציצית חובת גברא לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שאין עשה דוחה ל"ת דכלאים אף בדלית לי' ממינו הואיל ובידו שלא ללובשן ואפ"ה מותר ללבוש הבגד הואיל והוא אנוס מחמת שאין לו ציצית ממינו וכדעת ר"י הנ"ל וזה ברור:
ובזה יתיישב מה שהקשיתי לשיטת הר"י הנ"ל מהא דאמרינן במנחות (דף כ"ח) דרבנן סברי דציצית מעכבין זא"ז שארבעתן מצוה א' ור' ישמעאל סובר ארבעתן ד' מצות ומהדר לאשכוחי שם איכא בינייהו טובא ואמאי לא אמר בפשיטות דלרבנן דסברי מצוה א' אם אין לו אלא ב' או ג' ציצית אינו מחויב להטילן דאין בהם שום מצוה כלל והוי כמו פלגא דמצוה וילבש הבגד בלא ציצית כשיטת הר"י אבל לר' ישמעאל דסובר ד' מצות הן מחויב להטיל מה שיש לו ומקיים בהם מצותן אלא ודאי דאם אין לו ציצית אסור ללבוש הבגד בין לרבנן בין לר' ישמעאל ואפילו לר' ישמעאל דבמה שיכול להטיל מקיים בו עשה מ"מ אסור ללבוש כדי שלא יבטל עשה דהנך ציצית שחסרו בהאי בגד דאין עשה דוחה עשה ולהכי לא מצי למימר הך נפקותא וא"כ קשה לכאורה על מ"ש הר"י דמותר ללבוש בגד ד"כ אף שאין לו ציצית ולפי מה שבארנו בשיטת הר"מ ז"ל א"ש מהא דאמרינן בר"ה (דף כ"ח) ובזבחים (דף פ') במתן א' שנתערב במתן ד' דר"א סובר ינתן במתן ד' ור' יהושע סבר ינתן במתן א' ואמר התם דבניתנין במתן ד' שנתן במתן א' עובר אלא תגרעו עיי"ש אף דהוא אנוס במה שאינו נותן יותר מ"מ עובר אלא תגרעו עיי"ש וכן הוא בספרי (פ' ראה) לא תוסיפו עליו ולא תגרעו ממנו מכאן אמרו הניתנין במתן א' שנתערבו בניתנין במתן ד' ינתנו א' ד"א לא תוסיפו עליו מנין שאין מוסיפין לא על הלולב ולא על הציצית ת"ל לא תוסיפו עליו ומנין שאין פוחתין מהם ת"ל לא תגרעו ממנו וכיון דאיכא בפוחת מד' ציצית לאו דבל תגרע שוב אפשר לומר כשיטת הר"י ז"ל דאם אין לו ציצית מותר ללבוש הבגד משום דלא נאמר בתורה איסור ללבוש בגד ד"כ בלא ציצית מיהו הנ"מ כשאינו מטיל כלל דאז ליכא בל תגרע כלל כמ"ש הטו"א דמבטל המצוה לגמרי ליכא בל תגרע אלא ביטול מ"ע לחוד והא אנוס הוא והתורה לא אמרה לא תלבש בגד ד"כ בלא ציצית. אבל כשלובש ב' או ג' ציצית עובר אבל תגרע. ולהכי קאמר הש"ס הך נפקותא משום דבין לרבנן דחד מצוה ובין לר' ישמעאל דד' מצות הן רשאי ללבוש הבגד בלי ציצית לגמרי ולא יטיל אף הציצית שיש לו משום בל תגרע ואין לומר דאכתי מחויב להטיל לר' ישמעאל הציצית שיש לו משום דאתי עשה דציצית ודחי לאו דב"ת דמשום האי טעמא כתב הטו"א דרשאי ליתן במתן א' דאע"ג דעובר אבל תגרע ולא אמרינן דמוטב שלא ליתן כלל ולא יעבור אבל תגרע וה"נ אתי עשה דהנך ציצית שיש לו ודוחה ל"ת דבל תגרע דז"א דהא בארנו דלשיטת הרמב"ם ז"ל עשה דציצית אינו דוחה לשום ל"ת כיון דאינו מחויב ללבוש בגד עם ציצית ורשאי ללבוש הבגד בלי ציצית כשאין לו ציצית וה"נ גם לר"י אסור להטיל הציצית שיש לו ורשאי ללבוש הבגד בלי ציצית כלל ולהכי לא אמרינן הך נפקותא *):
מיהו לשיטת הרשב"א ז"ל בר"ה (דף ט"ז) דמשמע שם מדבריו דאינו עושה המצוה כלל נמי עובר אבל תגרע א"כ לר"י צריך להטיל הציצית שיש לו ואי משום בל תגרע הא לענין בת"ג כך לי כשאינו מטיל ציצית כלל או שמטיל ב' או ג' ציצית א"כ מאי מפסיד במאי שמטיל הציצית שיש לו ומחויב להטילן לקיים מצותן ואכתי הוי מצי הש"ס לומר נפקותא דלרבנן אין צריך להטיל ולר' ישמעאל צריך להטיל ודו"ק:
ולפי מה שבארנו דהר"מ ז"ל לא פסק כהך דשמואל דתכלת אין בו משום כלאים וסובר דכלאים בציצית לא הותר אלא בתורת דחי' כשאר עשה דוחה ל"ת צ"ל מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה"צ ה"ט) מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת ואעפ"י שאינה זמנה דמיירי שאין בו כלאים וכ"כ הכ"מ שם ובב"י (סימן י"ח) וקמ"ל דלא עבר אבתו"ס בלילה ובשבת קמ"ל דמותר לצאת בהן ברה"ר בלילה ולא הוי כמשוי אע"ג דלילה לאו זמן ציצית וכמו שביאר שם הכ"מ קשה באמת אמאי לא עבר אבתו"ס בלילה ואין לומר דמיירי שמכוין שלא לשם מצוה רק שצריך ללבוש הבגד דא"כ מה זה שמסיים שם ובלבד שלא יברך דמאי אריא דאסור לברך אפילו לכוין לשם מצוה בלא ברכה נמי אסור והול"ל ובלבד שלא יכוין לשם מצוה ונהי דמש"כ הר"מ ז"ל דבשבת לא מיקרי משוי א"ש כיון דבחול הציצית בטלו לגבי בגד מפני קיום המצוה לא מסתבר דבחול להוי כנוי הבגד ובשבת להוי משוי וכיון דבטלו לגבי בגד בחול בטלו נמי בשבת אבל לענין ב"ת קשה אמאי לא עבר אב"ת:
ואין לומר דיצא לו להר"מ ז"ל דליכא ב"ת בלילה מדקאמר ר"ז שם גזירה משום כסות לילה והיינו דלהכי אסור להטיל ציצית בסדין שמא יתכסה בו בלילה דלאו זמן ציצית הוא ועבר אלאו דכלאים ואם נימא דאיכא ב"ת בלובש ציצית בלילה א"כ לא שייך למיגזר שילבש בגד ציצית שיש בו כלאים דבלאו כלאים נמי לא ילבש בגד ציצית בלילה משום ב"ת א"ו דליכא ב"ת בלבישת ציצית בלילה דאין זה ראי' דאף דאיכא בזה ב"ת מ"מ ה"מ שמכוון לשם מצוה אבל במכוון שלא לשם מצוה הא ליכא ב"ת ורשאי ללובשו ולהכי גזרינן שמא יהא בו כלאים ועבר אלאו דכלאים:
ונ"ל דדברי הרמב"ם ז"ל נכונים לפי מה דמבואר בדברי הר"ן בחי' לסנהדרין (דף פ"ח) דאיסור ב"ת ליכא אלא שעושה המצוה בכל פרטיה ואם חיסר אחת מפרטי המצוה ועשאה שלא בזמנה ליכא ב"ת א"כ ה"נ אם לבש בגד ציצית בלילה אינו עובר אב"ת דמה שאינו, מחוייב בלילה הוא משום שאחד מפרטי המצוה הוא שיהא ביום דאין בלבישת ציצית מצוה אלא כשהוא ביום כדדרשינן מקרא דוראיתם אותו למעוטי כסות לילה שאינה בראי' כלל ובלילה אין כאן מצות ציצית כלל ול"ד להא דאמרינן בר"ה (דף כח) ובעירובין (דף צו) שלא בזמנו בעי כוונה לעבור אב"ת ואם כיון שלא בזמנו עובר אב"ת כמו ישן בשמיני בסוכה דהתם הזמן הוא אינו מפרטי המצוה רק שלא חייבה תורה לעשות מצוה זו אלא בזמן המיוחד לה היינו בט"ו בחודש השביעי ואז מחויב לישב בה שבעת ימים וכל השבעת ימים כיום א' דמיין כדדרשינן התם דבעינן סוכה הראויה לשבעה והמצוה הזאת היא בשלימותה בכל פרטי' גם בכל השנה רק שלא חייבתה תורה לעשות מצוה זו בכל השנה וקבע לה זמן המיוחד לה ואם עשאה בכל השנה כולה מיקרי מוסיף על ד"ת שעשה מצוה ולא חסר אחת מפרטי המצוה בשעה שהתורה פטרתו לעשותו דמה שאין עכשיו זמנה אין זה חסרון בפרט המצוה דזמנה לא הוי מפרטי המצוה אלא שהיא לה לקביעת זמן אימת תעשה וכיון דליכא חסרון בפרטי המצוה ועשאה שלא בזמנה והוסיף על הד"ת ועשאה בזמן שלא חייבתו התורה ולהכי עובר אב"ת ול"ד לציצית שהזמן הוא מפרטי המצוה ובלילה אין כאן מצות ציצית:
והחילוק שנוכל לידע באיזה מצוה הוי הזמן מפרטי המצוה ובאיזה מצוה איננו מפרטי המצוה רק לקביעת זמן בעלמא הוא מבורר מסברא דמצוה שאין צריך לעשותה אלא פעם אחת ואם יחזור ויעשה אותה לא יהא בה שום מצוה בפעם השני כמו לולב ושופר ומצה דאחר שאכל כזית מצה שוב אין שום מצוה באכילתו ולאחר שתקע בשופר אין שום מצוה בתקיעתו ולולב נמי מדאגביה נפיק ביה וא"צ לעשותם אלא פעם א' בשנה במצות כאלו אמרינן דמה שקבעה להם התורה זמן לאו מפני שהזמן הוא מפרטי המצוה ומבלעדי הזמן אין מקום למצוה זו אלא שהזמן הוא למועד ולקביעות להמצוה אימתי תעשה וכן בסוכה אין צריך לקיים אלא שבעת ימים בשנה שהוא רק כמו פעם א' בשנה כדאמרינן בסוכה (דף מה) דלא מיפסקי ימים מלילות וכמו שכתבנו לעיל ובכל הני אם עשה המצוה שלא בזמן קביעותה לא חיסר שום פרט מפרטי המצוה רק שהוסיף על ד"ת ועשה מצוה בזמן שלא צוותה התורה וזה הוא עיקרו של איסור ב"ת אבל מצוה שאין הפסק לעשייתה כמו ציצית שאם פשט וחזר ולבש מקיים מצות ציצית אפילו כמה פעמים ביום ממילא אנו יודעים דמה שאמרה תורה דלילה לאו זמן ציצית הוא וחיובה הוא רק ביום אין זה מפני שרצתה תורה לקבוע זמן ומועד למצוה זו שהרי למצוה זו אין לה הפסק וע"כ שהזמן הוא מפרטי המצוה שאין מקום למצות ציצית אלא בזמן ראי' כדכתיב וראיתם אותו אבל בלילה אין זה מצות ציצית וממילא אם לבש ציצית בלילה לא עבר אב"ת כיון שחסר אחת מפרטי המצוה דהיינו זמן שישנו בראי' ומה"ט נמי אמרינן המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה ולא אמרינן דעבר אבל תוסיף משום דהא דלילה לאו זמן תפילין הוא משום דמפרטי מצות תפילין שיהא ביום והמניח בלילה חיסר מפרטי המצוה וליכא בל תוסיף:
והא דאמרינן בעירובין (דף צו) דלמ"ד שבת לאו ז"ת אפילו בזוג א' עובר אבל תוסיף דקאמר התם אי הכי לר"מ אפילו זוג א' נמי לא אלמא דעבר אב"ת אם הניח תפילין בשבת אע"ג דתפילין נמי אין לה הפסק הוי הזמן מפרטי המצוה ואם מניחן בשויו"ט חיסר א' מפרטי המצוה וליכא ב"ת. יש לחלק דמאן דפטר שבת מתפילין הוא משום דדריש והי' לך לאות על ידך יצאו שבתות ויו"ט שאינם צריכים אות א"כ הרי גלי קרא דמה שפטרה תורה מתפילין בשבת ויו"ט הוא לאו משום דשבת ויו"ט אין המצוה כהלכתה אלא משום דאין צריך להם דקדושת שבת ויו"ט אינם צריכים אות אחר לא מפני שמצות תפילין צריכה להיות דווקא בחול וכיון דמצות תפילין שייכא גם בשויו"ט רק שפטרתה תורה משום ששבת ויו"ט א"צ אות א"כ המניח תפילין בשבת ויו"ט הרי עשה המצוה בלי שום חסרון בפרטי המצוה רק שעשה המצוה בזמן שפטרתה תורה ממנו ועבר אב"ת ועיין ברמב"ם (הלכות תפילין) בכ"מ שם דמשמע דגם מ"ד דממעט שויו"ט מקרא דימים ימימה נמי אית ליה הך דרשא דוהי' לך לאות על ידך ולהכי שפיר איכא ב"ת:
**(הגה"ה וכן נראה לי דודאי הנוטל ד' מינין שבלולב בכל השנה לשם מצוה עובר אב"ת ואפ"ה דווקא אם נטלן ביום אבל אם נטלן בלילה בחג או בשאר ימות השנה ליכא ב"ת. והטעם כיון דמצות לולב צריך ליטול פ"א בכל יום מהשבעה ימים ואם לא נטל ביום אינו יוצא במה שנטלו בלילה. חזינן שהלילה בעצמותה פסול לנטילת לולב ואם נטלה ליכא ב"ת שחסר פרט מפרטי המצוה שמצותה ביום ואינו דומה לישן בשמיני בסוכה דהתם קביעת זמנה הוא בשבעת ימי החג ושאר ימות השנה לאו זמן הקבוע לה הוא ולא חיסר מפרטי המצוה מאומה רק שעשאה שלא בזמנה:)**
ונ"ל להביא ראיה לדעת הר"מ ז"ל דמותר ללבוש ציצית בלילה ואין בזה משום ב"ת מדקאמר שם (בדף לז) אפלוגתא דרי"ש ורבנן דרי"ש סובר ארבע מצות הן ורבנן סברי מצוה אחת הן א"ב סדין בציצית דהיינו שיש בו כלאים דלרי"ש מותר ולרבנן אסור ולא אמר בפשיטות דנ"מ גם בציצית שאין בהם כלאים אם מותר ללובשן בלילה לשם מצוה דלרי"ש איכא בל תוסיף ולרבנן דמצוה אחת היא לא שייך ב"ת אפילו במכוון לשם מצוה כיון דחסר כנף א' לאו מצוה היא כלל וכמ"ש הר"ן בחי' לסנהדרין (דף פ"ח) דכל היכא דאין המצוה כתיקונה ליכא ב"ת אף דמכוין לשם מצוה ומדאמר הש"ס דנ"מ אם לובש בשבת ג' ציצית אי חייב דלרי"ש פטור ולרבנן חייב ולא אמר נ"מ אם לובשן בלילה ש"מ דבלילה ליכא ב"ת במצות ציצית אפילו במכוין לשם מצוה:
ובזה נ"ל לבאר דברי הירושלמי דפ"ק דקידושין דקאמר התם איזו היא מ"ע שלא הז"ג כגון אבידה ושילוח הקן מעקה וציצית ר"ש פוטר הנשים מן הציצית שהיא מ"ע שהז"ג אמר להם ר"ש אין אתם מודים לי שהיא מצות עשה שהז"ג שהרי כסות לילה פטור מן הציצית אמר ר' הילא טעמא דרבנן שכן אם הי' מיוחדת לו ליום ולילה שהיא חייבת בציצית עכ"ל הירושלמי וכתב המהרי"ט בחי' לקידושין דסוגיות הירושלמי סותר סוגיות התלמוד במנחות (דף מג) דהתם אמרי' דרבנן דר"ש דמחייבי נשים בציצית מחייבי כסות לילה לגמרי משום דלא דרשי כלל וראיתם אותו למעט כסות לילה ומוקי לה לכדתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלוי' בה ואיזו זו ק"ש ואלו לדברי ר' הילא בירושלמי גם לרבנן דר"ש דרשינן וראיתם למעט כסות לילה רק שסוברים דכיון דכסות המיוחד ליום ולילה חייב בציצית לא מקרי הזמן גרמא אבל כסות המיוחד ללילה לחוד מודו דפטור וע"כ דדרשו נמי קרא וראיתם אותו ואכתי קשה לרבנן נהי דכסות המיוחד ליום ולילה חייב בציצית מ"מ כיון דכסות המיוחד ללילה לחוד פטור מציצית הא הוי לי' מצוה שהז"ג אבל לפי מ"ש א"ש דרבנן סברי דלא מיקרי מ"ע שהז"ג אלא אם המצוה שייכה בלילה כמו ביום ורחמנא פטרה בלילה אבל אם אין שייכות למצוה בלילה רק ביום לא מיקרי זמן גרמא ולהכי בציצית אף דדרשו קרא דוראיתם למיפטר כסות לילה נמי לא חשיב זמ"ג כיון דלא שייכה בלילה דבעינן וראיתם אותו שתהא מיוחדת לזמן שישנו בראיה ויהבי רבנן טעמא למלתייהו להוכיח דהא דפטרה התורה כסות לילה הוא משום דלא שייכה מצות ציצית בלילה ולא משום דפטרה תורה כסות לילה מחמת שלא הטילה התורה חובה גם על כסות לילה אף ששייכה בלילה מהא דאם הי' הבגד מיוחד ליום ולילה חייב בציצית ואם נימא דמצות ציצית שייכא גם בלילה רק שפטרה תורה לילה מציצית א"כ אמאי חייבת בציצית הא לא הטילה תורה על האדם מצות ציצית בלילה והוה לן למימר דביום חייבת ובלילה פטורה דאף דכסות יום שלובש בלילה חייב משום שעיקרו ליום הוטל על בגד זה חיוב ציצית מ"מ בגד שמיוחד ליום ולילה הוי לן למימר דבלילה פטור שהרי לא הטריחה תורה על האדם לקיים מצות ציצית בלילה והאי בגד מיוחד ללילה כמו ליום והוי לן למימר דבלילה לכל הפחות פטורה וכיון שאתה מודה דכסות המיוחד ליום ולילה חייב ש"מ דהא דפטרה תורה כסות לילה מציצית לא מפני שלא הטריחה תורה לקיים מצות ציצית בלילה אלא מפני שאין למצוה זו שייכות בלילה דכל שאינו יכול לקרות בה וראיתם אותו אין זה מצות ציצית כלל ולהכי לא פטרינן אלא במיוחד ללילה דאז לא נקבע בהאי בגד קביעות מצות ציצית מפני שאין מיוחד לזמן ראי' כלל אבל במיוחד ליום ולילה שנקבע בהאי בגד חיוב ציצית מפני שהוא מיוחד ג"כ לזמן ראי' דהיינו ביום חייב אף בלילה אף שקביעותו ליום ולילה שוין מ"מ יחודו ליום גורם בו חיוב מצות ציצית אף ללילה דהא אין פטור לילה מפני שלא הטריחתו תורה למצות ציצית בלילה אלא מפני שלא שייכה בלילה וכיון דיחודו ביום גורם בו חיוב חייב אף בלילה [דאי הוה נימא דהטעם דכסות לילה פטור הוא משום דשייכא מצות ציצית בלילה ומ"מ פוטרתו תורה בלילה ולא חייבתו לקיים טורח מצוה זו בלילה הוה לן למפטר במיוחד ליום ולילה דאף דמיוחד ליום לחוד מחייבינן היינו משום דבטל לבישת הלילה לגבי יום כיון שעיקר קביעתו ביום אבל במיוחד ליום ולילה שאין לבישת הלילה בטלה לגבי לבישה של יום הוי לן למפטרי' אבל אם הטעם דלא שייכא מצות ציצית בלילה שפיר מצינן למימר דמיוחד ליום ולילה ביחד מהני קביעות יום לחייבו אף בלילה דכיון שנקבע בו חיוב ע"י יחודו ליום שישנו בראי' חייב אף בלילה] וזה שאמר ר' הילא א"א מודה לי שבגד המיוחד ליום ולילה חייב בציצית א"כ מוכח מזה דמה שבגד לילה פטור מציצית הוא משום דלא שייכא בלילה שאינו זמן ראי' ולהכי לא חשיב מ"ע שהז"ג שכ"ז שייכות המצוה לא מצינו בהם זמן פטור דלא מתקרי מ"ע שהז"ג אלא במצוה שגם בעת שיש מקום לקיימה לא חייבתו תורה וקבעה בה מועד המיוחד כמו שופר ולולב ותפילין אבל לא ציצית והיינו דאיכא בין סוגיא דפ' התכלת לסוגיא דירושלמי בקידושין דתרווייהו מחייבי נשים בציצית ולא קרי לה מצות ציצית זמ"ג רק דרבנן דפ' התכלת סברי דלילה חייבת בציצית לגמרי אפילו במיוחד ללילה וסוגיא דירושלמי סברי דגם לרבנן דר"ש כסות לילה פטור מציצית רק דכיון דהפטור הוא משום דלא שייכא מצות ציצית בלילה כמו שהוכיח ר' הילא מהא דמיוחד ליום ולילה להכי לא חשיב מצות עשה שהזמן גרמא:
ובזה יש ליישב מה שהקשה השא"ר על דברי התוס' בהא דדרשינן (בקידושין כ"ט) אותו ולא אותה דאשה לא מחייבת למול את בנה תיפוק ליה דהוי מ"ע שהז"ג דמילה אינה כשירה אלא ביום ותירצו דלאחר שמונה ימים כשירה בין ביום ובין בלילה כראב"ש (ביבמות דף עב) והקשה השא"ר דא"כ לרבנן דראב"ש דסברי דמילה שלא בזמנה נמי פסולה בלילה א"כ אותו ולא אותה ל"ל ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג ולפי מש"כ אפשר לומר דרבנן דראב"ש סברי כרבנן דר"ש בברייתא דירושלמי בקידושין שכתבנו דסובר דציצית לא מיקרי זמן גרמא משום דבלילה לא חזו לציצית הואיל ואינו בראי' וה"נ איכא למימר גבי מילה דהא דאינו נימול בלילה לא משום דפטרתו תורה ממילה בלילה רק דלילה לא חזי למילה דהא מצות מילה רמי' עלי' לעשותה רק פ"א וכ"ז שלא עשאה רמי חיובא עלי' ואמאי פטרה תורה בלילה וע"כ משום דלילה לא חזי למילה ולהכי לא מיקרי מ"ע שהז"ג כמו ציצית לרבנן ולהכי איצטריך אותו ולא אותה למיפטר אשה ממילה והתוס' שהקשו ל"ל קרא דאותו ולא אותה וקא חשבי למילה מ"ע שהז"ג אזלי לר"ש דסובר דציצית מקרי נמי זמ"ג אף דלילה לא חזי לציצית להכי הקשו ממילה. והוצרכו לתרץ דסובר כראב"ש דמילה שלא בזמנה כשירה בלילה אבל רבנן דראב"ש יסברו כרבנן דר"ש דציצית לא מיקרי שהז"ג הואיל ולא חזי לראי' וכמו שבארנו וה"נ מילה דלילה מיקרי לא חזי למילה ולא הוי זמ"ג להכי כתיב אותו ולא אותה:
וראיתי להרב בעל ברכי יוסף ז"ל שהביא בשם רבינו ישעי' הראשון ז"ל דכשלובש בגד ציצית בלילה עובר בעשה כמו המניח תפילין אחר שקיעת החמה והנה הא וודאי דאם הי' מלובש בציצית מבעוד יום דא"צ להסירן משחשיכה דהא גם בתפילין פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות תפילין דאם הי' עליו מבע"י ליכא עשה דושמרת וכן מוכח בגמ' דמנחות דקאמר גזירה משום כסות לילה ואי נימא דאסור להיות מלובש בציצית בלילה לא שייך לגזור על כלאים בציצית שמא יהי' מכוסה בלילה ויעבור על איסור כלאים דהא בלא"ה לא יתכסה בהן בלילה דאסור להיות לבוש בציצית בלילה א"ו דכשהוא לבוש כבר מותר כמו בתפילין ולהכי גזרינן בכלאים משום כסות לילה ומ"ש בשם מוהרח"ו ז"ל שיש לזהר להסיר הציצית תיכף אחר שקיעה צע"ג דהא מהא דאמר גזירה משום כסות לילה מוכח דשרי ואפילו ללובשן לכתחילה בלילה לא ידעתי מנין דאסור דהא גם תפילין ילפינן איסורא מקרא דושמרת את החוקה הזאת כדאיתא במנחות (דף לו) כ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ע"ש ובציצית דליכא קרא מנלן דאסור וצ"ע:
ובענין מש"כ הר"מ ז"ל בהלכות שבועות דהנשבע שלא ללבוש בגד ד' כנפות מקרי נשבע לבטל את המצוה ותמה עליו הה"מ ז"ל (סימן ד') דמנ"ל דנראה דכיון דאינו מחויב ללבוש בגד ד"כ רק אם לובש בגד ד"כ בלי ציצית עובר במ"ע. אבל אם אינו לובש כלל אינו מבטל מ"ע לא מקרי נשבע לבטל את המצוה וכ' שצריך למחוק זה מדברי הר"מ ז"ל:
ולענ"ד נראה ראי' לדברי הר"מ ז"ל מהא דאמרינן בירושלמי הביאו התוס' והרי"ף בפ' שבועות שתים דהנשבע שלא לאכול מצה סתם הוי כולל משום דסתם מצה בלשון ב"א הוי מצת מצוה ומצת רשות אבל הנשבע שלא לישב בסוכה לא הוי כולל ולא חייל משום דסתם סוכה בלשון ב"א לא הוי אלא סוכת מצוה ואין שבועה חלה לבטל את המצוה והנה הא וודאי דאף דסוכת הרשות אינה בכלל סוכה בלשון ב"א מ"מ סוכה כל שבעת ימי החג מקרי נמי סוכה בלשון ב"א דהוי נמי מצוה ומברכין עלי' כל שבעה וסוכת החג בכל שבעה לא הוי חוב לאכול כדאמרינן בסוכה (דף כז) דסוכה כדירה מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל וכמ"ש התוס' דמשום סעודת יו"ט יוצא בפירות ומשום מצות סוכה אינו מחויב לאכול והשתא אם נימא דמצוה שאינו חובה לעשות רק אם עושה הוי מצוה חלה שבועה עלה אם נשבע שלא לעשותה א"כ בנשבע שלא לאכול בסוכה נמי הוי כולל דכולל לילה הראשונה שהיא חובה וכל ימי החג שאינם חוב עליו לאכול ומגו דחייל על כל ימי החג חייל נמי על לילה הראשונה בכולל א"ו דגם הנשבע על דבר שאינו מחויב לעשותה ואם עושה אותה מקיים מ"ע ומברך עליה נמי לא חלה שבועה ושפיר קאמר הירושלמי דהנשבע שלא לאכול בסוכה לא הוי כולל דסתם סוכה הוי סוכת מצוה ואסוכת מצוה לא חייל בין דלילה הראשונה ובין דכל ימי החג ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דהנשבע שלא ללבוש בגד ארבע כנפות הוי נשבע לבטל את המצוה. ועיין בנדרים (דף ח') לענין קיום המצוה דאמרינן האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר כו' ופריך והלא מושבע ועומד הוא מהר סיני ומשני דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית משמע דודאי אי שונה ולומד מקיים מ"ע מ"מ שבועה חלה ע"ז משום דאי בעי פטר נפשי' מיהו יש לחלק בין קיום מצוה לביטול מצוה ועוד דלפי מה שכתב הר"ן ז"ל להכי חייל משום דמצוה דושננתם אתיא רק מדרשא וחייל עלה שבועה ודו"ק:
ודע דלכאורה קשה לי על דברי המרדכי שכתב דאם נפסקה ציצתו בשבת. או אפילו בחול ואין לו ציצית להטיל בבגד ד"כ אפ"ה רשאי ללבוש הבגד משום דהתורה לא אמרה לא תלבש בגד ד"כ בלא ציצית רק אמרה תורה כשלובש בגד ד"כ יטיל בו ציצית וכיון שאין לו ציצית רשאי ללבוש הבגד בלי ציצית וכן פסקינן בשו"ע (סימן י"ג) וכמו שהסביר המג"א שם דאטו מי שאין לו מזוזה אסור לישב בביתו וקשה לכאורה מהא דפסקינן ביו"ד (סימן כ"ח) דמי שאין לו עפר לכסות אסור לו לשחוט הא התם נמי לא כתיב לא תשחט אא"כ תכסה, רק דכתיב כי יצוד ציד חיה או עוף וכסה את דמו ונימא נמי דאם אין לו עפר אפ"ה לא נאסרה עליו השחיטה ונראה דיש לחלק דהתם אם נדחה השחיטה על זמן שיהא לו עפר לכסות יעשה שחיטה זו כתיקונה עם כיסוי וכשאנו אוסרין עליו השחיטה כעת מחמת שאין לו עפר. אין אנו אוסרין עליו השחיטה אלא שדוחין אותה על זמן שיהא בידו לקיים מצות כיסוי התלוי בה דאחר זמן יעשה שחיטה עם כיסוי אבל הכא אם אוסרין ללבוש הבגד וכשיהיו לו ציצית יטיל וילבש הבגד הלא הטלת הציצית יהא בשביל הלבישה שילבש אז והלבישה דכעת שאנו אוסרין עליו אין לו תקנה ואין שייך לומר דדוחין הלבישה על זמן שיהא לו ציצית דהא יכול ללבוש כעת וגם לאחר זמן ולאסור לבישה דכעת א"א דהא לא אמרה תורה לא תלבש בגד בלי ציצית. משא"כ התם דאין אנו אוסרין השחיטה אלא דוחין אותה שישחוט בשעה שיהא בידו לקיים מצות כיסוי וזה ברור:
דברי הכותב יו"ט ליפמאן בר"י היילפרין
סימן ב
דין ציצית שנטוה ע"י חשו"ק וגדול עע"ג:
המג"א כתב (בסי' י"א) ולענין אם טוואן חש"ו וגדול עע"ג תליא בפלוגתא שכתב הרב"י (בסימן ת"ס) והרב ב"י (בסימן ת"ס) כתב דתליא בפלוגתא דרבוותא דלשיטת התוס' בחולין (דף י"ב) אם אחרים עומדים על גביהן ומלמדין אותן מהני בחו"ק דאית להו דעת קלישתא ואינם שוטים גמורים להכי יוצאין ידי ח"מ אם לשו חו"ק אם אחרים מלמדין אותן לעשות שימור לשם מצה אבל בשוטה אין יוצאין בה כמו דלא מהני בחליצה גדול עע"ג אע"ג דגבי גט מהני ג"ע ע"ג אפילו בשוטה כדאמרינן בגיטין (דף כ"ב) שאני גט הואיל ויש בו הוכחה שאומרים לו כתוב לשם פלוני ופלונית והוא כותב רמי אנפשי' ומכוון לשמה משא"כ בחליצה ועשיית מצה נמי לחליצה דמיא ולפי דברי רבינו יונה מצה שלשה חשו"ק בשאחרים עומדין ע"ג יוצאין בה ומסתברא לי שהכל תלוי בהוכחה דבגט דאיכא הוכחה גמורה כשאחרים עע"ג אפילו שוטה כשר ובדבר שאין בו הוכחה כלל כשחיטה אף כשאחרים עומדים ע"ג אינם כשירים אבל בחליצה דאיכא הוכחה קצת כשר בחו"ק וכשרים ע"י מה שמלמדין העומדים ע"ג אבל שוטה דלאו בר דעת הוא כלל לא ולפ"ז אף במצה כן דליכא הוכחה כלל וכשחיטה הוא דליכא הוכחה כלל והלכך אף בשאחרים עע"ג אינם יוצאים בה ולזה הדעת נראה שנטה הפייטן שכ' סתם כו' ע"כ דברי הב"י בשם הרשב"א ז"ל. ולמד המג"א טווית ציצית לשמה מעשיית מצה דלמ"ד געע"ג מהני במצה מהני נמי בטווית ציצית:
ולענ"ד יש לעיין טובא בזה ונקדים מה דאיתא ביבמות (דף ק"ד) אמתניתין דחרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה ובגמרא אמר רבא השתא דאמרת קריאה מעכבה לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה ומתניתין כדר"ז דאר"ז כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת והתוס' ד"ה והא אמרי הקשו מנ"ל האי טעמא דלמא הטעם משום דלאו בני דיעה נינהו דבעינן עד שיתכוונו שניהם ואמאי אמרינן נמי דקטנה חולצת בפעוטות וקטן נמי הוי חליץ אי לאו דאיש כתיב בפרשה ואמאי הא לאו בני דעה נינהו ותירצו שהב"ד עע"ג ומלמדים אותם לעשות חליצה כתקנה. דה"נ אמרינן גבי גט שכתבו חשו"ק וגעע"ג כשר ומיהו חליצה בשוטה לא מהני געע"ג אעפ"י שמועיל בגט עיי"ש:
והרמב"ם ז"ל כתב אלם או אלמת שחלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וכחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שאינן בני דעת וכבר תמהו הה"מ וכל הראשונים על דברי הר"מ ז"ל שסותרים דברי הש"ס דבש"ס אמר הטעם לפי שאינן בני קריאה ויליף מינייהו אלם ואלמת והר"מ כתב הטעם לפי שאינן בני דעת וגם פלגינהו לדינא דבאלם ואלמת הוי פסולה ופוסל ובחרש וחרשת לא עשו כלום ואינו פוסל כלל:
ולכאורה הי' דעתי לתרץ דבאמת בפקחת ואח"כ נתחרשה וכן נפל לו יבמה מאחיו חרש פסול משום דלאו בני דיעה נינהו והש"ס שנתן הטעם משום דלאו בני קריאה נינהו הוא כדי לתת טעם בחרשת מעיקרא דאז לא שייך לפסול משום דעת דהא הנשואין הוי רק מדרבנן כמו דאמרינן גבי חרש מעיקרא לענין גט כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ה"נ אמרינן לענין חליצה להכי הוצרך לפסול משום קריאה דבזה לא שייך כי היכי דעל הכי נפק דהרי בנשואין לא שייך קריאה להכי פסול אף בחרש מעיקרו והר"מ ז"ל שכתב טעם דלאו בני דיעה נינהו לא מיירי בחרש מעיקרו אח"כ מצאתי להגאון בעל משכנות יעקב שכ' כן אולם הדרנא בי דאכתי תקשה מסוגיא דלקמן (דף ק"י) דפריך אמתניתין דשתי חרשות חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה והתנן חרשת שחלצה וחרש שנחלץ חליצתה פסולה ומשני כאן בחרשת מעיקרא כאן בפקחת ואח"כ נתחרשה חרשת מעיקרא כי היכי דעל הכי נפק פקחת ואח"כ נתחרשה לא דמעכבא בה קריאה ע"כ אלמא אפילו בפקחת ואח"כ נתחרשה לא אמר הטעם משום דלאו בני דיעה נינהו כמ"ש הר"מ ז"ל אלא הטעם משום קריאה וע"כ כמ"ש התוס' דלא איכפת לן בחליצה משום כוונה משום דב"ד עע"ג ומדוע כתב הר"מ ז"ל הטעם משום דעת גם קשה כיון דאפשר לומר דחו"ח פסולין משום דעת א"כ מנ"ל לפסול אלם ואלמת משום קריאה הא מחרש וחרשת ליכא למילף דאיכא למימר דפסול דידהו הוא משום שאין להם דעת אבל אלם ואלמת שיש להם דעת חליצתן כשירה דקריאה לא מעכבא:
ונ"ל דשיטת הר"מ ז"ל נכון מאוד דגם הר"מ מודה לסברת התוס' דגעע"ג מהני. ואף שהר"מ ז"ל פסק (בפ"ג מהלכות גירושין) גבי גט שכתבו חשו"ק דבעינן גדול עע"ג וגם שיור מקום התורף כר"י א"ש בגיטין (דף כ"ג) היינו מדרבנן משום דגזרינן בתורף שמא יכתוב לבדו בלי געע"ג וכמו שאסור לכתוב טופס בלי געע"ג מדרבנן שמא יכתוב תורף ה"נ אסור לכתוב תורף בגעע"ג גזירה שמא יכתוב בלי גדול עע"ג אבל מה"ת מהני געע"ג אף בתורף אלא דבאמת לא מצינו בש"ס דמהני ג"ע ע"ג אלא בכתיבת סופר אבל גבי בעל לא מצינו שיועיל געע"ג דהא תנן ביבמות (דף קי"ב) נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית ולא מהני שום תקנה וכן בתרומה תנן חמשה לא יתרומו ולא מהני געע"ג ואף דבירושלמי (פ"ק דתרומות) מייתי פלוגתא דר"י בנו של ריב"ב ורבנן בחרש שקידש בינו לבין אחרים דר"י סובר קידושיו קדושין ורבנן סברי אין קידושיו קדושין ומשמע התם בירושלמי דלר"י מהני נמי גבי גט ותרומה געע"ג מ"מ הש"ס דילן לא סובר הכי וסתמא אמר במשנה נשתטה לא יוציא עולמית וכן בקדושין (דף י"ט) פריך בהא דדרשינן ואיש כי ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ואי אמרת יש יעוד לקטן מצינו אישות לקטן משמע דלא משכחת כלל אישות לקטן וכן בגיטין (דף פ"ה) פשיט ליה להש"ס במתנה חוץ מקידושי קטן דלאו בר הויה הוא השתא משמע דלא משכחת בשום אופן קדושין גבי קטן וכן בב"ב (דף קנ"ו) דקאמר התם ר"נ א"ש בודקין לקידושין ולגירושין ופריך וכי מאחר דבדקינן לקידושין ל"ל לגירושין דאם הוא הי' קטן בקדושין א"צ גט כלל עיי"ש ואם איתא דמהני עע"ג בבעל המגרש הא משכחת לה בדיקה לגירושין כשלא בדקוהו לקידושין וכגון שהיו הקדושין ע"י געע"ג והוי קדושין אף אם הי' קטן עדיין אלא וודאי דפשיטא לי' לתלמודא דלא מהני געע"ג גבי קדושין:
וטעמא דמילתא נ"ל דדוקא גבי כתיבת הסופר הוא דמהני געע"ג אבל לענין קדושין וגירושין דבעל עצמו וכן לענין תרומה לא מהני משום דבאמת במחשבה שהצריכו חכמים עם המעשה. יש תרי גווני מחשבות א' מחשבה המורה על עשיית המעשה דהיינו שהוא צריך לחשוב בדעתו למה הוא עושה מעשה הזאת ועיקר פעולת הדבר נגמר ע"י המעשה רק שאמרה תורה שאין המעשה פועלת אא"כ מחשב בדעתו בשעת עשייתו למה הוא עושה דבר זה ויש מחשבה שהיא בעצמה גורמת ופועלת ענין המעשה כמו גבי גט וכל הקנינים שאין האשה מתגרשת אלא אם הבעל רוצה ואין המקח נקנה אא"כ המוכר ולוקח רוצים להקנות ולקנות רק שאמרה תורה שאין הגט נגמר בדברים ורצון לחוד אא"כ נעשה הדבר ע"י מעשה כגון גט ע"י כתיבת ונתינת ספר כריתות. ומקח ע"י מעות ומשיכה אבל באמת גם הרצון שלהם פועל הקנין ואינו בא להורות על פעולת המעשה למה עושה אותה רק שהוא מעצם הקנין אלא שאין רצון הלזה עושה פעולתו רק ע"י מעשה:
ואחרי אשר חלקנו עניני המחשבות זה מזה נראה ברור דהך מילתא דגעע"ג לא מהני אלא בדבר שאין הכוונה מעצם הפעולה ועצם הפעולה נגמר ע"י מעשה רק שהמחשבה באה להורות על המעשה ולחשוב למה הוא עושה מעשיו ע"ז מהני געע"ג ומלמד לכוון למה הוא עושה כמו בכתיבת הסופר שאין צריך אלא לכוון שהוא כותב כדי שע"י גט זה תתגרש האשה מבעלה אבל הוא בעצמו אינו מגרשה ומחשבה כי האי מהני אף אם אין הכותב בעצמו יכול לחשבה אבל בבעל המגרש שצריך שיהא בו דעת לגרשה ושיתרצה לזה ורצונו הוא מעצם פעולת הגירושין בזה לא מהני געע"ג ובעינן שהבעל בעצמו יהא בכחו להתרצות ולחשוב לגרשה ואם הוא בעצמו אין בו דיעה מפני שהוא קטן לא מהני געע"ג ובעינן שיהא נתינת הגט ומחשבתו מכחו ולא מכח געע"ג וכן בכל הקנינים לא מהני געע"ג. וכן גבי תרומה נמי לא מהני מה"ט מפני שהמחשבה הוא מעצם חלות התרומה ועי"ז נגמרת דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדאיתא בירושלמי פ"ק דתרומות את שכתוב בו מחשבה כו':
ולפי"ז נ"ל דגם בחליצה מהני געע"ג אע"ג דבעינן כוונה בחליצה מ"מ מהני געע"ג. דהתם נמי אין הכוונה מעצם החליצה אלא שצריך לכוון למה הוא חולץ והוא מחשבה המורה על המעשה אבל אין פעולת ההיתר ע"י עצם המחשבה אלא שהחליצה בעצמה פועלת והכוונה הוא רק שמכוון למה הוא חולץ ולהכי ר"י דסובר דחלוץ לה ובכך אתה כונסה פסול הוא רק מטעם הכוונה כדאמר לר"ל (בדף ק"ו) אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה ואת אמרת חלוץ לה ובכך אתה כונסה כשרה הרי דפוסל אם אינו מכוון לפוטרה מטעם חסרון כוונה ולא מטעם שלא נתרצה לפוטרה והיינו טעמא דמילתא שאין הפטור נגמר ע"י רצונו אלא ע"י עצם החליצה נגמר הפטור ואם אינו רוצה לפוטרה אין בזה אלא משום חסרון כוונה ולהכי אמר ר"י התם דחליצה מוטעת היינו בחלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז דחליצתו כשירה בכה"ג מטעם דאין תנאי בחליצה כמבואר שם בש"ס:
ולכאורה הא מלתא נמי טעמא בעי דמאי מהני הא דאין תנאי בחליצה הא מ"מ בעינן שיתכוון לפוטרה והוא לא רצה לפוטרה אלא אם תתן מאתים זוז אבל לפי מש"כ א"ש דה"ט דדוקא היכא דבעינן שירצה לפוטרה ורצונו הוא מעיקר המתיר כמו בגירושין בזה אמרינן כיון שאין הבעל רוצה לגרשה אלא ע"מ שתתן לו מאתים זוז אין הגירושין חלין אלא אם תתן אבל בחליצה שאין הרצון מעצם המתיר כ"א החליצה מתרת רק דמתנאי החליצה שתעשה בכוונה לפטור היינו שיכוון למה הוא עושה וכיון דבחליצה אין תנאי משום דליתא בשליחות בכוונה נמי לא שייך תנאי דהא מ"מ תכלית פעולתו הי' לשם פטור והא הוי כוונה מעליא אף אם לא תתן דבכוונה אין נתפס תנאי [ואע"ג דאמרינן בר"ה (דף כ"ח) אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה והיינו דמקשה למ"ד מצוה לא בעי כוונה א"כ הישן בשמיני בסוכה ילקה משום בל תוסיף ופירשו הראשונים ז"ל דקושית הש"ס הוא מהא דיתבינן בספק שביעי ספק שמיני ומשמע דלמ"ד מצות צריכות כוונה ניחא דלא עבר אבל תוסיף משום דמחשב בדעתו שאם היום הוא שמיני הוא ישן שלא משום מצוה משמע דמהני תנאי בכוונה שמחשב לצאת אם הוא שביעי ואם הוא שמיני לא עביד לשם מצוה ולא אמרינן אין תנאי בכוונה וכיון דמכוון לצאת אם הוא שביעי ובאמת הוא שמיני קא עבר אב"ת שאני התם דאם הוא שמיני לאו זמן המצוה הוא כלל להכי לא נתפס כוונתו אבל העושה דבר בזמן המצוה ומכוון לצאת על איזה תנאי יצא אף אם לא נתקיים התנאי כמ"ש לקמן בעזה"י]:
ובזה מיושב מה שהקשה הריב"ש הביאו הכ"מ (בפ"ד מהלכות חליצה) על מה שכתב הרמב"ם ז"ל המוסר מודעא חליצתו פסולה ואלו גבי גט כתב (בפ"ב מהלכות גירושין הי"ט) דמוסר מודעא על הגט אינו גט כלל ואינו פוסל מן הכהונה ולפי מה שכתבתי א"ש דגבי גט בעינן רצון לגרשה וכיון דמסר מודעא ובגיטא ומתנתא בגלוי דעתא סגי שאין זה מרצונו כדאמר בב"ב (דף מ"ח) וכיון דמסר מודעא וליכא רצון אין כאן ריח הגט כלל דחסיר מעיקר המתיר דבעינן שיגרשנה מרצונו אבל גבי חליצה לא בעינן רצון רק החליצה בעצמה מתרת. והא דבעינן מחשבה לפוטרה הוא בגדר כוונה ואם מסר מודעא ולא הי' רצונו לפוטרה הרי מיחסר רק כוונה וחליצה בלא כוונה הא הוי חליצה פסולה ופוסלה מן האחין כדאמר התם (דף ק"ו) מינך הא איפסלה וכן פסקינן בש"ע ודווקא אם כפו אותו א"י לחלוץ אינה פוסלת דאונס כמאן דלא עביד כלל דמי ודמי כמו שלא עשה מעשה החליצה ואינו פוסל כמ"ש הרמב"ם ז"ל אבל במסר מודעא דלא הוי אנוס ולא מיחסר אלא רצונו ובחליצה הוא רק בגדר כוונה וחליצה בלא כוונה פוסל על האחין וזה ברור וזהו טעמא של דבר דגיטין וקידושין בעי עדים ובלא עדים לאו כלום הוא וחליצה לא בעי עדים כלל רק אם אין אנו יודעין אם נעשית החליצה בעי עדים לברר הדבר שחלץ לה ומהני חליצתו בינו לבינה לר"ע ביבמות (דף ק"ד) ורבנן דפליגי עליו לאו משום דבעי עדים ובלאו עדים אין החליצה פועלת אלא משום דבעי ב"ד ור"ע סובר דב"ד לא מעכבי אבל עדים לכ"ע לא מעכבי כדמוכח שם ביבמות והיינו משום דדווקא היכא דבעינן רצון והרצון הוא מעיקר הפעולה כמו גיטין וקידושין בזה אנו אומרים דבלא עדים לא מהני דילפינן דבר דבר מממון דבעינן עדים. וכמו דאם עשה הדבר בלא רצון וכוונה דומה כמי שלא עשה כלל כן אם עשה הדבר בלי עדים לא נתפסו הגיטין או הקידושין אבל בחליצה דבלא רצון וכוונה נמי פועל משום דעצם החליצה פועל היכי אפשר לומר דבלא עדים לא הוי חליצה כלל הא מ"מ חלץ והחליצה פועלת בעצמה ודווקא ב"ד איכא למימר דמעכבי אבל לא עדים:
ומעתה אשר בררנו שיש כוונה המורה על המעשה ויש כוונה שהיא צריכה בעצמה. נפלאו דברי הרמב"ם ז"ל בפי' הסוגיא דלכאורה תמוה מאוד כיון דבש"ס קאמר הטעם דחו"ח משום דלאו בני קריאה נינהו א"כ אמאי קאמר השתא דאמרת קריאה מעכבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה מאי ילפותא דאלם ואלמת מחו"ח שניהם אין יכולין לדבר והיינו הך. וכה"ג פריך בר"ה (דף כ"ח) דקאמר כפאו ואכל מצה יצא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ופריך פשיטא עיי"ש דהיינו הך ומה חידש לן בזה שלמד שופר ממצה וה"נ קשה מאי חידש לן בזה שלמד אלם מחרש גם קשה לישנא דש"ס (דף ק"י) דקאמר התם פקחת ואח"כ נתחרשה דמעכבא בה קריאה חרשת מעיקרא כי היכי דעל הכי נפק דהאי לישנא דכי היכי דעל שייך על פסול דעת ולא על פסול קריאה דעל פסול דעת שייך לומר כי היכי דעל הכי נפק דבשניהם בעינן דעת בכניסה דהיינו קידושין וביציאה היינו חליצה וכמו שהועילה דעתה למשוי א"א מדרבנן ה"נ מועיל דעתה להוציאה בחליצה אבל על פסול שאינו ראוי לקריאה לא שייך לומר כי היכי דעל הכי נפק דהא בכניסה לא בעינן דיבור וביציאה דהיינו בחליצה בעינן דיבור והכי הוה לי' להש"ס למימר חרשת מעיקרא דהוי רק נישואין דרבנן לא גזרו בה אף שאינה ראוי' לקריאה לזה פי' הרמב"ם ז"ל דבאמת פסול חו"ח הוא משום דעת ולא משום שאין להם דעת לפוטרה דהא משום זה הי' מועיל עע"ג כשיטת התוס' דכיון דכוונת פטור בחליצה הוא בגדר כוונה ודמי לכתיבת סופר את הגט להכי מהני עע"ג כמש"כ. רק כיון דבעינן קריאה שקוראה מאן יבמי והוא אמר לא חפצתי לקחתה ובעינן שיבינו הדברים כדאיתא בש"ע אה"ע (סימן קס"ט) ובב"ש שם וכ"כ המג"א (בסימן תפ"ט) דבספירת העומר אם לא הבין פירוש המילות לא יצא אף שספר בלה"ק דכיון דכתיב ספירה בעינן שיסופר וה"נ בעינן ודאי שידע שמיאן ליבם וידע הפירוש. ועיין רמב"ם (סוף הלכות חגיגה) ותשובת ב"ש בזה וחו"ח אין בהם דעת שיבינו ענין הקריאה ואין דעתו דעה שלימה ובזה לא מהני עע"ג דדעת בקריאה לא דמי לכוונת חליצה דבכונת חליצה הוא המורה למה הוא חולץ אבל דעת הקריאה הדעת בעצמו היא הקריאה שצריכין שיאמרו וידעו הדברים שהוא אינו רוצה לקחתה וכבר כתבנו דגעע"ג לא מהני אלא היכא דהמחשבה הוא רק להורות על פעולת המעשה אבל אם המחשבה צריכה לנו בעצמה לא מהני געע"ג. וכאן דהמחשבה הוא מעצם הקריאה והיא עיקר המצוה להכי לא מהני עע"ג ואף דקריאה לא מעכבא מ"מ ראוי לקריאה בעינן וחו"ח אין ראוים לקריאה שאינן בני דעת כלל דמלבד שאין להם פה לדבר אין להם דעת להבין ענין הקריאה היינו שאין להם דעת להבין ענין זה שהיא אומרת שאינו חפץ ליבמה והוא אומר שאינו חפץ לקחתה והדעת הזה הוא לעיכובא במצות קריאה דאם אין לו דעת אין כאן קריאה ולא מהני לזה גדול עומד על גביו ללמדו. ולהכי חליצת חו"ח אינה חליצה כלל דאף דלכוונת חליצה הי' מועיל גדול עע"ג כמו לכל דבר דמהני געע"ג אבל לקריאה לא מהני גדול עע"ג וכיון דקריאה מעכבא במי שאינו ראוי לקריאה להכי חליצתו אינו כלום מטעם שאין בו דעת דקריאה:
והבט נא וראה איך הדברים נאמנים שאף (שבפ"ד מהלכות חליצה ויבום) כ' הר"מ ז"ל לפי שאינן בני דעת פי' דבריו יותר (בפ"י מהלכות חליצה ויבום ה"ו) החרש והחרשת והקטנה לפי שאין בהם דעת לקרות להבין עכ"ל. הרי ברור מללו שהפסול דעת הוא דעת הקריאה והוא הדבר אשר דברנו שהר"מ מפרש הא דקאמר דלאו בני קריאה נינהו היינו משום דעת הקריאה ומפרש הר"מ ז"ל המשנה דקתני החרש שנחלץ וחרשת שחלצה חליצתן פסולה היינו שאינו פוסל כלל מדשני תנא בדיבורי' דגבי קטן קתני חולצת מן הקטן וגבי חרש קתני שנחלץ וחרשת שחלצה ש"מ דבחו"ח אין ריח חליצה כלל ואינו פוסל כלל להכי קרי לי' נחלץ שאין כאן ריח מצות חליצה רק חליצת מנעל בעלמא משא"כ גבי קטן דפסול ופוסל קתני חולצת מן הקטן שיש בזה קצת חליצה של מצוה וחלצה ממנו קרי לה וכ"כ בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל:
ומעתה שפיר קאמר בש"ס דמעיקרא הוי בעי למימר דטעמא דחו"ח משום דעה ולא מהני געע"ג. ומסיק דהטעם דחו"ח משום דקריאה מעכבא והם אילם בואמר ואמרה ולהכי לאו בני חליצה נינהו והיינו שמלבד שאינן יכולין לדבר אין בהם כוונת הדברים להכי אין חליצתן כלום דמחסר בהו קריאה היינו דעת דקריאה ויליף אלם ואלמת מינייהו דג"כ אינן יכולין לדבר ומעכב בהו קריאה אלא שבזה עדיפא מחו"ח דחו"ח שאין בהם דעת לקרות כלל מלבד שאין בהם דיבור של קריאה אין מבינים כלל ענין הקריאה להכי אין חליצתן פוסלת כלל כדדייק מלשון המשנה דקתני שנחלץ ואלם ואלמת שיש בהם דעת אלא שאין בהם דיבור פסול ופוסל וא"ש דיליף אלם מחרש:
אע"ג דחרש גרע מאלם בענין קריאה שאין בו דעת לקרות ולהבין אפ"ה ילפינן אלם מיניה להכי שפיר פסק הר"מ ז"ל דחו"ח שחלצו לא עשו כלום ואלם ואלמת פסול ופוסל. ופסול דתרווייהו הוא משום קריאה כדאמר בסוגיא (דף ק"ד וק"י) אלא שהחרש גרע יותר שאין בו דעת דקריאה כלל ולהכי אינו פוסל ואלם שיש בו דעת אלא שאינו יכול לדבר פוסל וא"ש לשון הש"ס (דף ק"י) דקאמר פקחת ואח"כ נתחרשה לא דמעכבא בה קריאה וחרשת מעיקרא כי היכי דעל הכי נפק שהקשינו לעיל דעל פסול קריאה הא לא שייך לומר כי היכי דעל הכי נפק דהא בשעת נישואין לא שייך קריאה אבל לפמ"ש דפסול קריאה היינו דעת דקריאה שפיר שייך לומר כי היכי דעל כו' אע"פ דלא הי' בה דעת בשעת נישואין ה"נ נפיק בחליצה אע"ג דאין בה דעת לקרות. וזה ברור ונכון בשיטת הרמב"ם ז"ל והסוגיא בעזהי"ת:
ואי תקשה לפי מש"כ דהר"מ ז"ל מפרש הסוגיא דלענין דעת הקריאה לא מהני עע"ג וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא אמאי צריך קרא לפסול חליצת קטן משום דאיש כתיב בפרשה ת"ל דאין בו דעת לקרות ולהבין דהא מזה הוכיחו התוס' דמהני געע"ג גבי חליצה ולשיטתינו בדעת הר"מ ז"ל דלכוונת קריאה לא מהני עע"ג הדרא קושי' לדוכתא:
ונ"ל דלק"מ לפמש"כ בשם הרא"ש בתשובה הביאה הרב"י באה"ע (סימן קס"ט) דבחייבי לאווין ועשה דלא רמי מה"ת ליבום לא שייך לקרות לא חפצתי דהא אסור לייבמה והקריאה הוא רק משום לא פלוג דמשמע מדרבנן בעלמא. א"כ אפשר דאיצטריך קרא דאיש כתיב בפרשה למיפסל קטן אפילו בחייבי לאווין דאז ליכא למיפסל משום קריאה דמה"ת אין צריך קריאה ומשום כוונה הי' מועיל עע"ג. להכי איצטריך למכתב איש בפרשה והא דלא משני (בדף ק"י) כי פריך וחרשת בת חליצה היא והוצרך לתרץ דקאי אביאה לחוד ולא משני דמיירי בחייבי לאוין דלא קפדינן בהו אקריאה היינו משום דמדרבנן בעי קריאה אפילו חייבי לאוין להכי פשיט לי' להש"ס דבחרשת לא מהני חליצה הרי נתברר בעזהשי"ת דגם דעת הרמב"ם ז"ל דפסול חו"ח רק מטעמא דקריאה ולא מטעם דעת ובחייבי לאווין דלא בעי קריאה אלא מדרבנן הוי רק איסור דרבנן:
ומעתה אחרי שנתבאר לנו דלא מהני געע"ג אלא במחשבה שהיא מורה על פעולת המעשה למה הוא בא:
אבל במחשבה שהיא גדר רצון לא מהני געע"ג ובעינן שעושה המעשה יהא בן דעת לחשבה א"כ נ"ל דכוונת טוויה לשמה איננה בגדר כוונה כ"א בגדר רצון דהא אין הטוויה מצוה רק שהקפידה תורה שיהא חוטי הציצית נעשים מצמר הנטוה לשמה דהיינו שיסכימו הבעלים שיהא הצמר האלה ציצית וזה דומה ליחוד דהא בסנהדרין (דף מ"ו) מדמינן פלוגתא דאביי ורבא גבי הזמנה מילתא לפלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי עיבוד לשמה דקאמר התם אפלוגתא דאביי ורבא דפליגי אי הזמנה מילתא היא דתנאי הוא דתניא עור בהמה טהורה כשרות אעפ"י שלא עבדן לשמן רשב"ג אומר עד שיעבדן לשמן ופרש"י ז"ל דרשב"ג דסובר עד שיעבדן לשמן סובר הזמנה מילתא היא הרי דמה דבעינן לשמה גבי הכנה לדבר מצוה הוא מטעם יחוד דבעינן שבשעת העיבוד יתייחדו לשמה ויזמינו למצותן וה"נ גבי טוויה דציצית [ומטעם זה נראה וודאי דאם עיבדן אחר ולא הבעלים לא מהני דאין אדם יכול לייחד דבר שאינו שלו וכה"ג אמרינן גבי טומאת מדרס בב"ק (דף ס"ו) משכבו ולא הגזול ופי' התוס' שם הטעם דטומאת זב בעי שיהא מיוחד למדרס ואין אדם יכול לייחד דבר שאינו שלו וכן גבי הכשר פירות דעת הרשב"א ז"ל דהא דבעינן משקה היוצא לרצון היינו רצון הבעלים אבל רצון אחר לא מהני וכה"ג כ' הרמ"א ז"ל בש"ע או"ח (סימן ש"י) דאם הניח אדם דבר מוקצה על של חבירו לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האסור דאין אדם אוסר דבר של חבירו שלא מדעתו אלמא לא מהני יחוד לדבר של חבירו דהא האי ענינא דבסיס לדבר האסור הוא מטעם יחוד לשעתו וה"ה דלא מהני טוויה לשם ציצית בצמר של חבירו וכן מצאתי להמג"א (סימן מ"ב ס"ק מ"ד) שכ' דאין אוסר דבר שאינו שלו באזמניה למיצר בו תפילין עיי"ש] כיון דעיקר דין טוויה לשמה הוא דבעינן שיקבעו הבעלים בדעתן שמהצמר הזה יהא ציצית מחשבה כהאי איננה בגדר כוונה כ"א בגדר רצון דבעינן שיתרצו הבעלים וייחדו הצמר למצות ציצית וכבר כתבנו דכל היכא דהמחשבה הוא בגדר רצון לא מהני געע"ג ובעינן שהאדם הטווה בעצמו יהא בן דעת לטוות לשמן לייחדן לשם ציצית ומחשבת אחרים לא מהני. ול"ד כלל ללישת מצה לשמה דהתם אין זה מטעם שמייחד העיסה לקיים בה מצות מצה רק דבעינן שיהא שימור לשם מצה היינו שיכוון שאפיה זו הוא כדי לעשות ממנה מצת מצוה ואין ספק כי המשמר עיסת חבירו לשם מצה ואח"כ ניתנה לו העיסה במתנה שיצא יד"ח משום דלא בעינן במצות מצה שייחדו הבעלים עיסה לעשות ממנה מצה ולא בעינן אלא שתשמר עסה זו לשם מצה והוי רק בגדר כוונה דבעינן שיכוון בשעת לישה שיאכל ממנה מצה:
ותדע שהרי גבי עיבוד לשמה כתב בתשובת עה"ג (סימן ס"ה) ותשובת רע"א (סימן ג') דאם עיבד עור ע"מ שאם ירצה יכתוב עליו ס"ת ואם ירצה יכתוב עליו דבר חול פסול משום דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא ואלו גבי דבר חול תנן בפסחים (דף ל"ה) חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אינו יוצא בהם למכור בשוק יוצא בהם וקאמר שם (דף ל"ח) מ"ט אמר רבה כל לשוק אימלוכי אמליך אי מזדבן מזדבן ואי לא מזדבן איפוק בי' אנא וקשה לכאורה הא קיי"ל בדאורייתא א"ב ואמאי מהני הא דדעתו אי לא מזדבן איפוק בי' אף דלרבה לא קשה דהא רבה אמר התם הטעם דאין יוצאין יד"ח מצה בתודה משום דבעינן שימור לשם מצה יצא זו שמשתמרת לשם תודה ופי' רש"י ז"ל התם דאם שימר לשם זבח ולשם מצה מהני וא"כ לא שייך בזה אין ברירה דחשש א"ב לא שייך אלא בדבר ששני הדברים סותרין זא"ז כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל (בפ"ק דגיטין) גבי משתעבדנא לך ולכל מאן דאתא מחמתך עי"ש וכמו גבי לאיזה שארצה אגרש דאי כותב לשם זאת אינו מועיל לאחרת וכן גבי תרומה אם אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש דאי פירות אלו הוי תרומה א"א להיות פירות אחרים תרומה דהא כל הכרי נכנס בספק וא"א להפריש כל הכרי דבעינן ראשית שיהא שיריה נכרים וכיון דאין ברירה לא מהני למקבע תרומה וכן גבי סלע שיעלה בידי מן הכיס יהא מחולל על מע"ש (עירובין דף ל"ז) לא נתפס אלא בשווי' כדאמרי' בב"מ (דף נ"ג) מי סברת פרוטה תפסה פרוטה וחצי פרוטה כו' ולהכי אין ברירה וגבי הריני שוחט הפסח ע"מ שיעלה מכם ראשון לירושלים בגיטין (דף כ"ה) אף דהתם יכול לשחוט הפסח על כולם וכן בב"ק (דף ס"ט) גבי כל המתלקט יהא הפקר אף דיכול להפקיר כל שדהו ואפ"ה תלינן לה לפלוגתא דברירה התם הא אינו רוצה לשחוט על כולם כ"א על אחד מהם. וכן בעל השדה אינו רוצה להפקיר כ"א מה שילקטו העניים הרי דבר א' סותר את חבירו וקאתינן לכלל ברירה ואין ברירה. אבל גבי מצה שיכול לעשות שימור לשם מצה ולשם זבח וגם הנחתום לא איכפת לי' אם יצא הקונה בה ידי זבחו וידי חובת מצה ג"כ רק שהוא אינו יודע מה יהי' סוף דבר אם ימכרנו ויקנה אותו אחד לשם זבחו או שתשאר לעצמו לצאת בה יד"ח מצה וזבחו ביחד לא איכפת לי' בזה כלום ולהכי לא שייך לומר בזה אין ברירה כיון שאין דבר אחד סותר את חבירו בדעתו ורצונו וכ"ז הוא לרבה דאמר הטעם משום שאינו משתמרת אלא לשם זבח דלדידי' מהני אם שימר לשם זבח ולשם מצה כמו שפירש"י ז"ל ולהכי לא שייך בזה חשש ברירה אבל לרב יוסף דאמר הטעם דבעינן שימור לשם מצה הנאכלת לשבעה ופרש"י שם דלדידי' לא מהני אם שימר לשם זבח ולשם מצה דזבח מתאכל ליום ולילה ומצה בעינן שיהא ראוי לשבעה א"כ קשה אמאי אם עשאן למכור יוצא בהם משום דאמר אי לא מזדבנא איפוק בי' אנא הא אין ברירה ולא הוי שימור לשם מצה הראוי לשבעה אבל לפי מש"כ א"ש דכיון דשימור אינו בגדר יחוד ולא בעינן ליחד עיסה לשם מצה רק שיהא כוונתו שמשמרהו שלא תחמיץ בכדי שתהא ראוי' למצה הנאכלת לשבעה ולא איכפת לן אי מייחדה לשם מצה ולשם דבר אחר והוי רק בגדר כוונה ולא איכפת לן בחשש ברירה דמ"מ האי גברא איכוון לשם שימור דמצה אי לא מזדבני דדוקא דבר שצריך לייחדו לאיזה דבר שייך א"ב אבל בדבר שהוא רק בגדר כוונה הוי כוונה אע"ג דאין ברירה דכמו שאין שייך תנאי בדבר שהוא בגדר כוונה כן אין שייך בו חשש ברירה ושימור דמצה בגדר כוונה הוא שמשמרה מחימוץ כדי שתהא ראוי' למצה הראוי' לז' *):
וראי' לזה מדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות בפסחים (דף ל"ו) שכ' דהא דאמר ריב"ל יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מיירי עם מים וכן הא דקאמר לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש דאי בלא מים ל"ל קרא דלחם עוני ת"ל דבעינן שימור לשם מצה וכיון דמי פירות אין מחמיצין ליכא שימור לשם מצה עיי"ש. הרי דעיקר השימור אינו בגדר יחוד רק בגדר כוונה דאם נימא דהשימור הוא בגדר יחוד דבעינן שייחד עיסה זו לשם מצת מצוה א"כ אמאי אמרינן דהיכא דלא יכול לבא לידי חמוץ לא מיקרי שימור לשם מצה אכתי הא מיקרי שימור מה שמייחד עיסה זו לשם מצה א"ו דאין השימור בגדר יחוד כ"א בגדר כוונה דבעינן שיכוון בעשיית עיסה זו שתהא משתמרת לשם מצה ולהכי היכא דבלא"ה אינה יכולה לבא לידי חמוץ מחמת שנילושה במי פירות אין מקום לכוונת שימורו שבלא שימורו אינה יכולה לבא לידי חימוץ ובכוונת שמור זה פליגי רבה ור"י דרבה סובר דבעינן שיהא כוונתו לשומרה לשם מצה לחוד ור"י סובר דבעינן כוונתו לשומרה מחימוץ לשם מצה הנאכלת לשבעה וכ"ז הוא בגדר כוונה ולהכי מהני אף לר"י אם עשאן למכור בשוק וחשב דאי לא מזדבנא איפוק בי' אנא ולא חיישינן לחשש שאין ברירה דמ"מ היתה כאן כוונת שימור וכמו שבארנו לעיל דאין תנאי פוסל את הכוונה מה"ט דמ"מ היתה כאן כוונת מצוה ולא דמי לעיבוד דס"ת דפסלינן שם משום ברירה כמ"ש לעיל בשם תשובת עבוה"ג דשם הוי בגדר יחוד דמעבד כדי שיכתוב ע"ז ס"ת ובזה נתפס תנאי וחיישינן גם לחשש ברירה דכל שאין היחוד מבואר לא מיקרי יחוד ועוד דע"כ אין השימור לשם מצה בגדר יחוד דיחוד מקרי שמייחד חפץ זה שלא יעשה בו שום דבר רק יהא עומד לדבר פלוני ובשימור לשם מצה הא אם לש עיסה גדולה וא"צ לצאת אלא בכזית אחד ואעפ"כ מיקרי שימור בכל העיסה הרי אין זה יחוד כ"א כוונה שצריך לכוין שיהא יכול לצאת בעיסה זו בכזית ממנה:
וכיון שבארנו דלא דמי עיבוד ס"ת לשימור דמצה דעיבוד ס"ת הוא בגדר ייחוד ושימור דמצה הוא בגדר כוונה והוכחנו ג"כ דענין געע"ג לא מהני אלא במחשבה שהיא בגדר כוונה אבל לא במחשבה שהיא בגדר יחוד א"כ אין ראיתו של המג"א ז"ל מוכרחת בזה שהוא למד טווית ציצית לשמה משימור דמצה דמהני געע"ג ולדברינו הם רחוקים זמ"ז וגבי מצה שהמחשבה בגדר כוונה מהני שפיר געע"ג אבל גבי טווית ציצית ועיבוד ס"ת דהוי בגדר ייחוד לא מהני געע"ג:
ומ"ש הרא"ש בהלכות ס"ת הביאו הטור ביו"ד (סימן רע"א) דאם הישראל צוה לנכרי לעבוד לשמה מותר לכתוב עליו ס"ת וכן כתב הטור באו"ח (סימן ל"ב) עיי"ש התם נמי לאו משום גדר געע"ג נגעו בו אלא דמיירי שהישראל צוה לעבוד עור שלו וכבר בארנו דהתם בבעלים תליא מילתא וסובר הרא"ש דכיון דהישראל שהוא בעליו צוה להנכרי לעבוד לשם תפילין ומזוזה לא איכפת לן במחשבת הנכרי כלל ואף דאדעתא דנפשי' קא עביד דמ"מ הבעלים מייחדים וציוו לעבד לשם ס"ת הוי הזמנה במעשה עיבוד ומהני וכשר לכתוב עליו ולדידי' ה"ה דכשר גבי טוויה לשמה בנכרי וה"ה בחשו"ק ודאי דמהני מהאי טעמא עיבוד וטוויה דידהו כשהבעלים נותנים להם לטוות לשם ציצית ולעבד לשם ס"ת ותפילין דלא איכפת לן במה שאינן יכולין לכוון כיון שהבעלים מייחדים אותן בעיבוד זה וטוויה זאת לשם מצותן מהני. ולדעת הרמב"ם דפוסל ה"נ בחשו"ק דפסול ולא תלי דין טוויה ע"י חשו"ק בפלוגתא דגבי מצה כמ"ש המג"א אלא דתלי בפלוגתא דהנך רבוותא דפליגי גבי עיבוד דעיבוד וטווי' לשמה חד דינא אית להו ולא דמי כלל ללשמה דמצה כמו שבארנו היוצא מדברינו דאף למאי דמסיק הב"י דבשוטה גבי מצה לא מהני לישה לשם מצה דבשוטה לא מהני געע"ג רק גבי גט דאיכא הוכחה דכתיבה ולא גבי חליצה ולישה דמצה כמו שביאר הב"י שם (סימן ת"ס) בשם התוס' מ"מ גבי טוויה ועיבוד שוטה דמי לחרש וקטן דגבי עיבוד וטויה לא איכפת לן במה שהשוטה אינו יכול לכוון כיון דהבעלים מייחדים ע"י עיבודו של השוטה לשם מצותן מהני ומאן דמכשיר גבי עיבוד וטוי' בחרש וקטן מכשיר נמי גבי שוטה וחד דינא אית להו: