שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
הקדמת הגאון המחבר זצ"ל
א
כתיב וכי תזבחו זבח תודה לד' לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בוקר אני ה' וגו' ועשיתם אותם אני ד' ולא תחללו את שם קדשי אני ד'. הכתוב הזה צריך ביאור מה שצוה בתודה שיזבחו לרצונם הלא בכל הקרבנות כולם נצטווינו להקריב ברצון כדכתיב בפ' ויקרא לרצונו יקריב אותו ומדוע יחד בתודה אזהרה דלרצונכם תזבחו ועוד שהזכיר שני פעמים אני ה' לענין כלל המצות ובינתים אמר ולא תחללו את שם קדשי תרתי למה לי אבל הנראה בכוונת הכתוב עפ"י מה שביאר המהרי"ט פסוק אנה ה' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא אמר בתפלתו כי אף שהוא עבד ה' בן אמתו יליד ביתו ולא מקנת כספו כי הוא אביך עשך ויכוננך וברא אותנו יש מאין וכל כחות הגוף והנפש הנמצאים בנו הלא הוא יתברך אשר נתן לנו וכל קיומם כל ימי היותינו על האדמה אך ממנו יתברך כאמור ואתה מחיה את כולם. ובדין הי' שלא נוכל לעשות גדולה או קטנה נגד רצון הבורא יתברך כי איך נרום יד ורגל לפעול פעולה המתנגדת לרצונו אחרי שכל כחות ותנועות האברים שבנו וחיותם הוא מרצונו והתנועה הזאת היא נגד רצונו אולם זאת היא ממפלאות תמים דעים לתת לנו כח לעשות נגד רצונו בכדי שתהי' לנו לצדקה כי נשמור לעשות כל אשר ציונו וזה שאמר פתחת למוסרי. שאני אסור בעבותות רצונך לבלתי סור מהם ימין ושמאל מחמת שרצונך הוא כל חיות וכחות נפשי ואתה פתחת מוסרות האלו ונתת לי כח לעשות נגד רצונך וע"כ אמר לך אזבח זבח תודה ובשם ד' אקרא שעל ענין זה אזבח זבח תודה שקרבן תודה הוא לשון הודאה ואין ענין הודאה נופל אלא על מה שאדם יכול לכפור ומודה בו זה נקרא הודאה אבל מה שאינו יכול לכפור לא מיקרי הודאה כמבואר בחוה"מ (ס' פ"ז) לענין מודה במקצת ולזה אמר אחרי שפתחת למוסרי לעשות נגד רצונך לכן לא כן אנכי רק אזבח לך זבח תודה ובשם ה' אקרא להודות כי הכל ממך עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות ע"כ דברי המהרי"ט ז"ל וזה שאמר הכתוב וכי תזבחו זבח תודה לרצונכם תזבחו שהתודה בא על הנס שניצל האדם ממות לחיים והוא נותן שבח להשי"ת על אשר נפדה מרדת שחת כאשר קרה לו אחד מהד' דברים שצריכין להודות ולא תהא תודתו על אשר נשאר בחיים להתענג מזיו הבלי העולם הזה וחמודותיו. כ"א על שנשאר בחיים לעבוד את יוצרו ברצונו ובבחירתו כאשר יש בכחו לסור מדרכי ה' והוא בוחר בעבודתו ית"ש ברצונו ודעתו הנכונה וזהו כוונת הכתוב במ"ש לרצונכם תזבחו. וכאמרם ז"ל (באבות פ"ד) יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב ומה שאמר הכתוב אני ה' ולא תחללו את שם קדשי אני ה' לדעתי בא לרמז בזה על המזמור שאמר דוד המע"ה על קרבן תודה (תהלים ק') דעו כי ד' וגו' הוא עשנו ולא אנחנו דפליגי ר"י ור"נ (מד"ר סדר ויחי חד אמר לא אנחנו עשינו את עצמינו וח"א ולו אנו משלימין את נפשותינו שהקרי והכתיב שניהם אמת שהוא עשנו ולא אנחנו עשינו את עצמינו שקאי על תחלת הוויתינו שהוא ממנו יתברך והקרי ולו אנו משלימין את נפשותינו שתכלית כל הברואים להשלים נפשו אליו כדכתיב (ישעי' מ"ה) כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון. ע"כ אמר שני פעמים אני ה' על התחלת הוויתינו ועל הסוף תכלית הבריאה ובינתים אמר ולא תחללו את שם קדשי דמזה ילפינן (ע"ז כ"ז) דהאדם מחויב למסור עצמו על ג' דברים על קדושת שמו ובא הענין בקרבן תודה להזהירו בשעה שהוא מביא קרבן תודה על חיי נפשו ידע כי יש דברים שצריך למסור נפשו וחיותו מפני ציווי ד' כמו בהני ג' דברים ומסיים אני ה' פעם שנית לאמר על הסוף כי לו אנו משלימין את נפשותינו ע"כ מחויב כל אדם למסור נפשו וחיותו שלא לחלל את שם קדשי ומזה דרשו חז"ל דעל ג' דברים יהרג ואל יעבור:
ב
ובזה יתפרש היטב מ"ש חז"ל (שבת ל"א) אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד והכוונה שבאמת העולם השפל הזה אף שאנו רואים בו חכמת פעולותיו הגדולים והנוראים וכחו הגדול אעפ"כ אין ערוך בה לגדולת מעשיו הנראה בעולם הגלגלים ועולם המלאכים ואין להקב"ה בעוה"ז אלא אוצר של יראת שמים שדבר זה לא נמצא אלא בעולם הזה השפל יען כי ענין יראה לא נופל כי אם באופן שרצונו ויכולתו לעשות דבר ומתיירא מפני דבר המפחידו, אבל אם אין בכחו לעשות באופן אחר אין זה בגדר יראה:
והנה כל ברואי מעלה בעולם הגלגלים ועולם המלאכים אין בכחם להטות ימין ושמאל מרצונו ית"ש כי כולם מרגישים כחו ויכולתו וזהו חיותם ומציאותם ולא ניתן בהם הכח הזה לסור מרצונו לא כן האדם בעולם השפל הזה לו לבדו ניתן הבחירה ונתפתחו מוסרות עבותימו לעשות כרצונו כי על כן אמרו חז"ל (ב"מ דף פ"ג) תשת חושך ויהי לילה זה העוה"ז שדומה ללילה מפני שהעוה"ז נקרא לילה מפני החושך המכסה את הארץ ומעור עיני האדם להיות ביד האדם לילך אחרי התוהו וההבל כאלו אין אלקים לנגד עיניו כאמרם בו תרמוש כל חיתו יער אלו רשעים שדומים לחיות שביער היינו שמפני החושך אשר הושת עושים הרשעים כל תאות נפשם כחיות שביער ולדעתי מפני זה קרא דהמע"ה יום ר"ה כסה כדכתיב בכסה ליום חגינו (תהלים פ"א) מפני שהאדם נברא בר"ה אשר כל ברואי מעלה החושך לא יחשיך בעדם והולכים באור ד' מיום בריאתם לא ימוש זכרון כחו ויכולתו מקרבם אף רגע אחד ולאדם הזה החושך יכסה אור העולם בעדו. ומפני זה נקרא יום בריאתו כסה אולם אם האדם נותן אל לבו גדולת מעשי ה' ופורש מדרכי ההבל והתוהו זהו בגדר יראת ה' ולהכי קאמר אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של י"ש שאך דבר זה יתרון להקב"ה בעולם השפל מעולמות העליונים שבהם לא נמצא ענין גדר י"ש שמוכרחים הם במעשיהם לטוב לא כן העוה"ז האדם חפשי בבחירתו לעשות מה שירצה וכשבוחר בדרך הטוב מפני יראתו ממנו ית"ש זהו אוצר כלי חמדתו של הקב"ה:
ג
ובזה נראה לי לבאר מה שאז"ל במדרש (פ' אמור) ע"פ ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' לשמיע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך ארחץ בנקיון כפי במקח ולא בגזל כו' לשמיע בקול תודה אלו הקרבנות שכינה המדרש קרבנות החג לקרבן תודה מפני שבחג אנו שמחים בלולב ואתרוג ובוטחים שיצאנו בדימוס מלפני הקב"ה ביום הדין כמ"ש שם במדרש כיון שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהם ואתרוגיהם בידם אנו יודעים דישראל אינון נצחייא ושם במדרש תכתב זאת לדור אחרון שהקב"ה מקבל את השבים, ועם נברא יהלל יה שהקב"ה בורא אותן בריה חדשה ובירושלמי דר"ה ובמדרש רבה אמרינן בכל הקרבנות כתיב והקרבתם ובר"ה כתיב ועשיתם עולה מעלה אני עליכם כאלו היום הזה נעשיתם לפני הרי שאנו חושבין אחר ר"ה ויוהכ"פ כאלו היום נעשינו מחמת שעשה עמנו השי"ת ניסים לא כגמול ידינו ושם נפשינו בחיים ואנו מקריבים בחג הסוכות הקרבנות ונקראים הקרבנות תודה כמו הארבעה שצריכים להודות על הנס שנעשה להם. ויובן בזה מה שאנו מקריבים בסוכות שבעים פרים על שבעים אומות למה זה נבחר החג הזה להקריב בו קרבן עבור האומות יותר מכל המועדים אבל לפי דברינו הטעם בזה נכון כי אחרי שכל קרבנות החג נקראים תודה על אשר שם נפשינו בחיים ובארנו לעיל דעיקר קרבן תודה הוא על אשר נשאר על מצב הנכבד הזה לעשות רצון קונו בבחירתו החפשית על כן אנו מקריבים שבעים פרים בעד ע' אומות להגן גם עליהם אף כי נמצאו עוד עמים רבים אשר אינם מכירים את בוראם וילכו אחרי התוהו וההבל כי כמו שגזרה חכמתו יתברך להשריש בנפש האדם כח המסיתו והמדיחו מדרכי החיים הנצחים ללכת ארחות עקלקלות כאשר אמר הכתוב כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואחז"ל (קידושין ל"א) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וידע איניש בנפשו את כל זאת והוא למען הרם קרן עבודת המתגבר על יצרו ברצונו ודעתו הנכונה ובחירתו החפשית ואם לא הי' בו כח המחטיאו ומדיחו הרי אין עבודתו בבחירה כ"א בהכרח וכמו כן האנשים המריעים ומשחיתים את מעשיהם המה למכשול ולאבן נגף לישרי לב בראותם הצלחתם כמ"ש דוד המע"ה תהלים ע"ג) ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם וכאשר הישרים בלבותם מתגברים על יצרם ולא יקנאו בשלום רשעים תגדל עבודתם ויהא בחירתם שלמה על כן באו הקרבנות בעת שהם בגדר תודה על אשר הושם נפשינו בחיים להקריב גם על כל מין האנושי אשר ע"פ תבל אף על אותם שלא בחרו בחיים האמיתים כי באמצעותם יושלם בחירת האנשים המשלימים נפשותם לבחור בחיים ותוגדל ותתנשא עבודתם כי לא פנו אל רהבים ושטי כזב וזה שאמר הכתוב (דברים ל"ב) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר ב"י ופירש רש"י ז"ל בשביל מספר בני ישראל ולדברינו יש לפרש כוונת הכתוב שהציב גבולות עמים למען הגדיל עבודת הישרים בבחרם בחיים האמיתים:
ד
וזה שאמר הושע הנביא (י"ד י') כי ישרים דרכי ד' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. כי מצינו שפירשו חז"ל (ברכות דף ז') במה שאמר מרע"ה הודיעני נא את דרכיך אמר לפניו רבש"ע מפני מה וכו' ויש צדיק ורע לו יש רשע וטוב לו. וע"ז אמר כי ישרים דרכי ה' במה שאנו רואין צדיק ורע לו רשע וטוב לו, צדיקים ילכו בם, היינו שמענין זה גופא שרואין שלות רשעים ויסורי הצדיקים ילכו בדרכם הנכונה אשר אחזו בו ומזה גופא יתחזקו בעבודתם את יוצרם באמרם איך אפשר שהבורא בחכמתו יסד תבל ומלאה לא תחסר כל בה הכל בשביל רשעים כאלו אשר השחיתו התעיבו מעלליהם ומוזרים מעשיהם בעיני כל איש אשר לו עין לראות הלמענם תכונן ארץ למען יינקו מזיו תנובתה אין זאת כי אם כי משפטי ה' צדקו יחדיו ומה שנראה לעינינו משפט מעוות בעוה"ז נחזה בעולם העתיד כי כגמול ידיהם יעשה להם כי יבאו אל המקום אשר הכינו להם כמ"ש דוד המע"ה (תהלים ע"ג) עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם וגו'. הרי צדיקים ילכו בם שמיסורי הצדיקים ושלות רשעים יתחזקו באמונתם להבין מזה כי עוד יש עולם העליון לשלם לאיש כפרי מעלליו, ופושעים יכשלו בם שמזה גופא בראותם דרכי ה' צדיק ורע לו רשע וטוב לו הוא להם למכשול ולאבן נגף ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלקי יעקב או כי יאמרו כי דרכם המקולקלות ישרה בעיניו ויכשלו באותו ענין עצמו שהצדיקים מתישבים ומתחזקים באמונתם ובאמת ישרים דרכי ה' אין בהם עול:
ה
ובזה נראה לבאר לשון המשנה (אבות פ"ג) שאמר דע וכו' ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון שכבר עמדו ע"ז המפרשים ז"ל לבאר מהו דין ומהו חשבון אבל לפי דברינו הנ"ל יובן כי אחרי שגזרה חכמתו יתברך לכסות מעיני האדם גמול המעשים בעוה"ז למען הסב לבם אחורנית והמה בעצמם יבחרו בטוב ויהא לפעמים צדיק ורע לו רשע וטוב לו. ואיככה יצא מפי עליון משפט מעוקל ח"ו להשביע טובה לנפש רעה ולשפוך בוז על נפש נקי וצדיק לכן היתה עצתו יתברך לזה לתת כח וגבורה למערכת השמים להיות מושלים בקרב תבל בבני חיי ומזוני אשר במזלא תליא מילתא ועי"ז אומר עצתו יתברך תקום אשר לפעמים האיש אשר הרע מעשיו ואין אלהים כל מזמותיו ואף לחברת בני אדם מעשיו מוזרים ואעפ"כ בכל אשר יפנה יצליח באשר כוכב נשפו יאיר עליו והאיש הנלבב אשר לבבו תמים עם אלקים ואנשים לפעמים נפשו ריקה מכל חמדה ואף פגעי הזמן ומצוקותיו ישיגהו בסבת כח מזלו המריע לו. וד' בהיכל קדשו עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם ופירש אחי הרב הגאון המנוח מו"ה משה צבי ז"ל עיניו יחזו מעשי בני אדם ותחבולותם, עפעפיו היינו העפעפים מכסים את העינים ע"ז אמר עפעפי השי"ת מה שמכסה עין השגחתו כאלו אינו משגיח עליהם הוא כי יבחנו בני אדם לראות אם מבוכת הסתר ההשגחה ידיחם מעל ד' או לא אבל עיניו פקוחות על דרכי ב"א ולפעמים גם בימי חלדם יהרס כח מזלם בהתגבר מעשה הרשע למורת רוחו יתברך עד לאין מרפא פתאום יאמר לו לך רד אף אם בשמים קנו וכן יעתר לתפלת הצדיק לחלצו ממצוקותיו המעיקים נפשו נגד תכונת מזלו הרע ולו נתכנו עלילות בהנהגה הזאת ולפעמים יעברו כל ימי חיי הבלו ולא ישונה מצב מערכתו אולם בבוא חליפתו אז יתן דין וחשבון, ודין היינו שדנין אותו לפי מעשיו ופרי מעלליו וחשבון מיקרי מה שמחשבין את אשר הגיע אליו בימי חייו אם זרחה עליו שמש הצלחתו אעפ"י שלא הי' כדאי והגון לכך ישולם פרי מעלליו אשר הכין לו שמה בעולם העליון או אם סבבוהו רעות רבות וצרות מפגעי הזמן כפי אשר הראו עליו מערכתו השפלה והוא בצדקתו חיה ומשפט ד' לא עזב הנה שכרו אתו ופעולתו את ד' להעניקו מהטוב הגנוז לעושי רצונו אשר יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז והנה לזה יקרא דין וחשבון שנדון על פעולת מעשיו ומחשבין מה שקיבל בעולמו ע"י מערכת השמים או ע"י ההשגחה העליונה שהפכה עליו סדר המערכה לטב ולמוטב:
ו
ומכל זה מבואר שכל אלה דברים אשר גזרה חכמתו יתב' שמו להעריך בעולמו ענינים המסיבים לבו אחורנית והוא בבחירתו החפשית יבחור בטוב ואז יקרא לו ירא את ד' כי אך מיראתו ממנו לא פנה אל רהב יצרו המתגבר עליו בכל יום ובזה בארנו מאמר המדרש פ' בשלח ע"פ ויאמר משה אל יהושע למה ליהושע, אמר לו זקנך אמר את האלהים אני ירא, ובזה כתיב ולא ירא אלהים יבא בן בנו של מי שאמר את האלהים אני ירא ויפרע ממי שנאמר עליו ולא ירא אלהים ע"כ ולפי דרכנו כונת המדרש ע"פ מה דאמרינן בסנהדרין (ד' כ') שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ. להעמיד להן מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה ואיני יודע איזה מהן תחלה כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק הוי אומר להעמיד להן מלך תחלה ואין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ד' למלך עכ"ל הגמרא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בה' מלכים והביא ראי' מקרא דשמואל שאמר לשאול אותי שלח ד' למשחך למלך על ישראל לך והכית את עמלק הרי שהקדים לצווי מלחמת עמלק מניית המלך ובמק"א ישבנו מה שלא הביא הר"מ ז"ל פסוק שהביא הש"ס דיד על כס וגו'] הרי אנו רואין דאין מקום למצות מחיית עמלק כ"א כשיש מלך בישראל ובארנו בזה מה שהשיב שאול לשמואל כששב מהמלחמה ושמואל אמר לו מדוע בזית את דבר ד' על מה שהחי' את אגג ולקח מהשלל והשיב כי יראתי את העם ואשמע בקולם ונראה שכונת תשובתו הזאת דאמרינן ביומא (דף כ"ב) וירב בנחל על עסקי נחל מה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה על כמה נפשות על אחת כמה וכמה ואם אדם חטא בהמה מה חטאה ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו ע"ש בגמרא ומנטייתו זאת לצד החמלה היתה עצתו לפרוק מעליו כח המלוכה ואף דקיי"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול היינו היכא שמחזיק בעיקר מלכותו רק שרצה עתה למחול להאיש שמרד בו אבל שאול רצה להשפיל עצמו מעיקר מלכותו וכיון שאינו מחזיק עצמו למלך ממילא בטל דין מחיית עמלק כמו שבארנו דבלא מלך ליכא מצוה דמחיית עמלק והנה גדר המלך תנן בהוריות (דף י') איזהו נשיא זה מלך שנא' מכל מצות ד"א שאין על גביו אלא ד' אלקיו אבל אם המלך מתיירא מבו"ד אינו בגדר מלך וכן אמר בירושלמי שם כל ימיו שברח דוד מפני אבשלום אלו הי' חטא הי' מתכפר בכשבה ובשעירה כהדיוט ולא בשעיר כמלך שהרי הי' עליו מורא בו"ד:
הרי אף שנמשח בשמן המשחה והי' מלך רבות בשנים מ"מ כיון שהי' עליו מורא בו"ד אין לו דין מלך וזה שאמרה אביגיל לדוד שאין לנבל דין מיתה כמורד במלכות מפני שעדיין לא יצא טבעו של דוד בעולם ולא נתחזקה מלכותו שלא יהא עליו מורא בו"ד כדאיתא במגילה (דף י"ד) וזה הי' תשובתו של שאול כי יראתי את העם ואשמע בקולם היינו שלא החזיק בתוקף כח מלכותו שלא יהא עליו מורא בשר ודם וממילא אין לו דין מלך וכיון שאין לו דין מלך הי' יכול לשמוע בקולם ליקח השלל כי נתבטלה מצות מחיית עמלק אז מחמת שבטל כח מלכותו שהוא המביא למצות מחיית עמלק וע"ז השיב לו שמואל כי מאסת דבר ד' וימאסך ד' מהיות מלך על ישראל ולשון זה צריך ביאור מה שכינה אותו לממאס דבר ד' ולדברינו א"ש כי יש מי שמבטל מ"ע בידים כגון שהגיע זמן מצה או סוכה והוא מבטלה ויש שאינו מבטלה בידים רק שעושה טצדקי לפטור נפשו ממנה כמ"ש בברכות (דף ל"ה) דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמין לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות חצרות וקרפיפות כדי לפוטרן ממעשר והנה גם דורות האחרונים אינם מבטלין בידים העשה דהא התורה פטרה התבואה כשהכניסה דרך גגות רק שאעפ"כ גדול עונו שעושה טצדקי למיפטר נפשו מן המצוה. ולזה ממאס דבר ד' כי לא חמד לעשות המצוה כמצווה עליו ואדרבה ישתדל להפטר ממנה. וזה כונתו באמרו כי מאסת דבר ד' כי אף שהיה בידך להסיר מעליך משרת המלוכה ואז ממילא יתבטל מצות מחיית עמלק כתקונה אבל הרי מאסת את דבר ד' כי עשית טצדקי למיפטר נפשך ממצוה וימאסך ד' ממלך על ישראל *) החפץ לד' בעולות וגו' ולכן ארז"ל ביומא (דף כ"ב) בשעה שאמר וירב בנחל יצאתה ב"ק ואמרה אל תצדק הרבה ובשעה שאמר לדואג סוב אתה ופגע בכהנים אמרה תרשע הרבה היינו שהדברים סותרים זא"ז שבשעת מלחמת עמלק הסיר המלוכה מעליו ובשעת מעשה דנוב עיר הכהנים דנם למורד במלכות:
ז
ובזה יש לבאר במדרש רבה (פ' אמור) ויאמר ד' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. מה כתיב למעלה מן הענין ואיש או אשה כי יהי' בהם אוב או ידעוני מות יומתו איש זה שאול אשה זה בעלת אוב מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו כיון שהראו שאול ובניו נופלים בחרב אמר רבש"ע מלך ראשון שאתה עתיד לעמוד על בניך ידקר בחרב א"ל ולי אתה אומר אמור אל הכהנים בני אהרן נוב עיר הכהנים שהם מקטרגין אותו ע"כ ודברי המדרש תמוהין שמתחיל בחטא שאלת אוב ומסיים בחטא נוב עיר הכהנים ועוד קשה דדריש איש זה שאול ובסנהדרין (דף ס"ה) איתא במשנה הנשאל הוא רק באזהרה ופירש רש"י ז"ל כעין שאול עיי"ש ולכאורה יש לעיין דאמאי הנשאל באזהרה אמאי לא יתחייב הנשאל מיתה כמו השואל מטעם שליחות דשלוחו של אדם כמותו ועיין שמואל א' ס' כ"ח ע"פ ותזעק ב"ג ובמדרש שמואל איתא לא כשם שהוא עולה להדיוט עולה למלך למלך הוא עולה פניו למעלה ולהדיוט הוא עולה פניו למטה הרי דגם כח הנשאל מעורב בהאי מעשה ובודאי שייך בו דין שליחות וצ"ל דלהכי הנשאל באזהרה ולא במיתה משום דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אמנם כ"ז הוא בהדיוט דשייך לומר אשלד"ע, משום דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אבל במלך דמחויב לשמוע לו הוי דומיא לחצר דבע"כ מותיב אמרינן בי' יש שליחות לדבר עבירה כדאיתא בב"מ (י' ב') (עיין ש"ך חו"מ ס' קפ"ב). ואף דאמרינן בסנהד' (דף מ"ט) אקרא דכל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת יכול אף לד"ת כן ת"ל רק חזק ואמץ ע"כ דמשמע דלעבור על ד"ת אינו מחויב לשמוע בקולו מ"מ הא שאול ח"ו לא הי' דעתו לעבור על ד"ת רק שהי' סובר שעפ"י הדין מותר כמו שיבואר אי"ה לקמן וא"כ הרי היתה מסורה בידו להורגה אם לא תשמע לו ומקרי בע"כ מותיב ויש שליח לד"ע וגם המשלח במיתה והא דאמרינן בקדושין (דף מ"ג) דשמאי דסובר יש שליח לד"ע יליף לה מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון דכתיב גבי דוד דמשמע דלרבנן דסברי אין שליח לד"ע אמרינן גם במעשה דאורי' אין שליח לד"ע אע"ג דדוד הי' מלך. ויואב היה מחויב לשמוע בקולו ולא אמרינן דדמי לחצר דבע"כ מותיב וכבר כתב שם הרשב"א ז"ל דגבי שפיכות דמים דהוי מג' דברים דקיי"ל דיהרג ואל יעבור לא הוה דומיא דחצר דאדרבה שמחויב שלא לשמוע בקולו ולמסור עצמו למיתה ע"ש וכ"ז בשפיכות דמים אבל באוב וידעוני דודאי אמרינן בהו יעבור ואל יהרג. דמי שפיר לחצר דבע"כ מותיב ואף שהאשה לא היתה יודעת שהוא מלך שהרי אמרה אח"כ למה רמיתני ואתה שאול מ"מ הא כבר בארנו במק"א בענין מחלוקת התוס' והריטב"א והש"ך והטו"א ז"ל שדעת התוס' בב"ק (דף ע"ט) דבשוגג יש שליח לדבר עבירה משום דעיקר הטעם דאמרינן אשלד"ע הוא משום דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא הי' לו להשליח לשמוע לדברי המשלח אבל אם הי' השליח שוגג שלא ידע שיש בזה עבירה שפיר חל השליחות וא"כ לפ"ז הי' אפשר לומר בענין שאול ובעלת אוב דכיון שהיא לא ידעה שהוא מלך ולא היה לה לשמוע בקול דברו א"כ שייך לומר אשלד"ע אף שבאמת מלך הוא ומסורה בידו להורגה ומקרי בע"כ מותיב כמו חצר מ"מ היא לא ידעה מזה ובתר ידיעת השליח אזלינן שלפי ידיעתה לא היה לה לשמוע לו וכ"ז הוא לדעת התוס' אבל לדעת הריטב"א ז"ל בקדושין והש"ך בח"מ (סי' שמ"ח) וכן בטו"א לחגיגה שהוכיחו שגם בשוגג אמרינן אין שליח לדבר עבירה ע"ש בדבריהם יקשה לכאורה הא בשוגג לא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואמאי אמרינן בזה אין שליח לדבר עבירה וצריך לומר לפי דעתם דהא דאמרינן אשלד"ע משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אין הכונה משום שלא הי' להשליח לשמוע דברי המשלח מחמת העבירה אלא משום דלא רבתה התורה שליחות בדבר עבירה ולהכי אע"ג דהשליח לא ידע מזה והי' סבר שאין בה עבירה מ"מ כיון שבאמת יש בה עבירה לא חייל השליחות שלא הי' לו לשמוע לו עפ"י אמיתת הדבר וא"כ ה"ה בענין שאול ובעלת אוב אע"פ שהיא לא ידעה מזה שהוא מלך ומסורה בידו להורגה ולפי דעתה לא היתה צריכה לשמוע לו מ"מ כיון שלפי אמיתת הענין שהי' מלך ומסורה בידו להורגה היתה צריכה לשמוע לו משום דאיסור אוב או ידעוני אינם מן הדברים שעומדים בפני פ"נ וכיון שצריכה לשמוע לו לא אמרינן בזה אין שלד"ע וחל חיוב העבירה על המשלח:
והשתא לפ"ז יתפרש היטב דברי המדרש על פסוק ואיש או אשה. איש זה שאול אשה זה בעלת אוב מות יומתו. אע"ג דשאול היה לו דין נשאל וקיי"ל דרק השואל הוא במיתה אבל הנשאל הוא באזהרה מ"מ מתחייב מדין שליחות דשלוחו של אדם כמותו ואע"ג דבדבר עבירה קיי"ל אין שלד"ע מ"מ כיון שהוא מלך ומסורה בידו להורגה דמי לחצר דבע"כ מותיב ויש שליח לדבר עבירה וע"ז אמר כיון שהראה הקב"ה למשה שאול ובניו נופלים בחרב א"ל מלך ראשון שאתה עתיד לעמוד לבניך ידקר בחרב והיינו כיון שעיקר חיובו של שאול הוא רק משום שליחות מחמת שהוא מלך וצריכה לשמוע בקולו שלא יהרגנה הא לאו הכי אינו אלא באזהרה ובענין מלך הא איתא בהוריות (ד' יו"ד) במשנה מכל מצות ד"א שאין על גביו אלא ד"א ושאול עדיין הי' עליו מורא בשר ודם. וכמ"ש לעיל בביאור תשובתו כי יראתי את העם ואשמע בקולם וכיון שהי' עליו מורא בשר ודם אם לא היתה הבעלת אוב שומע לו בזה לא היתה נהרגת מפני שהרגיש בעצמו שעדיין יש עליו מורא בו"ד וכיון דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד הרי אמרינן אין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור וזהו שאמר מלך ראשון שאתה עתיד להעמיד לבניך ידקר בחרב ר"ל שהמלך הראשון שעדיין היה עליו מורא בשר ודם ואם היתה הבעלת אוב ממאנת בפקודתו לא היה דינה במיתה כדין מורד במלכות א"כ למה ידקר בחרב הרי קיי"ל אין שליח לדבר עבירה וע"ז אמר ולי אתה אומר אמור אל הכהנים בני אהרן שהם מקטרגין אותו. והיינו כיון דעיקר התנצלות שלו שלא יתחייב מיתה הוא מטעם דאין שליח לד"ע ולא הוי דומיא דחצר דבע"כ מותיב משום דאם הבעלת אוב לא שמעה בקולו לא הי' דינה במיתה כדין מורד במלכות משום שעדיין הי' עליו מורא בו"ד ולהכי הוי רק באזהרה ולא במיתה אבל כיון שאנו רואים שהרג את נוב עיר הכהנים משום שהי' סבור שמרדו בו. א"כ הרי בעלת אוב היתה מסורה בידו להורגה ודמי לחצר דבע"כ מותיב ויש שליח לד"ע וחל חיוב מיתה עליו וזה שאמר הכתוב בד"ה (ס' יו"ד) וימת שאול במעלו אשר מעל בד' אשר לא שמר וגם לשאול באוב לדרוש שכפל הענין ואמר לדרוש ולשאול דבאמת הי' נשאל באוב רק שגם עיקר הדרישה הי' חל ג"כ עליו בתורת שליחות מחמת שהיתה מוכרחת לשמוע בקולו לפי אמיתת הענין כפי שבארנו לעיל:
ח
ובאמת חלילה לחשוב על שאול בחיר ד' שיעשה דבר במזיד נגד חוקי התורה אבל נראה שהענין מבואר בפסוק הנ"ל (בד"ה ס' י') וימת שאול במעלו אשר מעל בד' וגו' אשר לא שמע וגם לשאול באוב לדרוש ויש להבין במה שאמר במעלו אשר מעל בד' וכי מה ענין זה ללשון מעילה אולם יובן הדברים עפ"י לשון הזהב של הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מה' מעילה ה"ח) וז"ל ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כחו ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ד' פן יפרוץ בו ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בא וראה כמה החמירה תורה במעילה. ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהם מנהג חול מעל ק"ו למצות שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט אדם בהם מפני שלא ידע טעמן ולא יחפה דברים אשר לא כן על ד' ולא יחשוב בהם מחשבתו בדברי החול. הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם אמרו חכמים ליתן שמירה ועשי' לחקים כמשפטים והעשי' ידועה והיא שיעשה החקים והשמירה הוא שיזהר בהם ולא ידמה שהם פחותים מן המשפטים והמשפטים הם המצות שטעמם גלוי וטובת עשייתם בעוה"ז ידוע כגון איסור גזל ושפ"ד וכבוד או"א והחוקים הם המצות שאין טעמם ידוע אמרו חכמים חוקים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהן ויצרו של אדם נוקפו בהן וא"ה משיבין עליהם כגון איסור בשר חזיר ואיסור בשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח וכמה היה דוד המע"ה מצטער מן האפיקורסים ומן העובדי כוכבים שהיו משיבין על החוקים וכ"ז שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה שנאמר טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך ונאמר כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני וכל הקרבנות כולם מכלל החוקים הם אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד שבעשיית החוקים והמשפטים זוכים הישרים לחיי העוה"ב. והקדימה תורה צווי על החוקים שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם עכ"ל הרמב"ם ז"ל. הננו רואים כי דמה הר"מ ז"ל המחשב במצות בשכלו ומחפה עליהם דברים אשר לא כן למועל בקדשי שמים ובא עליו בק"ו מדין מעילה מעצים ואבנים כמבואר בדבריו והנה כי כן אנו אומרים שחלילה לחשוב על שאול בחיר ד' שנאמר עליו בן שנה שאול במלכו שהי' נקי מחטא כבן שנה שיבטל ח"ו מ"ע בידים. רק שבשני הדברים האלה חשב מחשבות לבטל מעליו המצות שלא יתחייב בה והוא כמו שבארנו דבמעשה אגג פרק מעליו עול המלוכה וממילא מתבטל מצות מחיית עמלק כמו שאמר כי יראתי את העם ואשמע בקולם [או כמו שבארנו בהג"ה שזכו בכלל קודם מחיית האדם] ובענין בעלת האוב כתיב ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני לעלות אותי ויאמר שאול צר לי מאוד ופלשתים נלחמו בי ואלקים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות ואקרא לך להודיעני מה אעשה ע"כ. ונראה שכונתו היה כיון דכתיב בפרשת שופטים תמים תהיה עם ד' אלקיך כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ד' אלהיך נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ד"א אליו תשמעון ע"כ. ותלה הכתוב איסור דרישת המעוננים והקוסמים במה שנתן לנו נביא לדרוש ממנו בעת הצורך. וכיון שהוא דרש בנביאים ולא ענהו ד' חשב שהותר לו לדרוש בבעלת אוב כיון שהוא דבר שהצבור צריך בו וזה הי' התנצלותו אבל באמת לא נתקבל טענתו שאין לדרוש טעמי המצות ולבטלם עי"ז כי דעת האדם קצרה מהבין דעת ד' ומחשבותיו כי עמקו מאד וצריך האדם לכוף אזנו לשמוע בקול מצותיו ולא לבדות דברים מלבו לנתקן מעליו ולזה אמר הכתוב וימת במעלו אשר מעל בד' אשר לא שמע וגם לשאול באוב לדרוש וכוונת הכתוב שכשמחשב בטעמי המצות ומחפה בהם דברים אשר לא כן הוא, הוא כמועל בקדשי שמים. וכדברי הר"מ ז"ל הנ"ל לכן כתיב במעלו אשר מעל בד' לבטל מעליו אלו שתי המצות ע"י דרישת הטעם שבהם:
ט
אולם עיקר הדבר צריך ביאור במה שתלה הכתוב מצות מחיית עמלק בהעמדת מלך אבל יובן הדבר עפ"י מש"כ במשנה ר"ה (כ"ט) והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא בזמן שהיו ישראל וכו' משעבדין לבם לאביהן שבשמים היו מתגברין ואם לאו וכו' ע"ש. והנה לא מצינו דבר זה בשום מלחמה שהיו צריכין לקשר לבם לאביהם שבשמים ובהיסח הדעת כל דהו יתגבר שונאם עליהם ולא מצינו אלא שאומר להם כהן המשיח בתחילת המלחמה שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם וגו' אל ירך לבבכם וגו' כי ד' אלקיכם הוא ההולך עמכם הוא ילחם לכם וגו' להושיע אתכם מיד אויביכם וכיון שאומר להם כן בתחילת המלחמה אמרינן בכל דוכתי כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה אבל שיהא ההכרח להזכירם בכל רגע שלא יסיחו דעתם מהשתעבדות לבם לשמים עד שהוצרכו לשום אבן תחת ידי משה מפני שהיו כבידים זה לא מצינו בשום מלחמה רק במלחמת עמלק אבל הענין הוא עפ"י מ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' אחרי בפסוק ותטמא הארץ. וז"ל והנה הכתוב אמר בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ד' עמו וגו' כי ה' הנכבד ברא הכל ושם כח התחתונים בעליונים ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באיצטגנינות. וזהו שנאמר אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים כי חלק לכולם מזלות בשמים וגבוה מעליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם כעין שכתוב ושר מלכות פרס עומד לנגדי וכתיב והנה שר יון בא ונקראים עליהם מלאכים כדכתיב ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס וד' הנכבד הוא אלקי האלקים ואדני האדונים לכל העולם עכ"ל שם ואיתא בזוהר [פ' תצא] ששרו של עמלק הוא הכח המחטיא לבני אדם אשר קראוהו חז"ל יצר הרע באמרם הוא הוא היצה"ר יורד ומסית עולה ומקטרג וכו' [ואמרו שלשה הקב"ה מתחרט עליהם בכל יום ואחד מהם יצה"ר דכתיב ואשר הריעותי ואמרו בראתי יצה"ר וכו'] וכמו שלא ינוצח היצה"ר מהאדם בלתי אם יחלץ חושים בעצמו לעמוד כנגדו והחלש יאמר גבור אני וישום עיניו על כל דרכיו להתבונן על תחבולות יצרו הרע הנטוע בקרבו לבל ילכד ברשתו אשר יפרוש עליו כל היום ואך אחרי יעשה האדם את כל אשר בכחו לעשות במערכת מלחמתו עמו אז יעזרנו ד' כמ"ש בסוכה (דף נ"ב) ע"פ צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ד' לא יעזבנו בידו אבל מתחילה צריך האדם בבחירתו הטובה לעמוד כנגדו בכל מאמצי כחו כמו כן בהתגולל על ישראל מלחמת אומתו הנתונים תחת ממשלתו וכחו לא ינצלו כי אם בהשתעבד לבם לשמים בבחירתם הטובה ואז יתן השי"ת עזרתו עליהם וגבר ישראל. עיניהם מהשתעבדות לב לשמים וגבר עמלק בכח שרו אשר לא ינוצח כי אם בכח בחירה חפשית ויראת ד' טהורה, הוא הדבר אשר נשתנה מלחמה זו מכל המלחמות אשר הוצרך משה להרים ידיו להזכיר את ישראל לבל ירפו ממחשבותם הק' בהשתעבדות לב לשמים אף רגע אחת:
והנה אחרי שאי אפשר לנצח את עמלק כ"א בהשתעבדות לב בבחירה חפשית ויראת ד' טהורה לכן הקדימה תורה למלחמת עמלק מניית מלך יען כי לא נמצא בחירה חפשית בשום אדם כמו במלך כמו שאמרו חז"ל במשנה דהוריות נשיא זה מלך שנאמר אחת ממצות ד' אלקיו שאין עליו מורא בו"ד אלא מורא שמים וכיון שאין עליו מורא בו"ד ובידו לעשות מה שירצה ואך מורא שמים ינחהו במעגלי צדק הוא הגבר אשר יראתו שלימה וברורה ויש בכחה ובזכותה לנצח את עמלק הנתון תחת ממשלת השר הזה אשר לא ינוצח רק בבחירה החפשית הזאת לכן הקדימה תורה מניית מלך ואז יוכל ללחום מלחמת עמלק ולנצחו:
וזה שאמר במדרש שהקדמנו ולמה בחר ביהושע יבא מי שנאמר בו את האלקים אני ירא היינו יהושע שיש לו זכות אביו יוסף הצדיק שהי' בחינת מלך ולא הי' עליו מורא בו"ד ורק את האלקים הי' ירא ויראתו היתה זכה וברורה אחר שהי' בידו לעשות מה שלבו חפץ והי' ירא מד' לבד ויפרע ממי שנאמר בו ולא ירא אלקים שזהו עמלק שכחו נמשך מהשר הנוצר להסיר יראת אלקים מלב הבריות [למען יגברו המה בכחם עליו] והיינו שיהושע הי' לו זכות מלך מיוסף הצדיק ויכול ללחום מלחמה זו וזה הי' ענין מה דכתיב וישמע הכנעני מלך ערד שפירש רש"י ז"ל שהי' עמלק ושינה בגדיו נראה משום שידעו שיפלו בזרעו של רחל וכמו שעשה באמת מרע"ה שאמר ליהושע צא והלחם בעמלק לכן לבש בגדי כנעני שלא ידעו ישראל שהוא עמלק ולא יראו לשלוח זרעו של רחל להלחם בו כי לזרעו של יוסף הצדיק ניתן הכח לנצח את עמלק וכיון שלא הי' ליהושע רק זכותו של מלך צדיק ויר"א אבל לא הי' מלך גמור לכן כתיב ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב ולא מחה שמו לגמרי ונצטוו שכשיכנסו לארץ ויעמידו מלך גמור אז ימחו שמו מתחת השמים כמ"ש שמואל הנביא אותי שלח ד' למשחך למלך על ישראל עתה לך והכית וגו' והארכנו בזה בדרושים בעזהי"ת:
י
ומאשר יקר בעיני ד' ובחר לו העבודה הזאת מיציר כפיו אשר ילחום את מושל בכחותיו ופורש רשת לפעמיו מיום צאתו ע"פ תבל עד שובו לעפרו והוא בכח שכלו יגבר עליו כמ"ש חז"ל (סנהדרין מ"ג) ע"פ זובח תודה יכבדנני כל הזובח יצרו ומתודה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו כיבדו להקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב ולכן אמרו חז"ל בב"מ (דף ל"ב) אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא לטעון כדי לכוף יצרו שזה רצונו ית"ש וזה כבודו שיכוף אדם את טבעו ויצרו הרע למען אהבתו ית"ש. ומטעם זה אמרו במכות (דף כ"ג) הא למדת ישב אדם ולא עבר עבירה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה. ויליף לה מקרא דאשר יעשה אותם האדם וחי בהם דכתיב גבי עריות שהפורש מהן לא עשה מעשה והכתוב אומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ש"מ שהפרישה מהעבירה קרוי מעשה וזה כוונת התנא ביומא (דף פ"ו) עבר אדם על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו עבר אדם על מצות ל"ת ועשה תשובה, תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר וכ' ולכאורה גבי מ"ע קתני ושב ולגבי מצות ל"ת קתני ועשה תשובה הלא במ"ע שייך טפי לומר ועשה תשובה והיינו שקיים המ"ע משא"כ בל"ת שהתשובה הוא בשוא"ת. אבל באמת כוונת התנא להשמיענו בזה דמה שפורש עצמו מן העבירה חשוב כאילו עשה מצוה בקום ועשה. והדברים ק"ו מה במי שפירש מן העבירה שלא נכשל בה מעולם רק שבא לידו וניצול ממנה נחשב כאלו עשה מצוה כמו שאמר התנא בסוף מס' מכות כש"כ זה שכבר נכשל בעבירה ופירש ממנה ולא עבר עלי' עוד דמחשב כעושה מצוה לכן דקדק התנא בלשונו לשנות בבבא דמצות ל"ת ועשה תשובה. ובזה פרשנו הא דאיתא בקדושין (דף מ') ברכו את ד' גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו כגון ר' צדוק וחביריו ר' צדוק תבעתי' ההיא מטרוניתא א"ל חלש לי לבאי ולא מצינא איכא מידי למיכל אמרה איכא דבר טמא א"ל מאי נפקא מינה דעביד הא אכיל הא שגרת תנורא קא מנחא לי' סליק ויתיב בגוויה א"ל מאי האי א"ל דעביד הא נפל בהא ע"כ. שהדבר קשה מפני מה לא אמר לה ר"צ מיד שאסור לו להיות עמה ולמה הוצרך לאמר לה איכא מידי למיכל אבל הוא הדבר אשר דברנו בהך מילתא דישב אדם ולא עבר עבירה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצוה דלא הוי אלא כשיש בידו לעשות העבירה מאין שום דבר המונע ממנו ואינו פורש ממנה אלא מאהבת המקום ב"ה וכיון שכן ר"צ שבא לידו דבר זה שתבעתו המטרוניתא ורצה לקיים הך מילתא דישב אדם ולא עבר עבירה רק כיון שהי' חלש בכחו עד שלא הי' יכול לעבור עבירה כמו שאמר חליש לבאי ולא מצינא הרי אין זה בגדר ישב ולא עבר עבירה כיון דאיכא דבר אחר המונעו לכן התחכם ר' צדוק וצוה ליתן לו מידי למיכל כדי שיהא בכחו למלאות רצונה ואח"כ יפרוש ממנה והיא הביאה לו דבר' טמא למיכל והי' בידו למיכל וגם לעשות העבירה והוא מאהבת המקום ב"ה פירש מאכילת איסור ומבעילת איסור וקיים ישב אדם ולא עבר עבירה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה:
וא"ש בזה הא דקאמר הש"ס גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו כגון ר"צ וחביריו דהדבר יפלא אטו לבד ר"צ וחביריו לא היו צדיקים שראוי לומר עליהם גבורי כח עושי דברו וגו' אבל בדברינו א"ש דהש"ס מדייק בלשון הכתוב דאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו דלשון עושי דברו שייך על ענין קום ועשה ולשמוע בקול דברו שייך על ענין שב וא"ת והו"ל לומר עושי דברו ושמוע קול דברו וכיון שאמר הכתוב עושי דברו לשמוע בקול דברו משמע דסיפא דקרא הוא פירושא דרישא דקרא היינו דמהו עשייה שלהם מה ששומעין בקול דברו בזה חשוב כאלו הם עושין דברו משום דישב אדם ולא עבר עבירה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה וע"ז אמר דמאן נינהו כגון ר"צ וחבירו שבא לידו דבר עבירה והשתדל שלא יהי' שום דבר המונעו מלעשותה ויפרוש רק מאהבת המקום ובאופן זה השומע בקול דברו חשוב כאילו עשה דברו בקום ועשה:
יא
ובזה בארנו הא דאיתא במדרש פ' וישב הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וגו' ואיך אעשה וגו' וחטאתי לאלקים אמר ר"י בר' סימון לדבר מצוה ממאנים לדבר עבירה אין ממאנים לדבר מצוה ממאנים שנאמר מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לדבר עבירה אין ממאנים שנאמר וימאן יוסף וגו' ע"כ ודברי המדרש צריכין ביאור ובארנו אותו עפ"י מ"ש בתשובה בהא דאמר ביבמות (דף מ"א) מעשה באחד שבא לפני ר"י וא"ל מהו לחלוץ בתוך ג' חדשים א"ל לא א"ל ותחלוץ ומה בכך קרא עליו המקרא הזה אם לא יחפוץ הא אם חפץ מיבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ובירושלמי פ' החולץ שם קאמר בטעמא דאינה חולצת בתוך ג' חדשים דתני ר' אושיעא מאן יבמי את שאומרים לו יבם אומרים לו חלוץ ואת שאין אומרים לו יבם אין אומרים לו חלוץ ובארנו בתשובה ביאור הדבר דכל היכי דליכא בה איסור ערוה המדחה אותה מיבום ורמיא ליבום מן התורה אינה נפטרת בחליצה אלא א"כ הי' בידו ליבם ולא הי' לו שום דבר המונעו מלייבם והוא ברצונו וחפצו מיאן בה מליבמה אז אזיל מיני' חיוב מצות יבום ונפטרת בחליצה אבל אם יש דבר המונעו מליבם כמו תוך ג' חדשים וכדומה שלא הי' בידו ליבם לא אזיל מיני' דין יבום ולא נפטרת בחליצה כלל יעויין שם בדברינו שבארנו בעזהי"ת הדברים על מכונן. ומעתה שפיר קאמר ר"י בר' סימון דכיון דמצינו במצות יבום שהולכת מן האדם ע"י שבאת לידו ומיאן בה. דקפיד קרא שיהא בידו לקיימה בלי שום עיכוב ומניעה אחרת אז מיקרי בא לידו ומיאן בה אבל אם הי' דבר המעכבו מלקיימה לא מיקרי כלל בא לידו ולא מיקרי מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל ואם בדבר מצוה לא מיקרי בא לידו אלא א"כ יכול לקיימה בלי שום מניעה כש"כ בדבר עבירה דלא מיקרי בא לידו אלא א"כ לא הי' לו שום מניעה מלעשותה דאז מיקרי בא לידו שהרי המצוה חלה מאליו על האדם עד דקיי"ל מצות א"צ כוונה לדעת הרבה מהגאונים ז"ל ואעפי"כ לא מיקרי בא לידו אם יש דבר המונעו כש"כ עבירה דממילא ידעינן דהא דאמרינן בדבר עבירה ישב אדם ולא עבר עבירה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה דלא מיקרי בא לידו דבר עבירה ופירש ממנה אא"כ לא הי' שום דבר המונעו. וזה שסיפר הכתוב וימאן יוסף אף שהי' בידו לעשותה והוא בצדקתו מיאן לעשותה על אופן שלא מנעו שום דבר כ"א מה שחישב בנפשו הן אדוני לא ידע וגו' וחטאתי לאלקים ואשמועינן קרא דלא חשוב כאלו עשה מצוה אלא באופן זה דליכא שום דבר המונעו ויליף לה ר"י בר' סימון מק"ו ממצות יבום דכתיב בה ג"כ מאן יבמי ולא חשיב מיאון אלא באומרים לו יבם כדברי ירושלמי הנ"ל וזה ברור בכוונת המדרש ועיקר העבודה הוא מה שזובח יצרו לעשות רצון בוראו ית"ש באמת:
יב
ובארנו בזה המשך לשון המשנה שהבאנו לעיל ששנו בשילהי מכות ר' חנינא ב"ג אומר חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כשלקה הרי הוא כאחיך. וא"ר חב"ג מה אם העובר עבירה אחת נוטל נפשו עליה העושה מצוה אחת על אחת כו"כ שתינתן לו נפשו רש"א ממקומו הוא למד שנאמר ונכרתו הנפשות העושות וגו' ואומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הא כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה וכו' עיי"ש במשנה ודברי המשנה צריכין ביאור דמאי שייכות לדברי רחב"ג במה שאמר ומה אם העובר עבירה אחת נוטל נפשו עלי' להא דאמר מקודם כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. וק"ו זה הא שייך בכ"מ דחשיב התנא חייבי כריתות ועוד דהאי ק"ו פריכא הוא דאטו מזה שאנו רואין שמעבירה אחת מאבד את נפשו נוכל לשפוט שמעשיית מצוה אחת מקיים ומחיי' נפשו דילמא מאבד נפשו בעבירה אחת אבל קיום נפשו אינו אלא בעשיית כל המצוות כולן ויובן כוונת התנא עפ"י מה שבארנו דברי המדרש רבה (בפרשה ראה) על פסוק כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לכסות דם שחיטה ביו"ט כך שנו חכמים השוחט חי' ועוף ביו"ט ב"ש אומרים יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום. א"ר חגי בשם ר' אחי מי שאין לו עפר מוכן א"צ לשחוט למה שאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד לפיכך אם שחט ביו"ט צריך שיהא לו עפר מוכן לכסות בו א"ר ביסנא בשם ר' אחי ה' מתיר אסורים מה שאסרתי לך בבהמה התרתי לך בחיה וכו' רבנן אמרי הרבה דברים אסר אותן הקב"ה וחזר והתירן במקום אחר תדע לך אסר הקב"ה לישראל לשחוט ולאכול עד שיביאנו אל פתח אוה"מ וכו' וחזר והתירן שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר ע"כ וכן הוא במד"ר פ' אחרי פ' כ"ב ע"פ ה' מתיר אסורים מה שאסרתי לך התרתי לך וכו' אסרתי לבישת כלאים התרתי סדין בציצית וכו':
והנה לבאר ענין הסמיכות שהקדים המשנה דביצה נראה לבאר דתנן התם השוחט חי' ועוף ביו"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר מוכן מבעו"י ע"כ. ואמר ר"י בגמ' שם והוא שיש לו דקר נעוץ מבעו"י והיינו דסובר ר"י דאסור לכסות ולעשות מלאכה גמורה מן התורה ולא שרי אא"כ יש לו דקר נעוץ דאז ליכא איסורא דאורייתא רק איסורא דרבנן בעלמא משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה וכדאמרינן שם בסוגיא דלא אתי עשה דוכסהו ודחי ל"ת דמלאכת יו"ט. משום דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. והנה בהא מילתא דיו"ט הוי עשה ול"ת מצינו באמת פלוגתא דאמוראי בזה. וקשה באמת מנ"ל לר' יהודה דמתניתין איירי דוקא בדקר נעוץ. דילמא שרי אף מלאכה גמורה משום דסובר תנא דמתניתין דיו"ט הוי רק ל"ת לחוד ואתי עשה דכיסוי ודחי ל"ת דיו"ט. דהכי אשכחינן אמוראי טובא בשבת (דף כ"ד) ובפסחים (פ"ג) דסברי דיו"ט לא הוי רק ל"ת לחוד ונראה לי דהנה הר"נ ז"ל כתב בפר"א דמילה וז"ל שם והיכא דאיכא חמימי התינוק קודם המילה ואישתפיך חמימי דלאחר המילה בכה"ג איכא למידק אי אמרינן תדחה מילה כיון שאם נימול יצטרך אח"כ לחלל את השבת במכשירין או דילמא השתא מיהו בדין מהלינן ובתר הכי פקוח נפש הוא שדוחה את השבת והרמב"ן ז"ל כתב דשרי למימהלי' שאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות השבת דבתר הכי פקוח נפש הוא דדחי לה ולא מכשירין וכן דעת הרמב"ם ז"ל ולכאורה יש להביא ראי' לשיטת הרמב"ן והרמב"ם ז"ל בזה מהא דפריך בכתובות (דף ד') ולידרוש להו דאונס שרי ופירשו התוס' דלא הי' להם להניח לעבור על תקנת חכמים מפני האונס שיבא עליהם אח"כ הרי דאין לעבור על תקנת חכמים אף שיבואו אח"כ לידי איסור ערוה באונס מפני שאין למצות אלא מקומן ושעתן וה"נ לענין מילה אין לדחות המילה מפני שנצטרך אח"כ לחלל את השבת דאחר המילה יהי' מותר משום פ"נ אבל הרז"ה ז"ל כתב דכל היכי דאישתפיך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה וכדעת הרשב"א ז"ל והביא ראי' מדתנן בפ"ק דביצה בה"א לא ישחוט אא"כ יש לו דקר נעוץ מבעוד יום ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. וא"א שמהלינן מפני שבשעת מילה אין כאן דחיית מכשירין ואח"כ פקוח נפש הוא שדוחה. ה"נ נשחוט מפני שמחת יו"ט ולאחר מכאן נימא שמצות כיסוי הוא שדוחה אלא ש"מ כל שאנו יודעים בתחילת הדבר שיבוא לידי איסור מלאכה דוחין את המצוה כדי שלא יבא בסוף לידי כך עכ"ל ולפ"ז נראה לתרץ דר"י סובר דאי הוי סובר תנא דמתניתין דיו"ט ל"ת לחוד ושרי לכסות אחר שחיטה במלאכה דאורייתא משום דחיית העשה לל"ת א"כ הוי שרי לשחוט לכתחילה משום שמחת יו"ט ואחר השחיטה יבוא עשה וידחה לל"ת דלא מיבעיא לדעת הרמב"ן ז"ל דשרינן למול אף שידעינן שאח"כ יצטרך לחלל השבת מפני פ"נ משום שאין למצות אלא מקומן ושעתן דודאי ה"נ שרי לשחוט אף שיודע שאח"כ יצטרך לחלל יו"ט מפני קיום העשה דכיסוי אלא אפילו לדעת הרז"ה דסובר דאסור למול אם אח"כ יצטרך לחלל השבת מפני פקוח נפש מ"מ מודה דשרי לשחוט באין לו דקר נעוץ למ"ד דיו"ט הוי ל"ת גרידא דדוקא בדחי' של פ"נ אסרינן אבל דחיית עשה לל"ת דהוי במקום קיום מצות עשה שרינן לכתחילה לשחוט ולא איכפת לן במה שידחה יו"ט אח"כ בקיום מצות כיסוי. ואף שבאמת אסרינן במתניתין לשחוט אף ביש לו דקר נעוץ מבעו"י מחמת איסור דרבנן בעלמא זהו לדידן דקיי"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ולהכי אסור במלאכה דאורייתא ומשום הכי במלאכה דרבנן נמי לא שרינן מפני מצות כיסוי. משום דכל דתיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון אבל להנך דסברי דיו"ט הוי רק ל"ת גרידא אפשר דשרי לכתחילה לשחוט שיודע שאח"כ ידחה מצות כיסוי ל"ת דיו"ט. ואין להקשות דא"כ תקשה להנך אמוראי דסברי יו"ט ל"ת גרידא הא במתניתין אסרו לשחוט לכתחילה אא"כ הי' לו עפר מוכן מבעו"י ואמאי שרינן מטעם אין למצות אלא מקומן ושעתן דאפשר לאמר דאינהו סברי כסברת הר"נ ז"ל בפרא"ד שכתב דשמחת יו"ט אינה מצוה קבועה כ"כ שנתיר בשבילה לבוא לידי דחי':
ועוד נ"ל דא"ש טפי לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו ליבמות בפרקא קמא. דהא דאמר רחבה משמי' דר"י במנחות (דף ל"ט) חוטי פשתן פוטרין בשל צמר וחוטי צמר פוטרין בשל פשתן מיירי אפילו בדאית לי' ממינו וסובר דבכל התורה כולה עשה דוחה ל"ת אע"ג דאפשר לקיים שניהם ופליג אדר"ל דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה ל"ת וסובר ר"י דהא דעשה דוחה ל"ת לאו מטעם דחי' הוא אלא היתר גמור הוא. א"כ פשיטא דרשאי לשחוט לכתחילה אף שיודע שאח"כ יצטרך לכסות ולחלל יו"ט למ"ד דיו"ט הוי רק ל"ת גרידא. כיון דמה שהעשה דוחה ל"ת הוי היתר גמור שפיר שוחטין משום שמחת יו"ט ולא איכפת לן מה שאח"כ ידחה עשה לל"ת. ומתניתין דקתני שאם שחט יחפור בדקר ויכסה ולכתחילה לא ישחוט ע"כ דסובר דיו"ט עשה ול"ת הוא. והא דיחפור בדקר ויכסה אם שחט. מיירי ביש לו דקר נעוץ מבעו"י דליכא מלאכה דאורייתא להכי שרי בדיעבד אף דיו"ט הוי עשה ול"ת כיון דליכא רק איסור דרבנן ולכתחילה לא ישחוט כלל אף בדאית לי' דקר נעוץ ולא שרינן אף איסור דרבנן לכתחילה באיסור יו"ט דהוי עשה ול"ת. אבל בלא דקר נעוץ אסור לכסות אפילו בדיעבד אם שחט משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"ש הא דקאמר ר"י והוא שיש לו דקר נעוץ מבעו"י. דפשיטא לי' דמתניתין סובר דיו"ט הוי עשה ול"ת. דאי הוי ל"ת גרידא ושרי בדיעבד אף מלאכה דאורייתא. הי' מותר אף לכתחילה לשחוט אף שאח"כ יצטרך לבא לידי דחיית עשה לל"ת משום דאזיל לשיטתו במנחות שם (דף ל"ט) דהא דעשה דוחה ל"ת הוי היתר גמור ואף באפשר לקיים שניהן נמי דחי כמ"ש הרמב"ן ז"ל וכנ"ל וכיון שהוא היתר גמור מותר להביא לכתחילה לידי כך. א"ו דיו"ט עשה ול"ת הוא ואסור לעשות מלאכה גמורה אף בדיעבד ולא שרי רק בדקר נעוץ דהוי רק מלאכה דרבנן:
ובזה יתבאר לנו דברי המדרש הנ"ל דקאמר הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לכסות דם שחיטה היינו דקא בעי היכי ששחט וצריך לחפור וצריך לחלל יו"ט במלאכה גמורה אי שרי משום דיו"ט הוי רק ל"ת גרידא או דהוי יו"ט עשה ול"ת ואסור. ופשיט ממתניתין דהשוחט חי' ועוף ביו"ט דב"ה סברי לא ישחוט אלא א"כ הי' לו עפר מוכן מבעו"י א"ר חגי כיון דאמרינן מי שאין לו עפר מוכן לא ישחוט למה שאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ולפיכך אם שחט ביו"ט צריך שיהא לו עפר מוכן לכסות בו פירש כיון דאמרינן דלכתחלה לא ישחוט ממילא מוכח דגם אם שחט אסור לכסות משום דיו"ט הוי עשה ול"ת דאס"ד דבדיעבד שרי לכסות משום דיו"ט הוי רק ל"ת גרידא א"כ הי' מותר לשחוט אף לכתחילה דכיון דדחיית עשה לל"ת הוי היתר גמור ולא בגדר דחי' ולהכי אף באפשר לקיים שניהם דחי הי' שרי לגרום לכתחילה שיבוא לידי דחי' ומדאסר לכתחילה לשחוט ש"מ שגם אם שחט אסור לכסות משום דיו"ט הוי עשה ול"ת ומייתי הלכה זו דר' חגי שממנה מוכח דסובר ר' חגי דדחיית עשה לל"ת הוי היתר גמור ולא בגדר דחי' וכמש"כ בשם הרמב"ן ז"ל בשיטת ר' יהודה במנחות. והוא מעין הדרש שרצה בפרשת כי ירחיב היא את גבולך הרבה דברים אסר הקב"ה לישראל וחזר והתירן כמו שאסר להן לשחוט ולאכול וכו' וחזר והתירן וכו'. למען דעת כי האיסורין תלוין ברצון הקב"ה ואין בהם כח האיסור רק בשעה שאנו מוזהרים עליהם אבל בשעה שהקב"ה התירן אין בהם כח איסור עוד כמו בכל ל"ת שבתורה לשיטת ר' יהודה במנחות שאם פגע בהם העשה אזיל מהן כח האיסור לגמרי לא בגדר דחי' שנדחה מפני העשה רק בגדר היתר גמור עד שמותר לגרום לכתחילה שיבוא לידי כך. וכל כך למה מפני שאין כחו של איסור רק בשעה שרצון הקב"ה שלא לעשותו. אבל אם פגע בו עשה שרצון המקום לקיים העשה ולא להביט על הל"ת אזיל כח האיסור לגמרי מהל"ת. וזהו ד' מתיר אסורים מצינו הרבה דברים אסר להן הקב"ה וחזר והתירן אסר להן לשחוט ולאכול וחזר והתיר להם כמו שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר:
יג
ובזה יבואר היטב כוונת המשנה דשילהי מכות דכיון שאמר רחב"ג דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן לה מקרא דונקלה אחיך לעיניך כיון שנקלה לעיניך הרי הוא אף שהדבר הוא לפלא כיון שהתורה אמרה בח"כ ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם הרי שיש בענין זה ענין רע המכרית נפש העושה אותו משורש הנפשות. א"כ מה מועיל מה שנקלה זה לעינינו להשיב הנפש למקורה וכמו שאמר יחזקאל הנביא שאמרו בית ישראל הלא פשעינו אתנו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה ואם טומאתה בשולי' במה תשוב לשורשה להטהר מחלאתה וע"כ דאף שטבע העבירה להכרית הנפש מקרב עמה מ"מ הדבר תלוי ברצונו יתברך ורצונו הוא שאחרי שנקלה ע"י מלקות יהא כאחיך וישוב הנפש לאיתנו להתרפאות מחלאתו והשתא מייתי שפיר ק"ו ומה אם העושה עבירה אחת נוטל נפשו עלי' העושה מצוה אחת עאכו"כ שתנתן לו נפשו דבלא הך דחייבי כריתות שלקו אין כאן ק"ו דאפשר דעבירה אחת ממית בטבעה ומצוה אחת עדיין אינו נותן חיות בנפשו עד שיעשה כולן אבל כיון שהקדים ולמד מקרא דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אשר מזה למדנו שאין דבר המחייב כרת ממית הנפש אלא מחמת שרצונו יתברך הוא כן ולהכי אם נקלה הרי הוא כאחיך וחלף והלך הכרת ממנו וכיון שאנו רואין שהיתה רצונו שעבירה אחת יכרית הנפש עאכו"כ שרצונו הוא שמצוה אחת תגרום שתנתן לו נפשו דמדה טובה מרובה ממדת פרעניות דכיון שאין טבע העבירה לבד גורם הכרת אלא ע"י כח רצונו המעורב וודאי דכח רצונו הי' ג"כ שבשביל המצוה תנתן לו נפשו וע"ז אמר ר"ש ממקומו הוא מוכרע דכחן של עבירות וכחן של מצות הוא תלוי ברצונו ית"ש דכתיב ונכרתו הנפשות העושות וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הא למדת ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כאלו עשה מצוה והיינו שהכתוב קורא פורש מן העריות אשר יעשה האדם וחי בהם שחשוב כאלו עשה מעשה והלא זה לא עשה מאומה רק שפירש מהעבירה אך מחמת שפירש ממנה לעשות רצונו ית"ש מזה למדנו שכחן של מצות הוא ג"כ מפני עשיית רצונו להכי הפרישה מן העבירה נמי חשוב מעשה אחרי שכל פרישתו ממנה הוא רק לעשות רצון קונו יש בזה כח ועוז לתת לו חיים וחי בהם:
יד
ויבואר הענין בביאור דברי הכתוב (בחבקוק ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם לו דאמרינן בשבת (דף פ"ח) אר"ל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו והדבר צריך ביאור. דתנאי זה עם מי התנה ובמי נועץ ית"ש כאשר עלה ברצונו הקדוש לברוא את העולם הלא הוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש וכנגד מי הי' התנאי הזה. אולם יבואר עפ"י דברי המדרש (שה"ש רבה) לריח שמניך טובים שמן תורק שמך רמ"ח מ"ע ושס"ה מצות ל"ת. ומסיים שם ע"כ עלמות אהבוך זה דורו של שמד שנאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה עכ"ל. ונל לבאר עפ"י מש"כ בהא דאמרינן במנחות (דף ס"ח) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בזמן שבהמ"ק קיים הי' העומר מתיר ובזמן שאין בהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר. ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו אפילו בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר ופריך שם והכתיב עד הביאכם ומשני למצוה ע"כ. והקשו בתוס' כיון דאיכא עשה דעד הביאכם א"כ אמאי אמר (בדף ה') בטעמא דר"ל דסובר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה דהוי מן המותר לישראל משום דסובר האיר המזרח מתיר הא אכתי אסור משום דכתיב עד הביאכם. ויישבנו דלק"מ דמצינו גבי נדר ושבועה דאיתא (בנדרים ד' ב') דשבועה מיקרי איסור גברא היינו שאין על החפץ שום איסור רק האדם נאסר מלאכול המאכל הזה ונדרים מיקרי איסור חפצא דהאיסור רמי על החפץ גופא עיי"ש:
וישבנו בזה הא דדחיק הש"ס (בר"פ גיד הנשה) לאשכוחי שיבוא איסור גיד הנשה ומוקדשין ביחד הלא משכחת לה בגווני דאמר הש"ס במס' יבמות (דף ל"ג) דבא איסור טומאה וזרות בב"א כגון דאיטמי ואייתי שתי שערות דקודם הבאת ב' שערות לא הי' לגבי' שום איסור וכשהביא ב' שערות באו שתי האיסורין כאחת ע"ש. וה"נ אם הוקדשה הבהמה לגבי האדם שהביא שתי שערות אחר ההקדש מיקרי בת אחת שבא לו אז שני האיסורין גיד והקדש כאחד וישבנו דלא אמרינן דמיקרי ב"א משום שתי שערות אלא באיסור גברא כמו שימוש בטומאה או בעל מום או מלאכת שבת. דהאיסור רמי על האדם שלא יעשה כשהוא טמא וכ"ז שלא הביא שתי שערות לא התחיל עדיין חיוב זה דלאו בר חיובא הוא עדיין ואחרים אינם משתתפין עמו בחיוב זה דהא עלי' דידי' רמיא חיובא דידי'. משא"כ באיסור גיד והקדש דהוי איסור חפצא ולא שייך לומר כשהביא שתי שערות באו ב' החיובים דאטו קודם שהביא שתי שערות לא הי' עדיין האיסור הלא הי' אסור לכל בני אדם ואף שהוא עדיין לאו בר חיובא הוא מ"מ האיסור חל לכל אדם ומעתה אמינא החילוק בזה י"ל דלרב ושמואל דסברי דבזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר הכוונה דעדיין האיסור נמשך באיסור חפצא משום דחדש הוי איסור חפצא כמו כלאים וערלה וכ"ז שלא הקריבו העומר עדיין החדש באיסורי' קאי כמו קודם יום ששה עשר ולהכי אם נקמץ שלא לשמה אסור באכילה דלא הוי ממשקה ישראל משא"כ ר"י ור"ל הם סברי דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר איסור חדש היינו דליכא שום איסור חפצא והותר החדש והא דכתיב עד הביאכם היינו למצוה דאיכא מ"ע על האדם שקודם הקרבה לא יאכל וילפי לה מדכתיב תרי קראי עד עצם היום ועד הביאכם ש"מ שאיסור חפצא דחדש שהיה לא נמשך אלא עד עצם היום היינו בהאיר המזרח מיהו איסור גברא נשאר עדיין עד הביאכם ולדידהו לא נאסר משום. משקה ישראל כיון דאין כאן איסור חפצא וקרא דממשקה ישראל לא קפיד אלא באיסור חפצא כמו ערלה וטבל וכלאי הכרם **(וכדמות ראיה לזה מהא שהותר לאדם הראשון ולהכל להקריב בהמה לקרבן אע"פ שעדין לא הותר להם לאכול בשר וא"כ לא הוי ממשקה ישראל ועיין בזבחים (דף קט"ז ע"א) דמייתי ראיה ג"כ מהכל לענין שלמים, א"ו דאף דלא הותר להם לאכול בשר מ"מ לא הוי אלא איסור גברא ולא איסור חפצא:)** אבל במידי דאסור באיסור גברא מיקרי ממשקה ישראל:
טו
והנה מבואר כי כל פרטי התורה קבועים ועומדים בחפצי העולם להיתר או לאיסור לטמא או לטהר ועפ"ז בארנו במק"א מ"ש במשנה פ"ב דנדרים (דף ל"א) גדולה מילה שדוחה את השבת וקשה הא מצינו גם קרבנות שדוחין את השבת כמו תמידין ומוספין שקבוע להם זמן ומאי רבותא היא דמילה כ"כ ובנדה (דף ל"א) קאמר רשב"י מפני מה ניתנה מילה בשמיני שלא יהא אביו ואמו עצבין והכל שמחים והדבר יפלא מאוד לאמר כי זה כל חומר הענין שהחמרנו במצות מילה בזמנה לבלתי דחותה מזמנה ומועדה ואם חל בשבת אין אנו יכולים למול קודם השבת אלא אנו דוחים את השבת בשביל טעם קלוש כזה שלא יהא אביו ואמו עצבין. ומה נעשה אם אמר יאמרו האב והאם כי גם בשביעי תגל נפשם בפרי בטנם ביום הביאכם אותו לברית בוראם יתעלה ולמה לא נמול אותו בשביעי ולא נדחה את השבת:
אולם ביאור הדבר דאיתא בילקוט פ' תזריע שאל טרנוסרופוס הרשע את ר"ע איזה נאמן מעשה ידיו של אדם או של הקב"ה וכו' אם הקב"ה חפץ במילה מפני מה לא נולד מהול א"ל לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא לצרף בהן את הבריות לכך אמר דוד אמרת ד' צרופה ע"כ ולהתחקות על שרשי הויכוח שלהן בארנו דהנה הש"ך ביור"ד (ס' רס"ב) הקשה ע"מ שפסק הרמ"א ז"ל דאם נימול בתוך ח' אין צריך להטיף ממנו דם ברית מהא דאמרינן במנחות (דף ס"ט דר' בר"ש דאמר נקצר שלא כמצוותו פסול בשיטת ר"י אמר דאמר קצירת העומר דוחה שבת ויליף לה מקרא דבחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר שהוא רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה ואי נקצר שלא כמצוותו כשר אמאי דוחה את השבת ע"ש ולפי דברי הרמ"א דאם נימול בתוך ח' א"צ להטיף ממנו דם ברית א"כ מילה אמאי דוחה שבת והשא"ר ז"ל תירץ דהא דא"צ להטיף ממנו דם ברית לאו משום דקיים מצות מילה אלא משום דדמי כאלו נכרת הגיד וקודם זמן המצוה פקע חיובא דמצוה אבל מצות מילה לא קיים ע"כ שפיר דוחה שבת דהא אם נמול תוך ח' לא נתקיים המצוה כלל ול"ד לקצירת העומר דאם נקצר שלא כמצוותו כשר וקיים המצוה ע"כ והסברנו יותר עפ"י הש"ס בפ' הערל דבעי שם אי קטן ערל מותר לסוכו בשמן של תרומה דערלות שלא בזמנה לא שמי' ערלה ובירושלמי שם אמר בהדיא אין ערלה עד שמיני וזה היתה תשובת ר"ע שהקשה לו הכותי אם השם רוצה במילה מפני מה אינו נולד מהול. והשיב לו דלא ניתנו מצות אלא לצרף וכו' א"כ אחרי שככה כוונתו יתעלה לצרף בהן את עמו ככה היתה הבריאה שכל מאיסת וגנות הערלה אינה באה עד זמן המילה ולא תקשה שיש חסרון במעשה הבריאה דבשעת לידה ליכא עדיין ערלה כדאמר בירושלמי אין ערלה אלא בזמנה שהוא יום השמיני הזמן שקבע לנו התורה:
ומעתה הרי תקשה לנו מהא דאמר בשבת (דף קל"ה) דמקנת כסף נימול ביום הקני' אף בתוך ח' הא אמרינן בירושלמי הנ"ל דבתוך ח' ליכא ערלה כלל וצריך לומר דהיא גופא משתנה עפ"י דין התורה דמי שקבעה בו התורה זמן המילה בשמיני בו איקבע טבע המילה בשמיני ומי שקבעה בו התורה ביום מקנתו אף טבע המילה תקדימו *) ולפ"ז יתבאר כוונת רשב"י במה שאמר דמילה בשמיני כדי שלא יהא אביו ואמו עצבין אין כוונתו לומר שזהו טעם המילה שניתנה בשמיני אלא כוונתו שזה הטעם ניתן על רצונו יתעלה לקבוע באדם אשר תבא זמן וטבע המילה בקרב איבריו של אדם ליום השמיני כדי שלא יהא אביו ואמו עצבין והכל שמחין:
טז
ואחרי כי ככה גזרה חכמתו יתברך ביצירת תכונות האדם אם יעבור האדם על זמן פקודת התורה במצות מילה ענוש יענש אחרי כי כבר נקבע בנו עת בא זמנה יש בה כח לחייב כרת את העובר עליה מפני חומר שיש בעצמותה והוא הדבר שאמרו במשנה דנדרים גדולה מילה שדוחה את השבת דאחרי שראינו שזמן מצות המילה וטבע גנות הערלה בא אלינו עפ"י חוקי התורה ואם לא הי' דין התורה לדחות את השבת מפני המילה כי אם להקדימה או לאחרה אז הי' בא טבע הערלה וגנותה לרגל הזמן שקבע התורה אם להקדים או לאחר ולמה באמת דוחה את השבת ולא קבעה לו תורה זמן אחר כדי שלא ידחה את השבת מזה אנו רואים שגדולה וחביבה מצות מילה לפניו יתברך עד שהיתה רצונו שתדחה את השבת הוא הדבר אשר דברנו כי כל באי העולם נשתעבדו לפרטי תורתינו להתפעל עפ"י פרטי התורה לטמא ולטהר לאסור ולהתיר אולם הדבר הזה נתחדש רק מעת נתינת התורה לחוב גמור עלינו אז נקבעו כל פרטי התורה בכל הנמצאים ונתחדש איסור חפצא בכל האיסורים אבל קודם נתינת התורה לא הי' שם איסור חפצא ואף מי שבחר לו בתבונתו לילך בדרכי התורה כמו אבותינו הקדושים שקיימו כל התורה כדאיתא קידושין (ד' פ"ב) עכ"ז לא הי' כל הדברים אצלם באיסור חפצא עד עת בא דברו לפקוד עלינו כל דיני התורה והמצוה.**) וזהו שאמר במדרש לריח שמניך טובים כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו היינו שלא היה בהן ממש באיסור חפצא רק ריחות בעלמא שמוטל על האדם הדבר באיסור גברא ולא נתפס שום דבר מחפצי העולם בדיני התורה אבל עכשיו שמן תורק שמך שהמצות כמו עצם השמן להיות בהם ממשות הציווים וקבועים ועומדים בחפצי העולם. וזהו שמסיים ע"כ עלמות אהבוך על-מות דהיינו שנמצא בדיני התורה דברים שמוסרין נפשם עליהן דבן נח אינו מצווה על קידוש השם כדאיתא בסנהדרין (דף ע"ד) עיי"ש משום דאין המצות עליו באיסור חפצא עד שיצטרך למסור נפשו עליהם. ואנו שנתחדש עלינו קבלת התורה והמצוה כשמן תורק נתחייבנו באיזה מצות למסור נפשינו עליהם ומעתה יובן מה שאמרו חז"ל תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם מקבלין ישראל את התורה מוטב וא"ל אחזור את העולם לתוהו ובוהו שהוא ע"ד שאמרו במדרש קהלת נמוגים ארץ וכל יושבי' אנכי תכנתי עמודי' סלה כבר הי' העולם מתמוגג ומי ביסם את העולם אנכי. בזכות אנכי תכנתי עמודי' סלה היינו שמעיקרא בעת בריאת העולם לא ניתן בה כח כ"א שתעמוד עד ששי בסיון שהוא מועד המוגבל למ"ת ובבא יום הזה כבר הי' העולם מתמוגג אילולי קבלת אנכי וכיון שכבר כלה מועד בריאת העולם ונעשה אז בריאה חדשה נשתעבדו אז כל ברואי עולם לכל פרטי התורה וקיומה להיות דיני התורה קבועים ועומדים בחפצי העולם וזה הי' כוונתו יתעלה בתנאי דמעשה בראשית שאם לא יקבלו התורה אחזיר העולם לתוהו ובוהו ולא יתבסם קיום העולם כ"א בקבלת התורה אשר בזה יוקבע בחפצי העולם כל פרטי התורה מה שלא הי' כן עד קבלת התורה וזהו שאמר הכתוב שחו גבעות עולם ויתפוצצו הררי עד הליכות עולם לו היינו שכבר שחו גבעות עולם שכבר הי' העולם מתמוגג והולך ונוטה לנפול מפני שכבר כלה מועד כח הבריאה. ולמה עשה כן הקב"ה כדי שהליכות עולם יהי' לו היינו לשעבד כל תהלוכות וחפצי העולם לו ולתורתו ורצונו יתעלה ע"כ רצה שיבוא העולם לידי ביטול בריאה ויתקיים רק ע"י קבלת התורה שבזה ממילא ישתעבדו כל חפצי העולם לתורתו יתברך ויהא הליכות עולם לו:
יז
ובארנו בזה דקדוק לשון המשנה (פ"ק דאבות) משה קבל תורה מסיני דהוה לי' למימר משה קבל תורה בסיני מאי מסיני ונראה שרמז למ"ש הר"מ ז"ל בפירוש המשניות (פ' גיד הנשה) במשנה דנוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה וז"ל ושים לבך על הענין הגדול הזה הנכלל במשנה הזאת והוא מה שאמר בסיני נאסר לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקין או עושין היום הזה אין אנו עושין אלא במצוות הקב"ה ע"י מרע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו כגון זה שאין אוכלין אבר מה"ח אינו מפני שהקב"ה אסר לנח אלא מפני שמשה אסר עלינו אמה"ח במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבר מה"ח וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה ע"י מרע"ה שנמול כמו שמל אאע"ה וכן גה"נ אין אנו הולכין אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות מרע"ה. הלא תראה מ"ש חז"ל תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצות עכ"ל. וראייתו פשוטה דאף אותן שנצטוו האבות הן במספר תרי"ג מצות ועכ"ז אמר שנצטווה בסיני אלמא דאף איסורין שנאסר מקודם נמשך מסיני וזהו שאמר משה קבל תורה מסיני היינו שהתורה קבל עליו שיהא נמשך הקבלה ממעמד הר סיני ואילך וכן לדורות החיוב והעשי' הכל יהא מסיני לחוד ולא משום החיוב שקודם הר סיני והדברים מובנים לפי מה שבארנו דאז להאבות לא הי' שום דבר בגדר איסור חפצא רק באיסור גברא משא"כ אחרי קבלת התורה בסיני ומסיני ואילך שהוא באיסור חפצא להיות כל פרטי התורה קבועים ועומדים בהליכות עולם:
יח
וכמו שהי' מהצורך להיות נמוגים ארץ וכל יושבי' ולבסמה בקבלת התורה כדי לקבוע פרטי התורה בכל מוסדות תבל ומלואה כן הי' פעולת קבלתם את התורה להיות נקבע עליהם ממש כל מצוותי' בקיום עולם כמו הנזיר הזה שבקבלת הנזירות באמרו הריני נזיר מתקדש גופו להיות אסור עליו התגלחת והיין והטומאה מה שכל אדם מותרים בו כמו כן בקבלתם על עצמם מצות התורה חלה עליהם כל חוקי התורה לא יפרד מעל גופם כל ימי עולם אף שלא הוזהרו בזה המון לאומים שלא באו בברית הקבלה הזאת ועיין בתוס' ע"ז (דף ג') ד"ה נוגעים. בהא דקאמר הש"ס שמים וארץ נוגעים בעדותן הן והקשו שהרי ראי' גדולה שקיימו ישראל את התורה ממה שהן קיימים ותירצו שיש לאמר שהן קיימים ממה שקיבלו. כדאמר אם מקבלין ישראל וכו' עיי"ש. הרי דבקבלה לחוד נתקיים תנאי דאם מקבלין ישראל את התורה והטעם משום שהקבלה פעלה שיחול עליהם קדושת התורה ותועלתה בקיומה והנזק בביטולה ח"ו:
יט
ובארנו בזה הא דאמרינן בשבת (דף פ"ח) מאי דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר אם מקבלים אתם את התורה מוטב וא"ל שם תהא קבורתכם אמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא והקשו המפרשים דממ"נ אם יש כאן מודעא ואונס א"כ לא הי' ממש בקבלה ומאי מהני קבלתם ולמה הוצרך ליתן להם ולאונסם ע"ז. ועוד שהרי התוס' כתבו שהתנאי דיום הששי אם מקבלים ישראל את התורה מוטב נתקיים בקבלתם וע"כ שמים וארץ קיימים ואם יש בזה טענת אונס הרי אין כאן קבלה כלל וממה הן קיימין ונ"ל לפמ"ש הרא"ש ביבמות (פ' החולץ) בהא דאמרינן בכתובות בפ"ק גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד משום דזכין לאדם שלא בפניו וסיים הרא"ש ז"ל שם שכן מצינו באבותינו שנכנסו לברית והי' בהם כמה יונקי שדים עכ"ל ובמק"א בארנו שגם קבלת הגדולים הי' ע"ד זה דבאמת כפה עליהם הר כגיגית והיו אנוסים רק שהתוס' כתבו שם בשבת ד"ה כפה וז"ל ואעפ"י שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא היו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאת נשמתן עכ"ל מבואר מדבריהם שבאמת לא חזרו בהן רק שהכפי' הי' שלא יחזרו. ונקראים מחמת זה אנוסים כיון שניטל מהם הרצון מלחזור בהם דזה מיקרי אונס אף שנתרצו מתחילה מ"מ כיון שלא הי' בידם הברירה לחזור בהם היו אנוסים והאונס שלהם הי' גם על המחשבה שהיו יראים לחזור גם במחשבתם כי ה' יודע מחשבות וכמ"ש המהרי"ק בתשובותיו דמטעם זה מיקרי אונס ולא אמרינן אגב אונסי' גמר ומקני כמו גבי תליוה וזבין דזה לא שייך אלא באונס הבא מכח אדם שאין יכול לכופו אלא על מעשיו אבל מחשבתו ברשותו ויכול לחשוב מה שירצה וחכמים אמדו דעתו דאגב אונסי' גמר ומתרצה במחשבתו ועל המחשבה אינו אנוס כלל אבל גבי השי"ת שיודע מחשבות וכשמתיירא מעונש אינו יכול לחשוב נגד רצונו והוי אנוס גם על המחשבה להכי לא אמרינן אגב אונסו גמר ומתרצה שהרי הוא אנוס גם על המחשבה עכ"ד המהרי"ק ז"ל ולהכי אף שנתרצו מתחילה מ"מ כיון שאפשר שהיו חוזרים והיו אנוסים שלא לחזור בהם יש גם לגדולים דין קטנים דמידי הוא טעמא דמהני בקטן דעת ב"ד ולא בגדול הוא משום דהקטן שאינו מחשב היפך דעת ב"ד מהני דעת ב"ד והוי קבלה גמורה אבל גדול אם אינו רוצה לא מהני שיטבילוהו ע"ד ב"ד כיון שהוא מחשב היפך דעת ב"ד וכוונתם אבל הגדולים שבשעת מ"ת שהם לא חשבו כלל היפך דעת ב"ד רק שלא הועילה מחשבתם מחמת שלא הי' בידם לחזור מחמת הכפי' ומחשבתם כמאן דליתא דמי משום דלא מהני מחשבה ורצון אלא כשיש בידו הברירה לעשות להיפך ומהם ניטל הברירה ע"י הכפי' א"כ יש להם דין קטן שאינו מחשב היפך דעת ב"ד ומהני דעת ב"ד לגדולים כמו לקטנים והי' קבלה גמורה ע"ד ב"ד ומהני גם לגדולים ואף דבכתובות (דף י"א) מבואר דבגדול דטעים טעמא דאיסורא לא הוי הגירות זכות מ"מ הא כתבו שם התוס' דדוקא גבי עבודת כוכבים אמרינן הכי אבל עבד שיצא עי"ז לחירות הוי זכות אף בגדול שטעם טעמא דאיסורא וישראל הרי יצאו ממצרים ע"מ שיקבלו את התורה וכמו שאמר הכתוב אתם ראיתם אשר עשיתי לכם במצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים וכן התחיל במ"ת אנכי ד"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי מפני שהוציאם מארץ מצרים בשביל שיקבלו את התורה הוי להם זכות הקבלה הזאת ולא אמרינן בהפקירא ניחא להו וא"ש שהועיל להם הקבלה אף שכפה עליהם הר כגיגית משום דהקבלה הי' ע"ד ב"ד משה ואהרן וזקנים כמו שכתב הרא"ש גבי קטנים שהועיל להם הקבלה ע"ד ב"ד *) ולהכי אמר רבא מכאן מודעא רבא לאורייתא לפי מה שבארנו בתשובה דגדול עומד על גביו לא מהני אלא לענין כונה כמו שמצינו גבי כוונת כתיבת גט בגיטין (דף כ"ג) ובחולין (דף ל"א) גבי טבילה למ"ד דבעי כוונה אבל במילי דקני' לא מהני גדול עומד ע"ג ואם קטן קידש אשה וגדול עוע"ג לא הוי קידושין וכן במקח וממכר כדאמרינן בירושלמי דתרומות דרבנן סברי דאפילו קידש שלא בינו לבין עצמו נמי לא הוי קידושין והיינו משום דלמידי דקנין בעינן שיכוון הקונה והמקנה בעצמו ולא מהני מה שאחר עוע"ג ומכוון ולא מהני גדול עוע"ג אלא לענין כוונת מצות ולא לענין הקנאה והשתעבדות ולהכי אמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא דהיינו אף שהועילה קבלתם ע"י מה שהטילו עליהם הקבלה ע"ד ב"ד היינו דווקא לענין שחל עליהם הקבלה ונתקדשו בקדושת התורה שחלה עליהם שזה דומה כמו כוונת מצוה שמהני געוע"ג וע"ד ב"ד אבל לענין עונשין בעינן שיכוון הוא בעצמו ויקבל ע"ע ואז יתחייב בעונשין בביטולה דלענין עונשין דמי לקנינים והשתעבדות דלא מהני גדול עוע"ג וע"ד ב"ד ולהכי הוי מודעא רבא לאורייתא לענין עונשין אע"ג דהועיל לענין שחלה על גופם קדושת התורה כמו שמועיל גבי מצות מחשבת הגדול עומד ע"ג:
כ
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל שם קשיא לי וכי מה קבלה זו עושה מסופו של עולם לתחילתו אם קודם אחשורוש לא היו מצווין למה זה נענשו ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם א"כ בטלה מודעא זו ועוד למה הצריכוהו לקבלה וברית ונ"ל דמתחילה אעפ"י שהי' להם מודעא מ"מ לא נתן להם את הארץ אלא כדי שיקיימו את התורה כמש"כ בתורה בכמה פרשיות וכתיב ויתן להם ארצות גוים וגו' והם עצמן בתחילה לא עכבו כלל בדבר ולא אמרו במודעא כלום כאלו ברצון נפשם בעצמן אמרו כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע ולפיכך כשעברו על התורה עמד והגלם מן הארץ ומשגלו יש מודעא על הדבר דכתיב והעולה על רוחכם היו לא תהי' אשר אתם אומרים נהי' כגוים וכדאמרינן באגדת יחזקאל עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו לפיכך כשבאו לארץ בביאה שני' בימי עזרא עמדו מעצמן וקבלוהו ברצון שלא יטענו עוד שום תרעומות והיינו בימי אחשורוש שהוציאם ממות והי' זה חביב להם יותר מגאולת מצרים עכ"ל הרשב"א ז"ל למדנו מדבריו ז"ל שקבלתם הי' ברצון כל ימי היותם בא"י גם למדנו מדבריו ז"ל שמלבד הקבלה הי' באפשר להענישם מפני שעברו על גזירת מלכם רק שרצונו יתברך הי' שיהא להם התורה בקבלה ולא בגדר מורד במלכות ומשגלו מא"י בטלה הקבלה עד שקבלוהו בימי אחשורוש ברצון בלי שום תנאי ירושת הארץ:
ובזה ביארנו דברי המדרש (פ' אמור) על פסוק וישמע ד' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר א"ר לוי יש קול לטובה ויש קול לרעה לטובה וישמע ד' את קול דבריכם בדברכם אלי מהו הטיבו אשר דברו ר' חייא בר אדא ובר קפרא ח"א הטבה כהטבת נרות וחד אמר כהטבת הקטורת יש קול לרעה וישמע ד' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר א"ר תחליפא אמר הקב"ה להם הוא הקצפון ולי מה אני קצפון אשר נשבעתי באפי. נשבעתי באפי וחוזר אני בו אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינן באים אבל באים הן למנוחה אחרת ר"ל בשם בר קפרא אמר משל למלך שכעס על בנו וגזר עליו שלא יכנוס עמו לפלטרין מה עשה המלך עמד וסתרו ובנאו והכניס את בנו עמו לפלטרין נמצא שבועתו ומכניס את בנו כך אמר הקב"ה אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינן באין אבל באין למנוחה אחרת ע"כ. והקשה הפר"ד דהא כתב הר"נ ז"ל בנדרים (דף מ"ז) וז"ל והוי יודע דכי היכא דבית זה חמור מביתך לענין מכרן לאחר ה"נ ביתך חמור מבית זה לענין נפילה דאי אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור לכנוס בו דכל שהוא ביתך משמע עכ"ל הר"נ ז"ל וא"כ אף שסתרו וחזר ובנאו נמי אסור להכניס את בנו דהא הכא דמי לבית סתם דאסור אף אם נפל וחזר ובנאו ונראה לי לבאר דאיתא בסנהדרין (דף ק"י) דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו במדבר הזה יתמו בעוה"ז ושם ימותו בעוה"ב ואומר אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי דברי ר"ע. רא"א באין הן לעוה"ב שנאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח אלא מה אני מקיים אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי ע"כ וצריך ביאור במאי פליגי ר"ע ור"א:
ונראה דאיתא בחגיגה (ד' י') היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו. ר"י בן חנני' אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי והקשו התוס' שם איך אפשר לומר וחוזרני בי הא האי קרא בא"י הוא דכתיב ולא נכנסו לארץ ותירץ ר' אלחנן דהאי קרא לאו בביאת ארץ משתעי אלא בחלק לעוה"ב. ומצינו תנא דאמר בחלק (ד' ק"י) דור המדבר יש להם חלק לעוה"ב א"כ איכא למדרש והדרנא בי עכ"ל ומבואר מזה דהיתר נדרים לא היה על ביאת הארץ רק על עוה"ב. א"כ י"ל דר"ע ור"א אזלי לטעמייהו בנדרים (דף ס"ו) דר"ע סובר נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וא"כ א"א לפרש לדידי' באפי נשבעתי וחוזרני בי על ביאתן לעוה"ב. דא"כ אמאי לא נכנסו לארץ הא כיון שהותר הנדר לענין עוה"ב ה"ה דהותר לענין כניסתן לארץ אבל ר"א סובר כחכמים דר"ע דנדר שהותר מקצתו לא הותר כולו א"כ איכא למימר דהאי אשר נשבעתי באפי וחוזרני בי הי' החזרה לענין עוה"ב ולענין כניסתן לארץ לא הותרו דהא לא הותר הנדר כולו במה שהותר מקצתו ולהכי סובר ר"א דבאין הן לעוה"ב ולכאורה הא גופא צריך טעמא דכיון שהותר השבועה לענין חלק לעוה"ב א"כ אמאי לא הותר לענין כניסתן לארץ אמנם הדבר יובן לפי מה שבארנו בדרוש לשה"ג דברי המדרש פ' אמור ר"י אומר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם אבינו לירש את הארץ דכתיב ונתתי לך ולזרעך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות עומר דהא קיי"ל א"י ירושה להם מאבותיהם. היינו שנתנה לאברהם ע"מ שיקיימו בניו מצוה הראשונה התלוי' בארץ וכשקיימו נתקיים המתנה למפרע כדין כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ולפ"ז איכא למימר הטעם דלא הי' היתר לשבועה גם על הכניסה לארץ דכיון שהיה רצון הקב"ה שיזכו בא"י בתורת ירושה מאבותיהם ולא שינתן במתנה לבאי הארץ ואם דור המדבר היו באין לארץ לא היו זוכין בה בתורת ירושה אלא בתורת מתנה חדשה שהרי כח הירושה נפסק מהם משום שאפילו אם יכנסו לארץ ויתקיים המתנה למפרע מ"מ הרי הפסידו זכותם במה שסילקו עצמן מא"י שאמרו אנה אנחנו עולים וגו' ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה וע"י זה אבדו זכות שיש להם בא"י והיו זוכים האומות שישבו אז בא"י ואף דקיי"ל דסילוק לא מהני בדבר שהוא שלו מכבר כדאיתא בכתובות (דף פ"ג) האומר לחבירו אין לי עסק בך לא אמר כלום מ"מ דבר שהוא אצל אחרים בתורת גזל מהני שפיר סילוק כדמוכח בב"ב (דף מ"ג) גבי בני העיר שנגנב ס"ת שלהן אין דנים אותן בדייני אותה העיר דפריך וליסלקו תרי מינייהו ולדייני משמע דמהני סילוק בגזילה אף שהוא לשון גרוע ואף שהרשב"ם ז"ל פי' שם שיקנו בקנין גמור דבקנין מהני סילוק בכל ענין ע"ש מ"מ מדברי הרשב"א ז"ל שהביא הש"מ שם משמע דמהני סילוק אף בלא קנין ע"ש וכן מבואר בהדיא בקצוה"ח (ס' ל"ז) שכתב על דברי הרשב"ם דהסילוק הוא לגבי בני העיר דאי כונת הרשב"ם דהסילוק הוא לגבי הגנב עצמו הא לא בעי קנין ע"ש בדבריו. הרי משמע דלא איכפת לן במה שהסילוק הוא בלשון גרוע. דכיון שהגזילה ביד הגזלן מהני סילוק לחוד לגבי גזלן וא"כ כיון שמועיל סילוק וזכו האומות שישבו אז בארץ ישראל במה שתחת ידם נמצא שלא זכו בתורת ירושה מאבותיהם מפני שכבר הפסידו כח ממון שירשו מאבותיהם בא"י וכשיזכו בה יזכו בעצמן בזכי' חדשה וד' חפץ למען צדקו לתת להם מורשה להכי נשארה השבועה שלא יכנסו לארץ רק שבניהם יכנסו לארץ והם קיימו המצוה שנתלה בה ירושת הארץ ואז זכו בניהם בתורת ירושה מאבותיהם דלא מהני סילוק של דור המדבר לגבי בניהם משום דבניהם מצי אמרי מכח אבוה דאבא קא אתינן כדאמרינן בב"ב (דף קנ"ט) בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות דמצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך וכמש"כ הרשב"ם ז"ל שם דבן הבן יורש בכח עצמו ולא מצד אביו דאף דלא מצי לירש מכח אביו יורש מכח עצמו וכ"כ המהרי"ט (בתשובה ס' מ"א ח"ג) לענין ירושת מומר דאף דאינו יורש את אביו מ"מ בנו יורש מכח אבוה דאבא עיי"ש היטב וא"כ כמו דאמרינן התם דאף דנפסק ירושת הבן שהוא אינו יכול לירש דאם יירש יטרוף הלוקח ממנו מ"מ בן הבן יורש מאבי אביו וה"נ דכוותי' אף דדור המדבר לא היו יכולים לזכות בירושתם ע"י כניסה לארץ דאם ירצו לזכות למפרע יתעורר סילוקם שסילקו את עצמם לגבי האומות היושבים בארץ ויופסד כח ירושתם וקנין ממונם מ"מ בני בניהם שנכנסו לארץ זכו למפרע בירושת הארץ מכח אבוה דאבא ולא מהני סילוקם של דור המדבר כיון שלא זכו בה כלל רק בניהם זכו מכח אבוה דאבא להכי לא הי' היתר שבועה על הכניסה לארץ שאם נכנסו הם ויזכו יתבטל כח הירושה ויהא מתנה חדשה והשי"ת רצה שיזכו בתורת ירושה דוקא. והנה כ"ז הוא לר"א דסובר קרקע נגזלת כדאיתא בב"ק (ד' קי"ז) דר"א דריש ריבויי ומיעוטי. וכיון דקרקע נגזלת שפיר מהני סילוק דקליש כח הנגזל בדבר שנקנה לגזלן בתורת גזילה להכי סובר ר"א דאשר נשבעתי באפי וחוזרני בי לענין עוה"ב ובאין הן לעוה"ב ומה שלא התיר שבועה לענין כניסה לארץ הוא משום שהפסידו כח ירושתם ורצון השי"ת הי' שיזכו בארץ מכח ירושת אבות דוקא אבל ר"ע אזיל לטעמי' דסובר דקרקע אינה נגזלת וברשותא דמרא קאי ולא מהני כלל סילוק א"כ לא מצי למידרש באפי נשבעתי וחוזרני בי דאם היה היתר על עוה"ב תקשה קושית התוס' אמאי לא התיר נמי השבועה לענין כניסה לארץ דהא לא הפסידו כח ירושתם מאבות במה שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה וע"כ סובר אין להם חלק לעוה"ב: