אור ברסלב
שות עונג יום טוב חלק יורה דעה › סימן פב

שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין

חלק יורה דעה · סימן פב

סימן פא

שאלה יש להסתפק בהא דקיי"ל גבי כומ"ז אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אם אוסר דבר שאינו ברשותו כגון שגזל לבינה אחת מחבירו וקנאה בתורת גזל להתחייב באונסין ובא הנגזל והשתחווה לה בעודה בבית גזלן אי נאסרה או לא:

תשובה לכאורה נ"ל דדוקא לענין דבר שאינו שלו מדמינן איסור להקדש דכמו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כן אין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו אבל לענין דבר שאינו ברשותו יכול לאסור אף שאינו יכול להקדישו דהא דבר שאינו שלו גרע מדבר שאינו ברשותו שבדבר שאינו שלו כ"ע סברי דאין אדם יכול להקדיש ובדבר שאינו ברשותו איכא תנאי דיכול להקדיש כדאמרינן בב"ק (דף ס"ט) דצנועין סברי דיכול להקדיש דבר שאינו ברשותו וכיון דדבר שאינו ברשותו לא גרע כדבר שאינו שלו איכא למימר דאף לדידן דפסקינן גבי הקדש כר' יוחנן דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו היינו דווקא גבי הקדש דכתיב קרא ואיש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אבל גבי איסור יכול לאסור כל היכא שהוא שלו אף שאינו ברשותו:

ונראה לי להביא ראי' לזה מהא דאיתא בע"ז (דף נ"ג) ישראל שזקף לבינה ולא השתחווה לה ובא כותי והשתחווה לה אסרה מתחילתה של א"י דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי א"י ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא ודאי מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעכומ"ז ושליחותייהו קא עבדי ואם נימא דאיסור דמי ממש להקדש ואין אדם יכול לאסור דבר אא"כ הוא שלו וברשותו כמו גבי הקדש א"כ מאי מהני הא דגלו אדעתייהו דניחא להו כיון דאינהו גופייהו אי הוו פלחו להו לא הוו מצו אסרי דהא לא ברשותייהו קאי והאשירות הם ביד עכומ"ז בדין גזל וכבר כתבתי לעיל בתשובה דדעת הרמז"ל בהא דגזל ולא נתייאשו הבעלים דאפילו אם הנגזל מתרצה שיקדישנה הגזלן לא מהני הקדישו של גזלן וא"כ ה"נ מאי מהני הא דניחא להו לבעלים ישראל בכומ"ז כיון דהם בעצמם אינם יכולים לאסור האילנות אלו הוו משתחוין להו מחמת שאין האילנות ברשותם ואיך יכולים הכותים לאסור דבר שאינו שלהם ואף לפי מה שכתבתי במק"א דהא דקאמר דעכומ"ז שליחותייהו דישראל קא עביד לאו שליחות גמור הוא דהא אין שליחות לעובד כוכבים אלא דלא בעינן שליחות בזה ובניחא להו לחוד סגי דכיון דניחא להו לבעלים יכולין העכומ"ז לאסור מ"מ אם נימא דדבר שאינו ברשותו אינו יכול לאסור א"כ מאי מהני ניחותא דבעלים כיון דאינהו בעצמן אין יכולין לאסור מטעם דבר שאינו ברשותו ואף דהאילנות מחוברין לקרקע ובקרקע אמרינן בב"מ (דף ז') דאפילו אינו ברשותו מצי מקדיש לה כל שיכול להוציא בדיינין משום דקרקע אינה נגזלת מ"מ הא מרא דשמעתתא בע"ז שם הוא ר' אלעזר והוא סובר בשבועות (דף ל"ז) דמשביע עדי קרקע חייב ק"ש משום דדריש רבויי ומיעוטי וסובר שם כר' אליעזר דקרקע נגזלת וכיון דקרקע נגזלת הא מיקרי אינה ברשותו כמו גזילת מטלטלין וא"כ מאי מהני הא דניחא להו בע"ז הא אינהו גופייהו לא הוי מצי לאסור אלא ודאי דבאיסור אדם יכול לאסור אף דבר שאב"ר דדוקא לענין הקדש גלי קרא דבעינן מה ביתו ברשותו אבל לא באיסור ולהכי אינהו בעצמם הוו מצו לאסור וכיון דניחא להו בכומ"ז נאסרו האשירות גם ע"י העכומ"ז כיון דגלו ישראל דעתיי' דניחא להו בכומ"ז:

ובזה נראה לי לבאר בהא דאמרינן בש"ס בכל דוכתא הקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד כתב רש"י ז"ל בגיטין (דף מ') דדווקא קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד אבל קדושת דמים אינו מפקיע וראי' מדתנן בערכין (דף כ"ג) המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובע"ח הפודה פודה ומוסיף עוד דינר ופודה ומפרש בגמ' דהקדש הוא רק משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון ולהכי די בפדיון כל דהו דמדאורייתא א"צ פדיון דלא חל הקדושה כיון דמשועבדים לבע"ח דקדושת דמים אינה מפקיע מידי שיעבוד ועיין בתוספת גיטין שם בד"ה הקדש שהקשו מאי שנא הקדש דמים מהקדש הגוף ועי"ש מה שתירצו:

אולם רש"י ז"ל בפסחים (דף ל"א) בהא דאמר היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי דאתי מלוה טריף ואתי מלוה ופריק וז"ל אפילו לרבא דאמר עד עכשיו היה ברשותו של לוה מודה הוא דאין מכירתו מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה אע"פ שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל וע"ש ברש"י ז"ל שמסיים ג"כ דהא דאמר רבא הקדש מפקיע מידי שיעבוד היינו דווקא קדושת הגוף אבל לא קדושת דמים והנה לפמש"כ רש"י דבקדושת דמים לא מפקיע מידי שיעבוד אף לרבא דסובר מכאן ולהבא הוא גובה משום דאף דהוי שלו מ"מ מיקרי אינו ברשותו כיון שהם ממושכנים למלוה ונראה מזה דקדושת הגוף דמפקיע מידי שעבוד הוא משום דקדושת הגוף חייל אף שאינו ברשותו וקרא דוכי יקדיש הוא רק בקדושת דמים וקשה דהא בב"ק (דף ס"ח) דמוקי ר"ל מתניתין דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר שהקדישו בעלים ביד גנב ופריך ומי קדיש והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש עיי"ש והא התם דהוי קדושת הגוף למזבח ואפ"ה פריך מדרבי יוחנן אלמא דגם בהקדש מזבח בעינן שיהא ברשותו:

ומצאתי להקצוה"ח (בסימן קי"ד) שהקשה כן ותירץ דלר"ל פריך לטעמי' דאיהו מוקי לקמן (דף ע"ז) משנה דגנב והקדיש ואח"כ טבח בשוחט בעלי מומין בחוץ דהוי רק קדושת דמים להכי בעינן שיהא ברשותו:

אבל תירוץ זה אינו מעלה ארוכה לחומר הקושיא דהא חזינן שם בסוגיא (דף ע"ו) דפריך אר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב נהי דסבר ר"ש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים איפכא מיבעיא לי' קדשים שחייב באחריותן פטור דאכתי לא נפיק מרשותי' קדשים שאינו חייב באחריותן חייב דמפקי לי' מרשותו ע"ש דמקשי הכי משום דמפרש דמיירי שהקדיש הגנב ומחמת זה הוצרך לחסר מתניתין ולאמר דר"ש אמילתא אחריתא קאי והכי קתני אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי דו"ה וכן גונב הקדש מבית בעלים פטור מ"ט וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש רש"א קדשים שחייב באחריותן וכו' וכ"ז רק מחמת שהוא מפרש מתניתין שגנב והקדיש שהקדישו הגנב. דלר"ל שמפרש שהקדישו בעלים ביד גנב אין צריך לחסר מתניתין דשפיר קאי ר"ש אהקדישו בעלים בבית גנב ומחלק בין קדשים שחייב באחריותן דהוי עדיין ברשות בעלים וחייב לקדשים שאינו חייב באחריותן וכמ"ש התוס' בהדיא שם (עמוד ב') ד"ה ור"ל דלר"ל אין צריך לומר דר"ש אמילתא אחריתא קאי א"כ הא גופא תיקשי אמאי לא מוקי סתמא דהש"ס בהקדישו בעלים ביד גנב ולא נצטרך לחסר מתניתין ולמימר דר"ש אמילתא אחריתא קאי וע"כ דהיינו טעמא דמילתא דר"ל מוקי לה כשהקדישו בעלים ביד גנב הוא משום דסובר כצנועין דיכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אבל ר"י לא בעי לאוקמי הכי משום דאזיל לטעמי' דסובר שאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כמו שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו ולהכי לא מצי לאוקמי כשהקדישו בעלים ביד גנב דאינם יכולים להקדיש והוצרך לומר דר"ש אמילתא אחריתא קאי אגונב מבית הקדש וא"כ תיקשי לשיטת רש"י ז"ל דסובר דבקדושת הגוף מצי להקדיש דבר שאינו ברשותו הא ר"י מוקי לה בשוחט תמימים שלא לשם בעלים שם בסוגיא כי היכי דלא תיקשי והא חזרה קרן לבעלים וא"כ כיון דבתמימים מיירי הא הוי קדושת הגוף וחל ההקדש אף שאינו ברשותו והוי' לי' לאוקמי שהקדישו בעלים ביד גנב ולא לחסר מתניתין ולמימר ר"ש אמילתא אחריתא קאי:

לכן נראה לי דדברי רש"י ז"ל נכונים מטעם אחר ולא קשה מסוגיא דב"ק דודאי גבי קדושת הגוף חיילא קדושה אף בדבר שאינו ברשותו אף דבקדושת דמים לא חיילא וטעמא דמילתא דגבי קדושת דמים אמרינן דלא חייל קדושה בדבר שאינו ברשותו משום דלאחר שיחול ההקדש שוב אין לבעלים זכי' בגווייהו ונפיק מרשותו לגמרי ואנן קיי"ל דדבר שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש אבל קדושת הגוף שאחר שיחול ההקדש יהא לבעלים זכי' בגווייהו שהקרבן יקרא ע"ש ומה"ט אמרינן בב"ק (דף ע"ו) דאף דהקדש מקרי מכירה גבי קדשי בדק הבית משום מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה מ"מ בקדשי מזבח לא מיקרי מכירה משום דעדיין שם בעלים עלייהו וכמ"ש התוס' (שם) ד"ה והשתא עיי"ש וכיון דשם בעלים עלייהו ויהא אחר הקדש לבעלים זכי' בגווייהו לא איכפת לן במה שעכשיו בשעת הקדש אינו ברשותו כיון שאחר ההקדש יהא ברשותו דלא גרע הא דבעינן לענין הקדש שיהא ברשותו מהא דבעינן שיהא שלו דאמרינן בב"ק (ס"ז) הגנב והגזלן שתרמו תרומתן תרומה אפילו למ"ד יאוש לחוד לא קני משום דאיכא יאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא תרומה ואע"ג דכל כמה דלא חיילא תרומתו ליכא שינוי השם ממילא חיילא התרומה א"כ כ"ש דאמרינן הכי לענין דבר שאינו ברשותו דאף אם קודם ההקדש אינו ברשותו מ"מ בגוונא דאם יחול ההקדש יהא ברשותו שפיר חייל וא"כ בקדושת הגוף אף דהשתא לאו ברשותו מ"מ כיון דשלו הוי למ"ד מכאן ולהבא הוא גובה שפיר חייל ההקדש משום דאם יחול ההקדש יהא ברשותו ככל קדשי מזבח דרשות בעלים עליהם ופקע שיעבוד הבע"ח וחייל ההקדש ושפיר אמר רבא דקדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד:

וכ"ז בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית דלאחר שיחול ההקדש אין לבעלים שום זכי' בגווייהו ולא יהא ברשותו אחר ההקדש כלל דמה"ט חשבינן להו כמכירה גמורה והשתא קודם הקדש נמי לאו ברשותו קיימי כמ"ש רש"י דבמה שהם ממושכנין למלוה לא מיקרי ברשותו של לוה להכי בדבר שאינו רשותו ברשותו לא חייל הקדש וא"ש הא דתנן מוסיף עוד דינר ופודה דמן התורה לא חייל ההקדש בקדושת דמים מה"ט דלא הוי ברשותו:

ולפ"ז מיושב הא דפריך לר"ל דמוקי שהקדישו בעלים ביד גנב ומי קדוש הא הוי דבר שאינו ברשותו דהא התם לא מיקרי ברשותו מחמת שהגנב תפיס לי' בביתו ולהכי לא מהני הקדישן של בעלים דהא גם לאחר הקדישו הוא ברשות גנב ובביתו דדוקא גבי בע"ח דמיקרי אינו ברשותו משום שיעבודו של מלוה מהני בקדושת הגוף משום דכיון דאם יחול ההקדש ויפקע השיעבוד יהא ברשות לוה וקני' לי' לכפרה וחייל ההקדש אבל גבי גנב גם אחר ההקדש יהא ברשותו של גנב לא חייל הקדש כלל אף בקדושת הגוף דגם בקדושת הגוף לא חייל הקדש אם גם אחר ההקדש לא יהא ברשותו:

וכן נמי בקונמות דאמר רבא דמפקיע מידי שיעבוד דמיירי שם בכתובות (דף נ"ט) בקונם שאני עושה לפיך אף דמשעבדא לבעל ודעת רש"י ז"ל דכל דבר ששיעבודן של אחרים עליו מיקרי אינו ברשותו מ"מ כיון שלא אסרה אכ"ע רק אבעלה ואם יחול הקונם יהא שלה לגמרי וברשותה להכי הקונם מפקיע מידי שיעבוד ולא איכפת לן במה שאב"ר דאחר שיחול הקונם יהא ברשותה אלא שקשה ע"ז לכאורה מאצטלא דפרסוה אמיתנא ביבמות (דף ס"ו) דקאמר רבא דקניא מיתנא מה"ט דקונם מפקיע מידי שיעבוד אע"ג דמשעבדא לאשה ואם יאסור הקונם יהא אסור בהנאה אכ"ע כדין תכריכי המת וגם אחר שיחול האיסור לא יהא ברשות היורשים ולא איכפת לן במה דקיי"ל דדבר שאינו ברשותו לא מצי להקדיש אבל לפמ"ש לעיל א"ש דהתם הטעם כמ"ש דבאיסור יכול לאסור אף דבר שאינו ברשותו ובעינן רק שיהא שלו וכיון שהוא שלו מצי לאסור אף שאינו ברשותו וכיון דלרבא מכאן ולהבא הוא גובה והוי שלו מצי לאסור באיסור תכריכי המת אף שאינו ברשותו:

ואכתי יש לבאר אם יכול לאסור דבר הפקר או לא והנה גבי הקדש וודאי דא"י להקדיש דבר הפקר ואף דאמרינן בנדרים (דף ל"ד) אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש נטלה לאוכלה מעל ופירשו הר"ן והרא"ש ז"ל שהיתה בתוך ד"א והואיל ומצי זכי בה יכול להקדישה אלמא דאף להקדיש מצי דבר הפקר התם מיירי שבידו לזכות בה כיון שהוא בתוך ד' אמותיו ולשיטת הר"א ממיץ שם שהביא הרא"ש מיירי שאין אחר יכול לזכות בה רק הוא להכי יכול להקדיש אבל דבר הפקר שאינו מונח בד"א או שעומד בתוך ד' אמות שלו וגם אחר עומד בתוך אותן ד"א דלא מצי זכי בהו אינו יכול להקדיש אבל לאסור דבר הפקר יש להסתפק טובא אם יכול לאסור והיינו דאיכא לפלוגי בין הקדש לאיסור דבהקדש בעינן שיהא הדבר שלו ממש דכתיב איש כי יקדיש את ביתו אבל לאסור לא בעינן שיהא שלו ממש דגם אחר יכול לאסור ורק היכא דהבעלים מקפידים אז אין האיסור נתפס אבל היכא דליכא קפידא דבעלים כמו דבר הפקר יכול כל אדם לאסור והיינו נמי דקיי"ל דאף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ אם עשה בו מעשה אסרו כדאיתא בחולין (דף מ"א) וגבי הקדש בדבר שאינו שלו בודאי לא מהני שום מעשה. ואף דלכאורה לא משכחת שום מעשה גבי הקדש מ"מ הא מצינו גבי יחוד דבר שאינו שלו דאמרינן בב"ק של גזלן בדבר שאינו שלו עיין שם בדבריהם ומוכח שם דאף שיחדו ע"י מעשה נמי לא מהני דהא מוקי לה התם הא דתנן עורות של גזלן מחשבה מטמאתן מפני שהבעלים מתייאשין כגון שקיצען דהוי לה יאוש ושינוי מעשה ופריך עלה רבא בר רב חנן הלא עיצבא שנו כאן ועיצבא אינה צריכה קיצוע והיינו כיון דאין צריכה קיצוע לא חשיב שינוי מעשה לקנותה בכך כמו שפירשו שם התוס' ואכתי קשה נהי דלא חשיב שינוי מעשה לקנותה בכך מ"מ הא מעשה מיקרי וכמו דאמרינן לענין איסור עשה בה מעשה אסרו אף שאינו שלו ה"נ נימא לענין יחוד טומאת מדרס אף שאינו יכול ליחד דבר שאינו שלו מ"מ אם עשה בו מעשה ויחדו למדרס מהני אלא ודאי הטעם כמו שכתבנו דליחד לטומאת מדרס בעינן שיהא שלו ממש מדכתיב משכבו והיכא דבעינן שיהא שלו ממש לא מהני בדבר שאינו שלו אף אם עשה בה מעשה דמ"מ לאו דידי' הוא. אבל גבי איסור לא בעינן שיהי' שלו ממש רק דהקפדת הבעלים מעכב שלא יחול עליהן האיסור ובזה מהני מעשה דידי' שיותפס האיסור בע"כ דבעלים ולהכי אם עשה בו מעשה אסרו ומהאי טעמא פסק הרמז"ל (בה' איסורי מזבח פ"ד) דנעבד של חבירו אסור אם עשה בו מעשה ומוקצה של חבירו מותר אף דכל מוקצה הוא ע"י מעשה כדאיתא בתמורה (דף כ"ט) והטעם דמוקצה הוא מטעם יחוד ואינו יכול ליחד דבר שאינו שלו אף ע"י מעשה משא"כ נעבד שאינו מטעם יחוד מהני מעשה ולפ"ז פשיטא נמי דאדם יכול לאסור מידי דהפקירא שאין עליהם עיכוב בעלים:

מיהו נראה שיש להביא ראי' מהא דאמרינן בע"ז (דף מ"ד) אמר להם ר' יוסי והלא כבר נאמר וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה א"ל משם ראי' הרי הוא אומר ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף לך משלך ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו והתם בדין דכתותי נמי לא הוי צריך כו' עי"ש. והא התם אף שעשה משה משלו מ"מ בניו לא ירשו את נחש הנחושת והניחו להפקר והיו ישראל מקטרין לו ונתייאשו בניו ממנו ולא הוי שלהם ואפ"ה אמר ע"ז אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומזה ראי' דדבר הפקר נמי אינו נאסר ואין לומר דבשעה שעשה משה נחש הנחושת אז מסרו לציבור והוי של כל ישראל ולהכי מיקרי דבר שאינו שלו לגבי המשתחווה וכמו דאמרינן (ביצה דף ל"ט) גבי בור עולי רגלים בירא דשותפין הוא דז"א דא"כ הי' חלק גם להמשתחווים לנחש הנחושת והיו יכולים לאסור חלקם כדאמרינן בחולין (דף מ"א) גבי מנסך דבאית לי' שותפות בגוה יכול לאסור ולהכי היה צריך לכותתו ועוד דאם נימא דכוונת הש"ס שמשה מסר זה לכל ישראל א"כ לא הי' צריך לאתויי הא דדרשינן עשה לך משלך דמאי נ"מ אפילו היה משל ציבור או של יחיד שנמסר לציבור נמי היה יכול להוכיח מזה דינו אלא וודאי דכוונת הש"ס במה שהביא דרשה דעשה לך משלך להוכיח שהי' של משה ולא של ציבור או של יחיד אחר שמסרו לציבור א"כ תקשה דא"כ היה הפקר דיורשי משה הפקירו ונתייאשו ממנו אלא וודאי דגם דבר הפקר אינו יכול לאסור ומייתי דרשה דעשה לך כי היכי דלא נימא שעשה משל ציבור ויש לכל ישראל חלק בו ויכול לאסור חלקו אלא של משה היה ועכשיו הוא הפקר ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכנ"ל עכ"פ הרי מוכח דאין אדם יכול לאסור דבר הפקר:

ועוד יש להביא ראי' מהא דתנן (בפ"ז דכלאים משנה ד') המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו ר"י ור"ש אומרים אין אדם מקדש דשא"ש אר"י מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"כ ופירשו הר"מ והרא"ש ז"ל משום דבשביעית אין לאדם קנין בכרמו והוי דבר שא"ש עיי"ש מזה מוכח דגם בדבר של הפקר אמרינן אין אדם אוסר דשא"ש גם מלשון רש"י ז"ל בע"ז (דף נ"ב ע"ב) ד"ה דכתיב ובאו כו' שכתב מכיון שנכנסו כותים להיכל יצאו כליו לחולין וכיון דנפק לחולין נקנינהו בהפקירא והוו להו דידהו וכשנשתמשו לעכומ"ז נאסרו עכ"ל משמע שלא היו יכולים לאסור אא"כ קנינהו מהפקירא אבל הפקר אינו יכול לאסור וכן פירש"י ז"ל דף נ"ד ע"א) ד"ה דילמא כדרב פפא דאמר קרא אשכחו ודרוש ויצאו לחולין וקנאום ויכלו לאוסרן עכ"ל:

מיהו נראה לי דוודאי בהשתחווה לדבר הפקר שלא קנאו ולא עשה מעשה אינו נאסר אבל בעשה מעשה נאסר אף למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה דדוקא בדבר שהוא של חבירו קא סבר אין אדם אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה אבל בדבר הפקר ודאי דמהני מעשה דכיון שאין על הדבר בעלים שיעכב ע"י ועשה בו מעשה נאסר דדוקא בלא מעשה כתבנו לעיל דאינו יכול לאסור דכיון דאין הדבר שלו לא נתפס בו מחשבתו ודיבורו אבל מעשה נתפסת שפיר בדבר הפקר ורש"י ז"ל שפי' גבי כלים שקנו אותם דמשמע אבל הפקר אינם יכולים לאסור היינו משום דלא עבדי כותים מעשה בהו דהא בהנך כלים לא הוי מעשה גמור כמ"ש התוס' (בדף נ"ב) ד"ה ברוך שלא נאסרו מחמת מעשה דהוה רק מעשה זוטא רק מדרבנן נאסרו [ועיין שם שיישבו הך סוגיא דלקמן דמשמע דהוי בהו מעשה] ולהכי הוצרך רש"י ז"ל לאמר שהפריצים קנאום לגמרי בהפקר בהגבהה אבל מעשה גמור בהפקר נמי מהני:

ובלאו הכי יש לעיין בדברי רש"י ז"ל במ"ש שקנינהו דנהי דנימא דרש"י סובר דגם הפקר אינו נאסר ע"י מעשה מ"מ היכא שבידו לזכות ודאי דיכול להקדיש וכן לאסור כדאמרינן גבי ככר של הפקר לפניו והתם הרי הכלים הי' בידם לקנות והיו יכולים לאסור אף בלא קנין וצ"ל דמ"ש רש"י וקנינהו משום דבאמת כן הי' הדבר שהחזיקום להיות שלהם וה"ה אם לא היו מכוונים לקנות נמי היו יכולים לאסור והא דזרע כרמו בשביעית דאמרינן דאין אדם אוסר דבר שא"ש אף דהוי ג"כ הפקר התם לא מיקרי עביד מעשה דבשעת מעשה סיכוך הגפנים אין הזרעים נאסרים כדאיתא (בפרק ה' דכלאים) וביור"ד (סימן רצ"ו) אלא אח"כ בשעת הוספות מאתים ומהאי טעמא נמי לא מייתי לה הש"ס בחולין אפלוגתא דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה משום דלא מיירי אלא באיסור שחל בשעה שעשה מעשה אבל בכלאים האיסור בא אחר המעשה אבל עושה מעשה בדבר הפקר יש בידו לאוסרו:

תוכן העניינים

שות עונג יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה