שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק יורה דעה · סימן פא
שאלה חלב רותח שעמד סמוך לקדירת בשר רותח ומסופק אם נשפך החלב על הבשר או לא ועתה א"א להכיר:
תשובה דבר זה נראה לכאורה דלפי מה דקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא יש להחמיר בזה וכן פסקינן ביור"ד (סימן צ"ח) בנשפך מין בשאינו מינו וא"א להעמיד עליו אי הוי ששים אסור וכתבו הט"ז והש"ך דבבשר בהמה וחלב אם נשפך אסור בכה"ג:
ולכאורה יש להקשות מ"ט לא נימא דמוקמינן תבשיל של היתר אחזקתו ולא נאסור אותו מספק. וראיתי בתשובת שיבת ציון (סימן ל"ב) וז"ל שם באמצע התשובה אם נפל חתיכת בשר טריפה או שאר דבר איסור לתוך קדירה ולא ידעינן אם יש בקדירה ס' נגד האיסור בזה בלא"ה לא שייך לומר לאוקמי התבשיל בחזקת היתר דיש נגד זה חזקת איסור דהא האיסור שנפל לתוכו היה אסור ויש לו חזקת איסור מקודם שנתערב בהיתר ואם נימא שיהא בטל בהיתר הרי נעשה האיסור שנתערב להיתר ומוציאין אותו מחזקת האיסור שהי' לו קודם שנעשה התערובות וכיון שיש כאן ב' חזקות מתנגדות חזקת היתר של התבשיל וחזקת איסור של האיסור שנתערב בו אין לילך אחר שום חזקה עכ"ל ועדיין קשה לי דזה ניחא בשאר שיש להם חזקת איסור ובעינן למימר שלא נתבטלו עדיין אבל בחלב שנשפך לתוך קדירת בשר ולא ידענו אם יש ס' נגד החלב בזה שפיר הוי לן לאוקמי התבשיל על חזקתו של היתר ומותר הוא והחלב שנשפך לתוכו דהא שניהם היה להם חזקת היתר:
וצ"ל דלהכי לא מוקמינן אחזקתו בנפל ואינו ידוע אם יש ס' לבטל משום דכיון דודאי נפל רק דמספקינן אם יש ס' לא מוקמינן אחזקה מדרבנן וכה"ג כתבו התוס' בכתובות (דף כ"ג) בזרק ספק קידושין כגון שע"א אומר קרוב לו ועד אחד אומר קרוב לה דלא מוקמינן אחזקה להתירה לכתחילה עיי"ש. מיהו הח"מ כתב באהע"ז (סימן ל') דדוקא בכת א' מחולקים אי קרוב לו או קרוב לה אסור מדרבנן משום דאיכא ע"א שאומר קרוב לה אבל אי מסופק לשני העדים אי היה קרוב לה אנן מוקמינן שפיר אחזקה אעפ"י שודאי זרק לה קידושין וא"כ ה"נ הוי לן לאוקמי אחזקה [ועיין בב"ש שם (ס"ק ט') שכתב טעם אחר להתיר במסופק לשני העדים דהוי כמקדש בלא עדים משמע הא לאו האי טעמא דמקדש בלא עדים לא הוה מוקמינן אחזקה] ועוד נ"ל דדברי בעל שיבת ציון שייכא אף בתערובות בב"ח אע"ג דהחלב היה מעיקרא מותר ולא שייך לומר דמוקמינן ליה אחזקת איסור דידיה מ"מ אכתי שייך לומר דמוקמינן אחזקתו שיש בו טעם ועודנו בטעמו ולא נתבטל בבשר ולהכי לא מוקמינן הבשר אחזקת היתר דידיה דאדרבה מוקמינן החלב אחזקתו ועודנו בקיומו וטעמו מיהו כ"ז בנפל ולא ידעינן אי יש ס' לבטלו אבל אם ספק אם נפל כלל בזה ודאי צריכין לאוקמיה אחזקתו בין בשאר איסורין בין בבב"ח:
מיהו נ"ל דלא שייך חזקה אלא בדבר שהספק רכיב אכולא חפצא כמו בתרומה דמוקמינן אחזקת טבל דאי אמרת שנתרם הרי יצא מידי טבל דהוי פתיך בכולא כרי קודם שתיקן. או באשה שראתה דם דמטהרינן לה למפרע מחמת חזקה דהא אם נימא דעכשיו ראתה א"כ בראי' זו רבע שם טומאה אכולא גופא אבל בתערובות שאם נתערבה איסור בהיתר הרי ההיתר לא נשתנה מכמו שהיה רק שנדבק אליו איסור שאין באפשרי להפרישם בזה לא שייך לאוקמי אחזקה וכה"ג כתב הרשב"א ז"ל לענין גיד הנשה בספק אם נטל גידה ממנה דלא שייך לומר אוקמא אחזקת איסור על הירך משום שהגיד הוא דבר בפני עצמו והירך הוא דבר בפ"ע ואינם רק מחוברין זה בזה ואף שהפוסקים כתבו גבי תערובות איסור בהיתר ברוב דאיסור נהפך להיות היתר היינו דווקא דאיסור נהפך להיות היתר דאזיל מינה כח האיסור שהיה בו ונעשה ככל דבר המותר באכילה אבל היתר באיסור לא בטיל להיות בו קביעות כח האיסור כדאמרי' (מנחות כ"ג) א"א לשחוטה שתעשה נבילה והרי קיי"ל דהיתר בהיתר לא בטל דאין שייך ביטול אלא בכח הרע שבאיסור אבל לא היתר בהיתר ולא היתר באיסור:
ויש להביא ראיה לזה מהא דפריך ביבמות (דף פ"ב) וסבר ר"י תרומה בזה"ז דאורייתא והתניא ב' קופות א' של תרומה וא' של חולין ולפניהם ב' סאין א' של תרומה וא' של חולין ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ואר"ל והוא שרבו חולין על התרומה ור"י אומר אעפ"י שלא רבו חולין על התרומה בשלמא ר"ל קסבר בדרבנן נמי בעינן רביה אלא דר"י קשיא ופרש"י דמי תלינן לקולא באיסור דאורייתא ע"כ ומאי קשיא דילמא אף דסובר ר"י תרומה בזה"ז דאורייתא מ"מ שרינן בלא רביה משום דמוקמינן הך חולין אחזקתייהו שהיו מותרין עד עכשיו א"ו דבדבר שנאסר מחמת תערובות לא שייך לאוקמי אחזקתן כיון שאין אנו באין לאסור החולין בעצמותן רק מחמת התרומה שנתערב בהן ואף שהתוס' הקשו שם אהא דמותיב מהך ברייתא ולא מייתי מתניתין דב' קופות א' של חולין וא' של תרומה שנפלה סאה של תרומה לתוך א' מהן ואינו ידוע לאיזה מהן נפלה אני אומר לתוך תרומה נפל ואמאי לא פליגי נמי ר"י ור"ל אהך משנה ותי' דמשום רבותא דר"י מייתי הך ברייתא דאפי' בשתי קופות ושתי סאין דליכא למימר כולי האי אוקי חולין אחזקתייהו והיינו משום דכיון דודאי נפל להו רק דלא ידעינן מה נפל דמה שנפל בקופה של חולין ספק הוא ואין לו חזקת היתר שרי בה ר"י בלא רביה ואפשר דבסאה א' אפי' ר"ל שרי בלא רביה דסמכינן אחזקת חולין שבקופה ומוקי לה אחזקתייהו ולהכי לא פליגי אמתניתין אלא אברייתא עכ"ל התוס' הרי משמע מדברי התוס' דשייך לאוקמה אחזקה:
מ"מ נ"ל דאפ"ל דדוקא גבי תרומה דרבנן מוקמינן אחזקה כה"ג גבי תערובות דקיל טפי אבל באיסור דאורייתא לא מוקמינן אחזקה גבי תערובות כמו שהוכחנו לעיל מהא דפריך הש"ס לר"י דסבר תרומה בזה"ז דאורייתא [ואפילו באיסור דרבנן נמי נ"ל דיש לחלק בין איסור תרומה שנפלה לתוך חולין דבתרומה שייך קצת לאוקמי אחזקה גבי תערובות משום דאיסור תערובות תרומה נפקא לן בספרי ובירושלמי בפ"ד דתרומות מקרא דכתיב מכל חלבו את מקדשו ממנו ודרשינן דבר שאתה תורם ממנו אם נפל לתוכו מקדשו דמשמע לישנא דקרא שתערובות התרומה מקדש חולין שנפל לתוכו ומשמע פשטא דלישנא שגם החולין נעשה קדוש וכיון שנשתנה שם החולין ע"י התערובות שייך קצת לאוקמי אחזקתו הראשונה שלא נתערב ולא הקדישו אבל בשאר איסורין לא שייך כלל חזקה גבי תערובות]:
שוב ראיתי שגם בגמרא איתא בהדיא דבספק דימוע שייך לאוקמי אחזקה דאמרינן בעירובין (דף ל"ו) כיצד אמר ר' יוסי ספק עירוב כשר עירב בתרומה ונטמאת ספק מבע"י נטמאת ספק משחשיכה וכן בפירות ספק נתקנו מבע"י ספק משחשיכה ופריך מ"ש ספק תרומה דאמרינן העמד תרומה על חזקתו ואימא טהורה היא פירות נמי העמד טבל על חזקתו ואימא לא נתקנו ומשני לא תימא ספק מבע"י נתקנו אלא אימא ספק מבע"י נדמעו עיי"ש. והא התם טעמא דר"י דאמר ספק עירוב כשר משום חזקה דתרומה כמ"ש רבא שם וכדקאמר הש"ס מ"ש תרומה דאמרינן העמד על חזקתו הרי חזינן דבספק נדמעו נמי מוקמינן אחזקה אע"ג דע"י הדמוע אין העצם החולין נשתנה והוי רק תערובות אפ"ה מוקמינן אחזקה:
מיהו לפמ"ש הה"מ (בפ"ו מהלכות עירוב) מקילינן בספק עירוב אף היכא דליכא חזקת היתר ולא בעינן רק שלא יהא חזקת איסור וצ"ל הא דאמר מ"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה על חזקתו הוא לרווחא דמילתא שוב ראיתי דאף אם נימא דלא מקילינן אלא היכא דאיכא חזקה לקולא מ"מ א"ש דמיירי שנפל תרומה לתוך החולין ורבו החולין על התרומה דמדאורייתא בטל ברובא רק מדרבנן אסור דהוי דימוע דרבנן ולא חזי לעירוב וכיון דהוי ספק מבע"י נדמעו ספק משחשיכה אוקמינן תרומה המעורבת אחזקתייהו ונפלה משחשיכה דהא תרומה אם נפלה לרוב חולין מדאורייתא אזיל מיני' קדושת תרומה ואיסור נהפך להיות היתר ומוקמינן אחזקה דלא אזיל מינה דין תרומה עד שחשיכה ובזה שפיר אזלינן בתר חזקה כיון דהביטול מהפך איסור להיתר שייך חזקה שנתהפך משחשיכה אבל היכא דאין אנו רוצין להפך דבר מעצמותו לא שייך חזקה:
ובזה ישבתי מה שהקשה בעה"מ משכנות יעקב מהא דאמרינן במס' ע"ז (דף כ"ג) דפליגי ר"א ורבנן אם לוקחין קרבנות מעכומ"ז דר"א סובר אין לוקחין דחיישינן לרביעה ורבנן לא חיישי לרביעה ומשמע שם דר"א מדאורייתא חייש דהא מקשי לי' התם מקראי טובא ואמאי הא ספק בעלמא הוא דלמא נרבעה ופסולה לקרבן ולימא דמוקמינן אחזקתיה שכל בהמה שנולדה כשירה להקרבה אבל לפמש"כ א"ש דלא שייך חזקה אלא בדבר שאנו רוצים לשנות עצם הדבר כמו באיסור או טומאה שאנו רוצים לשנות הדבר מטהרה לטומאה ומטומאה לטהרה או מאיסור להיתר ומהיתר לאיסור אבל רביעה פסול בפ"ע הוא ואינו בעצם הבהמה רק דרחמנא פסליה נרבע לקרבן וגם לא שייך לומר שהיא בחזקת שהיא כשירה לקרבן דאין הכשר לקרבן מוטל על עצם הבהמה שנדון בה שהיא בחזקת כשירה לקרבן כדאמרינן בב"ק (ד' צ"ח) גבי צורם אוזן פרתו של חבירו דפטור משום דסתם שוורים לאו למזבח קיימי ואין שייך לדון דין חזקה גבי ספיקא דרביעה ודו"ק:
ובזה נ"ל לבאר סוגיא דקידושין (דף ס"ו) במקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשה ע"ג היה ר"ט מטהר ור"ע מטמא אמר ר"ט מקוה זה בחזקת שלם הוא עומד ומספק אתה בא לחסרו אל תחסרנו מספק אר"ע אדם זה בחזקת טמא הוא עומד ומספק אתה בא לטהרו אל תטהרנו מספק אמר ר"ט משל לכהן עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשירה אר"ע משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בעל מום שעבודתו פסולה אר"ט אתה דמיתו לבעל מום ואני דמיתיו לב"ג או לב"ח נראה למי דומה אי דומה לב"ג ולב"ח נדוננו כב"ג או כב"ח אם דומה לבעל מום נדוננו כבעל מום התחיל ר"ע לדון מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח ב"ג וב"ח שפסולו בשנים ד"א מקוה פסולו בגופו ובע"מ פסולו בגופו ואל יוכיח ב"ג וב"ח שפסולו מאחרים א"ל ר"ט עקיבא כל הפורש ממך כאילו פורש מן החיים עכ"ל הגמרא והקשו התוס' וז"ל וא"ת ומאי משל הוא זה הרי במשל אפי' נודע שפסול היה בשעת עבודה אפ"ה עבודתו כשירה כדמוכח בסמוך מקרא ובכה"ג גבי מקוה אם נמצא שמדידתו היתה תחילה בטעות טהרותיו טמאות למפרע אפי' לר"ט ותי' דבתרתי פליגי פליגי לענין טהרות בלא ידעינן אם היה חסר למפרע ולענין עבודה ע"ג המזבח אי ידעינן שהי' חסר למפרע עיי"ש וקשה דמשמע דמייתי הא דבע"מ ודב"ג וב"ח אפלוגתא ראשונה. ונראה דבאמת עיקר החילוק שבין בע"מ לב"ג הוא כדמסיק דבע"מ פסולו בגופו וב"ג פסולו מאחרים דהיינו בע"מ גופא אחרינא הוא ורחמנא פסל גוף כי האי לעבודה משא"כ ב"ג שאין בו פסול ובא מטיפה כשירה רק שאביו עבר עבירה בביאתו אלא שהתורה קראו חלל שבא ע"י מעשה חילול הכהונה שחילל כהונתו אבל אין בגופו שום חסרון ולהכי מקרי פסולו מאחרים ולהכי אפי' לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין מ"מ בחייבי לאוין דכהונה מודה שאין עושין ממזרין לר' סימאי (בקדושין ס"ד וש"מ) והשתא פליגי ר"ט ור"ע בפסול טומאה דר"ט מדמי ליה לב"ג דסובר דטומאה נמי אינה פסול הגוף כמו בע"מ שהוא רק טומאה רביע עלי' אבל בגופו ליכא שום פסול להכי עבודתו כשירה אף בנודע שהוא טמא למפרע כמו בב"ג ור"ע סובר דטומאה דמי לבע"מ דבמה שנטמא נשתנה בגופו ממש ונעשה טמא ולהכי פסלינן עבודתו שעבד למפרע כמו גבי בע"מ ומהך סברא דפליגי לענין טומאה גבי עבודה שעבד ע"ג המזבח עד שלא נודע טומאתו מזה גופא הביאו ראיה כל חד וחד לנפשי' ר"ט לטעמיה ור"ע לטעמיה לענין מקוה שנמדד ונמצא חסר לענין טהרות שנעשה ע"ג למפרע דר"ט מטהר ור"ע מטמא משום דבזה יש לנו ב' חזקות המתנגדות חזקת האדם לטומאה וחזקת שלימות המקוה לטהר ואר"ט דשבקינן חזקת האדם ואזלינן בתר חזקת המקוה משום דחזקת המקוה עדיף לן טפי שבמקוה אנו דנין על עצמותה אם היתה שלימה בשיעורה או לא והויא חזקה מעליא טפי אבל חזקת האדם לאו חזקה מעליא שאין פסול טומאה בגופו של אדם דנימא דכמו שעד עכשיו היה טמא עתה נמי טמא הוא שאין הטומאה והטהרה משנין עצמות גופו וכמו שסובר ר"ט לענין טמא שעבד עד שלא נודע טומאתו שפסול טומאה לא הוי פסול הגוף כמו בעל מום ואף דבכל דוכתי מודה ר"ט דאזלינן בתר חזקת טומאה או טהרה היינו היכא דליכא חזקה אחרת המנגדתה אבל היכא דאיכא חזקת שלמה דמקוה המתנגדת לה שבקינן חזקה דאדם ונקטינן חזקה דמקוה ומייתי ראיה דכמו לענין עבודה בעבד עד שלא נודע טומאתו יש לטומאה דין ב"ג וב"ח ולא דין בע"מ אלמא לא פתיכי ביה טומאה כולי האי כמו בע"מ להכי היכא דיש לנו שני חזקות אמרינן דחזקת מקוה עדיפא לן מחזקת האדם ור"ע פליג וסובר דטומאה פסול הגוף ממש הוא כמו בע"מ שהוא בגופו. ובעבודה אם עבד עד שלא נודע פסולה עבודתו כמו בע"מ. ולהכי בנמדד ונמצא חסר עדיפא לן חזקה דאדם ממש כמו חזקה דמקוה ולהכי כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע כולן טמאות:
עכ"פ נתברר לן דלא שייך חזקה בדבר שאין אנו משנין עצם הדבר להכי פשיטא דבתערובות נמי לא שייך לאוקמי אחזקה שלא נתערב דאף אם נימא שנתערב אין אנו משנין ההיתר בעצמותו רק שאנו אומרין שמעורב בו איסור ולא שייך בזה חזקה והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא:
מיהו כ"ז הוא רק ביבש שנתערב דאין בהיתר גופיה טעם האיסור רק שמעורב בו איסור ובזה לא מוקמינן אחזקה אבל בתערובות הנותן טעם שיש ספק אם נתערב בזה אפשר לומר כיון דקיי"ל בחולין (דף ק"ח) אפשר לסוחטו אסור והיינו משום דההיתר גופא נעשה איסור בדליכא שיעור ביטול כמש"כ רש"י ז"ל שם א"כ שפיר שייך לאוקמי אחזקתו דאם אנו באין לאוסרו אנו אומרין שנתהפך מהיתר לאיסור מבעי לן לאוקמי אחזקתו הראשונה ותליא בפלוגתא דרבוותא אי אפשר לסוחטו אסור בשאר איסורין אז שפיר מוקמינן אחזקה ולרבינו אפרים ז"ל שכ' דבב"ח דוקא אפשר לסוחטו אסור אבל בשאר איסורין מותר לא שייך לאוקמי אחזקה. מיהו בב"ח אם יש ספק אם נתערב בב"ח אי לא בזה ודאי דשייך לאוקמי חלב אחזקה ולא נפל בו בשר כלל דבב"ח אם נפל בב"ח נשתנה החלב ממש מהיתר לאיסור דזהו כחו של איסור בב"ח דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ותרווייהו בהדדי אסור כמ"ש הפוסקים לענין חתיכה נעשה נבילה וא"כ שייך לאוקמי אחזקה שלא נעשה החלב איסור ואפילו למ"ד אפשר לסוחטו מותר היינו דסובר דאחר שנסחט ונתבטל טעמו אזל לי' איסורא ונהפך להיתר אבל קודם שנסחט ונתבטל מתהפך ממש מהיתר לאיסור להכי אם יש ספק אם נפל בשר לתוך חלב או לא שייך לאוקמי חלב אחזקתה:
אלא שיש ליזהר כשרוצה לשמש בהאי חזקה דאם עביד דנפל או נגע הבשר בהחלב באופן שאסרו לא מוקמינן אחזקה וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' לחולין (דף ט') דפליגי התם אביי ורבא דאביי מייתי ראיה דסכנה חמור מאיסור מהא דספק טומאה ברה"ר טהור ובספק מים מגולין אסרינן ורבא השיב לו דהא דספק טומאה ברה"ר טהור הוא משום דהלכתא גמירי לה מסוטה מה סוטה ברה"ר טהור אף כל ברה"ר טהור ולאביי הוא משום דמוקמינן אחזקה מטהרינן ברה"ר כמש"כ התוס' שם בביאור הסוגיא וע"ז הקשה הרשב"א ז"ל וכי לית לי' לרבא הא דאזלינן בתר חזקה והא ליכא מאן דפליג בזה ואיך אפ"ל דהא דספק טומאה ברה"ר הילכתא גמירא לה ולא מדינא ותי' הרב רבינו ניסים ז"ל דמים מגולין בטלה חזקתן משנתגלו כיון דאיכא דוכתי דשכיחי נחשים וכההיא דאמרינן בנדה אשה כיון דשכיחי בה דמים כאינו מכוסה דמיא ואפ"ה ס"ל לאביי דכל ספק איסור שהאיסור תלוי במקרה הבא לו אעפ"י שאין שם חזקת טהרה מטהרינן ומקילינן באיסור לומר שלא נתחדש לו מקרה זו אע"ג דבספק מים מגולין מחמרינן ורבא סובר דהתם מקילינן רק גבי טומאה משום דילפינן לטהר בר"ה אף בליכא חזקה אבל באיסורין באמת לא מקילינן וכן בההיא דמותיב ר' שימי בטלה לה חזקת טהרות כיון שחולדה מהלכת ע"ג ככרות ושרץ בפיה דעביד דנגע עכ"ל הרשב"א ז"ל בקיצור וכיון דקיי"ל כרבא לא מוקמינן אחזקה בחולדה מהלכת ע"ג ככרות ושרץ בפיה ורק גבי טומאה מטהרינן דאף דליכא חזקה מ"מ ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר אבל לא גבי איסור וגבי תערובות נמי אם עביד דנגע ומסתבר לן עפ"י אומדנא דעביד דנגע אין להקל מטעם חזקה אף בב"ח שביארנו דשייך חזקה וכמש"כ ונ"ל שזה כוונת התוס' בחולין (דף מ"ג) שהקשו בהא דחוששין לספק דרוסה ולא אמרינן נשחטה הותרה אע"ג דאתיליד ריעותא מחיים ותי' דדרוסה שכיחי ונראה דכוונתם נמי כמש"כ הרשב"א ז"ל דבכה"ג שנכנס הדורס והוא רגיל לדרוס בטלה חזקה כמו בשרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת ע"ג ככרות משום דעביד דדריס וכן בישב לו קוץ בוושט מדמינן לספק דרוסה שם משום דעביד דמינקב כיון שנכנס הקוץ בוושט ובאמת לאביי מוקמינן גם בספק דרוסה אחזקה אבל אנן קיימא לן כרבא וזה פשוט וברור:
וראיתי בתשובת בשמים ראש (סימן קכ"א) שנשאל בהא דלא גזרו על שבות בה"ש אם הוא דוקא בע"ש הואיל ואיכא חזקת היתר אבל במו"ש דאיכא חזקת איסור לא והשיב סברא גדולה הוא לחלק דמקרי כעין חזקה מיום הראשון וכההיא דאמרינן בעירובין (דף ל"ו) ככר זה היום חול ולמחר קודש מערבין לו בו מ"ט מספיקא לא מחית לי' קדושה היום קודש ולמחר חול אין מערבין לו בו מספיקא לא פקע קדושה ומ"מ סיים שם לדינא דשני בה"ש שווין הם ואין זה דומה לההוא דככר דשאני לן בין איסור דאתפיס אחפצא ובין איסור גברא דלית עלי' חזקת איסור אלא כשבאת לפוטרו ע"י מעשה דנשתנה שחזקת הענין כמו שהיה אבל אין מחזיקין מזמן לזמן והזמן אינו מחובר עכ"ל הנה הוכיח מההוא דככר דשייך חזקה גבי ספק בה"ש רק דמ"מ לא גזרו על שבות בה"ש משום דכיון דליכא איסור חפצא לא שייך חזקה גבי זמן שאין על מה שיחול החזקה וגבי ככר מוקמינן שפיר אחזקה משום דנתפס איסור חפצא על הככר ע"י הזמן והיכא דנתפס שייך חזקה:
ולפי"ז היה אפשר לחדש דין א' דקטנה שנתקדשה ע"י אביה ונתגרשה ע"י אביה ספק גירושין אע"ג דקיי"ל בכל ספק גירושין דמוקמינן אחזקה ובחטאת קיימא כמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"ח) מ"מ בפחותה מבת ג' שנים שאינו נתפס בגופה איסור א"א כדאמרינן ביבמות (דף ל"ד) לגי' התוס' שם בשופעת מתוך ג' לאחר ג' לחיובא אינהו דפחות מב"ג לא חל עלי' איסור כלל וליכא איסור חפצא עדיין ולא איסור גברא על שום אדם להכי לא שייך לאוקמי אותה אחזקתה דלא שייך חזקה אלא אם נתפס איסור באיזה אדם או חפץ אבל בזה שלא נתפס עדיין איסור גברא ולא איסור חפצא לא שייך חזקה והוי ספק השקול ובאשם תלוי קיימא ואף שבאמת יש גם בפחות מב"ג דין א"א מ"מ כיון שלא נתפס בעצמותה איסור א"א לא שייך חזקה:
ואל תשיבני דא"כ ביבמות (דף למ"ד) דקאמר שם בספק קידושין זרק ספק קרוב לו ספק קרוב לה ובגירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ופריך ואלו בגירושין ספק קרוב לה לא קתני ומשני אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק התוס' תינח כנס ואח"כ גירש אבל גירש ואח"כ כנס לא היתה כלל בחזקת היתר לשוק ותי' דמ"מ איכא חזקה דמוקמינן הערוה בחזקת א"א ע"ש ולדברינו הא אכתי הוה מצי למתני ספק גירושין בספק קרוב לו ספק קרוב לה וכגון שנתקדשה ונתגרשה הערוה ע"י אביה פחותה מב"ג ואח"כ כנס הצרה דליכא חזקת א"א והוי ספק השקול וחולצת או מתייבמת דלפי מה שביארנו במק"א לא רצה התנא לשנות כל גווני דאיכא ספיקא דאורייתא וליכא חזקה כמו שביארנו שם באורך. והבאנו ראיה לזה מדברי הרשב"א ז"ל ע"ש א"כ אין ראיה מהתם וכן אפשר לומר גבי ספק קידושין שקבל לה אביה דלא מוקמינן לה בחזקת פנוי' כיון דאין הקדושין חלין עלי' למהוי איסור חפצא והרי היא בהתירא כמקדם ואף דהקדושין נתפסים בה ונאסר הבעל בקרובותיה גם עכשיו מ"מ איסור חפצא בעצמותה ליכא לא מוקמינן לה אחזקה ולא הוי ספיקא דאורייתא:
ולכאורה יש קצת ראי' לזה דלא שייך חזקה אלא כשאנו משנין הדבר מעצמותו שהיה מקדם מהא דאמרינן בחולין (דף ט') לא בדק בסימנים מאי ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א בר ינאי אמר טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמא במשא וקא מיפלגי בדר"ה דאר"ה בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת מ"ס בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומ"ס בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן וקשה לכאורה נהי דלא מהני הך חזקת איסור לענין טומאה מ"מ מידי ספק השקול לא נפקא ודלמא לא שחיט רובא והויא נבילה. והתוס' כתבו שם דרוב פעמים שחט שפיר להכי לא החמירו לטמא בנבילה וכ"כ הרשב"א בחידושיו אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק (בהל' שחיטה) בלא בדק בסימנין דהויא נבילה וכתב הכ"מ דפסק כמתניתא לחומרא משמע ודאי דמדאורייתא מטמא להכי פסק ספיקא לחומרא ולית לי' הך סברא שכתבו התוס' והרשב"א דרוב פעמים שחט שפיר וא"כ קשה לדידיה מ"ט דמ"ד בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן אכתי ליטמא משום ספיקא וצריך לומר לשיטת הר"מ ז"ל דכיון דחזקת איסור לא אלימא להביא טומאה על הבהמה לא הוי אפילו ספק השקול משום דאיכא למימר איפכא כמו שבחייה לא היתה טמאה גם עכשיו אינה מטמאה והוי חזקה לקולא והתוס' והרשב"א ז"ל שהוצרכו לומר דלהכי אינה מטמאה משום דרוב פעמים שחט שפיר ע"כ משום דסברי דלא שייך לאוקמי אחזקתה שהיתה בחייה טהורה כיון דלא שייך טומאה בבע"ח כלל לא מיקרי חזקה כה"ג וכיון דהתם לא מיקרי חזקה מה שבחייה היתה טהורה משום דלא נתפס בה דין טומאה וטהרה מחיים אע"ג דמ"מ היתה טהורה בחייה מ"מ לא מיקרי חזקה משום דבמה שנטמא אותה עכשיו אין אנו משנין אותה מעצמותה הקדום משום שלא הי' בה גדר טומאה כלל א"כ ה"ה בכל ספק שאנו דנין על איזה דבר ומקודם שנולד הספק לא היה בגדר זה שיותפס בו הך איסורא שאנו דנין עליו לאו חזקה הוא משום דכל כחו של חזקה הוא רק שלא לשנות דבר מעצמותו הראשונה:
מיהו אכתי יש לדחות דהתם להכי לא שייך לאוקמי בהמה בחזקת טהרה במה שהיתה טהורה מחיים דבבע"ח ליכא כלל ענין טומאה אבל בקטנה שהיא פחותה מבת ג' אף דלית בה איסור חפצא לחיובא עלה מ"מ דין אישות יש בה דהא קידושי אביה קדושין גמורין הן וקרובותיה נאסרין בזה שייך שפיר לאוקמי אחזקת פנויה וגבי ספק גירושין אחזקת א"א ול"ד לטומאה דבע"ח שלא היה בה דין טומאה כלל אבל בפחותה מבת ג' דאיכא בה דין אישות אף שאינה נתפסת באיסור חפצא שפיר מוקמינן אחזקה והא דלא מוקמינן אחזקה לענין בה"ש דמוצ"ש שמזה הביא הבשמים ראש בתשובה ראי' דלא שייך חזקה גבי זמן משום דליכא איסור חפצא:
ובאמת גם לנו יש ראיה דלא מוקמינן אחזקה לענין בה"ש מדאמר בשבת (דף ל"ה) העושה מלאכה בשני בה"ש חייב חטאת ממ"נ ואם איתא דשייך חזקה גבי בה"ש א"כ בעושה במו"ש לחוד נמי לחייב חטאת דבכל ספק דאיכא חזקה חייב חטאת כמ"ש התוס' ביבמות (דף פ"ח) גבי הא דקאמר תרי ותרי נינהו באשם תלוי קיימא וכ"פ הרמז"ל (בה' שגגות) א"ו דלא שייך חזקה גבי בה"ש וכן איתא בהדיא בירושלמי (פ"ק דברכות) דהעושה מלאכה במו"ש בה"ש דחייב אשם תלוי ולא חטאת:
אבל נ"ל דאין הטעם משום דלא הוי איסור חפצא ואין מקום על מה לחול החזקה דבאמת אפילו היכא דליכא איסור גברא או איסור חפצא נמי שייך חזקה והא דלא מוקמינן אחזקה בספק ביה"ש הוא מטעמא אחרינא דלא מיבעי' לשיטת הרי"ף ז"ל שכ' גבי ספיקא דדינא דאזלינן לחומרא ולא מוקמינן אחזקה כמש"כ בפר"ק דקדושין (דף ח') גבי בעיא דכלב רץ אחרי' דהוי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה כמ"ש הר"ן בשמו ג"כ גבי נתן הוא ואמרה היא עיי"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בפ"ק דנדרים (דף ז') גבי בעיא דיש יד לנדרים דהוי לחומרא וע"כ ה"ט דלא מוקמינן אחזקה אלא בספיקא שאין אנו מכריעין מחמת חזקה רק בהאי עובדא דאתי לקמן אמרינן מחמת החזקה שהיה בגוונא שהיא בחזקתה אבל בספיקא דדינא שהאי דינא מתרמי גם בדוכתא אחרינא ולפעמים אתרמי האי דינא לפנינו היכא דליכא חזקה להכריע ולדוגמא אם יבוא לפנינו עובדא בנתן הוא ואמרה היא ונכריע דהיא עדיין פנוי' משום חזקה ולפעמים יקרה הך עובדא דנתן הוא ואמרה היא היכא דליכא חזקת פנוי' כגון שנתנה רשות לשלוחה לקדשה וקיבל קידושין עבורה והיא קדמה וקידשה א"ע בנתן הוא ואמרה היא דחזקת פנוי' ליכא דממ"נ היא א"א דאם קדושי עצמה לא כלום חיילא קדושי השליח ועיין בר"ן ר"פ האומר בקדושין לאחר למ"ד ונתקדשה לאחר ונתגרשה דחיילי קידושי ראשון כיון שנתבטלו קידושי שני והקידושין של השני אינם נחשבים לחזרה וה"נ אם נתבטלו קידושי דידה נתקיימו קדושי השליח דקבלת קידושין לא הוי ביטול השליחות עיי"ש] ובזה נחוש לספיקא דנתן הוא ואמרה היא כיון דליכא חזקת פנוי' ולהכי אף היכא דאיכא חזקה לא מהני להכריע הדין דאין אנו יכולין להכריע פעם כך ופעם כך ולפי"ז בספיקא דביהמ"ש דהוי נמי ספק לכל העולם ובכמה דברים אין אנו יכולים להכריע ע"י החזקה לחושבו כוודאי דאיך נימא בזה שעשה מלאכה דחשיב כודאי מטעם חזקת איסור מלאכה לחייבו חטאת ואם יולד ולד באותו רגע שעשה מלאכה נאסר למולו עד יום א' דדלמא באותו רגע היה לילה ושם לא שייך חזקה דהא לא שייך חזקה אלא לענין להעמיד על חזקת איסור מלאכה ולהכי כיון שהספק של ביהמ"ש כולל ענינים אחרים והספק הוא לכל העולם אין החזקה מכרעת בו כלל:
ואפילו למה שנסתפק הר"ן ז"ל גבי נתן הוא ואמרה היא דהוי ספיקא דדינא ומוקמינן אחזקת פנוי' מ"מ מודה הוא בספק ביהש"מ דלא שייך חזקה דדוקא גבי ספיקא דדינא שפיר אמרינן חזקה דהא האי ספק דאתרמי באשה זו אינו נוגע לאשה אחרת ובה יש חזקה והתורה אמרה להעמיד כל דבר על חזקתו ושרינן לה ואם יתרמי עובדא זאת היכא דליכא חזקה ישתנה הדין כמש"כ לעיל אבל הכא בספק ביהש"מ דהאי ביהש"מ שעשה זה בו מלאכה מחזקינן אותו ספק לכל העולם היכא דליכא חזקה לא מהני אף לגבי האי מילתא דאיכא חזקה כיון דהאי ספיקא ממש כולל גם גווני טובא דליכא חזקה ולהכי לא מוקמינן אחזקה בספק ביהש"מ:
אלא שלפ"ז תקשה בהא דאמרינן ככר זה היום חול ולמחר קודש מערבין לו בה דמספיקא לא נחית קדושה. ולדברי הבשמים ראש ניחא דגם ככר כיון דאיכא איסור חפצא יש מקום על מה שיחול החזקה מוקמינן אחזקה. אבל לפמש"כ דלא איכפת לן אם יש איסור חפצא על מה שיחול החזקה רק בבה"ש איכא טעמא אחרינא דלא מוקמינן אחזקה א"כ אמאי מערבין לו בה הא הוי ספק שמא קידש היום וחיילא קדושה מספק. ונ"ל דגם זה נכון דהא דקאמר מספיקא לא נחית קדושה אין הטעם כלל משום חזקה אלא כההיא דאמרינן בנדרים (דף כ"א) בנודר לפני הפסח דר"מ סובר אסור עד שיגיע ורי"א עד שיצא ומסקינן דמוחלפת השיטה ור"י סובר עד שיגיע ומשום דלא מחית איניש נפשיה לספיקא והיינו דסתם נודר אין משמעות לשונו אלא מה שבודאי נכלל בלשונו אבל לא על הספק וכן אמרינן שם (י"ט) גבי מקדיש חייתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי מהאי טעמא וה"נ זה שאמר היום חול ולמחר קודש לא מחית נפשיה לספיקא ואין דעתו שיחול אלא אחר שיהא לילה בודאי לא בספק ובה"ש עדיין לא חל נדרו ואין אנו צריכין לטעם חזקה אבל לעולם לגבי ביהש"מ ליכא חזקה כלל מטעמא דכתיבנא מיהו יש לעיין בהא דיבמות (דף ל"ד) דמוקי לה באיסור ב"א ושוי' שליח ושופעת מתוך י"ג לאחר י"ג דאתי איסור נדות וא"א בב"א ולפי דברינו הא איסור נדות חל ברגע ראשונה דיום שנת י"ג דהוא איסור הבא מאליו ואיסור א"א לא חייל עד דנפיק זמן בה"ש וצ"ל דמ"מ דעתו שיחול הקידושין מיד דלענין הקדמת הזמן מחית נפשא לספיקא וכן משמע בקדושין (דף נט) דבקדושין ניחא ליה שיחולו מיד ועוד אפ"ל דמיירי בהתנה בפי' שיחולו הקידושין בתחילת היום ממש אף בה"ש וצ"ע:
מיהו מלשון רש"י ז"ל משמע דמטעם חזקה הוא שכתב שם בעירובין גבי ככר דקניית עירוב ספיקא הוא ומספיקא לא תפקיע ממילתא קמייתא ומלשון זה ודאי משמע דגם בביה"ש שייך חזקה היכא דאיכא איסור חפצא וע"כ הא דלא מוקמינן אחזקה בעושה מלאכה ביהש"מ הוא משום דלא הוי איסור חפצא וזה נ"ל יותר משום דלא שייך חזקה אלא אם אנו דנין על איזה דבר איסור או היתר טומאה או טהרה שאז מעמידין הדבר על חזקתו הראשונה וכמו שהיה קבוע בגופו איסור או טומאה עד עכשיו כן הוא גם כעת או כמו שהי' בהתירו עד עכשיו כן הוא כעת וכן לענין חזקת חיוב במצוה שהוא חל על האדם על גופו ממש אבל אם אנו דנין על דבר שאין לו קביעות בעצם החפץ רק שאנו דנין אם נעשה דבר זה או לא לא שייך לומר דמוקמינן אחזקה שלא נעשה דבר זה:
וגם מהש"ס דחולין שהבאנו לעיל יש ראיה לזה דהא אמרינן שם לא בדק בסימנין ר"א בר ינאי אמר טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא במאי קמיפלגי בדר"ה דאר"ה בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה ומ"ס בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן וקשה לפ"ד הרמב"ם שבארנו לעיל] אמאי בחזקת טומאה לא אמרינן הא בעינן למימר שהיא בחזקתה כמו שהיתה עד עכשיו אינה זבוחה כן היא עכשיו אינה זבוחה וממילא מטמא כיון דאינה זבוחה הוי כמתה מאליה א"ו דלא שייך להעמיד על חזקת אינה זבוחה שעל העדר הדבר לא שייך חזקה ועיקר חזקת אינה זבוחה שייך על קביעות מהות הבהמה דהיינו שאנו אומרים דכמו שהיתה הבהמה אסורה באכילה עד עכשיו מחמת שלא היתה זבוחה כן גם עכשיו אסורה באכילה מחמת שלא נשחטו רוב סימנין וכיון שעיקר החזקה הוא על קביעות האיסור שבבהמה להכי סובר ר"א בר ינאי דלא מהני הך חזקה לענין טומאה דהא בחייה לא היתה טמאה הרי מוכח מזה דא"א לדון דין חזקה אלא מחמת קביעות האיסור דרביע על דבר הנידון ובלתי זה א"א לומר שהיא אינה זבוחה כמו שהיתה עד עכשיו שהוא דבר שאין בו ממש ולא שייך ע"ז חזקה ואפילו לפי דתנא במתניתא דמטמא במשא אע"ג דעד עכשיו לא היתה מטמא אין הטעם משום דסובר דמעמידין על חזקת אינה זבוחה בלי שום קביעות איסור שבגוף הבהמה אלא דסובר כיון דמהני חזקה לענין איסור אכילה (שאיסור זה רביע עליה מחיים] לדון עלי' שלא נשחטה כהוגן ממילא היא טמאה דכל שלא נשחטה כהוגן מטמא אבל גם לדברי המתניתא היכא דאין שום קביעות איסור בדבר הנידון לא שייך חזקה כלל והכי משמע לשון הש"ס מ"ס בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא משמע בהדיא דלהכי מטמא משום דכיון דמהני לענין איסור ממילא היא טמאה כיון דמחמת האיסור אנו דנין שלא נזבחה כהוגן. אבל לענין טומאה לחוד לא הי' מועיל חזקה דבחי' לא היתה מטמאה ולומר שהיא בחזקת אינה זבוחה לא אמרינן שהוא דבר שאין בו ממש:
ועיין בעירובין (דף ל"ה) תוס' ד"ה אמר ר' ירמי' שהקשו בהא דפריך הש"ס דר"מ אדר"מ דגבי עירוב סובר ר"מ דספק עירוב אסור ובנגע בא' בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת סובר ר"מ דטהור ומאי קושיא נימא הא דלא מוקי ר"מ גבי עירוב תרומה אחזקתה משום דאיכא כנגדה חזקה דמוקמינן לגברא בחזקת שלא עירב כמ"ש רש"י לקמן בהא דאמרינן היינו טעמא דר"י דסובר גבי עירוב ספק עירוב כשר וגבי מקוה בספק שיש מ' סאה טבל דספיקא לחומרא דה"ט דר"י דאמרינן העמד טמא על חזקתו ופרש"י דגבי מקוה כולה חזקה לחומרא אבל גבי עירוב איכא חזקה לקולא ולחומרא חזקת תרומה שלא נטמאת לקולא וחזקת תחום ביתו לחומרא ע"כ:
ונ"ל לישב דודאי לר' יוסי פרש"י שפיר דאיכא חזקת ביתו לחומרא דאי נימא שנטמאת מבע"י ולא יקנה עירוב ממילא יש לו תחום ביתו אבל לר"מ לטעמי' ליכא כלל תחום ביתו דהא אמר בעירובין (דף נ"ב) לא תימא טעמא דר"מ ספק עירב ספק לא עירב הוי חמר גמל אלא אפילו ודאי לא עירב הוי חמר גמל ופרש"י אפילו נתגלגל העירוב מבע"י חוץ לתחום ובודאי לאו עירוב הוא הוי חמר גמל לר"מ דסילק עצמו בכוונתו מאלפים של צד שני לביתו עכ"ל א"כ לא שייך לר"מ חזקת תחום ביתו דכיון דתחום ביתו אין לו אפי' אם נטמאת מבעוד יום ושפיר פריך על ר' מאיר דסובר ספק עירוב אסור אע"ג דאיתא חזקת טהרה דתרומה וגבי נגע בא' בלילה מטהר משום חזקה אבל לר"י שפיר פירש"י ז"ל דאמרינן חזקת תחום ביתו ודווקא לר' יוסי דסובר דאם אין עירובו עירוב לא הפסיד תחום ביתו שפיר אנו אומרים בספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה דמעמידין אותו על חזקת תחום ביתו אבל לר"מ דסובר דבכל גוונא הפסיד תחום ביתו אף אם נטמא מבעו"י א"כ לא שייך להעמידו על תחום ביתו דבין כך ובין כך הפסיד תחום ביתו ולהעמידו על חזקתו שלא עירב א"א שזה שאין לו תחום שהניח הוי דבר שאין בו ממש ולא שייך בו חזקה:
וגם מהש"ס מוכרח דלר"י איכא חזקת תחום ביתו ולר"מ ליכא למימר חזקת תחום ביתו דהא מקשה מדר"י אדר"י דגבי מקוה סובר ר"י בנמדד ונמצא חסר טמא למפרע ובספק עירוב סובר דכשר ואטו לא ידע דגבי טומאה איכא חזקת טומאה וגבי עירוב איכא חזקת טהרה דתרומה ואף אי נימא דהוי ס"ד דמיירי במקוה שנמדד ואיכא התם נגד חזקת טומאה חזקה דמקוה אכתי הוי ספק השקול ולהכי מטמא ר"י ובעירוב מיקל דהוי חזקת טהרה לחוד א"ו דבעירוב נמי איכא נגד חזקת טהרה חזקת תחום ביתו ושפיר פריך דגבי עירוב מיקל בספק השקול ובטומאה מחמיר בספק השקול עד דמשני רבא דמיירי במקוה שלא נמדד והוי גבי טומאה חזקה לחומרא לבד וכ"ז הוא לר"י אבל לר"מ מוכח שם בש"ס דלא שייך לאוקמי אחזקת תחום ביתו והוי ספק השקול דהא רבא קאמר התם אהא דמקשינן דר"מ אדר"מ התם תרי חזקה הכא חדא חזקה דהיינו דבנוגע בא' בלילה יש תרי חזקה חזקת טהרה של הנוגע וחזקת חיים של המת והכא בעירוב חדא חזקה לקולא דהיינו חזקת תרומה משמע דהוי רק חזקה לקולא וחזקה לחומרא ליכא כנגדה. והיינו משום דלר"מ לא מיקרי חזקת תחום ביתו חזקה כלל כיון שכבר איבד תחום ביתו ולהעמידו על חזקתו שלא הי' לו תחום החדש נמי לא שייך דלא שייך חזקה על מה שלא היה לו שזה רק העדר בעלמא וכח חזקה הוא רק אם יש לה לחול על איזה דבר (ועיין ברש"י ז"ל שפי' דברי רבא בתירוצא דהתם תרי חזקה הכא חדא חזקה דמוקי נמי כרבה ורב יוסף דמיירי בשני כיתי עדים ובנגע בא' בלילה מטהר ר"מ אף בב' כיתי עדים משום דאיכא תרי חזקה ובעירוב מטמא בחדא חזקה בב' כיתי עדים וקשה למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש לרבא דמיירי בב' כיתי עדים ולא פירש כפשוטו דרבא מיירי בכת אחת ומחלק בין תרי חזקה לקולא לחדא חזקה לקולא אבל לפמש"כ מ"ש דהוקשה לרש"י ז"ל דמאי משני הכא דלא מהני חדא חזקה לקולא הא בכל התורה מהני ומקילינן גם בחדא חזקה ואמאי אמר ר"מ הכא דהוי חמר גמל כיון דליכא חזקה אחרת לחומרא כנגדה דהא לר"מ ל"ל חזקת תחום ביתו להכי פרש"י ז"ל דרבא מוקי נמי בב' כיתי עדים וסובר כרבה ור"י דבב' כיתי עדים לא מוקמינן אחזקה מיהו בתרי חזקה מקילינן אפי' בב' כיתי עדים והיינו דמחלק רבא בין תרי חזקה לחדא חזקה משום דקאי אב' כיתי עדים אבל בכת אחת ודאי לא מחמיר ר"מ אף בחדא חזקה לקולא כיון דל"ל לר"מ חזקת תחום ביתו לחומרא בעינן למיזל בתר חזקה לקולא כמו בכל התורה וא"ל אוקמיה אחזקה שלא היה לו תחום חדש דזה לא שייך לאמר משום דלא שייך חזקה שלא הי' לו דחזקה הוא רק על איסור חפצא ולא שייך חזקה על ההעדר]:
ואחרי שבארנו קצת עניני חזקה נבאר עתה דברי התוס' ביבמות (דף ס"ח) ד"ה רישא שהקשו בהא דתנן ספק בן ט' שנה ויום אחד ספק שאינו פוסל בביאתו בפסולי כהונה ואמאי נוקמי הקטן אחזקה קמייתא דהוא פחות מבן ט' ונוקי אתתא אחזקתה. מיהו לכהונה ניחא דלא מוקמינן ליוחסין אחזקה כו' אבל לתרומה קשיא. ויש לומר דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט' אף על פי שהיה ספק כשבא עלי' לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע לה עכ"ל. והקשה המהרי"ט ז"ל (חלק א' סימן י"א) אמה שכתבו התוס' כיון שהוא בן ט' לפנינו לא אמרינן אוקי אחזקה והא בכל דוכתא מוקמינן אחזקה אע"ג דעכשיו אשתני הדבר כמו בנדה דאמרינן אשה זו בחזקת טהורה עומדת אע"ג דעכשיו היא טמאה ובחביות ובמקוה אי לאו דהוי תרתי לריעותא הוי מוקמינן המקוה בחזקת שלימה והחביות בחזקת שלא החמיץ אע"ג דהשתא נמצאת המקוה חסירה והחבית חמוצה וכן גבי נגע בפ"ק דחולין (דף י') דמוקמינן לה אחזקת שלימה ולא חיישינן אדנפיק ליה ואתי בציר לי' שיעורא אע"ג דהשתא היא חסירה כמ"ש התוס' שם ודווקא גבי בוגרת ביומא דמשלם שית לא מוקמינן לה בחזקת נערה כשהיא בוגרת לפנינו כדאיתא בקידושין (דף ע"ט) משום שביום זה היא עשויה להשתנות ולהביא סימני בוגרת אבל בכל דוכתי אזלינן בתר חזקה אע"פ שנשתנה עכשיו:
ונ"ל דלענין מה שהקשו התוס' נוקי קטן אחזקה יש לומר דלא אמרינן אוקי אחזקה אלא בדבר שאנו ממשיכין זמן החזקה הראשונה במה שמעמידין הדבר על חזקתו כמו נדה שאנו אומרין שעד עכשיו טהורה היתה ועכשיו ראתה מפני שאנו צריכין להעמיד אחזקה כמקדם כל מה שאנו יכולין לומר שתכונתו הראשונה נמשך כל מה שאנו יכולין להמשיך כמו בנגעים ובמקוה ובחביות וכן בסימני גדלות שהקטנות יכול להמשך זמן רב וכן כל כיוצא בו אבל בדבר שזמנו ידוע כמו ט' שנים ויום אחד דקטן שאף ע"י החזקה שנעמיד אין אנו יכולין להמשיך הזמן יותר שהרי בכלות ט' שנים ויום אחד ע"כ נעשה גדול לענין שתהא ביאתו פוסלת בלי איחור רק שאם נרצה להתיר האשה הזאת שאנו דנין על ביאתו עליה ולומר שבשעת ביאה עדיין לא היה בן ט' אנו מוכרחין לאחר זמן לידתו ולומר שלא כלה הזמן קטנותו עד אחר ביאתו ומאי חזית לאחר לידתו מלהקדימו להכי אין זה בכלל חזקה דגופא כיון שזמן קטנותו קצובה וא"א להמשיכו יותר מקצבתו ודוקא אם אפשר לומר שגם כעת הקטן אינו בן ט' בזה שייך שפיר לאוקמי אחזקה כיון שאנו באין לדין על גופו של קטן זה אז מעמידין גוף זה על חזקתו ואומרין שעדיין הוא קטן אבל אם הקטן לפנינו הוא בן ט' ואנו באין לדון על זמן ביאתו אם היה תוך ט' או לאחר ט' בזה עיקר הספק אימתי התחילו הט' שנים ואימת כלו לא שייך בזה חזקה ומאי חזית שכלו אחר זמן ביאתו שמא כלו קודם זמן ביאתו ולהמשיך הזמן יותר מט' א"א מפני שהט' שנים הוא קצוב וזה פשוט ועיין בשו"ע אהע"ז (סימן קנ"ה סעיף י"ד) ברמ"א בשם תשובת הרשב"א בספק אם הגיע לי"ב אי לא אזלינן לחומרא והיינו כמש"כ דלא שייך בזה חזקה:
ובסברא זו נ"ל ליישב מה דקשה לי במש"כ הר"ן בפ"ק דביצה (דף ב') בשוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות אף ביו"ט שחל אחר השבת כדמשמע לישנא דהש"ס וקשה נימא אי לא הוה שחיט לה היה מתיליד האידנא ומאתמול גמרה לה ואסור מה"ת משום שבת מכין וספיקא אסורה כדאמר התם בש"ס דלרבה ספיקא אסורה ודחיק שם הר"ן והרא"ש בשם הרמב"ן ז"ל דכל כמה דלא מתילדא לא מיקרי גמר הכנה עיי"ש וקשה לכאורה מאי קשיא להו להנך רבוותא נהי דהכנה דאורייתא מ"מ נוקי אחזקה והיום הוא דנגמרה ושריא וכמ"ש התוס' בב"ק (דף מ"ו) ד"ה מידע לענין לידת בהמה ואף דביצה הוי דבר שיל"מ מ"מ הא מבואר בדברי הר"ן ז"ל דאזלינן בתר רובא בדבר שיל"מ כיון דלא אתחזק איסורא והכי מוכח התם (דף ז') דקאמר כי לא בדק אימר מאתמול הוא ופרש"י משום דרובא ביממא ילדן עיי"ש אלמא דגם בדבר שיל"מ אזלינן בתר רובא וה"ה בתר חזקה אבל לפמש"כ דבדבר שיש לו זמן ידוע ואינו נמשך יותר לא שייך חזקה י"ל דלידת תרנגולת נמי אין זמנו נמשך ויש לו זמן קבוע מטעינתו עד גמרו להכי לא שייך לאוקמי אחזקה מפני שאין זמן עיבור נמשך יותר מזמן קבוע שיש לו ואין הספק אלא מתי התחיל ומתי נשלם זמנו ובזה לא שייך חזקה ול"ד ללידת בהמה שפעמים נמשך זמנו יותר כדאיתא בבכורות (דף כ"א) דיולדת למקוטעין ואמרינן בה ג"כ מקצת היום ככולו משא"כ בתרנגולת אמרינן בבכורות (דף ח') שיולדת לכ"א יום ואין עיבורה נמשך יותר ומסתמא אינה נגמרת קודם זמן הקבוע:
ובזה מיושב נמי מה שקשה לי בהא דפריך בביצה (דף ג') למ"ד משום גזירה מברייתא דקתני וספיקה אסורה הא הוי ספק דרבנן ודחיק לשנויי דאתאן לספק טריפה וקשה אמאי לא מוקי דמיירי בספק על הביצה אימתי נולדה בעיו"ט או ביו"ט דאסור מטעם חזקה והשתא הוא דנולדה לדעת הפוסקים דספק דרבנן אסור בחזקת איסור א"ו דגבי תרנגולת דזמנה קבוע כ"א יום לא שייך בה חזקה לאחר את זמן לידתה ודו"ק כי נכון הוא:
ולענין מה שהקשו התוס' בספק בן ט' ספק אינו בן ט' דנוקי אשה אחזקתה לתרומה ולכהונה א"ש דלא מוקמינן ליוחסין אחזקה אבל לתרומה קשיא נוקי אותה אחזקה. נ"ל דא"ש הא דלא מוקמינן אחזקה דכיון דמשמשת אסורה לאכול בתרומה דכתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב ואם נתהפכה אסורה כל ג' ימים שא"א שלא תפלוט כדאיתא בנדה (דף מ"א מ"ב) מיהו זהו ודאי דווקא בבן ט' שנים ויום אחד שביאתו ביאה אבל פחות מבן ט' אין ביאתו ביאה ואינה מטמאה משום משמשת וגם משום פליטה שאין קריו מטמא ואם בא עלי' מי שהוא ספק בן ט' שנים אם ברה"י דקיי"ל ספיקו טמא ולא מוקמינן אחזקה דספק טומאה ברה"י כוודאי דמי כמ"ש התוס' בחולין (דף ט') עיי"ש ובנדה (דף ב') ואסורה לאכול בתרומה משום משמשת דטמא עד הערב ומחזקינן לה לוודאי טמאה כדין ספק טומאה ברה"י ואמרינן דהאי בועל בן תשעה ויום אחד הוא ומטמא בביאתו כמו ספק שרץ ספק צפרדע בדבר שיש בו דעת לשאול ברה"י וכיון שהחזקנו אותו לודאי בן ט' עד שתטבול וגם יעברו ג' ימי פליטה לכן אף שתטבול אח"כ ותטהר מטומאת השימוש והפליטה נמי אינה אוכלת בתרומה דכיון שהחזקנו את הבועל לבן ט' לענין פליטה ממילא פוסל בביאתו ואנו מוכרחים לאוסרה לתרומה לעולם. ואף דלענין הך ספק פסול ביאתו הוי לן לאוקמי איתתא אחזקה מ"מ כיון שספק טומאה שבביאתו גרמה לנו להחזיקו בוודאי בן ט' אנו מחזיקין אותו גם לענין ספק פסול ביאתו לודאי בן ט' ולא מוקמינן אחזקה דהא כמה מרבוותא סברי דהא דחוששין לספק דרוסה וכל ספק טריפות דאיתילד מחיים הוא משום שנולד הספק בשעה שהיתה באיסור אמה"ח להכי אסרינן אף אחר שחיטתה שהלך ממנה בודאי האי איסור אבמה"ח ולא מוקמינן לה אחזקה דאתיא מכח רוב בהמות כשירות הן כ"ש הכא שהספק פסול ביאה נולד ביחד ממש עם הספק טומאת ביאה דוודאי מהני מה שהחמירה תורה למשווי לודאי את הספק טומאת ביאה למשווי גם את הספק פסול ביאה לודאי ולא להעמידה על חזקתה לענין פסול ביאת הספק בן ט':
ואף לשיטת התוס' בחולין (דף מ"ג) דסברי דהא דחוששין לספק דרוסה הוא משום דדרוסה שכיח הא לא"ה הוה מוקמינן אחזקת כשרות אף שנולד בשעה שהיתה אסורה עדיין מחמת אבמה"ח ולא מהני איסור אבמה"ח לספק איסור טריפה מידי אחרי שאיסור אבמה"ח כבר הלך לו בודאי שהרי נשחטה מ"מ היינו דוקא התם שאיסור אבמה"ח ואיסור טריפה תרי מילי נינהו ולא מסבה אחת נולדו אבל הכא ספק טומאה של האשה וספק פסול תרומה של האשה נולד מסיבה אחת מביאת הספק בן ט' וכיון שהתורה טומאה לודאי טומאה ממילא גם פסול כודאי ולא מוקמינן אחזק' ועוד דבלא"ה א"א לאוקמי לענין ספק פסול ביאתו אחזקה שהיתה אוכלת בתרומה עד שנבעלה להספק כיון שהפסיק שעת טומאתה וג' ימי פליטתה שהיתה אסורה לאכול בתרומה הרי כבר אתרעי חזקתה ואף אחר שטבלה לטומאתה לא מהדרינן לקביעותא שהיתה מוחזקת לאכול בתרומה [ומכ"ש דא"ש טפי להנך רבוותא דסברי מחזיקין מאיסור לאיסור דלדידהו איכא למימר דאפילו חזקת איסור יש לה לפוסלה מן התרומה מחמת ביאת הספק כיון שקודם שטבלה היתה אסורה לאכול בתרומה דספק טומאה ברה"י כודאי טומאה מחזיקין מאיסור טומאה לאיסור פסול ובמק"א ביארנו דמטומאה לאיסור לא מחזקינן]:
ואף שהתוס' בב"ק (דף י"א) גבי שליא שיצאה מקצתה דמבואר שם דאי יש מקצת שליא בלא ולד אין מטמאין לה מראשון משום דהוי ס"ס ספק אין כאן ולד כלל ספק ליכא רוב ולד ואי אין מקצת שליא בלא ולד ולא הוי אלא ספק אחד אם יש כאן רוב ולד או לא מטמאינן לה מראשון והקשו דממ"נ ברה"ר ספק א' נמי טהור וברה"י ב' ספיקות נמי טמא. ותירצו דמיירי לבעלה ולא לטהרות משמע דאף דלטהרות ס"ס ברה"י טמא מ"מ לבעלה טהור ולא אמרינן הואיל והוכרחנו לטמא לטהרות למחשבי' להך שליא לולד נטמא גם לבעלה דהא שני האסורין בחד מילתא תליא) התם שאני דטהרות ובעלה תרי מיני איסורי נינהו וטומאה לחוד ואיסור לחוד אבל הכא דספק טומאת הבן ט' וספק פסולו בביאתו הוא הכל לענין אכילת תרומה ובאכילת תרומה עצמה אנו דנין ע"ז וע"כ בזה אני אומר דכיון שהחזיק ספק טומאה לודאי בן ט' מהני נמי לענין ספק הפסול ואף אם נבעלה להספק בן ט' ברה"ר מ"מ כיון דרוב פעמים נבעלת ברה"י ולא שכיחא ברה"ר אסרו רבנן לתרומה ולא מוקמינן אחזקה ומיושב היטב קושיית התוס' בהא דלא מוקמינן אחזקה לתרומה ודו"ק:
ועיין בנוב"י מה"ק (סימן נ"ב) שכתב דלהכי כתמים טמאים אף דמה"ת בעי הרגשה ומדרבנן בעלמא טמאה בלי הרגשה והוי ספק דרבנן מ"מ הואיל דלענין טומאה הוי ספק דאורייתא דמקור מקומו טמא מוכרחים אנו לטמא אף לבעלה אף דלבעלה הוי ספק דרבנן: