שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק אבן העזר · סימן קעד
שאלה בדבר יבמה אחת שחלצה לפני כבודו וב"ד ובשעה שצוה עליה כבודו לשוח ולחלוץ המנעל טעתה וסברה שכבודו מצוה לה לרוק ורקקה וכבודו מסופק אם ראה הרקיקה והדיינים בוודאי לא ראו ואחרי העיון בעזהי"ת דברי כת"ר בזה נאמנים כאשר נבאר בעזהי"ת:
הנה בשו"ע אה"ע (סימן קס"ט ס' מ"ח) אם רקקה לפני היבם בפני ב"ד נפסלה מלהתייבם וכן שם (בס' מ"ו) ויש מי שאומר שיש להזהר שלא תרוק היבמה לפני היבם קודם חליצה שלא תהא חליצה פסולה ותהא צריכה לחזור על כל האחין ובסדר חליצה (סט"ו) יזהירו ב"ד את היבמה שלא תרוק בפני היבם עד שתחלוץ אולם המהרש"ל ז"ל ביש"ש כתב שאין להחמיר בזה אם רקקה קודם החליצה וכתב ע"ז שהיא חומרא יתירה דדווקא אם רקקה שלא בשעת חליצה אמרינן דמיפסלא מן האחין אבל בשעת חליצה כשהקדימה הרקיקה לחליצה כיון שעוסקת בחליצה ל"ל בה וע"ז אמרו בין שהקדים רקיקה לחליצה בין שהקדים חליצה לרקיקה מה שעשה עשוי:
והנה נחזי אנן בש"ס דיבמות (דף ק"ד) שלחו לי' לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ ופריך מני אלימא ר"ע ומה במקום מצוה וכו' אלא כר' אליעזר וכרבי דאמר שני דברים המתירים כו' ואח"כ פריך ומי אמר ר"ע רקיקה לא פסלה והתניא וכו' ומסיק דפסל מן האחין ופריך מ"ש קרי' ומ"ש רקיקה ומשני משום דקרי' איתא בין בתחילה ובין בסוף ורקיקה ליתא אלא בסוף ויאמרו דרקיקה דבתר חליצה הואי ואתי למישרי חלוצה לאחין ע"ש בגמרא:
והנה דברי אבוה דשמואל יש לפרש בשני פנים או שרקקה ולא חלצה כלל אחר הרקיקה או שחלצה אח"כ רק ששינתה הסדר וקמ"ל אבוה דשמואל דמיד שרקקה נפסלה ונ"מ במה שנפסלה משעת רקיקה דהחליצה הוי חליצה פסולה וצריכא לחזור על כל האחין וכדברי המרדכי שלא כדברי המהרש"ל ז"ל. ונראה לי דוודאי פשטא דלישנא דברייתא בין שהקדים וכו' מה שעשה עשוי משמע כדברי המהרש"ל ז"ל דהא חליצה במושב ב"ד תליא מילתא דהא חלצה ולא רקקה חליצה כשירה ואין צריכה לרוק אחרי שנתפזרו הב"ד כמ"ש רש"י ז"ל ד"ה אאימורים וז"ל שם ה"נ נימא אע"ג דלאו מעשה חשוב באיש הוא הואיל ואפשר לרוק ליעכב וקאמר ר"ע לא מעכב עכ"ל ולא אמרינן שאכתי מוטל עליהם לקיים מצות רקיקה משום דכיון שנתפזרו מושב ב"ד נגמר מעשה החליצה ואף אם תרוק לא יקויים בזה מצות רקיקה וכמ"ש הב"ש (בס"ק פ"ד) בשם ר' ירוחם ז"ל דהא דאמרינן דרקקה וקלטתו הרוח אינה כלום זהו דווקא לכתחילה אבל אם נתפזרו הב"ד והלכו להם כשירה עי"ש וכיון דחזינן דגמר מצות חליצה בקביעות ישיבת ב"ד תליא מילתא וודאי דאיכא למימר דרקיקה שלא נעשה אח"כ מעשה החליצה שפיר פוסלת מן האחין למהוי חליצה פסולה אבל רקיקה שנעשה מעשה חליצה אחריו באותו מושב ב"ד אינה פוסלת מן האחין דמעשה חליצה כדין עשתה רק ששינתה הסדר וע"ז אמרו בין שקדמה וכו' מה שעשה עשוי:
והכי משמע לי מלשון רש"י ז"ל בהא דפריך שם (בדף ק"ד) מני אילימא ר"ע השתא במקום מצוה דאיכא למימר מידי דהוה אאימורים דכי איתנהו מעכבי וכי ליתנהו לא מעכבי אמר ר"ע לא מעכבי מאחין איפסלא ופירש"י ז"ל ע"ז ומה במקום מצוה בשעת חליצה שהרקיקה מצוה והאי לישנא וודאי משמע דמילתא דאבוה דשמואל וודאי מיירי שהרקיקה הי' שלא בשעת חליצה ופריך עליו מק"ו מרקיקה בשעת חליצה דמה בשעת חליצה לא מעכבא כש"כ שלא בשעת חליצה שאינה פוסלת מן האחין וכיון דאבוה דשמואל מיירי רק שלא במקום מצוה שרקקה שלא בשעת חליצה ולא חלצה כלל אחר הרקיקה וודאי דאין ללמוד ממנה פסול מן האחין בהקדמת רקיקה לחליצה וכדברי מהרש"ל ז"ל:
ועוד אי נימא דאבוה דשמואל מיירי שרקקה ואח"כ חלצה ואשמעינן דמשעת רקיקה נפסלה מן האחין והויא חליצה פסולה קשה טובא דהא בעי למימר הטעם משום דסובר כר"א וכרבי דשני דברים המתירין מעלין זה בלא זה א"כ תקשה בחלצה כסדר נמי נימא דבחליצה נפסלה מן האחין. ובשעת רקיקה הוי חליצה פסולה וצריכא לחזור על כל האחין וע"כ דזה אי אפשר לומר דהא דרשינן בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים ואם נימא דמפסלא מן האחין בחליצת מנעל צריכא לחזור משניהם. ואף דזהו רק מדרבנן דמדאורייתא חליצה פסולה אין צריכה לחזור על כל האחין מ"מ דבר שהוא מפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור כמ"ש הט"ז ביו"ד (סימן קי"ז) וא"כ ברקקה ואח"כ חלצה נמי פשיטא דאינו פוסל מן האחין כיון דהם שני דברים המתירים וכמו שלא גזרו לפסול מן האחין בחלצה ברישא ה"נ לא מסתבר לגזור ברקקה ברישא דהא לר"א חליצה ורקיקה כי הדדי נינהו ותרווייהו מן המתירים נינהו:
ול"ד למ"ש בב"ק (דף ע"ב) כי שחט בה פורתא אסרה אידך מחתך עפר בעלמא הוא והקשו התוס' דכל שוחט בחוץ נמי נימא הכי ותירצו דבהכי חייבי' רחמנא והיינו היכא דליכא איסור אחר משא"כ הכא דאיכא איסור אחר מבלעדי שחוטי חוץ אמרינן מחתך עפר בעלמא הוא וה"נ נימא דהיכא דעשה כסידרן לא איכפת לן במה שנפסלה במתיר הראשון והוה חליצה פסולה דז"א דהתם ניתוסף איסור אחר אמרינן בהכי לא חייב רחמנא אבל הכא לא ניתוסף איסור אחר רק שעשה שלא כסידרן וכמו שלא נוכל לגזור בעשה כסדרן כן לא גזרינן בשלא כסדרן:
ועוד נראה לי דאפילו אם סובר דנפסלת מן האחין ונ"מ לענין חליצה פסולה מ"מ בזה לא קיי"ל כוותי' דאיהו קאמר רק אליבא דר' אליעזר דרקיקה מעכבא ואליבא דרבי דאמר שני דברים המתירים מעלין זה בלא זה וכיון דהרקיקה מעכב הוא מעצם המתיר ויש בו כח לפוסלו מן האחין ולמיקם עלה בלא יבנה אבל לדידן דקי"ל כר"ע דרקיקה אינה מעכב אינו פוסל מן האחין ודבר זה עולה גם במסקנא דלר"ע לא פסיל כיון דאינו מעכב [והא דלא קיי"ל בהא כאבוה דשמואל דפוסק כר"א משום ר"י א"ש פסק בנדה (ד' ז' ע"ב) כר"א רק בארבע] והש"ס דפריך מי אמר ר' עקיבא רקיקה לא פסיל והתניא רקקה ולא חלצה חליצתה פסולה והיינו מן האחין כדמסיק שם ומשום גזירה דרקיקה ליתא אלא לבסוף אמרי דרקיקה בתר חליצה הוא אינו חוזר כלל ממה שאמר בתחילה דאבוה דשמואל קאי אליבא דר"א ואליבא דרבי אבל לר"ע לא פסיל:
וזה קאי גם אליבא דמסקנא ואבוה דשמואל דאמר יבמה שרקקה תחלוץ שנפסלה מן האחין היינו מדאורייתא מפני שהרקיקה היא מן המתירין משום דהוא מיירי ברקקה ואח"כ חלצה דשינתה הסדר ובזה לא שייך הך גזירה שמא יאמרו רקיקה דבתר חליצה הוא דהא באמת חלצה אח"כ ולא תנשא כלל לאחין מחמת עיקר החליצה ולא פסיל אלא לר"א ואליבא דרבי אבל לר"ע באמת לא פסיל רק שהש"ס מסיק על מה שהקשה ומי קאמר ר"ע לא פסיל והתניא רקקה ולא חלצה פסולה מן האחין אף לר"ע וע"ז מסיק דלר"ע נמי פסול ברקקה ולא חלצה משום גזירה דאם מתירין אותה להנשא לאחין אחר הרקיקה יאמרו דרקיקה דבתר חליצה הואי ואתי למישרי חלוצה לאחין וכ"ז דווקא ברקיקה בלא חליצה דשייך הך גזירה אבל ברקיקה קודם חליצה רק ששינה הסדר לא שייכי הך גזירה דהא לא תנשא לאחין כלל משום שהיתה כבר חליצה שלימה ולא פסלה אבוה דשמואל אלא משום דסבר כר"א דאמר רקיקה מעכבי וכרבי וכו' אבל אנן דקיי"ל כר"ע אם רקקה מקמי דתחלוץ לא נפסלה מן האחין משום דרקיקה אינה מעצם המתיר וגם לא שייכי הכא הגזירה דרקיקה דבתר חליצה וכדאמר הש"ס מעיקרא:
ונראה לי דאף לפמ"ש הר"מ ז"ל (בה' יבום וחליצה פ"ד שהחליצה והרקיקה הם המתירים ולדבריו ז"ל לכאורה רקיקה פוסל מן האחין מה"ת כיון שהוא מעצם המתיר מ"מ הא כבר תמה עליו הה"מ ז"ל שהוא נגד הש"ס דבש"ס קאמר בהדיא דלר"ע לא מדמינן לה לאימורים ואף כי איתנהו לא מעכבא והוצרך לומר בטעמא דרקיקה דפוסלת משום דליתא אלא לבסוף ואמר רקיקה דבתר חליצה הוא ואתי למישרי חלוצה לאחין ואם נימא דרקיקה הוי מעצם המתיר לא הוי צריך לטעמא דגזירה וז"ל הרמב"ם רקקה בלבד שלא חלצה ולא קראה או שרקקה וקראה ולא חלצה הרי זו כחליצה פסולה קראה היא והוא ולא חלצה ולא רקקה לא עשה כלום שנאמר ככה יעשה לאיש שהמעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת. והה"מ כתב עליו וקשה דמשמע דמסקנת הגמרא בהדיא דרקיקה אינה פוסלת אלא מדרבנן והטעם אמרו שם משום דאין דרך רקיקה אלא לאחר חליצה הלכך אי לא הוי פסול אתי לאיחלופי בחלוצה דעלמא להתירה לאחין ועוד קשה דהא ר"ע לא דריש דבר שיש בו מעשה לבד אלא דבר שיש בו מעשה באיש דהיינו חליצה בדווקא ור"א דדריש דבר שיש בו מעשה ס"ל דחליצה בלבד חליצתו פסולה וכיון דקיי"ל כר"ע איך כתב רבינו דרשתו של ר"א וצ"ע עכ"ל הה"מ ז"ל ובאמת ששתי הקושיות חמורות הן למאוד:
וראיתי להגאון מהר"מ אלשיך ז"ל בתשובה (סימן צ"ב) שכתב ליישב קושיית הה"מ ז"ל דהר"מ דחה סוגיא זו מהלכה מהנהו עובדי דאמוראי שהדחיקו להטעות את היבם שאין הגון לה וא"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה וכו' כדי לפוסלה והקשה הרא"ש אמאי הוצרכו להטעם כיון שהיבם והיבמה עמדו לפניהם יאמרו להיבמה שתרוק לפניהם ונפסלה מלייבם ואח"כ יכפוהו לחלוץ ואי לית להו להנהו אמוראי להא דאבוה דשמואל א"כ לאו הילכתא הוא והרי"ף הביאה לפסק הלכה ותירץ הרא"ש דהא דלא אמר לרוק משום דמסיק לעיל דכי חזינא שחלצה סנדל לאחד מהם חיישינן שמא כוונה אבל בלא כוונה לא מהני חליצת סנדל לפסול וכ"ש רקיקה דוודאי לא פסיל בלא כוונה והני עובדא דלקמן דידעי בהו שלא הי' רוצה לחלוץ רקיקה לא פסלי שידוע שלא כיון עכ"ל הרא"ש ז"ל וסובר הר"מ ז"ל דכיון דמוכח מהנהו אמוראי דרקיקה בלא כוונה לא פסלה א"כ ע"כ דאין הטעם פסול הרקיקה משום דאתי לאיחלופי ברקיקה דבתר חליצה דאם הי' הטעם משום דאתי לאיחלופי הי' פוסל אף בלא כוונה דמאן דחזי לא ידע אי מכווני או לא וכמו דטעי מאן דחזי וסובר דרקיקה דבתר חליצה היא, ה"נ טעי וסבר דמיכווני ומזה הוכיח הר"מ ז"ל דרחב"א ואביי ור"פ לא סבירא להו הך שינויא דאתי לאחלופי אלא סברי טעמא דאבוה דשמואל דרקיקה פוסל מן האחין הוא מלישנא דקרא דככה יעשה דבר שהוא מעשה מועיל דאף דדרשינן דבר שהוא מעשה באיש מעכב ורקיקה לאו מעשה באיש מ"מ כיון דכתיב ככה יעשה דרשינן תרווייהו דבר שהוא מעשה באיש מעכב ודבר שהוא מעשה ולאו באיש אינו מעכב אבל גורם המתיר וקריאה שאינו מעשה כלל אינו לא מעכב ולא מתיר ושני התיבות דרשינן תיבת ככה ותיבת יעשה ולהכי רקיקה פוסל הואיל והוא מתיר ואינו פוסל אלא אם כוונו אבל אם היה הטעם משום איחלופי אין שייך לחלק בין כוונו ללא כוונו דמאן דחזי לא ידע אם כוונו ע"כ דברי הגאון מהר"מ אלשיך ז"ל:
והנה במה שפירש לישנא דקרא דככה יעשה דדרשינן ככה ודרשינן יעשה, בעה"י כוונתי לדעתו הגדולה בזה. אולם עדיין דברי הר"מ ז"ל אינם מיושבים דדוחק לאמר דהר"מ דחה כל הסוגיא מה דפשיטא להש"ס בתחילה דלר"ע לא פסיל ומה דמסיק אח"כ דפסיל מדרבנן ובדה מלבו טעם אחר מחמת קושיות הרא"ש מהנהו אמוראי דלא צוו לרוק) ועוד תימא שלא הרגישו שיש בדברי הר"מ גופא קושיא וסתירה שדבריו סותרין זה את זה דמעיקרא קאמר ברקקה ולא חלצה הרי זו כחליצה פסולה והאי לישנא וודאי משמע דלא ממש חליצה פסולה היא מדאורייתא אלא כחליצה פסולה והיינו מדרבנן ולבסוף מסיק מקרא שהרקיקה הוא שמועיל מדכתב ככה יעשה וטעם זה מהני לפסול אף מדאורייתא:
ולי נראה ליישב דברי הר"מ ז"ל שמפרש הסוגיא דלא כרש"י ז"ל ודעתו ז"ל וודאי דרקיקה הוא מעצם המתיר אע"ג דילפינן מקרא דלא מעכב מ"מ דמי לאימורים דכי איתנהו מעכב וכי ליתנהו לא מעכב ומה דאמר הש"ס דאפילו איתנהו לא מעכבי קאי אהיכא דחלצה ולא רקקה ונתפזר מושב ב"ד וכמ"ש רש"י ז"ל דאע"ג דאפשר לרוק והיבם והיבמה הם כאן אפ"ה א"צ לרוק והוא מטעם כיון שנתפזר מושב ב"ד נגמר מצותו ואפילו אם תרוק אח"כ לא שייכא רקיקה זו במצות חליצה מפני שכבר נגמרה בהתפזרות מושב ב"ד ופריך הש"ס שפיר אאבוה דשמואל דאמר רקיקה פסלה מן האחין ומה במקום מצוה דאיכא למימר מידי דהוה אאימורים דכי איתנהו מעכב ואפ"ה אמרינן דלא מעכב אע"ג דאפשר לרוק והיינו ע"כ מטעם שכבר נתפזר מושב ב"ד אין הרקיקה מצוה וא"צ לרוק אע"פ שאפשר עדיין לרוק א"כ כ"ש דשלא בשעת חליצה שאין הרקיקה פוסלת שאין בה שום סרך מצות חליצה אף לפסול זה קושית הש"ס שם והיינו אחרי שנתפזרו מושב ב"ד אבל הרקיקה דבתר חליצה כסדר מצותו בשעת מושב וודאי דיש בה מעצם המתיר כמו אימורים דאע"ג דלא מעכבי כי איתנהו הם מעצם המתירין בשר באכילה ומצינו נמי גבי שחיטה שהוא הכשר כה"ג שאם שחט רובו של סימן כשר והוי הכשר שחיטה ברוב סימן ואם שחט גם מיעוט בתרא בעינן למימר בחולין (דף ל"ב) ששהייה ודרסה פוסל בו וע"כ דאם שחט כל הסימן הוי כולו מהכשר שחיטה ופוסל בו כל הדברים הפוסלים בשחיטה וה"נ ברקיקה אם לא רקקה חליצתה כשירה ואם רקקה הוי גם הרקיקה מעצם המתיר:
ושפיר כתב הר"מ ז"ל שרקיקה והחליצה מתירין והיינו רקיקה דבתר חליצה שפיר דמי לאימורין דבתר זריקה דכי איתנהו מעכב וכ"ז ברקיקה דבתר חליצה אבל רקיקה לחוד בלא חליצה אין בה שום כח מתיר כמו אימורין שהקטירן בלא זריקת דם ולהכי לא פסלי מן התורה אף לרבי דסבר שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה משום דרקיקה לחודא אין בה שום מתיר כלל כיון דלא מעכבא ולאימורין נמי לא דמי כיון שלא היתה בתר חליצה רק דמסיק הש"ס דפסיל מדרבנן ופריך מ"ש מקריאה דלא פסלה וע"ז משני רקיקה דליתא אלא לבסוף אתי לאיחלופי ברקיקה דבתר חליצה והיינו דכיון דהוא לבסוף אחר החליצה להכי היא מעצם המתיר כמו אימורין דאחר שעשתה זריקה עיקר המתיר גומרת הקרבת האימורין את המתיר וכן חליצה שעשתה ההיתר הרקיקה גומרת וכיון שהרקיקה גומרת המתיר להכי גזרו שרקיקה לחודא אף שאין בה סרך מתיר כשהיא לחודא מ"מ אתי לאיחלופי ברקיקה שהיא בסוף שהיא מתרת ואם נימא דרקיקה לחודא לא פסלה אתי לאיחלופי דכיון שרקיקה מתרת ולא פסל אאחין יאמרו דגם חליצה לא פסל. אבל קריאה דאיתא בין בתחילה בין בסוף ואין בה שום מתיר אף כשהוא בסוף דהא בתחילה וודאי דאין סרך מתיר ה"נ לבסוף אין בה שום מתיר לא אתי לאיחלופי ואם נימא דקריאה אינו פוסל מן האחין לא ילמדו ממנה חליצה וקריאה גמורה משום דידע דקריאה אין בה שום סרך מתיר בין שהיא בתחילה בין שהיא בסוף דכמו דבתחילה לית בה מתיר כך אין בה מתיר בסוף וכיון שאין בה מתיר להכי אם קראה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש וזה שכתב הר"מ ברקקה ולא חלצה הוא כחליצה פסולה ופסול מפני שהרקיקה היא המתרת עם החליצה ולהכי גזרו כשהיא לחודה משא"כ קריאה שאינה מתרת אף עם החליצה להכי לא גזרו בה ופירוש זה מתיישב יותר מפירש"י ז"ל דרש"י ז"ל פירש דברקיקה כשיראו רקיקה יאמרו שהי' גם חליצה בתחילה דא"כ גבי קריאה נימא אם קראה קרי' דבסוף לחוד פוסל מן האחין שיסברו שהי' חליצה בתחילה ועוד דאטו קיימינן באדם שיראה רק הרקיקה או הקריאה ולא יראה מה שנעשה מקודם או אח"כ אבל לפי מה שפרשנו בדעת הר"מ ז"ל א"ש טפי דאתי לאחלופי רקיקה לחודא בחליצה לחודא:
ומה שלמד הר"מ ז"ל דחליצה ורקיקה הן מתירין מככה יעשה דדבר שהוא מעשה מתיר אע"ג דלר"ע דרשינן דמעשה שהוא באיש מעכב והיינו חליצה ולא רקיקה היינו דווקא לענין ככה עיכובא בעינן מעשה באיש שזהו חליצה אבל לענין מתיר תרווייהו מיקרי מתיר החליצה והרקיקה מידי דהוי אאימורין ומגופא דקרא משמע הכי דהא כתיב ככה יעשה משמע שהמעשה הוא המתיר רק שמעשה שהוא באיש כתיב בה ככה לעכב אבל מעשה שאינו באיש אינו מעכב אבל מתיר הוא בוודאי דהא איצטריך למיכתב שאינו מעכב מכלל שהוא מן המתירין אלא שאינו מעכב ודמי לאימורין שאינו מעכב ומתיר אבל דבר שאינו מעשה כלל כמו קריאה אינו מתיר כלל דפליג קרא דבר שהוא מעשה מדבר שאינו מעשה ובכל זה מודה גם ר' עקיבא:
ומה שיליף הרמב"ם הך סברא דקריאה אינו מתיר ורקיקה מתיר מקרא דככה יעשה דמשמע דהעשי' היא המתיר. ובגמרא לא אמרו הך טעמא רק אמרו דרקיקה שהיא לבסוף שייך למימר בה שהיא מתרת כמו אימורין וקריאה שהיא גם בתחילה אינה מן המתירין כלל ולא יליף ג"כ מפשטא דקרא דככה יעשה כמו שלמד הרמב"ם ז"ל:
נראה לי לבאר ג"כ על נכון דהנה התוס' הקשו שם ביבמות (דף ק"ה) בד"ה ככה דיליף ר"א מככה יעשה דבר שהוא מעשה מעכב לאפוקי קריאה וא"ת למ"ד עקימת פיו הוי מעשה היכי ממעטינן קריאה ודחקו עצמן בזה ול"נ דלק"מ דהא אמרינן בסנהדרין (דף ס"ה) דפריך לר"י מ"ש דכפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה ועקימת שפתיו לא הוי מעשה גבי מגדף ופטר לי' מחטאת ואמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ופירש"י ז"ל דעיקר חיוב הבא עליו תלוי בלב שהוא מתכוין לברך ה' ואפילו מברך ד' כל היום ואין בלבו כלפי מעלה אלא שהעלה את השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקללו אינו מתחייב ולפ"ז בדבר שעיקר מחשבת הלב אין הדיבור מתחשב מעשה ולפמ"ש בתשובה דעיקר הקריאה הוא מה שאינו רוצה ליבמה ומינה ילפינן עיקר הדבר שהצריכו בחליצה כוונה כדאמרינן בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד והיינו דגלי קרא שיכוון בלבו שרוצה להוציאה בחליצה זו ויאמר כן בפיו ואפי' לר"ל דסבר דברייתא דחליצה מוטעת כשרה מיירי בחלוץ לה ובכך אתה כונסה וכשרה החליצה בלא כוונה הוא נמי משום דסובר דכמו דאם לא קרא הוא ולא היא כשרה ה"נ אם לא כיון בלב נמי החליצה כשרה בדיעבד אבל לכתחילה מודה דבעי כונה כמו דבעינן קריאה לכתחילה (ור"י סבר אע"ג דקריי' והוצאות הדברים בפה לא מעכב מ"מ כוונה בלב מעכב] וכיון דעיקר הקריאה היא בכוונת הלב לפוטרה דמי ממש למגדף הואיל וישנו בלב לא הוי עקימת שפתיו מעשה לרבנן דפטרי מגדף מחטאת ושפיר יליף ר"א דקריאה לא מעכב מככה יעשה משום דקריאה לא מיקרי מעשה:
ובזה מיושב גם דברי הר"מ ז"ל דהש"ס דקאי לשנויי הברייתא דקתני בה אליבא דר"ע דרקיקה פסלה וקרייה לא פסלה לא הוי מצי לשנויי הטעם שכתב הרמב"ם ז"ל מפשטא דקרא דכתיב ככה יעשה משמע שהמעשה היא המתיר דהיינו הרקיקה והחליצה רק דלענין עיכובא בעינן מעשה שהוא באיש אבל לא קריאה שהיא אינו מעשה דהא אנן לר"ע קיימינן ולר"ע מחייב חטאת גבי מגדף (בפ"ק דכריתות) אע"ג דישנו בלב הרי דאף דבר שחשב בלב מקרי מעשה ולהכי הוצרך הש"ס לתרץ דמסברא ידעינן שהרקיקה יכולה להיות מן המתירין שהיא רק לבסוף ודמי לאימורין אבל קרייה ישנו בין בתחילה ובין בסוף וכמו דקריאה דבתחילה אינה מן המתיר שלא דמיא לאימורין ה"נ קרייה דלבסוף אבל לדידן דפסקינן כרבנן ופטרינן מגדף מחטאת משום דדבר שישנו בלב לא הוי עקימת שפתיו מעשה שפיר כתב הר"מ ז"ל כיון דכתיב ככה יעשה דמשמע שהמעשה הוא המתיר ממעטינן קריאה שאינה מעשה כלל ואינה מן המתירין ולא הוצרכנו להך סברא שישנו בתחילה אלא מגופו דקרא מוכח הכי ולהכי רקיקה פסלי וקריאה לא פסלי ונתבארו דברי הר"מ ז"ל על מכונן מכל מה שהשיגו עליו:
ומעתה הרי נתבארו דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש דרקיקה מתרת היינו דווקא רקיקה דבתר חליצה אבל רקיקה גרידא או רקיקה דמקמי חליצה אינה מתרת וכיון דאינה מתרת אין בה כח לפסול מן האחין ומטעם גזירה דלמא יאמרו רקיקה דבתר חליצה הוא נמי לא שייך למפסל כאן כיון דבשעת מעשה החליצה גופא הואי ובלאו הכי לא תנשא לאחין משום החליצה. ואף אם נימא לדעת הר"מ ז"ל דדווקא רקיקה בלא חליצה כלל אינו מתיר אבל רקיקה דמקמיה חליצה נמי מתיר ול"ד לאימורין שהקטירן קודם זריקה דהתם קודם הזריקה לאו קרבן הוא כלל וכיון דפוסל מן האחין משעת רקיקה מן התורה יש לומר דהוה חליצה פסולה וצריכא לחזור על כל האחין מ"מ כבר כתבנו דאם הרקיקה דקמי חליצה הוי מתיר וודאי דאין שייך לחלקה מעיקר החליצה ולאמר שתפסול מן האחין דהכל מעשה חליצה חדא הוא:
והכי משמע בסנהדרין (דף מ"ט) דאין שום חילוק בין הקדים חליצה לרקיקה או רקיקה לחליצה ולדברי המרדכי הא איכא טובא בינייהו דבהקדים רקיקה לחליצה הוי חליצה פסולה וצריכא לחזור על כל האחין:
ועוד נראה דאף לפי דברי המרדכי דאם קדמה רקיקה הוי חליצה פסולה וצריכה לחזור על כל האחין. היינו דוקא אם רקקה לפני הב"ד קודם הקריאה ולא התחילו עדיין מעשה החליצה ופוסלת מן האחין אבל בנ"ד שרקקה אחר שקראה מאן יבמי ולאחר שקרא הוא לא חפצתי שכבר התחיל מעשה החליצה ודאי דחשבינן מעשה הרקיקה והחליצה מעשה אחת ומקרי רק שנוי הדבר ומה שעשה עשוי:
ועוד לפמ"ש כת"ר שהב"ד לא ראו הרקיקה א"כ יש לנו סניף להקל ע"פ דעת הב"ח שהביא הב"ש (בס"ק ל"ט) דאם לא ראו הדיינין הרקיקה פסול לדעת התוס' אף בדיעבד וצריך לחזור ולרוק שהתוס' הקשו שם אברייתא דחולצת מן הסומא כשרה פשיטא ותירצו דה"א דלעיני קאי נמי איבם ע"ש משמע מדבריהם דאי הוי קאי לעיני איבם הוי מיפסל בדיעבד אם לא ראה היבם א"כ אם לא ראו הדיינין נמי פסול בדיעבד ומה שחלק עליו הב"ש וכתב דכונת התוס' דהוי פסול בדיעבד הוא משום שלא ראה חליצת המנעל אבל ראית הרקיקה ודאי דלא מפסיל בדיעבד דהך דרשא לעיני הזקנים וירקה הוי רק אסמכתא בעלמא תמיהני מאוד דהא קאמר בר"פ מצות חליצה) ואידך האי לעיני מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדרבא דאמר צריכי דייני למחזי רוקא כי נפקא מפומא דיבמה ואידך נמי מיבעי ליה לכדרבא אין הכי נמי אלא הדיוטות מנ"ל וכו' ע"ש בגמרא הרי משמע בהדיא דדרשה דרבא דרשה גמורה היא א"כ ממילא מוכח ממ"ש התוס' דאי הוה אמינא דלעיני קאי גם איבם נפסל חליצת סומא אף בדיעבד ה"ה היכא שהב"ד לא ראו הרקיקה נמי מיפסל בדיעבד:
ומעתה כיון דעיקר דין דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין הוא רק מדרבנן כמ"ש החכם צבי והב"ש ז"ל הרי יש לנו עמודים למסמך עלייהו במידי דרבנן הלא המה דעת היש"ש דזה אינו פוסל מן האחין כלל ודעת הב"ח לשיטת התוס' דאם לא ראו ב"ד הרקיקה לא הוי רקיקה כלל וממילא דאינה פוסל על האחין ודעת התוס' דלא מיקרי חליצה פסולה אלא באחות זקוקה או בעלת הגט אבל משום שאינה יכולה להתייבם לא מקרי חליצה פסולה וגם אחרי שחלקנו שדעת המרדכי גופא הוא אם היה הרקיקה קודם הקריאה אבל לא אחר הקריאה שכבר התחילה מעשה החליצה לכן נראה לי דיש לנו הרבה יסודות להקל בזה בחשש איסור דרבנן בפרט שכתב כת"ר דהוה מקום עיגון ולדעתי יכול כבודו להתירה להנשא לשוק וכדעת כת"ר במכתבו הנחמד והש"י יאר עינינו במאור תורתו ויצילנו משגיאות כנפש ידידו הדורש שלומו באהבה ומבקש סליחתו על איחור מכתבי: