אור ברסלב
שות עונג יום טוב חלק אבן העזר

שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין

חלק אבן העזר

חלק חושן משפט

סימן קכ

שאלה אשת איש שנתעברה מכהן בוודאי אם יש על הולד הממזר דין כהונה לטמא למתים ולישא גרושה או דין חלל:

תשובה אם נתעברה ממנו בביאה שני' הרי הוא חלל וחלל וודאי דמותר לטמאות למתים כדאמרינן בקדושין (דף ע"ח) כהן הבא על אחותו משוי לה זונה חללה לא משוי לה חזר ובא עלי' משוי לה חללה א"כ אם נתעברה מביאה שני' שנעשית חללה הולד חלל אבל מביאה ראשונה שבא עלי' הכהן אין הוולד חלל רק ממזר וכ"כ הר"מ ז"ל (פ' י"ט מה' איסורי ביאה ה"ה) ובנתעברה מביאה ראשונה שהולד ממזר ולא חלל יש להסתפק מהו בדין כהונה ומדברי הרשב"א ז"ל (בתשו' סי' כ"ז) משמע לי דממזר נמי אין בו דין כהונה שהקשה לו הרב ר' יצחק הצרפתי ז"ל על הא דאמרינן בתו"כ בפ' אמור יאמר לאמו ולא יאמר לאביו מה ת"ל לאביו מה אמו שהיא מתחללת הוא מטמא לה אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מניין ת"ל לאביו קשיא לי ליטמא לאביו ממ"נ אי אביו הוא שפיר מטמא ליה ואי לאו אביו הוא א"כ ממזר הוא ואינו מוזהר על הטומאה והוא ז"ל תירץ דאצטריך קרא למי שהוא מוחזק עפ"י עדים שהוא כהן ואח"כ בא אחד לאח"ז ואמר עליו שהוא אביו ונוהג עמו כאב ומת ובא ליטמא לו שבקינן ליה והרשב"א ז"ל תירץ לו דכוונת התו"כ דאי לאו קרא דאביו הו"א דאף דודאי אביו באמת הוא והוא עומד ומשמש ע"ג המזבח אפ"ה לא יטמא לו משום דגבי טומאה לא שרי קרא לטמאות אלא בידוע שהוא אביו ולא כשהוא אביו מחמת חזקה דאם אנן לא ידעינן שהוא אביו אלא מטעם חזקה אסור לטמאות אף שהוא באמת אביו עי"ש בדברי הרשב"א ז"ל שהאריך בזה הרי מוכח מדבריהם דממזר אף שהוא בנו של כהן אין בו דין כהונה כלל דאי נימא דממזר יש בו דין כהונה ואסור לטמאות למתים א"כ מאי קשיא להו להנך רבוותא ז"ל דליטמא ממ"נ דכיון דבהך הו"א הוי אמרינן דלא אזלינן בתר רובא וחיישינן דילמא לאו אביו הוא א"כ בעינן למיחש שמא אמו זינתה מכהן ונתעברה מביאה ראשונה דהוי הולד ממזר ולא חלל ויש בו דין כהונה ואסור לטמאות לבעל אמו שמת דלאו אביו הוא ומדקשי להו להנך רבוותא ליטמא ממ"נ ש"מ דסבירא להו ז"ל דממזר אין בו דין כהונה אף אם הוא בן כהן ושפיר הקשו ליטמא ממ"נ אפילו אם נתעברה אמו בזנות מכהן:

ולכאורה יש לעיין בהא דאמר במדרש רבה בפ' נשא דאמר רב הונא דבזנות איכא עבירת כל העשרת הדברות וא"ל תלמידיו איך הוא עובר על איסור שבת והשיב להם דמשכחת לה חילול שבת כיצד כהן יש לו אשה וישראל נואף בא עליה והיא יולדת בן סבורים שהוא בנו של כהן והוא עומד ומשמש בביהמ"ק ומעלה עולה בשבת ומחלל את השבת:

ומדנקט ישראל בא עלי' ולא נקט כהן אחר בא עלי' משמע דאם כהן אחר בא עלי' אף דהולד הוי ממזר אפ"ה יש בו דין כהונה ואם משמש ע"ג מזבח הקרבן כשר ואף דאם נתעברה מביאה שני' הוי הולד חלל ג"כ שמביאה ראשונה כבר נעשית זונה וכמ"ש לעיל מקדושין (דף ע"ח) מ"מ ניחא לי' למינקט שבא עלי' ישראל דאז אף אם בא עלי' ביאה אחת ונתעברה נמי עבודת הולד פסול דהא הוי זר גמור מ"מ מוכח דאם בא עלי' כהן אף דהוי הולד ממזר מ"מ יש בו דין כהונה:

ונראה דלאו ראי' היא דאיכא למימר דלעולם ממזר הבא מכהן דינו כחלל לענין כהונה מיהו כיון דקיי"ל גבי חלל בקדושין (דף ס"ו) דאם הי' עומד ומשמש ע"ג מזבח ונודע שהוא בן גרושה וחלוצה עבודתו כשרה וילפינן לה מקרא דברך ה' חילו אף חללין שבו עי"ש א"כ אף ממזר מכהן אף שיש לו דין חלל ואין בו דין כהונה מ"מ אם לא נודע מפסולו עבודתו כשירה כמו חלל דכיון שהוא בן כהן רק שיש בו דין ממזרות שפסול לכהונה אכשרי' רחמנא בלא נודע פסולו ולהכי נקט המדרש שבא עלי' ישראל דהוי זר גמור ועבודתו פסולה אבל בא עלי' כהן הי' עבודתו כשירה אף שהוא ממזר כיון שלא יתברר פסולו ולא יוודע שזינתה ואף שהתוס' והרשב"א ז"ל בחידושיו לקדושין שם הקשה אמאן דיליף מקרא דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר ובין זרע פסול מהא דאמרינן (דף ו') וזרע אין לו אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מניין וחילק דדוקא פסול חללות מיקרי זרע אבל פסול ממזרות לא מיקרי זרע להכי גבי זרע אין לו איצטרך קרא לרבויי זרע פסול ממזרות וא"כ יש לאמר דבפסול ממזרות עבודתו פסולה אף אם לא נודע פסולו מ"מ הא התוס' תירצו שם בענין אחר דלהכי מרבינן הכא זרע פסול משום דזרעו מיותר ולא מחלקי בין פסול חללות לפסול ממזרות ועוד דאפשר דר"ה במדרש סובר כר' ינאי דיליף לא נודע מקרא דכתיב אל הכהן אשר יהי' בימים ההם דהיינו כשר ונתחלל ולדידי' ודאי דאין חילוק בין פסול חללות לפסול ממזרות דכל שהוא מוחזק לן לכהן עבודתו כשירה אף שבאמת אינו כהן ולא הוי חילול שבת כלל להכי נקט שבא עלי' ישראל:

ונראה לי להביא ראי' דדמי פסול ממזרות לפסול חללות להכשיר עבודתו כ"ז שלא נודע פסולו מסתמא דהש"ס דכתובות (דף י"ד) דקאמר איזה היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים הא חלל כשר ופריך מ"ש הני דאורייתא חלל נמי דאורייתא ואם נימא דיש חילוק בין חללות לממזרות א"כ אמאי מקשה דילמא להכי החמירו בספק ממזרות משום דבממזרות עבודתו פסולה אף אם לא נודע משא"כ בפסול חלל עבודתו כשירה כ"ז שלא נודע להכי לא איכפת לן בנתערב ספק חלל. ומדפריך סתמא דהש"ס הכי משמע דאין חילוק גבי פסול כהונה בין פסול ממזרות לפסול חללות:

ויש להסתפק בהא דקי"ל גבי ממזר דממזר וודאי לא יבוא בקהל הא ממזר ספק יבוא בקהל וחדית לנו רחמנא בפסול ממזרות שהספק הוי היתר גמור וכמש"כ הרשב"א ז"ל בתשו' דאף דבכל ספיקא דאורייתא לחומרא לדעת כל הראשונים אבל באיסור ממזרות הוא לקולא אם רק הוא לענין לבוא בקהל אמרינן הכי אבל לענין שפסול לעבודה ספק ממזר נמי פסול לעבודה או דילמא לגמרי שרי רחמנא ספק ממזרות אף לענין עבודה אם הוא בן כהן דלית בי' כלל דין ממזרות ומדברי הר"י הצרפתי והרשב"א ז"ל הנ"ל מוכח דאף אם לא נודע פסולו מ"מ יש בו דין ממזרות לענין פסול כהונה ורק לענין לבא בקהל חדית לן רחמנא הך קולא ולא לענין עבודה דאם נימא דגם לענין פסול כהונה מכשירין לגמרי ממזר ספק. א"כ לא הוי מקשי מידי דהא איצטריך קרא משום דה"א דחיישינן דילמא לאו אביו הוא וזינתה אמו עם כהן ויש לו דין כהן כיון שלא נודע פסולו דלא גרע מספק ממזר דיש בו דין כהונה ואסור לטמאות לבעל אמו דלאו אביו הוא א"ו דלא מהני הא דשרי רחמנא ספק ממזר אלא לבוא לקהל אבל להכשיר עבודתו אם כהן הוא לא מהני ושפיר מקשה הר"י והרשב"א ז"ל דליטמא ממ"נ אפילו אם בן כהן הוא כיון דהוי ממזר אין בו דין כהונה אף דלא נודע לנו שהוא ממזר ודווקא אם עבד עבודתו כשירה כ"ז שלא נודע פסולו כמו שהוכחנו דשוה פסול ממזרות לפסול חללות דרבי קרא להכשיר בדיעבד עבודתו אבל ממזרות יש אף דלא נודע פסולו דלא מכשירינן ספק ממזר אלא לבוא בקהל אבל לא לענין עבודה אם בן כהן הוא וצ"ע בזה:

שוב ראיתי בתשו' הרשב"א ז"ל (סימן אלף ר"א) שנשאל ע"ז בכהן הבא על הערוה אם רשאי הולד לאכול בתרומה. והשיב דאסור לאכול בתרומה אפילו בנתעברה מביאה ראשונה מדאמרינן הכל מודים בבא על חייבי כריתות שהולד פגום מק"ו מאלמנה לכה"ג שאין איסורה שוה בכל ובנה פגום זו שאיסורה שוה בכל א"ד שבנה פגום ופריך מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת ה"נ כיון דבא עלי' עשאה זונה עי"ש בפ' החולץ וא"כ מיקרי פגום לכהונה ואפשר לומר דדוקא לר"י דלא הוי ממזר מח"כ להכי הוי פגום אבל לרבנן דקי"ל כוותי' דהוי ממזר לא הוי פגום דכל היכא דאיכא ממזרות לא מיתפס איסור חללות בהאי וולד וק"ל:

סימן קכא

נסתפקתי בהא דכתב הרמב"ם ז"ל (בפט"ו מהלכות א"ב) הבא על העריות בין בשוגג בין באונס הולד ממזר והוא מהש"ס בחגיגה (דף י' ע"א) דמוקי ברייתא דרשב"מ דאמר מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר דמיירי באונס דלא נאסרה על בעלה ולהכי לא מקרי מעוות לא יוכל לתקון רק משום שהוולד ממזר ולא משום שנאסרה על בעלה הרי שגם באונס הוולד ממזר עכ"ז יש להסתפק דהתם הא מיירי שהבועל הי' מזיד רק שהיא היתה אנוסה אבל היכא ששניהם היו אנוסים ואלו הוי אתי קמן לאמלוכי היינו מורים להם שאינם מחוייבים למסור עצמן למיתה ע"ז כמו לר"י בע"ז (דף כ"ז) דסבר דאף בגילוי עריות בצינעה יעבור ואל יהרג וכן לדידן היכי דלא עביד מעשה דג"כ יעבור ולא יהרג כמ"ש התוס' ביבמות בר"פ הבא על יבמתו אי הוה הולד ממזר אם לא ואף דביבמות פ' האשה רבה (דף קי"ז) אמרינן באשה שהלך בעלה למדה"י הוולד ממזר מדאורייתא מן השני אף שהיו שניהם שוגגים וניסת בהוראת ב"ד. מ"מ התם גם הוראת ב"ד הי' בטעות ע"י העד שהעיד על בעלה שמת אבל היכי שהיו שניהם אנוסים ובהתירא קא עבדי מנלן שיהא הוולד ממזר ואין להביא ראי' מהא דאיתא ביבמות (דף כ"ב) וחייב על מכתו ועל קללתו ופריך הש"ס אקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור ומשני כשעשה תשובה ואם נימא דאם בא על הערוה ושניהם היו אנוסים הוה הולד ממזר לוקמי דמיירי בכה"ג דהוולד הוה ממזר ומ"מ אביו ישראל כשר הוא דהי' אנוס בשעת מעשה דלאו ראיה הוא דבלאו הכי הש"ס משני לה שפיר כשעשה תשובה ואה"נ דהי' יכול לאוקמי בכה"ג תדע דמכאן אין ראי' דהא אפילו אם נימא דהיכא דשניהם אנוסים אין הוולד ממזר אכתי הוי מצי לאוקמי שהי' הוא אנוס והיא מזידה דמקרי עושה מעשה עמך ומ"מ הוולד ממזר א"ו דעדיפא מיניה משני כשעשה תשובה:

ולכאורה יש להביא ראיה מהא דאמרינן בע"ז (דף נ"ד) נעבד באונס אסור וקאמר רמב"ח ה"ד נעבד באונס כגון שאנסוהו עכומ"ז והשתחווה לבהמה דידי' ופריך ר"ז אונס רחמנא פטרי' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ומשני רבא הכל היו בכלל לא תעבדם כשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס הדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפילו וכו' הא כיצד הא בצנעא הא בפרהסיא ופירשו התוס' שם דר"ז הי' סבור כיון שהוא אנוס אף שמחוייב למסור עצמו מכל מקום כיון שפטור ממיתה אין הנעבד נאסר בהשתחוואתו ורבא מסיק דהואיל ובפרהסיא חייב למסור עצמו עכומ"ז קרינא בי' ע"ש בדבריהם ז"ל וע"כ לא פליגי ר"ז ורבא אלא היכא דמחוייב למסור עצמו דהתם סובר רבא דמקרי נעבד הואיל דמחוייב למסור עצמו אבל היכי דאינו מחוייב למסור עצמו לכו"ע לא מקרי נעבד אלמא היכא דרשאי לעבור לא נקבע בהך בהמה דין נעבד כלל דאיסור נעבד הנקבע בדבר העובדין אותו תליא במעשה העובד ואם העובד הי' אסור להשתחוות נמשך בנעבד כח איסור של נעבד ואם העובד הי' מותר להשתחוות לא נקבע בהנעבד שום כח איסור ואי אפשר לאמר דהטעם התם דבאונס לא מיקרי נעבד משום דכיון שהוא באונס הרי לא קבלו עליו לאלוה כלל להכי לא מיקרי נעבד דז"א דהרי לרבא בפרהסיא מקרי נעבד אף שהי' באונס ולא קיבלו עליו באלוה כלל דהא אונס הי' ואפ"ה בצנעא הואיל ומותר לעשות כן לכתחילה לא מיקרי נעבד וא"כ ע"כ דעיקר הטעם דכיון דבצנעה שרי להשתחוות לא מיקרי נעבד וא"כ ה"ה הכא בממזרות דוודאי נמי דכח ממזרות שבוולד תליא בכח האיסור שיש בהאי ביאה דהרי התוס' ביבמות (דף ט') ד"ה והרי הקשו על הא דפשיטא להש"ס בכל דוכתא דלר"ע ח"ל לאו בני חליצה ויבום נינהו ואמאי לימא עשה דחי ל"ת וכן בסוגיא דפ"ק דיבמות משמע דאיצטריך קרא דעלי' לדחות אחות אשה מייבום דאי לאו קרא הו"א דדחה עשה לל"ת לפום הו"א דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וע"כ דאין הוולד ממזר כשבא ע"י ביאת דחיה עשה לל"ת דאי הוי הוולד ממזר אין סברא שיהא הדין שיהא מותר לייבם ויהא הוולד ממזר להרבות ממזרים א"ו כיון דהל"ת נדחה אין הוולד ממזר דבהתירא קא עביד וכיון דאיסור ממזרות תליא בכח איסור הביאה אפשר לומר דכמו דבנעבד היכא שהי' מותר להשתחוות מחמת אונס אין כאן נעבד כלל ה"נ לענין ממזרות כיון שמותר לעבור על האיסור אין כאן ממזרות מ"מ נראה לי דלאו ראי' הוא דהתם כל שהי' מותר לעשות ולהשתחוות לא מיקרי קיבל עליו אדנות של הע"ז והא דבפרהסיא מיקרי נעבד אף שהי' באונס הוא משום דכיון דבמצות התורה צריך למסור עצמו למיתה ולא להשתחוות א"כ כשהשתחווה לה מפני יראת מיתה הרי הסיר מעליו עבדות ד' ממה שמוטל עליו והשתחוה לה והרי עבדה ועשה לה נגד מה שצוותה תורה ולא תעבדם אפילו באונס וקיבל עליו עבודתה באונס אבל כשהוא מותר לעשות כן עפ"י חוקי התורה לא מקרי נעבד שהתורה התירה לו להשתחוות דוחי בהם [ולכמה רבוותא אסור למסור עצמו למיתה] והוא לא קיבל עליו הע"ז לאלוה ולא עשה לה מה שהוזהר עפ"י התורה להכי לא מקרי נעבד כלל שהרי לא עבדה אבל באונס דעריות אף שמותר לעבור מ"מ יש בהאי ביאה איסור ולא דמי להיכא דעשה דוחה ל"ת שהתורה התירה לגמרי ואין כאן איסור להכי לא הוי וולד ממזר משא"כ באונס דשפיר הוי ממזר אף שמותר לעבור על האיסור והכי מוכח ביבמות (דף נ"ג) דתנן התם וכן הבא על אחת מכל העריות שבתורה או פסולות כגון אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל כו' פסולה ולא חילק בין ביאה לביאה. ובגמרא קאמר ר"ע אשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה ותנא תונא וכן הבא על אחת מכל העריות או פסולות מאי וכן לאו בין באונס בין ברצון וכתבו התוס' דליכא למימר משום אחרים נקט וכן דאדרבא עיקר חידוש דאונס ורצון לא הוי אלא בא"א אבל בשאר עריות אין חידוש טפי באונס מברצון עכ"ל הרי דסתמא קתני בין באונס דמשמע ששניהם אנוסים ואפ"ה נפסלה מן הכהונה וכמו דביאת אונס יש בכחה לפסול האשה מן הכהונה כן יש בכחה לשווי' הוולד ממזר ואף דאיכא למימר דהתם מיירי בעביד איסורא דהא צריך למסור עצמו שלא לעבור על ביאת איסור דפסולי כהונה דגם זה הוי בכלל (כדמשמע בפ"ק דקידושין (דף מ') בעובדא דרבי צדוק דתבעתי' מטרוניתא שרצה למסור עצמו למיתה כמו שפירש"י ז"ל התם שאשה גדולה היתה והי' מסור בידה להורגו] מ"מ הא ממתניתין דפ"ק דכתובות (דף י"ד) מוכח דאפילו באונס דליכא איסורא נמי נפסלה מן הכהונה דתנן התם אר"י מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה כו' אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה תנשא הרי דאף היכא דליכא איסורא נמי נפסלה אם נבעלה לפסול באונס דהא אשה קרקע עולם היא וא"צ למסור עצמה למיתה ואפ"ה נפסלת גם באונס מיהו היכא דעשה דוחה ל"ת כגון גרושה שנפלה לפני כהן לייבום דמדאורייתא מתייבמת ביאה ראשונה כדאמרינן ביבמות (דף כ') נראה דאין הוולד חלל אם נתעברה בהך ביאה כיון דשריא לגמרי מה"ת והכי משמע לישנא דמתניתין בקידושין (דף ס"ה) כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הוולד הולך אחר הפגום ואיזו זו אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. משמע דדוקא כשיש עבירה אבל כשאין עבירה כלל אין כאן פגום וכמו שכתבנו לעיל דמוכח כן ממה שהקשו התוס' על הא דפשיט להש"ס דלר"ע ח"ל לאו בני חליצה וייבום נינהו ואמאי נימא דאתי עשה ודחי ל"ת. וא"כ ע"כ דהיכא דדחי עשה לל"ת לא הוי הוולד ממזר דאי הוי הוולד ממזר אין סברא לומר שידחה לל"ת להרבות ממזירין בישראל:

וכה"ג כתבנו במק"א לענין הא דקיי"ל דעשה דציצית דוחה לל"ת דכלאים דכיון דהתירה תורה להטיל כלאים בבגד בשביל מצות ציצית אין עליו תורת כלאים ונ"מ לענין אם רשאי להטיל בהאי בגד של פשתן שהציצית צמר עוד חוטי צמר דאי נימא דע"י הציצית נעשה הבגד כלאים מותר להטיל בו עוד חוטי צמר דאין בזה שום תוספות איסור דמה לי בגד פשתן שיש בו חוט אחד של צמר מה לי יש בו שני חוטין הכל איסור אחד הלא תערובות צמר ופשתן אסר רחמנא וחוט אחד שוה איסורו לכמה חוטין [ועיין מש"כ לעיל על דברי הכ"מ בהלכות ציצית] אבל אם נימא דהציצית אין עושה את הבגד כלאים כלל והאי בגד כמי שאין בו כלאים כלל ממילא דאסור לעשות בו עוד חוטי צמר כיון דע"י הציצית לא נעשה עדיין כלאים בהאי בגד והכי משמע בגמרא דביצה (דף י"ד) דקאמר התם משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין ואפילו כלאים ופריך כלאים למאי חזי ומשני למימך תותי' ובקשין ע"ש ואם נימא דרשאי להוסיף על הכלאים של ציצית א"כ מאי פריך למאי חזי הא חזי לעשות ממנו בגד ד' כנפות ולהטיל בו ציצית שהוא אינו ממין הבגד וכיון שנעשה כבר כלאים ע"י הציצית שוב אין איסור אם יש בו כלאים לבד הציצית וכל שנאותין בו בחול משלחין ביו"ט וא"כ מאי פריך למאי חזי ודוחק לומר דדוקא אם קדמוה הציצית לשאר חוטי כלאים אז שרי ולא כשקדם שארי חוטי כלאים לציצית דמאי שנא א"ו דאסור להוסיף חוטי כלאים לבד הכלאים של ציצית וטעמא דמלתא דהציצית לא מחשבי כלאים כלל כיון שנעשה בהיתר דרחמנא שריא דעשה דוחה לל"ת וה"נ נ"ל היכא דדחי עשה דייבום ל"ת דגרושה אין הוולד חלל כלל ולר"ע אין הוולד ממזר כלל כיון דרחמנא שריא הוי היתר גמור ואף שבארנו במק"א דאסור להביא עצמו לידי דחי' דקיי"ל כר"ל דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב מ"מ אם אי אתה יכול לקיים שניהם ודחי אין כאן איסור כלל ולא חשיבה ביאת איסור לשווי' הולד חלל או ממזר דעדיף מביאה באונס שיש בה איסור אלא שהוא אנוס והכא ליכא איסור כלל ודו"ק:

סימן קכב

בשו"ע (סימן ל"ב) אעפ"י שהשטר פסול לקדש בו שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ואם לאו הרי זו ספק מקודשת דין זה כתבו הב"י בלשון אפשר ועיין בב"ש (ס"ק ה') שכתב דאין בזה ספק שהרי מפורש הוא בש"ס גבי התקדשי לי בשט"ח דחכמים סברי שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת וא"ל א"מ. ולכאורה הי' נראה דשפיר כתב הב"י דין זה בלשון אפשר דמדברי הש"ס אין ראי' דהא הש"ס מוקי התם שקדשה בשטר שיש עליו ע"מ ואין בו עדי חתימה וחכמים מספקא להו אי ע"ח כרתי או ע"מ כרתי ולהכי שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת א"כ איכא למימר דדווקא התם שלא החתים עדים על השטר קידושין שפיר איכא למימר דדעתו אקדושי כסף ומה שכתב בשטר התקדשי לי בשטר זה היינו בתורת כסף ומקדשה בשיווי שטר זה אבל כשהחתים עליו עדי חתימה ודאי דאין דעתו לקדש בתורת כסף ואם נכתב שלא לשמה שאין בו תורת שטר אינה מקודשת כלל. וכן מ"ש הר"נ ז"ל על דברי הרי"ף ז"ל שכתב (פ"ק דקידושין) שם גבי קידושי שטר הדא דתימא בשטר שאין בו ש"פ אבל יש בו ש"פ כסף הוא וכתב הר"נ ז"ל זה שכתבו הרי"ף ללמוד למקדש בשטר ופסול מדין שטר כגון שכתבו שלא לשמה שאם יש בו ש"פ מהני מדין כסף אפשר לאמר דמיירי נמי שלא הי' עליו עדי חתימה רק שמסרו בפני עדים דאנן קיי"ל ע"מ כרתי. אבל בע"ח לא מהני מדין כסף שהרי ודאי לא הי' דעתו אקדושי כסף מדהחתים עליו עדים ש"מ שהי' דעתו אקדושי שטר:

ועיין בסנהדרין (דף י"ט) גבי קדושי דוד במיכל בת שאול שקידשה במלוה דהבטחת עושר גדול ובפרוטה דמאה ערלות פלשתים דשאול סבר מלוה ופרוטה דעתי' אמלוה ודוד סבר דעתי' אפרוטה ופירש רש"י ז"ל שם שאול סבר דעתי' דמקדש לקדש במלוה דחשיבא הילכך לאו קידושין נינהו ואזל ויהבה לפלטי בן ליש עכ"ל הרי מוכח דקדושי כסף גופא אם הי' דעתי' אמלוה אף שיש שם פרוטה בעין אינה מקודשת כיון דלאו דעתי' אפרוטה מכש"כ בקדושי שטר אם ברור לנו שקידשה בשטר רק שאין קדושיו קדושין משום שלא נכתב לשמה דאינה מקודשת בתורת כסף אף שיש שוה פרוטה בהנייר משום שאין דעתו אהך פרוטה ואף דאיכא למימר הא דהחתים עדים על השטר הי' רק כוונתו לראי' בעלמא ולעולם שדעתו הי' לקדשה בתורת כסף מ"מ כיון דלא דמי לשטר שאין בו עידי חתימה כלל דהתם איכא למימר טפי שדעתו הי' אקדושי כסף להכי שפיר כתב הב"י ז"ל בלשון אפשר דאפשר לומר דאף שהיו בו עידי חתימה נמי דעתו אקידושי כסף אע"ג דמהש"ס לא הוי הוכחה כולי האי וק"ל:

סימן קכג

שאלה ע"ד האשה שאמרה גירשני בעלי שלא בפניו ונשאת ולפי שהיתה בחזקת א"א הוציאוה מתחת בעלה משום שלא הי' לה עידי גירושין וזה הי' בהוראת הרב הגאון המנוח מוהרש"ז אבד"ק ווארשא ועתה בא ע"א והעיד שמת בעלה וקברוהו ויש להסתפק אם יש לחוש בזה לדין ע"א בקטטה דעלה בתיקו ביבמות (דף קט"ז) ונקטינן לחומרא:

תשובה גרסינן ביבמות (דף קט"ז) אמתניתין קטטה בינו לבינה ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת. ואמרינן בגמרא היכי דמי קטטה בינו לבינה אר"י א"ש באומרת לבעלה גרשתני ופריך ולהימנה מדרב המנונא דאמר ר"ה אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה ומשני באומרת גרשתני בפני פלוני ופלוני ושאילנא ואמרו להד"מ וכו' ע"כ והקשה המהרי"ק בתשובה אמאי לא מוקי דאמרה גרשני בעלי שלא בפניו דלא מהימנא ומ"מ מיקרי קטטה ואינה נאמנת אח"כ לומר מת בעלי עיי"ש בדבריו ז"ל ולא מיבעיא לרב שימי בר אשי דקאמר שם דטעמא דקטטה משום דאמרה בדדמי והיינו משום דהואיל דסניא לי' לא דייקא כולי האי וודאי דאיכא לאוקמי שאמרה גרשני שלא בפניו אלא אפילו לטעמא דר"ת דאמר משום דמשקרא נמי קשה קושיית מהרי"ק ז"ל דהא מבואר שם בפירש"י ז"ל דאין הטעם משום שהוחזקה שקרנית ע"י הכחשת העדים אלא הטעם משום דמרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו כמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה משקרא וא"כ וודאי דהוי מצי לאוקמי שאמרה גרשני שלא בפניו דבלאו הכחשת עדים נמי לא מהימנא הואיל ואיכא קטטה:

ולכאורה נראה דלהכי לא מוקי לה שאמרה שלא בפניו דבזה פשיטא דלא מהימנא גם בלא טעמא דאמרה בדדמי דכיון דעיקר נאמנות האשה במיתת בעלה הוא משום דדייקא ומנסבא ואשה זו שאמרה גרשני בעלי שלא בפניו לא דייקא כלל שאם יבוא בעלה תאמר בפניו גרשתני ותחזיק בטענתה הראשונה שאמרה שנתגרשה ודעת הרשב"א ז"ל בתשובה דאם אמרה גרשני שלא בפניו ואח"כ בא ואמרה ג"כ בפניו גרשתני מהימנא ולא אמרינן דעבידא לאחזוקי שקרא] וכיון דמשמע דטעמא דמתניתין בקטטה הוא משום דאמרה בדדמי דומיא דמלחמה בעולם דהוי טעמא משום דאמרה בדדמי ולהכי א"א לאוקמי דאמרה שלא בפניו גרשני דהתם בלאו טעמא דאמרה בדדמי נמי לא מהימנא משום דלא דייקא שאם יבוא בעלה תאמר בפניו גרשתני ואז בוודאי לא נוכל לדון בה כל הדרכים שאמרו חכמים באשה שנשאת ואח"כ בא בעלה שהרי תאמר לו בפניו גרשתני ולא נוכל לקונסה במה שלא דייקא להוודע על נכון אם אמת הוא שמת בעלה או לא שהרי תוכל לומר שסמכה עצמה על שיודעת בנפשה שכבר נתגרשה מבעלה:

והיה אפשר לומר דליכא למימר דלא דייקא משום דסמכה אמה שתאמר בפניו גרשתני ולא יהיה בה כל הדרכים שאמרו חז"ל באשה שנשאת ואח"כ בא בעלה דהא קים להו לחז"ל דבפניו אינה מעיזה וא"כ הרי ידעה שלא תוכל להעיז בפניו לומר שנתגרשה אבל באמת א"א לומר כן דהא הא דאינה נאמנת לומר נתגרשתי שלא בפניו הוא אפילו אם הבעל בעיר רק שאינו בפנינו ממש מקרי שלא בפניו כמ"ש הריב"ש בתשובה וכדאיתא בש"ע אהע"ז (סימן י"ז ס"ב) ולדעת הרא"ש ז"ל אם רק אינו בעיר אפילו במקום קרוב מקרי שלא בפניו. אע"ג דוודאי יבוא בעלה נמי לא מהימנא וקשה אמאי לא מהימנא הא תצטרך להעיז בפניו ותאמר גרשתני ונימא דהשתא וודאי קושטא קאמרה דהא ידעה שבעלה יבוא בוודאי ותצטרך לומר כן בפניו ובפניו אינה מעיזה וע"כ הטעם דאע"ג דמסקא אדעתה שיבוא בעלה סברה שתוכל להעיז בפניו אע"ג דבאמת אינה יכולה להעיז בפניו ולהכי לא מהימנא כשאמרה שלא בפניו וא"כ אשה זו כשאמרה מעיקרא גרשני בעלי ואח"כ אמרה מת בעלי לא דייקא דסברה שאם יבוא בעלה תאמר בפניו גרשתני ותעיז בפניו כמו שכבר אמרה גרשני ובאשה דעלמא סמכינן אדייקא ומנסבא דלא שייך לומר כן שסומכת ע"ז שתאמר גרשתני אם יבוא בעלה דכיון דלא אמרה כן עד השתא מהיכי תיתי תטעון אח"כ כן וגם שבוודאי לא תהיה נאמנת משא"כ באשה שאמרה כן שלא בפניו דסמכה אמה שתאמר כן בפניו כשיבוא בעלה וא"ל דתהא מוחזקת לשקרנית מחמת שאמרה מת ולא תהא נאמנת אף שתאמר אח"כ גרשתני דז"א דבמיתה לא שייך לומר דהוחזקה שקרנית דאולי אמרה בדדמי אלא שלענ"ד ראיית הרשב"א ז"ל צ"ע טובא שהוא ז"ל הביא ראי' מהא דאמר בכתובות (דף כ"ב) שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה לא תנשא ואם נשאת תצא שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא ואם נשאת לא תצא ומפרש משום דמיתה אינה יכולה מכחישתו גירושין יכולה מכחישתו ופריך מי חציפא כולי האי והאמר רה"מ האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אע"ג דשם התחילה לומר כן שלא בפניו. אלמא דאינה מעיזה בפניו אע"ג שהתחילה לומר כן שלא בפניו ואח"כ אמרה בפניו לא אמרינן דיכול להיות דמשקרא ומעיזה משום שאין רצונה לחזור מהשקר שאמרה מעיקרא זו היא ראייתו ז"ל וקשה טובא דנהי דנימא כדברי הרשב"א דנאמנת במה שאומרת בפניו אף שאמרה מתחילה שלא בפניו מ"מ מאי פריך ומי חציפא כולי האי הא כל אשה שאמרה שלא בפניו אמרינן דלא מהימנא משום דלא חיישא לביאת הבעל משום דסברה שתוכל להעיז ואפילו הוא במקום קרוב שבוודאי יבוא משום דסברה שתוכל להעיז ולהכחישו אע"ג דבאמת אינה יכולה להעיז וא"כ הא שפיר קאמר גירושין יכולה מכחישתו:

ומצאתי בש"מ שהביא בשם הרשב"א ז"ל שהקשה באמת כן מאי פריך הא רה"מ איירי דווקא בפניו ומתרץ דמ"מ גם שלא בפניו הו"ל למימר שלא תצא ודמי ממש למש"כ התוס' בסוגיא דאם משנשאת באו עדים עיי"ש. עכ"פ לפי פירושו בש"מ אין ראי' מסוגיא זו לדין שהביא בתשובתו דאינה מעיזה בפניו אף שאמרה כן שלא בפניו דהתם דפריך ומי חציפא לא פריך אהא דאמר יכולה מכחישתו כ"א אעיקר דינא דתצא בגירושין פריך דליהני לה אמירה דשלא בפניו לענין שלא תצא אם נשאת:

ועוד נראה דבלא"ה אין ראיה כלל דמאן לימא לן דמיירי שגם היא טוענת גרושה אני והתחילה לומר גרושה אני דלמא הסוגיא מיירי דהיא אינה יודעת מגירושין דידה ומשכחת לה בשליח קבלה שעשתה ושנים אומרים שקבל השליח הגט וב' אומרים לא קבל וכה"ג מוקמינן בירושלמי דתרומות במשנה דאשה שהיתה אוכלת בתרומה הובא בתוס' פר"ק דקדושין (דף י') וה"נ מיירי בכה"ג ואע"ג דהגמרא מוקי שם ברייתא דר"מ בר"י באומרת ברי לי הא האי ברי היינו אלו הי' חי היה בא וה"נ גבי גירושין מיירי שאמרה ברי לי שהגיע הגט ליד שלוחה ע"י אומדנא וקאמר גירושין יכולה מכחישתו ולא דייקא שפיר לידע אם העדים אומרים אמת ואם יבוא בעלה ויברר שהעדים אמרו שקר בעדי הזמה וכה"ג תאמר שהוא גירשה בעצמו ותכחישו אבל במיתה אינה יכולה מכחישתו:

וכן פירש"י ז"ל בהדיא שכ' ולא דייקא מספק עיי"ש אלמא דמיירי שגם היא מסופקת וכיון שלא ידעה ולא אמרה עדיין גרושה אני וודאי דשפיר פריך ומי חציפא כולי האי דהא בפניו וודאי דאינה מעיזה וכאן לא התחילה לומר כלום שלא בפניו ואנו אומרים דלא דייקא מחמת שתאמר בפניו גרשתני [ואע"ג דבאותו ב"ד לא תוכל לטעון גרשתני מדלא טענה הכי שלא בפניו בשעת הכחשת העדים מ"מ כיון דבב"ד אחר תוכל לטעון כן לא מירתתא דלא שייך מירתתא ודייקה אלא גבי מיתה דמירתתא בכ"מ] וגם הריב"ש בתשובה (סימן קכ"ז) כתב דאפשר לומר כיון שהתחילה להעיז מעיזה בפניו ג"כ:

שוב מצאתי להש"מ בכתובות (דף כ"ב) שכ' בהדיא בשם הרא"ש ז"ל דשלא בפניו מעיזה וכיון שהתחילה להעיז אם יבוא אחר זמן תעיז להעמיד דברי' וא"כ כיון שבארנו דאם התחילה לומר נתגרשתי שלא בפניו לא מהימנא אח"כ לומר גרשתני שפיר נאמנת לומר מת בעלי דשפיר דייקא ומנסבא שיראה שמא יבוא ותצא מבעלה ובטענת גרשתני נמי לא תהא נאמנת ולפ"ז קשה כמש"כ אמאי לא מוקי שמואל מתניתין באמרה שלא בפניו גרשני דשפיר דייקא דהא אם יבוא בעלה לא תהא נאמנת לומר שגירשה דכיון דהתחילה לומר גרשני שלא בפניו אינה נאמנת אח"כ אף בפניו ואם נימא דשלא בפניו כיון דלא הוחזקה משקרת לא שייך לקרותו קטטה דלא מקרי קטטה אלא אם גבר השנאה אצלה עד ששיקרה לומר גרשתני אבל שלא בפניו שאין אנו יודעין ששיקרה אין ראיה על השנאה ולא מקרי קטטה מ"מ קשה ג"כ דהא שמואל הוא דמוקי מתניתין הכי ושמואל בעצמו קאמר בגיטין (דף פ"ט) תצא והדבר צריך בדיקה דאי מגליא מילתא דקידושי דקמא הוי קדושין א"צ גט משני כלל ופליגא דר"ה דאר"ה א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת מדרה"מ. ואידך כי קאמר רה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא אלמא דבהאי פליגי שמואל ור"ה דשמואל סובר כיון דשלא בפניו מעיזה אם קבלה קדושין מאחר א"צ גט כלל ור"ה סובר דצריכה גט לחומרא וכיון דמחזקינן לה למשקרת עד שא"צ גט משני א"כ הרי הוי משקרת גמורה וכמו שמחזקינן לה למשקרת בבאו עדים והכחישוה ה"נ זה מיקרי משקרת דהרי הקילו בה שלא להצריכה גט מאחר ואיך נימא דאינה משקרת ומהתימא על מהרי"ק שלא הזכיר סברא זו דלשמואל לטעמי' מקרי שלא בפניו הוחזקה למשקרת

ע"כ נראה מדלא מוקי בשלא בפניו דשלא בפניו לא מקרי קטטה דדוקא אם גבר השנאה עד שבפניו שקרה ואמרה גרשתני אז מקרי קטטה אבל שלא בפניו לא הוי ראי' כולי האי דסניא לי'. דהא וודאי אף דמוקמינן בבאו עדים והכחישוה אין הטעם משום דכיון דאמרה שקר חיישינן שמא תשקר עכשיו דא"כ לא הוי תלי תנא טעמא בקטטה אלא במשקרת לחוד א"ו עיקר הטעם דלא מהימנא משום הקטטה דסניא ליה אלא דאנן לא מחזקינן בקטטה ושנאה אלא אם גבר הקטטה עד שבפניו אמרה גרשתני בשקר אבל אם אפשר לומר שאמרה אמת אין כאן החזקת קטטה דדלמא אמת קאמרה וכן הרמז"ל שכ' שהרי הוחזקה שקרנית ורוצית להשמט ממנו עיקר כוונתו להשמט בטענת שקר וא"כ שלא בפניו נהי דלשמואל מחזקינן לה במשקרת מ"מ שלא בפניו לא הוי שנאה כולי האי ולא מיבעיא למ"ד דטעמא דקטטה משום דבדדמי דוודאי כ"ז שלא הוחזקה בשנאה לא מיקרי קטטה אלא אפילו למ"ד דהטעם משום דמשקרת נמי אין הטעם הואיל ושקרה בגירושין תשקר גם במיתה אלא הואיל ושקרה הוא הוכחה וראיה על הקטטה וחיישינן שמא תשקר גם עכשיו והא ראיה דהא בארגיל איהו בקטטה כתבו התוס' דלמ"ד דמשקרא מהימנא דמשום דלא גברה הקטטה והשנאה אצלה לא תשקר עכשיו ואע"ג ששיקרה בגירושין אמרינן דמהימנא והיינו ממה ששיקרה בגרושין אין ראי' שתשקר במיתה כמש"כ התוס' וכמ"ש גרושין יכולה מכחישתו ועל הקטטה אין ראי' כ"כ דבארגיל איהו קטטה לא סניא ליה כולי האי להכי מהימנא א"כ באמרה שלא בפניו גרשני דליכא הוכחה על השנאה אף שהוחזקה למשקרת לא איכפת לן ועדיף מארגיל איהו קטטה דבארגיל איהו קטטה למ"ד בדדמי יש קצת קטטה דאמרה בדדמי אבל בשלא בפניו לא אמרה בדדמי כלל להכי לא מוקי לה דקאמרה גרשני בשלא בפניו דבין להתוס' ובין להר"מ משום שקרנית לחוד לא הפסידה נאמנותה דלא דמי מיתה לגירושין רק משום השנאה חיישינן ובעינן שתגבר השנאה כ"כ עד שבפניו תאמר גרשתני דבאומרת שלא בפניו אפילו באו עדים והכחישוה נמי לא מקרי קטטה כל שלא אמרה בפניו לא מקרי קטטה והויא רק הוחזקה שקרנית לחוד ומשום שהוחזקה שקרנית בגירושין לא הוחזקה במיתה:

אלא שלכאורה לדעת הריב"ש והרא"ש שאם אמרה שלא בפניו וחזרה ואמרה בפניו לא מהימנא דעבידי לאחזוקי שקרא אכתי הוי מצי לאוקמי שאמרה בפניו גרשתני ולא מהימנא משום שאמרה גם שלא בפניו כן מקודם ובזה הוי קטטה דהא אמרה בפניו ולא מהימנא ומחזיקינן לה למשקרת דהא לשמואל בשלא בפניו חשבינן לה למשקרת:

מיהו אפשר לומר דאף שלא בפניו לשמואל חשיבה למשקרת גמורה וא"צ גט כלל מ"מ אם אמרה שלא בפניו ואח"כ אמרה בפניו לא חשיבה וודאי משקרת כיון שאמרה כן גם בפניו ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט וא"כ א"ש דלא מוקי בהכי דלא מקרי קטטה אלא אם גברה השנאה עד שאמרה שקר בוודאי וכן משמע קצת לשון הריב"ש (סימן קכ"ז) דאם אמרה שלא בפניו ואח"כ אמרה בפניו הוי ספיקא:

ואחרי שבארנו מצד הסברא דבזה לא מיקרי קטטה נ"ל להביא ראיה ברורה לזה דשלא בפניו לא מקרי קטטה מהא דאמרינן בכתובות (דף ק"ז) האשה שבאה ואמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה נוטלת כתובתה גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ופריך מינה לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א אמאי מתפרנסת ומשני כששמעו בו שמת והקשה רש"י ז"ל דא"כ תטול כתובתה ביחד ומשני רש"י ז"ל דעצה טובה הוא לגבי דידה שמא יבוא בעלה לא תפסיד המזונות עיי"ש ובש"מ ביאר דברי רש"י ז"ל יותר והתם לא מיירי בשמעו בו שמת בב' עדים דאי שמעו בו שמת בב' עדים א"כ לא שייך לומר שמא יבוא בעלה דלא חשדינן עדים גמורים למשקרים (ועיין בתוס' שם ד"ה ששמעו א"ו ששמעו בו שמת ע"י קול דאתחזק בבי דינא כמו עד מפי עד. וכ"כ המהרש"א ז"ל שם בהדיא דלרש"י ז"ל ההכרח לפרש ששמעו שמת היינו בקול והיינו קול דמהני בנשואין דהא נוטלת מזונות שיעור כתובתה אע"ג דאין פוסקין מזונות לא"א לשמואל רק משום ששמעו בו שמת מחזקינן לה לאלמנה וא"כ קשה כיון שאמרה גרשני איך מהני אח"כ להשיאה עפ"י עדים מפי קול הא הוי קטטה ולא מהימנא דקול לא עדיף מע"א א"ו דשלא בפניו לא מיקרי קטטה ועיין בש"מ בביאור הסוגיא דשם מבואר שגם הריצב"א והר"י כולם נתקשו דתגבה הכתובה ביחד עיי"ש [ומדמהני לענין כתובה ומזונות כש"כ דמהני לענין נשואין דהא לב"ה אמרינן תנשא ולא תטול כתובה] ואף שהתוס' מפרשים שם בענין אחר ששמעו בו שמת בעדים ומיישבים קושיית רש"י בא"א שאמרה גרשני אחר הזמן שאמרו שמת כמ"ש המהרש"א בדבריהם שם מ"מ למדנו משיטת רש"י ז"ל ושארי הראשונים דאזלי בשיטתו בפירוש הסוגיא דשלא בפניו לא מיקרי קטטה ולא מצינו חולק דמוכח בהדיא דזה לא מקרי קטטה דאי מקרי קטטה א"כ בעינן עדים דכל דליכא עדים גמורים לא מהני כ"א מטעם דייקא ובקטטה ליכא דייקא ועוד יש להקל מטעם אחר דכבר הוכחנו דכל היכא שלא הוחזקה משקרת לא מקרי קטטה דבעינן שתגבר השנאה עד ששיקרה לומר גרשני והא גופא שכתבנו דבשלא בפניו מקרי משקרת בוודאי לא מלתא פסיקתא הוא דכ"ז הוא לשמואל דסובר א"צ גט משני אבל ר"ה סובר דצריכה גט משני משום דרה"מ הוי אף שלא בפניו לחומרא וסובר כר' אושעיא דמתני לה ארישא ומהני דרה"מ שלא בפניו לענין דאם נישאת ואח"כ באו עדים דמדאורייתא הוי מהני אף לענין להנשא לעלמא שלא בפניו משום דכיון דאינה מעיזה בפניו אף שלא בפניו מירתתא לשקר דיראה שמא יבוא בעלה ומדרבנן הוא דאסור דחוששין למעיזה שלא בפניו להכי צריכה גט מאחר וגם אם נישאת ואח"כ באו עדים לא תצא כמו שביאר כ"ז הרשב"א ז"ל בחי' בפ' התקבל והרמב"ן [הביאו הב"י בסימן י"ז] כתב שיש לחוש לדר"ה ולפי זה לא פסיקא כולי האי דשלא בפניו מוחזקה למשקרת ולא הוי קטטה דדלמא קושטא קאמרה וגם שיש כאן קולא שהע"א אמר קברתיו ולדעת כמה פוסקים בע"א בקברתיו מהני אפילו בקטטה:

מכל הלין טעמי נ"ל שיש להתיר האשה הזאת ובלבד אם נראה לב"ד שהעד המעיד הוא הולך בדרך ישר בדת ישראל ואין עליו שום ריעותא הנלענ"ד כתבתי:

ובהאי עניינא ראיתי להגאון רע"א ז"ל בתשובה (סימן קע"ג) שהקשה בהא דפריך הש"ס על הא דאמר רבא ראה ר"י דבריו של רמב"י בגירושין ולא ראה דבריו במיתה מ"ט מיתה אינה יכולה מכחישתו גירושין יכולה מכחישתו ופריך ומי חציפה כ"ה האמר רה"מ האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דלפי"ז דסובר דאשה אין בדעתה שתוכל להכחיש את בעלה בפניו ולומר לו גרשתני א"כ אמאי האמינוה חכמים לומר מת בעלי משום חומר שהחמרת עלי' בסופה תהא נאמנת גם בגירושין דהא יראה לשקר שמא יבוא בעלה ולא תוכל להעיז בפניו לומר גרשתני ותודה לו ותצא מזה ומזה:

ונ"ל דלק"מ דוודאי לא דמי מיתה לגירושין דבמיתה אף דסברה דודאי לא יבוא [וכמו שפירש"י ז"ל שם בכתובות באומרת ברי לי אלו הי' חי הי' בא] ופעמים שיש לה אומדנות אחרות שלא יבוא ומשקרת לומר שמת בזה שפיר סמכו חכמים דלא תעשה כן משום דאף שסברה שלא יבוא מ"מ אם יבואו עדים ויאמרו שראו אותו במקום שהוא והוא חי תצא מזה ומזה לכן יראה לומר שמת אף שבלבה שבוודאי לא יבוא אבל בגירושין שאם יבואו עדים שראו אותו עדיין אינה מוכחשת במה שאמרו שגירשה ואינה יראה רק שלא יבוא בעצמו ויאמר שלא גירשה ולא תוכל להעיז בפניו וזה לא חיישא דאולי לפי דעתה בוודאי לא יבוא בעלה לכן לא האמינוה בגירושין כדתנן כתובות (דף כ"ב) ואם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת לומר גרושה אני ואין לומר דא"כ בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה נמי נימא דלהכי האמינוה במיתה בתרי ותרי מפני שיראה שיבואו עדים שהוא חי משא"כ בגירושין דאינה מתירא מעדים רק מביאתו בעצמו וע"ז סברה שבוודאי לא יבוא דז"א דבמיתה נמי אם יבואו עדים שהוא חי לא תצא דהא כבר יש עדים שמת וסוף סוף הוי תרי ותרי דתרי כמאה ודוקא אם בא בעלה והכל רואין שהוא בעלה אז תצא אבל אם באו אפילו מאה ואמרו שבעלה חי הוי רק תרי ותרי כמ"ש התוס' ביבמות (דף פ"ח) גבי הא דפריך אתא בעלה וקאי ואת אמרת לא תצא וכיון דאינה יראה מהעדאת עדים שבעלה חי לא עדיף מיתה מגירושין והגרע"א ז"ל הביא בשם הג' מוהר"ש בנו ז"ל שכ' דלהכי לא מהימנא בגירושין משום דאם נאמין לה ויבוא בעלה לא יהא חומר דתוכל להודות שלא נתגרשה והיא לא מהימנא אז לחזור מדיבורה כדאמרינן בקדושין פ"ק (דף י"ב) גבי יהודית דביתהו דר"ח דאמרה קיבל בך אביך קידושין דלאו כל כמינה דאסרת לך עלי וה"נ הרי בידה להודות שלא נתגרשה ותהא מותרת לבעלה השני וא"כ ליכא חומר ע"כ ולענ"ד ז"א דאף דאמרינן דלא מהימנא להפקיע עצמה מבעלה מ"מ הכא שעיקר ההיתר שהתרנו להנשא לשני הוא רק היכא דאיכא חומר בסופה אבל היכא דליכא חומר בסופה לא מהימנא א"כ מתחילה כשנשאת נשאת אדעתא דהכי שאם יבא בעלה ותודה שלא נתגרשה תהא נאמנת דאם לא אדעתא דהכי הרי אין אנו יכולין להתירה כלל להנשא לשני דהא בלא חומר לא אפשר להתירה להנשא ולהפקיע מבעלה הראשון וא"כ לא דמי כלל להא דדביתהו דר"ח דשם לא הו"ל לאסיק אדעתי' שתאמר שנתקדשה מקודם לאחר ונשתעבדה לי' להכי אינה נאמנת משא"כ הכא שבלא חומר א"א להתירה לשני כלל לא נשתעבדה כלל אדעתא דהכי ולפמש"כ א"צ לזה דבלא"ה יש חילוק בין מיתה לגירושין:

סימן קכד

שאלה בדבר העגונה שבא הגב"ע שהלך בעלה מאקירמאן ונהרג תוך איזה ימים ונמצא הכרה בבגדיו כפי המבואר בגב"ע ויבואר פרטי הדברים בתוך התשובה אי"ה:

תשובה הנה המבי"ט כתב בתשובה (סימן קל"ח) אם נאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פלוני למקום אחר ואח"כ באותו דרך נמצא הרוג דמן התורה תלינן שזה הוא שנאבד ועדיפי ממים שאין להם סוף ובתשובת ש"י הביא ראי' לזה מפלוגתא דרבי ורשב"ג (פ"ק דפסחים) בשדה שנאבד בה קבר ונמצא בה קבר דאמרינן היינו האי שנאבד היינו האי שנמצא וראיתי להאחרונים ז"ל בתשובתם שנשתמשו הרבה בסברת המבי"ט ז"ל היכא שהלך מביתו בלי קטטה ע"מ לשוב ולא שב ולא נודע עקבותיו היכן הוא ובדרך שהלך נמצא הרוג שאז הוא בגדר אבידה ואמרינן האי שאבד האי שנמצא [וכלשון רש"י בכתובות (דף כ"ב) באומרת ברי אלו הי' חי הי' בא עיי"ש]:

אולם לפי ענ"ד נראה דאין לסמוך על סברא זו כלל דא"כ תקשה (בפ"ג דגיטין) גבי המביא גט ואבד ממנו בנמצא לזמן מרובה במקום ששיירות מצויות פסול אמאי לא נימא היינו האי שאבד היינו האי שנמצא ואין לומר דהתם מיירי שלא נודע שאבד כלל וגם הוא בעצמו לא מצאו אלא אחר מצאו דלא שייך לומר היינו האי שאבד היינו האי שנמצא דא"כ לאלתר נמי אמאי כשר הא אין השליח נאמן כשאין הגט בידו ואפילו במקויים חיישינן לשמא נמלך עליהם שלא ליתנן כדתנן בפ"ק דב"מ (דף י"ח) וכמ"ש התוס' שם דף הנ"ל ד"ה נפק דק וכו' דגם במקויים יש לחוש לנמלך והשליח לא מהימן כשאינו בידו ולא מהימן כלל לומר שנתן הבעל לידו לגירושין א"ו דמיירי שמצאו השליח בעצמו ואז נאמן לומר שאבד במגו דלא אבדתי או שמצאו אחר ויש עדים שנאבד מהשליח וכ"כ הר"ן ז"ל שם בסיפא דמצאו בחפיסה ודלוסקמא אם מכירו כשר דמיירי במצאו בעצמו ובמק"א הארכנו בזה בעזה"ש וכמ"ש התוס' ביבמות (דף ק"כ) בד"ה מצאו קשור ובד"ה אמר רבא שם עיי"ש עכ"פ הרי מיירי שידוע שהשליח הזה אבד הגט או שהוא מצאו בעצמו וא"כ אמאי לא נימא גם לזמן מרובה היינו האי שאבד היינו האי שנמצא ויהא כשר אפילו לזמן מרובה ורבי גופא דסובר היינו האי שאבד היינו האי שנמצא אמר שם בגיטין דבעינן שימצא לאלתר ובעי שיעורא כדי שיכתוב את הגט אבל לזמן מרובה לא ולא אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא ע"כ נראה דלא אמרינן הך סברא דהיינו האי שאבד אלא בקבר דהקבר שנאבד וודאי ישנו שם ולא אזיל לעלמא ואם באנו לחוש לקבר אחר אנו צריכים לומר שיש שני קברים וזה לא אמרינן אלא אמרינן דליכא אלא קבר אחד האי שנמצא היינו האי שאבד אבל באדם דאיכא למימר דהאדם שאנו יודעין שהלך בדרך זה אזיל לעלמא וזה הנמצא הוא איש אחר לא אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא:

ולהכי גבי גט נמי לא אמרינן היינו האי שאבד לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין בהא דאמר שם איזהו שלא לאלתר רנ"א כל ששהא כדי שתעבור שיירה ותשרה שם ורשב"א אומר כל שעומד ורואה שלא עבר שם אדם וי"א שלא שהה שם אדם והקשה הרשב"א ז"ל כיון דעיקר החילוק בין שיירות מצויות לאין שיירות מצויות דבשיירות מצויות הוי נפילה דרבים וחיישינן ואין שיירות מצויות הוי נפילה דיחיד אם כן אפילו לא עבר שם אדם נמי ניחוש שמא מהשיירא שעבר שם מכבר נפל קודם שעבר זה השליח שם ועוד מאי מהני מה שעבר שם אדם יחידי אכתי מקרי נפילה דיחיד ותירץ דבאמת אנפילה דיחיד לא חיישינן רק דחיישינן שמא נפל משיירא שעברה מכבר ואם לא עברה שם שיירא אחר השליח לא אמרינן שהוא משיירא שעברה כבר דגיטו של זה להיכן הלך רק אם שהה שם שיירא אמרינן דגיטו של זה נדרס ונדחף ברגלי השיירא שעברה וגט הנמצא הוא משיירא שעברה מכבר ולמ"ד דעבר שם אדם נמי חיישינן הוא משום דחייש ג"כ שהגט הוא משיירא שעברה מכבר והגט של השליח נדחף ברגלי האיש שעבר שם וכן למ"ד ששהא שם אדם עיי"ש דמה"ט מסיק בירושלמי דאפילו עבר שם א"י נמי פסול אע"ג דא"י וודאי לא הי' בידו גט כלל משום דעיקר החששא שמא נפל הגט משיירות קודם שעבר שם השליח רק דאם לא עבר שם אדם אין תולין בגט אחר דגט של זה היכן הוא וכשעבר שם אדם דאיכא למתלי בנדרס ונדחף ע"י העוברים שוב חיישינן דגט הנמצא הוא מהשיירא שעברה מקודם עיי"ש ברשב"א ז"ל וא"כ להכי לא אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא דזה לא אמרינן אלא אם זה שהי' שם וודאי כאן כמו גבי קבר אז לא חיישינן לקבר אחר אלא אמרינן היינו האי וכן גבי מצאו לאלתר תלינן שזה שנמצא הוא גיטו של השליח מה"ט דגיטו להיכן אזל כיון שלא נדחף ברגלי אדם] אבל לזמן מרובה שיש לומר גיטו של זה נדחף ע"י שעבר שם אדם חיישינן דלמא גט הנמצא אחר הוא:

ולפי"ז גם גבי נ"ד שנמצא הרוג אף שיודעין שאיש אחד שהלך בדרך זה נאבד לא אמרינן היינו האי שנאבד היינו האי שנמצא משום דחיישינן דזה שנאבד אזיל לעלמא. ואף לרבה דסובר דבלא הוחזקו שני יוב"ש מהדרינן הגט אף בשיירות מצויות ולא חיישינן לאחר וכמ"ש בגיטין (דף כ"ז) ובב"מ (דף י"ח) ומשום דכיון שיודעין שנפל מזה ואין אנו מכירין אחר אין לחוש שמא אחר אבד התם שאני משום דלא חיישינן ליוב"ש אחר כל כמה דלא הוחזק וגם בזה פסקו רוב ראשונים כר"ז דאף בלא הוחזקו חיישינן ליוב"ש הרי שאף שזה וודאי אבד גט ויש סימן דיוב"ש חיישינן שמא נאבד גט של יוב"ש אחר:

ואף שהתוס' כתבו בב"מ (דף כ') שזהו רק מדרבנן משום לעז בעלמא א"כ מדאורייתא לא חיישינן שמא מאחר נפל היינו דווקא הכא דאיכא שם יוב"ש שמוכיח שהוא גיטו של זה השליח הא בלא"ה חיישינן שמא מאחר נפל ולא אמרינן היינו האי שאבד וכנ"ל וכן גבי יצחק ריש גלותא ביבמות (דף קט"ו) דאזיל מקורטבא לאספמיא ושלחו מתם ר"י ר"ג אזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב ופסקינן כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק הוא נמי משום דאיכא שמו ושם אביו ושם כינויו הא לאו הכי שלא היו שולחין שם המת רק איש אחד אזל מקורטבא לאספמיא ושכיב לא הי' מועיל ואף דוודאי יצחק מאספמיא נאבד מביתו ולא נודע סיבת מניעת בואו לביתו:

וכן מוכח מדברי הרשב"א ז"ל ביבמות (דף קכ"א) בהא דאמרינן מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא וז"ל מסתברא שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא רגלו או אפילו כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ויצא במקום אחר ורגל זה מאדם אחר הוא והראי' דההוא דאתלי נורא בי גנני ואשתכח גברא חריכא ופסתא דידא דשדי' ואפ"ה חיישינן דילמא מאינש אחרינא דאתי לאצולי וההוא ערק ואזל לעלמא משום כיסופא ועוד מעשה דב' ת"ח דאסיקנא התם דאסקוה וחזיוה הא לאו הכי אמרינן הני אזיל לעלמא ואתו אחריני עכ"ל וע"ש שתמה על הר"מ ז"ל שכתב אם השליכוהו לים והשליכו מצודה דתנשא ומפרש דגם הר"מ מיירי שלא נתעלם מן העין עד שעלה רגלו בידם הרי דבאדם דיש לחוש שאזיל לעלמא לא אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא:

והא דאמרינן בבכורות (דף כ"ה) בעלי מומין אוסרין בכל שהוא ור' יוסי אמר יבוקר ומוקי לה ר' יוחנן כשבדק ומצא קא מפלגי בפלוגתא דרבי ורשב"ג דת"ק דאסר לכולהו סובר תיבדק כל השדה כולה הילכך כולהו צריכים ביקור ור"י דאמר יבקר סובר כרבי דאמר נמצא בתוכה קבר הנכנס לתוכה טהור דאמרינן האי שאבד היינו האי שנמצא להכי אמר יבקר היינו דסגי בהאי ביקור שמצא בעל מום אחד עיי"ש הרי דאמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא אפילו בדבר שאינו קבוע כמו קבר דהא בהמה בע"מ אפשר למיזל לעלמא:

נראה לי דהתם מיירי שהיו הבהמות סגורין בדיר ואינן יכולין ליצא לחוץ ולהכי סובר ר"י דכיון שמצא אחד מהן בע"מ אמרינן היינו האי בעל מום שנאבד ולא חיישינן שמא בע"מ אחר הוא לבד הבע"מ שנאבד והכי משמע לישנא דהש"ס שם דקאמר ר' אסי מ"ט לא מוקי לה כרחב"א דמיירי בנתערב בע"מ ובדק ולא מצא ומשני אמר לך בשלמא גבי טומאה אימר בא עורב ונטלה בא עכבר ונטלה אלא הכא בעל מום להיכא אזיל עכ"ל הגמ' הרי דמיירי שאין הבהמות יכולין להלוך ולברוח מכאן וא"כ שפיר תלי לה ר"י בפלוגתא דרבי ורשב"ג דלרבי אמרינן האי שאבד היינו האי שנמצא אבל במידי דמצי למיזל לעלמא מודה רבי דלא אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא וכן אין ללמוד מהא דכתבו התוס' בגיטין (דף כ"ד) דלרבה בהוחזק ואין שיירות מצויות מהדרינן גיטא ולא חיישינן שמא מאחר נפל אע"ג דידעינן שיש יוב"ש אחר דכבר כ' הרשב"א ז"ל הטעם שם משום דלנפילה דיחיד לא חיישינן וזה מקרי נפילה דיחיד עיי"ש וגם בזה חלקו הרא"ש והר"ן ז"ל ופסקו כר"ז דבהוחזקו לא מהדרינן אף באין השיירות מצויות מכ"ז מוכח דלא אמרינן הך סברא שכתב המבי"ט לומר באיש הנאבד היינו האי שנמצא היינו האי שנאבד ואין לומר דבאמת מדאורייתא שרי אף בשיירות מצויות והוחזקו משום דאמרינן היינו האי וכנ"ל וגבי גט מחמרינן משום לעז וכמ"ש התוס' בב"מ (דף כ') ד"ה איסורא דא"כ אמאי פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לחומרא בהך פלוגתא דרבה ור"ז דאפילו בלא הוחזקו חיישינן כיון דהוי רק מדרבנן בעלמא א"ו דהוי איסור דאורייתא וכן פסקו לחומרא בפלוגתא דכל שלא שהה שם אדם או לא עבר שם אדם דבעינן לאלתר שלא עבר שם אדם הרי מוכח דהוי ספיקא דאורייתא ופסקינן לחומרא:

ויש להביא ראי' למ"ש דבשיירות מצויות והוחזקו הוי איסור דאורייתא מדברי הרמב"ם ז"ל (בפרק שלישי מהלכות גירושין) שפסק בשיירות מצויות ולא הוחזק סגי בלא שהה שם אדם ובהוחזקו כתב דבעינן שלא עבר שם אדם ותמה עליו הראב"ד ז"ל דמ"ש עיי"ש וכן הרשב"א ז"ל הקשה כן ולפי הנ"ל א"ש שהר"מ ז"ל סובר דבשיירות מצויות והוחזק הוי חשש דאורייתא ופסקינן כהאי תנא דסובר שלא עבר שם אדם לחומרא אבל בלא הוחזק בזה שיטת הר"מ ז"ל כשיטת התוס' דהוי רק משום לעז בעלמא וכמ"ש התוס' בב"מ (דף כ') גבי הא דפריך היכא פשיט מר איסורא מממונא] ולהכי סגי בשלא שהה שם אדם דבזה פסקינן לקולא באיסור דרבנן אבל בשיירות מצויות והוחזק הוי דאורייתא ועוד דהא אמר (בדף כ"ז) בבעיא דסימנין דאורייתא או דרבנן למנ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים א"א דרבנן לא מהדרינן משום דמיירי בשיירות מצויות והוחזקו דאז הוי חששא דאורייתא ולא מהני סימנין דרבנן הרי מוכח מכ"ז דבשיירות מצויות והוחזקו לא אמרינן היינו שאבד וכו' אף מדאורייתא דלא כסברת המבי"ט ז"ל:

ובמש"כ בדעת הרמז"ל דבשיירות מצויות והוחזקו הוי איסור דאורייתא ובלא הוחזקו הוי רק איסור דרבנן משום לעז בעלמא ומותר מה"ת יש לישב בזה הא דהקשו התוס' שם בב"מ דביבמות פריך אמשנה דאין מעידין אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו ורמינהו מצאו קשור בכיס וארנקי אפילו לזמן מרובה כשר ובב"מ לא מייתי הך ברייתא למפשט בעיין דסימנין דאורייתא ולפי מ"ש אפ"ל הא דלא פשיט מהא דמצאו קשור משום דלא מצי למיפשט בעיין מזה דאיכא למימר דמיירי בלא הוחזקו שני יוב"ש והוי רק משום לעז כמ"ש התוס' להכי כשר אפילו לזמן מרובה אבל הך בעיא מיירי היכא דהוי חששא דאורייתא כגון שיירות מצויות והוחזקו ובזה אפשר דלא מהדרינן משום דסימנין דרבנן אבל ביבמות פריך שפיר אמתניתין דשם קאי אמתניתין דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו ועיין בר"מ (פ' י"ג מהלכות גירושין) דמפרש בהדיא דהך אעפ"י שיש סימנין בגופו וכליו קאי ארישא דאף שניכר בפרצוף ולא בחוטם ויש נמי סימן אין מעידין ובבכורות (דף מ"ו) אמר שם דמדאורייתא סגי בפדחת או פרצוף לחוד ורק בעדות אשה אחמירו בה רבנן. ואפ"ה לא מהני סימנין אלמא דאפילו היכא דהוי רק איסור דרבנן לא מהני סימנין ושפיר פריך ממצאו קשור בכיס וארנקי דאפילו אם מיירי בלא הוחזקו שני יוב"ש דהוי רק מדרבנן נמי לא בעינן למיהדר גיטא משום דסימנין דרבנן ולא עביד רבנן תקנתא אף באיסור דרבנן כמו במתניתין דפרצוף עם הסימנין דהוי רק איסור דרבנן דמה"ת סגי בפדחת לחוד ואפ"ה לא מהני סימן:

ובזה מבואר דעת הר"מ ז"ל (דבפ"ג הלכה ח') כתב מצאו בחפיסה ודלוסקמא ויש לו טב"ע בארכו וברחבו של גט הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו ושם מיירי בשיירות מצויות ולא הוחזקו ובהלכה שאח"כ דמיירי בשיירות מצויות והוחזקו לא הזכיר כלל דין טב"ע רק נקב יש בצד אות פלוני ולפמ"ש א"ש דברי הרמב"ם ז"ל ובכונה לא הזכיר טב"ע גבי שיירות מצויות והוחזקו משום דסובר דלא מהני כלל דהא דמהני טב"ע בצורבא מרבנן אף במצאו אחר שאין לו מגו דלא אבדתי אע"ג דקיי"ל אין ע"א נאמן באיסורין באתחזק איסורא ובפרט בדבר שבערוה כדאמרינן בפ"ק דגיטין ולא מפלגינן בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא דגם רבב"ח דאייתי גיטא הוצרך לומר בפ"נ ובנ"ח כדאיתא בגיטין (ד' ה') דבלא"ה לא מהמנינן אע"ג דהוי צורבא מרבנן והכא גבי גט שנאבד מהימן צורבא מרבנן וע"כ הטעם הכא משום דכיון דאיכא עדים דנעשה שליח הגט ואבד ממנו ואין כאן חשש רק משום שני יוב"ש והוי רק חשש דרבנן והימנוהו רבנן לצו"מ וכ"ז הוא רק בלא הוחזק שני יוב"ש דהוי רק חששא דרבנן משום לעז כמ"ש התוס' אבל בהוחזק ושיירות מצויות דהוי חששא דאורייתא לא מהני טב"ע דצורבא מרבנן כלל דהדרינן לכללא דאין ע"א נאמן באיסורין ולהכי בדין שיירות מצויות והוחזק שכתב בהלכה שאח"כ לא הזכיר כלל דין טב"ע רק נקב יש בצד אות פלוני שמהני שהרי הוי סימן מובהק דבחששא דאורייתא לא מהני טב"ע רק בלא הוחזקו דהוי רק חששא דרבנן בזה מהני טב"ע:

והשתא ניחא מש"פ הר"מ ז"ל כר"ז דבלא הוחזקו נמי חיישינן ולא פסק כרבה לקולא דבלא הוחזקו לא חיישינן דבדרבנן בעינן למיפסק לקולא ולדברינו אתי שפיר משום דסתמא דתלמודא סברי בעובדא דרבב"ח דמהני טב"ע וע"כ מיירי בלא הוחזקו דהוי רק חששא דרבנן דבחששא דאורייתא לא מהני טב"ע דאין ע"א נאמן באיסורין וע"כ דמיירי בלא הוחזקו א"כ חזינן דסתמא דגמרא סובר כרבי זירא דגם בלא הוחזקו חיישינן מדרבנן ומהני לזה טב"ע ומיירי שידעו שנאבד הגט מרבב"ח רק החשש הוא משני יוב"ש דאז הוי מדרבנן ומהני טב"ע בלא הוחזקו אבל אם לא הי' ידוע שנאבד ממנו הגט דאז בעינן עדות מדאורייתא לא מהני טב"ע:

ובזה א"ש הא דפריך ר"ע לרבה בב"מ (דף כ') דפשיט לי' ממתניתין דכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר היכי פשיט לי' איסורא מממונא וא"ל תרדא שטרי חו"מ תנן וקשה אטו ר"ע לא ידע סיפא דמתניתין דשטרי חליצה ומיאונין תנן דהוי נמי איסורא ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דהוי מדרבנן דלא הוחזקו שני יוב"ש הוי סובר ר"ע דאיכא לאפלוגי בין איסור כרת ומיתה לאיסור לאו דבממונא ואיסור לאו כמו חליצה לא חיישינן בלא הוחזקו ובאיסור א"א חיישינן מדרבנן ורבה השיב לו תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן ורבה לטעמי' דסובר ביבמות (ד' קי"ט) ועיין יבמות (ד' פ"ב) דגרסינן רבה] מכדי איסור דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וכדפרש"י ביבמות דפלוגתייהו היכא דאיכא חשש עצם האיסור ולא הרחקה בעלמא בזה סובר רבה דליכא לאפלוגי בין איסור כרת לאיסור לאו וכיון דבשטר חליצה מהדרינן ולא חיישינן לשני יוב"ש ה"ה באיסור א"א דמ"ש:

ובזה אתי שפיר מה שהקשו התוס' שם ביבמות דקאמר בחד לישנא אפלוגתא דר"א בן מהבאי ורבנן דכולי עלמא סימנין דאורייתא ובחד לישנא דכולי עלמא סימנין דרבנן ופריך להך לישנא דכולי עלמא דאורייתא אמאי אין מעידין אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו ואמאי לא פריך נמי להך לישנא דסימנין דרבנן מהאי דמצאו קשור בכיס וארנקי ואמאי כשר ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא אמתניתין קמקשה מברייתא דכיס וארנקי משום דאף אם נימא דברייתא מיירי בלא הוחזקו והוי דרבנן ולהכי מהני סימנין מ"מ תקשה ממתניתין דפדחת לחוד נמי הוי מדרבנן ואפ"ה אין מעידין אבל אברייתא דשומא לא קשה אף אם נימא דכו"ע סימנין דרבנן ופליגי בשומא סימן מובהק דאיכא למימר דאף דסימנין דרבנן ולא מהני במיתה אבל בגט מהני כיס וארנקי משום דהוי רק מדרבנן משום לעז:

והנה הארכנו לבאר בדעת הר"מ ז"ל דבשיירות מצויות ולא הוחזק הוי רק איסור דרבנן אבל היכא דשיירות מצויות והוחזקו הוי חששא דאורייתא שמא מאחר נפל ולא אמרינן היינו הך דאבד היינו הך שנמצא וע"כ מטעם שכתבנו דכיון דאיכא למימר דהגט נדחף ברגלי העוברים שמה חיישינן שמא גט זה אחר הוא ול"ד לשדה שאבד בה קבר שהקבר הראשון בוודאי עדיין הוא בשדה זו ולפ"ז אין לנו מקום להקל בעובדא דידן אלא משום הכרת הבגדים שהכירו בטב"ע הקאפאטע והאקאפעלוש והנה דעת הב"י והיש"ש דלא מהני בבגדים אפילו סימן מובהק ועיין בתשובות נוב"י מה"ק (סי' ל"א) בשם הר"מ ברבי ז"ל שרוצה לומר דאף למ"ד דחיישינן לשאלה זהו דווקא בסימן אבל בטב"ע מודה דלא חיישינן לשאלה משום דטביעת עין הוי כעדות ברורה. וע"ש שדחה דבריו ז"ל דאין חילוק וגם בטב"ע חיישינן לשאלה:

ויש לי להביא ראיה מדברי התוס' יבמות וב"מ שכתבו דלהכי לא מייתי הסוגיא דב"מ מהך ברייתא דמצאו קשור בכיס וארנקי דסימנין דאורייתא משום דאיכא למדחי דמיירי שמצאו בעצמו ומכירו בטב"ע עיי"ש ואפ"ה פריך שם הגמרא בב"מ דניחוש לשאלה גבי כיס וארנקי הרי דגם בטב"ע חיישינן לשאלה (ועיין במהרש"א שם):

אולם הרבה מראשונים ז"ל פסקו דלא חיישינן לשאלה וסמכו על דברי התוס' ביבמות שכתבו דלמסקנא דמשני ואיבע"א כליו בחוורי וסומקי לא חיישינן כלל לשאלה וכ"כ הנמוק"י והסכים לזה הגר"א ז"ל בביאורו והכי משמע וודאי לישנא דהש"ס דקאמר כליו דחיישינן לשאלה ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן משמע וודאי דרק משום דוחק קושיא דמקשה אמ"ד סימנין דאורייתא ממתניתן אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו והוצרך לשנות גופו דארוך וגוץ דהיינו סימן גרוע ובכליו לא רצה לאוקמי בסימן גרוע דסתם כלי יש בה סימן מעליא והוצרך לומר דחיישינן לשאלה אבל לפי המסקנא דמשני דגם בכליו מיירי בסימן גרוע כגון בחוורי וסומקי אין צריך לומר כלל דלגבי כלים חיישינן לשאלה והב"ח בתשובה שדא בה נרגא דהא בסוגיא דב"מ קאמר מתחילה ואבע"א כליו בחוורי וסומקי ואח"כ פריך ממצא קשור בכיס וארנקי ניחוש לשאלה הרי דהך סברא דחיישינן לשאלה קאי גם למסקנא וע"כ דסברא פשוטה היא לחוש לשאלה:

ולפמ"ש הרי"ף ז"ל ביבמות דפסק גבי יצחק ר"ג הוה אזיל מקורטבא לאספמי' ושכיב דפסקינן כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק וגבי גט פסק כר"ז דאפילו בלא הוחזקו חיישינן בשיימ"צ לתרי יוב"ש. וכ' הרא"ש בפ' כל הגט דטעמו של הרי"ף ז"ל דדוקא גבי גט פסק לחומרא משום דאפשר בגט אחר משא"כ בעובדא דיצחק ר"ג אם נחוש לתרי יצחק צריכה להתעגן כל ימי' פסק לקולא עי"ש [ודע שעל דברי הרא"ש אלו קשה לי טובא דמחלק בין גט למיתה דבגט החמירו דאפשר ליתן גט אחר ובגמרא משמע דלא מפלגינן בזה דהא אמר שם (ד' קט"ו) גבי יצחק ריש גלותא דאביי סובר חיישינן לתרי יצחק וקאמר אביי מנא אמינא לה דההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא דהוי כתיב בי' בצד קלוני' מתא אנא אנדרולינאי מנהרדעא פטרית ותרכית ית פלונית אנתתי ושלחה אבוה דשמואל קמיה דר"י נשיאה ושלח לי' תיבדק נהרדעא כולה והוצרך רבא לדחות דמשום כבודו דאבוה דשמואל שלח הכי ואמאי לא משני עדיפא דגט שאני דאפשר ליתן גט אחר א"ו דלא מחלקינן בין גט למיתה וכן מוכח שם בסוגיא דרבא דאמר לא חיישינן לתרי יצחק בגט נמי לא חייש דהא קאמר שם גבי גיטא דאשתכח בסורא וכתיב בי' אנא ענן בר חייא כו' דאמר רבא אפילו לדידי דלא חיישינן הכא חיישינן דילמא בגמלא פרחא אזיל ע"ש הרי מבואר דבלאו טעמא דגמלא פרחא לא חיישינן לרבא אפילו בגט וצ"ע]:

א"כ אפשר דסוגיא דב"מ סברי דאף אם גבי מיתה לא חיישינן לשאלה כדשנינן כליו בחוורי וסומקי אבל בסימנין בינונים מעידים ולא חיישינן לשאלה גבי מיתה מ"מ בגט בעינן למיחש והוצרך לשנויי דכיס וארנקי לא מושלי אנשי אבל במיתה שתתעגן כל ימי' לא חיישינן לשאלה ועוד יש לחלק דבמיתה שנמצא הכלי עליו בעינן למימר חזקה כל מה שתחת יד אדם הוא שלו אבל בגט שנמצא בשוק אין כאן חזקה שלא תחת יד אדם נמצא וחיישינן לשאלה וסברא זו כתבתי בעצמי ומצאתי אח"כ בנוב"י מה"ק:

ומה שכתב כבודו בשם מהר"י ברונא ז"ל ראי' מדברי הרמב"ם ז"ל דחיישינן לשאלה מהא דכתב (בפ"ג מהלכות גירושין הלכה ט') מצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טב"ע בארכו ורחבו של גט שהי' כרוך בו הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו והקשה הרה"מ והר"ן ז"ל דכשמצאו בעצמו בטב"ע לחוד סגי דגם ע"ה יש לו טב"ע אלא שאינו נאמן וכשמצא שיש לו מגו דלא אבדתי מהני טב"ע דידי' לחוד וא"צ סימן ואם יש סימן א"צ טב"ע דמחזירין פירות ע"י כלי לכן פי' מהר"י ברונא ז"ל דכוונת הרמב"ם ז"ל דמפרש הא דקתני במתניתין מצאו בחפיסה ודלוסקמא אם מכירו כשר דאעפ"י שיש סימן בכלי מ"מ בעינן טב"ע בגט משום דחיישינן לשאלה וכן מצאתי להרב פני משה בירושלמי שפירש כן דעת הרמב"ם ז"ל:

אולם אנכי מצאתי בחי' הרמב"ן ז"ל בגיטין (ד' כ"ז) שפי' הא דתנן מצאו בחפיסא ודלוסקמא אם מכירו כשר דהאי מכירו אחפיסא ודלוסקמא קאי שמכיר החו"ד בטב"ע וה"ה אם מכיר הגט בטב"ע אלא מתניתין אורחא דמילתא קתני דלא שכיח טביעותא בגט וקמ"ל דמהדרינן פירות בכלי וסמכינן אסימנא דכלי עכ"ל ולא מיירי מתניתין בסימן כלל רק שמכיר החפיסא ודלוסקמא בטב"ע לחוד [והאי סימנא היינו טב"ע] הרי בהדיא דמהדרינן גט בטב"ע דכלי ולא חיישינן לשאלה דסובר כיון דמשנינן דכליו דמתניתין היינו בחוורי וסומקי שוב אין אנו צריכין לומר דחיישינן לשאלה ומה שהוכיחו מהר"י ברונא והפני משה מדברי הר"מ דחיישינן לשאלה ממה שהוצרך במצאו בחו"ד טב"ע בארכו ורחבו של גט ולא סגי בסימן שבכלי נראה לי ליישב דוודאי כוונת הרמב"ם ז"ל דבעינן תרתי טב"ע וסימן בכלי אבל לא מטעם דחיישינן לשאלה אלא מטעם אחר והוא לפי מה שבארנו בתשובה אחת דאף שהר"ן ז"ל פשיטא ליה דהר"מ מיירי במצאו בעצמו ופשטא דמתניתין בגיטין (דף כ"ז) שהעתיקה הר"מ בהך בבא נמי הכי משמע מ"מ לאו דבר ברור הוא והירושלמי וודאי דמפרש דמתניתין מיירי במצאו אחר דהא אמר בירושלמי (בגיטין פ"ג ובפ' בתרא דיבמות) דחשש הוא שמא הי' בידו גט פסול והשליך הפסול ואבד הכשר וכשמצא את הפסול מצא עיי"ש (וגם מעכ"ת הביא דברי הירושלמי) וחששא זו וודאי לא שייכא אלא כשמצאו אחר והשליח אין לו נאמנות דבמצאו בעצמו הא יכול לומר שלא היה בידו גט פסול כלל א"ו דמיירי כשמצאו אחר וכן נראה מפרש"י שסביב האלפסי ז"ל שכתב מצאו לאלתר כשר כגון שנכתב בו ביום עיי"ש ולמאי הוצרך לפרש שנכתב בו ביום א"ו דמפרש שמצאו אחר וקשה לו דבמצאו אחר מנא ידעינן שהוא לאלתר שמא נאבד מכבר ולהכי פירש שנכתב בו ביום וזה פשוט וגם לפי תש' מהר"י ברונא ע"כ דמיירי במצאו אחר דכיון שפירש בדעת הר"מ דחיישינן לשאלה ע"כ דמצאו אחר דבמצאו בעצמו ואומר שלא השאיל לאחר נאמן במגו דלא אבדתי א"ו דמיירי שמצאו אחר או שיש עדים שאבדו דשוב ליכא מיגו ואין לו נאמנות לומר שלא השאיל:

וכיון שבארנו דמיירי במצאו אחר או שיש עדים שאבדו דאין מגו להשליח א"ש מ"ש דבעינן תרתי סימן בכלי וטב"ע בגט דטב"ע לחוד לא מהני באינש דעלמא דלאו צורבא מרבנן וסימן בינוני בכלי נמי לא מהני דלמא סימנין לאו דאורייתא. אבל בתרווייהו סימן בינוני בכלי וטב"ע בגט מהני שפיר משום דע"י הסימן בכלי מחזירין לו הכלי והגט כדין אבידה דעלמא דאף דלא מהני סימן לענין איסור מ"מ לענין ממון מהני מחמת תקנת חכמים ובעינן להחזיר לצור ע"פ צלוחיתו וכיון שמחזירין לו הגט עפ"י דין ובהתירא ובדינא אתי לידי' שוב מהימן עליו שמכירו בטב"ע שהוא שלו ואינו מיוב"ש אחר כיון שהוא בידו הרי הוא כשליח בעלמא שנאמן אם הגט בידו דכשהוא ביד ע"ה נמי מהימן וסימן לחוד לא מהני דלענין איסור סימן לאו דאורייתא ואם השליח בעצמו אינו יודע שהוא שלו רק ע"י הסימן וטב"ע אין לו בהגט לא מהני וגם טב"ע לחוד לא מהני שאין אנו מחזירין אבידה לאינש דעלמא בטב"ע אבל כשמחזירין ע"י סימן מהני טב"ע דידי' וזה שכתב הר"מ ז"ל מצאו בכלי וסתם כלי יש בו סי' דהיינו מצאו בחפיסא או בדלוסקמא ומכירו גם להגט בטביעות עין כשר ואף אם אבדו במקום שרוב עכומ"ז דמדין אבידה הבעלים מתייאשים מ"מ הא הגט לאו של השליח הוא רק של הבעל והוא אינו יודע שנאבד והוי יאוש שלא מדעת ולפי זה אין ראי' מדברי הר"מ דחיישינן לשאלה:

אלא שלכאורה יש להקשות בהא דרבב"ח אירכס לי' גיטא ואמר אי סימנא אית לי בגוויה אי טב"ע אית לי בגוויה אהדרוה נהלי' ולא ידענא אי משום סימנא וסברי סד"א או משום טב"ע ודווקא לצומ"ר אבל אינש דעלמא לא ואמאי לא קאמר נמי דלמא אפילו לאינש דעלמא מהדרינן משום סימנא וסימנין דרבנן ואפ"ה החזירו משום אבידה לצור על פי צלוחיתו דבאבידה עבוד רבנן תקנתא ושוב מהני טב"ע אף לאינש דעלמא אחר שהוחזר לו והוא בידו ועלה בדעתי לומר דהא מילתא דאמרינן דצריך להחזיר הגט לצור על פי צלוחיתו בתורת אבידה הוא רק אם הגט שו"פ אבל אם אין בו שו"פ אין צריכין להחזיר מדין אבידה ובגט אמרינן בגיטין (דף כ') דלא בעינן שו"פ דכתבו על העלה של זית נמי כשר ועובדא דרבב"ח מיירי דלא הי' שו"פ משא"כ במשנה דמצאו בחפיסא אף שהגע אין בו שו"פ מ"מ החפיסא יש בה שו"פ והכלי והגט אבידה אחת היא ועיין ברא"ש שם בב"מ דאבידה שאין בו שו"פ לא לבד שאינו מחויב להגביהו אלא אפילו הגביהו א"צ להשיב:

ועוד לפי מה דמבואר בירושלמי דהאי גיטא שאבד רבב"ח אשכחי' כותי אם כן אפ"ל דנתייאש ממנו תיכף שנתוודע לו שמצאו כותי קודם שהחזיר ואף שהגט של המגרש וגבי בעל הוי ישל"מ יש לומר דביד כותי הוי אבודה מכל אדם ודמי לזוטו של ים ושלילותו של נהר דהוי יאוש אף שלא מדעת כדאמרינן בפ' אלו מציאות. ולהכי לא מצי אמר שהחזירו הגט בתורת אבידה משום סימן שנתן ועוד דבלא"ה לק"מ דהא הש"ס קושטא דמלתא קאמר דהא רבב"ח הוי צורבא מרבנן ומשום טב"ע לחוד מהדרינן לי' ומסופק רק דלמא משום סימנין לחוד משום דסד"א או משום טב"ע לחוד משום דהוי צו"מ אבל משום תרתי ליכא למימר דהא איהו צורבא מרבנן הוי ובטב"ע לחוד מהדרינן ואה"נ דבאינש דלאו צו"מ מהדרינן בתרתי דמהני סימנא לדון באבידה ואחר שהגט בידו מהני טב"ע אף למאן דלא הוי צו"מ כמ"ש הר"מ ז"ל:

ובזה א"ש מה שיש לתמוה טובא בהך מילתא דצו"מ מהימן טפי מאינש אחרינא הא לענין איסורין צו"מ שוה לכל אדם וגם רבב"ח דאייתי גיטא בפ"ק דגיטין (דף ה') הוצרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דבזה כל שליח נאמן משום דמעיקרא מידק דייק ומשום עגונה אקילו בה רבנן אף בשליח דעלמא שאינו צו"מ הא אם לא אמר בפ"נ רק שאמר שהוא שליח הגט או ידעתי לא מהני אף בצו"מ ומדוע בגט שאבד מהימן צו"מ ואחרי כותבי מצאתי גם להגאון בעל בית מאיר שעמד בזה באהע"ז (סימן קל"ב) גם הר"מ ז"ל לא הזכיר כלל הך דינא דצו"מ מהימן בטב"ע גבי גט אבל לפי מה שכתבנו א"ש דהר"מ סובר דבאמת ליכא שום מעלה לצו"מ יותר משאר אדם לענין איסור רק כיון דלענין אבידה מהדרינן לצו"מ (ושם הוא בכלל דרשהו אם רמאי הוא דצו"מ ידעינן דלאו רמאי הוא בלא סימנין] להכי כיון שצריכין להחזיר לו מחמת דין אבידה (ומיירי שיש בו שו"פ) ממילא הוי הגט ביד השליח ונאמן עליו אבל אינש בעלמא דלא מהדרינן לי' מדין אבידה אינו נאמן בשמצאו אחר כיון שאינו בידו ולהכי מספקא לי' להש"ס אי משום סימנא וסימנין דאורייתא ומהדרינן לכל אדם ומהני גם לענין איסור כיון דסימנין דאורייתא או משום טב"ע ולא מהדרינן אלא לצו"מ שצריכין להחזיר מטעם אבידה ואח"כ מהני הכרתו ולהכי לא הביא הר"מ דין דלצו"מ מהדרינן בטב"ע ואינש אחרינא לא מהדרינן דכיון דעיקר החזרה הוא מדין השבת אבידה והא דמהני לענין גיטא הוא ממילא וכבר השמיענו הר"מ ז"ל הך דינא בהלכות גזילה ואבידה דלצו"מ מחזירין ע"י טב"ע ולא שנה לנו כאן אלא דין השנוי במשנה דבסימן בינוני בכלי וטב"ע בגט מהדרינן לכל אדם אף למי שאינו צו"מ אף במצאו אחר וכמו שבארנו:

ונ"ל דזה כוונת הרמב"ן ז"ל בחי' לגיטין אמשנה דמצא בחו"ד וז"ל הא דתנן מצאו בחו"ד אם מכירו כשר ה"ה למכירו בגט עצמו בט"ע דכשר דהא איהו ידע בנפשי' וטב"ע עדיפא אפילו בע"ה טפי מסימנא אלא אורחא דמלתא קתני דלא שכיח טביעותא בגט וקמ"ל דפירות בכלי מהדרינן וסמכינן אסימנא דכלי (היינו טב"ע) והא דאמר רבב"ח ולא ידענא אי משום סימנא אהדרוה נהלי' אי משום טב"ע וש"מ דמהדרינן בי' אבידתא ודווקא לצו"מ דלא משקר בדיבורי' אבל אינש בעלמא לא מהדרינן בי' אבידה דלמא משקר אבל גיטא מה לי צו"מ מה לי שאר אנשי עכ"ל ודבריו ז"ל אין להם ביאור דהא רבב"ח נמי לענין גט קאי ומחלק בין צו"מ לע"ה ומאי מחלק בין אבידה לגט ולפמ"ש זה כוונתו ז"ל שבא לפרש מתניתין שמחזירין הגט בטב"ע דכלי ומיירי שמצאו בעצמו להכי נאמן אפילו לאו צורבא מרבנן ואע"ג דאמרינן דדוקא לצורבא מרבנן מחזירין ע"ז תירץ דגבי רבב"ח החזירו מטעם אבידה ואח"כ מהימן גם לענין גט להכי מחלקינן בין צו"מ לע"ה דלענין אבידה הדין כן כמ"ש אבל הכא במתניתן שמיירי במצאו בעצמו אם הי' לו טב"ע הי' נאמן גם ע"ה כיון שיש לו מגו גם ע"ה מהימן והתם גבי רבב"ח הא מצאו אחר ואין לו נאמנות ואין החזרה רק מטעם אבידה מדין ממון ואח"ז מיהא מהימן ממילא ובאבידה מחלקינן בין ת"ח לע"ה אבל במתניתין שמצאו בעצמו ומכירו בטב"ע אפילו ע"ה נאמן במגו וזה ברור:

אלא שקשה על דברינו אלה מהא דאמרינן בב"מ (דף כ"ח) הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה ע"ש בגמרא ופסק כן הרמב"ם ז"ל דבעינן סי"מ דנקב יש בו בצא"פ אבל ס"ב לא מהני ואמאי נימא כיון שצריך להחזיר לה הגט מדין אבידה דסימן הבעל לא מהני מידי והוי אח"כ הגט בידה ונאמנת לומר שנתגרשה כמו כל אשה דנקיטא גט בידה וצ"ל דמיירי שהגט אין בו שו"פ דלית בי' דין אבידה ואפשר לומר עוד כיון דסד"ר ומהדרינן רק מטעם דניחא לי' לבעל אבידה כדאמר בש"ס ובשטרות דלא ניחא לי' ללוה לאהדורי למלוה כתב הרא"ש ז"ל דלמ"ד סד"ר צ"ל דחכמים ידעו טעמו של דבר ונ"ל דכוונתו דכאן דכיון דעביד רבנן תקנתא באבידה לא פלוג רבנן בכל עניני אבידה אפי' בשטרות וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו על ב"מ וזהו דווקא בשטרי ממון אבל בגט אשה שעיקרו אינו לממון רק להתגרש לא מהדרינן בסי' בינוני כיון דאין הבעל מודה דהא אמר שממנו נפל ולא ניחא לי' לאהדורי לא עביד תקנתא כיון דלא ניחא לי' ודווקא במתניתין דמביא גט ואבד ממנו דאין הבעל כאן ולא ידעינן דלא ניחא לי' בזה מהדרינן לכללא דלענין לצור עפ"י צלוחיתו בעינן למיהדר בסימן בינוני ולהכי בנמצא בחפיסה ודלוסקמא מהני אח"כ הטב"ע בגט כמ"ש בדעת הר"מ ז"ל אבל בש"ס (בדף כ"ח) שהבעל אומר ממנו נפל ולא ניחא לבעל דלהדרי' לדידה לא עביד רבנן תקנתא בגט ולהכי כתב הר"מ ז"ל דבעינן נקב בצד אות פלוני:

והא דאמרינן (בדף י"ח) גבי מצא גט אשה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ומשנינן כגון דקאמר נקב יש בצא"פ ולא מהני ס"ב אע"ג דבעינן למיהדר לה מטעם אבידה וגם הבעל אינו מעכב דהא מודה נראה לי דהר"מ לא יפרש כפי' התוס' שמודה שמכבר נתנו לה וממנה נפל דבזה הי' מועיל סי' בינוני דידה כיון שצריך להחזיר לה מדין אבידה רק דמיירי שמודה שרוצה ליתן לה עכשיו וממנו נפל ורוצה ליתן לה ולהכי בעינן סימן מובהק כי היכא דלא ניחוש ליוב"ש אחר והבעל והאשה גופא אינם יודעים אם זה הגט שלו ובאיסור לא מהני ס"ב להכי בעינן ס"מ אבל אם אומר שכבר נתן לה והיא אומרת ס"ב נמי מהני כיון שמודה שממנה נפל וניחא ליה לבעל להחזיר לה מדין אבידה וכשמחזירין לה מדין אבידה והיא יודעת שכבר נתגרשה בו היא נאמנת אחרי שהוחזר לה הגט:

ועוד נ"ל דהדברים נכונים בלא"ה דאף שכתבנו דגבי השליח אם נאבד ממנו והוא נותן סימן בעינן להחזיר לו ע"י סימן מדין אבידה ואחר שהוא בידו אם מכיר אותו בטב"ע שהוא שלו נאמן זהו דווקא בשליח שאומר שמכיר הגט ששלו הוא ואחר שהוא בידו נאמן לומר שזה הגט שלו הוא שנאבד ממנו ומגרשה בו אבל אם האשה אומרת שנאבד ממנה אף אם נחזיר לה מדין אבידה לצור ע"פ צלוחיתה בסי' בינוני אפ"ה אינה נאמנת לומר אח"כ שנתגרשה וממנה נפל ואף שאחר החזרה הוא בידה מ"מ כיון שהיא אינה אומרת שמכרת אותו בטב"ע שזהו שנתגרשה בו ונאבד ממנה רק שאומרת ס"ב ובסימן לא מחזקינן לה שממנה נפל לענין איסור מאי אמרת הואיל והגט בידה נאמנת לומר שנתגרשה ז"א דהא אינה אומרת שבגט זה נתגרשה דהא אינה מכרת הגט (וסימן לא מהני לענין איסור) רק שאנו רוצים להאמין לה שנתגרשה בגט והיא גרושה ע"י גט זה או ע"י גט אחר הא לענין זה לא שייך לחזק נאמנותה מחמת שהגט בידה כיון דאינה אומרת שבגט זה דווקא נתגרשה ודווקא גבי שליח שנמסר בידו הגט מדין אבידה ואחר שהוא בידו מאמינין לו מה שאומר שמכיר הגט שזהו שאבד א"ש דכיון שהוא בידו נאמן לומר שהוא שלו אבל באשה שאינה מכרת הגט רק שאומרת ס"ב וס"ב לא מהני לענין איסור אף שמחזירין לה מדין אבידה אינו מועיל להחזיקה לגרושה אף שהגט בידה דהא אינה יודעת שזה הגט שנתגרשה בו רק שאומרת שנתגרשה בגט ומה שגט זה בידה אינה ראי' שנתגרשה בגט כלל דלענין איסור סימנין לאו דאורייתא ולהכי א"ש מה דמשני דבזמן שהבעל מודה דקאמרה נקב יש בצא"פ ולא סגי בס"ב ואין ה"נ אם היתה נותנת ס"ב ואומרת שהיא מכרת בטב"ע נמי מתירין אותה להנשא מה"ט דכיון שמחזירין לה מדין אבידה ע"י הסימן נאמנת לומר שזה הגט שלה ובו נתגרשה אבל עכשיו שאינה מכרת אותו בטב"ע מאי מהני מה שמחזירין לה הגט והוא בידה הואיל ואינה אומרת שבו נתגרשה רק שאומרת שנתגרשה ואינה יודעת אם בגט זה אם בגט אחר דהא הסימן בינוני אין בו כח וראי' שבגט זה נתגרשה דסימנין לאו דאורייתא לענין איסור:

ומיושב נמי מה שקשה לפי דברינו בהא דקאמר בב"מ וביבמות מצא קשור בכיס וארנקי ניחוש לשאלה ומאי קושיא הא לענין ממון לא חיישינן לשאלה כדתנן מצא כלי ולפניו פירות וכיון דצריך להחזיר לו הגט ע"י סימן אי סימנין דאורייתא [ומהני נמי לענין איסור] וליכא רק חשש שאלה א"כ הא בעינן למימר כאן שהוצרכנו להחזיר לו הגט מדין אבידה דבדין אבידה לא חיישינן לשאלה ממילא הוי אח"כ בידו ונאמן שלא השאיל לאחר וכמ"ש בדעת הר"מ ז"ל. ולשיטת הריטב"א א"ש שכתב דחיישינן לשאלה אף באומר שלא השאיל לאחר שמא שכח אבל לדברי המהרש"א שכתב דבמצאו בעצמו לא חיישינן לשאלה כיון שהוא נאמן ואומר שלא השאיל לאחר א"כ קשה במצאו אחר נמי לא ניחוש לשאלה כיון שצריכין להחזיר לו מדין אבידה ממילא נאמן לומר שלא השאיל לאחר. וצ"ל כמ"ש דלא מהני מה שמחזירין לו מדין אבידה והוא אח"כ בידו אלא היכא שיכול לומר שיודע שזה הגט שנאבד ממנו:

אבל אם אינו אומר שמכירו שזהו שנאבד ממנו לא מהני מה שהוא בידו ולא מהימן ג"כ לומר שלא השאיל לאחר:

הנה הארכנו לבאר שאין ראי' מדברי הר"מ ז"ל שסובר דחיישינן לשאלה ממה שהצריך במצאו בחו"ד טב"ע בארכו ורחבו של גט ולא סגי בסימן שבכלי והנה בנהרג זה הכירו כל פרצוף פניו שהי' ניכר רק שהספק אם נהרג קודם ג"י או תוך ג"י ולדעת הריטב"א שהביא הנמ"י דחששא דהשתנות פניו אחר ג"י הוא דרבנן וכיון דהוי רק איסור דרבנן דמדאורייתא ניתרת ע"י הכרת פנים יש לסמוך אהכרת בגדים כיון דאיכא תרי לישנא בגמרא אי חיישינן לשאלה ואיפלגי רבוותא בזה בדרבנן סמכינן להקל דלא חיישינן לשאלה וכן ראיתי להגאון שא"ר ז"ל בתשובותיו החדשות שסמך להקל במשאל"ס היכא דאיכא הכרת בגדים מה"ט דמים שאל"ס דרבנן סמכינן אהך לישנא דלא חיישינן לשאלה:

וה"נ נוכל לסמוך אדעת הריטב"א דחששא דג"י הוי דרבנן ולא חיישינן לשאלה היכא דהותרה מה"ת בלאו הכי כנלע"ד:

סימן קכה

שאלה ע"ד העגונה אשת ר' שמואל מטיקטין שהעיד ע"א שראה שנטבע בעלה בנהר ווייעטלה במחוז כשהי' רוכב על הסוס ונשתהה במים לערך ב' שעות עד שבאו אנשים והוציאוהו מהנהר והכיר אותו ר' יצחק עם אשתו בטביעת עין כי הוא ר' שמואל שנטבע גם מלבושיו הכיר שהמה המלבושים שהי' לבוש ר"ש הנ"ל כשנטבע ולא הי' שום חבלה בפניו ונשתהה לערך שמונה ימים עד שהשיגו רשיון מהממשלה לקוברו והעד הנ"ל הי' אצל הקבורה:

תשובה הנה ביבמות (דף קט"ו) מבעי לן בע"א במלחמה אי מהימן מי אמרינן טעמא דע"א מהימן משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אנשי ה"נ לא משקרי או דילמא משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא דאמרה בדדמי ופשיט מברייתא דמעשה בשני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים והא מים כמלחמה דמי והא נשים אפילו מאה כע"א דמיין והשיא רבי נשותיהן. ופריך ותסברא הא מים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא דקאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין עכ"ל הגמרא. וכתב הרי"ף ז"ל ולא איפשטא בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפירקא דלקמן ההוא גברא דטבע בדגלת ואפקוהו אגישרא ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושבינא לבתר חמשא יומין שמעינן דע"א במים שאל"ס נאמן ודווקא היכי דאמר אסקוהו לקמאי וחזיתי' לאלתר ואישתמודענא לי' דאיהו פלוני וכדאסיקנא למעשה דשני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי וכדאמרינן בההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא וה"ה לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא קא מסהדי הכי אפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכש"כ ע"א או אשה חיישינן דילמא אאומדן דעתא קא מסהדי וכן הלכתא עכ"ל:

תוכן העניינים

שות עונג יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה