אור ברסלב
שות עונג יום טוב חלק חושן משפט

שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין

חלק חושן משפט

חלק יורה דעה

סימן קטז

הרמ"א ז"ל כתב בח"מ (סימן רנ"ז) דהמקדיש שדה מעכשיו ולאחר מיתה או לאחר שלשים יום לא קדוש כלל וראיתי להגאון בעל קצה"ח שם והגאון ר"ע זצ"ל שתמהו עליו מאוד דהא הדברים לקוחים מתשובת הרשב"א ז"ל (סימן תקס"ג) שכתב שם וז"ל אבל הקדש בדק הבית אני אומר שהמקדיש שדהו להקדש בדק הבית מעכשיו ולאחר מיתה או מעכשיו ולאחר שלשים יום לא אמר כלום לפי שכל הנותן לחבירו מעכשיו ולאחר מיתה או מעכשיו ולאחר שלשים יום קיי"ל גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה אבל לגבוה והקדש א"א לאמר כן לפי שא"א שאילן של הדיוט יונק משדה הקדש אא"כ שייר מקום היניקה והראיה מהא דשלהי המוכר את הבית ר"ש. אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה ותני עלה מ"ט הואיל ויונקין משדה הקדש כו' אלמא כל כמה דלא שייר מקום היניקה בפירוש אי אפשר שינקו מהקדש וכל שכן זה שמשייר כל הפירות וא"ת ומה ראית לבטל כל ההקדש מפני שיור זה אדרבה נבטל השיור מפני ההקדש הלא הי' הקרקע בחזקת בעלים וכיון שאתה צריך לבטל אחד מהם אוקי ממונא בחזקת מאריה וכדגרסינן בירושלמי גבי פלוגתא דרבי ורבנן באומר זה גיטך מהיום ולאחר מיתה דרבי סובר מגורשת דתנאה הוי ורבנן סברי מגורשת ואינה מגורשת דמספקא להו אי תנאה הוי אי חזרה הוי וגרסינן התם בירושלמי אף בהפקר כן אינה מופקרת שא"א לומר שיהא השדה הפקר לאחרים והפירות לבעלים וכיון שכן הרי ההפקר בטל לגמרי ואע"ג דגבי גט מגורשת ואינה מגורשת לא דמי דהתם כיון דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה אזלינן לחומרא וחולצת ולא מתייבמת דאפילו תנאי לא יועיל ואתה צריך לבטל אחד מהן אוקי ממונא בחזקת מארי' וכדאמרינן בירושלמי שכתבנו עכ"ל:

וע"ז תמה הקצה"ח על הרמ"א שכתב דהמקדיש מעכשיו ולאחר ל' לא קדוש כלל דכיון דהרשב"א למד דין זה מהירושלמי מדין הפקר ולרבי דתנאה הוי השדה מופקרת ולרבנן הוי בדין ספק תנאה או חזרה הוי וזה שייך רק אם חזר בו בתוך שלשים דאז מספקינן דילמא חזרה הוי הואיל וקדוש רק לאחר שלשים ויכול לחזור בתוך שלשים דאוקי ממונא בחזקת מארי' ואמרינן דחזרה הוי ובהכי מיירי הרשב"א ואזיל לטעמי' בנדרים (דף ל') שהביא הר"ן בשמו דמהני חזרה במקדיש לאחר ל' אבל אם לא חזר בו הוי הקדש אף אם חזרה הוא וכן תמה הגרע"א זצ"ל על הרמ"א ז"ל גם תמה הקצה"ח (בסימן רנ"ח) על דברי הירושלמי דמאי נ"מ בין רבי לרבנן לפרש"י בקידושין (דף נ"ט) דהא דאמרינן דלרבי תנאה הוי היינו מעכשיו אם לא אחזור בו עד שלשים יום א"כ אם חזר בו אף לרבי לא הוי הפקר ואם לא חזר בו קודם שלשים גם לרבנן הוי הקדש דאף אם נימא דמספקא לן במה שאמר ולאחר שלשים דכוונתו שיחול לאחר שלשים וחזר בו ממה שאמר מעכשיו מ"מ הא חל לאחר שלשים כל זמן שלא חזר בו. ומזה הביא ראי' לשיטת הרשב"א ז"ל שהביא הר"ן בריש פרק האומר בקידושין דלרבי דסובר תנאה הוי לא מהני חזרה כלל משום דפירוש תנאה הוי אם יחי' ליום שלשים ולא היה כוונתו שיוכל לחזור עד שלשים והוי פלוגתא דרבי ורבנן לענין הפקר בחזר בו בתוך שלשים וכ"ז הוא שלא כדעת הרמ"א ז"ל שסתם דבריו וכתב דמקדיש מעכשיו ולאחר שלשים לא קדוש כלל דמשמע אף אם לא חזר בו:

אבל מאוד אני תמה על דבריהם ז"ל דאיך פירשו בדעת הרשב"א שסובר במקדיש מעכשיו ולאחר ל' דקדוש ויכול לחזור בו דהמעיין בלשון הרשב"א ז"ל יראה שאין דבריו

סובל פירושם כלל וכלל שהרי כתב לא אמר כלום ולשון לא אמר כלום ודאי משמע דאפילו אם לא חזר בו תוך שלשים לא מהני:

לכן נראה לי ברור בעזהי"ת דסובר דגם בלא חזר בו לא אמר כלום וטעמו דכיון דאם אמר בהדיא שמקדיש הגוף מהיום ופירי לאחר מיתה אין בדבריו כלום משום דא"א לפירות לינק משדה הקדש א"כ אם אמר מעכשיו ולאחר ל' נמי לא אמר כלום לרבנן דרבי דכמו דסברי דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה ותנאה הוא מעכשיו אם לא אחזור בו בתוך שלשים לשיטת רש"י ז"ל או אם אחיה כל שלשים לשיטת הרשב"א ז"ל. ה"נ הא איכא לספוקי שמא כוונתו שמקדיש או מפקיר גוף מהיום ופירות לאחר מיתה או לאחר שלשים דהא כוונה זו מישתמע טפי בלשון מעכשיו ולאחר שלשים כדאמרינן בב"ב (דף קל"ו) אמתניתין דהכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דפריך וכי כתב מהיום ולאחר מיתה מאי הוה הא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת ומשני התם מספקא ליה אם תנאה הוי או חזרה הוי אבל הכא הכי קאמר לי' גופא קני מהיום פירא לאחר מיתה ופירש רשב"ם ז"ל וכיון דאיכא למימר הכי לא נתכוין לא לתנאי ולא לחזרה ומפקינן ממונא מיד בעליו מהאי טעמא דהכי משתמע טפי וקני הבן גופא מהיום ופירי לאחר מיתה וא"כ כיון דגבי קרקע איכא לפרושי גופא מהיום ופירי לאח"מ או לאחר שלשים א"כ היינו ספיקא שכתב הרשב"א ז"ל דלא אמר כלום לרבנן דאיכא לספוקי בזה אם היה כוונתו לגוף ופירות וממילא דלא אמר כלום דאין הקדש חל אם מתנה שינקו הפירות משדה הקדש לצורכו ולא חל כלל או שהי' כוונתו בתנאי דאם לא אחזור והוי הקדש מיד או שחזר בו מיד ורצה שיחול הקדש אחר שלשים לכל הפחות כיון דלהך צד שכוונתו לגוף ופירות לא אמר כלום ולהך צד דתנאה וחזרה מהני הקדישו לכל הפחות אם לא חזר בו בעינן לאוקמי ממונא בחזקת מארי' ולא קדוש כלל וע"ז כתב דאף דגבי ספיקא דתנאה וחזרה חולצת ולא מתייבמת משום דהתם בעינן למיזל לחומרא אבל הכא דגם תנאי לא יועיל ואתה צריך לבטל אחד מהם והיינו דאפילו אם נימא דלא הוי חזרה ולתרץ דיבור מעכשיו עם דיבור לאחר שלשים נמי לא מהני דהא איכא לתרוצי ולפרש דבריו שכוונתו גופא מהיום ופירא לאח"מ או לאחר שלשים ואם נפרש כן ממילא בטל ההקדש אוקי בחזקת מארי' ולא חל ההקדש כלל אף אם לא יחזור בתוך שלשים מפני ספיקא דגוף ופירות והקצה"ח בהעתיקו לשון הרשב"א ז"ל לא העתיק תיבות דאפילו תנאי לא יועיל וכתב תיבת כו' משום דאין לדברים אלו הבנה לפי פירושו ולפ"מ שכתבתי שהוא ברור שכוונתו דאפילו אם נפרשו בלשון תנאי ולא בלשון חזרה שלא יהא דבריו סותרים זא"ז אינו מועיל. דאכתי איכא לספוקי בתנאי דגוף מהיום והפירות לאח"מ וגם זה מיקרי תנאי שמקדיש ומתנה לאכול הפירות]:

והקצה"ח והגרע"א ז"ל גרם להם לתמוה על דברי הרמ"א שהם סבורים דודאי לא הי' כוונתו על גוף ופירות ומסתפקים רק בתנאה וחזרה וזה אינו דודאי מסתפקנו שמא כוונתו על גוף ופירות ואין לומר דכיון דאם נימא דכוונתו על גוף ופירות מתבטלין דבריו אין לנו לפרש דבריו כן דז"א דהא לרבנן מסתפקין בחזרה במהיום ולאחר מיתה ואמרינן שחזר בו ממה שאמר מהיום ובמה שאמר לאח"מ כוונתו שיחול הגט לאח"מ אע"ג דאין גט לאח"מ ומתבטלין דבריו לגמרי וה"נ בעינן לאיסתפוקי שמא כוונתו על גוף ופירות ומתבטלין דבריו לגמרי לרבנן:

ומה שאמר דלרבי דסובר תנאה הוי הוי הפקר גמור והא דלא מספק גם לדידיה בספק דמספקינן בתנאי דאם יחי' ובתנאי דגוף ופירות ואוקי ממונא בחזקת מארי' ותלינן שכוונתו הי' לגוף ופירות ולא הוי הפקר גם זה נכון דסובר הירושלמי דלרבי דסובר תנאה הוי ושרינן לה לעלמא אם לא חזר בו ואף אם מת קודם שלשים. וע"כ משום דסובר דאין לנו לחוש לפרש דבריו בחזרה שחזר בו ממה שאמר מעכשיו:

ובעינן לפרש דבריו שיהא כולם קיימים ולא יהא בהם חזרה. כ"ש שאין אנו צריכים לחוש לפרש דבריו באופן שיתבטלו ואין להם קיום ולהכי באומר שדה זו מופקרת מעכשיו לאחר ל' אמרינן תנאה הוי והוי הפקר ולא חיישינן לפרש דבריו שמא כיון גוף יהא הפקר ופירות לאחר ל' מפני שעי"ז יתבטלו דבריו אבל לרבנן דחיישי לחזרה ויתבטל מה שאמר מעכשיו בעינן למיחש נמי לחששא דגוף ופירות ולמיקם אחזקה ולא הוי הפקירו הפקר ואין שיחרורו שיחרור:

וא"ש טפי נמי לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בקידושין (דף ס') בא אחד וקדשה ואמר לה מעכשיו ולאחר שלשים ובא אחר מעכשיו ולאחר עשרים ובא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרה מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי א"צ גט מה נפשך אי תנאה הוי דקמא קידושין דהנך לאו קידושין אי חזרה דבתרא הוי קידושין דהנך לאו קידושין ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד ופרש"י ז"ל דה"א דאיכא למימר דלהאי תנאה הוי ולהאי חזרה הוי עיי"ש ברש"י שמבאר צדדי הספיקות דאם איכא למימר להאי תנאה ולהאי חזרה צריכה גט מכולן קמ"ל דאי תנאה הוי לכולם הוי תנאה ואי חזרה לכולם הוי חזרה וכתב הרשב"א ז"ל שם וז"ל ולא שירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שאין אומר כך אלא כולן משום תנאי או כולן משום חזרה אלא לחכמים מסתפק להם משמעות הלשון האיך ולכך אעפ"י שזה אומר לכך נתכוונתי וזה אומר בהיפך זה נתכוונתי אנו אין לנו אלא לדקדק עיקר משמעות הלשון ודינו שכוונת המקדש אינה נשמעת לעדים ואין כאן עדים אלא מעיקר הלשון ומשמעותו עכ"ל וא"כ כיון דלא אזלינן בתר כוונת המקדש רק בתר פירושן של חכמים שפירשו משמעות הלשון וסובר רבי שמשמעות הלשון הוא תנאה בלי ספק:

[וכן כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו שם דלרבי משמעות הלשון תנאה דהיינו או יגיעו שניהם ליום שלשים בעזר ה' ולא ימותו ואין בזה ספק כלל ולרבנן גם לחכמים משמע להו האי לישנא דוקא תנאה וכיון שהדברים סותרים זא"ז חיישינן לספק חזרה ולהכי פשיטא לי' להירושלמי דלרבי באומר שדה זו מופקרת מעכשיו ולאחר שלשים מופקרת כיון דמשמע לי' האי לישנא מעכשיו אם לא אחזור או אם אחי' לסוף שלשים ולא מסתפק כלל בפירוש אחר ה"ז מופקרת לשיטת רש"י ז"ל אם לא חזר תוך שלשים ולשיטת הרשב"א אף אם חזר בו כיון שחי' עד אחר שלשים נעשה הפקר למפרע אבל לרבנן דלא פשיטא להו לשון תנאה כי היכי דמסתפקי בספק שמא חזר בו ה"נ מסתפק בלשון גופא מהיום ופירי לאחר שלשים ולא הוי הפקר כלל דהפקר לא הוי אלא אם הפקיר גופא ופירא וכן בהקדש לא הוי הקדש אם שייר היניקה וכיון דמסתפק לן אוקי ממונא בחזקת מארי' ודברי הרמ"א ז"ל שרירן וקיימין דלא הוי הקדש כלל ומכוונים בדעת הרשב"א ז"ל:

מיהו נראה לי דכ"ז אם אין האיש שהקדיש לפנינו ולא נדע לנו כוונתו דבזה אמרינן כיון דיכול להיות שכוונתו שהקדיש גוף מהיום ופירא לאחר ל' ולא קדוש כלל כיון דמספקא לן בפירוש דבריו בתנאה וחזרה מסתפקין נמי בגוף מהיום ופירי לאחר שלשים ולא קדיש כלל אבל אם הוא בפנינו ומפרש דבריו שכיון בתנאה דאם לא אחזור עד שלשים יום או אם אחיה שלשים יום ודאי דחל הקדש לפמש"כ בשם הרשב"א ז"ל דהא דאמר הש"ס בקידושין דלא אמרינן לגבי האי תנאה ולגבי האי חזרה לאו משום שירדו חכמים לדעת בני אדם ואמדו דעתם אלא דודאי איכא דכוונתו לתנאי ואיכא דכוונתו לחזרה רק דגבי גיטין וקידושין לא מהני כוונתו ותלוי הדבר לפי מה שמשתמעין דבריו לפני העדים להכי נחלקו רבי ורבנן בפירוש ומשמעות הדברים לפי שמועת סתם ב"א ומה שאומר הבעל שכן הי' כוונתו לא מהני דגט וקידושין בלי עדים לאו כלום הוא לכן הדברים תלויים לפי דעת העדים שמשתמעין דבריו לפניהם וכ"ז הוא בגיטין וקידושין דלא מהני בלא עדים כמ"ש הרשב"א ז"ל וכן בהפקר דבעינן נמי לפני ג' מתקנת חכמים ואי לאו הכי לא הוה הפקר כדאמרינן בנדרים (מ"ה) ובח"מ (סימן רע"ג) דבינו לבין עצמו גם מה"ת לא מהני ובפני אחד מהני מה"ת ומדרבנן לא הוי הפקר ולא יצא מרשות בעלים. וכיון דלא חל ההפקר אלא בפני עדים דמי לגיטין וקידושין ובאנו למחלוקת רבי ורבנן דלרבי אמרינן תנאה הוי והוי הפקר במעכשיו ולאחר שלשים ולרבנן לא מהני כמ"ש אבל הקדש דבינו לבין עצמו נמי הוי הקדש ובאמירה לחוד בלי עדים חל ההקדש בעינן למיזל בתר כוונתו ואם אמר שלא כיון באמירתו להקדיש גוף מהיום ופירא לאחר שלשים ודאי דהוי הקדש דהא בעלים ודאי מהימני על שלהם לאסור ומכ"ש דהא בידו להקדישו ואם אומר שכוונתו היה להקדש גמור ודאי דקדוש ואינו יכול לחזור בו אחר אמירתו:

ובזה נראה לי לבאר דברי הירושלמי שם דקאמר דבהפקר פלוגתא דרבי ורבנן וקאמר אף בהקדש כן כל עמא מודו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והיינו דבעי אם גם בהקדש כן דאם הקדיש מעכשיו לאחר שלשים תליא בפלוגתא דרבי ורבנן וקאמר דבהקדש לא משכחת לה דליפלגו בזה רבי ורבנן משום דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט והיינו דבאמירה לחוד חל ההקדש ולא בעינן עדים ובינו לבין עצמו סגי להכי א"א לתלות בפלוגתא דרבי ורבנן דאם הבעלים אומרים שכיוונו לגוף מהיום ופירא לאחר שלשים לא הוי הקדש אף לרבי דסובר תנאה הוי מ"מ כאן שהבעלים אומרים שלא הי' כוונתם לתנאי רק לגוף מהיום לא הוי הקדש והבעלים נאמנים ע"ז כדאמר ביבמות (דף פ"ח) משום דבידו לפדותו או לאיתשולי עליו ואם הבעלים אומרים שכוונתם הי' לתנאי ולא לגוף מהיום ופירי לאחר שלשים ודאי דקדוש אף לרבנן דמספקא להו מ"מ הא אמרי שכוונתם לדבר המועיל בהקדש וכיון דהולכין רק אחר כוונתם ובאמירה לחוד בלא עדים חל ההקדש אין נ"מ בין רבי לרבנן דבתר אמירת הבעלים אזלינן. ואם אין הבעלים בפנינו גם לרבי לא הוי הקדש דבעינן למימר שמא כוונתו לגוף מהיום ופירי לאחר ל' ואוקי ממונא בחזקת מארי' ודוקא בהפקר קאמר דלרבי הוי הפקר דהתם לא מהני מה שהבעלים כיוונו לגוף מהיום ופירי לאחר ל' דדברים שבלב אינן דברים בממון וקנינים וגיטין וקידושין ולעדים משתמע להו בלשון תנאי לרבי הלכך הוי הפקר אבל בהקדש דבתר כוונת הלב הן הדברים גם לרבי לא הוי הקדש כשאין הבעלים לפנינו משום דאוקי ממונא בחזקת מארי' וגם איכא חזקת חולין ואמרינן דכוונתו הי' לגוף ופירי משום דאיכא דמכוין כן ואיכא דמכוין כן וכשהם לפנינו תליא באמירת הבעלים ומהימני ע"ז כמ"ש וא"כ אין כאן פלוגתא דרבי ורבנן ולשון הירושלמי דקאמר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כוונתו דסגי באמירה בינו לבין עצמו בלי עדים וזה ברור לדינא:

ובמה שנחלקו הרשב"א והר"ן ז"ל במקדיש לאחר שלשים יום אם יכול לחזור בו בתוך שלשים דדעת הרשב"א ז"ל דיכול לחזור בו ודעת הר"ן ז"ל שאינו יכול לחזור בו כמ"ש הר"ן בנדרים (דף כ"ט) עיי"ש והביא הקצה"ח (בסימן רנ"ח) ראי' מדברי הירושלמי שהבאנו לעיל דמיירי במעכשיו ולאחר ל' בהפקר דתליא בפלוגתא דרבי ורבנן גבי גט דרבי דסובר תנאה הוי הוי הפקר ולרבנן דמספקא לה בתנאה או חזרה לא הוי הפקר וקא בעי אף בהקדש כן כל עמא מודו אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ופירש הפ"מ דפשיט לי' כיון דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט א"כ אפילו אם נימא דחזר בו ורצה שיהא ההקדש לאחר שלשים נמי אינו יכול לחזור תוך שלשים ומזה ראי' לדעת הר"ן דמקדיש לאחר ל' א"י לחזור:

ונראה לי דלאו ראי' הוא דלפי פירוש הפ"מ והקצה"ח הא אכתי איכא נ"מ בין רבי לרבנן בהקדש לענין אם יש מעילה תוך ל' דלרבי יש מעילה וחל ההקדש למפרע. ולרבנן ליכא מעילה עד ל' יום והיכי קאמר הירושלמי כמסירתו להדיוט ואין כאן פלוגתא דרבי ורבנן גבי הקדש ומה שפירש הקצה"ח דכוונת הירושלמי דגבי הקדש לא מהני חזרה אף תכ"ד אינו מעלה ארוכה דאכתי הא איכא נ"מ איפכא דלרבי דאמר תנאה הוי אם מת לשיטת הרשב"א ז"ל קודם שלשים לא הוי הקדש דהא אמר ולאחר שלשים דהיינו אם יחיה עד אחר שלשים כמ"ש הריטב"א והר"ן בקידושין פ' האומר ולרבנן דילמא חזרה הוי ואינו יכול לחזור אף תכ"ד מהני הקדשו אף אם מת או חזר בו כיון שכבר חלה מה שאמר מעכשיו והוי הקדש גמור. ואכתי משכחת פלוגתא דרבי ורבנן גבי הקדש ובמק"א כתבנו ביאור אחר בדברי הירושלמי בעזה"י:

סימן קיז

שאלה צוואה שנכתב בה שנותן מנכסיו סך מסויים לעניים מהיום ומת המצווה. אם היורשים מחוייבים לקיים או לא:

תשובה מה שנסתפק כבודו להפך בזכות היורשים לבטל הצוואה הואיל וכתב בה מהיום לית בי' משום מתנת שכיב מרע וכמ"ש הרמ"א בח"מ (בסימן ר"ן סעיף ט') וז"ל וי"א דמתנת שכ"מ שכתבו שמקנה לו מהיום הוי כמתנת בריא וצריכה קנין ופירש שם הסמ"ע שבא הרמ"א להוסיף על דברי המחבר אם לא שמענו מפי השכ"מ שצווה במעכשיו אלא שכתוב כן בצוואה לפנינו לא אמרינן דט"ס הוא ומעצמו כתב הסופר כן והשכ"מ הי' דעתו להקנות אם ימות וא"כ כיון שבטלה צוואה זו מדין מתנת שכ"מ אין כאן אלא דין נדר לצדקה מהיום וכבר כתב הרמ"א (בסימן רנ"ב) וז"ל מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך ומת ולא נתן יורשיו פטורים ואין בזה מצוה לקיים דברי המת עכ"ל. וכ"כ הרמ"א (בסימן רי"ב סעיף ז') דאם אמר מה שתלד בהמתי או יוציא אילן זה פירות אתננו לעניים דחייב לקיים דבריו ואם מת אינו כלום שהרי אינו כאן שיקיים נדרו עכ"ל:

ולענ"ד נראה דהצוואה בתוקפה והיורשים מחויבים לקיימה כי הנה סברא זו הובא בקצה"ח (סימן ר"ן) בהא דמבעי לן בב"ב (דף קמ"ח) שכ"מ שהקדיש נכסיו מהו חילק נכסיו מהו וקאי בתיקו ופרשב"ם ז"ל דבעיין הוא באם עמד אם יכול לחזור בו וכ"כ הטור (בסימן ר"נ) דמיירי כשעמד והקצה"ח הקשה דהא גם אם לא עמד ומת וגם לא חזר בו קודם מיתתו איכא למבעי דדילמא כוונתו להקדיש מחיים ושכוונתו להקדיש מחיים ליכא בזה כח מתנת שכ"מ וכמ"ש לעיל באומר מהיום ואין כאן אלא תורת נדר ואין היורשים מחויבים לקיים נדר אביהם או דילמא דכוונתו להקדיש אחר מיתה ויש בזה כח מתנת שכ"מ וחייבים היורשים לקיים וכן מסיק שם לדינא דכיון דמספקא לן דילמא כוונתו להקדיש מחיים ומספיקא לא מפקינן ממונא ואין בזה משום מתנת שכ"מ ומשום דהא היורשים לא נדרו עיי"ש בדבריו ז"ל. וכתב שם עוד דמה"ט כתבו הטור והרמב"ם דמבעי לן אם עמד ולא כתבו דנ"מ נמי אם מת רק שחזר בו קודם מותו דיש להסתפק ג"כ אם מהני חזרתו משום דלא גמר להקנות אלא לאח"מ או שגמר להקנות מחיים ואינו יכול לחזור ולא כתבו הטור ושארי פוסקים כן משום דאפילו אם נימא דכוונתו להקנות מחיים ולא מהני חזרתו נמי אין היורשים מחויבים לקיים נדרו ולי נראה דהאי דינא דאין היורשים מחוייבים לקיים נדר אביהם לא שייך בהאי מילתא כמו שיבואר לקמן בעזה"י ומה שלא פירשו הטור והרמב"ם הנך בעיין בחזר בו ומת הוא מטעם אחר דהא לכאורה קשה דהרמב"ם פסק וכן כמה הראשונים ז"ל בהך בעיא דספיקא לקולא וגם הרא"ש ז"ל שפסק ספיקא לחומרא מטעם דכיון דהוי ספק באומדנא לא מבטלינן מעשיו עיי"ש וקשה הא תינח גבי בעיא דחילק לעניים דקיי"ל ספק ממון עניים לקולא כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים (דף ז') גבי בעיא דיש יד לצדקה מהש"ס דחולין דדוקא בקמה אמרינן ספק לקט לקט משום דקמה בחזקת חיובא קיימא אבל ספק ממון עניים היכא דליכא חזקה לקולא אבל הקדש בדק הבית הא הוי ספק איסורא ולחומרא וכדאמרינן בחולין (דף קל"ד) דגר שנתגייר והי' לו עיסה ספק גלגלה קודם שנתגייר ספק לאחר שנתגייר חייב משום דספק איסורא לחומרא ואע"ג דרש"י ז"ל פירש התם דאיכא התם חזקה לפטורא עיי"ש ברש"י ז"ל (ויבואר אי"ה במק"א) וא"כ ה"נ בהקדש הא איכא ספק מעילה אולם קושיא זו כבר תירץ הנמ"י שם דלענין איסור מעילה המקדיש בעצמו נאמן דע"א נאמן באיסורין היכא דליכא חזקת איסור דקיי"ל יש שאלה בהקדש ומהימן מגו דאי בעי שאיל אלא אי אמדינן לדעתו דהקדיש לגמרי ולא מהני לי' מגו שבהקדש יש דין ממון דהא הגזבר תובע מהמקדיש. ולזה אמרינן דלענין תביעת הגזבר הממע"ה וספק ממונא לקולא עיי"ש בנמ"י ולא דמי לספק איסורא דחלה שגם הגר מסופק מתי נתגלגלה העיסה:

ומה שכתב הרשב"א בתשובה (סימן תרנ"ו) באחד שהלך לדרך ואמר שאם ימות בדרך יהא נכסיו להקדש ומת בחזרתו לביתו ונסתפק בכוונת הנודר אם הי' כוונתו רק על ההליכה וכיון שבא לשם בטל נדרו או שכוונתו גם על החזרה ופסק שם דאין להוציא מיד היורשים והביא ראי' מהא דשכ"מ שהקדיש נכסיו שפסק הרמב"ם דמספיקא לא מפקינן ממונא להוציא מן היתומים וסיים שם ומעתה בין בהקדש עניים בין בהקדש בדק הבית כל שהוא ספק מתחילתו אם חל או לאו ויש חזקת ממון כנגדו אמרינן הממע"ה עכ"ל עיי"ש. הנה מה שפסק בעובדא דידי' דמספיקא לא מפקינן מהיורשים אע"ג דהתם מת הנודר הוי ספק איסורא דהא ליכא מאן דלימא שלכך הי' כוונתו מ"מ הא התם נדר לעניים דהא בדק הבית האידנא ליכא וממון עניים הוי רק ספק ממונא ומה שכלל בסוף דבריו דבין בהקדש עניים בין בהקדש בדק הבית ספיקא לקולא לאו בחדא מחתא מחתינהו דבספק עניים ספיקא לקולא בכל גוונא ובספק הקדש דבדק הבית לא הוי ספיקא לקולא אלא אם איכא הנודר ואמר גם הוא שכן הי' כוונתו דאי ליכא הנודר קמן הא ספק איסור מעילה גבי בדק הבית ולחומרא כמו גבי חלה:

ולפ"ז איכא למימר דלהכי פירשו הנך בעיות דש"ס בעמד ולא פירשו בחזר בו ומת משום הקדש בדק הבית דבזה לא שייך למימר ספיקא לקולא אלא בעמד ואומר שלא כיון להקדיש מחיים דנאמן הוא לענין איסור ומבעי לן אי מהימן לענין תביעת הגזבר דהוי תביעת ממון בעלמא מי אמדינן אנן לדעתו שלא כיון להקדיש אלא אם ימות ומהימן ע"ז או לא ואמרינן ספיקא לקולא אבל אם חזר בו ומת ליכא למימר ספיקא לקולא גבי הקדש דממ"נ אם אמר בשעת חזרה שלא הקדיש אלא אם ימות ועתה יכול לחזור בו פשיטא דמהימן דהא קיי"ל בב"ב (דף קע"ד) שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי דחזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ונאמן במה שאמר בשעת מיתה ואף דמוקמינן לה התם בדנקיט שטרא דווקא היינו משום דאי לא נקט שטרי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע עצמו וזהו דווקא אם אמר מנה לפלוני בידי חיישינן שאמר שלא להשביע עצמו וסבור הי' שגם אותו פלוני לא ירצה לגזול את ההקדש ליקח מן ההקדש מה שאינו מגיע לו כלל אבל בחוזר בו מן ההקדש ורוצה ליקח לעצמו ואומר שלא כיון להקדיש אלא לאחר מיתה בזה מהימן כיון שאומר בשעה שהוא עדיין שכ"מ לא חשוד לשקר להוציא הממון מן הקדש דהא בחשש קנוניא שאומר מנה לפלוני בידי נמי החשש שמא רוצה ליקח לעצמו ותולה עצמו באותו פלוני ואפ"ה מהימן אי לאו טעמא דשלא להשביע א"כ פשיטא דמהימן כשאמר שכיון להקדיש רק אחר מיתה וא"כ ליכא למבעי כלל בחזר בו ומת דודאי מהימן בין לענין איסור ובין לענין תביעת ממון של הגזבר. ואם חזר בו סתם ולא אמר שכונתו הי' להקדיש לאח"מ נמי ליכא למימר גבי יורשים ספיקא לקולא דהא הקדש הוי ספק איסורא דמעילה ואבוהון ליתא קמן דנהימני' לענין איסורא והטור הא רצה להביא דעת הראשונים ז"ל דסברי דאמרינן בזה ספיקא לקולא משום הכי הוצרך למימר דהבעיא הוא אם עמד דמיירי שאומר שלא כיון להקדיש אלא לאח"מ דמהימן לענין איסור ולא לענין תביעת הגזבר מ"מ אמרינן גם לענין תביעת הגזבר ספיקא לקולא ואף דגבי בעיא דחילק לעניים הוי מצי הטור לפרש כגון שחזר בו ומת ולא אמר בשעת חזרה דבזה הוי רק ספק ממון דממון עניים אין בו קדושה מ"מ כיון דהש"ס כלל כל אלו הבעיות ביחד כללם גם הטור ביחד ופירשם בעמד מחליו למינקט פלוגתא דרבוותא דסברי דתיקו זה לקולא ואפשר דגם הרשב"א ז"ל שפירש בעיין בעמד הוא נמי מה"ט דס"ל דבחזר בו ומת לא מבעי אם אמר בשעה שחזר בו שנדר רק אם ימות ולהכי חוזר בו כדין מתנת שכ"מ שיכול לחזור בו דנאמן כמש"כ משום דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש. אלא אף אם חזר בו ולא אמר בשעת חזרה שהקדישו ונדרו הי' ע"ת דאם ימות נמי אמרינן דכמי שאמר דמי דאדם יודע דלא מהני חזרה בהקדש ומסתמא ידע בנפשי' שהקדיש ונדר רק אם ימות להכי חזר וכדין שכ"מ:

ועוד נראה דבלא"ה א"ש מה שלא פירשו הרשב"ם והרמב"ם והטור הנך בעיין בחזר בו ומת דהא אמרינן בנדרים (דף כ"ט) דהמקדיש שיחול לאחר שלשים יום אינו יכול לחזור בו ואף דמקדש לאחר שלשים יכול לחזור בו מ"מ בהקדש אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"כ אף אם נימא כשיעמוד יכול לחזור בו כדין מתנת שכ"מ דאדעתא דהכי לא הקדיש אבל אם לא עמד וגם לא נתרפא מחליו היכי יכול לחזור הא הקדיש כשימות מחולי זה ומת מחולי זה ואינו יכול לחזור בו כדין מקדיש שיחול לאחר שלשים דאינו יכול לחזור בתוך שלשים וכמ"ש הר"ן ז"ל שם דדמי לאומר מעכשיו וא"כ אפילו מת בתוך שלשים נמי אינו יכול לחזור בו דבשלמא לענין אם עמד חוזר איכא למבעי שפיר דילמא הקדיש לגמרי ורצה ליתן ממונו להקדש אף אם יחיה או דילמא שלא הקדיש אלא אם ימות ואין לו צורך בנכסיו ואף דגבי מתנת שכ"מ להדיוט פסקינן דאם כתב וזיכה וקנו מיני' אינו יכול לחזור בו כדאמרינן בב"ב (דף קנ"ג) דאין אחר קנין כלום בין לעצמו בין לאחרים [ועיי"ש דלהריב"ם והרא"ש ז"ל שם בעינן שימסור לו המתנה ולהרמב"ם (בפ"ט מה' זכי' ומתנה) סגי במסירת השטר וקנין דאינו יכול לחזור בו מ"מ בהקדש לאחר ל' בעי למימר דיכול לחזור בו אם עמד דדוקא כשמסר החפץ או השטר אמרינן דוודאי נתן לגמרי אף אם יחי' משום דכל הנותן אדעתא דמיתה אינו מוסר השטר או החפץ אבל בהקדש אף דאמירה עפ"י דין הוא כמסירה וכמעכשיו. מ"מ כיון שלא מסר ממש לא בטלה אומדנא דאמדינן בכולי שכ"מ דיהיב רק אדעתא דמיתה אבל לענין שיחזור בו מחיים ומת אח"כ כיון דבריא אינו יכול לחזור בו אם מקדיש שיחול לאחר ל' ודאי דגם שכ"מ אינו יכול לחזור דבמה יתבטל נדרו והקדשו הוא הקדיש אדעתא דמיתה והרי מת אח"כ וכיון דמקדיש לאחר ל' אינו יכול לחזור דדמי למסירה להדיוט וכאומר מעכשיו דמי כמ"ש הר"ן שם לא בטל הקדשו וחל כשימות למפרע ולא מהני חזרתו כלום דלא מצינו חילוק בענין נדר והקדש בין בריא לשכ"מ ואף לדעת הרשב"א ז"ל שהביא הר"ן שם דלעולא ואביי ורבא דסברי דקדושת דמים פקעה בכדי בעינן למימר דמקדיש לאחר ל' יכול לחזור בו עיי"ש מ"מ הרשב"ם והטור לא מעיילי נפשייהו בפלוגתא לפרושי בעיין בחזר בו ומת ופירשו בעיין כשעמד וא"כ אין אנו צריכין לדברי הקצה"ח שכתב דבחזר בו ומת היורשים פטורים משום דנודר ומת היורשים פטורים:

ולא עוד אלא שנראה לי דהא מילתא דנודר ומת אין היורשין מחויבין לקיים נדרו לא שייך אלא בנודר אתן סלע לצדקה אבל מי שאמר סלע זו לצדקה ומת ודאי דהיורשים מחויבים ליתנו להעני דכיון דאמר סלע זו לצדקה הוקצה האי סלע לצדקה וממונא דעניים איתא בעינייהו גבי יורשים ואינם רשאים ליקחם לעצמם כמו שאין הנודר בעצמו רשאי לעכבו ומחויב לתתו לעניים ואע"ג דאמרינן בפ"ק דערכין (דף ו') נדר צדקה ואין הקדש צדקה ואמר שם סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו וללותו היינו דאין בו קדושה כמו הקדש בדק הבית ומותר לשנותו דעניים לא קפדי ע"ז אבל ודאי דמיתפס בהאי סלע הקצאה לענין שלא יהא לעניים חוב בעלמא גבי נודר אלא דבר מסוים איכא לעניים גבי נודר משום דהסלע מיתפס בצדקה:

תדע דהא בנדרים מבעי לי' אי יש יד לצדקה או אין יד לצדקה כגון דאמר הדין זוזא לצדקה והדין אי קאמר והדין נמי לצדקה או דילמא והדין לנפקותא ואם איתא דסלע המופרש לצדקה אין נתפס בו שום הקצאת צדקה והרי הוא כמו שהי' קודם שהפרישו. א"כ איך שייך להתפיס בו דבר אחר הא אין מתפיסין אלא בדבר מצוה דהיינו דבר שכבר נתפשט ונתפס עליו נדרו ומה"ט פסקינן בשבועות (דף כ') כרבא דאין מתפיסין בשבועות והנשבע שלא יאכל ככר זה והתפיס בו ככר אחר לא מהני משום דשבועה הוי איסור גברא ועל הככר אין שום איסור וא"כ בצדקה דמתפיסין בו ומבעי לן רק אם מהני יד אבל אם אמר בפירוש דינר זה יהא כדינר זה מיתפס ע"כ שסלע שהפריש לצדקה רכיב עליו כח צדקה כשהוא בעיני' תדע דבסוגיא דנדרים שם מבעי לי' אי יש יד לפיאה או אין יד לפיאה כגון דאמר הדין אוגיא לפיאה והדין ואמאי לא בעי נמי אי יש יד ללקט או אין כמו דמבעי לי' גבי פיאה וצדקה א"ו דבלקט שנעשה של עניים שלא ע"י הקצאת בעה"ב אלא שנשר מעצמו לא שייך בו יד דאפילו התפיסו בהדיא נמי לא מהני משום דאין מתפיסין אלא בדבר הנדור ומבעי לי' רק בפיאה וצדקה שבאה ע"י הפרשת בעה"ב הנודר ומהני בהו התפסה ומבעי לי' אי יש יד:

ובזה יש ליישב מה דקשה לי טובא לפי דעת כמה מהראשונים דצדקה מחייב במחשבה כמו קרבנות דכתיב נדיב לב כמ"ש הש"ע ביור"ד (סימן רנ"ט) דא"כ מאי מבעי לי' להש"ס אי יש יד לצדקה או לאו דפשטא דלישנא משמע דמבעי לי' אי מהני האי לישנא דמיקרי רק יד גבי צדקה ולא בכוונת הנודר מסתפק הש"ס אלא דאף אם הנודר כיון לצדקה מ"מ מבעי לי' אי מהני יד לאתפוסי גבי צדקה או לא ולדעת הני רבוותא דסברי דבמחשבה בעלמא נמי מחייב בצדקה א"כ פשיטא דמהני יד דעדיף ממחשבה אבל לפי מש"כ א"ש דבמחשבה מחויב לקיים דהיינו אם גמר בדעתו ליתן צדקה מחויב ליתן כמו באומר אתן אבל אכתי אין הסלע גופא נתפס בצדקה שיהא זה הסלע בעין כמו שהוא ממונא דעניים לענין שיכול להתפיס בו סלע אחר [או לענין יורשים כמו שנבאר] ולהכי מבעי לי' ביד כגון דאמר והדין אי מהני יד ונתפס האי סלע בצדקה או לא:

וכיון שבארנו דבאומר סלע זו לצדקה מיתפס בהאי סלע הקצאת צדקה א"כ לא שייך בזה דין נודר ומת דאין היורשים מחויבים לקיים נדרו דהא ממון עניים בעינא הוא דהוי גבייהו ומחויבים ליתנו לעניים כמו הנודר בעצמו ואם לא יתנום וישלמו להעניים גוזלי עניים נינהו וא"כ בהקדיש נכסיו וחזר בו ומת אף אם נימא דכוונתו הי' שהקדיש מהיום ובמהיום אין בו דין מתנת שכ"מ מ"מ דין נדר יש לו ובסלע זה גם היורשים מחויבים לקיים נדרו שלא כדברי קצה"ח ז"ל. והנה כ"ז אם הקדיש נכסיו לעניים ומת דדמי לסלע זו לצדקה דמתפסי נכסיו בצדקה אבל במחלק נכסיו ואומר מנה מהם לעניים דלא סיים המנה שנתן לעניים אכתי אפשר לומר כיון דאין המנה מסויים לא מיתפסי בהקצאת צדקה ודמי לנודר ואומר אתן ואין היורשין מחויבין לקיים נדרו היכא דאמר מהיום דלית בה משום מתנת שכ"מ מ"מ נראה כיון דאמרינן בשלהי מעילה דאם אמר פרוטה בכיס זה הקדש אם הוציא כולן מעל דחל על פרוטה דין הקדש בדק הבית רק שאינו מבורר איזו פרוטה וה"נ כיון שבררנו דבסלע זו חל עליו הקצאה לצדקה אם אמר מנה מנכסי לעניים חל על מנה הקצאת צדקה ומחויבים היורשים ליתן לעניים מנה דאיתנהו בעינייהו גבייהו:

וראיה ברורה לדברינו הנ"ל דהא בעובדא שהבאנו לעיל מתשובת הרשב"א ז"ל באחד שהלך לבלנסיאה ואמר שמתיירא שמא יקרנו אסון בדרך יהא נכסיו להקדש. ולא נסתפק הרשב"א ז"ל אלא במה שמת בחזרתו אם היה כוונתו גם על החזרה אבל אם היה כוונתו גם על החזרה מחויבים היורשים לקיים נדרו ותקשה על הרמ"א שפסק דאין היורשים מחויבים לקיים והא התם ליכא אלא דין נדר דהא בריא היה וליכא משום צוואת שכ"מ וגם מצוה מחמת מיתה לא מיקרי דמצוה מחמת מיתה לא מיקרי אלא אם בדעתו שודאי ימות כמ"ש הרמב"ם (בפ"ח מה' זו"מ הלכה כ"ג) וז"ל שכ"מ שצוה מחמת מיתה כגון שהי' דעתו נוטה שהוא מת ודאי וניכר דבר זה מכל דבריו אע"פ שקנו מידו במקצת אם עמד חוזר עכ"ל והיינו מצוה מחמת מיתה דקאמר בש"ס דב"ב (דף קנ"א) אבל שהלך לבלנסיאה והי' מתיירא שמא יקרנו אסון לא מיקרי דעתו נוטה שימות שיהא לו דין מצוה מחמת מיתה א"ו דכיון שלא אמר בלשון אתן אלא אמר יהיה הקדש מחויבים היורשים לקיים מה שנדר אביהם דממון הקדש עניים בעין איתא גבייהו:

ועיין ברמב"ם ז"ל (ה' מכירה פכ"ב ה' ט"ז) שכתב אם צווה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהן העניים והראב"ד ז"ל חלק עליו וכתב שם וז"ל ואני אומר שאם אמר אתן לעניים כך וכך מן הפירות שיצאו בכרם שלי וכן כל כיוצא בזה ה"ז חייב עצמו ליתן. אבל אם אמר ינתן לעניים כך וכך מפירות שלא באו לעולם ל"ק עניים עכ"ל משמע דווקא משום שלא באו לעולם לא זכו העניים אבל אם באו לעולם זכו העניים אף שלא אמר לשון אתן ולא הוי לשון נדר מ"מ כיון שאומר על דבר שהוא בעולם זה לעניים זכו העניים וגם היורשים מחויבים ליתן. ועיין בכ"מ שם וזה ברור לענ"ד:

סימן קיח

לבאר דין אמירת הרי שלך לפניך בגזלן ובשומר:

בח"מ (סימן שס"ג) גזל תרומה ונטמאת או חמץ ועבעה"פ או בהמה ונעבדה בה עבירה או שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה והוא לשון הרמב"ם ז"ל ממתני' דב"ק (דף צ"ו) ותמה עליו הלח"מ (בפ"ג מהלכות גו"א) דהרמב"ם ז"ל פסק (בפ"א מהלכות נזקי ממון) גבי שומר דעד שלא נגמר דינו החזירו מוחזר ומשנגמר דינו החזירו אינו מוחזר וליישב תמיהתו נראה לי דהנה שם בב"ק (בדף צ"ח) קאמר אמתניתין דחמץ שעעה"פ אומר לו הש"ל מאן תנא אומרין באיסורי הנאה הש"ל אמר רב חסדא ר' יעקב הוא דתניא שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו בשרו מותר החזירו שומר לבעליו מוחזר משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו בשרו אסור החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר ר' יעקב אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר מאי לאו בהא קמיפלגי דר' יעקב סובר אומרין באיסורי הנאה הש"ל ורבנן סברי אין אומרין באיסה"נ הש"ל א"ל רבה לא דכ"ע אמרינן באיסורי הנאה הש"ל דא"כ נפלגו בחמץ בפסח אלא אמר רבה הכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי רבנן סברי אין גומרין דינו של שור שלא בפניו דא"ל אי אייתיתיה נהלי הוה מעריקנא לי' לאגמא השתא מסרתיה ביד מאן דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדי' ור' יעקב סבר גומרין דינו של שור שלא בפניו דא"ל מאי עבדי לי' סוף סוף הוה גמרי לי' דינא שלא בפניו עכ"ל הגמרא וכתב רש"י ז"ל אבל סיפא דמתניתין ודאי ר' יעקב היא ולא רבנן דקתני או שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך עכ"ל וקשה טובא דהא יגיעתו של רבה לאוקמי מתניתין שעעה"פ אף כרבנן וכיון דסוף סוף דסיפא דמתניתין דשור שיוצא ליסקל לא אתי כרבנן א"כ מאי הועיל רבה באוקימתא דידי' וכן הקשה הרש"ל ביש"ש וז"ל ותימא הוא בעיני שרישא דברי הכל וסיפא ר' יעקב עיי"ש. ותירץ שם המהרש"ל לחלק בין שומר לגזלן דבגזלן מודו רבנן דמצי אמר הש"ל בשור הנסקל ולא מצי טעין הוה מעריקנא לי' לאגמא וכבר השיב ע"ז הש"ך (בסימן שס"ג ס"ק ז') וכתב דלא מצא מקום לחלק בין שומר לגזלן במה יהא שומר חמור מגזלן גם הקשה הש"ך שם דהא מייתי ברייתא שם והשיב את הגזילה אשר גזל מת"ל אשר גזל כעין שגזל יחזיר מכאן אמרו גזל מטבע ונפסל חמץ ועעה"פ שור עד שלא נגמר דינו אומר לו הש"ל ומסיק מאן שמעית לי' שור עד שלנ"ד אין משנגמר דינו לא רבנן וקתני חמץ שעעה"פ אומר לו הש"ל ע"כ הרי דלרבנן אף בגזלן לא מצי אמר הש"ל בשור הנסקל וזה הוא דלא כדעת הרש"ל:

וליישב קושית הש"ך ממה שהקשו עליו האחרונים ז"ל נראה לי לבאר הסוגיא באופן נאות לפ"מ שנראה מדברי הרשב"א ז"ל בחי' דגרס רבא הכא בסוגיא זו דהנה לעיל (בדף מ"ה) הקשו התוס' במה שפרש"י ז"ל אתפסי' לתוראי שמסרו בידים דממ"נ אם זה ההיזק לא הוי היזק ניכר אפילו אתפסי' בידים לא יתחייב ואם הוא ניכר אפילו תפסו ב"ד מאליהן למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך עכ"ל ונראה לי דלא קשה מידי לפי מה שכתבו התוס' בגיטין (דף נ"ג) בהא דאמר שם דרב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב ושמואל לא אמר מנסך ממש משום דמנסך ממש קי"ל בדרבה מיני' ורב סובר מדאגבהה קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך וכתבו התוס' דשמואל סובר דלא אמרי' מדאגבה קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך משום דכיון דלא מתחייב אשעת ניסוך דמי כמי שנסכו אחר ואילו נסכו אחר מצי אמר הש"ל השתא נמי מצי אמר הש"ל כיון שא"א כלל לחייבו אשעת ניסוך רק אשעת הגבהה ורב סובר כיון דבשעת הגבהה לא שייך קלב"מ יש לחייב מחמת הגבהה אכל מה שיעשה בידים אח"כ אע"ג דההיא שעתא קלב"מ עכ"ל נמצאנו למדין דרב סובר אע"ג דאשעת הגבהה הוי מצי אמר הש"ל ואשעת ניסוך קלב"מ מ"מ מתחייב משעת הגבהה אכל מה שיעשה אח"כ בידים אף דעל ההיא מעשה א"א לחייבו וכה"ג מצינו בב"ק (דף צ"ג) במשנה דקרע כסותי שבר את כדי דחייב ופרכינן מברייתא דלשמור ולא לאבד ולא לקרוע ומשני הא דאתי לידי' בתורת קריעה הא דאתא לידיה בתורת שמירה עיי"ש ועיין בקצה"ח (סימן רמ"ו) בשם המרדכי דאין בלשון קרע כסותי לשון והפטר אלא דהפטור הוא משום דמזיק ברשות פטור ואפ"ה באתא לידי' בתורת שמירה חייב משום דהחיוב בא מחמת ההגבהה ראשונה אלמא אף דמזיק ברשות פטור מ"מ בשעת הגבהה מתחייב אכל מה שיעשה אח"כ בעצמו אף בדבר שאין לחייבו על אותו מעשה בעצמה כמו מזיק ברשות דאם אחר היזק ברשות בעלים והשומר לא הציל ודאי דפטור אבל אם השומר בעצמו היזק ברשות בעלים חייב והוא ממש כסברת התוס' גבי ניסוך והשתא א"ש הא דקאמר דלמ"ד אין גומרין דינו של שור אלא בפניו חייב אף אם סובר אומרין באיה"נ הש"ל דהוא מהאי טעמא דאף דמה שהתפיסו ביד ב"ד מיקרי היזק שא"נ. מ"מ שוב לא מצי אמר הש"ל דכיון דנתחייב בשמירה מתחייב אכל מה שיעשה אח"כ בידים אף שבאותו מעשה ליכא חיובא דהיזק שא"נ לא שמי' היזק מ"מ מהני הגבהתו לחייבו אכל מה שיעשה אח"כ בידים כמו שמתחייב המנסך אשעתא דאגבהה אף שעל הניסוך אין לחייבו מטעם קלב"מ:

ונ"ל ליישב בזה פסק הר"מ ז"ל שכ' (בהלכות חובל ומזיק פ"ז ה"ב) במטמא ומדמע בשוגג פטור במזיד חייב וכן מערב נסך ביין של חבירו ואח"כ כתב המנסך יין של חבירו והיה לו בה שותפות או שהיה מומר או שהתרו בו וקבל ההתראה ה"ז אסור וחייב לשלם ואיך יתחייב זה לשלם והרי מתחייב בנפשו מפני שמשעה שהגביהה חייב לשלם ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך עכ"ל וקשה אמאי לא כ' הר"מ ז"ל גם במנסך ממש שבשוגג פטור כמו במטמא ומערב גם הקשה הש"ך (בחוה"מ סימן שפ"ה) אמאי לא פסק כשמואל דהילכתא כוותי' בדיני והוא לא מוקי למתניתין במנסך ממש כמו שכ' התוס' או משום דס"ל הגבהה צורך ניסוך הוא או משום דמצי אמר לו הרי שלך לפניך ואמאי פסק הר"מ ז"ל כרב עיי"ש [מיהו קושית הש"ך לק"מ לפמש"כ הרשב"א ז"ל בחי' שם דטעמא דשמואל לאו משום דפליג ארב בעיקר הדין אלא משום דסובר דמתניתין מיירי בלא הגבהה אבל בהגבהה מודה לרב] לכן נראה בדעתו ז"ל שמפרש דלהכי לא אמר שמואל כרב דמנסך היינו מנסך ממש משום דסובר דכיון דמנסך ממש לא משכחת אלא בהגבהה דאי לא"ה קלב"מ ובהגביה חייב אפילו בשוגג דאף דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ואלו נסכו אחר היה יכול לומר הש"ל ועל מעשה דידי' א"א לחייבו דהא קלב"מ מ"מ נתחייב משעת הגבהה אכל מה שיעשה אח"כ אפילו בהיזק שא"נ ואפילו בשוגג וכמ"ש רש"י ז"ל גבי שור הנסקל דאם מסרו בידים חייב וכיון דשמואל דהלכתא כוותי' בדינא סובר הכי להכי כתב הר"מ ז"ל סתמא במנסך שהוא חייב ולא חילק בין שוגג למזיד:

והנה במכות (דף ט"ז) פריך והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזילה ומשכחת לה בביטלו ולא ביטלו קיימו ולא קיימו ומשני התם דכיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם והקשו שם התוס' הא אר"י בכתובות כל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקי לקי וממונא לא משלם וכתבו שם גירסא אחרת והרמב"ם ז"ל כתב (בפ"א מהלכות גזילה הלכה א') ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזילה אשר גזל זו מ"ע ואפילו שרף הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו עכ"ל ועיין בכ"מ (פי"ח מהלכות סנהדרין) שתמה על הר"מ ז"ל מהא דקיי"ל דמילקי לקי ממונא לא משלם ונ"ל דלק"מ דדעת הר"מ ז"ל דהא דאמרינן כל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקי לקי ממונא ל"מ היינו היכא ששני החיובים נגמרו כאחד אבל בגזל שחיוב ממון נגמר מיד בשעת הגזילה וחיוב מלקות א"א להגמר עד דמבטל לי' לעשה בשריפת הגזילה וכיוצא בו דהא הוי לאו הניתק לעשה אמרינן ממונא משלם מלקי לא לקי ועדיף חיובא דממון שנגמר מיד ונדחה חיוב מלקות מפניו לגמרי:

ובזה מיושב נמי ג"כ מאי דקשה לי על דברי הר"מ ז"ל שכ' דאפילו אם ביטל העשה בידים אין לוקין משום דהוי לאו הניתן לתשלומין מהא דבעי בחולין (דף קמ"א) אין לוקין אלאו הניתק לעשה לר' יהודא או לא ופשיט מהא דתניא גנב וגזלן לוקין ש"מ דסובר ר"י לאו הניתק לעשה לוקין עליו ולדברי הרמב"ם ז"ל קשה נהי דסובר ר"י לאו הנל"ע לוקין עליו מ"מ לא לקי מחמת שניתן לתשלומין אבל לפי דברינו א"ש כיון דעיקר הוא דממונא משלם מלקי לא לקי הוא משום דהמלקות אינן נגמרין עד שיבטל העשה וחיוב ממון איכא מיד בשעת גזילה. אבל לר"י דסובר לאו הנל"ע לוקין עליו איכא חיוב מלקות נמי מיד בשעת גזילה הדרינן לכללא דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקי לקי ממונא לא משלם:

ולפ"ז א"ש סוגית הש"ס בהא דאמר רבא דכ"ע אומרין באיסורי הנאה הש"ל והכא ה"ט דרבנן משום דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו ומצי א"ל אי הוה מייתת לי נהלי' הוה מעריקנא לי' לאגמא ואתי מתניתין דחמץ שעעה"פ אפילו לרבנן דאינהו נמי סברי אומרין באה"נ הש"ל ואפי' סיפא דמתניתין דקתני או שהיתה יוצאה ליסקל נמי אתי כרבנן דאף דרבנן סברי דמשנגמר דינו אינו יכול לומר הש"ל זהו דווקא גבי שומר ולא גבי גזלן דהא עיקר האי חיובא דהוי מעריקנא לי' לאגמא רק משום דמשעת הגבהה נתחייב אכל מה שיעשה אח"כ בידים אפילו בהיזק שא"נ והיינו שנמשך החיוב משעת הגבהה על מה שיעשה אח"כ בידים דעל הגבהה לחוד אין אנו יכולין לחייבו דמצי א"ל הש"ל ועל המסירה ליד ב"ד נמי אין אנו יכולין לחייבו דהא הוי היזק שא"נ וגם היה מחוייב למוסרו ליד ב"ד לקיים מצותו רק שמשעת הגבהה מתחייב אכל מה שיעשה אח"כ בידים א"כ חיוב זה לא שייך אלא גבי שומר אבל גבי גזלן שיש חיוב מלקות על הגזילה אתי חיוב מלקות ודחי חיוב ממון דכאן חיובא דמלקות בא יחד ממש עם החיוב ממון דכמו שחיוב מלקות מתחיל משעת הגבהה ואינו נגמר עד ביטול העשה דהיינו שמסרו בידים ליד ב"ד שאז מתבטל ההשבה שאינו יכול לומר לו עוד הש"ל [כמ"ש התוס' מכות (דף ט"ז) דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו מתחיל העבירה מתחילת עשייתו ונגמרת בשעת ביטול העשה דמה"ט מקרי התראת ספק ע"ש] ה"נ חיוב ממון מתחיל משעת הגבהת הגזילה ונמשך ונגמר בשעת מסירה ליד ב"ד שמתחייב משעת הגבהה אמה שיעשה אח"כ בידים וכל היכא דממון ומלקות באין כאחד מלקי לקי ממונא לא משלם ואף אם לא התרו בו סובר רבא בכתובות (דף ל"ה) כר"ל דחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר פטורין דאמר התם דילפינן מכה מכה ע"ש. להכי מודו רבנן בגזלן דמצי אמר הש"ל אף לאחר גמר דין אף דגבי שומר משנגמר דינו אינו יכול לומר הש"ל משום חיובא דהוי מעריקנא לי' לאגמא משום שמסרו בידים מתחייב משעת הגבהה אמה שיעשה בידים אח"כ השא"נ מ"מ גבי גזלן לא שייך לחייבי' מה"ט משום קלב"מ דמלקות ואתא כולה מתניתין כרבנן:

והא דקתני בברייתא דרבה בר שמואל חמץ ועעה"פ שור עד שלא נגמר דינו א"ל הש"ל דדייק מינה הש"ס דקאמר דמשנגמר דינו לא דמשמע דלרבנן גבי גזלן לא מצי אמר הש"ל משום ה"ט דהוי מעריקנא לי' לאגמא נ"ל דהך ברייתא מוקי רבא כהך תנא דל"ל ג"ש דמכה מכה כמ"ש התוס' בכתובות (ל"ה) ד"ה רבא דהני תנאי דילפי עין תחת עין ממון משארי קראי ולא ילפי ממכה מכה ל"ל ג"ש דמכה מכה ולדידהו ודאי דחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר חייבין ולהכי קתני בברייתא דווקא עד שלא נגמר דינו מצי א"ל הש"ל אבל משנגמ"ד לא מצי אמר הש"ל דמצי א"ל הוה מעריקנא לי' לאגמא ומתחייב משעת הגבהה אמה שיעשה אח"כ ומלקות ליכא דליפטר לי' משום דהוי בלא התרו בו אבל מתניתין דידן מוקי רבא כמו שסובר בעצמו דחייבי מלקות שוגגין פטורין ולהכי בגזלן מצי אמר הש"ל אף שמסרו בידים דלא מצי לחייבו משעת הגבהה אשעת היזקא דהמלקות פוטר מתשלומין אף בלא התרו בו ונתיישב הסוגיא על מכונה לפי גירסת הרשב"א ז"ל דגרס רבא בהך סוגיא כמוזכר בחי' שם:

ובמה שבארנו דברי הרמז"ל דלהכי משלם ממונא ולא לקי משום דכיון דהוי נל"ע ולא מתחייב מלקות אתחילת הגבהה שחל חיוב ממון וכיון שניתן לתשלומין לא לקי יישבנו על נכון סוגיא דסנהדרין (דף ע"ב) לשיטת הרי"ף ז"ל דאמרינן שם אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קנינהו אמר רבא מסתברא מילתא דרב כששיבר אבל נטל לא והאלקים אמר רב אפילו נטל כו' מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס בשבת חייב שהרי נתחייב בגניבה קודם שנתחייב באיסור שבת והלכתא דשדינהו בנהרא ופרש"י ותוס' ובעל המאור ז"ל דהא דקאמר ששיבר בין ששיבר עכשיו ובין ששיבר לאחר זמן דאי לא"ה מאי קמ"ל רב מתניתין היא הבא במחתרת ושיבר את החבית אם אין לו דמים פטור א"ו דרב אתא לאשמעינן דאי ממתניתן הו"א דוקא שיבר מיד פטור אבל לאח"ז חייב וקמ"ל רב דאפילו שיבר לאח"ז פטור ותמה בעל המאור על הרי"ף שלא הביא מימרא דרב דאפילו שיבר לאח"ז פטור ע"ש ברמב"ן גם נדחקו בעה"מ והרמב"ן בעיקר טעמא דרב שפוטר אפילו שיבר לאח"ז דנהי דבשעת נטילה יש חיוב מיתה דמחתרת מ"מ הא אמר רבה (בב"ק ס"ה וב"מ מ"ג) האי מאן דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שווי' זוזא ולבסוף שווי' ארבע איתבר ממילא משלם זוזא כדמעיקרא תברי' או שתיה משלם ד' מ"ט כיון דאלו איתא הדרא בעיני' ההוא שעתא דתברי' הוא דקגזל מיני' וה"נ הרי דבשעת גזילה איכא חיוב מיתה מ"מ ההוא שעתא דתברי' הוא דקגזל מיני' ולחייב אההוא שעתא ונדחק הבעה"מ מאוד ליישב ע"ש בדבריו והרמב"ן ז"ל פי' מחמת קושיא זו באמת דהא דקאמר כששיבר היינו מיד דווקא:

ולדברינו הנ"ל א"ש הכל על נכון דבאמת אמר רבא אליבא דרב כששיבר פטור אפילו שיבר אח"כ דכיון דבשעת התחלת הגזילה הי' חייב מיתה אי אפשר לחייב על התחלת הגזילה דמיתה פטרה מתשלומין ואשעתא דתברי' נמי א"א לחייבי' דהא בההוא שעתא נגמר חיוב מלקות כמו בכל לאו הניתק לעשה שנגמר הלאו בשעת ביטול העשה. ומלקות פוטר מתשלומין דהא בכל גזל דעלמא שחייב לשלם אם ביטל העשה ואין המלקות פוטרו הוא מטעם שחיוב הממון חל בשעת הגבהה) אבל הכא דאיכא חיוב מיתה בשעת הגבהה א"א לחיובי' אההוא שעתא ובשעת שבירה איכא חיוב מלקות ואף שגם המלקות נדחו מחמת חיוב מיתה דחיוב המלקות אינו יכול לחול כ"א משעת התחלת הגזילה עד גמר ביטול העשה וכאן יש בשעת הגזילה חיוב מיתה דמילקי לא לקי מ"מ לא גרע מלא אתרו בי' דהא איכא חיוב מלקות רק שאינו מסור לב"ד ללקות משום כדי רשעתו אבל חיוב מלקות איכא לענין שלא יכול להתחייב ממון אשעתא דתברי' משום דחיוב המלקות שחל בשעת גמר הגזילה וביטול העשה פוטרו מממון דרבא לטעמי' דסובר כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מממון. וה"נ כחייבי מלקות שוגגין דמי שהרי יש חיוב מלקות אלא דלא לקי משום חיוב המיתה שהי' עליו בשעת התחלת הגזילה וא"כ א"א לחייבו אפילו אם שיבר לאח"ז דעל אימת נחייבו אשעת גזילה איכא חיוב מיתה ואשעת שבירה נגמר חיוב מלקות ככל לאו הניתק לעשה ולהכי פטור:

ומיושב מה שלא הביא הרי"ף ז"ל מימרא דרב כלל דכיון דרבא לטעמי' דסובר חייבי מלקות שוגגין פטורין אבל לדידן דקיי"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין אם כן אם שיבר אח"כ חייב לשלם שאין כח במלקות לפוטרו מממון דכיון דמלקות ממש ליכא אפילו בהתרו בו משום שחיוב מיתה שבתחילת הגזילה פוטרו ודמי לחייבי מלקות שוגגין וחייב לשלם וכששיבר בשעת הגזילה לא הוצרך הרי"ף ז"ל להביא מימרא דרב דהא בשיבר מיד ליכא רבותא דמתניתין הוא. הבא במחתרת ושיבר את הכלים פטור אם אין לו דמים ובמה שפטר רב בששיבר לאחר זמן לא קיי"ל כוותי' דקיי"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין ולא הוצרך הרי"ף ז"ל להביא מלתא דרב כלל וכלל:

אלא שלפי"ז קשה מה דקאמר הגמרא שם והלכתא דשדינהו בנהרא דמשמע אף שאחר כך השליכו בנהר נמי פטור במגרר ויוצא ולשון והילכתא קשה דהא אנן קיי"ל דחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר חייבין דלא כרבא א"כ אם השליכן לנהר אח"כ אמאי פטור מתשלומין הא תברה או שתיה משלם אההוא שעתא ואף שבשעת שבירה נגמר הלאו דגזל מ"מ הא מסתמא מיירי נמי אפילו בלא התרו בו וחייבי מלקות שוגגין חייבין לדידן וצ"ל בהך מילתא כמש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות שם דמיירי שהוא בעצמו השליכו לנהר בשעת גמר הקנין מיד כגון ששלשל ידו ועשאה קטפרס וקיבל וזרק מיד או שהפיל לנהר שהוא רשות הרבים כגון רקק שרה"ר מהלכת בו שאם באת לחייבו על שעת הוצאה את מחייבו ואיסור שבת וגניבה באין כאחד וכאוקימתא דמוקי לה בכתובות בשלשול ודאפקינהו לרה"ר ולצידי רה"ר עכ"ל והכי דייק לשון הש"ס דאמר דשדינהו בנהרא ולא אמר שהזיקו באופן אחר א"ו דבעי לאשכוחי שיהא ההיזק בשעת גמר ההנחה והקנין ממש וזה ברור:

וכל זה כתבנו ליישב דעת רש"י ז"ל לפי גירסת הרשב"א ז"ל דגרס שם בש"ס רבא ורבא סבר חייבי מלקות שוגגין פטורין מיהו פסקו של הרמז"ל לא יתכן ליישב בזה דהא הוא פסק דחייבי מלקות שוגגין חייבין א"כ כמו דמחייבין בשומר מטעמא דאמר אתפסתא לתוראי ה"נ יש לחייב בגזלן היכא דלא התרו בו ואמאי פסק גבי גזלן דאפילו יוצא ליסקל אומר הש"ל:

ונראה לי דגם זה נכון דגם דברי הרמב"ם ז"ל יש ליישב עפ"י מה שכתבנו דעיקר החיוב מחמת שמתחייב בשעת הגבהה אכל מה שיעשה אח"כ בידים אף שעל מה שעשה אח"כ היה יכול לומר הש"ל וגם שהי' מחויב לעשות מה שעשה עפ"י דין דהנה בכתובות (דף ל"ד) אמר רב פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור א"ל ר"א בריה דרבא לר"א ר"פ פרה אתא לאשמעינן א"ל רב פפא שאולה אתא לאשמעינן סד"א הואיל ואמר רב פפא משעת משיכה הוא דאתחייב ליה במזונותיה ה"נ משעת שאלה אתחייב באונסי' קמ"ל אמר רבא הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסה כסבורין של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להן אביהן אחריות נכסין חייבין לשלם איכא דמתני לה ארישא ואיכא דמתני לה אסיפא מאן דמתני לה ארישא כש"כ אסיפא ופליגא דרב פפא מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא והיינו דר"פ עכ"ל הגמרא וכתב הש"מ שהרשב"א ז"ל כתב בשם הרמב"ן ז"ל שמסוגיא דב"מ (פרק השואל) מוכח כמאן דמתני לה אסיפא וכרב פפא דאינו חייב אלא מאונסין ואילך דהא קאמר התם אמתניתן דמשאיל אומר שאולה מתה והשואל אומר איני יודע חייב ופריך הש"ס נימא תהוי תיובתא לר' נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ע"ש וא"כ אם נימא כמאן דמתני לה ארישא ופליגא דרב פפא ומתחייב שואל משעת משיכה א"כ אמאי לא אתי כרב נחמן הא הוי לי' כאיני יודע אם פרעתיך אם לאו דחייב אפילו לרב נחמן ומדמקשינן התם אליבא דמאן דמתני לה אסיפא ושקלי וטרי כולה ההיא סוגיא אליבי' ש"מ דהכי קיי"ל עכ"ל הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל תי' ההיא דפ' השואל שם בחידושיו דהא דפריך תלמודא שמעת מיני' מנה לי בידך כו' אפילו למאן דמתני לה ארישא פריך דאפילו למ"ד דשואל מחייב משעת משיכה לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל כמה שהיא בחיים כל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא וליכא על השואל שום חיוב אלא לומר דלכי נגנבה או נאנסה ואיתא חיובא עליה משתעבדי נכסי' למפרע משעת משיכה. ונ"מ למי שמכר נכסיו בינתיים או לענין ההיא דהניח להן אביהן פרה שאולה מ"מ כל שאומר איני יודע אם שאולה אם שכורה מתה הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך ונשתעבדו לך נכסי או לא נתחייבתי לך ונכסי לא נשתעבדו לך כלל עכ"ל הריטב"א ז"ל ולענין הלכה כתב שם הש"מ במאי דהקשו הראשונים ז"ל על הרמב"ם ז"ל דפסק (בפ"ג מה' גניבה) כרב פפא דהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת דרך גניבה פטור אף מן הכפל שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד ואם אין גניבה אין טביחה ומכירה והיינו דלא מתחייב משעת משיכה אלא משעת טביחה ובפ"א מה' שאלה ופקדון פסק הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה חשבו שהיא של אביהם טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ואם הניח להן אביהן אחריות נכסים ומתה או שטבחוה משלמין את דמי' מנכסיו עכ"ל וכיון שפסק במתה שחייבים בהניח להם אביהם אחריות נכסים ע"כ דסובר דמשעת משיכה אתחייב באונסין וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל סותרים זא"ז וע"ז תי' הש"מ דדעת הרמב"ם ז"ל בהיתה פרה שאולה וטבחה דרך גניבה שפטור משום דמתחייב בשעת טביחה ולא שייך לומר דמתחייב משעת משיכה למפרע כמ"ש הריטב"א דכיון דטבחה דרך גניבה הרי כלתה שאילתו וחיוב חדש ופנים חדשות בא לכאן דהיינו גניבתו והיכי תו מצינן למימר דלמפרע משעת שאלה מתחייב בגניבה זו והרי בתורת שאלה בא לידו ושוב כשנגנבה בההיא שעתא רמיא הך חיובא דגניבה עליה ולא משעת שאלה אבל בהניח להם אביהם אחריות נכסים אמרינן כיון דנאנסה ומתה לבסוף מעיקרא בשעת שאלה הוא דנתחייב אביהם והש"ס דקאמר ר"פ שאולה אתי לאשמעינן היינו דרב פפא סובר דאפי' אם טבחה ע"מ לשלם דמים והיינו שטבחה בתורת שאלה נמי פטור ולא אמרינן דמשעת משיכה נתחייב למפרע אע"ג דלא יצאת מכלל שאלה ובזה פליגי הני תרי לישני דרבא דמאן דמתני הא דהניח אחריות נכסים אסיפא דטבחוה ואכלוה אבל במתה פטורין סובר כרב פפא דאף היכא דלא הוי דרך גניבה לא מחייבינן למפרע ומאן דמתני לה ארישא וגם במתה חייב בהניח אחריות נכסים פליג ארב פפא וסובר דהיכא דלא הפסיקה שאילתו כמו מת והניח אחריות נכסים או שטבחה דרך שאילה ע"מ לשלם מתחייב למפרע משעת אונסין והרמב"ם ז"ל לא פסק כרב פפא היכא דטבחה דרך שאילה וכן היכא דהניח אחריות נכסים במת השואל דחייבים לשלם משום דכיון דלא פסקה שאילתו חייב למפרע משעת אונסין כהך לישנא דפליג ארב פפא ומ"מ פסק כרב פפא בטבחה בשבת דרך גניבה דפטור משום דבזה א"א לחייב למפרע משום דכלתה דין שאילה ופנים חדשות בא לכאן והיינו דדייק הרמב"ם ז"ל (בה' גניבה) טבחה בשבת דרך גניבה ולא ע"מ לשלם זהו תוכן דברי הש"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל:

הנה נתבאר היטב מדברי הש"מ בדעת הרמב"ם ז"ל דפסק דבשומר מתחייב ומשתעבד נכסי משעת משיכה והיינו דכשפשע אח"כ או בגו"א בשומר שכר או אונס בשואל מתחייב למפרע דהחיוב נמשך משעת משיכה על שעת האונס שאירע אח"כ ורק אם לקחו אח"כ בתורת גניבה פסק לו דין שאלה וא"א לחייבו משעת משיכה משום דפנים חדשות בא לכאן אבל בשומר מתחייב משעת הגבהה אשעת אונס:

ובזה מתפרש היטב הסוגיא דב"ק דגבי שור הנסקל עפ"י הסברא שכתבנו דלהכי אמרו רבנן משנגמר דינו החזירו אינו מוחזר משום דסברי אין גומרין דינו של שור אלא בפניו ומצי למימר אילו אייתיתי' נהלי הוה מעריקנא לי' לאגמא והיינו דאע"ג דלא התפיסו בידים נמי חייב [כשיטת התוס'] ולא מטעם שכתבו התוס' (דף מ"ה) ד"ה השתא דמה שנופל ליד ב"ד חשיב היזק ניכר אלא דאף דמיקרי היזק שא"נ נמי חייב דחשיב כמו שעשה בעצמו ההיזק דאילו לא עמד בב"ד בשעת גמ"ד לא הוי גמרי לדינא ואף שהי' מחויב עפ"י הדין למוסרו לב"ד מ"מ מתחייב משעת הגבהה אמה שעושה אח"כ בעצמו כמו שכתבו התוס' במנסך שמתחייב משעת הגבהה על מה שעושה אח"כ אף דאז קלב"ם וגם הוי היזק שא"נ ור"י סובר גומרין דינו של שור שלא בפניו וכיון דבלא דידי' נמי הוי גמרי לדינא ולא מיקרי עשה הוא בעצמו ומצי אמר הש"ל ופסק הרמב"ם ז"ל כרבנן דהואיל ואין גומרין דינו של שור אלא בפניו מחייב משעת הגבהה על מה שנגמר דינו בפניו בב"ד אף שהי' מחויב למוסרו לב"ד וכ"ז הוא בשומר אמרינן דמתחייב משעת הגבהה על פשיעה שיהא אח"כ דבשעת הגבהה עדיין לא הי' חיוב ברור שמא לא יבא הדבר לידי פשיעה אבל גזלן מתחייב בשעת גזילה חיוב ברור וקמה לי' ברשותו לכל דבר מה"ט אמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' מעיקרא שוי' זוזא ולבסוף שויא ד' תברא או שתיה משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא ומשמע אפילו איתבר ממילא בפשיעתו [וכ"כ הרא"ש במרובה] משום דאין עליו חיוב שמירה ואינו מתחייב משעת הגבהה על מה שיארע אח"כ ולא מתחייב אלא או אשעתא דגזל או אשעתא דהפסידו בידים מן העולם אבל שיהא נמשך חיוב משעת הגבהתו על מה שיעשה אח"כ זה לא מצינו גבי גזלן הילכך הך סברא שכתבנו דמתחייב משעת הגבהה על מה שיעשה אח"כ בידים אף בהיזק שאינו ניכר זה א"א לומר אלא בשומר שבו נמשך החיוב משעת הגבהה על מה שיהא פסידא אח"כ כמ"ש הריטב"א אבל בגזלן לא אמרינן הכי וכל שא"א לחייבו על שעת הגבהה ממש או על שעת אבידה מן העולם אינו מתחייב (וכ"כ הש"ך (בסימן רצ"ה ס"ק ז') שומר מתחייב כמה שהי' שוה בשעת פשיעה אם נתייקר אף דגזלן אינו משלם יוקרא אף שנתבר בפשיעה והיינו מה"ט שכתבנו דבשומר נמשך חיוב שמירה משעת הגבהה ובגזלן ליכא חיוב שמירה אלא החיוב הוא בשעת הגבהה או אם עבד מעשה ושיברו בידים) הלכך בגזלן בהיזק שא"נ שא"א יכול לחייבו על שעת ההיזק ואלו עשאו אחר הוי גזלן מצי למימר הש"ל השתא נמי דעשאו בעצמו מצי אמר הש"ל ואף דגבי מנסך כתבו התוס' דלרב מתחייב משעת הגבהה אשעת ניסוך ורש"י כתב התם דמיירי שהגביה ע"מ לגוזלו נראה דהרמב"ם ז"ל מפרש דלא הגביה ע"מ לגזול אלא ע"מ לנסך וכל המגביה ע"מ להזיק כל זמן שלא היזק יש לו דין שומר דהא לא רצה ליטול לעצמו רק להזיק ועדיין אין חיובו ברור למהוי גזלן גמור שמא לא ינסך ויוחזר היין לבעלים ומ"מ דין שומר יש לו דכל מי שנוטל חפץ חבירו לידו נעשה עליו שומר עד שיחזירנו לבעלים:

ואף דאמרינן בב"ק (דף צ"ח) הזורק מטבע של חבירו לים פטור מאי טעמא דאמר לי' הא מנח קמך שקליה וה"מ דאדי' אדויי אבל שקלי' בידיה מגזל גזליה השבה בעי למיעבד אלמא דגם הגביה להזיק מיקרי גזלן התם ודאי אחר שכבר נטל מיקרי גזלן אעפ"י שלא נטל לעצמו אבל כ"ז שלא זרק לים אין לו דין גזלן אלא דין שומר ומחייב בהגבהה על מה שיעשה אח"כ בידים הלכך כתבו התוס' דרב סובר דמחייב משעת הגבהה על שעת ניסוך אף דעל שעת ניסוך קלב"ם (ועוד דהתם אם רוצה להחזיר היין ולומר הש"ל ולפטור עצמו בהשבה ודאי דאין לו דין גזלן והיה עד שעת חזרה דין שומר דהא כבר יצא יד"ח השבה מדין גזל במה שמחזיר לו היין ואומר לו הש"ל כדין היזק שאינו ניכר דמהני בו השבה ואין לנו לחייבו אלא מדין שומר ובשומר מתחייב משעת הגבהה על מה שיעשה אח"כ ולהכי כתבו התוס' דרב סובר דמשעת הגבהה מתחייב על שעת ניסוך]:

ושפיר מפרש הש"ס דרישא דמתניתין אפילו כרבנן דאומרים באיה"נ הש"ל וגם סיפא דמתניתין דקתני שור שהי' יוצא ליסקל נמי אתי אפילו כרבנן דבגזלן מודו רבנן דמצי אמר הש"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל כסתמא דמתניתין גבי גזלן אף דגבי שומר פסק כרבנן דאם החזירו אינו מוחזר משום דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו ומתחייב משעת הגבהה על מה שעמד בב"ד בשעת גמר דין דמקרי מעשה בידים ומחייבינן לי' אף שהי' מחוייב למוסרו לב"ד לקיומי בי' ובערת הרע וכמו שבארנו:

והנה כ"ז רק בשור הנסקל דעיקר טעמא דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו ומצי אמר אי הוה מייתית לי הוה מעריקנא לי' לאגמא וכשעומד השומר על גמר דינו הוי כמו פשיעה בידים אבל בחמץ שעעה"פ מודה הרמב"ם דמצי א"ל הש"ל ואף שהי' לו למוכרו קודה"פ ולא מכרו דודאי דהוי פשיעה כמו שומר חנם שהי' לו לקדם ברועים ומקלות ולא קידם מכ"מ כיון דמעשה בידים ליכא מצי אמר לו הש"ל כדעת הש"ך והמג"א ולא כדברי המהרש"ל ז"ל בים של שלמה על מס' ב"ק שפסק שבשומר לא אמרינן כלל הש"ל כ"ז נלע"ד:

סימן קיט

הרמב"ם ז"ל כתב (בה' חגיגה פ"ה) אם הפריש עולת ראיה ומת יביאו היורשים עולתו ותמה הלח"מ ע"ז דהא (בה' מחוסרי כפרה) גבי אשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה כתב אעפ"י שלא הפרישתה מחיים שכבר נשתעבדו הנכסים וא"כ הכא למה גבי עולת ראי' כתב דבעינן דווקא שהפריש מחיים וכ"ת דהכא מיירי בלא ירשו קרקע דלא נשתעבדו הנכסים משום דקיי"ל מטלטלין דיתמי לא משתעבדי להכי בעי שהפריש הקרבן מחיים דא"כ הי' להרמב"ם ז"ל לבאר חילוק זה בין ירשו קרקע ללא ירשו קרקע) והכ"מ כתב שתימה על הר"מ ז"ל דבירושלמי (פ"ק דחגיגה) איתא שאם ירשו קרקע חייבים להביא אף אם לא הפריש מחיים ולמה השמיטו רבינו וראיתי לבעל קרבן עדה ז"ל בירושלמי שם שכתב דהרמב"ם סובר דמי שבא בעזרה ביוט"ר ולא הביא עמו עולה לא די שלא קיים מ"ע אלא עובר על ל"ת שנאמר ולא יראו פני ריקם ופשט דברי הרמב"ם ז"ל משמע שאין לו תקנה להביאו בשאר הימים ואף שהסמ"ג כתב שיש לו תקנה להביאו בשאר ימים מ"מ הרמב"ם סובר דאין לו תקנה וא"כ לא משכחת לה שיביאו היורשים עולתו אם לא הפריש מחיים שהרי צריך להביאו לעזרה עמו ואם לא הביא כבר ביטל מ"ע ול"ת ואין לו תקנה עכ"ל:

ודבריו תמוהין דלפי דבריו הא דאמרינן בש"ס דראי' יש לה תשלומין הוא רק בראית פנים ולא בקרבן וז"א דבהדיא כתב הר"מ ז"ל (ה"ח) וז"ל עולת ראי' ושלמי חגיגה אינן דוחין את השבת מפני שאין זמנן קבוע כקרבנות ציבור שאם לא הביא היום יביא למחר עכ"ל הרי בהדיא דיכול להביא עולתו כל שבעה וא"כ אם ראה פנים ביום ראשון ומת וירשו קרקע חייבים היורשים להביא עולתו אעפ"י שלא הפרישו מחיים שכבר נשתעבדו נכסים והו"ל להר"מ ז"ל לבאר דין זה:

ונראה דדברי הרמב"ם ז"ל נכונים בלא"ה דאף דסובר דהבאת הקרבן יש לו תשלומין מ"מ הפרשת הקרבן או הפרשת כסף לקנות בו קרבן מעכב ובשעה שנכנס לעזרה צריך שיהא מופרש בידו בהמה או כסף לקנות בהמה ואם לא היה בידו בהמה או כסף לקנות בהמה עובר אלאו דלא יראה פני ריקם ואם היה בידו הקרבן יש לו תשלומין כל שבעה להקרבה אבל אם לא היה לו עובר מיד כשראה פנים שהרי הרב אומר כן שם (בהלכה ג') וז"ל בעת שיעלה אדם לירושלים לחוג אם היה בידו קרבנות הראי' יביאם או יעלה עמו כסף לקנות בו הקרבן ואם אין בידו כסף לא יביא שוה כסף אפילו היה בידו שוה כמה זהובים אסור לו לעלות ריקם בלא כסף ולא קרבן ולמה אסרו שיעלה בידו שוה כסף גזירה שמא לא ימצא למכור או שמא ימצאו המעות סיגים עכ"ל והאי אסור לו לעלות ריקם שכתב הרמב"ם ז"ל היינו ליכנס לעזרה שאסור ליכנוס לעזרה אם אין בידו כסף או בהמה והוא תלמוד ערוך בבכורות (דף נ"א) אהא דתנן וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים ותנא עלה בגמרא חוץ מן השקלים ומעשר והראיון תני רב יוסף שלא יביא סוגה לעזרה ופרש"י ז"ל שלא יביא כסף סיגים לעזרה וא"כ כיון שצריך שיהא בידו כסף בשעה שנכנס לעזרה או בהמה הא לא משכחת לה כלל האי דינא דירשו קרקע שיהא חייבין להביא קרבן ראי' אחר מיתתו דאם היה לו כסף לא נשתעבדו קרקעותיו כיון שהכסף נתפס לדמי עולת ראי' לא חל שיעבוד על הקרקע ואם לא היה לו ביום ראשון בהמה או כסף כבר עובר על לאו דולא יראו ולמה יביאו היורשים העולה:

ונראה דבהא פליגי הני תרי לישני בכתובות (דף ל"ד) ובב"ק (דף קי"ב) גבי שואל דאם הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אם היורשים חייבים באונסיה כשהניח להם אחריות נכסים ואמרינן שם דפליגי בזה תרי לישנא אליבא דרבא ונראה טעם פלוגתתן דמאן דפוטר סובר דלא שייך אחריות נכסים שיחול השיעבוד על הנכסים כל זמן שיש בעין הדבר וחייב להחזירו להכי כיון דכל ימי חיי אביהם היתה הפרה בחיים לא חל שיעבוד נכסים מחיים גבי שואל להכי פטורים אף כשהניח אביהם אחריות נכסים ואידך לישנא סובר דשייך שיעבוד נכסים אף כשהדבר בעין שאם יאבד ישלם מנכסיו ומשעת משיכה אתחייב באונסין וחייבים היורשים כשהניח להם אביהם אחריות נכסים והרמב"ם ז"ל פסק (בה' גניבה) בהיתה פרה שאולה וטבחה בשבת פטור משום דהחיוב בא בשבת בשעת מיתה ולא משעת משיכה ועיין במשנה למלך (בהלכ' שאלה) בשם הש"ג דמ"ש הרמב"ם ז"ל גבי מתה דחייבים באונסי' כשהניח אחריות נכסים מיירי שמתה בפשיעה דומיא דאכלוה עיי"ש הא באונס פטורין דליכא שיעבוד נכסים משעת משיכה להכי בעולת ראי' נמי פטורין אף כשהניח קרקע דכ"ז שהוא בעין ליכא שיעבוד נכסים. ואפילו אם נאבד ברגל ומת נמי פטורים אף דכשנאבדה ברגל מתחייב האב להביא אחרת תחתיה ויש כאן שיעבוד נכסים מ"מ כיון דעיקר החוב הוא בשעת ראית פנים ואז לא היה באפשרי לחול שיעבוד נכסים מחמת שיש בידו הקרבן בעין. א"א לחול שיעבוד נכסים כשמתה העולה דההיא שעתא לאו זמן חיובא הוא דהכי אמרינן בב"ב (דף קנ"ז) דמאן דאמר דאקני לא משתעבד משום דאין אדם משעבד דבר שלא בא לעולם ואין בע"ח גובה מדאקני ולא אמרינן דכשקנה ועדיין החוב רמי עלי' אז חל השיעבוד אלא כיון דבתחילת עיקר החיוב שהוא ההלוואה א"א לשיעבוד לחול מחמת דהוי דבר שלב"ל לא חל נמי אח"כ:

ואף שהתוס' בבכורות (דף מ"ט ע"ב ד"ה ודידיה) כתבו וז"ל ועוד יש לומר דנכסים שקנה אחרי כן חל עלייהו שיעבוד לענין פדיון ואע"ג דלא כתב דאיקני דכל שעתא ושעתא רכיב עליה חיוב פדיון וכיון דחשבינן ליה כמלוה בשטר הוי כאילו נכתב לאחר שקנה הקרקעות עכ"ל לא דמי עולת ראיה לפדיון בכור דהפדיון בכור דמשתעבדי גם הנכסים שקנה האב אחר שלשים יום משום דהתם החיוב לפדות הוא כל שעתא ושעתא משהגיע שלשים להכי משתעבדי הנכסים שקנה אף לאחר שלשים משא"כ בהלוואה שעיקר החיוב בשעת ההלואה ומה שלא הי' באפשר לחול בשעת ההלואה א"א לחול אח"כ וה"נ בעולת ראי' כיון שעיקר החיוב של העולה הוא על שעת ראית פנים בעזרה להכי אם לא היה באפשרי לחול בשעת ראית פנים מחמת שיש בהמה בעין לא חל אחר כך כשמתה העולה והא דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו דמשמע דבתוך הרגל חייב באחריות ולשון חייב באחריות משמע דאם מתה העולה או נאבד חייב להביא אחרת ועיין ברע"ב ורמב"ם ז"ל דקאי גם אעולת ראי' התם מיירי כשהוא בחיים דחייב להביא אחרת ברגל לתקן לאו דולא יראו פני ריקם אבל היורשים פטורים אף כשהניח להם אביהם אחריות נכסים והירושלמי דמשמע דבהניח להם אחריות נכסים חייבים היורשים אפשר דסובר כלישנא דרבא דמשעת משיכה מחייב באונסין משום דיש שיעבוד נכסי' אף כשהוא בעין ולהכי משתעבדי נכסי גם בשעת ראי' אף שהקרבן בעין ולהכי גם היורשים חייבים ועוד אפשר לומר דהירושלמי לא קאי כלל אעולת ראיה אלא על אשה שהביאה חטאתה ומתה עיי"ש היטיב:

תוכן העניינים

שות עונג יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה