שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק אבן העזר · סימן קעג
ע"ד אשר כתב אלי הרב הגדול ש"ב מ' דובער אבד"ק גורא בעסק יבמה שהיא אינה שומעת כ"א אחרי שאגת קול גדול אזי היא שומעת מעט וגם היא ערלת שפתים ואינה יכולה לדבר כשאר ב"א וקשה להבין חיתוך דיבורה ודעתה נוטה אל הטיפשות שאינה יודעת ענין חליצה, ובעניני העולם מבחנת לקנות דברים מן השוק ולעשות מה שאומרין לה על הן הן ועל לאו לאו:
תשובה הנה במה שנסתפק אם יש לה דין שוטה לכאורה אינו ענין לכאן דממ"נ אם יש לה דין שוטה הרי אין קידושי' קדושין כלל ואין לה שום חשש וביבמות (דף ק"י) אמרינן ברומיא דפריך אמתני' דשתי חרשות חליצתה של א' מהן פוטרת צרתה ממתני' דחרשת שחלצה חליצתה פסולה ומשני רבה כאן בפקחת ואח"כ נתחרשת כאן בחרשת מעיקרא חרשת מעיקרא כי היכי דעל הכי נפיק פקחת ואח"כ נתחרשה לא דמעכבא בה קריאה עיי"ש ואף דהתם איתותב רבה ומסקינן דבחרשת מעיקרא נמי לא חולצת ולא אמרינן כי היכי דעל הכי נפיק. התם מטעם קריאה הוא כיון דמיירי בחרשת גמורה שאינה מדברת כלל ואינה ראויה לקריאה לא שייך לומר כי היכי דעל כו' דהא קידושין לא בעי דיבור אבל לענין שוטה דפסולה מחמת דעת בזה אמרינן שפיר כי היכי דעל כו' א"כ אם נחזיקנה לשוטה אין כאן חשש כלל אבל באמת כבר ביאר המהרי"ט בתשובה דהפתי שאינו מבין עניני העולם כשאר ב"א ואינו עושה דברי שטות הרי הוא כפקח גמור במאי דמסברא ליה וסבר וביארנו דבריו בעזה"י במק"א וא"כ האשה זו קדושיה קידושין גמורים ואנו צריכים לדון אם חליצתה מועיל להתירה לשוק אם היא ראויה לכוונת חליצה דקי"ל דחליצה בעי כוונה והוא מה"ת ונבאר תחילה דין כוונת חליצה ואח"כ נבוא לנידון דידן:
איתא ביבמות (דף ק"ג) חליצה מוטעת כשירה איזהו חליצה מוטעת חלוץ לה ובכך אתה כונסה א"ל ר"י אני שונה בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא ובין שנתכוונה היא ולא נתכווין הוא חליצתה פסולה ואת אמרת חלוץ לה ובכך אתה כונסה אלא ה"ד חליצה מוטעת כל שאומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז והנה בענין כוונת החליצה נחלקו בה המהרי"ט והח"צ הלא הוא בספרתם המהרי"ט כתב בעובדא שבא לפניו בפתי שאינו מבין עניני עולם כשאר ב"א ויודע לקנות ולמכור ולומר על הן הן ועל לאו לאו דחליצתו כשירה וז"ל דלא בעינן בחליצה דעתא צילותא דהא חרש וקטן דל"ל דעתא צילותא הוו כשרים לחליצה אי לאו דממעטינן חרש משום שאינן בואמר ואמרה וקטן משום דאיש כתיב בפרשה וקטנה שהגיעה לעונת הפעוטות חולצת מטעם שכתבו התוס' דגדול עע"ג סגי בחליצה ולא דמי לשחיטה שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. ואין לפקפק משום דבעינן כוונה דלא אמרינן דבעי כוונה אלא חליצה מוטעת כגון חליצה ע"מ לכונסה או יבמה שגדילה בין האחין שהיתה החליצה לשם שימוש אבל היכא דמסברי ליה ומיסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו א"צ שיהא בבינת הלב באותו שעה אלא אע"פ שבשעת חליצה הסיח דעתו ומהרהר בדברים אחרים ש"ד כל שיודע שבחליצה זו תהא מותרת ומצינו כוונה כה"ג בחולין (ד' ל"א) דבעו רבנן כוונה לחתיכה בעלמא וכן בקדושין גבי שן ועין עיי"ש וגם הר"מ ז"ל לא הביא הך דבעינן שיתכוונו שניהם משום דסמך עצמו על מש"כ חליצה מוטעת בכך אתה כונסה פסולה ולא בעינן אלא שלא יהא מוטעה שבכך הוא כונסה עכ"ד המהרי"ט בקיצור אולם הח"צ בתשובה פקפק על דבריו וכתב כיון שכל ראיית המהרי"ט הוא ממה שהשמיט הר"מ ז"ל הא דבעינן שיתכוונו ובאמת אישתמיט מיניה דברי הר"מ שכתב בהדיא שצריך שיעשו מעשים אלו לשמן עיי"ש (בפ"ד מה' יבום וחליצה) דבלא נתכוונו חליצתן פסולה. וביותר קשה לי (דבהלכה ח') שם כתב בהדיא וצריך שיתכוונו היבם והיבמה לחלוץ וצריך לעשות מעשים אלו לשמן עכ"ל. והאי לישנא ודאי משמע על כוונה מעליתא שבשעת מעשה ממש כמו בכוונת מצות ועל מ"ש המהרי"ט דמצינו כוונה כה"ג בשחיטה כתב הח"צ דכיון דמצינו כוונה קלה כמו גבי שחיטה ומצינו דבעי במצות כוונה בשעת מעשה א"כ לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן והנה באמת כדברי המהרי"ט כתב הרמב"ן ז"ל ג"כ (בפ' מ"ח) על קושיית התוס' שהקשו למה לן בחרש וחרשת טעמא לפי שאינן בואמר ואמרה ת"ל דלאו בני כוונה נינהו וכן בקטן ל"ל קרא דאיש ותי' דכיון דבחליצה לא בעי כוונה אלא להוציאה בחליצה זו לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה ובמקצת כוונה כזו חרש בר כוונה הוא וכבר הביא הקצה"ח דברי הרמב"ן ז"ל לסיוע לדברי המהרי"ט:
והנה קשה לי טובא על דברי הרמב"ן ז"ל והמהרי"ט שתפסו בפשיטות דבחליצה סגי בכוונה קלה ובהגיע לעונת הפעוטות סגי וראייתם מקטנה דחולצת בפעוטות וביבמות (ד' ק"ה) אמרינן א"ר אמי מדברי ברבי נלמוד קטנה חולצת בפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים אלמא דבעינן דוקא עונת נדרים שבזה יש לו לקטן דעת גמורה מה"ת והתם קאי לר' יוסי דסובר לא מקשינן אשה לאיש ואשה בין גדולה ובין קטנה ואפ"ה בעינן שתגיע לעונת נדרים משום דעת אלמא דבעינן גבי חליצה דעת גמורה וכרבא בעינן למיפסק דהוא בתראה ועוד דהא הרמב"ן והתוס' לפרושי סוגיא דחרש וחרשת קאזלי ורבא הוא דקאמר התם דטעמא דחו"ח משום קריאה. ולדידיה ודאי דתקשה ל"ל טעמא דקריאה ת"ל משום דעת דהא סובר דבעי שתגיע לעונת נדרים וחו"ח קלישא דעתייהו מקטן שהגיע לעונת נדרים דהא תרומתן אינו תרומה כלל והנה הר"מ ז"ל כתב ג"כ (בפ"ד מה' חליצה) דחו"ח שחלצו אין חליצתן כלום ואינן כאלם ואלמת לפי שאינן בני דעת אלמא דסובר דבעי דעת גמורה בחליצה דלא כהרמב"ן ומהרי"ט ז"ל והכי משמע לי מדברי הרמב"ם דחליצה בעי כוונה בשעת מעשה שהרי כתב (בפ"ד מה' חליצה ויבום ה' י"ג) שהחו"ח שחלצו לא עשו כלום לפי שאינן בני דעת דאם איתא דלא בעינן כוונה בשעת מעשה אלא ידיעה בעלמא שבחליצה זו נפטרת ודאי דהוי מהני בחו"ח מטעם געע"ג כמ"ש התוס' יבמות (ד' ק"ד) ובגיטין (ד' כ"ב) ואף שהרמב"ם סובר דגבי גט לא מהני געע"ג בתורף כמש"כ (בפ"ג מה' גירושין) היינו ע"כ משום דסובר דכתיבת הגט בעי כוונה גמורה כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן דלמ"ד דבעי כוונה קצת הוי מהני געע"ג אפילו בכתיבת התורף וא"כ בחליצה דפסל הר"מ בחו"ח משום דעת ע"כ משום דסבר דבעי כוונה גמורה:
ועוד דהא בחולין (ד' י"ג) אמרינן קטן יש לו מחשבה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והביאו שם התוס' ד"ה ותיבעי קושיית הירושלמי אמאי לא אמרינן גבי גט וגבי תרומה מטעם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שיועיל מעשה החשו"ק וכתבו שם שצריך לחלק בזה וי"ל דהיינו דאיכא בינייהו דלא מהני מחשבתו ניכרת מתומ"ע אלא גבי עולה דקי"ל (בפ"ק דזבחים) דסתמא נמי כשר רק משום דמחשבת חשו"ק גרע מסתמא דדמי למתעסק דלא ידע כלל שהוא עולה ולהכי מהני ענין מחשבתו ניכרת מתומ"ע דלא ליהוי גרע מסתמא והיינו משום דענין מחשבתו ניכרת מתומ"ע לא מהני אלא היכא דלא הצריכה התורה שיחשוב העושה בשעת מעשה מה הוא עושה כמו בקדשים דסתמא נמי כשר וכמו באלון ורימון ואגוז שחקקו תינוקת דפשיטא דלא בעינן כוונה בשעת מעשה ולא בעינן רק שיהא תכלית פעולת כוונתו לענין זה ובזה מהני מחשבתו ניכרת מתומ"ע אבל גבי כתיבת הגט דבעינן כוונה בשעת מעשה לא מהני מחשבתו ניכרת מתומ"ע וכן גבי תרומה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם פשיטא דבעינן כוונה בשעת מעשה והשתא אם איתא דחליצה לא בעי כוונה בשעת מעשה א"כ אמאי חליצת חו"ח פסול הא מחשבתו ניכרת מתומ"ע אע"ג דחרש דמי לקטן ודמי למתעסק וגרע מסתמא מ"מ היכא דלא בעינן כוונה בשעת מעשה מהני מחשבתו ניכרת מתומ"ע ואף דמסקינן בחולין (דף י"ג) דמחשבתו ניכרת מתומ"ע הוי רק מדרבנן מ"מ היינו דוקא כמו דקיימא עולה בדרום ואתיוה בצפון דלא היה מעשה גמורה אבל במעשה גמורה מסקינן שם דיש להם אפי' מדאורייתא וחליצה ודאי דהוי מעשה גמורה ועיי"ש בתוס' ועיין בלח"מ (פ"א מה' פסהמ"ק) שהרמב"ם קאי בשיטת התוס' דמעשה גמורה יש להם אף בלא דיבור מדאורייתא:
אלא שבאמת דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים הם וכבר עמדו עליו הרשב"א בחידושיו והה"מ שדבריו נגד הש"ס דאמרינן שם בההוא טעמא דחו"ח הוא משום שאינן בואמר ואמרה ומנייהו ילפינן אלם ואלמת דקריאה מעכב בהו ולא פסלינן חו"ח משום דעת ועוד דא"א דיש לחו"ח פסול דעת היכא ילפינן אלם ואלמת מנייהו דלמא שאני חו"ח שאין להם דעת ומצאתי להגאון בעל משכנות יעקב (באו"ח סימן כ"א שתירץ דהר"מ מפרש דטעמא דמתניתין משום דעת רק דנפקא ליה לרבא פסול קריאה כיון דמתניתין אמרה ר"א ואיהו סובר חרש הוי בר דעת דהא תרומתו לא תצא לחולין וע"כ לדידיה הטעם משום קריאה ושפיר יליף רבא דקריאה מעכבא עיי"ש. ובמח"כ זהו טעות דשם במתני' הוא ר' אליעזר שמוזכר קודם ר"ע וכ"כ התוס' בהדיא בסוטה (דף ל"ג) ד"ה ור"י עיי"ש דר"י שסובר דקריאה מעכבא מוכרח לומר לא נחלקו ר"א ור"ע בדבר זה ובפ' חרש (דף קי"ג) גבי תרומת חרש הוא ר' אלעזר בן שמוע מתלמידי ר"ע:
ולכאורה היה בדעתי ליישב דהר"מ מיירי בפקחת ואח"כ נתחרשה להכי פסל משום דלאו בני דעת נינהו אבל בגמרא דאמר דלאו בני קריאה נינהו כדי לפסול אפי' בחרש וחרשת מעיקרו דמשום דעת הוי אמרינן כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה להכי הוצרך לפסול משום קריאה ושוב מצאתי גם להגאון הנ"ל בהגהותיו לטור אה"ע בסוף הספר שכתב ג"כ כנ"ל שהר"מ ז"ל דהוא מיירי בפקח ואח"כ נתחרש ובחרש מעיקרו אמרינן כשם שכונס ברמיזה כו' והוצרך לפסול משום קריאה מיהו באמת א"א לומר כן דאכתי אינו מיושב קושיית הראשונים ז"ל במה דנימא דהר"מ מיירי בפקח ואח"כ נתחרש:
דהא אמרינן בפ' ב"ש (דף ק"י) כאן בחרש מעיקרו כאן בפקח ואח"כ נתחרש פקח ואח"כ נתחרש לא דמעכבא ביה קריאה חרש מעיקרא כי היכא דעל הכי נפיק הרי דבפקח ואח"כ נתחרש נמי לא פסלינן משום דעת אלא משום קריאה וא"כ קשה על מה שהר"מ נתן הטעם משום דעת:
ונראה לענ"ד ליישב הכל על נכון בע"ה ויתברר גם דינו של הרמב"ן ומהרי"ט לדינא בענין כוונת חליצה. דבאמת כבר הקשו הראשונים ז"ל על הר"מ שכתב דחליצת חו"ח אינן כלום ובגמרא (דף ק"ה) אמרינן אר"י אמר רב זו דר"מ אבל חכ"א אין חליצת קטן כלום ומדלא הזכירו אלא חליצת קטן ולא חו"ח מכלל דחו"ח הויא רק חליצה פסולה כמו באלם אבל באמת נ"ל דהר"מ סובר דא"צ לכלול חו"ח בהדי קטן דגם תנא דמתני' דסובר דחליצת קטן חליצתו פסולה מודה הוא בחו"ח דאינן כלום והכי דייק לשון המשנה דגבי חרש קתני שנחלץ וגבי חרשת קתני שחלצה וגבי קטן קתני חולצת מן הקטן והוא משום דעל חליצת קטן יש שם חליצת מצוה לפסול לכל הפחות משא"כ חליצת חו"ח אין ע"ז שום חליצת מצוה כלל אלא חליצת מנעל בעלמא [ועיין בפהמ"ש ונ"י] ולהכי לא הזכיר רב חו"ח דגם תנא דמתניתין מודה בהו דאין חליצתן כלום ועיין בביאור רבינו הגר"א ז"ל (סימן קע"ב). שהביא ג"כ ראיה מתוספתא דיבמות דחליצת חו"ח אין כלום דאיתא שם דאם נשאת בחליצה זו תצא וג' דרכים בה עיי"ש:
ועוד נ"ל מגוף הסוגיא דיבמות יש להוכיח כשיטת הר"מ דחו"ח חליצתן אינן כלום וגרע מאלם ואלמת מדקאמר רבא השתא דאמרת קריאה מעכבא לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה מאי ילפותא דאלם מחרש תרווייהו חד דינא אית להו והיינו הך דתרווייהו פסולין משום שאינן יכולין לדבר וכה"ג פריך בר"ה (דף כ"ח) דקאמר התם כפאו לאכול מצה יצא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ופריך היינו הך וה"נ קשה היינו חרש היינו אלם ופשיטא דאם קריאה מעכב חליצת אלם פסול ומזה יצא להר"מ לפרש הסוגיא דאף דאמרינן דטעם חרש הוא משום קריאה מ"מ לאו משום שאינו יכול לדבר לחוד פסולה חליצתו אלא לפי שאין לו דעת ולא משום דעת דעיקר החליצה דמשום זה לא הוי פסלינן חו"ח כמש"כ הרמב"ן דכוונת חליצה הויא כוונה קלה להוציאה בחליצה זו ולא בשעת מעשה ממש וחרש יש לו כוונה כזו אלא משום דבעינן קריאה בחליצה שיקראו היבם והיבמה שיקראו היבם שאינו חפץ לקחתה וכן היבמה ובעינן שיכוונו ענין קריאתם ויבינו ענין הקריאה מה הם אומרים. כדאיתא בסדר חליצה (סימן קס"ט סעיף נ') וכוונה זו היא כוונה שבשעת מעשה ממש ובמידי דבעי כוונה בשעת מעשה ממש אין לחו"ח דעת ולא מהני כוונתם ולהכי חליצת חו"ח אינן כלום לפי שאין להם דעת לקרות ואין כוונתם מועיל במידי דבעי כוונה בשעת מעשה וקריאה בעי כוונה בשעת קריאה ממש ול"ד לכוונת חליצה עצמה שא"צ לכוין בשעת מעשה אלא לידע שבחליצה זו נפטרת ממנו אבל קריאה בעי כוונה בשעת מעשה והא מילתא פשיטא לר' ינאי ולרבא דמתניתין דסברה אין חליצת חו"ח כלום אין הטעם משום כוונת החליצה דבחליצה סגי בכוונה קלה אלא משום כוונת הקריאה ושפיר יליף רבא השתא דאמרת קריאה מעכבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה משום שאינן ראויין לקריאה וקיל ליה לרבא פסול אלם ואלמת מפסול חו"ח דחו"ח אין להם דעת להבין ענין הקריאה ואלם ואלמת יכולים להבין ענין הקריאה שמבין שאינו רוצה לקחתה וכן היא מבינה כמו כן אלא שאינן יכולין לדבר בפה להכי אף דקאמרינן במתני' דבחו"ח לא הוי חליצה כלל משום עיכוב הקריאה אבל באלם ואלמת שראויין קצת להבין הקריאה הויא חליצה פסול' וא"ש ילפותא דאלם ואלמת מחו"ח משום עיכוב הקריאה:
והבט נא וראה (שבפ"י מה' חליצה) כתב הר"מ ז"ל כן בהדיא בקטנה וחרשת שמתיבמות ולא חולצות שאין להם דעת לקרות ולהבין. הרי מבואר הטעם שאין בהם דעת שכתב היינו דעת לקרות ולהבין והוא הדבר שביארנו שגם (בפ"ד) שכתב בחו"ח שאין בהם דעת היינו נמי לקרות ולהבין וא"ש כל הסוגיא על מכונה וגם דברי הר"מ ז"ל מיושבים דמה שפסל הרמב"ם ז"ל חו"ח משום דעת היינו נמי שאין להם דעת לקרות וגם בש"ס דקאמר שאינן ראוין לקריאה היינו שאין להם דעת לקריאה וחד מילתא הוא וכוונה בשעת מעשה אינה מעכבת דמדין קריאה קא אתיא וקריאה אינה מעכבת היכא דראוי לקריאה אבל כוונה קצת דהיינו לידע שבחליצה זו נפטרת מעכב שזה פסול בגוף החליצה אם לא כיון האי כוונה קצת ובזה א"ש מש"כ הרמב"ן דלהכי לא אמר רבא בפסול חו"ח משום כוונה דבחליצה סגי בכוונה קלה אף דרבא עצמו סובר גבי קטנה שאינה חולצת עד שתגיע לעונת נדרים דהא דבעי רבא שתגיע לעונת נדרים הוא לאו משום כוונה דעיקר החליצה הוא אלא משום כוונה דקריאה הוא דאם לא הגיעה לעונת נדרים אין להם דעת לקרות ולהבין וקריאה מעכבא באינן ראוין אבל משום עיקר החליצה מודה רבא דסגי בכוונה קלה בהגיע לעונת הפעוטות וכמש"כ הרמב"ן ז"ל:
ולפ"ז י"ל גם מש"כ הר"מ ז"ל (בפ"ד) דצריך שיכוין היבם שיחלוץ לה ושתתכוין היבמה שתחלוץ לו ויעשו מעשים אלו לשמן שמזה הוכיח הח"צ דבעינן כוונה בשעת מעשה לשמה ולפי מש"כ אפשר לומר דלא מדין כוונת החליצה כתב כן הר"מ ז"ל. אלא מדין הקריאה הוא שדין הקריאה להבין ענין קריאתם שזהו כוונת הפטור דבעי כוונה לשמן בשעת מעשה. ובאמת שזה אינו מעכב בראוי לזה כדין קריאה דלא מעכבא אם ראוי לקריאה להכי לא כתב אלא לכתחילה צריך לעשות לשמן ולקמן כי קאי לפרש כוונת החליצה שמעכב בדיעבד שהוא בעצם לא כתב אלא אם חלץ ע"מ לכונסה פסול אבל אם ידע שבחליצה זו נפטרת כשר דכוונה המעכבת בעצם החליצה אינה אלא כוונה קלה:
ואין להקשות לפ"ז תקשה קושית התוס' אמאי צריך קרא דאיש למעוטי חליצת קטן ת"ל דקריאה מעכבת וקטן אין לו דעת לקרות ולהבין ז"א דהא בהגיע לעונת נדרים שפיר יש לו דעת להכי איצטריך קרא דאיש שתפסול חליצתו עד שיהא גדול ממש ובזה מיושב מה שקשה טובא על הר"מ ז"ל שכתב (בפ"ו) הטעם בקטן שאינו חולץ מפני שאין לו דעת וכללו עם חרש ושוטה ובגמרא ממעטינן ליה משום דאיש כתוב בפרשה וכ"כ הר"מ בעצמו (בפ"א ה' י"ח) ותימא שלא עמדו מפרשיו ע"ז שבעצמו כתב (בה' חליצה פ"א) שקטן אינו חולץ עד שיגדל משום דכתיב איש וכ"כ שם בקטנה שאינה חולצת עד שתגדל ותבדק משום דמקשינן אשה לאיש ופסול איש ופסול דעת תרי מילי נינהו כדאמרינן (בפ"ג דתרומות) בירושלמי דילפינן קטן שאינו תורם מדכתיב כל איש וקטן לא מקרי איש אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאין להם דעת. ועיין (בפהמ"ש להר"ש) וכשהגיע לעונת נדרים שפיר הוא בן דעת ואימעוט מכל איש וכן גבי יבום חרש שיבם את יבמתו קנאה קנין גמור משום דלא בעינן דעת ביבום כדתנן הבא על יבמתו בשוגג ואונס קנאה וקטן שבא על יבמתו לא קנאה קנין גמור משום דגבי קנין בעינן איש וקטן לא מקרי איש:
כמש"כ כ"ז הר"מ ז"ל (בפ"י מה' יבום) הרי דפסול איש ופסול דעת תרי מילי נינהו א"כ ודאי דקשה על הר"מ ז"ל למה כתב גבי קטן פסול דעת כיון דבש"ס אמרו משום איש אבל לפמש"כ א"ש דבודאי גם בקטן יש פסול דעת להכי בפ"ו שכלל כל הני דמתיבמות ולא חולצות וכלל קטן בהדי חרש ושוטה כתב הטעם שאינו בני דעת שהוא טעם על כולם:
ומיירי בלא הגיע לעונת נדרים ופסול לפי שאינו בן דעת. אבל בפ"א שכתב גבי קטן וקטנה שאינן חולצין עד שיגדלו ויבדקו אם הביאו ב' שערות דלא מהני עונות נדרים אלא גדול ממש כתב שם הטעם שאינן איש ואשה אבל היכא דכללם עם חו"ח כתב טעם של דעת ומיירי בלא הגיעו לעונת נדרים וכל היכא שמוזכר דעת אין הכוונה משום כוונת עצם החליצה אלא כוונת הקריאה וגבי קטן אמר שאין לו דעת לחלוץ וגבי חרשת וקטנה הוסיף לומר שאין בהם דעת לקרות ולהבין משום דגבי קטן שיבין ענין הקריאה שיאמר שאינו חפץ לקחתה ויכוין שאינו חפץ בה והקטן אין לו דעת לכוונה זו אבל בקטנה דלאו בדידה תליא מילתא להפטר ואינו תלוי בדעתה מידי רק שהיא צריכה לומר ולכוין שהוא אינו רוצה לקחתה בזה כתב בביאור יותר שאין לה דעת לקרות ולהבין הדברים שהיא אומרת ולא מהני דעתה וכוונתה בזה אף דלא בעינן רצונה:
ובזה מיושב נמי מה שהקשיתי מנ"ל לר"י דהאי כוונת חליצה היינו כוונת פטור אימא לאפוקי מתעסק בעלמא אבל כל שיכוין לשם חליצה סגי וכה"ג אמרינן (בר"ה כ"ח) בהא דתנן היה עובר אחורי בהכ"נ ושמע קול שופר אם כיון לבו יצא דלמ"ד מצות א"צ כוונה האי אם כיון לבו דקתני לאפוקי מנבח נבוחי דהיינו מתעסק אבל כוונה למצוה לא בעינן וה"נ נימא גבי חליצה בהא דקתני עד שיכוונו שניהם לאפוקי מתעסק אבל לפמש"כ א"ש דבאמת מילתא דבעינן כוונה בחליצה ובלא כוונה פסול אין לנו שום לימוד ע"ז דנראה דילפינן לה מקריאה כיון דהצריכה התורה לקרות ענין הפטור שיאמרו היבם והיבמה בפיהם מה שממאן ליבמה הרי חזינן דקרא איירי במתכוין להוציאה בחליצה זו ואף דקריאה לא מעכבא דדרשינן מככה יעשה דבר שהוא מעשה מעכב מכל מקום מסתבר לחכמים כיון דקרא איירי במתכוין להוציאה ענין זה מעכב שתבוא החליצה בשביל פטור רק שהקריאה והמחשבה ענין הפטור לא מעכב שזה אינו מעשה בגוף האיש אבל סיבת ענין החליצה ועל מה ולמה תבוא סיבת חליצתם שפיר מעכב כיון דקרא מיירי בהכי והשתא א"ש דשפיר הוכיח ר"י דכוונה המוזכר בברייתא קאי על כוונת פטור דאין לומר דקאי על כוונת מעשה למעוטי מתעסק דהא ע"ז אין לנו שום לימוד שתפסל החליצה במתעסק א"ו דכוונת הברייתא שתהא החליצה בכוונת פטור וזה שפיר ילפינן מקראי דקריאה ושפיר הקשה ר"י לר"ל מהך ברייתא והוכיח דבכך אתה כונסה לא מהני:
ומעתה אחרי שביארנו דעת הר"מ ז"ל דפסול חרשת וקטנה שפסול משום שאין להם דעת היינו דעת דקריאה אפשר לומר ודאי כדברי המהרי"ט שכוונת עיקר החליצה בכוונה כל דהו סגי ואין לומר דסוף סוף נהי שהוכחנו מדברי הרמב"ם ז"ל דלא בעי כוונה גמורה בעיקר חליצה מ"מ בקריאה בעינן כוונה בשעת מעשה א"כ הפתי שדן בו מהרי"ט ז"ל דנהי דלא בעינן כוונה מעליא בעיקר החליצה מ"מ הא בקריאה בעינן כוונה מעליא בשעת מעשה והפתי אינו יכול לכוין כוונה גמורה בשעת מעשה כמש"כ מהרי"ט והדר הוי דיניה כחרש, ז"א דכיון דהקריאה קי"ל דאינו מעכב ולא בעינן אלא שיהא ראוי לקריאה וכל הראוי לקריאה אין קריאה מעכבת בו א"כ ה"ה בכוונת הקריאה א"כ דווקא חו"ח וקטנה שאין להם דעת גמורה דאפילו בדבר שאנו רואין דמסברי ליה וסבר נמי לא מהני דעתיה כדאיתא בכל הש"ס דחשו"ק אינן בני דיעה דלא מפלגינן בין אם אנו יודעים שמבין הדבר על בוריו או לא דבכל גווני לא מהני דעתו כמש"כ במק"א דלא מסרה תורה לדעתא כי האי דיני מקח וממכר או גיטין וקדושין ושארי מצות להכי כיון דכוונה כי האי בשעת מעשה אין לו מקרי אינו ראוי לקריאה אבל הפתי שביאר מהרי"ט שדינו כפקח לכל דבר דבמידי דמסברא ליה וסבר מהני כוונתו ומחשבתו במה שמחשב מקרי ראוי לקריאה דהא מהני קריאתו וכוונתו ואף שאין אנו יכולים להבינו שיכוין הדברים בשעת מעשה אין זה מקרי אינו ראוי לקריאה דהוא ראוי לקרות ולחשב דהוא יודע עניני העולם כגון לקנות ולמכור ואלו היינו יכולים להסביר לו את זה שאנו מבקשים ממנו לכוין בשעת מעשה היה יכול לחשוב ומחשבתו היה מועלת רק שקשה להבינו ולהסבירו משום זה לא מקרי אינו ראוי לקריאה דאולי אדם אחר יסביר לו יותר ויבין היטב וכבר דקריאה לא מעכבא דלא בעינן אלא שיהא ראוי לקריאה והפתי ראוי לקריאה בכוונה דמהני כוונתו במה שיודע, ול"ד לחו"ח שמקרי אינו ראוי לקריאה דחו"ח אין מחשבתו מועלת אף במה שיודע על בוריו משא"כ הפתי דמחשבתו מועלת במה שיודע מקרי ראוי לקריאה:
ואף שהרי"ף פי' בהא דאמרינן (בס"פ מ"ח) מודה רבא בלא אבה יבמי שלא תפסוק בין לא לאבה משום דאשה אינה רגילה לקרות בלה"ק ומקרי משום זה אינו ראוי לקריאה א"כ אפשר לומר דגם מה שקשה להסביר להפתי ענין הכוונה מקרי אינו ראוי לקריאה מ"מ הא כל המפרשים חלקו שם על הרי"ף וכתבו דזה אינו מקרי אינו ראוי לקריאה ופירשו שם פירוש אחר בסוגיא כמבואר ברשב"א שם א"כ ה"ה הכא מה שקשה להסבירו שיכוין לא מקרי אינו ראוי לקריאה כיון שמצד עצמו שפיר מהני כוונתו וזה ברור:
ומה שהקשה החכ"צ כיון דמצינו כוונה מוזכרת שצריכה להיות בשעת מעשה כמו במצות ומצינו כוונה שלא בשעת מעשה כמו בשחיטה ה"נ בחליצה בעינן למיזל לחומרא שכוונת חז"ל היתה ג"כ שצריכה כוונה בשעת מעשה. נלענ"ד דגם בזה דברי מהרי"ט נכונים דהא לכאורה קשה מאי פריך ר"י לר"ל דאמר דחלוץ לה ובכך אתה כונסה מהני מברייתא דקתני עד שיכוונו שניהם אימא דבאמת בכך אתה כונסה מהני ולא בעי שיכווין לשם פטור והא דקתני עד שיכוונו שניהם היינו לשם מצוה וצ"ל דזה פשיטא ליה לר' יוחנן מסברא דא"צ כאן כונת מצוה רק כוונת פטור וא"כ כיון דפשיטא ליה לר"י דכוונת מצוה לא שייך בכאן אלא כוונת פטור א"כ ממילא בעינן למימר דהאי כוונה איננה בשעת מעשה כמו בכל הקנינים דכוונת פטור הוא כמו כוונת הקנאה וכמו שכוונת הקנאה בכל דוכתי איננה כוונה בשעת מעשה ממש אלא שידע שבזה שמקנה חל הקנין ה"נ כוונת הפטור איננה בשעת מעשה דפשיטא דלא שייך להקפיד על כוונת פטור שתהא דוקא בשעת מעשה דפטור הרי הוא כקנין אלא שאם לא היה נמצא בש"ס מילת כוונה אלא על כוונה שבשעת מעשה ע"כ היינו צריכים לומר דכוונה המוזכרת בחליצה הוא ג"כ בשעת מעשה אבל כיון שהשתמשו חז"ל במלת כוונה גם על כוונה שלא בשעת מעשה שוב אנו אומרים דכוונה זו דחליצה כיון שהיא רק כוונת פטור ולא כוונה לשם מצוה הרי הוא ככל כוונת הקנאות שאין בשעת מעשה דוקא וזה פשוט:
ולכאורה יש לעיין בדברי המהרי"ט במש"כ דא"צ שיהא בבינת לבו באותה שעה אלא אף שמהרהר בשעת חליצה בדברים אחרים נמי מהני כיון שיודע שבחליצה זו נפטרת ממנו מקרי כיון שפיר דמ"מ מאי מהני מה שיודע שבחליצה נפטרת ממנו כיון שבשעת חליצה לא שם לבו לחשוב על מה ולמה באה חליצתו הלא עשה מעשה החליצה כמתעסק בעלמא לשם חליצת מנעל ולא לשם פטור ואנן בעינן לכל הפחות כוונת פטור ואף דמסברינן ליה שבחליצה זו נפטרת ממנו מ"מ הפתי שאינו שלם בדעתו אינו מחשב לחבר עשיית החליצה עם הידיעה שהקדמנו שהחליצה היא פטור והחליצה מילתא אחריתי היא ודמי ללא מכוין כלל ואף לשם פטור ואף שהחכ"צ כתב דאם כוונת חליצה הוא כמו כוונת הקנאה בעלמא אמרינן בזה דברים שבלב אינם דברים עיי"ש. מ"מ נראה דלא מהני האי מבוא דברים שבלב אלא לענין חליצת מומר דאיירי בה החכ"צ ז"ל דלא איכפת לן במה שמחשב בשעת מעשה ולא חיישינן שמא אינו מכוין לשם פטור כיון דדמיא הך כוונה לכוונת הקנאה ובהקנאה לא אזלינן בתר דברים שבלב אבל גבי פתי יש לחוש דלא מקרי דברים שבלב דכל היודעים את האיש ואת שיחו יודעים שאינו יכול לכוין בשעת חליצה שעושה לשם פטור:
וכה"ג לא מקרי דברים שבלב כיון שנודע דברים שבלבו לכל אדם וכמש"כ הרשב"א בחידושיו לקדושין (דף נ') בגט מעושה שלא כדין דפסול אף דהוי דברים שבלב מ"מ כיון שהכל יודעין דבלבו ודאי לא ניחא ליה לא מקרי דברים שבלב וה"נ כל המכירין את האיש הזה יודעין שאינו עושה הדברים לשם פעולתן ולא הוי דברים שבלב ולא הוי חליצה כלל ומאי מהני לן במה שיודע שבחליצה נפטרת ממנו כיון שאינו יכול לחשוב שחליצה זו הוא כדי לפוטרה ממנו:
מ"מ נ"ל שדברי מהרי"ט נכונים דכיון דביארנו דכוונה זו א"צ בשעת מעשה אי מטעם שכתבנו דעיקר הא דידעינן דבעינן כוונה בחליצה הוא דידעינן מקריאה דקרא דמיירי דידעו שנפטרות בחליצה זו להכי לא בעינן אלא שידעו שבחליצה זו נפטרת וזה מהני אף שאינו מחשב שהחליצה שעושה הוא לשם זה ואף בפתי שאין לו לב לחשוב זה ובשעת מעשה מהרהר בדברים אחרים ולא בידיעה שבחליצה נפטרת ואח"כ חולץ סתם נמי מהני ואל תתמה דמאי מהני כוונה זו שיודע שבחליצה זו נפטרת כיון שאינו מחשב שהחליצה הוא לשם זה דכה"ג מצינו שכתב הר"ן ז"ל בהא דכפאו ואכל מצה יצא למ"ד מצות א"צ כוונה דבעינן שידע שהיום יו"ט ושזה מצה ובזה דוקא יצא אף שלא כיון לשם מצוה הואיל דא"צ כוונה אבל בלא ידע כלל שזה מצה או היום יו"ט לא מהני כלל עיי"ש שכתב כן בשם הרא"ה ז"ל דדמי למתעסק וה"נ אף דא"צ כוונה בשעת מעשה ממש כמו במצות למ"ד צריכות כוונה מ"מ בעינן שידע שבחליצה נפטרת ויכוין לחליצת מנעל ואז נפטרת ממנו והחליצה עושית פעולתה דהיינו כוונה דברייתא לידע שבחליצה נפטרת אבל לחשוב למה באה חליצה זו א"צ ומקרי כוונה במה שיודע שבחליצה זו נפטרת כמו דמקרי כוונה מה שיודע שהיום יו"ט ושזה שופר אף שאינו מחשב לתקוע לשם מצוה אף דגם שם קתני במתני' דבעינן שיתכוין השומע ומשמיע ואפ"ה מהני למ"ד א"צ כוונה הואיל ויודע שהיום יו"ט ומכוין לתקוע. וה"נ בחליצה מהני אם יודע שבחליצה זו נפטרת ועושה בכוונת חליצת מנעל מקרי כוונה שפיר דלא קפדינן אלא שידע שהחליצה פוטרת ושירצה לפוטרה והיינו כוונה דברייתא ומעתה סיומא דפסקא דאם נוכל להסביר לה שתדע שבחליצה זו נפטרת ממנו נוכל לסמוך אדברי מהרי"ט בזה אחר שכבר הורה זקן:
ולענין מה שיש לחוש שאינו יכול לדבר תיבות הקריאה כהלכתן ומגמגם בלשונו באיזה אותיות בזה כתב המהרי"ט שאין לחוש והביא ראיה מהא דאמרינן במגילה (דף כ"ד) חיפני ובישני לא ישא כפיו שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וכשאומר יאר הוי כמו יער ואיך אפשר שבחיפה ובישנה לא ישאו כפיהם א"ו דבאתרא דידהו שמבטא שלהם הכי הוא וניכר לכל לא איכפת לן בשינוי האותיות אע"ג דברכת הכהנים בלה"ק נאמר ולא אמרו חיפני ובישני לא ישאו כפיהם אלא במקום אחר שאין לשונם ידוע שם הנה על ראיה זו יש לפקפק דאפשר לחלק בין אלפין עיינין דהוי מבטא א' לשינוי אותיות אחרים דאז הוי שינוי גמור דדומה לתיבה אחרת והרי ק"ש דקי"ל דבכל לשון נאמרה ואפ"ה אמרינן שיתן ריוח בין הדבקים והר"מ כתב (בפ"ב מה' ק"ש) כשהוא קורא בלשון אחר צריך לדקדק ג"כ שלא יבליע אותיות באותו הלשון וכ"כ התוס' (בר"פ היה קורא) דהא דאמר בקורא להגיה מיירי שאינו אומר התיבות כהלכתן וכנקודתן אלא ככתיבתן ומש"ה לא יצא אא"כ כיון לבו לקרות כהלכתן ועיי"ש:
גם מש"כ המהרי"ט ראיה מנדרים דקונם קונח חייב למ"ד לשון משובש של נכרים הם לא הבנתי דהא נדרים ושבועות בכל לשון נאמרים להכי מהני לשון משובש ג"כ אבל חליצה דבלה"ק נאמר אימא לך דבעינן שיאמר האותיות כהלכתן וקצת יש ליישב בזה קושית התוס' בסוטה (דף ל"ג) שהקשו דר"י דריש מככה דלה"ק מעכב בחליצה ואיך פליג על ר"א ור"ע דתרווייהו סברי דאמירה אינה מעכב ודרשי דבר שהוא מעשה מעכב. אבל לדברינו א"ש דנהי דקריאה לא מעכב מ"מ הא דבעינן שיהא ראוי לקריאה שפיר מעכב ואשמעינן קרא דככה דבעינן שתהא ראוי לקריאה בלה"ק אבל אם יכול לדבר בשאר לשונות ובלה"ק אינו יכול לדבר כגון שיש איזה אותיות שאינו יכול להוציאם בשפתיו והם מפסוקי הקריאה פסול דבעי שיהיו ראוין לקריאה בלה"ק דוקא ודבר שהוא מעשה ג"כ מעכב שתהא נעשה כהלכתו מ"מ זה שסיים המהרי"ט שם בתשובה דודאי אחר הטירחה והלימוד יוכל ללמוד לדבר האותיות ומקרי ראוי לקריאה דאין לך אדם שיש לו כלי מבטא שלא נוכל ללמדו לדבר כל האותיות והשתא נמי שאינו יכול מקרי ראוי לקריאה זה ודאי נכון הוא וכבר הורה המהרי"ט ז"ל ואין לערער בזה סוף דבר אם נוכל להסבירה שבחליצה זו נפטרת יש לסמוך בטח על המהרי"ט ז"ל ובפרט במקום עיגון ונכון להסביר לה סמוך להחליצה ממש ג"כ, כנלענ"ד:
ובפשיטות נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל עפ"י דברי הירושלמי (פ"ק דתרומות) דקאמר שם אמתני' חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר תמן תנינן הכל חייבין בראיה חוץ מחש"ו חברייא בשם ר"א למען ישמעון ולמען ילמדון ע"כ מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר ר' חילא בשם ר' אלעזר למען ילמדון וכו' א"ר יונה דלית כללין דרבי כללין ותנינן החרש שחלץ וחרשת שחלצה וחולצת לקטן חליצתה פסולה ואר"י לפי שאינן יכולין לומר ואמר ואמרה הדא מסייע לר"י דאמר לית כללין דרבי כללין עכ"ל הירושלמי ומבואר שם דר"י דאמר משום שאינן בואמר ואמרה ל"ל כללין דרבי שחרש שדברו בכ"מ היינו אינו שומע ואינו מדבר אלא דסובר דשומע ואינו מדבר נמי מקרי חרש בלשון חז"ל ולפ"ז א"ש כל הסוגיא דבתחלה אמר רבא דקריאה לא מעכב וטעם חו"ח משום דלאו בני דיעה נינהו אבל אלם ואלמת בני דיעה נינהו ופריך מדרבי ינאי דהוא סובר דמתניתין מיירי בחרש השומע ואינו מדבר והוא כפקח לכל דבר ופסולו רק משום שאינו בואמר ואמרה הרי דקריאה מעכב באינו ראוי לקריאה ומסיק אלא דרבא אסיפא איתמר דחליצת חרש פסול ואמר השתא דקאמרת קריאה מעכבא דהא ר' ינאי סובר הכי דמפרש לחרש דמתני' בשומע ואינו מדבר ופסול משום שאינו ראוי לקריאה לפיכך אלם שחלץ חליצתו פסולה דאינו ראוי לקריאה ומיושב לשון השתא דאמרת דיליף אלם מחו"ח אע"ג דחד טעמא בתרווייהו מ"מ הא רבא בעצמו סובר ככללא דרבי דחרש שדברו בו חכמים בכ"מ היינו שאינו שומע ואינו מדבר ופסול משום דעת כדבעי למימר בל"ק כדאמרינן בחגיגה (דף ב') דמוקי מתני' דחרש דומיא דשוטה וקטן בשמחה דוקא וחרש שדברו בכ"מ באינו שומע ואינו מדבר מ"מ מדר' ינאי ילפינן כיון דמוקי מתני' בשומע ואינו מדבר דהוי בן דעת ופסול רק משום קריאה. הלכך אף לדידן דמפרשינן לחרש דמתניתין בחרש גמור ופסול משום דעת מ"מ אלם נמי פסול משום קריאה דבזה דפוסל ר' ינאי אינו ראוי לקריאה לא פלגינן ונהי דפלגינן אר' ינאי בפירושא דחרש מ"מ בדין עכוב הקריאה באינו ראוי לקריאה לא פלגינן עליה וילפינן מיניה דאלם חליצתו פסולה ואין ה"נ דבחרש גמור פסול משום דעת כדבעי למימר בל"ק דרבא:
ושפיר פסק הר"ם ז"ל דבחרש גמור פסול משום שאינו בן דעת וא"ש נמי מה שפסק הר"מ ז"ל דבחרש לא הוי חליצה כלל דכיון דאנן אית לן כללא דרבי דחרש דמתני' היינו שאינו שומע ואינו מדבר וקיי"ל נמי כר' ינאי דקריאה מעכבא ואלם חליצתו פסולה א"כ היא גופא תקשה מ"ט קתני במתני' חרש שאינו שומע ואינו מדבר חליצתו פסולה אפילו אינו מדבר לחוד נמי פסול משום עיכוב הקריאה א"ו דחרש שאינו שומע ואינו מדבר לא הוי חליצה כלל וגרע מאלם דהיא חליצה פסולה ונראה דעיקר הוכחת ר"י לפרושי מתני' בשומע ואינו מדבר דלא כרבי ולא מפרש מתני' בחרש גמור ופסול משום דעת הוא משום דר' ינאי סובר דחרש גמור לא הויא חליצה פסולה אלא לא הויא חליצה כלל ומתני' דקתני חליצה פסולה ע"כ דמיירי באלם ושפיר כתב הר"מ דבחרש לא הויא חליצה כלל והא דקאמר לקמן (דף ק"י) כאן בפקחת ואח"כ נתחרשה דמעכבא בה קריאה ולא אמר משום שאינו בן דיעה, הוא נמי משום חרש שאינו מדבר לחוד הוא דנקט האי טעמא ואפשר דרבה דאמר שם להך אוקימתא נמי סובר כר' ינאי דחרש היינו אינו מדבר לחוד ומ"מ אין דברי הרמב"ם ז"ל סותרים לדברי הרמב"ן ז"ל דאף שנפרש דעת הר"מ דסובר דחליצת חו"ח פסול משום דעת מ"מ אפשר דסובר כדעת הרמב"ן דחליצה בעי רק כונה קלה והיה מועיל גדול עע"ג מיהו הא דמהני געע"ג הא כתבו התוס' בחולין (דף י"ב) ויבמות (דף ק"ג) כשהב"ד מלמדין אותו ומזהירין אותו לעשות לשמה וא"כ הא הויא כוונה מעליא כשמלמדין אותו לעשות הכל לשמה:
ולפי מ"ש בכאן ולעיל (חלק או"ח) דעיקר הטעם בפסול חרש וחרשת הוא משום דעת הקריאה אבל משום דעת לחוד לא איכפת לן משום דסגי בחליצה בכונה קלה או לפמ"ש לעיל דהוי מהני גדול עומד על גביו וב"ד מלמדין עיי"ש] לפ"ז אפשר לומר דגם חליצת שוטה דפסלינן הוא משום דעת דקריאה אבל משום דעת עיקר החליצה הוי מהני מטעם דסגי בכונה קלה וב"ד מלמדין אותו [כמו שמכשירין בכתיבת גט בגדול עע"ג] וכן הר"מ ז"ל כלל חרשת ושוטה ביחד (בפ"ו מה' חליצה ויבום) עיי"ש שכתב ואלו שמתייבמות ולא חולצות החרשת והשוטה והקטנה לפי שאין להם דעת לקרות ולהבין כו' עיי"ש (בהלכה וא"ו) וגבי חרש שוטה וקטן כתב (בהלכה ג') שאינו חולץ מפני שאין בו דעת לחלוץ ולא הזכיר קריאה משום דגבי יבם בעינן דעת ממש שירצה לפוטרה ולהוציאה והני תלתא אין להם דעת אבל בחרשת ושוטה וקטנה דלאו בדידהו תליא מילתא מיפסל רק משום כוונת ודעת הקריאה לחוד ובזה יתיישב לנו כמין חומר דברי הש"ס ביבמות (דף כ') דקאמר התם בטעמא דחייבי לאוין לא מתייבמין משום דכתיב יבמתו יבמתו יש לך יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ומקשה רבא מברייתא דקתני אם בעלו קנו ומסיק אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה ל"ת וה"נ אפשר בחליצה מיתיבי ואם בעלו קנו תיובתא דרבא. ומקשו התוס' דהא רבא גופא מותיב מעיקרא מהך ברייתא והשתא איתותב מינה עיי"ש שנשארו בתימא ולפמ"ש א"ש דבאמת ליכא קושיא לכאורה מהך ברייתא דהא אפשר לשנויי כגון שהיא חרשת דלאו בת חליצה היא ומתייבמת משום דאתי עשה ודחי ל"ת דהא לא אפשר בחליצה כלל והנה הא מילתא גופא דחרשת לאו בת חליצה היא יש בה ב' טעמים דלמאי דבעי תלמודא מעיקרא למימר (בדף ק"ד) אליבא דרבא הוי טעמא דחרשת וחרש משום דלאו בני דיעה נינהו ולפ"ז אפי' בחרשת דחייבי לאוין נמי לאו בת חליצה היא כיון דהטעם משום דלאו בני דיעה נינהו ולבסוף מסיק הש"ס משום דלאו בני קריאה נינהו ומשום דעת לא איכפת לן דהוי ב"ד כגדול עע"ג ולפ"ז בחייבי לאוין לא איכפת לן מן התורה בקריאה היכא דלא רמיא ליבום וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובותיו שהביא הב"י (בסימן קס"ט):
ולפ"ז א"ש דרבא דהדר ואמר דלא דחי ל"ת משום דאפשר בחליצה לא הוי קשה ליה מברייתא דקתני ואם בעלו קנו משום דאזיל הכא תלמודא אליבא דרבא בלישנא קמייתא דידיה דטעמא דחו"ח הוא משום דלאו בני דיעה נינהו וא"כ אפשר לאוקמי ברייתא דאם בעלו קנו בחרשת דלא אפשר בחליצה משום דלאו בני דיעה נינהו ולהכי מתייבמת שפיר מה"ת ומדרבנן בעלמא לא מתייבמא לכתחילה גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ובדיעבד אם בעלו קנו אבל בש"ס פריך מברייתא לפי המסקנא דאי איתמר הכי איתמר דטעמא דחרשת לאו בת חליצה היא משום קריאה וא"כ בחרשת חייבי לאוין לא בעי מה"ת קריאה כלל וא"א לאוקמי ברייתא דאם בעלו קנו בחרשת דהא בחייבי לאוין חרשת נמי בת חליצה היא ואכתי אפשר בחליצה ואפ"ה אמרינן אם בעלו קנו ושפיר אותיבו ומסיק בתיובתא וכן הא דפריך התם נמי אריש לקיש דאמר אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב מברייתא דואם בעלו קנו ולא משני לר"ל דברייתא דאם בעלו קנו מיירי בחרשת דא"א בחליצה הוא נמי משום דלר"ל ע"כ הטעם דחרשת לאו בת חליצה היא משום שאינן בואמר ואמרה דליכא למימר משום כונה דהא ר"ל סובר דחליצה לא בעי כונה כלל דהא מפרש (בדף ק"ו) ברייתא דחליצה מוטעת כגון שא"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה ור"י הוא דפריך ליה התם הא בעינן כונה ע"ש וכיון דע"כ הטעם משום קריאה א"כ בח"ל שפיר אפשר בחליצה מן התורה ולא דחי ל"ת:
והא דלא מוקי לה בקטנה וכר"מ דמקשינן אשה לאיש (בדף ק"ה) דלא אפשר בחליצה ואף דכשתגדיל תוכל לקיים מצות חליצה משום זה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו למס' שבת (בדף כ"ה) גבי שריפת קדשים דלא מקרי יכול לקיים שניהם במה שיכול לשרוף אחר יו"ט. נראה דהיינו טעמא דלא מוקי לה בקטנה דאף דתנן בנדה (דף מ"ד) בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה עיי"ש וקנאה קנין גמור מדאורייתא כמ"ש התוס' יבמות (נ"ז ד"ה וחייבין) ומ"מ מצות יבום לא מתקיימא עד שתגדיל ותהי ראוי' להקמת שם וכן כתב רש"י ז"ל בהדיא יבמות (ס"א ע"ב) ד"ה ואינה חולצת וז"ל אבל מתייבמת ותגדיל אצלו ותתקיים מצות יבום וכיון דלא מתקיים עדיין מצות יבום לא שייך לומר בה ואם בא עליה באיסור חייבי לאוין קנאה משום דחיית עשה לל"ת כיון דאכתי לא נתקיים העשה דמצות יבום כ"ז שהיא קטנה להכי לא מוקי לה בקטנה ומסיק בתיובתא:
והא דלא מוקי לה לברייתא דאם בעלה קנאה בנחתך רגלו מארכובה ולמעלה דאי אפשר בחליצה משום דכיון דקתני ברישא דברייתא נתנו גט וחלצו מה שעשו עשו ובנחתך רגלו מארכובה ולמעלה חליצתו לאו כלום הוא ואפילו מאחין לא פסלה כדאמרינן בגיטין (דף כ"ה) לענין אנפילא שאינו פוסל ומכ"ש נחתך רגלו מארכובה ולמעלה דאינו פוסל מן האחין ולא שייך למיתני מה שעשו עשו ואף דאיכא לאוקמי בנחתך רגלו מארכובה ולמעלה וחלצה בשמאל דמיקרי שפיר אי אפשר בחליצה דחליצת שמאל פסול ואי חלצה פוסל מן האחין ושייך למיתני מה שעשו עשו לענין איפסולא על האחין מ"מ לא בעי לאוקמי הכי כיון דאיכא תנא דסבר חלצה בשמאל כשירה כדאיתא ביבמות (דף ק"ד) חלצה בשמאל פסולה ור"א מכשיר ובגמרא בעי למימר שם דמוחלפת השיטה ועיין בצל"ח בברכות (דף כ') שביאר שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן דחליצת שמאל כשירה. וא"כ כל היכא דאיתא לרגל שמאל לא מיקרי לא אפשר בחליצה אבל לפמ"ש לעיל דרבא בעי לאוקמי הא דקתני אם בעלו קנו בחרשת שפיר שייך למיתני מה שעשו עשו גם בחליצה כפי שיטת התוס' והרבה מהראשונים ז"ל דחליצת חרשת פסול ופוסל ושייך למימר מה שעשו עשו לענין איפסולי על האחין:
והמחוור ליישב קושית התוס' במה שהקשו דמעיקרא מותיב רבא מהך ברייתא דואם בעלו קנו ואח"כ אמר בעצמו דמדאו' לא דחי משום דאפשר לקיים שניהם בחליצה ולא חש להא דקתני אם בעלו קנו דרבא לא מקשה אלא לרב דסובר דקרא דיבמתו יבמתו אתא לחייבי לאוין שאינן עולין ליבום דכיון דגלי קרא מיוחד שאינן עולים ליבום א"כ בעינן למימר דאף בדיעבד לא קנה אבל משום הא דאפשר בחליצה סובר רבא דאם עבר ובעל קנה ועיין בנוב"י מה"ת בשם ר' יעקבקא שהסביר כן לשון הש"ס דקאמר ואי ס"ד ח"ל מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא עיי"ש (בסימן קל"ה):
ונ"ל דזה מוכח דהש"ס הוי סובר הכי מעיקרא דכיון דליכא קרא מיוחד דיבמתו יבמתו בעינן למימר אם בעלו קנו מהא דפריך בתחילת הסוגיא מברייתא דאיסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או בא עליה נפטרה צרתה וקשה [עבתוס' יבמות פ"ד א' ד"ה והא ודו"ק ר"א] דהא עיקר קושית הש"ס אמתניתין דאיסור קדושה פריך מדקתני אלמנה לכה"ג קא פסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין בשלמא מן הנשואין עשה ול"ת הוא אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת וא"כ תקשה נמי להיפך אברייתא דאיסור מצוה ואיסור קדושה דמיירי נמי מסתמא באלמנה לכה"ג ובין מן האירוסין ובין מן הנשואין ותקשה להיפך בשלמא מן האירוסין א"ש הא דאי בעל נפטרה צרתה משום דמה"ת עשה דוחה ל"ת אבל מן הנשואין הא הוי עשה ול"ת וקאי עלייהו קרא דיבמתו יבמתו ומדאורייתא ליבום לא רמיא ואמאי אם בא עליה נפטרה צרתה וכמ"ש התוס' והרשב"א דלרבא דסובר דעשה דוחה ל"ת ביבום סובר דקרא דיבמתו אתא לחייבי עשה ול"ת ולפמ"ש א"ש דדוקא אי קרא דיבמתו יבמתו אתא לח"ל בזה אמרינן דאם בעלו לא קנה דהא בח"ל מסברא בעינן למימר דעשה דוחה ל"ת ועולה ליבום ואתא קרא דיבמתו יבמתו לאורויי דאינו עולה ליבום להכי אף אם בעלו לא קנה אבל אם קרא אתא לחייבי עשה ול"ת דבלא קרא ידעינן דליתא ביבום דכלל גדול בכה"ת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וקרא אתא לאורויי דבעי חליצה שלא נימא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה אבל הא דאינו עולה ליבום לא מאזהרת קרא דיבמתו גמרינן דבלא"ה אין עשה דוחה עשה ול"ת ולא בא לן קרא מיוחד שאינו עולה ליבום רק מכללא דכל התורה כולה בזה בעינן למימר דאם בעלו קנה כמו שסובר רבא דאם מה דאין חייבי לאווין רמיין ליבום הוא משום דאפשר בחליצה בעינן למימר אם בעלו קנה כיון דליכא קרא מיוחד לדחותו מיבום רק מכללא דכה"ת כולה ורק הש"ס במסקנא הוא דמותיב אף להך סברא דאפשר בחליצה מברייתא דאם בעלו קנה דסובר דאף דליכא קרא מיוחד למידחי מיבום רק מכללא דכל התורה נמי בעינן למימר אם בעלו לא קנה כיון דמן התורה לא בעי ליבומי ודו"ק: