שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק אבן העזר · סימן קנג
בקונטרס זה יבואר דין פתי שאינו מבין הדברים כדרך שמבינים שאר ב"א אם יכול לגרש את אשתו ויבואר עקרים רבים בדיני קידושין וגיטין וכתבנו בעזה"י בעובדא אשר נשאלתי עליו וזה החלי בעזהי"ת:
שאלה איש אחד אשר הוא ערל שפתים ולא יכול לדבר כן עד שרוב דבריו קשה להבין ואפי' אנשים הרגילים עמו תמיד אינם יודעים דבורו לפרקים, וגם דעתו קלושה מאוד עד שאינו מבין כל הדברים כדרך שמבינים שאר ב"א כ"א דברים שרגיל בהם ביותר ואינו מבין ענין לאשורו ומעט מאוד בינתו גם במקח וממכר גם מלאכת המספר אינו יודע ונשא אשה ועתה הוליכתו אשתו לאחת מהעיירות הקטנות אשר לא ידעו את האיש ואת שיחו ולא היה להם לב להבין כי איש כזה צריך בדיקה אם דעתו שלימה ומבין עניני הגט על בוריו אף כי סברי כי האיש הזה אך לשונו מגומגם אבל דעתו שלימה ואשתו בהוליכה אותו למדה אותו כשישאלוהו אם רוצה ליתן גט לאשתו יאמר הן ונתקיים עצתה וכתבו לו שמה גט כריתות ונתן בידה ואחרי שנתן הגט בידה הלכה מאתו והאיש הזה לא ידע מה היה לו ובא לביתו בדד ואין אשתו עמו ואנחנו ידענו את האיש ואת שיחו כי לא ידע כלל ענין גירושין ולא היה דעתו כלל לשלח אותה ולגרשה בי לא ידע כלל מיום הוולדו אם יש גירושין בעולם אף מתורת משה לא ידע כלל:
וכל מה שהוא עושה הוא רק מה שמורגל לראות שאר ב"א עושים אבל הוא אינו יודע שום דבר והאשה הזאת הלכה ונשאת לאיש אחר ונכנסה לחופה ולא נבעלה. וכאשר שמענו כל אלה שלחנו אחר המגרש ובדקנו אותו והוא ממש נמשל כבהמה ולב אטום לו מלהבין דבר לאשורו וענין גירושין אינו יודע כלל והפרשנו את האשה מהבעל אשר נשאה עד שנעיין בדינה עכ"ל השאלה:
א
תשובה הרמב"ם ז"ל כתב (בה' עדות פ"א) הפתאים ביותר שאינן מבינין הדברים כדרך שמבינין שאר ע"ה ולא יבינו דברים הסותרים זא"ז ה"ה בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שא"א לכוין הדעת בכתב. וכתבו הטור בחוה"מ (סימן ל"ה) וע"ש בפרישה שפירש מש"כ בכלל השוטים ולא שהן עצמן נקראים שוטים. וה"ט דאלו שוטה הוא שנטרפה דעתו באחד מהדברים ומתנהג בהם שלא כדרך העולם ואף שבשאר דברים הוא חכם נקרא שוטה משא"כ פתאים הללו שאינו שוטה גמור באחד מהדברים אבל בכל עניניהם אינם מבינים ואינם מכירים דברים הסותרים זא"ז. וכ"כ בסמ"ע שם ומשמעות דבריו שם דדוקא לענין עדות דין הפתי כשוטה אבל לשאר דברים כל שאנו רואין שהבין הענין שאנו עסוקין כעת כמו גיטין וקידושין ומקח וממכר וש"ד כיון שאינו שוטה גמור דבשוטה גמור שנשתבש דעתו באחד מהדברים לא מהני מה שעושה איזה דבר ואנו רואין בו שהוא בלי שטות כמש"כ הרמב"ם שם (בה' עדות) בהדיא ומפורש בברייתא (בפ"ק דחגיגה) איזהו שוטה היינו איזה איש שהוא פקח בכל עניניו ובמעשה א' שעושה מיקרי שוטה וקחשיב הני תלתא. והכי באמת משמע פשטא דלישנא דבלא"ה קשה מאי קאמר איזהו שוטה אטו לא ידעינן מהו שוטה ההולך ערום ויחף ומשבר כלים וזורק אבנים כמ"ש הרמב"ם שם א"ו דהך איזהו שוטה הוא אף שבכל עניניו הוא פקח וטעמא דמילתא לא משום דכיון דחזינן דנשתבש דעתו באחד מהדברים חיישינן שמא עשה מקח זה או גט זה בלי דעת דא"כ הא תינח לחומרא. אבל אם קידש אשה אמאי מקלינן ביה לומר דאין צריך גט כלל ניחוש שמא עשה זאת בדעת נכונה א"ו דאין הטעם משום ספק אלא הטעם דמי שדעתו משתבשת לפעמים בדבר אחד מהדברים לא מקרי בר דיעה בדיני התורה לגמור ע"י גיטין וקידושין וכדומה וכ"ז בשוטה אבל פתי אין לו דין שוטה ובמה שהוא יודע דעתו דיעה וכ"כ מהרי"ט ז"ל בתשובה וז"ל, ועוד דלא כתב הר"מ כן אלא לענין עדות אבל כשאנו באין לקיים עמו דבר כמו מקח וממכר וגיטין וקידושין ומסברי ליה וסבר ואנו מכירין בו שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שעושה בדעת לפנינו והביא ראיה מהא דאמרינן בב"ב (קנ"ה) בפחות מבן כ' שמכר נכסים ואלפוהו קרוביו דניכול תמרא ונשדי קשיותא בי רבא ואמר רבא זביניה לאו זביני ואח"כ אגמרוהו לקוחות שיאמר מגילת אסתר בזוזא שטרא דמר בזוזא ואמר רבא זביניה זביני ואמרו הקרובים הלקוחות אגמרוהו ואמר רבא כיון דמסברי ליה וסבר מידע ידע וה"ה לענין גיטין וקידושין עכ"ל מהרי"ט:
ב
ואף שבראיית המהרי"ט יש לפקפק טובא דהא מסיק שם והאי דעביד הכי חוצפא יתירא הוא דאית ביה א"כ לא החזיקהו לפתי ולא מבעיא לשיטת הרשב"ם שם דלא הוי ראיה כלל דהא פי' שם שלא הגיע לכלל שנותיו ואפ"ה קיים רבא המקח משום דהחזיקו לחכם ביותר ויודע בטיב מו"מ עד שיהא ממכרו ממכר אפילו בלא הגיע לכלל שנותיו א"כ הרי שלא החזיקהו לפתי כלל ואפי' לשיטת התוס' שם בד"ה איתמר שפירשו דמיירי בהגיע לכלל שנותיו ומעיקרא רצה לבטל המקח משום שראהו שוטה דשדי קשייתא בי רבא ואח"כ כשאמר מג"א בזוזא כו' נמי לא החזיקו לחכם להיות ממכרו קיים בלא הגיע לכלל שנותיו אלא שע"י אמירתו דבר זה הוציאו מכלל שוטה ואם הגיע לכלל שנותיו זביניה זבינא אף שאינו יודע בטיב מו"מ מ"מ הרי מסיים בהדיא דעבד הכי משום חוצפא יתירא דאית ביה משמע דלא הוי שוטה ופתי כלל:
ומצאתי אח"כ בספר תורת גיטין שכתב ג"כ שמהש"ס דב"ב איכא ראיה נגד המהרי"ט דמדהוצרך לסיים והאי דעביד הכי חוצפא יתירא דאית ביה ש"מ דאי הוי באמת פתי לא מהני מה דהסבירו ליה מיהו נ"ל דדברי מהרי"ט נכונים הם דהא דהוצרך לסיים דהאי דעביד הכי משום חוצפא יתירא משום דאל"ה לא היה אפשר לקיים המקח במה שהודו הקרובים דמסברי ליה וסבר דכיון דהוא פתי אימא דהמקח הזה עשה שלא בהשכל ולא הסבירו לו עניני המקח כלל. ואע"ג דבעינן לומר חזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול ומסתמא ראו העדים שהבין הכל ז"א דמיירי שמכר בינו לבין עצמו בלי שטר והקרובים הודו בדבר רק שרצו לבטל מכירתו מחמת שהוא שוטה ולהכי כיון דראה דמסברי ליה וסבר ורצה לקיים המקח הוכרח לומר דלא הוי שוטה כלל. והקשייתא עשה משום חוצפא יתירא דאי הוי פתי א"כ אין מכירתו מכירה דילמא לא ידע ענין המכירה כיון דלא הוי עדים שנאמר חזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול אבל במידי שאנו יודעין שעשה הפתי בהשכל דבריו קיימין:
ג
ועוד נ"ל דאין ראיה מהא דמסיים והאי דעביד הכי משום חוצפא יתירא דבפתי לא מהני הסבר:
דלעולם בפתי מהני הסבר אף שאינו מבין הדברים כשאר ב"א רק במה שהסבירו לו ומסבר הרי הוא כפקח מיהו דוקא אם בזה לא הי' שטות אבל כשמכר דרך שטות כגון שוה מנה בדינר וכדומה אף שהסבירו לו היטב עניני המכירה וידע שמכר הקרקע והרי הוא יוצאת מרשותו מ"מ כיון שאלו הי' פקח גמור לא הי' מוכר כלל לא מהני מכירתו ואף דבפקח גמור אם מוכר שוה מנה בדינר היכא דליכא דין אונאה כמו בקרקע או אם אמר יודע אני שיש בו אונאה מכירתו קיימת היינו משום כיון דפקח הוא ידע ומחיל אבל בפתי אמרינן שעשה זה מחמת פתיותו ודוקא היכא דליכא פתיות בעצם המעשה בזה כתב המהרי"ט דכשאנו באין לקיים עמו דבר ורואין בו שהבין הדברים מעשיו קיימין אבל כשעשה דרך פתיות מאי מהני הא דהסבירו לו עניני מכר ולהכי התם דהקרובים שמיחו במכירתו מסתמא הראו לו שהמכירה לא טובה היא לפניו ורצה רבא לבטל המכירה מחמת שטותו ולהכי אף כשראה שמסברי לי' וסבר לא הי' באפשר לקיים המקח מחמת שמסתמא הסבירו לו העדים עניני המכירה כיון שעשה זה בפתיות ולא היה לטובתו ואלו הי' פקח לא הי' מוכר לא מהני מכירתו כלל. להכי הוצרך רבא לומר דכיון דמסברי לי' וסבר לא הוי פתי כלל והא דעבד הכי ושדי קשייתא חוצפא יתירא הוא דהוי בי' וכיון דהוי פקח גמור לא איכפת לן במה שהקרובים מראים שאין המכירה טובתו דידע ומחיל כמו כל פקח דעלמא ובזה מדוקדק לשון דמסברי לי' וסבר מידע ידע היינו שידע טיב המכירה שפיר וגמר ומתרצה אבל אי לאו דהוי פקח גמור לא הי' מועיל מאי דמסברי לי' וסבר כיון שיש בעצם מכירתו שטות:
ד
וכיון שביארנו שאין סתירה מהא דמסיים והאי דעביד הכי משום חוצפא יתירא דבפתי לא מהני מה דמסברי לי' וסבר נ"ל לחזק ראיית מהרי"ט דבפתי מהני מסברי לי' וסבר מהאי סוגיא דלכאורה קשה לשיטת התוס' שרצה לבטל המקח אף שהגיע לכלל שנותיו משום דחזא דאכל תמרי ושדי קשייתא בי רבא החזיקהו לשוטה הא כיון דאיכא למתלי בחוצפא יתירא לא תלינן בשוטה כדאמרינן (בפר"ק דחגיגה) גבי מקרע כסותו ולן בבית הקברות ומאבד מה שנותנים לו אימר גנדריפוס אחדי' ואין לאמר דרבא סובר כר' יוחנן דאמר אפילו באחת מהן מקרי שוטה ולא תלינן בגנדריפוס וכדומה דא"כ לבסוף ששמע אומר מג"א בזוזא שהוא דבר חכמה אמאי קיים המקח הא בשוטה לא מהני מה שהוא חכם בכל הדברים הואיל ונשתבש בדבר אחד א"ו דרבא סובר כר"ה או דאפילו לר' יוחנן דלא תלינן בגנדריפוס היינו בסתם אדם שלא ראינוהו חכם בשאר דברים ויודעין שעשה דבר א' מהג' דברים מחזקינן לי' בשוטה ולא תלינן בגנדריפוס אבל במי שאנו מכירין אותו שהוא פקח בשאר דברים תלינן במידי דאיכא למיתלי ולא מחזקינן לי' בשוטה ולהכי מעיקרא החזיקו בשוטה ולבסוף כיון שראהו חכם תלה השלכת קשייתא בחוצפא יתירא דבמי שאנו רואין אותו פקח תולין במידי דאיכא למתלי וא"כ דכל עיקר הדבר שתלה רבא בקשייתא הוא משום שראה אותו פקח במאמר מג"א בזוזא והרי הלקוחות הסבירו לו לומר כן וע"ז אמר רבא דאף שהלקוחות גמרוהו לומר כן נמי מקרי פקח דמסברי לי' וסבר מקרי חכם הרי חזינן דמי שמבין הדברים ע"י הסבר נמי פקח מקרי דאי נימא דפתי שאינו מבין הדברים עד שמסבירין לו לא מקרי חכם א"כ אין כח במאמרו להחזיקו לחכם ולתלות הקשייתא בחוצפא יתירא:
והמהרי"ט שהביא ראיה מהאי סוגיא לא ממאי שקיים רבא המכירה ראייתו דמזה אין ראיה דהא החזיקו לפקח גמור רק עיקר הענין דפתי בכל הדברים ויודע דבר א' כתב מהרי"ט מסברא דנפשי' דפתי אינו דומה לשוטה דשוטה דעביד מעשה שטות הוא שוטה לכל דבריו ופתי במה שיודע מקחו מקח רק דהביא ראיה דאם מה שהפתי יודע אינו יודע מעצמו רק עד שמסברו לי' וסבר נמי מקרי יודע דהא מאמר מג"א בזוזא אמר ע"י הסבר דלקוחות ואפ"ה דן מזה שהוא פקח ומחמת זה תלה מעשה דקשייתא בחוצפא יתירא וראיית מהרי"ט נכונה ולפ"ז גם למהרי"ט הא דביטל המכר מעיקרא הוא לא משום דחשבו לפתי שכתב הרמז"ל אלא שחשבו לשוטה וכשיטת הר"מ דבכל מילי דשטותא אתחזק לשוטה רק כיון שראהו חכם בכל הדברים תלה הקשייתא בחוצפא והחזיקו לפקח] ומה שלא ביטל רבא המקח משום חשש פתי שמא לא הבין ענינא דמכירה הוא משום דאולי היו שם עדים ומסתמא הסבירו לו המקח ועוד דריעותא זה לא ראה בו רק שראהו שדי קשייתא שהוא ממיני שוטה וכיון דתלה הקשייתא בחוצפא יתירא קיים המקח:
ה
ומהא דתנן בגיטין (בפ' מי שאחזו) גבי נשתתק דבודקין אותו ג"פ אם אמר על הן הן ועל לאו לאו כותבין גט לאשתו אע"ג דגם אם אמר על הן הן ועל לאו לאו אכתי לא יצא מכלל פתי שאינו מבין דברים הסותרים דפשיטא דגם פתי מבין דברים של חמה בימות החמה אלא שאינו מבין דברים הסותרים זא"ז בהויות העולם הצריכין לב להבין שהרי הוצרך הר"מ לפוסלו לעדות ש"מ שיכול לספר ולהגיד גם מעשה שראה בעיניו א"כ פשיטא שיודע הן ולאו רק שאינו מבין דברים הסותרים וצריכים לב וא"כ מדלא חיישינן שמא מחמת חליו אין לו דעת להבין דברים הסותרים זא"ז וחשוב כשוטה ש"מ דפתי לא מקרי כשוטה, אין זה ראיה דאפשר דקים להו לרבנן דנשתתק אם ידע להבין הן ולאו הוא בדעת שלימה ומבין נמי דברים הסותרים זא"ז כמו שהי' קודם שנשתתק וכן דייק לשון הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מה"ג) שכתב מי שנשתתק והרי דעתו נכונה בודקין אותו וצריך לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו ע"ש ולהכי הקדים וכתב והרי דעתו נכונה דהיינו שאין שום חשש עליו רק שמא נטרפה דעתו אבל אם בודקין אותו ויודע להשיב הן ולאו הרי לא נטרפה דעתו והיא נכונה שחולי השיתוק אינו מאבד הדעת ממנו דנכונה ומיושבת תרי מילי נינהו כמש"כ הכ"מ שם. וגבי קורדייקוס שאינה נכונה כלל כמש"כ הר"מ בפהמ"ש שחולי הקורדייקוס הוא במוח להכי לא מהני בדיקה שאין דעתו נכונה כלל כמש"כ הר"ן בר"פ מי שאחזו ואפי' אם אמר על הן הן ועל לאו לאו שדעתו אינה דעת משא"כ נשתתק הוא חולי אחר בגופו אבל דעתו נכונה רק שלפעמים מחמת חוליו דעתו מתבלבלת ומטורפת ואין לנו אלא לבודקו אם לא נטרפה דעתו מחמת החולי וא"י בין הן ללאו וכשיובדק ויודע שוב אין לנו לחוש עליו שמא הוא פתי מלהבין דברים הסותרים זא"ז שהרי דעתו נכונה וגם לא נטרפה אבל לעולם פתי גמור לא הוי בר דעת אף שיודע הן ולאו מ"מ דמי לשוטה ולאחזו קורדייקוס דלא מהני בהו בדיקה דדעתייהו לאו דיעה הוא:
ו
ויש לעיין במ"ש רי"ר הביאו הרב"י (בסי' קכ"א) דמי שדעתו צלולה ומבין ומשיג הדברים על בורין אע"ג שדלה וקלושה קדושיו קדושין גמורין מיהו אפשר לומר דאין ראי' מכאן דפתי כפקח דהתם מיירי במבין כל הדברים שמבינים שאר ע"ה כמש"כ הר"מ אלא שדעתו קלושה ודלה אבל מי שאינו מבין הדברים שמבינים שאר ע"ה אינו בגדר דעתו קלושה אלא בגדר פתי ואימא דהרי הוא כשוטה וע"כ אנו צריכין לומר כן דדעתו קלושה שכתב הרי"ר מיירי דמבין כל הדברים אלא שקלושה דהא הרי"ר יליף מחרש לר' אלעזר דאמר (בפ' חרש) דאי דעתי' צילותא הוי דעתא אע"ג דדעתי' קלישתא והחרש לר"א מבין כל הדברים כדרך שמבינים שאר ב"א כמו שיבואר לקמן בעזהי"ת וכ"כ הר"מ (בפ"ג מה"ג הי"ז) שהחרש דעתו נכונה ומיושבת ומזה יליף הרי"ר דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר"א אלא משום דסברי דחרש לא מיקרי דעתי' צילותא אבל מי שיש לו דעתא צילותא אלא דקלישה מקרי בר דעה והיינו במבין כל הדברים אבל מי שאינו מבין כל הדברים זה מיקרי פתי ודמי לשוטה ואף שרש"י ז"ל פי' שם (דף קי"ג) קלישתא כלומר דעתו מועטת ואינו מחודד להבין כשאר בני אדם ומיהו מספקא לי' אותה קצת דעת שיש לו אם צלולה היא ובמה שהוא נותן דעתו ועושה דבר ודאי כוונתו כוונה משמע שאינו מבין כל הדברים לאו ראי' היא חדא דאפשר לומר דמבין כל הדברים אלא שאינו מחודד להבין כשאר ב"א עד שנותן דעתו היטב לזה אבל כשנותן דעתו להבין מבין כשאר ב"א ולא דמי לפתי שיש דברים שאינו מבין כלל ואפי' אם נימא דכוונת רש"י ז"ל שאינו מבין כל הדברים אפשר דמיירי דמ"מ דברים הסותרין זא"ז מבין שפיר:
ועוד דאם באנו ללמוד מהך סוגיא נ"ל ללמוד להיפוך דכיון דמסיק דחרש דעתי' קלישאה ומספקא לי' אי צילותא א"כ לרבנן ודאי דלאו צילותא ובהך לישנא דעתים חלים עתים שוטה לכ"ע דעתי' קלישתא ולאו צילותא א"כ הרי חזינן דמי שיש לו דעתא קלישתא שאינו מבין כל הדברים כשאר אדם לאו דעתי' צילותא היא דמסתמא כיון שאינו מבין כל הדברים חשבינן גם מה שהוא מבין ללא דעתא צילותא דהא האי דעתי' צילותא ולאו דעתי' צילותא דקאמר היינו שמספקא לי' אם ע"פ דין מיקרי דעת קלושה צילותא או לא מקרי צילותא א"כ כיון דלרבנן לא מקרי צילותא א"כ מוכח מסוגיא זו דלא כרבינו ירוחם אבל באמת שאין מסוגיא זו ראי' כלל לפתי שאינו מבין כל הדברים והרי"ר מיירי במבין כל הדברים אלא שדעתו קלושה ודלה ע"ז קאמר דדעת קלושה וצילותא מהני ויליף לה מהך סוגיא דאי הוי קלושה וצילותא מהני וע"כ לא קסברי רבנן גבי חרש דלא מקרי דעתא צילותא אלא משום דחרש אינו שומע ואינו מדבר אבל מי שמבין כל הדברים ושומע ומדבר אלא שדעתו קלושה לא חשבינן לי' ללאו צילותא. אבל פתי שאינו מבין כל הדברים כשאר בני אדם אפשר דמודה ר"י דדינו כשוטה:
אולם אחרי שלא ראינו חולק על המהרי"ט והפרישה בזה דפשיטא להו דפתי במידי דמסברי' לי' ה"ה כפקח. וכן הובא דברי המהרי"ט בס' ג"פ וגם התורת גיטין כתב אף שבראייתו יש לדקדק מ"מ מי יבא אחרי דבריו א"כ האיש הזה קדושיו קדושין דאנו רואין שיכול ליקח דבר המורגל בו מן השוק והפתי יש לו דין פקח במה שמסברו ליה וסבר. רק צריכין אנו לברר היטב הדברים שצריך המקדש או המגרש לידע ובלתי זה לא הוי קדושין ולא הוי גרושין ונראה אם הפתי הזה יכולים להסביר לו דברים אלו ואז נוכל לדין על קדושין ועל גרושין דידי' ונשפוט מישרים בזה בעזהי"ת אם יכול לגרש אשתו:
ז
ואין לדין זה ענין עם משנתינו בפ' חרש (דף קי"ב) דחרש שנשא פקחת כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ופירש"י ז"ל כקדושין כך גרושין ונאמר גם כאן כשם שכונס כך מוציא דז"א דהחרש אין לו קדושין מדאורייתא ואפי' ידע הכל כפקח גמור נמי לאו כלום הוא וכמש"כ הרמז"ל (בפ"ג מה"ג) שדעת החרש נכונה ומיושבת ועיין בתשובת צ"צ (סימן ע"ז) דהחרש יכול להבין הכל כפקח גמור ואפ"ה אין לו קדושין דלא מסרה תורה כח קנינים להאי דעתא שאינו שומע ואינו מדבר והכי קים להו לרבנן דמי שאינו שומע ואינו מדבר אף שמבין כל הדברים עכ"ז לא דעתי' צילותא (ועיין רש"י בחגיגה דף ג') וע"ז אמרינן כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ותרווייהו דרבנן דמדאורייתא אין ממש לא בקדושין ולא בגיטין ואף אם נמצא ידיעות ובינה יתירה שצריך לידע בגיטין יותר מקדושין מ"מ לא חיישינן שמא ידע ענין קדושין ולא ידע ענין גרושין דלא איכפת לן בזה כיון דמ"מ קדושיו דרבנן הכי תקנו שיתבטלו קדושיו ע"י גט ועוד דהא יש בו דעת לידע הכל ואף אם לא ידע איזה פרט מעיקרו נמי לא איכפת לן כיון דקדושיו דרבנן אבל הפתי שדינו דבמאי דמסברי לי' וסבר יש לו דעת כפקח גמור מה"ת אם המצא תמצא דבר א' שבקדושין א"צ לידע ובגט צריך לידע והוא אינו בכחו להבין דבר זה הרי קדושיו קדושין מה"ת וגיטו לא מהני לבטל קדושין דאורייתא דידי'. וא"כ אנו צריכין לברר דבר המעכב בידיעת הבעל בקדושין ודבר המעכב בידיעת הבעל בגירושין ונראה אז אם בכחו להבין הדברים:
ח
הנה הא לא איבעיא לן דכל מגרש את אשתו צריך שיהא בו דעת להבין שהגט זה שנותן לה הוא הגורם הגרושין והוא המפריד בינו לבינה אבל אם אין יכולין להסביר לו דבר זה רק שהסבירו לו שיגרש את אשתו שלא תהי' אשתו עוד ויודע שהאיש שרוצה שלא תהי' עוד אשתו נותן לה גט וכשדרים יחד אינו נותן לה גט רק שכשנפרדים אז נותן לה גט ואינו יכול להבין שהגט הוא המתיר אותה לעלמא ואין הבחנה בלבו אם הגט ניתן לה להתירה לעלמא או שהוא מנהג ורגילות ליתן גט כשאינו רוצה שתהי' עוד אשתו גט כזה לאו כלום הוא אלא צריך להבין שהגט הוא להתירה ושע"י הגט לא תהא עוד אשתו דהא אמרינן בגיטין (דף פ"ה) בפלוגתא דר"י ורבנן דר"י סובר צריך לכתוב ודן די יהוי ליכי מינאי ומפרש טעמא דידי' דסובר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואי לא כתב ודן אמרי בדבורא מגרש לה וגיטא לראי' בעלמא יהיב לה. ורבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ובלא ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה וכתב רש"י והר"ן דבלא ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה כיון שכתב גט ויהיב לה גלי דעתי' דבהאי גיטא גירשה, הרי שאין פלוגתתם רק אם צריך לכתוב בגט דבהאי גיטא מגרש לה ומשום ידים שא"מ, אבל לכ"ע צריך לגרשה בהאי גיטא ולא בדיבורא והיינו שצריך הבעל לידע דבהאי גיטא מגרש לה א"כ מי שאין לו דעת להבין שהגט הוא הגורם הכריתות והוא הוא המתיר ונותן גט ממה שלמדוהו ליתן גט אף שהסבירו לו שיתרצה בלב שלם שלא תהא עוד אשתו לא מהני:
ט
ואין לומר דלעולם לא בעינן שידע הבעל דבר זה דבהאי גיטא מגרש לה ומה דאמר אליבא דרבנן מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה הוא כלפי שאמר ר"י שצריך הדבר להכתב בגט שהוא הוא הספר כריתות ע"ז השיבו לו רבנן דא"צ הדבר להכתב בגט אלא דממילא מוכח מילתא דבהאי גיטא מגרש לה והיינו שמוכח מאליו שעל ידי פעולת הגט נגמר רצון הבעל לגרשה אבל הבעל א"צ להבין שדוקא הגט הזה הוא הכורת ביניהם ורק דבעינן שיהא מוכח בגט שהוא הכורת ביניהם אבל בידיעת הבעל לא איכפת לן, דז"א חדא דלשון רש"י והר"נ שכתבו מדכתב גיטא ויהיב לה גלי דעתי' דבהאי גיטא מגרש לה משמע בהדיא דעל הבעל קאי דהוא גלי דעתו שכן כוונתו וכן לשון הש"ס דאי לא אמרי בדיבורא מגרש לה משמע דאבעל קאי וכן מלשון רש"י בדברי רבנן מדכתב גיטא ויהיב לה מוכח דבהאי גיטא מגרש לה, דהיינו שהקורא הגט שהוא לשון הבעל והוא כתב הגט ונתן בידה מבין מאליו שלגרשה נתן לה הגט מכל זה מבואר דקאי אבעל ועוד דאי אמרי' דהוצרכו לכתוב בגט ודן לברר הטעות שבעצם מהות הגט שלא יאמרו הגט אינו כריתות רק לראי' בעלמא א"כ עדיפא הול"ל דאי לא כתב ודן בגט אמרי בגט אחר גרשה והאי גיטא לראי' בעלמא הוא ולא מוכח מתוך הגט שהוא הי' הכורת ול"ל למימר אמרי בדיבורא גרשה, א"ו מדלא אמר הכי ש"מ דלאו משום שיטעו בכח הגט בעינן למכתב ודן רק דחיישינן שיטעו בעצם הגירושין שהי' באופן שאינו מועיל לגרשה דהיינו שיאמרו בדיבורא דהרי את מותרת לכל אדם גרשה וגט לראי' בעלמא יהיב לה שבזה מאן דחזי גיטא בידה וסבר שנתגרשה בדיבור יאמר שעדיין אינה מגורשת כלל להכי פסול הגט עד שיכתוב ודן בכדי שכל מי שיראה הגט בידה וכתוב. בו ודן ידע שנתגרשה בגט כדין וכדת. א"כ הרי מוכח דלהכי פסול בלא כתוב בו ודן משום שיטעו בנתינה שיאמרו שהי' לראי' ובזה פסול ולא איכפת לן בטעותא דעצם הגט רק בטעותא שלא ידעו שהיא מגורשת שיאמרו שהבעל גירשה בדיבורא:
וכן הריטב"א בפ"ק דקדושין כתב דגבי גט אצ"ל ודן ומינאי בע"פ והוכיח זאת מהש"ס דמשני דאמר לי ולא משני נמי דאמר ודן ומנאי א"ו דכיון דכתוב בגט ודן שוב אצ"ל בע"פ וכן כתב הפנ"י שם, ואם נימא דא"צ הבעל לידע שגט זה הוא המתיר ואף אם לא ידע הבעל דבהאי גיטא מגרש לה מהני, א"כ למימרא בעיא דאצ"ל ודן בע"פ א"ו דבאמת צריך לידע זה ולהכי הוצרכו לומר דאע"ג דצריך לידע עכ"ז לומר בפיו א"צ וכמש"כ הפנ"י כיון דכתוב בגט סגי גם אין לומר דכוונת הש"ס הוא דמאן דחזי גיטא בידה אחר הנתינה יאמר שבדיבורא גירשה וגיטא לראי' בעלמא יהיב לה היינו בפעם אחר יהיב לה הגט לראי' לא בעת הגירושין כלל ואז ודאי אינה מגורשת אבל אם בשעת גירושין נתן לה גט והי' סבור שאין הגט ניתן אלא לראי' בעלמא והגירושין נגמר בדיבורא בעלמא ש"ד דז"א דלעולם לא בעינן ידים מוכיחות משום טעותא דאח"כ רק משום הבירור דבשעת נתינת הגט דבנתינת הגט אין מוכח לר"י דבהאי גיטא מגרש לה דמצינן למימר בדיבורא מגרש לה וגיטא לראי' ואינה מגורשת כלל וכן בקדושין דבעינן ידים מוכיחות הוא הכל משום הוכחה דבשעת הקדושין דהא בקידושין לא שייך הוכחא דאח"כ דאפי' בקדושי שטר איכא כמה מרבוותא דלא בעינן שמו ושמה כלל וכיון דליכא שמו ושמה בלא"ה ליכא הוכחא אחר הנתינה אלא דכל עיקר דידים מוכיחות הוא הכל על עת הנתינה שאנו רואין שנותן לה הגט ומגרשה בו, ועכ"ז בעינן הוכחה דבהאי גיטא מגרשה הבעל. וגם אין לומר דלעולם מי שאין לו לב להבין דבהאי גיטא מגרש לה נמי מהני כיון דרוצה לגרשה ולשלחה ויהיב לה גיטא הגט מעצמו מגרשה והתם דבעינן ידים מוכיחות הוא משום דלא נימא דדעת הבעל לגרשה בדיבורא בעלמא והיכא דדעתו לגרשה בדיבורא אז אין הגט מגרשה אבל בסתמא הגט מגרשה דלא בעינן דעתי' בשעת נתינה לכריתות דא"כ הול"ל מוכחא מילתא דלאו בדיבורא מגרש לה דבזה סגי ומדאמר הש"ס דבהאי גיטא מגרש לה ש"מ דבעינן דעתי' דבהאי גיטא מגרשה:
י
ועוד דהא הסופר ודאי דצריך לכתוב לשם כריתות וכדאמרינן בר"פ כל הגט (ד' כ"ד) למעוטי האיך קמא דלא עביד לשם כריתות וכן בזבחים (דף ב') ודילמא שאני התם דלא איכתב לשם כריתות כלל עיי"ש ואם אין הבעל יודע מזה שהגט הוא הכורת ולא יתנו לשם כריתות מאי מהני כתיבת הסופר אטו בדידי' תליא מילתא וא"ל כיון שהבעל מצוה לכתוב גט לגרשה ולשלחה ממנו סגי אף באינו יודע שהגט הוא המתירה כיון דהסופר כתב לשם כריתות דז"א דלהטעם שכתב הרמב"ם דהא דבעינן שיאמר לסופר לכתוב משום דבלא"ה לא מקרי לשמה וטעמא משום דלא מתפסא מחשבת הסופר שכתב לשמה כ"ז שלא שמע מפי הבעל שיכתוב א"כ ה"ה והוא הטעם אם אין הבעל רוצה לגרשה בגט זה נמי לא מתפסא מחשבת לשם כריתות שחושב הסופר ואם אמר לו לכתוב גט כדי לגרשה בו אזי יכול הסופר לכתוב שפיר לשם כריתות, אבל אם אין הבעל יודע מזה איך יכתוב הסופר וכן לדעת הראשונים ז"ל דבעינן שליחות בכתיבת הגט דוכתב לה אבעל קאי א"כ הבעל צריך לכתוב הגט לשמה ולשם ספר כריתות וכשהבעל עושה את הסופר שליח לכתוב נעשה שלוחו בין על מעשה הכתיבה ובין על מחשבת לשמה ולשם כריתות על הכל נעשה שליח כמבואר בחידושי הרשב"א (בפ"ק דחולין בשם רבינו) בהדיא דהכתיבה והכונה הכל בשליחות הבעל כמש"נ אי"ה לקמן וכשאמרו שהסופר צריך לכתוב לשם כריתות ממילא גם הבעל צריך לידע זה:
והגע בעצמך אלו אמר הבעל להסופר כתוב אנא פב"פ ומפי הבעל יקרא כל הגט והסופר כותב ולא אמר לו כתוב גט לאשתי מי מהני פשיטא דלא מהני אף דכתב בשליחות הבעל דהא קרא לפניו כל תיבה ותיבה והסופר ידע בעצמו שצריך לכתוב לשמה וכתב לשמה מ"מ לא מהני דנהי דחל שליחות על מעשה הכתיבה מ"מ לא חל שליחות על מחשבת לשמה ולהכי בעינן שיאמר לו כתוב גט לאשתי דאז נעשה שליח לכתוב גט המועיל לגרשה ואף דלכאורה אם אמר לו כתוב גט לאשתי ולא אמר לו שיכתוב לשמו ולשמה ולשם כריתות נמי מהני היינו משום דכיון שהסופר יודע שהגט שלגרשה צריך לשמה ולשם כריתות מהני דכיון שמצוה לכתוב לה הגט לגרשה והסופר בעצמו יודע שהגט לגרש צריך שיכתוב אותו לשמה ולשם כריתות כשהוא כותב לשמה ולשם כריתות חל על הכל שליחות הבעל כמו בתרומה דפשיטא דא"צ לאמר להשליח שיתרום בכוונה רק שיאמר לו לתרום והשליח יודע דתרומה בעי כוונה ועושה הכל בשליחות הבעלים וה"נ בגט כן וכ"ז אם ידע הבעל מענין זה שהגט הוא הכורת וצוה לכתוב, אבל אם הבעל הי' סבור שהגט רק לראי' או למנהג ולא ידע שהוא להתירה, א"כ אם א"ל כתוב גט הרי לא עשה שליח לכתוב גט לגרשה ולהתירה כיון שהוא בעצמו לא הי' לו לב להבין את זה ופשיטא הוא דלא מהני מה שכתב הסופר לשם כריתות מפני שכוונתו לא הי' בשליחות הבעל:
יא
ואין להקשות דא"כ דבעינן שיצוה הבעל לכתוב הגט שיהא הוא המתיר א"כ לר"י דקיי"ל כוותי' דידים שא"מ לא הוויין ידים ליבעי שיאמר הבעל לסופר ג"כ כתוב גט לאשתי לגרשה בגט זה שידע הסופר דבגט בעי לגרשה ולא בדיבורא ואנן לא בעינן מדינא אלא שיאמר כתוב גט לאשתי כדתנן גבי יוצא בקולר וגבי מושלך בבור ובכמה דוכתי הא לאו מילתא היא דאטו ר"י דסובר ידים שא"מ לא הוויין ידים ובעינן ודן דאי לאו ודן אמרי בדיבורא מגרש לה אטו באמת חייש דילמא כוונת הבעל לגרשה בדיבורא ושטרא לראי' בעלמא הא ודאי ליתא דא"כ יהי' מועיל מאי דיאמר בע"פ ודן להודיע שכוונת הבעל כן, ובאמת בע"פ לא מהני כמש"כ הריטב"א בפ"ק דקדושין אלא דבעינן שיאמר הדבר בספר משום דבאמת גם ר"י מודה דעל עצם המעשה בלא ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה מדכתב גיטא ויהיב לה כדקאמרי רבנן אלא משום דסובר בכל התורה כולה ידים שא"מ לא הוויין ידים ולהכי לא סמכינן אמאי דמוכחא מילתא ממילא אלא בעינן שיפורש הדבר ע"י ידים וכן בנדרים ונזירות דלא נתנה נזירות אלא להפלאה ובעינן שיפורש הדבר מפיו ובזה בעינן ידים מוכיחות וכן גבי גט לענין מה שכתוב בגט כיון דבעי עדי מסירה או עדי חתימה בעינן שיפורש הדבר בגט שהוא הכורת ובהאי גיטא מגרשה וכן בקדושין בעינן לי משום דבעינן עדים שיראו כל עניני הקדושין ולהכי לא סמכינן אמאי דמוכחא מילתא ממילא ובעינן ידים מוכיחות [וכ"כ הפנ"י בפ"ק דקדושין דה"ט דגיטין וקדושין משום דדמיא לנזירות בהפלאה] ובהא פליגי דלרבנן אם נתפרש הדבר בידים שא"מ נמי מהני ולר"י בעינן ידים מוכיחות שהוא הספר כריתות משא"כ לענין אמירה לסופר דלא בעינן עדים מדינא כמש"כ הרמ"א והח"מ (בסימן ק"כ) ומהני אמירה לסופר בינו לבין עצמו בזה ודאי דמהני ידים שאי"מ וכיון דאמר לסופר כתוב גט לאשתי ממילא מוכח דבהאי גיטא מגרשה מדמצוה לכתוב גט למיתב לה כדקאמרי רבנן וידים שאי"מ נמי מהני בזה וש"ד להכי לא בעינן שיאמר כתוב גט זה לאשתי לגרשה בגט זה דממילא מוכח דבגט זה קאמר כמש"כ רש"י בגיטין (דף ס"ד) גבי כתבו גט לאשתי ולשון ב"א הוא וכבר הוחזקו לקרות ספר כריתות אשה גט:
אבל ודאי דבעינן שיעשהו שליח לכתוב גט לגרשה בו אבל אה"נ דבעינן שהבעל המצוה להסופר ידע שבהאי גיטא מגרש לה ואם אין לו לב להבין דבר זה לא מהני מה שמצוה לכתוב:
יב
מיהו לכאורה יש להביא ראי' דלא איכפת לן בשליחות הבעל לשם כריתות מדאמרינן בפרק המגרש (דף פ"ד) א"ר ספרא כתבו בתוכו תנן אבל ע"פ כשר אפי' לפני התורף וכתבו התוס' משום שלא כתבו אלא ע"מ כמו שיאמר הבעל בשעת נתינה וכיון שחזר בו הבעל בשעת נתינה כשר והרי התם צוה הבעל לכתוב בתנאי דחוץ ואפ"ה מכשרינן הגט משום דהסופר כתב בתנאי כמו שיאמר הבעל בשעת נתינה אע"ג דהבעל צוה לכתוב ע"מ לגרשה בחוץ וחוץ לא הוי כריתות ואפ"ה כשר ואף רבא דפליג התם וסובר דלפני התורף פסול הא כתבו שם משום דדעת הסופר לכתוב כמו שאומר הבעל עכשיו, אבל אי הוי דעת הסופר לכתוב ע"מ כמו שיאמר הבעל בשעת נתינה הוי כשר אף לרבא אף דהבעל צוה לכתוב ע"מ שיגרשנה חוץ מפלוני וזה לא מיקרי כריתות ואפ"ה מהני משום דהסופר אזיל במחשבת הבעל דשעת נתינה אולם באמת א"א לומר כן דאפי' אם נימא דעל ענין כריתות שצריך הסופר לכתוב לא איכפת לן במחשבת הבעל ואפי' אי לא ידע הבעל בשעה שצוה להסופר לכתוב שהגט יהא הכריתות נמי ש"ד הואיל והסופר כתב לשם כריתות מ"מ היכא שהבעל אומר בהדיא שיכתוב ע"מ חוץ מפלוני הא גרע טפי דהא אומר בהדיא שיכתבו שלא לשם כריתות והרי לר"מ דסובר דאפילו מצאו באשפה נמי כשר מ"מ כתבו התוס' (דף ס"ו) ד"ה דהא דאף לר"מ באמרו לסופר לכתוב דפסול משום דמילי לא מימסרא לשליח דכיון דגלי דעתי' דרוצה שיכתוב בשליחותו וטעה שסבר דמהני בזה שליחות ובאמת מילי לא מימסרן לשליח הגט פסול דלא נתקיימה מחשבת הבעל שהוא הי' רוצה שיכתוב בשליחותו ואין כאן שליחות אע"ג דמדינא לא בעי שליחות דמצאו באשפה נמי כשר וכיון דחזינן דכל שנשתנה קצת מדעת הבעל בענין כתיבת הסופר פסול וא"כ איך נימא בזה לרב ספרא דאם הסופר הי' כותב בכוונת חוץ מפלוני הי' פסול ואין הכשירו אלא משום שלא הלך אחר דברי הבעל דהבעל צוה לכתוב בתנאי דחוץ והוא כתב ע"ד שיהא כמו שיאמר בשעת נתינה לא כמו שאמר בשעת צווי הכתיבה אין לך שינוי מדברי הבעל גדול מזה:
וע"כ דטעמא דרב ספרא הוא כמש"כ הרמב"ן שם בהך סוגיא גופא בשם הירושלמי בהא דא"ר יודן הד"ד כשביטל תנאו דכיון שאמר התנאי בע"פ ולא כתבו בגט וגם אח"כ בשעת נתינה לא התנה ידעינן דלאו דעתי' בתנאה ומשעה הראשונה על דעת כריתות גמר וכתב ואף שהירושלמי פוסל תנאין בכתיבה משום ברירה מ"מ בזה לא פסל דלא מקרי ברירה דהוא הי' כוונתו בשעת צווי לכריתות ואנן הוא דעומדין על דעתו בשעת הנתינה שיתן בלא תנאי ומתברר לן שנתן לכריתות אבל לעצמו אין ספק ודו"ק עיי"ש בדברי הרמב"ן בביאור הירושלמי ולפ"ז א"ש לרב ספרא כיון שהסופר אף ששמע מהבעל בשעת צווי הכתיבה תנאי דחוץ מ"מ הוא כותב ע"ד מה שיאמר הבעל בסוף כמש"כ התוס' ודברי התוס' צ"ע דהא זהו חשש ברירה דהסופר כותב ע"ד מה שיאמר הבעל] א"כ הרי כתב הסופר לכריתות דיודע דהבעל מצוה לכתוב לשם כריתות ומה שמחשב כעת ואומר שיהא בתנאי דחוץ אין קפידא אצלו ועיקר רצונו שיהא הכריתות כמו שיגמור בדעתו בעת הנתינה ואם בשעת הנתינה יעלה בדעתו שלא יהא תנאי לא יטיל תנאי ואין קפידא אצלו אם הסופר כותב סתם לשם כריתות בלי תנאי דמה איכפת לו בכתיבה אם רוצה דווקא בתנאי יתנה בשעת נתינה והתנאי שמטיל הבעל בשעת כתיבה אין בו קפידת תנאי ולשם כריתות הוא א"כ הרי הסופר כתב לכריתות וגם הבעל הי' דעתו לכריתות:
ולענ"ד נראה דעל כרחך צריך לומר כן דאי נימא כדעת התוס' דהבעל באמת רוצה שיכתוב הסופר על מנת שיתן בתנאי דחוץ והסופר כתב על מנת מה שיאמר הבעל בשעת נתינה אם כן קשה דהא בדאוריי' אין ברירה וזה ממש דמי לענין ברירה כיון דמבואר מדברי התוס' דאם גם הסופר הי' כותב ע"ד התנאי הי' פסול דלא כתבו לשם כריתות א"כ השתא נמי דאמרי' דכתב ע"מ שיאמר הבעל הא אתינן לחשש ברירה, א"ו דגם הבעל אינו גומר בלבו תנאי זה כמש"כ בשם הרמב"ן א"כ הסופר שתלה באמירת הבעל בשעת נתינה אינו תולה בענין דלהבא אלא בענין דלשעבר דדעת הבעל שבשעת נתינה כבר הי' בלבו בשעת אמירתו לסופר אלא שאצלינו הוא מתגלה בשעת נתינה שלא הי' דעתו ע"ת דחוץ וכבר ידוע דאין ענין ברירה אלא בדבר התלוי בענין דלהבא ולא בענין דלשעבר והא דבזבחים (ד' ב') בעי לאשכוחי סתמא דפסול והוי בעי לאכוחי ממתניתין דקיימא לן סופרין מקרין איש פלוני מגרש אשה פלונית, ומשני שאני התם דלא איכתב לשם כריתות כלל והדר מייתי ממשנה דהכותב טופסי גיטין ופירש"י דהתם איכתב לשם כריתות רק דפסול משום סתמא דמחשבת לשמה אלמא דלענין מחשבת כריתות מקרי לשם כריתות אף שלא ידע הבעל כלל מזה דהא התם טופס בעלמא כתב למי שיזדמן ומקרי לשם כריתות ולא פסול אלא משום שלא לשמה ז"א דאה"נ אי הוי אמרינן סתמא כשר הוי מקרי לשם כריתות דסתמא דהיינו מי שירצה יגרש את אשתו הוי לשמה ובמה שמחשב ענין הגירושין מקרי לשם כריתות אעפ"י שאינו יודע מי הוא הבעל דהא לענין קביעות המגרש סתמא כשר אבל השתא דסתמא פסול ובעי לחשוב מי הוא המגרש צריך שיהא מחשבת הכריתות ע"ז המגרש שיחשוב שהמגרש יגרשנה בגט זה דוקא וכמו שאם לא שמע מהבעל כלל שרוצה לגרש ומצוה לכתוב לא הוי לשמה אף אם כתבו לשמו, כן אם לא ידע הבעל שצריך לגרש בגט זה לא הוי לשם כריתות אף אם הסופר כתבו לשם כריתות דבעינן שהסופר יכתוב לשם המגרש שהמגרש יגרשנה בגט זה ויהא הכל ע"פ דעת המגרש:
יג
ואין לומר דאף שמבואר (בפרק כל הגט) וכן מדברי התוס' בפלוגתא דרב ספרא דהסופר צריך לכתוב לשם כריתות היינו שתצא ממנו ותהא מותרת לכל אדם אבל מ"מ א"צ לכתוב ע"מ שהגט הזה יהא הכורת ביניהן הא ליתא דמה מקום להסופר לכוין ולידע שהוא משלחה אם לא יכוין שבגט זה הוא משלחה ומה שייך על הסופר לומר שיכוין שתצא ממנו אם אין כוונה זו חלה על פעולת הסופר אטו הוא מגרש אותה שיכוין שתצא מבעלה, א"ו שצריך לכתוב לשם כריתות היינו שהספר הזה יהא כריתות ובעינן שיכוין שהספר יגרשנה לכרות ביניהן עד שלא תהא עוד אגידא בי' וכן מצאתי להגאון בעל פנ"י בקו"א למס' גיטין ברפ"ק שכתב שם די"ל דמדאוריית' צריך לכתוב בפירוש לשמה דצריך לכוין לכתוב לשם כריתות שתהא האשה ניתרת בגט זה מדאמרי' (בפ' כל הגט) למעוטי האיך דלא כתב לשם כריתות כו' אלא ע"כ דאיצטריך נמי למיכתב לענין כתיבה דלא סגי שיכתוב לשמה אלא שיתכוין לשם כריתות עיי"ש הרי שכתב בהדיא שצריך לכתוב לשם כריתות היינו שתהא האשה ניתרת בגט זה ואף שהרמב"ם והמחבר (בסי' קל"א) לא הזכירו רק שצריך לכתוב לשם האיש והאשה ולא הזכירו לשם כריתות ה"ט דכיון שכתב לשם האיש נכלל בזה לשם כריתות דהא כותב לשם האיש לגרש את אשתו זו וכיון שעל גט הזה מחשב לשמן ע"כ היינו שבגט זה תתגרש כמש"כ הפ"י:
ומצאתי להרמב"ן ז"ל בחידושיו ליבמות (ד' ק"ד) שכתב בהא דפסלינן חליצת חרש לפי שאינן בואמר ואמרה ולא פסלינן משום דחרש לאו מבני כוונה הוא ותי' דכיון דחליצה לא בעי כוונה אלא להוציאה בחליצה זו היינו כוונה לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה ובמקצת כונה כזו חרש בר כוונה הוא אבל שוטה אפי' מקצת כוונה אין לו והא דתנן הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חש"ו ומקשינן הא לאו בני דיעה נינהו ואר"ה והוא כשגדול עומד ע"ג, אלמא אפי' שוטה כותב לשמה י"ל דר"ה קסבר כתיבת לשמה כל דהו סגי כלומר א"צ שיתכוין להוציאה אלא שיכתוב אותו על מנת ליתן אותו לפלוני. מיהו מסקנא דהתם והוא ששייר מקום התורף דבעי כוונה אפי' חרש לא בר הכי הוא עיי"ש. הרי דלמסקנא כוונה גמורה בעינן היינו שיתכוין להוציאה דהיינו שיתכוין הסופר בכתיבת הגט כדי שהגט יוציאה מבעלה דכבר כתבנו דלא שייך לומר שהסופר יכוין שתצא מבעלה אם לא שתהא כוונתו שהגט יוציאה מבעלה ואף שיש כמה פוסקים שפסקו כר"ה דלא בעינן ששייר מקום התורף ולדברי הרמב"ן אלו הי' אפשר לומר דלהפוסקים כר"ה א"צ הסופר שיכוין רק ע"מ לתנה לפלוני ולא לשם כריתות מ"מ אין להקל מחמת זה חדא דרוב פוסקים פסקו כר"י א"ש כדאי' בב"י (סי' קכ"ו). ועוד דהרמב"ן ז"ל יחיד הוא בזה שפירש טעמא דר"ה משום דלא בעינן בכתיבת הגט כוונה גמורה אבל התוס' פירשו בגיטין (ד' כ"ב) דלהכי מהני כוונת חש"ו בעוע"ג משום דמוכחא על הכוונה כתיבת שמו ושמה וגם הרמב"ן שפי' משום דלא בעי כוונה גמורה מבואר מדבריו דלהמסקנא לא קיימא הכי והדברים מוכרחים כיון (דבר"פ כל הגט) משמע דצריך לכתוב לשם כריתות והיינו כוונה גמורה א"כ ממילא דלא קיי"ל כר"ה בזה דא"צ כוונה גמורה גם מדברי הירושלמי שהביאו התוס' בחולין (ד' י"ב) מוכח דהסופר בעי לכוין על ענין הגירושין ולא ליתנו לפלוני דהא הקשה גבי תרומה ויוכיח מעשה שלו על מחשבה ומשני את שכתוב בו מחשבה אין מעשה מוכיח על מחשבתו והרי גט דתנינן הכל כשרים לכתוב את הגט ואר"ה והוא שגדול עע"ג אבל בלא עוע"ג לא מהני כתיבתו ומשני הכא הוא התורם הוא המחשב ברם הכא הוא כותב וחבירו מגרשה, היינו גבי תרומה שפיר מקשינן דיוכיח המעשה על מחשבתו ואי לאו טעמא דמעשה אינו מוכיח על המחשבה במקום שכתוב מחשבה הוי שייך לומר שפיר מעשה מוכיח על מחשבתו דידי' דהא צריך לחשב על מעשה עצמו משא"כ בגט דצריך הכותב לחשוב על מעשה הבעל היינו שיגרשנה הבעל בגט זה שהוא כותב ובזה אין מוכיח מעשה הסופר על מחשבתו בעשיית הבעל כנ"ל הרי בהדיא דבעינן שיכוין הסופר שיגרשנה הבעל בגט זה ולא ליתנו לפלוני ועיין בפ"י בקו"א. וכיון שנתבאר שהסופר צריך לכתוב לשם כריתות שגט זה יגרשה ממילא דהבעל צריך לצוות לכתוב לשם זה וא"כ ודאי דצריך להבין שגט זה יגרשה ויהא הכורת ביניהם:
וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות ג') י"ח תנאים בגט והתנאי הט' שיתנהו לה בתורת גירושין ושם (ה' ט') ומנין שאינו נותן לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות ועיין בב"ש (סי' קל"ו) שכתב ג"כ דלהרמב"ם דסובר דבלא אמר כלום בשעת נתינת הגט מ"מ כשר מה"ת אתי קרא דספר כריתות ונתן בידה שיתנהו לה בתורת כריתות:
יד)
ולע"ד נרא' דהר"מ לא ס"ל כשיטת התוס' ובעה"מ והרמב"ן והרשב"א במתני' (ד' ע"ח) בא"ל כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך ופירשו הם ז"ל משום דבעינן שתדע האשה שהוא מגרשה והקשו בעצמן מהא דאמרינן בהניזקין (ד' נ"ה) אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שט"ח זה ה"ז גט והוצרכו לתרץ דהתם שאני דעדים יאמרו לה שזהו גט וכל הטעם הוא משום דבעינן שיתבונן הדבר לעדים או לאשה שזה גט ומפקינן לה מקראי כמש"כ בספרי דכתיב ספר כריתות ושלחה מביתו דהיינו שיאמר לה הא גיטך וה"ט דמתניתין בכנסי שט"ח זה (ד' ע"ח) כמבואר כ"ז ברמב"ן ורשב"א אבל הרמב"ם ז"ל סובר דכיון דילפינן דלא בעינן דעתה בגט כמו דילפינן מחרשת שהשיאה אביה (שם דף נ"ה) א"כ לא איכפת לן כלל בידיעתה אם יודעת שהוא גט או לא והא דפסלינן בכנסי שטח"ז הוא הכל משום לתא דבעל דבעינן שיתן לה בתורת כריתות וכאן אומר בשעת נתינה שהוא שט"ח ואף שאולי בדעתו מחשב לתורת כריתות מ"מ בתר פומי' אזלינן אבל אם אמר לעדים מעיקרא ראו גט זה שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שט"ח מהני כיון דנתן לה בתורת כריתות, ומה שא"ל כנסי שטח"ז הוא משום כיסופא ומה שהיא אינה יודעת שהוא גט לא איכפת לן דלא בעינן דעתה אבל בלא א"ל כלום הגט כשר מה"ת דלא איכפת לן בידיעתה ואף דבעינן שיתן בתורת כריתות מ"מ כיון שכל ענין הכריתות כתוב בגט והוא יהיב לה א"צ כלום דמסתמא לתורת כריתות יהיב לה כמש"כ הב"ש (בסי' קל"ה) שזה החילוק שבין גט לקדושין דבקדושין אם לא אמר כלום פסול ובגט להר"מ כשר משום דהכל כתוב בגט:
ואפשר לומר מה שלא פי' הר"מ ז"ל הטעם דכנסי שטח"ז מקרא דדריש בספרי ונתן בידה ושלחה מביתו עד שיאמר לה הא גיטך כמש"כ הבעה"מ והמלחמות והרשב"א, משום דסובר דההיא כר"י דסובר דעסוקין באו"ע לא מהני משום דבעינן ושלחה מביתו היינו שיאמר לה דברי שלוח בשעת נתינה להכי לא מהני כלל עסוקין באו"ע אבל אנן קיי"ל (בפר"ק דקדושין) כרבי יוסי דאמר דיו בעסוקין באו"ע ע"כ דלא דרשינן ונתן בידה ושלחה מביתו וטעמא דפסול בכנסי שטח"ז משום שלא נתן לה לתורת כריתות להכי באודעי לסהדי ש"ד עכ"פ הרי מבואר היטב משיטת הר"מ ז"ל דבעינן שיתן לה לתורת כריתות וכ"כ הסמ"ג בה"ג כלשון הר"מ דבעינן שיתן לה בתורת גירושין:
והא דאמרי' בגיטין (ד' פ"ד) גבי ב' ששלחו ב' גיטין ונתערבו זו בזו נותן שניהן לזו ושניהן לזו ואמר שם אימר דאר"א דבעי כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי עיי"ש התם לשמה לא בעינן היינו שיהא פסול בנתערבו ואין העדים יודעין איזה גט מגרש לזו ואיזו לזו דפסול זה לא משכחת אלא אי בעינן לשמה בנתינה דהיינו שידעו את הגט שהאשה מתגרשת בו כמו גבי כתיבה, ע"ז אמר דלשמה לא בעינן בנתינה אבל ודאי דבעינן שידעו שע"י גט מתגרשת אף שאינו ניכר איזו גט:
טו
וכ"ז הוא רק בגיטין אבל בקדושין לא בעינן שיבין המקדש שהכסף קונה אותה ועושה אותה שלו דקדושי כסף ילפינן קיחה קיחה משדה עפרון ובקנין שדה ודאי דלא בעינן שידע האיך דהאי כספא קני לי' רק כיון שנתן הכסף ממילא קונה לו אף שהי' בדעתו שהכסף הוא לתשלומין להמוכר בכדי שיתרצה למכור לו והקנין הוא בדיבורא בעלמא במה שא"ל שתהא שלו והרי אפי' במציאה דבעי כוונה לקנותו כדאמרינן ביבמות (ד' נ"ב) דהעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו לא קנה מ"מ פסקו רוב הפוסקים וכ"ה בחוה"מ (סי' רס"ח) דאם נפל על המציאה במקום שד"א קונות לו קנה ולא אמרינן בד"א לא ניחא לי' דליקני בנפילה ניחא לי' דלקני ואפילו לדעת הפוסקים כהאי שנויא דמשום דגלי דעתי' דניחא לי' דליקני בנפילה לא קני בד"א הא כתב שם הרשב"א הטעם משום דקנין ד"א הוא דרבנן ודמי לאומר א"א בתקנת חכמים ששומעין לו אבל בקנין דאורייתא לא אמרי' גלי דעתי' ומכש"כ בסתמא דלא ידע במאי קנה דקנה וכ"כ הרשב"א ז"ל בהדיא בגיטין (ד' ס"א) גבי אם לקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור דקמ"ל אעפ"י שלא כיון לזכות ביד נמי מהני דלא דמי לעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה דלא נתכוין כלל להשיג דבר שאינו שלו לרשותו משא"כ זה שנתכוין לזכות אע"פ שלא כיון לקנות בהגבה זו קנה אלמא דלא בעינן שידע במאי קונה א"כ ה"ה בקנין כסף בשדה לא בעינן שיתכוין הלוקח לקנות בהאי כספא אלא כיון שנתן הכסף קם לו המקח אף שהי' סבור שהמעות הוא לתשלומין בעלמא ולא ידע שהמעות קונות לו וכ"כ רש"י ז"ל בהדיא בב"מ (ד' ע"ז) מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו חמש מאות זוז קנה ומחזיר השאר אפילו לאחר כמה שנים ופירש"י שם שנתן לו הת"ק זוז בתורת תחילת פרעון קנה כל השדה עיי"ש והרב"י (בסי' ק"צ) הביא דברי רש"י אלו דבסתם נמי קנה אלמא דלא בעינן שיתכוין לקנות בכסף זה:
ואף הר"נ ז"ל כתב בהשוכר את האומנין וז"ל ודאמרי' במקום שאין כותבין השטר קונה בכסף לאו דוקא כשנתן כל הכסף אלא אפי' לא נתן אלא מקצת כסף סתם קנה והיינו דאמרי' בהשוכר מכר לו שדה באלף זוז כו' קנה ומחזיר את השאר עיי"ש הרי דבסתם נמי קנה ואף שכתב הר"נ (בפ"ק דקדושין) גבי הא דאמרי' במכר לא קנה עד שיתן דמים איכא מ"ד אם נתן מקצת כסף לא קנה אע"ג דכסף קונה ה"מ שנתן לו בתורת קנין דכיון דנתן לו מקצת דמים ולא עייל ונפיק אזוזא גלי דעתי' דניחא ליה דליקני בהכי אבל הכא דמים הללו לא לשם קנין נתנו לו שהרי בשטר הוא קונה אלא לשם פרעון נתנו לפיכך אע"פ שקבלם אין כאן הוכחה דניחא ליה שיקנה בהן ולפיכך י"ל דאפי' כנגד מעותיו לא קנה דכיון דבשטר הוא קונה א"א לו לקנות מקצת שדה שעל כולו נכתב ולא על רצונו וכיון שבטל השטר במקצתו בטל כולו עכ"ל הנה מבואר בדבריו דהא דקונה בכסף הוא משום דגלי דעתי' דלא בתורת פרעון נתנו אלא דניחא לי' דליקני בי' משמע דבסתמא לא קני אם לא נתן הכסף ע"מ לקנות בו מ"מ נ"ל דזהו דווקא לענין דליקנו במקצת כסף כל המקח אבל כנגד מעותיו קנה בסתם אף שלא נתן בתורת קנין בהדיא דלקנות כנגד המעות לא בעי כוונה דהמעות מאליו קונות לו:
ולבסוף דמסיים הר"נ ז"ל דאפי' כנגד מעותיו לא קנה משום דאין שטר למחצה אע"ג דכנגד מעותיו קנה אע"פ שנתן בתורת פרעון כמש"כ נ"ל דה"ק הר"נ ז"ל דאחר דבמקום שכותב את השטר אמרינן דניחא ליה לקנות בשטר לא קנה אף כנגד המעות משום דאין שטר למחצה ובקנין המעות נמי לא קנה כיון דגלי דעתיה דניחא ליה לקנות בשטר לא קנה בכסף כלל וסובר כשיטת הרשב"א ז"ל שהביא הש"מ דגלוי דעתא דלא ניחא ליה דליקני בהאי קנינא מבטל הקנין ולהכי אזיל מכאן קנין הכסף לגמרי ועוד דלכ"ע כאן בגלוי דעתא בטל הקנין דהא במוכר נמי תליא מילתא וכיון דהמוכר נמי גלי דעתי' דבשטר מקנה ליה לא קנה הלוקח אף כנגד המעות בקנין כסף אבל מודה הר"ן לשיטת רש"י ז"ל בזה דכנגד המעות קונה אף בנתן לו בתורת פרעון שהכסף קונה מאליו:
ובב"מ (ד' מ"ז) דאמרי' שם ד"ת מעות קונות ופירש"י משום דכתיב ונתן הכסף וקם לו והיינו מדין פרעון כיון שנתן הכסף נכנס ההקדש לרשותו ומזה ילפינן קנין כסף במטלטלין לר"י והיינו דהכסף הוא תמור החפץ וכיון שנתן הכסף קם החפץ ברשותו וכ"כ הש"מ שם בשם כמה גדולים שהטעם לר"י משום דרוב דברים קונין בכסף א"כ מסברא הכסף קונה עיי"ש ולפ"ז פשיטא דא"צ ליתן בתורת קנין [ואני מסתפק לר"י דאמר ד"ת מעות קונה אי בעי שיתן כל דמי החפץ או מקצת נמי קונה ואכמ"ל] וה"נ בקנין שדה קונה אפי' נתן בתורת פרעון והלא איכא כמה מרבוותא בח"מ (סי' קפ"ג) דשליח שקנה במעותיו של משלח לעצמו קנה המשלח אע"ג דהשליח לא קנה בשביל המשלח מעותיו של המשלח קונות מעצמן דמוכר מקנה לבעל המעות וא"א דבעי כוונה לקנות במה קנה המשלח הא השליח כיון לעצמו, א"ו דהמעות מאליהן קונות דהשליח לא קנה אף אם משך לעצמו משום דבעל המקח דעתיה להקנות לבעל המעות להכי לא מהני משיכת השליח והמעות קנו מאליהן לבעל המעות:
ומעתה כיון שבקנין שדה לא בעינן כוונה לקנות בהאי כסף א"כ ה"ה בקדושין דילפינן משדה עפרון נמי קונה אף מי שא"י דבהאי כספא מקדש לה. ואף שכתבנו דבקנין שדה בנתן מקצת כסף שיקנה לו כל השדה בעינן שיתן בתורת קנין מ"מ היינו בשדה שיש לו ליתן עוד כסף אבל באשה שהתורה קצבה כסף קדושי' פרוטה הפרוטה הוא כל כסף דילה וא"צ לידע וליתן הכסף בתורת קדושין ע"מ שהאי כספא יקנה לה רק כיון שרצה לקדשה ונתן לה כסף קנה:
טז
והא דאמרי' בקדושין (ד' מ"ו) במקדש במלוה ופרוטה למ"ד דדעתה אפרוטה מקודשת ולמ"ד דדעתה אמלוה אינה מקודשת אע"ג דהיא מקבלת הפרוטה והיא רוצית להקנות עצמה לו התם שאני כיון דהיא אין רצונה להתקדש בפרוטה אין הפרוטה קונה דבדידה תליא מלתא ואף דרצונה להתקדש במלוה זה לא מהני דהתורה אמרה במלוה לא הוי קדושין ובפרוטה אין רצונה להקנות עצמה להכי אין מקודשת. מיהו בסנהדרין (ד' י"ט) גבי שאול ודוד פירש"י דעתי' לקדש במלוה והדין עמו דשם א"א לפרש משום דעת האשה שהיא אמלוה דהא שאול קבל הקדושין והוא ידע דין דמקדש במלוה א"מ ובודאי היה דעתי' אפרוטה להכי פירש דעתיה דמקדש דהיינו ששאול הי' סובר דדעתי' דדוד הי' אמלוה וא"כ חזינן דאי המקדש הי' סבור לקדש במלוה אף שנתן גם פרוטה מ"מ אינה מקודשת משום דדעתיה היה לקדש במלוה א"כ מזה ראי' דגם גבי קדושין צריך המקדש לידע במאי מקדש לה דהא רש"י דייק התם דהקפידא הוא משום דעת המקדש אף שהיא הי' דעתה אפרוטה א"מ מיהו אין ראי' מזה כלל דאפשר דרש"י סובר כדעת הרשב"א בב"מ דגם גבי קנינין דאורייתא נמי אמרינן אם גלי דעתיה דלא ניחא לי' בהאי קנינא לא קנה וה"נ כיון דדעתי' דמקדש אמלוה לא קנה בפרוטה ועוד נ"ל דאין מכאן ראי' דגבי קדושין שאני דבעינן שלפי ראות עיני העדים יהא נתינה מעליא כדאיתא באה"ע (סי' ל"א) דבעינן שידעו העדים ששוה פרוטה וכ"כ הב"ש באה"ע (סי' מ"ב) שאם היו העדים אחורי הגדר פסולין וכיון דהעדים הוי סברי דדעת כולם הי' אמלוה אינה מקודשת אף שנתן פרוטה דמ"מ העדים הוי סברי דדעת שאול ג"כ אמלוה:
ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן ביבמות (ד' נ"ב) בהא דאר"י מ"ט דרבי עשאו כעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו ואמר אביי מי דמי התם לא מכוין למקני הכא מכוין למקני הא לא דמי אלא לעודר בנכסי גר זה וסבור של גר אחר והנה האי מתכוין למקני ע"כ אין הכוונה שמכוין לקנותה בכסף קדושין אלו דהא לשם יבמות קדשה כמש"כ התוס' שם שהיה סבור שעדיין זקוקה לו וביבמה כסף לא מהני מידי רק מדרבנן לפוסלה על שאר האחין ואף לפי' הרמב"ן שם בחדושיו שלא טעה בזה וידע שאחר חליצה שוב אינה זקוקה לו רק שהי' סבור שגם אחר חליצה בידו ליבמה ככל דיני יבום מ"מ הא לשם יבמות קדשה וסבור שיש בה עדיין כל דיני יבום וביבמה כסף לא מהני א"ו מתכוין למקני דקאמר היינו רוצה לקנות דבר שלא הי' עד עכשיו ברשותו והיינו מתעסק בזכי' שכתבו הרשב"א והתוס' גבי ליקט ונתן ביד וקרי לי' מתכוין למקני שבאמת אין חילוק בדיני זכי' בין מתכוין לקנות בקנין זה בין מתכוין לקנות בדבר אחר רק שיהא מתעסק בזכיה חדשה אף שלא כיון לקנות בזה דוקא וכלפי שאר"י שזה דומה לסבור שהן שלו השיב לו אביי דלא דמי דהא מתכוין למקני היינו לקנות אשה שלא היה לו עדיין עד עכשיו ולא דמי לסבור שהן שלו דהכא קני שפיר דהאי גברא שנתן הכסף וסבור שקונה משום יבומין ובאמת אין כאן לתא דיבום עכ"ז קנה אותה בתורת קדושין כיון שהוא רוצה לכנסה לזכות בה ונתן לה הכסף הזה קנה לקדושי אישות מיהו יש לדחות דהתם אף לדעתו שהי' סבור לקנות משום יבומין נמי הכסף קונה קנין דרבנן לכל הפחות או דהתם מיירי שהי' דעתו שאחר חליצה נשאר בה מצות יבומין אחר קדושין היינו שאם יקדשנה יהא בה דין יבום מיהו לשון לשם יבמות לא משמע הכי:
ובמה שבארנו דהמקדש ולא ידע דהאי כספא קא קני לי' רק שרוצה לקנות אשה נמי הוי קדושין, א"ש הא דאמרי' בקדושין (ד' ה') אמר שמואל נתן לה כסף או שוה כסף כו' ופריך והא א"ש והוא שהי' נזיר עובר לפניו ומשני דאמר לי, וכתב הריטב"א הא דלא אמר נמי גבי גט דאמר ודן ומינאי משום דכיון דכתוב בגט תו לא צריך לומר בע"פ. והר"נ כתב שם תירוץ אחר עי"ש בדבריו ז"ל וא"כ קשה אמאי לא אמר נמי דאמר בזה דלהוי ידים מוכיחות דבהאי כספא מקדשה כמו גבי גט כי היכא דלא נימא בדיבורא מקדש לה והכסף נותן לה למתנה בעלמא א"ו דאין המקדש צריך לכוין לקנות בהאי כספא רק שיכוין לקנותה ולהכניסה לרשותו ולהכי לא בעינן שיאמר בזה ואף שאם הי' באמת כוונת האשה להתקדש בדיבורא בעלמא ולא בפרוטה אינה מקודשת כמו דאמרינן גבי מלוה ופרוטה דאם דעתה בפירוש אמלוה אינה מקודשת וה"ה אם הי' דעת המקדש לקדש בדיבורא אינה מקודשת משום דלא ניחא לי' דליקני בכסף מ"מ אם לא כיון כלל לקנות בהאי כסף ולא בדבר אחר הוי קדושין כיון שרצה לקנות ולהכי אצ"ל בזה דלא הוצרכו דליהוי ידים מוכיחות אלא בדבר שהבעל צריך לידע כמו גבי גט דבעינן שיתן בתורת ספר כריתות וידע דבהאי גיטא מגרש לה להכי צריך ידים מוכיחות לזה שיאמר ודן. אע"ג דבאמת ודאי כוונתו על האי גיטא כדאמרי רבנן דמוכחא מילתא מ"מ ר"י סובר דבעי להוציא הדבר מפיו בהפלאה ובידים מוכיחות אבל דבר שאין על הבעל ליתן דעתו עליו כלל כמו גבי קדושין דא"צ ליתן לב דבהאי כספא מקדש לה א"צ לזה ידים מוכיחות וסמכינן בזה על מוכחא מילתא דאמרי רבנן דאינו מחשב לקדשה בדיבורא דבשלמא אם ר"י הי' חייש על הבעל שכוונתו היפך הכוונה הנכונה, הי' צריך להוציא מפיו בכל דוכתא אבל באמת ר"י מודה לרבנן בקושטא דמילתא. רק שסבר שצריך להוציא הדבר בפיו ולהוי ידים מוכיחות להכי דוקא היכא דהבעל צריך שיהא הדבר במחשבתו צריך להוציא הדבר בפיו כמו גבי גט שיאמר ודן שנדע שדעתו ולבו דבגיטא מגרש לה אבל גבי קדושין אם לא ידע הבעל דבכספא מקדש לה אלא יהיב לה סתמא ומכוין לקנותה נמי קונה להכי א"צ ידים מוכיחות משום חששא דבדיבורא מקדש לה דהא באמת ודאי לא מחשב לקדשה בדבורא דמוכחא מילתא מדיהיב לה כסף ואמר לה הרי את מקודשת בכסף מקדשה כדאמרינן גבי גט:
והכלל שאין צריך ידים מוכיחות אלא היכא דסתמא לא מהני:
ואף שהרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה"א) כתב ה"א מקודשת לי בזה. נלע"ד שאינו מן הדין רק לשופרא דמילתא [ומה שמציין הגאון ז"ל בביאורו ממשנה דבזו וזו לא זכיתי להבין דהא התם הוצרך לשנות בזו לאשמעינן דין צירוף עיי"ש] גם מצאתי להמקנה בקו"א (סימן כ"ח סעי' ה') כתב דא"צ בזה בקדושין אלא שהוא כתב דאף בקדושי שטר א"צ בזה עיי"ש. והריטב"א כתב בהדיא (בפ"ק שם) דבקדושי שטר בעי בזה אבל בקדושי כסף א"צ בזה עיי"ש. ועוד ראי' דבקדושי לא בעינן ידים מוכיחות דבהאי כספא מקדש לה דאי בעינן בזה א"כ איך משכחת לה לדין מלוה ופרוטה כיון דבעי ידים מוכיחות דלא נימא דבדיבורא מקדש לה א"כ אנן דקיי"ל דבעינן ידים מוכיחות כשמואל מאי מהני הא דדעתה אפרוטה, מ"מ הא ליכא ידים מוכיחות דדעתה אפרוטה ואמרי במלוה מקדש לה ואטו גרע חששא דאמרי במלוה מקדש לה מחששא דבדיבורא מקדש לה וממגרש אשת חבירו וכיון שצריך ידים מוכיחות הרי צריך לומר בזה דהיינו בפרוטה א"כ למאי נ"מ פסקינן דדעתה אפרוטה כמ"ש הראשונים והש"ע הא לדידן בלא"ה צריך לומר בזה משום ידים מוכיחות וצריך לפרש דדעתו אפרוטה אבל לפמש"כ דבקדושי כסף אם לא כיון כלל במאי מקדש לה נמי מהני לא הוצרכנו בזה ידים מוכיחות משום דאמרי במלוה מקדש לה, דהא באמת בפרוטה מקדש לה ובדבר שסתמא נמי מהני לא בעינן ידים מוכיחות ואע"ג דבקדושי שטר כתבנו בשם הריטב"א דבעינן בזה ידים מוכיחות שאני שטר דילפינן מויצאה והיתה וכמו דבגט בעינן דלידע דבהאי גיטא מגרש לה כן גבי קדושי שטר בעינן דלידע דבהאי שטרא מקדש לה אבל קדושי כסף לא ילפינן מגט אלא משדה ובשדה הכסף עצמו קונה וה"ה באשה וכ"כ הר"נ בהדיא (בר"פ האומר) בשם הירושלמי גבי מקדש לשלשים יום דמהני בקדושי כסף ולא בשטר מהאי טעמא דשטר ילפינן מגט משא"כ כסף (והא דאמרי רבנן בקדושין (ד' מ"ח) במקדש במלוה אינה מקודשת ופירש"י אפילו יש בנייר שו"פ אינה מקודשת ולא אמרינן דכסף קונה בעצמו כיון דמתעסק בזכי', התם שאני כיון דדעתה הי' להתקדש בשטר לא מהני קדושי כסף כמש"כ הר"נ ז"ל גבי קנין שדה ור"מ דסובר שמין את הנייר משום דסובר דדעתה הי' להתקדש גם בנייר אם יש בו שו"פ כמ"ש הר"ן בפ"ק בדברי הירושלמי עיי"ש]:
ואף שהב"ש (בסי' ז"ך) כתב דבאמר לה טלי קדושיך מעל גבי קרקע הוי ספק קדושין משום דאף כסף ילפינן מגט, א"כ אפשר דה"ה לענין זה מ"מ כבר הכריע הגר"א ז"ל דבקדושי כסף לא בעינן דומיא דגט מהתוספתא דקדשה בעיר הנדחת ובבימוס דמוכח שם דאפילו במחובר לקרקע מקודשת עיי"ש (סי' ל"ב) ומצאתי בספר עצי אלמוגים שכתב על דברי הב"ש שלא נמצא כן כלל ברש"ך. והכי משמע כל הסוגיות דבכסף מהני טלי קדושיך מע"ג קרקע דהא בהנאת מחילת מלוה נמי מקודשת וכה"ג טובא וכיון דלא מקשינן כסף לשטר בזה א"כ לא בעינן דלידע דבהאי כספא קני לה ואפשר עוד דאפילו אי נימא דילפינן קדושי כסף מגט לענין טלי קדושיך מעג"ק מ"מ ענין הא מילתא דלידע הבעל דבהאי כספא קני לה לא שייך ללמוד מגט דהתם כתיב ספר כריתות ונתן בידה ואמרינן שיתן לשם כריתות כמש"כ הרמב"ם ז"ל. אבל הכא כסף קונה בכל התורה משא"כ גבי גט לא נקרא ספר כריתות עד שירצה הבעל לקבוע בו כח ודין כריתות] והא דאמרי' בקדושין (ד' נ') קטן שקידש וכן בקידש בפחות משו"פ אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת ולא אמרי' דהכסף קונה מאליו התם שאני דהא הי' סבור שהיא כבר שלו ולא מתעסק בקנין וזכי' כלל וגם היא אינה יודעת שצריכה להתקדש:
ולפ"ז הפתי שאינו מבין דהכסף הזה גורם עיקר הקדושין נמי קדושיו קדושין ואף אם הי' דעתו שהכסף הוא נותן לה בשכר שהיא מתרצית להתקדש לו ועיקר הקדושין בדיבורא נמי מהני ואע"ג דבקנין אשה איכא חובה שמתחייב בשאר כסות מ"מ הא הוא רוצה בזה וכבר כתבנו שיש לו קנין ורצון ככל פקח דעלמא במה שהוא רוצה ולא חסר אלא כוונה דידי' בענין קדושין והפתי יש לו דעת לידע שנושא אשה רק שאינו יודע שהכסף קונה. ועוד דהא הנמוק"י כתב (בפ' חזקת) גבי עובדא דרב ענן דא"ל מחילה בטעות משום דלא ידע המקנה שהדבר הי' שלו. הא אי הוי ידע המקנה אע"ג דרב ענן לא ידע קנה ואע"ג דעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו לא קנה, מ"מ בדעת אחרת מקנה אותו קנה אע"ג דלא כיון לקנות וכ"כ הריטב"א ביבמות (ד' פ"ג) והרשב"א הובא בש"מ (פרק חזקת). א"כ חזינן בדעת אחרת מקנה אותו קונה אם עשה הקנין אע"פ שהוא סבור שהוא שלו. א"כ פשיטא דהמקדש אשה ולא ידע דהאי כספא קני לה רק שרוצה לישא אותה מקודשת דהא אשה הוי דעת אחרת מקנה אותה והיא מכוונת להקנות לו א"ע והיא בת דעת נכונה:
ומעתה הרי מבואר שהאיש הזה שראינו שאין בו דעת להבחין ולהבין דהגט מתירה ונתן לה גט אף אם הי' יודע שמשלחה לנפשה ומסברו לי' וסבר שלא תהא עוד אשתו לא מהני גט דידי' כלום אע"ג דקדושיו קדושין מה"ת משום דידע דמתעסק בזכי' לישא אשה ובקדושין לא בעינן יותר. אבל בגט דבעינן שידע שהגט הוא המתיר והוא לא יוכל להבין זאת לא מהני גיטו ולא שייך בזה כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה דהתם כיון שהוא חרש אין לו דעת כלל ותרווייהו לאו כלום נינהו וכן הא דאמר (בפ' חרש) לר"א דאי חדא דעתא הוא מצי מגרש משום דכקדושין כך גרושין משום דמיירי ברואין בו שיודע כל עניני גרושין בכל הפרטים הנצרכין לדעת רק שאנו מסופקין אם דעתו צילותא אם לא דהיינו אם ידיעתו ידיעה נכונה אם לא (דהא לרבנן לא מהני ידיעתו כלל) וע"ז אמרינן דממ"נ אם אין ידיעתו ידיעה א"כ אין קדושיו כלום. ואם ידיעתו ידיעה הרי חזינן דידע כל פרטי גרושין ומצי מגרש אבל פתי דמסברי לי' עניני קדושין ולא עניני גרושין קדושיו קדושין וגרושיו לאו כלום הרי נתברר דצריך להסביר לו היטב שידע שהגט הוא הכורת בינו לבינה וגורם הגרושין ובלא זה לא מהני גיטו כלל:
אולם אחרי שנסביר לו הא מילתא וידע שבגט זה נפטרת ממנו ואחריו לא תהי' עוד אשתו ונתינה זו תגרום שלא תהא אשתו עוד נראה דא"צ לכוין דווקא בשעה שמצוה להסופר שיכתוב לשם כריתות רק אם ידע שבגט זה תפטור ממנו ומצוה לכתוב גט לאשתו אף שאי אפשר להבינו שיהא במחשבתו שמצוה לכתוב גט להתירה נמי מהני ויכול הסופר לכתוב לשם כריתות דהא הבעל יודע שבגט מתגרשת ומצוה לכתוב גט אף שבשעה שמצוה לכתוב אינו מחשב בלבו אלא לכתוב דבר שנקרא גט לאשתו ואינו בכוונת לבו אז שהגט יתירה רק הוא בכוונת לבו שמצוה לכתוב מה שנקרא גט ושלא תהא עוד אשתו נמי מהני דהסופר שכותב בשליחותו הוא כותב וסגי במה שהבעל יודע שבגט זה נפטרת ממנו דאף שהארכנו לבאר שאם הבעל אינו יודע דבהאי גיטא מגרש לה לא מהני כתיבת הסופר מה שכותב לשם כריתות מ"מ אם ידע שבגיטא מגרש לה א"צ שיאמר לו כתוב גט לגרשה היינו לגרשה בגט זה רק כיון שידע זה ומצוה לכתוב גט אף שאינו בכוונת לבו באותה שעה לומר שיכתוב הגט לגרש אשתו בו שכוונת דברים שהגט יתירה נמי מהני ואף שהרשב"א כתב בפ"ק דחולין דהסופר עושה בשליחות הבעל הכתיבה והכוונה מ"מ א"צ לצוות לו בהדיא שיכתוב גט שהגט יתירה אלא כשאמר כתוב גט וכבר ידע שהגט הוא המתיר אשתו יכול לכתוב בשליחותו לשם כריתות דהא ידע שהגט כורת וצוה לכתוב וכן משמע מנשתתק דשואלין אותו אם משיב על הן הן ועל לאו לאו ולא חיישינן אולי מחמת חולשת דעתו אינו בבינת לבו לכוין שיכתוב לגרשה בגט זה א"ו כיון שמצוה לכתוב גט והוא ידע מכבר שהגט נותנין לגרושין שפיר מהני צוויו ויכול הסופר לכתוב:
אולם אכתי פש גבן לברורי בענין הנתינה אי סגי במה שידע שבגט זה נפטרת ממנו ונותן לה סתם בלי שום כוונה. או דילמא בעינן שידע וגם יכוין בבינת הלב בשעת נתינה דוקא כדי לגרשה בגט זה ולהתירה לעלמא לפי שהמגרש שאנו דנין עליו זה א"א להסביר לו שיכוין בשעת נתינה לגרשה בגט זה ואף אם בשעת נתינה נאמר עמו הנוסח המורגל בו תהי' מגורשת ממני, מ"מ אין לו לב להבין שצריך לחשוב מה שהוא אומר שבגט זה תתגרש וא"א להסביר לו דבר זה שיוציא הענין בפיו שנותן גט כדי להתירה לפי שרובי דברים אינו מבין מה שאנו אומרים לו ובפרט בנתינת טעם לאיזה ענין קשה להסביר לו עד שיבין ובקושי גדול ובימים רבים הסבירו לו שבגט נפטרת אשתו ממנו ומחמת נתינתו לידה לא תהא עוד אשתו אבל להסביר לו שיחשוב הוא שנותן גט כדי להתיר' זהו מהנמנע ומשמע לי שגם דין הפתי שדן בו מהרי"ט ז"ל בענין חליצה הי' ממש כה"ג שהסבירו לו שבחליצה זו נפטרת ממנו וסבר אבל לא היו יכולין להסביר לו שיהא בבינת לבו לכוין בשעת חליצה שחולץ כדי לפוטרה. ובזה הי' דן מהרי"ט דגבי חליצה לא בעינן לכוין בשעת מעשה ולא בעינן רק שידע שבחליצה זו נפטרת ממנו לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה והח"צ ז"ל חלק עליו וכתב דבעינן מחשבה בשעת חליצה ומביא ראי' מהרמב"ם וסמ"ג שכתבו שצריך שיתכוונו היבם והיבמה לשם התרת חליצה]:
והנה גבי גט כתב בסה"ג (אות רכ"ט) להזהיר הבעל שיכוין לגרשה בגט זה וכ"כ החכ"צ בתשובה (סי' א') דפשיטא לי' דכוונת גט וכוונת חליצה חדא מילתא היא מהש"ס (ד' ק"ו) גבי גט מעושה וחליצה מעושית שמשווי להו כהדדי עיי"ש. ומטעם זה דעתו לפסול גט מומר וחליצת מומר אף שנותן ברצונו הטוב בלי כפיה, מ"מ כיון דאדעתא דנפשי' עביד א"כ אינו מכוין בשעת מעשה לגרשה בגט זה ומהרהר בלבו בשעת נתינה בדברים אחרים ויתבאר לקמן אי"ה:
וראיתי לבעל גט מקושר שכתב ע"ז שזה אינו אלא לכתחלה דפשיטא שהוא עסוק לגרשה ואם אמר כתבו ותנו כותבין ונותנין אעפ"י שאין הבעל כאן ובגיטין (ד' פ"ז) אמרי' אימר דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי עכ"ל ודבריו תמוהין מאוד מש"כ מהא דכותבין ונותנין גט הא התם השליח במקום הבעל קאי ומהני כוונת השליח והלא בתרומה ודאי כוונה מעליא בעינן דכתיב ונחשב לכם תרומתכם ואפ"ה משוי שליח והשליח תורם בכוונה בשליחות הבעלים ומש"כ מהא דלא בעינן נתינה לשמה ג"כ תמוה דאף דלא בעי לשמה מ"מ כוונה בעי ולא פליג אביי על ר"י אלא בהא דאמר ר"י דלר"א בעי שידעו העדים באיזו גט מגרשה ואם נתערבו פסול והוא תוקף דין לשמה וע"ז אמר אביי דלא בעינן לשמה אבל מ"מ כוונה בעי דלשמה וכוונה תרי מילי נינהו ואם נתערב אתרוג של ערלה עם אתרוג של היתר ונטל שניהן וכיון לצאת י"ח במותר שבהם יצא דשפיר הוי כוונה ואפ"ה בגט בעי למיפסל משום לתא דלשמה וע"ז מסיק דלא בעי לשמה אבל כוונה דבשעת מעשה לעולם דבעי והתם הוי כוונה מעליא דמכוין לגרשה בגט דידה יהי' איזה שיהי' ומצאתי בתשובות צמח צדק (סימן ס"ח) הועתק שם תשובות הגאון בעל תוי"ט דכשהבעל ע"ה קורין לפניו ומפרשים לו לשון הגט שיבין מה כתוב בתוכו מיהו אפשר דזה אינו מעכב ורק אם יודע שהגט כורת ביניהן סגי:
אמנם גם ראיית החכ"צ ז"ל דלא מחלקינן בין גט לחליצה דנימא דאע"ג דחליצה בעי כונה בשעת מעשה אבל גט לא בעי כוונה בשעת מעשה מהא דפריך מ"ש גט ומ"ש חליצה אי דאמר רוצה אני אפילו חליצה נמי אי דלא אמר רוצה אני אפי' גט נמי פסול וא"א דחליצה בעי כוונה בשעת מעשה ולא גט א"כ דילמא היינו דאיכא בין גט ובין חליצה דגט כיון דלא בעי כוונה בשעת נתינה רק רצון להכי מהני באומר רוצה אני אבל חליצה דבעי כוונה בשעת מעשה אף באומר רוצה אני פסול ואע"ג דגם גבי קרבן כשר באמר רוצה אני וקרבן בעי כוונה. היינו כוונת הכהן המקריב אבל בבעלים לא בעינן כוונה רק לרצון בעינן והנ"ל לראי' זו כיון הח"צ ז"ל אבל באמת לאו ראי' היא כלל דהא כיון דמסקינן בקדושין דטעמא דמהני באומר רוצה אני משום דמצוה לשמוע לחכמים וכדאסברה לן הר"מ ז"ל (בה' גרושין) וביארנו דבריו במק"א וא"כ כיון דוודאי גמר ומתרצה ברצון גמור לשמוע דברי חכמים א"כ אף דבעי כוונה בשעת מעשה אמרינן ודאי כיון כד"ת וגם בחליצה מהני רצון:
ועוד נ"ל דאפילו מהס"ד דש"ס בקדושין (ד"נ) דטעמא בגט כשר באומר רוצה אני משום דדברים שבלב אינן דברים ולא ידע עדיין מסברא דמצוה לשמוע דברי חכמים. עכ"ז אין להביא ראי' מזה דגט א"צ כוונה בשעת מעשה דאי אמרת צריך כוונה א"כ מאי מהני הא דדברים שבלב אינן דברים דזהו דוקא בקדושין ומקח וממכר דבעינן רק רצון וכיון שעשה מעשה ומכר אמרי' דברים שבלב א"ד אבל בגט אי בעי כוונה מאי מהני דלא הוי דברים הא מ"מ מחוסר כוונה הוא הא לאו מילתא הוא דכיון דדברים שבלב א"ד ואמר בפיו שרוצה בזה אין לך כוונה גדולה מזו דמה שאומר בפיו הוי כוונה מעלייא ותדע דכל היכא דאמרינן דברים שבלב א"ד מהני אף במקום שצריך כוונה דהא הרשב"א ז"ל בקדושין נדחק שם ליישב הא דאמרינן נתכוין לומר עולה ואמר שלמים לא אמר כלום ולא אמרינן דברים שבלב א"ד עיי"ש והא נדרים וודאי דבעי כוונה מעליא ואפ"ה בעינן לומר דדברים שבלב א"ד וא"כ ה"נ גבי גט אף דבעי כוונה מ"מ כיון דדברים שבלב אינן דברים הוי כוונה מעליא והא דאמרינן בכתובות (דף פ"ו) אם אינו רוצה לעשות מ"ע מכין אותו עד שעושהו וקשה מאי מהני עשייתו למ"ד מצ"כ, ואפילו למ"ד א"צ כ' מ"מ במתכוין שלא לצאת לא יצא וצ"ל דמסתמא רוצה כמו שהסביר הר"מ ז"ל במה שאמרו מצוה לשמוע דברי חכמים:
והנה לשיטת הרמב"ן והרשב"א דטעמא דכנסי שטח"ז אינו גט משום דדרשינן בספרי ושלחה מביתו שיאמר לה הא גיטך אין מכאן ראי' לענין כוונה דהתם משום לתא דידה שתדע היא שזה גט דבאם הודיע לסהדי מהני משום שהם יודיעו לה אבל לשיטת הר"מ ז"ל שכלל פסול דכנסי שטח"ז בתנאי הט' שיתנהו לה בתורת גרושין ומפיק לה מקרא דספר כריתות ונתן בידה וכבר כתבנו דאף דאפשר לדחוק גם בדעת הר"מ דהא דקאמר שיתנהו לה בתורת גרושין היינו נמי משום לתא דידה שהיא תדע שהוא גט מ"מ לישנא לא משמע הכי דהא בהא דאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה כתב הר"מ שהרי נתנו בתורת גרושין משמע דמשום לתא דבעל פסלינן בלא נתן בתורת גירושין דבעינן שיתן בתורת גרושין וגם כיון דדרשינן ספר כריתות ונתן בידה א"כ פשיטא דקפדינן על נתינת הבעל שתהא בתורת גרושין וא"כ ודאי דאיכא לאיסתפוקי דלמא בעינן כונה בשעת מעשה:
ולכאורה יש להביא ראי' ממש"כ הרמב"ם דבנתן לה בשתיקה מדאורייתא הגט כשר וכן מהא דקיי"ל בקדושין (ד' ו') כר' יוסי דנתן לה ולא אמר כלום כשר לגמרי בעסוקים באו"ע. וא"כ קשה נהי דעסוקים באו"ע הוי הוכחה שרוצה לגרשה מ"מ מנ"ל דאיכוין בשעת מעשה ליתן לשם כריתות, ואע"ג דאמר שכיון מ"מ כמו דאמרינן גיטין (ד' י"ט) הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכא למקריא ואם לא קראו דעת הרמב"ם וכל הפוסקים דהויא ספק מגורשת והמרדכי כתב דאינו גט כלל אף שקראו אח"כ דעדי מסירה בעי למידע בשעת מסירה מה הי' כתוב בגט ואף דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ומכש"כ בזה דהוי מילתא דעבידא לגלויא מ"מ לא מהני כיון דלא ראו בעצמן ואם איתא דבעי כוונה הי' צריך לפרש הא גיטך שידעו העדים שנותן לה כעת במחשבת גרושין ומאי מהני בעסוקים באו"ע א"כ כיון דפסק שמואל כר"י ש"מ דלא בעינן כוונה בשעת מעשה אלא דלידע שבגט זה תצא ממנו וכיון דידע דהא עסוקים באו"ע ש"מ שלדעת שתתגרש נתנו לה מיהו אפשר לומר הא דפסק דבעסוקין באו"ע סגי מיירי שגירש בעדי חתימה וע"ח לא בעינן שידעו אם הי' הנתינה כדין כדאמרי' (ד' פ"ו) גבי שנים ששלחו ב' גיטין ונתערבו דאפי' אי הוי בעינן נתינה לשמה מ"מ גבי ע"ח לא שייך נתינה לשמה וכמש"כ רש"י ז"ל וז"ל דהא כל גיטין נמי משחתמו העדים אינן יודעים למי ינתן א"כ ה"נ לא בעינן שידעו ע"ח אי איכוין ליתן לה לשם כריתות ומיירי שאמר שנתן לשם כריתות ובעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן מכאן ולהבא כדאי' ב"ב (ד' קל"ד) ואפי' למ"ד לא מהימן הא כתב שם הרשב"ם משום דא"א שגירשה קלא אית לה אבל הכא לכ"ע מהימן לומר שכיון אבל לשיטת הפוסקים דקיי"ל ע"ח פסול בלא ע"מ א"כ מדמכשרינן בעסוקים באו"ע וכן להר"מ מדאורייתא הגט כשר אפילו אינו עסוקים באו"ע ש"מ דלא בעינן כוונה דאי בעינן כוונה הא לא ידעי ע"מ דאיכוין:
מ"מ נ"ל דאין ראי' מכאן דאפ"ל אפילו לשיטת הפוסקים דבלא קראו הגט קודם נתינה הוא פסול היינו דוקא דלא קראוהו דאפשר דהוי שטר אחר ולא הוי גיטא כלל:
אבל אם ראו המסירה וקראוהו ועסוקים באו"ע נאמן לומר שנתן בתורת גרושין דהא מהאי טעמא דעת כל הפוסקים דבלא קראו הגט הוי רק ספקא אע"ג דודאי ע"מ בעו לראות נתינה מעליא כמש"כ הפ"י בגיטין (דף ס"ג) גבי אשה שאמרה התקבל גיטי מ"מ בלא קראו קודם הנתינה לא הוי לדידהו ודאי א"א משום נאמנות הבעל לומר גרשתי מכאן ולהבא היכא דלא שייך לומר קלא אית לה ומשום זה משוינן ליה כמו שקראוהו דסמכי אבעל שהוא גט משום דמהימן וכמו דסמכי אהא דקראו קמייהו באין יודעין לקרות משום דקים להו דלא משקרי והוי כמאן דקרו בעצמן א"כ אף אנו נאמר דלענין כוונה להכי מהני בעסוקים באו"ע ולא חיישינן מחמת שהעדים לא ידעו אם נתן לשם כריתות בכוונה בשעת מעשה משום דיכולים לסמוך אבעל דנאמן לומר גרשתי וכיון דהבעל אינו חשוד לקלקלה ומסתמא עביד כדין כדאיתא (בגיטין דף ה') א"כ מסתמא נתן לשם כריתות ועדיף מקריאה דבקריאה לא שייך לומר דסמכי אהימנותא דבעל דהא הוי מילתא דעבידא לגלויי דאם אינו גט כלל רק שהבעל אומר לה הא גיטך לצערה הלא אח"כ יתברר שאינו גט כלל ואינו מכשילה כלל שיתברר הדבר לכל וא"כ בשעת נתינה אכתי לא נתברר לעדים שזה גט דאי משום נאמנות הבעל דהא אפשר דהבעל סומך אמה שיבורר שבאמת אינו גט, א"כ הרי לא איתחזק עדיין לעדים שזה גט משא"כ לענין כוונה שלא יתברר הדבר אח"כ ואף אם הבעל בעצמו יאמר שלא נתן לשם כריתות לא מהימן כדאמרינן בגיטין (דף י"ט) בנטלתו וזרקתו לאור ואמר שטר פסים הוא דלא מהימן א"כ אם הבעל נותן לה בעסוקין באו"ע הרי הוא עדות גמור דכיון דלא חשוד לקלקלה ודאי מכוין לגרשה בגט זה כדין וסמכי עדים אזה כמאן דאמר בהדיא לשם כריתות:
ובזה יישבנו דברי המפרשים שכתבו גבי נייר חלק בגיטין (דף י"ט) דלא מספקינן לי' אי הוי גט או נייר חלק דכיון דאמר גרשתי א"א נאמן וחששא דשמואל הוא רק שמא נבלעו וקשה דהא בלא"ה איכא חששא דצריך לקרות הגט וכאן לא קראוהו ולא תנשא ולפמ"ש א"ש דבנתן לה נייר חלק דא"א להתברר אח"כ עדיף טפי דסמכינן ודאי אהימנותא דבעל דבדבר שא"א להתברר שקרו כיון שאומר שזה גט ודאי קושטא קאמר ולא דמי לקריאה דגט כתוב דשם סמיך הבעל אבירור שנראה אח"כ שאין זה גט ולהכי בשעת נתינה עדיין לא אתחזק להעדים שזה גט (ועיין בריטב"א דלא כתב כן] דאולי אומר שהוא גט אף שאינו גט ואף שאינו חשוד לקלקלה, מ"מ הא סמיך אמה שנראה אח"כ שאין זה גט משא"כ בנייר חלק ודאי קושטא קאמר דאין בידו לחזור מדיבורו:
וכיון שכן אין ראי' מהא דעסוקין באו"ע ומהא דכתב הר"מ דבלא אמר כלום הוי גט מה"ת דלא בעי כוונה. דהתם אמרינן מסתמא כיון ודמי כמאן דאמר בהדיא כן. ובלא"ה ליכא ראיה משם דבאדם דעלמא שיודע לחשב למה עושה דבר זה אמרינן כיון דעסוקין באו"ע ויהיב לה מסתמא יהיב לה לגרשה בו דאי לאו הכי למאי יהיב לה הא אין אדם עושה דבר לבטלה ולהרמב"ם אפילו לא אמר כלום הוי גט מה"ת דהא כל ענין הגרושין כתוב בגט ועכשיו יהיב לה הגט מסתמא כדי לגרשה נתן לה ולא חיישינן כלל שמא לא איכוין דהא א"צ רק ליתן ושיהא בדעתו להתגרש בו ודבר זה ודאי הי' בדעתו דאי לאו הכי למאי יהיב לה ואפשר דזה הוי ידים מוכיחות דלדעת כן יהיב כיון שכתוב הכל בגט שוב הוי ידים מוכיחות על הנתינה אבל פתי שאינו מבין רק שבזה נפטרת ממנו אבל אינם יכולין להסביר לו שיחשוב בשעת נתינת הגט שתתגרש בו שאין לו לב להבין דבר זה אימא דלא מהני משום דבעינן שיתן בתורת כריתות בכוונה בשעת מעשה ואף שיאמר בפיו שבגט זה מגרשה מ"מ אם אנו יודעין שאינו מבין דברים אלו לא מהני ולא מקרי דברים שבלב אלא אם מבין מה שמדבר רק שיש בלבו סתירת דברי פיו אבל אם אינו מבין מה שמדבר דברים בלא כוונה לאו כלום הוא כמש"כ התוס' בפסחים (דף ס"ג) במתכוין לומר תרומה ואמר מעשר דלא מקרי דברים שבלב משום שלא היה בלבו על מה שמדבר:
מיהו אפשר לומר לכאורה כיון דאנן פסקינן כר' דהיכא דנתינה קמייתא לא הוי כדין א"צ לחזור וליתנו לה רק צריך שיאמר הא גיטך א"כ איך אפשר דבעינן כוונה בשעת נתינה דוקא דהא נתינה לשם גט נמי לא בעינן וכ"כ הר"נ בהדיא (בפ' מי שאחזו) דאם נתן לה בתורת פקדון ואח"כ אמר לה ה"ז גיטך נמי מהני א"כ אי אפשר לומר דקרא קפיד שיהא נתינה בתורת כריתות דהא נתינה בתורת פקדון נמי מהני רק שיאמר לה הא גיטך אח"כ ואע"ג דהיכא דאתי לידה בתורת פקדון ודאי צריך שיאמר לה הא גיטך ויכוין לגרשה בגט זה הנתון בידה מכבר דאי לאו הכי במאי נפיק מתורת פקדון לתורת גרושין מ"מ היכא דהוא נותן לה עכשיו לגרושין א"צ לכוין לגרשה בגט זה רק במה שידע שתתגרש בנתינתו מהני דכיון דליכא למידרש ספר כריתות ונתן בידה שיתן לשם כריתות לרבי א"כ מנין לנו שצריך לכוין לשם כריתות דוקא בשעת נתינה ואמרינן דדמי לשאר דברים הנגמרים ברצון של הבעלים כמו מקח וממכר דברצון לחוד סגי וא"צ כוונה בשעת בשעת מעשה:
אבל ז"א דבאמת הא דרבי סובר דא"צ לחזור וליתן לה נ"ל הטעם משום דכיון דלא כתיב ונתן לידה אלא ונתן בידה משמע אף שכבר הוא בידה נמי מהני ועוד מלשון ונתן משמע שכבר נתן כדאמרינן בכתובות (דף מ"ג) ונתן לאבי הנערה לא זכתה תורה לאבי הנערה עד שעת נתינה ואמרינן שם ונתן לחוד ותן לחוד דלשון ונתן הוא לשון עבר שכבר נתן ודרשינן מזה שלא זכה אלא אם כבר נתן דהיינו אחר הנתינה זכה וה"נ דריש רבי ונתן דגבי גט שאחר שנתן בידה מכבר נמי מהני שיאמר לה שהוא ספר כריתות ולהכי דריש ר' דאף נתינה קמייתא שלא היתה לשם גרושין כ"א לשם פקדון נמי מהני כשאומר לה הרי זה גיטך וכיון שמעיקרא שהגיע הגט לידה מידו מהני מה שהוא אומר עכשיו הא גיטך:
והכי משמע קרא לרבי מה שהוא נתון בידה מכבר יהא לספר כריתות עכשיו ע"י רצונו שיאמר לה שנתינה קמייתא והחזקתה בגט יהא לשם כריתות ובזה ודאי בעינן כוונה מעליא לשם כריתות דאי לאו הכי במאי נפיק מתורת פקדון א"כ כיון דקרא משמע שמה שהיא מחזקת בגט הנתון בידה יהא לשם כריתות, א"כ מנ"ל דאם נתן לכתחילה בתורת גרושין שלא נצריך כוונה בשעת מעשה שיתן בתורת גרושין ולא רק בידיעה בעלמא ונהי דהוכחה ליכא מגט הנתון בתורת פקדון דהתם בעינן דליפוק מתורת פקדון להכי בעינן שיאמר הא גיטך משא"כ בנותן לכתחילה לגרושין מ"מ מנ"ל לחלק בזה בלי ראיה אימא דבכל דוכתא בעינן שיתן בתורת גרושין אפי' אם הי' הנתינה לכתחילה לגרושין. ועוד כיון דלרשב"א דאמר צריך לחזור וליתנה לה ולא מיירי קרא אלא באתי לידה בתורת גרושין ואפ"ה קפיד קרא שיתן בכוונת גרושין א"כ מנ"ל פלוגתא אחרת ביניהם לומר דלרבי לא בעינן כוונת גרושין באתי לידה לגרושין: