שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק אבן העזר · סימן קנב
ע"ד אשת כהן שנאנסה ומפני הבושה הלכה היא ובעלה למקום אחר ובאת אח"כ ואמרה שבעלה גירשה במקום פלוני ואין בידה שום כתב ראי' שנתגרשה אם נאמנת או לא:
תשובה לברר דבר זה צריך לברר הסוגיא בכתובות (דף כ"ב) תנן אם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת וממילא מבואר דעד א' לא מהני מידי דאין דבר שבערוה פחות משנים כמבואר כ"ז בש"ס ופוסקים מ"מ נ"ל דיש לדון בזה הרבה דהנה שם אמרינן בברייתא ת"ר שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ר' מנחם בר' יוסי אומר תצא ארמב"י אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ נשאת אבל נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא מכדי תרי ותרי נינהו הבא עלי' באשם תלוי קאי א"ר ששת כגון שנשאת לאחד מעדי' היא גופה באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי וכתב התוספות תימא דבחטאת קאי דהא מסקינן בפ"ד אחים (דף ל"א) דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמא אחזקה ומאי משני נמי כשניסת לא' מעדי' הא עד נמי בחנק קאי דאוקמה אחזקה ואור"ת דחזקה דאשה דייקא ומינסבא מרעא לה להך חזקה דמה"ט נמי שרינן לה כי ליכא עדים כלל אע"פ שהיא בחזקת א"א ע"כ מבואר מדברי התוס' דהך תרי ותרי דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הוי ספיקא ודוקא היכא דהוי ספיקא דאשם תלוי אז מהני אם נשאת לאחד מעדי' באומרת ברי לי אבל היכא דבחטאת קיימא תצא אף שנשאת לא' מעדי' ואומרת ברי לי וכ"כ התוס' בהדיא (בב"ב דף ל"ב) ד"ה אנן הרי מבואר מדבריהם דאי לאו סברא דדייקא ומינסבא לא הי' מועיל הא דקאמרה ברי לי ונשאת לא' מעדי' והי' לה לצאת מבעלה ודעת הרמב"ן ז"ל נ"ל כשיטת התוס' דהא כתב הה"מ (בפי"ב מה' גרושין הי"ט) על מש"כ הרמב"ם ז"ל דע"א אומר מת וע"א אומר לא מת וניסת לא' מעדי' ואמרה ברי לי לא תצא שהרמב"ן ז"ל חלק ע"ז דכיון דע"א בהכחשה לאו כלום הוא לא מהני ברי לי אלמא דלא מהני להרמב"ן ז"ל ברי לי ונשאת לא' מעדי' היכא דבחטאת קיימא וע"א בהכחשה ודאי דבחטאת קיימא ואף הר"מ ז"ל שכתב דמהני ברי בע"א נגד ע"א נראה נמי דהוא משום דסובר דהוי רק ספק השקול משום דלא מוקמינן אחזקת א"א משום דחזקה דדייקא ומינסבא מרע לה להך חזקה דא"א והוי ספק השקול וכמש"כ הרמז"ל גופא שם (בדין י"ט) מפני שהוא ספק וכ"כ שם (בדין ז') גבי שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דהוי ספק עיי"ש. וא"כ אפשר לומר דדוקא גבי ספק מהני ברי לי:
מיהו הר"נ בכתובות והרשב"א בחידושיו לקדושין (דף ס"ו) גבי עובדא דינאי המלך כתבו דהא דאמר בכתובות דבאשם תלוי קיימא לאו דוקא ולמ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן חטאת נמי הוי ולמסקנא דמסיק שניסת לא' מעדי' מהני אפי' למ"ד בחטאת קיימא דלגבי עצמן נאמנים כיון דאמרי ברי לי עי"ש הרי מבואר מדבריהם דאפי' היכא דהוי לדידן ודאי איסור ובחטאת קיימא נמי מהני ברי לי וניסת לא' מעדי':
ויש ליישב בזה מה שהקשה הרמב"ן על הרמב"ם דאמאי הוצרך לאוקמא בכתובות מימרא דר' יוחנן בע"א אומר מת וע"א אומר לא מת שבאו בזא"ז והקשה לו אפי' לכתחילה נמי לוקמה שבאו בב"א וניסת לא' מעדי' ואמרה ברי לי ולהכי לא תצא ולכתחילה לא תנשא ומזה הוכיח הרמב"ן ז"ל דבע"א בהכחשה לא מהני כלל ברי לי וניסת לא' מעדי' אף גבי מיתה ואפי' אם ניסת תצא אבל לפמש"כ בשם הר"נ והרשב"א דאפי' היכא דבחטאת קיימא נמי מהני ברי לי א"כ אפשר לומר דלא מצי לאוקמי מימרא דר"י בברי לי וניסת לא' מעדי', דא"כ בע"א אומר נתגרשה ועא"א לא נתגרשה נמי אם ניסת לא תצא דאע"ג דע"א בגרושין לאו כלום הוא דבדבר שבערוה בעינן שנים מ"מ לגבי עצמן נאמנים כיון דאמרי ברי לן ולהכי לא מצי לאוקמי בברי לי והוצרך לאוקמי גבי מיתה שבא עד מיתה מעיקרא שוב מצאתי שרבינו הגר"א זצוק"ל (בסי' י"ז ס"ק קכ"א) כתב ליישב קושיא זו כמש"כ והנאני שכוונתי לדעתו ובלא"ה יש ליישב קושית הרמב"ן ז"ל דהא התוס' הקשו שם בכתובות בהא דאמרינן כגון שניסת לאחד מעידי' הא אסורה להנשא לו משום חשדא כדתנן ביבמות (דף כ"ה) ותירצו דדוקא בע"א איכא חשדא אבל בשנים ליכא חשדא ורב כהנא סובר שם ביבמות דמשום חשדא אף אם כנס יוציא:
א"כ אפשר דלהכי לא אוקי לה אביי בע"א דאביי סובר כר"כ דאם כנס יוציא ולהכי מוקי בתרי דליכא חשדא:
ונ"ל דאף לשיטת התוס' והרמב"ן ז"ל דהיכא דלא דייקא לא מהני ברי לי מ"מ היינו דוקא התם דלא אמרה ברי לי לגמרי כמש"כ רש"י ז"ל בכתובות ברי לי אם הי' חי הי' בא בודאי וזה לא הוי ברי לי גמור אלא אומדנא בעלמא וכוונת רש"י ז"ל דא"א לומר שאומרת שיודעת בעצמה שמת א"כ דלעדים המכחישין עצמן אשה בעצמה נאמנת לומר מת בעלי ועיין בר"ן בכתובות שם וכן בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה משכחת לה שאומרת ברי לי באומדנא בעלמא כגון שמסר הגט לשלוחה והיא לא ידעה בבירור שקיבל הגט רק אומרת ברי לי באומדנא שכבר קיבל הגט אבל בברי לי גמור שיודעת בעצמה שמת כ"ע מודו דמהני ברי לי דידה ודעד א' שנשאה אף דאיכא תרי ותרי המכחישים זא"ז בלא טעמא דדייקא ומינסבא ואפשר דהר"מ ז"ל שכתב דבע"א אומר מת וע"א אומר לא מת אם באו בבת א' דמהני באומרת ברי לי מיירי נמי באומרת שידעה בבירור שמת כמש"כ הר"נ והרשב"א ולהכי מהני ברי דידה משום דנאמנת לגבי עצמה להנשא להעד הזה שאומר ג"כ ברי לי וטעמא דמילתא כדאמרי' בכריתות (דף י"א) באמרו לו ב' אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דר"מ מחייב וחכמים פוטרים ומיבעי' לן שם בש"ס אי טעמא דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים או משום דנאמן במיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי נמי אמר לא אכלתי פטור ועיין בראב"ד (פי"א מה' שגגות) שפסק כר' יהודא דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים ואף שהרמב"ם ז"ל פסק שם (בהלכה ח') כהך לישנא דנאמן מטעם מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי מ"מ אפשר לומר דהיינו דוקא התם דאיכא עדים המכחישין אותו ואומרים שנטמא או שאכל חלב אבל היכא דהוי תרי ותרי כ"ע מודו דאמרינן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ועוד שהרי הכ"מ פירש שם בדעת הרמז"ל דדוקא לענין קרבן פסק הר"מ דלא כרבי יהודה אבל בטהרות ודאי דמודה דהלכה כר"י דהא ר"נ פסק שם הלכה כרבי יהודה דאדם נאמן על עצמו:
ואף דאמר התם (דף י"ב) אר"י לא אמרו אלא בינו לבין עצמו ופירש"י ז"ל דדוקא בינו לבין עצמו נאמן לאכול טהרות אבל בפני אחרים לא יאכל דילמא אתי לזלזולי בטהרות והכא שרינן לה לשהות עם בעלה בפרהסיא אפשר לומר דהא דאסור בפרהסיא הוי רק מדרבנן בעלמא ואין מוציאין אשה מבעלה משום זה ועוד דהתם מיירי שהעדים מכחישין אותו אבל הכא דהוו תרי ותרי שרי לגמרי אפי' מדרבנן דאמרי אינשי דייקו רבנן בהא מילתא ואשתכח כדברי' להכי שרי אפי' בפרהסיא ואף דאמרינן התם דדוקא לעצמו שרי לאכול הטהרות אבל לאחרים לא יאכילם והכא שרינן לה להיות עם בעלה ושרינן ולד דידהו לבוא בקהל ולישא בת ישראל וזה מקרי לאחרים מ"מ א"ש דהא קיי"ל בקדושין (דף ע"ג) ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא וחזקת א"א ליכא הכא כיון שכבר הותרה לבעלה שני הורע חזקת א"א דקמא ומדרבנן בעלמא הוא דאסור. א"כ האשה זו שיש שני כיתי עדים המכחישין במיתת בעלה מדאורייתא ולד שלה כשר בלא ברי לי דידה ורק מדרבנן בעלמא אסור להכי לא תצא מבעלה דבכי האי מילתא לא גזרו רבנן ושרינן לה ולולד דידה אף דהוי לאחרים ואע"ג דאם בעלה השני כהן איכא למיחש שע"י שמתירין אותה לשהות עם בעלה יוחזק גם בנו לכהונה ואם בעלה הראשון חי עדיין נעשית זונה והולד הוי חלל, ולענין זה לא מהני מה שכתבנו ספק ממזר מותר לבוא בקהל מדאורייתא דהא לא שריא רחמנא אלא לבא בקהל אבל לא למהוי לי' דין כהן דהא לא גרע מספק חלל דעלמא דאסור וכי משום דאית בי' נמי ספק ממזרות אזיל מיני' דין ספק חלל וכיון דאסור לכהונה א"כ היכי מהני ברי דידהו דהא זה מיקרי לאחרים ומכשרינן ע"י ברי דידהו הולד להיות עומד ומשמש ע"ג המזבח [ואע"ג דהוי ספק חלל כדאמרינן (בקדושין ע"ח) כהן הבא על אחותו משוי לה זונה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה עיי"ש א"כ ודאי דגם הוולד הוי חלל]:
מ"מ אפשר לומר דלא חששו להך חששא שיכשירו הולד לעבוד עבודה ע"ג המזבח דממ"נ אם יהיו זוכרים שאמו ניסת בהכחשת תרי ותרי ע"י ברי לי ממילא לא יכשירו הולד דלגבי אחרים לא מהני ברי לי דידה ואם ישתכח הדבר נמי ליכא חששא בזה כדתנן בתרומות ומייתינן לה בכמה דוכתי הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה ר"א אומר כל קרבנות שהקריב פסולין ור"י מכשיר וילפינן מדכתיב ברך ד' חילו ופועל ידיו תרצה וכן אמרינן לענין תרומה בפסחים (דף ע"ב) הילכך ליכא למיחש לחששא דולד ומהני ברי לי ואף שהרשב"א ז"ל כתב בקדושין (דף ס"ו) דלא מכשירינן מקרא דברך ד' חילו אלא היכא דליכא רק חשש חללות אבל היכא דנודע ממזרות עבודתו פסולה מ"מ הכא מטעם ממזרות לא פסלה עבודתו דספק ממזר כשר ולא חיישינן רק שמא יהא הולד חלל ובחלל כתיב ברך ד' חילו:
ועוד אפשר לומר דלא ראו חכמים לאוסרה על בעלה משום חששא דולד אפילו אם הוא כהן ויכול לבוא לידי תקלה בהכשירא דידהו להכשיר גם הולד לכהונה משום דאפשר שיתברר הדבר קודם שיבוא לידי חששא זו דהיינו שיבואו עדים ויזימו הני תרי דאמרי לא מת וכיון דהוי ספק שמא לא יבוא כלל לידי תקלה ולגבי נפשייהו מהימני להכי לא תצא:
ובזה א"ש מה שהקשה הגאון ר"ע איגר ז"ל בתשובותיו דהכא מהני ברי לי וגבי שבוי' תנן בכתובות (דף כ"ח) א"ר זכרי' בן הקצב המעון לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עכו"ם לירושלים עד שיצאו אמרו לו אין אדם נאמן על עצמו אלמא דלא מהני ברי לי דידהו ולדברינו א"ש דגבי תרי ותרי דא"א אפי' אם הוא כהן נמי לא תצא ולא חיישינן שיבאו להכשיר הולד דשמא יתברר הדבר כדבריהם. אבל גבי שבוי' כיון דאסרו חכמים שבוי' לכהן לא מהימנו באומרים ברי לי דנהי דלגבי נפשייהו מהימנו דאדם נאמן ע"ע מ"מ לגבי ולד לא מהימנו להכשיר ואם נתיר אותה לבעלה יתירו גם הולד לכהונה ואמרי דקו רבנן במילתא והוי עדים שטהורה היא והתם ליכא למימר שמא לא יבוא כלל לידי תקלה בולד שיבואו עדים שלא נטמאה דהא אינהו בעצמם אמרי שלא היו עדים על כל משך ימי שבוייתה שלא נטמאה רק הוא בעצמו יודע שטהורה היא ולא משכחת כלל שיבואו עדים וכיון דברור לן עכשיו שהולד יהא פסול א"א להתירה לבעלה ולאסור הולד דגזרינן שמא יתירו גם הולד אח"כ:
ועוד דאין סברא להתירה ולהרבות חללים בישראל ולהכי א"ל אין אדם נאמן ע"ע אף שברי לו שלא נטמאה:
אלא שלכאורה לפי דעת הרשב"א ז"ל דמהני ברי לי אפילו היכא דאיכא חזקת איסור קשה טובא דא"כ באשה שיש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני ויש ע"א שאומר ג"כ שנתגרשה נימא ג"כ דמותרת לינשא לכתחילה משום דאדם נאמן ע"ע כק' עדים ואף דבתרי ותרי לא תנשא לכתחילה היינו משום שיש עדים המכחישין אבל כאן דאין אדם מכחישה אמאי לא תנשא לכתחילה להאי עד גופא [ובשלמא בהא דאמרינן (בגיטין ס"ד) בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת ניתן לי ואבד דלא מהימנא אע"ג דבעל נמי אמר לגירושין אפ"ה לא מהימנא משום דהשליש הוי רק ע"א התם היינו דלא תנשא למאן דלא אמר ברי לי אבל אם אמר ברי לי שרי] ומצאתי להגאון מליסא בספרו בית יעקב שהקשה כן:
ונ"ל ליישב ויתיישב בזה בעהי"ת הסוגיות האלו על מכונם בהקדם סברא א' דמה שביארנו בדעת הרשב"א דמהני ברי לי משום דנאמן ע"ע כמאה איש איכא לעיונא בי' טובא דלא אמרי' אדם נאמן ע"ע אלא היכא דלא מפסיד לאחרים אבל הכא שאין הבעל לפנינו והיא רוצית להפקיע עצמה מבעלה להנשא לאחר איך תהא נאמנת בברי לי דידה דנהי דלענין איסור א"א שפיר מהני ברי לי דידה אבל להפקיע זכות הבעל אינה יכולה וע"י שמתירין אותה להנשא לאחר אנו מפקיעין זכות בעלה ממנה ואוסרין אותה עליו וגם מפסידין להבעל כל דבר שהוא זכאי באשתו וכ"כ הר"נ (בפ"ב דכתובות) בשם הרא"ה ז"ל בהא דאמרי' שאם אמרה נתקדשתי ונתנה אמתלה לדברי' נאמנת דוקא באומרת נתקדשתי סתם אבל אם אמרה נתקדשתי לפלוני לא מהני אמתלא דאינה נאמנת להפקיע זכות פלוני בעלה באמתלא וכן הר"נ ז"ל (פר"ק דגיטין) הביא בשם כמה רבוותא שכתבו דהמוציא שט"ח על חבירו שלא בפניו לא טענינן לי' מזויף ומייתי ראי' מדתנן גבי גט אשה דבא"י לא תקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומותרת לינשא בלא קיום הרי שמוציאין אשתו ממנו ולא טענינן מזויף ע"ש הרי שדימו ההיתר שמתירין אותה לינשא להוצאת ממון מחבירו ואף הר"נ שחילק בדוחק דגבי אשה אין אנו מתירין אותה כ"א היא בעצמה נשאת לא סמך על חילוק זה עיי"ש. וא"כ איך מהני ברי לי דידה להפקיע זכות הבעל דדוקא מזויף לא טענינן משום דמה"ת עדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי אבל הכא פשיטא דטענינן עבור הבעל שלא יועיל ברי לי דידה ואע"ג דלענין להפקיע עצמה מבעלה יש לה מיגו דהיתה יכולה לטעון מאיס עלי ואז אפי' אם היה בעלה כאן לא יהי' מעשה ידיה לבעלה ולשיטת הרמב"ם ז"ל כופין אותו להוציא מ"מ מעשה ידיה יפסיד עיין כתובות (דף ס"ג) מ"מ אפשר לומר דכשיבוא הבעל תתרצה לו ותחזיר לו לזכות במעשה ידי' וע"י שאנו מתירין אותה להנשא מפקיעין ממנו זכות זה לגמרי ועיין ברמב"ם ז"ל שכתב בטעמא דמאיס עלי שאין בנות ישראל כהפקר להבעל לשנאוי לה וזה שייך דווקא כשהוא כאן והיא טוענת מאיס עלי אבל כשאינו כאן והיא טוענת גירשני פשיטא דאין להאמינה מכח זכות הבעל:
[והא דאמרי' בקדושין (דף ס"ג) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי' ובא א' ואמר אני קדשתי' נאמן ואמר בירושלמי ע"ז [הובא בחידושי הרשב"א] דהאומר א' משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתי' ובא א' ואמר אני לקחתי' אינו נאמן אלמא דבממון כה"ג לא מהימן משום דחיישינן דילמא משקר וא"כ קשה בקדשתי את בתי נמי נהי דכתב הר"נ שם על דהכי סמכינן אמאי דאמר אני קדשתי' משום דאינו מוציאה מחזקתה רק שמעמידה בחזקתה ואומר שהוא המקדש מהימן. מ"מ כיון דלענין ממון חיישינן לפסידא דאחר ואינו נאמן לומר גבי שדה אני לקחתי' ה"נ גבי קדשתי' ניחוש להפקעת שיעבודא דבעל דילמא לא הוא ניהו המקדש והיא נפקעת ע"י מבעלה כמש"כ דהפקעת שיעבוד הבעל דמי להפקעת ממון שלא בפניו ואין לומר דהתם מיירי בארוסה וכיון שהיא עדיין ארוסה ולא זכה בה הבעל בשום דבר להכי לא מקרי דבר שבממון כמו שדה דמ"מ מה שהיא עצמה מפקעת עצמה מבעלה ונאסרה עליו ע"י נשואין של זה דמי לדבר שבממון כמו גבי שדה:
ועיין בגיטין (דף פ') גבי טעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה ולאחר זמן הרי הגט יוצא מת"י האיש והשובר מת"י האשה דקאמר ר"א אם לאחר זמן יצא ה"ז גט לא כל הימנו מן הראשון לאבד זכותו של שני וקאמר ר"ז בירושלמי עד שלא נתארסה ונתארסה וקאמר מתניתא מסייע לי' לר' זעירא לא הכל מן הראשון לאבד זכותו מן השני עכ"ל הרי דגם באירוסין אמרינן שאינה יכולה לאבד זכותו של הארוס דהא אם תנשא לזה תהא אסורה להנשא לבעלה שקדשה ועיין ברשב"א ז"ל]. וצ"ל דהתם שאני שהעמידו חז"ל על סברא דמירתת לומר בפני האב אני קדשתי' שתועיל אף להפקיע שיעבודא דבעל אע"ג דגבי שדה אינו מועיל משום דהתם לא מיכסף כ"כ מיני' אם יתוודע שרצה ליטול שדה שאינה שלו משא"כ הכא מיכסף מהאב אם יתוודע ויכיר שרצה לישא בתו באיסור א"א ומה"ט אמר התם באומרת נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי שאינו נאמן לכנוס משום דלא מירתת עיי"ש]:
והא דאמרי' כאן בב' אומרים מת וב' אומרים לא מת ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה דמהני ברי לי דידה הוא משום דכיון דניסת וכבר נאסרה על בעלה דהא קיי"ל דתצא מזה ומזה אפי' בניסת ע"פ ב' עדים ואפי' לא נבעלה כמ"ש הרמ"א (סימן י"ז סעיף נ"ו) וכיון דאסורה לחזור לראשון שוב מהני ברי לי לענין שלא תצא משני דהוי רק איסור גרידא ובאיסור אדם נאמן ע"ע ולהכי אם ניסת לא תצא אבל לכתחילה לא תנשא מה"ת דכ"ז שלא נשאת עדיין בהיתר לבעלה הראשון קיימא ולא מהני ברי לי דידה כיון דמפקעת עצמה מרשות בעלה:
ובזה מיושב קושית התוס' ב"ב (דף ל"א) דאר"נ אנן אחתינן ואנן אסקינן לי' לזילותא דב"ד לא חיישינן ומתיב רבא מהך ברייתא דב' אומרים מת וב' אומרים לא מת אם נשאת תצא לרמבר"י וכשניסת ואח"כ באו עדים ה"ז לא תצא וטעמא משום זילותא דב"ד והקשו התוס' הא על כרחך לאו טעמא משום זילותא דב"ד דאי טעמא הוי משום זילותא דב"ד אפי' לא ניסת אלא התירוה להנשא תנשא לכתחילה כדמשמע בכל הסוגיא דאיכא זילותא דב"ד אפילו לא נעשה מעשה ע"כ. ולדברינו א"ש דכ"ז שלא ניסת אסורה להנשא מה"ת והאי טעמא דזילותא דב"ד לא מהני אלא היכא דהוי רק איסורא דרבנן אבל לא באיסורא דאורייתא וכמש"כ התוס' גופא דלענין להתירה להנשא לאיש אחר שלא אמר ברי לי לא מהני זילותא דב"ד וה"נ כ"ז שלא נשאת שאסורה מה"ת מחמת שאינה נאמנת להפקיע עצמה מיד בעלה ע"י ברי לי לא תנשא אף שהתירוה להנשא אבל אם ניסת דכבר נאסרה על בעל הראשון ולענין זה מהני ברי לי דידה ורק מדרבנן אסורה כיון דמ"מ הוי תרי ותרי ולענין איסור דרבנן מהני הא דניסת ואח"כ באו עדים שניסת בהיתר כי היכא דלא תצא משום זילותא דבי דינא וזה ברור. מיהו קשה לפ"ז הא דאמרינן ביבמות (דף פ"ח) דאמר רב התם אמתני' לא שנו אלא שניסת בע"א אבל בב' עדים לא תצא ומסיק דמיירי בתרי ותרי ואומרת ברי לי ובעי למימר דרב מיירי בניסת ואח"כ באו עדים וקמ"ל כרמבר"י דדוקא בניסת ואח"כ באו עדים שרי עיי"ש וא"כ קשה הא רב אמר התם בפרקין דניסת ע"פ עדים מותרת לחזור אף מדרבנן א"כ בניסת ואח"כ באו עדים אמאי מהני ברי לי דידה ודעדים הא אכתי בהתירה הראשון לבעלה הראשון קיימא ולא מהני ברי לי לענין שלא תצא מבעלה השני דהא אם תצא ממנו תהא מותרת לראשון לרב ולאו כל כמינה להפקיע זכות הבעל בברי לי דידה מיהו נ"ל דאף הא לא תברא דכיון דמשום איסור הי' לנו להניחה להנשא משום דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים ואין העיכוב כ"א משום שיעבודא דבעלה וכיון דניסת בהיתר לבעל אחר אף שאח"כ באו עדים והוו תרי ותרי מ"מ סובר רב דלא חיישינן לשיעבודא דבעל ראשון דאלים עכשיו שעבודא דבעל שני שניסת לו בהיתר שלא ניחוש להצריך עדות המועיל נגד שיעבודא דבעל ראשון וכיון דלענין איסור מהני ברי לי לא תצא ואף דלכתחילה לא תנשא אף מה"ת דלא מהני ברי לי דידהו להפקיע אותה מבעלה מ"מ אם ניסת בהיתר שוב אין מפקיעין אותה מבעלה השני אף שלא נאסרה עדיין על הראשון:
ובזה יש ליישב ג"כ מה דקאמר התם אפירכא דברייתא לרב דאמר אם ניסת עפ"י ב' עדים לא תצא מהא דקתני מניין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ היכי דמי אי נימא דלא ניסת לאחד מעדי' ולא קאמרה ברי לי צריכא למימר דדפנו אלא לאו דניסת לאחד מעדיה וקאמרה ברי לי וקתני דפנו אלמא מפקינן לה מיניה ומשני איסור כהונה שאני ואבע"א כשבאו עדים ואח"כ ניסת ורמבר"י היא וקשה טובא כיון דמשמע מהאי ברייתא דוקדשתו דרשא גמורה היא והכי משמע לישנא דתלמודא שם וכן רש"י ז"ל כתב כמה פעמים ואשמעינן קרא כו' א"כ קשה למאי נ"מ מה"ת בין באו עדים ואח"כ ניסת לניסת ואח"כ באו עדים דהא מדאורייתא אין חילוק בין ניסת בהיתר לניסת באיסור דלענין איסור זונה באונס נמי מקרי זונה כדאמרינן ביבמות (דף נ"ו) אשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה אבל לפי דברינו א"ש דהיינו דאיכא לפלוגי גם מה"ת בין באו עדים ואח"כ ניסת לניסת ואח"כ באו עדים דהא בבאו עדים ואח"כ ניסת אם בא בעלה מותרת לחזור לו מה"ת ואע"ג שביארנו דהא דלא תנשא הוא מה"ת משום דלא מהני ברי לי דידה להפקיע עצמה משיעבוד בעלה מ"מ כיון דמטעם איסור דבר שבערוה הי' מועיל ברי לי דידה ע"י שאילו היה חי הי' בא כשיטת רש"י ז"ל או שראוהו שמת כשיטת הר"ן ז"ל דמי לניסת בשוגג שסבורה שבעלה מת שמותרת לחזור לו ואף שאם היתה באה לב"ד לא היו מניחין אותה לינשא היינו משום שיעבוד הבעל דטענינן שלא בפניו אבל לענין איסור דבר שבערוה סגי בתרי ותרי בברי לי להכי מותרת לחזור לו. וכיון שמותרת לחזור לראשון שוב אנו יכולין לדון אם מהני ברי לי דידה להפקיע עצמה מבעלה הראשון כיון שעדיין מותרת לחזור לו ובזה שפיר מפלגינן בין באו עדים ואח"כ ניסת לניסת ואח"כ באו עדים דבבאו עדים ואח"כ ניסת שניסת באיסור לא איכפת לן בנשואי בעל שני כלל כיון שהי' באיסור ואמרינן דאינו מועיל ברי לי דידה להפקיע עצמה מבעלה הראשון ותצא משני אפילו אם מת אח"כ בודאי אוסרין אותה לבעלה שני כהן כיון שנודע לנו עכשיו שקודם שמת בעלה הראשון היינו צריכין להוציאה מבעלה השני שלא הי' מועיל לה אז ברי לי דידה להפקיע עצמה ממנו משא"כ בניסת ואח"כ באו עדים שניסת לו בהיתר שפיר מהני ברי לי דידה ולא חיישינן למה שמפקיע אותה משיעבוד בעלה הראשון. ואדרבה עכשיו היא בשיעבודא דבעל שני שניסת לו בהיתר ולענין איסורא דדבר שבערוה מהני ברי לי דידה] ולהכי נמי אם באו כת השני' ואמרו חי הי' אלא שמת עכשיו אין אוסרין אותה משום זונה שאם היו באין להעיד בשעה שאומרים שהוא חי עדיין לא היו מוציאין אותה מבעלה השני דכיון שנשאת בהיתר הרי היא בחזקת בעלה השני שלא ניחוש לשיעבוד דבעל ראשון:
ובזה יופתח לנו שערי אורה בכל הסוגי' שם דקשה טובא חדא מאי פריך לרב מברייתא דוקדשתו דפנו תקשה את"ק ורמבר"י דתרווייהו מודו דבניסת ואח"כ באו עדים ל"ת וברייתא קתני דפנו ועוד קשה דבש"ס דב"ב (ד' ל"א) משמע דטעמא דבאו עדים ואח"כ ניסת תצא הוא רק מדרבנן ולהכי בניסת ואח"כ באו עדים דאיכא זילותא דב"ד שרי דמכיון דהוי רק מדרבנן מהני טעמא זילותא דב"ד וכמש"כ לעיל גם בשם התוס' דלענין איסור תורה לא מהני זילותא דב"ד ובש"ס דיבמות סובר דטעמא דבבאו עדים ואח"כ ניסת הוא מדאורייתא דהא מוקי ברייתא דוקדשתו בבאו עדים ואח"כ ניסת אלמא דגם מדאורייתא יש איסור בנשאת באיסור ולפ"ז ע"כ אין הטעם בניסת ואח"כ באו עדים דשרי משום זילותא דב"ד דהא בדאורייתא לא שייך לפלוגי משום זילותא דב"ד וכבר הקשה קושי' זו הפנ"י בכתובות (ד' כ"ב) גם בפירש"י קשה דמוקי וקדשתו בתרי ותרי ואמרה ברי לי דלא הי' צריך לאוקמי באשה שהלך בעלה ותרי ותרי המחולקים במיתת הבעל אלא באשה ששני עדים מכחישים זא"ז אם נבעלה לפסול לה וניסת לא' מעדי' וקאמרה ברי לי וקאמר קרא דתצא:
ואין לומר דבתרי ותרי שנחלקו אם נבעלה לפסול לה שריא מדאורייתא משום דמוקמינן לה אחזקה שהיא כשירה לכהונה דקיי"ל תרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקי אחזקה ולהכי הוצרך לאוקמי שנחלקו העדים במיתת בעלה הראשון דבזה לא שייך לומר אוקמה אחזקת כשרות לכהונה כיון שהעדים האחרונים העידו שבעלה חי הוא ובשעה שנבעלה לשני היתה בחזקת א"א ואיכא חזקת א"א נגד חזקת כשרות לכהונה, דז"א דהא ביבמות (דף ס"ח) אמתניתין דספק בן ט' הקשו שם התוס' דלוקמה אחזקה שהיא כשירה לכהונה וע"ז תי' שם דלכהונה לא מוקמינן אחזקה והביאו ראי' מכתובות (ד' י"ג) היתה מעוברת ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא לדברי ר"י אינה נאמנת ואפי' לר"ג נמי אינה נאמנת אלא משום דקאמרה ברי לי עיי"ש בדבריהם:
וא"כ לא הוי צריך לאוקמי בא"א שנחלקו העדים במיתת בעלה אלא בהכחישו זא"ז אם נבעלה לפסול לה ואף שביארנו במק"א דמש"כ התוס' דלכהונה לא מוקמינן אחזקה הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא מוקמינן שפיר אחזקה אף לכהונה והיינו טעמא שכתבו שם דלתרומה מוקמינן אחזקה משום דכיון דמה"ת מוקמינן אחזקה רק ליוחסין עשו מעלה דלא נוקי כדאמרי' בדוכתא טובא מעלה עשו ביוחסין להכי לתרומה שפיר אזלינן בתר חזקה וא"כ כיון דמה"ת אף לכהונה מוקמינן אחזקה לא מצי לאוקמי הך קרא דוקדשתו בשני כיתי עדים המכחישין זא"ז אם נבעלה לפסול לה דהא בעינן לאוקמי אחזקה מ"מ הא ביארנו שם ג"כ היטב דהא דמשמע מדברי התוס' דמה"ת מוקמינן אחזקה היינו דוקא בנבעלה לפסול לה ספק הוי בן ט' ספק לא הוי דבזה שפיר מוקמינן מה"ת אחזקה דהא דנבעלה לפסול לה הויא משום איסור זונה ודמי לכל איסורין שבתורה דאזלינן בהו בתר חזקה וזהו דוקא בנבעלה לעכומ"ז וממזר וחייבי כריתות. אבל בא"א שזינתה דכתיב בה טומאה וכהן לוקה עלי' משום טומאה כדאמרי' ביבמות (דף נ"ו) דאפילו באונס לוקה עלי' כהן משום טומאה ועיי' בתוס' יבמות (ד' ל"ה) ד"ה אע"פ בביאור הדבר ובסוטה (ד' כ"ח) דרשינן ג' ונטמאה חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וכהונה עיי"ש בפלוגתא דרי"ש ור"ע דר"ע דריש ד' קראי חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וחד לכהונה ורי"ש דריש ג' קראי וכהונה אתי בק"ו וכיון דכתיב בה טומאה לא מהני בה חזקה כמו דלא מוקמינן בספק טומאה ברה"י אחזקה כמבואר בתוס' חולין (ד' ט"ו) ובנדה (ד' ב') עיי"ש. וכיון דבספק זנות דא"א לא מוקמינן אחזקה מה"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלא הוי בעי לאוקמי קרא דדפנו בשני עדים המכחישין זא"ז במיתת הבעל אלא בשני עדים המכחישין זא"ז אם זנתה תחת בעלה ונשאת לא' מעדי' שהוא כהן וקאמרה ברי לי ואשמעינן קרא דדפנו להוציאה:
עכ"נ דבאמת הא פשיטא דבעדים המחולקים אם נבעלה לפסול לה או אם זנתה תחת בעלה הראשון ודאי דמהני ברי לי דידה דקיי"ל אדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים והכא מיירי באשה שהלך בעלה למדה"י ובעדים מכחישין זא"ז במיתת בעלה וניסת ואח"כ באו עדים שמעיקרא אמרו האוסרים חי הוא והכחישו זא"ז ואח"כ נתברר שזה שאמרו עליו האוסרים שהוא חי מת עכשיו ועתה אנו באין לדון עלי' אם רשאי בעלה לקיימה משום איסור זונה שאם חי הי' מעיקרא אסורה לבעלה השני כהן משום איסור זונה ואי לאו קרא היינו יכולים לומר דגם לענין איסור כהונה מהני ברי לי דידה דלא עדיף איסור כהונה מאיסור א"א דעלמא וכמו דגבי איסור א"א מהני ברי לי אי לאו הפקעת שיעבוד דבעל ה"נ מהני לענין כהונה וע"ז כתבה התורה וקדשתו דפנו דאף דלענין כהונה הי' מועיל ברי לי מ"מ כיון שכבר לא האמינוה במה שאמרה ברי לי לענין בעלה משום דלא מהני ברי לי דידה להפקיע עצמה מבעלה דהא מותרת לחזור לו דאונס בישראל משרי שרי ולאו כל כמינה להפקיע עצמה ממנו בברי לי דידה שוב לא מהני גם לענין כהונה משום דכתיב וקדשתו וכיון שאצלינו לא היו העדים נאמנים אנו מוזהרים לקדש הכהן שלא לישא לו אשה שלפי הדין אין אנו יכולין להאמינה וזהו וקדשתו דקאמר קרא דהצווי עלינו אף שהוא לגבי עצמו נאמן מ"מ כיון שאנו א"צ להאמינה מחמת שמשעבדא לבעל ראשון אנו צריכין לאוסרה לכהונה ג"כ אף שכבר מת דלענין כהונה אנו צריכין להאמינו כדבריו מ"מ מחמת דבר אחר אוסרין אותה דלא אזלינן בתר דידי' אלא בתר דידן וזהו וקדשתו דאזהר קרא לבי דינא שיהי' קדוש לפי דעת ב"ד ואף דבאיסור כהונה לחוד כגון שנים אומרים נבעלה לפסול ושנים אומרים לא נבעלה לפסול והיא אומרת ברי לי וגם הוא אומר ברי לי היתה מותרת כמו דמהני ברי לי לענין איסור א"א משום דאיסור כהונה לא חמיר משאר איסורין אבל היכא דאין אנו צריכין להאמינו משום דבר אחר דהיינו משום שיעבודא דבעל אנו אוסרין גם לכהונה דכיון שאין אנו צריכין להאמינו אנו צריכין לקדשו:
ולא מבעי לפ"מ שפירשנו דמעיקרא כי הוי מפרש הברייתא בניסת ואח"כ באו עדים מיירי שבשעה שבאו עדי האיסור הי' הבעל ראשון חי עדיין ונאסרה על בעלה ואח"כ נודע שמת אחר נשואי בעל השני דודאי א"ש בטעמא דלא מהני ברי לי גבי איסור כהונה שכבר החזקנו בדברי העדים האוסרים ואסרנו אותה על בעלה השני מהאי טעמא שכתבנו דלא מהני ברי לי דידה להפקיע עצמה מבעלה הראשון להכי אף עכשיו שמת הבעל הראשון ואנו באין לדון רק על איסור זונה נמי לא מהני ברי לי דגלי קרא דלענין כהונה לא מהני ברי לי דידהו היכא שלא היו ב"ד יכולין להחזיק בדבריהם כמו הכא שהב"ד היו צריכין לאוסרה מפני שיעבודא דבעל:
ואפי' לפירש"י ז"ל שפי' שבשעה שבאו העדים האחרונים אמרו מיד חי הי' ומת עכשיו שלא היינו צריכין לדון כלל משום איסור א"א שהרי כבר מת ואנו צריכין לדון רק משום איסור כהונה לחוד אפ"ה לא מהני ברי לי כיון שעכשיו נתברר לנו שבשעה שניסת לא היינו צריכין להאמין לדברי' שאמרה ברי לי שהרי יש עדים שאומרים שהי' חי אז ואלו היו באין אז להעיד לא הי' מועיל ברי לי דידה משום שעבודא דבעל עכשיו נמי לא מהני לענין כהונה משום וקדשתו:
ומעתה כל הסוגי' יבוא על נכון דמעיקרא הקשה לרב מבריי' דמרמבר"י ורבנן לא קשה אברייתא דוקדשתו דאפשר לומר דרמבר"י ורבנן דסברי דבניסת ואח"כ באו עדים לא תצא משום דסברי דניסת בעדים אסורה לחזור מדרבנן אע"פ שאנוסה להכי כיון שאין הדבר נוגע לבעל שכבר נאסרה עליו ולענין איסור מהני ברי לי דידה רק מדרבנן בעלמא אסור להכי בניסת ואח"כ באו עדים ודאי דשרי משום זילותא דב"ד ובבאו עדי' ואח"כ ניסת פליגי רמבר"י ורבנן אי אוסרין בדיעבד מדרבנן משום דאיכא ב' שאומרים שלא מת אבל קרא דוקדשתו דקאי אד"ת דמותרת לחזור ומכש"כ בניסת ואח"כ באו עדים דאנוסה גמורה היא ושרי מה"ת לחזור לבעל ראשון ולא מהני ברי לי דידה לענין בעל להכי אף שנתוודע אח"כ שגם לדברי העדים שאומרים חי הי' עכשיו מת מ"מ לא מהני כיון שכבר לא הי' מועיל ברי דידהו לגבי בעל לא מהני נמי לענין איסור כהונה אבל לרב דסובר ומסתמא סובר רב דרמבר"י ורבנן נמי סברי כן] דמותרת לחזור לבעלה הראשון ואפ"ה מהני ברי לי דידה ומטעמא דכתיבנא דמהני אף להפקיע שיעבוד בעל הראשון שלא תצא משום דאלים שעבוד נשואי בעל השני שלא ניחוש לשיעבוד בעל הראשון. א"כ קשה מברייתא דוקדשתו דמוכח דלא מהני ברי לי וע"כ דמטעם איסור כהונה לחוד מהני דאדם נאמן ע"ע אלא משום שהכחישו העדים עצמן לגבי בעל ובזה לא מהני ברי לי אלמא דכיון שמותרת לחזור לבעל הראשון לא מהני ברי לי וקשה לרב דהוא סובר דאפי' היכא שמותרת לחזור מהני ברי לי ומשני איסור כהונה שאני דלעולם כרב דלא מפקינן לה מבעלה כשבאו עדי איסור והי' מועיל ברי לי דידה אף שמפקעת עצמה מבעלה הראשון והכא בהך ברייתא דוקדשתו אין הטעם כמו שסובר המקשה דלהכי אסורה לכהונה הואיל ולא היתה נאמנת לגבי בעלה אלא דקרא אשמעינן דלענין כהונה לא מהני ברי לי אע"ג דלענין איסור א"א מהני מ"מ גבי כהונה אזהר קרא לב"ד לקדשהו לפי דעתינו וכיון שאנחנו מסתפקים אם היא מותרת לו אסורה ואם הדין גבי כהונה דבספק זנות דא"א לא מוקמינן אחזקה לענין כהונה מיירי הברייתא באשה ששתי כתות עדים מכחישין עצמן אם זינתה תחת בעלה או לא ועכשיו היא פנוי' ואשמעינן קרא דכיון דהוי ספק לדידן לא מהני ברי לי דידה משום חומרא דכהונה דבעינן וקדשתו ואי נימא דמוקמינן אחזקה בספק זנות דא"א לגבי כהונה מיירי באשה שהלך בעלה למדה"י וניסת ע"פ עדים ואח"כ באו עדים ואמרו חי הי' כשניסת דבזה לא שייך לאוקמי אחזקה כמש"כ לעיל משום שהעדים האחרונים אומרים שהיא היתה א"א כשניסת לא שייך לדבריהם חזקת היתר לכהונה [דנגד חזקת היתר לכהונה איכא חזקת א"א ועוד דאיכא כנגדה חזקת חיים דבעל הראשון] וכיון דלא שייך חזקה והוי תרי ותרי אשמעינן קרא דאע"ג דבכל האיסורין אמרינן אדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים מ"מ גבי כהונה גלי קרא וקדשתו שאנו מחויבים לקדשו וכיון שאצלינו הוי תרי ותרי אנו מוזהרין להפרישן ולא אזלינן בתר ברי לי דידי' ואיבעית אימא כשבאו עדים ואח"כ ניסת דהיינו דכיון דמשום איסור הי' מועיל ברי לי ורק משום הבעל הראשון לא מהני ברי לי בזה אף מה"ת יש לחלק בין ניסת בהיתר לניסת באיסור דבניסת בהיתר שפיר אמר רב דלא תצא ולא אמרינן דלא יועיל ברי לי משום שיעבודא דבעל ראשון שכבר ניסת לשני בהיתר ומהני נשואין דידיה שלא ניחוש לבעל ראשון שכבר חל שיעבוד דבעל שני אבל ברייתא דוקדשתו כרמבר"י דנשואין דידי' כמאן דליתא דמי הואיל והוי באיסור להכי לא היתה נאמנת ע"פ דין בשעה שבאו העדים השניים ולא מהני ברי לי דידה אף לענין כהונה כיון שלא הי' מועיל לענין בעל הראשון מחמת שעבודו כמו שביארנו שאף בבאו עדים ואח"כ ניסת היתה מותרת לחזור לבעל ראשון כיון דמחמת האיסור מהני ברי לי דידה לא מחשבה כזנות במזיד וא"ש דיש חילוק אף מה"ת בין ניסת בהיתר לניסת באיסור:
וכ"ז לפום דינא דאורייתא דאקרא וקדשתו קאי וכן לרב דסובר דבניסת בעדים דמיא לאנוסה ומותרת לחזור אף מדרבנן שוה דין דרבנן לדין דאורייתא ופליגי רמבר"י ורבנן לרב ג"כ בהאי סברא בניסת באיסור אם תצא ולא מהני ברי לי דאשה משום שעבודא דבעל ראשון או לא דמסתמא סבר רב דרמבר"י ורבנן כוותי' סבירא להו:
אבל סוגיא דב"ב אזלא לדידן דפסקינן לקמן (ד' צ"א) דניסת בעדים אסורה לחזור מדרבנן א"כ ודאי דמהני ברי לי דהא לענין כל האיסורי' מהני ברי לי ומבעלה כבר הופקעה. וע"כ פלוגתא דרמבר"י ורבנן הוא רק מדרבנן דרבנן שרו אפי' בניסת באיסור דמהני ברי לי ורמבר"י דאוסר משום דמ"מ איכא תרי שאומרים לא מת יש לאוסרה על שני מדרבנן לכל הפחות ובניסת בהיתר מודה רמבר"י דשרי משום זילותא דב"ד כיון דליכא אלא איסור דרבנן מהני טעמא דזילותא דב"ד ובזה יבואו כל הסוגיות על נכון בלי שום סתירה דסוגיא דיבמות אזלא לפום דינא דאורייתא דמותרת לחזור לראשון וכן סובר רב דגם מדרבנן מותרת לחזור וסוגיא דב"ב אזלא לדידן דאסורה לחזור לראשון ולהכי מה"ת מהני ברי לי דידה ואין האיסור רק מדרבנן ושייך בזה זילותא דבי דינא:
ובמה שביארנו יש לבאר ג"כ הא דבש"ס יבמות (ד' פ"ח) דחיק טובא בטעמא דע"א נאמן בעדות אשה שמת בעלה אע"ג דאיתחזק איסורא והוי דבר שבערוה עד דמסיק דמשום עיגונא אקילו בה רבנן ובספרי פ' שופטים אמרינן לא יקום ע"א באיש אבל קם הוא בעדות אשה להשיאה דר"י ע"כ משמע מזה דהוי דאורייתא וכבר עמד ע"ז בעל פנ"י ז"ל (בפ"ב דכתובות) והנו"ב ז"ל במה"ק בדיני עגונה אבל לפמש"כ יש ליישב דוודאי לענין איסור דבר שבערוה לא מהני ע"א מה"ת דאין דבר שבערוה פחות משנים והא דדרשינן אבל קם הוא לעדות אשה מיירי שהיא אומרת שהיא יודעת שמת בעלה ורצונה להנשא לאיש א' שגם הוא אומר שיודע שמת בעלה וכיון דתרווייהו אמרי ברי לי לא איכפת לן משום איסור דבר שבערוה דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים רק שאינה נאמנת להפקיע עצמה מיד בעלה דבדבר שהוא חייב לאחרים לא מהני ברי לי. ע"ז גלי קרא דאם יש ע"א שמעיד ג"כ שיודע שמת בעלה מותרת להנשא ולענין מה שמפקעת עצמה מבעלה מהני העדאת ע"א כשר ובש"ס יבמות דאמרינן דנאמנות עד א' באשה הוא מדרבנן מיירי שהאשה או האיש הרוצה לישא אותה הם בעצמן מסתפקין במיתת הבעל ובעינן עדות משום איסור דבר שבערוה להכי בעינן תרי מדאורייתא ומדוקדק בזה לשון הספרי דקאמר לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה משום דקרא דעדות דלכל עון ולכל חטאת מיירי שמעיד דבר שהוא חוב להאיש שמעידין עליו וע"ז מסיים אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה ואע"פ שגם זהו חוב לבעלה אפ"ה מהימן:
ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה הנו"ב לשיטת הסוברים דע"א אינו נאמן בעדות אשה רק מדרבנן מהא דאמרינן בשבועות (ד' ל"ב) אר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב והכל מודים בעד מיתה שהוא פטור הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לדידה ולא אמר לב"ד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דלא אמר לדידה ולא אמר לב"ד וא"כ מדחייבינן קרבן שבועה בלא אמר לדידה ולא אמר לב"ד ש"מ דע"א נאמן מה"ת דאין לומר דמשום דמהימן מדרבנן נמי חייב קרבן שבועה דא"כ אמאי קתני במתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים הא משכחת נמי בנשים לענין עדות אשה דמדרבנן אשה נמי מהימנא א"ו דבאשה כיון דלא מהימנא מה"ת לא מחייבא קרבן שבועה ומדמחייבינן בע"א כשר קרבן שבועה בעדות אשה ש"מ דע"א מהימן מה"ת באשה:
ולפמש"כ יש ליישב דר"פ דקאמר הכל מודים בעד מיתה אזיל לטעמי' דס"ל בקדושין (ד' ס"ה) המקדש בע"א חוששין לקדושין ולדידי' ודאי דאם קידש בע"א ואח"כ בא ע"א והעיד שמת בעלה מהימן מה"ת דממ"נ אם מהני ע"א בדבר שבערוה לענין קדושין פשיטא דמהני נמי גבי מיתה מה"ת וכיון דלר"פ חיישינן לאוסרה משום דדילמא ע"א מהני בקדושין מה"ת מהני נמי להתירה ואי משום דלא מהימן ע"א להפקיע מבעלה הא ע"ז כתבנו לעיל מדברי הספרי דלענין להפקיעה מבעלה ולהתירה לינשא דרשינן אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה דנאמן להעיד שמת בעלה מה"ת והרי מפסידה כתובתה אם כתב לה כתובה מן האירוסין דלכשתנשא לאחר תטול מה שכתב לה וחייב ק"ש ועוד דמשכחת לה באשת כהן שזינתה באונס שכבר נאסרה על בעלה ובזה לא איכפת לן במה שמפקעת עצמה מרשות בעלה דלמיפק ממנו קאי ולענין איסור סובר ר"פ דחוששין לקדושי ע"א ולהכי שפיר מהימן ע"א מה"ת וחייב ק"ש ודוקא עד כשר מהימן בזה מה"ת אבל אשה אפי' בכה"ג לא מהימנא ולהכי קתני דאינה נוהגת בנשים] ומ"מ אם אמר לדידה ולא אמר לב"ד פטור דהא לא הפסידה מידי כיון שאמר לדידה והיתה יכולה להעיד בעצמה לפני ב"ד דמדרבנן מהימנא בכל גווני:
ואע"ג דבשבועות (ד' ל"א) אמר התם אמתניתין דאינה נוהגת אלא בראוין להעיד לאפוקי מאי ר"פ אמר לאפוקי מלך וראב"י אמר למעוטי משחק בקוביא וקאמר התם מ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו:
הרי דלר"פ דאמר לאפוקי מלך מחייב קרבן שבועה במשחק בקוביא אע"ג דלא אפסדי' מידי שהרי הב"ד לא היו מקבלין עדותו מחמת פסול דרבנן דידי' ואפ"ה מחייבינן לי' ק"ש מחמת דאזלינן בתר דין דאורייתא שמה"ת הוא כשר להעיד ולא העיד ה"נ נימא אע"ג דמדרבנן לא הפסידה שגם היא בעצמה נאמנת. מ"מ לפי ד"ת הפסידה שלפי ד"ת הוא נאמן והיא אינה נאמנת מ"מ נראה דהכא בעד מיתה ואמר לדידה ולא אמר לב"ד פטור מק"ש כיון שכבר אמר לה לדידה עדות המועיל מדרבנן לכל הפחות לא אפסדה מידי דהא העיד עדותו במה שאמר לדידה. ועוד דבמק"א ביארנו בטעמא דר"פ דאמר מלך אבל משחק בקוביא חייב ק"ש אע"ג דלאו בר הגדה הוא דרבנן פסלוהו הוא משום דכיון דמצי לעשות תשובה ולהעיד עדותו להכי מחייב ק"ש על שלא העיד ואע"ג דגזלן דאורייתא פטור מק"ש ולא מחייבינן לי' על מה שלא עשה תשובה ולא העיד מ"מ בגזלן דרבנן כמו משחק בקוביא חייב ק"ש:
וכה"ג מצינו בכמה דוכתי בש"ס לחלק בין דאורייתא לרבנן בסברא מועטת ובפסחים (דף מ"ח) אמרינן גבי קרבן דאי מוקצה דאורייתא לא מחלקינן בין איסור גופו לאיסור דבר אחר גרם לו ואם מוקצה דרבנן מסתבר לן דלא אסרינן באיסור דבר אחר גרם לו והכי משמע מסוגיא דיומא (ע"ד) דפריך התם אהא דאמר דלר"ל דחצי שיעור הוא מדרבנן חייל עליו איסור שבועה מהא דאמרי' במתני' אינה נוהגת אלא בראוין להעיד ואר"פ למעוטי מלך וראבי"א למעוטי משחק בקוביא אלמא כיון דמדרבנן לא חזי לא מחייב ק"ש וקשה טובא דמאי פריך מראב"י ודילמא ר"ל סובר כר"פ דמשחק בקוביא שפיר מחייב ק"ש להכי סובר נמי דחייל איסורא אח"ש משום דבתר דאורייתא אזלינן והול"ל הניחא לר"פ אלא אי סבר לה כראב"י מאי איכא למימר אבל לפמש"כ א"ש דפריך מתרווייהו דע"כ לא פליג ר"פ ומחייב ק"ש במשחק בקוביא אלא משום דמצי לעשות תשובה אבל אי לאו האי טעמא פטור מק"ש אע"ג דהוי רק פסול דרבנן וה"נ אמאי חייל איסור אח"ש כיון דאסור מדרבנן [ובמק"א בארנו דברי הרשב"א בזה]:
הדרן למילתא קמייתא דכל היכא דתרווייהו אמרי ברי לי אמרינן אדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים רק שאינם נאמנים מחמת שאין ב"ד מניחין אותה להנשא ולהפקיע עצמה מתחת בעלה וא"כ באשה שנאסרה על בעלה בזנות באונס שכבר אסורה לו ומחוייב לגרשה ובאה ואמרה גירשני בעלי מותרת להנשא למי שאומר ג"כ ברי לי שנתגרשה כיון דלא מפסיד הבעל מידי והיא נאמנת לגבי עצמה מה"ת אפילו גבי גירושין דלא עבידא לגלויי ויכולה מכחישתו לכשיבוא ויאמר לא גרשתיך מ"מ השתא מיהו מהימנא לגבי עצמה וכן הוא מהימן לגבי עצמו לישאנה וא"צ עדי גרושין כלל ונראה ודאי דמ"מ מדרבנן אסורה להנשא דהא אמרינן בכריתות (ד' י"ב) בהא דסובר ר"י אדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים לא אמר ר"י אלא בינו לבין עצמו אבל בפרהסיא לא וכן אמר התם לא אמר ר"י אלא לעצמו אבל לא לאחרים והכא הוי בפרהסיא ועוד דנ"מ נמי לאחרים שבניהם אשר יולדו להם יטמעו בישראל אע"ג דספק ממזר מותר מה"ת מ"מ לכתחילה יש לחוש ואכתי יש להסתפק דאפשר דדוקא התם שהעדים מכחישין אותה ואומרים שנטמאת אסור בפרהסיא ולאחרים אבל הכא דליכא עדים כנגדה שרי אף מדרבנן. ואף אם נימא דאיכא איסור דרבנן מ"מ בדיעבד אם ניסת נראה דאין להחמיר להוציאה מתחת בעלה אם לא נמצא עידי גירושין: