אור ברסלב
שות עונג יום טוב חלק אבן העזר › סימן קמח

שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין

חלק אבן העזר · סימן קמח

סימן קמז

ע"ד הגט שכתב מעכ"ת שמסר אי"ח ממחניכם לשליח למסור לאשתו ואח"כ הלכו שני אנ"ח דרך מחניכם וספרו לפני דיין א' שהבעל ביטל הגט לפניהם וצוה להם הדיין שיכתבו ויחתמו שבפניהם ביטל הבעל הגט וכן עשו וכתב הדיין והם חתמו ואין כת"י מקויים והלכו להם לדרכם ועלה על דעת מעכ"ת להקל בזה להתיר למסור לה הגט ולענ"ד אין מקום להקל בזה:

מש"כ כבודו דבעינן שיושיב הבעל ב"ד של ב' ויבטל הגט בפניהם ולא סגי מה ששמעו שביטל אם לא יחדם לעדים בדבר זה הנה התוס' כתבו בגיטין (ד' ל"ב) בד"ה מהו ושם (ע"ב) בד"ה ורב נחמן דמה"ת בביטל שלא בפני השליח והאשה ובלא ב"ד פי' שנים ביחד] נמי מהני והא דמשמע שם דבדלא ב"ד אף לרבי אינו מבוטל הוי רק מדרבנן משום תקנת ממזרים משום דלא ידעה ומינסבא וכיון דמשום קול בעלמא הוא אפשר דלא בעי ייחדם לעדים וכן גבי מחאה בפני שנים משום קול לא מצינו שייחדם לעדים ואמרינן בב"ב (דף ל"ח) ה"ד מחאה פלניא גזלנא כו' ולא הוזכר לשון מוסרני לכם וכן בש"ע (סימן קמ"ו) ברמ"א שכתב שלא יכתבו שמענו שמיחה משום דהוי מפי כתבם והסמ"ע כתב דלר"ת דמותר לשלוח עדות בכתב יכולים לכתוב אע"פ שלא העמידם עדים בדבר עכ"פ מבואר מדבריהם דעיקר המחאה מועיל אע"פ דלא ייחדם לזה. דכיון דמשום קול הוא וכיון שאמר לפניהם פלניא גזלנא כבר יוציאו את הקול וא"כ ה"נ בביטול אפשר לומר לשיטת התוס' דמה"ת לא בעי ב"ד רק כדי שיוציאו הקול לא בעי ייחוד עדים לזה:

ונעתיק מש"כ על דברי הש"ע אה"ע (סימן ל"ה סעיף י"ג י"ד) וז"ל עשה שליח וביטל השליחות קודם הקידושין הרי הוא בטל כו' אין לבטל אלא בפני השליח ואם בטלו שלא בפניו מבוטל עכ"ל ונ"ל שזהו לפי פשטות התוס' שכתבנו לעיל דמה"ת בטל הגט אף אם בטלו שלא בפני השליח ובלא ב"ד והא דמשמע שם דבלא ב"ד אף לרבי אינו מבוטל הוא רק מדרבנן בעלמא משום תקנת ממזרים דחיישינן דלמא לא ידעה ומינסבה וא"כ איכא למימר דתקנה זו לא היתה רק גבי גט דאיכא חששא דלא ידעה ומינסבא אבל גבי קדושין אוקמינן אדאורייתא ומהני ביטול שלא בפניו אבל להתוס' בגיטין (דף ל"ג) ד"ה ר' סבר שכתבו וז"ל דיכול לבטלו בפני א' [מהעשרה] אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ כיון שלשליח עצמו אומר שהוא מבטלו הוא מבוטל א"נ אפי' לא מהני בלא שנים מ"מ יכול לבטל זה שלא בפני זה ואי בטלה כולה אפי' ר' מודה דאינו מבוטל אפי' בדיעבד כדפרישית לעיל וכו' בפני שנים ביחד לר"נ הוא דמבוטל עכ"ל וצריכים אנו למשכוני נפשין שלא יהא דבריהם סותרין וצריכין אנו לומר דמש"כ למעלה שהוא רק מדרבנן משום תקנת ממזרין היינו שתקנו שלא יועיל ביטול עד שיהא בפני ב' ביחד אבל ביטול בפני אחד מה"ת לא מהני משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ולקמן נבאר אי"ה דיני נאמנות הע"א בזה] עכ"פ דעת התוס' דמדרבנן בעינן שנים ביחד משום תקנת ממזרים אבל הר"ן ז"ל כתב וז"ל הא דבעי שנים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים והביא ראיה מהא דאותיבו קרי באודנייכו דאע"ג דמוכחא מילתא שהוא מבטלו כיון דליכא עדים לא חשיב ביטול ומלשונו משמע דמה"ת לא חשיב ביטול בלא שנים ואף מדרבנן לא בעינן שנים רק כדין עדות דעלמא ואין אנו צריכין למ"ש התוס' שגם קודם תקנת ר"ג היה תקנה להפקיע הקדושין אם ביטל שלא בפני שנים ביחד אלא דמה"ת בעי שנים משום דבר שבערוה כמו עיקר הקדושין דבעי ב' עדים אפי' שניהם מודים בדבר והרמב"ן ז"ל בחידושיו כתב וז"ל תמהני אמאי לא מהני ביטול בינו לבין עצמו ולמה בעי דוקא ג' או ב' וי"ל שהדין נותן כיון ששליחות השליח בפניו היה **(הגה"ה ועיין במק"א שהבאנו בשם בה"ג שהגט צריך לצאת מיד הבעל ליד השליח ואינו יכול לשלוח שלא בפניו שיטול הגט ומדברי הרמב"ן אנו משמע ג"כ כדברי הבה"ג:)** אין מבטלין אותו שלא בפניו דלא אתי דיבור שלא בפניו שהוא גרוע ומבטל דיבור בפניו כענין שאמרו מילתא דמיתעבדא בי עשרה צריכא עשרה למישלפי והיינו נמי דאמרי' אותיבו קרי באודנייכו כו' אע"ג דודאי קא מבטל ליה כיון דלא שמע לא בטל ואפשר דמ"ד בפני שנים דינא קאמר דלא הוי ביטול דהוי דבר שבערוה ואינו פחות משנים אבל מ"ד בפני שלשה דמעיקרא היו חוששין משום תקנת ממזרין ואתא ר"ג וחשש נמי לתקנת עגונות עכ"ל הרמב"ן ז"ל, וכוונתו בתי' הראשון דאם מבטל בפני השליח והאשה אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור אבל שלא בפניהם לא אתי דיבור דשלא בפניו ומבטל דיבור דבפניו להכי בעינן ב"ד ודיבור שבפני שנים אלים לבטולי אף דיבור שבפניו [ותירוץ השני של הרמב"ן הוא ממש כמו שבארנו בדברי הר"ן]:

ולדבריו ז"ל צריך לומר דגם הא דקא מיפלגי ר"י ור"ל בקדושין (דף נ"ט) באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' וחזרה בה בתוך ל' דר"י סובר אתי דיבור ומבטל דיבור מיירי נמי בחזרה בו בפניו דוקא או שלא בפניו ובפני ב"ד דבל"ה לא אתי דיבור שלא בפניו ויבטל דיבור שבפניו אבל רש"י כתב התם גבי נתן רשות לשלוחו לתרום וכן גבי היא שנתנה רשות לשלוחה לקדש עצמה דמיירי בין בפניו בין שלא בפניו וצ"ל דסובר ג"כ כשיטת התוס' בגיטין דלר"י אתי דיבור ומבטל דיבור אפי' שלא בפניו והא דבעי ביטול בפני שנים או בפני שלשה הוא רק מפני תקנת ממזרים או תקנת עגונות [או כמ"ש הר"ן והרמב"ן בתי' השני] וכן פירשו התוס' שם בקידושין בהא דנתנה רשות לשלוחה לקדשה דמיירי דוקא שלא בפניו דבפניו ודאי דמצי הדרא בה דאטו משום שאמרה לו להתקדש לא מצי הדרא בה ובזה לא הוי פליג ריש לקיש כלל:

ובאמת שדברי התוס' תמוהים מאוד דאם נימא דבפניו מודה ר"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור א"כ מאי מקשה לר"ל ממתניתין דהשולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח וא"ל גט שנתתי לך בטל הוא ה"ז בטל ומאי מקשה הא שם היה בפני השליח ודוחק לומר שסמך אסיפא דמתני' דהיה עושה ב"ד במק"א ומבטלו אלמא דיכול לבטלו אפי' שלא בפני השליח ואע"ג דשם איכא ב"ד מ"מ הא התוס' קיימי בשיטתם דהב"ד לאו לאחזוקי כח הביטול הוא רק לאפוקי קלא ומשום תקנת ממזרים דזהו דוחק לומר כן דסמיך אסיפא דמתניתין שלא הוזכר כאן כלל ומצאתי למהרש"א ז"ל שהרגיש בזה וכתב דעיקר קושיית הש"ס הוא מבבא דשלח אחריו שליח שזה מקרי שלא בפניו ולענ"ד ז"א דודאי ג"ז נקרא בפניו לפי מש"כ התוס' הטעם דבפניו מודה ר"ל משום דאטו משום דא"ל תהוי שלוחי לקדשני לא מצי הדרה בה א"כ מה לי אם חזרה בה בעצמה או ששלחה לו ע"י שלוחה כיון שהגיע הדברים לשליח הראשון ודאי דמצי הדרה בה:

ונ"ל לבאר קושית הש"ס לשיטת התוס' דהכי פריך דהא טעמו דר"ל דאמר לא אתי דיבור ומבטל דיבור אמר בירושלמי משום דסובר דאין השליחות מתבטלת בדברים ושם פריך עלה ממתניתין דהשולח גט לאשתו דהדא פליגי אר"ל ומשני שאני ב"ד שכחן מרובה הרי דלר"ל אין השליחות מתבטלת ברצונו ודיבורו לחוד אלא דבעי לזה כח ב"ד יפה ולר' יוחנן מתבטלת בדברי' בעלמא דברצונו תליא מילתא רק דבעינן שיוציא הדברים בפיו משום דדברים שבלב אינן דברים והנה הר"ן ז"ל כתב (בפ"ק דפסחים) שאם אומר לשלוחו צא והפקר נכסי לא מהני עיי"ש דלא מהני שליחות לדבר שאין בו מעשה רק דברים בעלמא. מיהו ודאי דזה שייך רק בצא והפקר נכסי שהשליח צריך לעשות פעולה להפקיר נכסיו להכי אמרינן שפיר דלא מהני פעולת השליח בדבר שאין בו מעשה רק דיבור בעלמא אבל בביטול הגט לר"י דאין שום ענין נגמר ע"י השליח רק שהמשלח מגלה דעתו שאינו רוצה בגט בזה מהני גם אם מגלה דעתו ע"י שליח כיון שאין השליח עושה פעולה חדשה בזה והשתא שפיר קא מקשה ר"י לר"ל מבבא דשלח אחריו שליח דבשלמא לדידי דהשליחות מתבטלת בדברים בעלמא אף שלא בפניו הוא משום דכיון דלא ניחא ליה בקדושין או בגירושין השליחות מתבטלת בעצמה, א"ש הא דיכול לבטל ע"י שליח שעצם הביטול אין בו שום פעולה חדשה שנאמר עליו מילי לא מימסרי לשליח דהשליח לא מידי קא עביד רק שמודיע דעתו של המשלח שרוצה שתתבטל שליחות הראשונה אבל לר"ל דסובר דאין אדם מבטל שליחותו בדברים שלא בפניו ובעי כח ב"ד יפה לבטל השליחות שלא בפניו וכלשון הירושלמי דשניא היא ב"ד. א"כ איך יכול לשלוח שליח לבטל השליחות כיון דביטול השליחות שלא בפניו הוי פעולה חדשה עד דבעי ב"ד א"כ איך יכול לעשות שליח ע"ז הא ביטול הגט מילי בעלמא הוא ומה איכא בין צא בטל גיטי ובין צא והפקר נכסי תרווייהו כי הדדי נינהו א"ו דביטול השליחות מהני שלא בפניו ולא בעי ב"ד כלל רק מיד שאמר שרוצה שיתבטל הוא מתבטל מאליו ולהכי יכול לבטל ע"י שליח ג"כ ולא מיבעיא אם ביטל השליחות ושלח את השליח רק להודיע להשליח הראשון דמהני אלא אפי' אמר להשליח השני צא ובטל גיטי נמי מהני דאף דבדיבור דצא ובטל גיטי אינו מתבטל עדיין דקי"ל כאביי דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא וחל עיקר הביטול בשעה שהשליח השני מבטלו בפני השליח הראשון מ"מ לא דמי לצא הפקר נכסי דעיקר ביטול הגט אין בו פעולה חדשה שלא יוכל להמסר לשליח, זהו מה שנ"ל בביאור שיטת התוס':

אבל לפי שיטת הרמב"ן ז"ל שכתבנו לעיל איכא למימר איפכא דעיקר פלוגתת ר"י ור"ל הוא בפניו אבל שלא בפניו כיון דבלא"ה אינו מתבטל אלא בב"ד וכח ב"ד יפה כדברי הירושלמי ובזה לכ"ע אתי דיבור ומבטל דיבור ועיקר פלוגתת ר"י ור"ל הוא בפניו שהוא מבטלו בלא עדים ובלא ב"ד ובזה פליגי אי אתי דיבור ומבטל דיבור והש"ס דפריך לר"ל דאמר לא אתי דיבור ומבטל דיבור ממשנה דהגיע בשליח התם פריך מביטול שבפני השליח דביטול שבפני השליח הא לא בעי ב"ד איך מועיל לבטל נתינת הגט ליד השליח ומשני דנתינת גט ליד שליח לאו כלום הוא וחשיב רק דיבור בעלמא להכי מהני ולא בעי ב"ד אבל ביטול שלא בפני השליח בעי ב"ד אף לרבי יוחנן דלא אלים דיבור שלא בפניו לבטל דיבור שבפניו כמש"כ הרמב"ן ז"ל וזהו כוונת רש"י ז"ל בקדושין שם שכתב גבי לא בא אחר וקדשה עצמה וחזרה בה בין בפניו בין שלא בפניו משום דהוקשה לרש"י ז"ל מאי מקשה לר"ל ממשנה דגט דר"ל מיירי שחזרה שלא בפניו ולא אתי דיבור שלא בפניו ומבטל דיבור דבפניו ובגט הא מיירי בהגיע בשליח להכי הוסיף רש"י ז"ל דר"ל סתמא קאמר לא קדשה עצמה וחזרה משמע אפילו בפניו ושפיר מקשה מגט ולפ"ז לא איתותב ר"ל אלא במה דאמר אינה חוזרת בפניו אבל שלא בפניו לא איתותב דשלא בפניו אינה מתבטלת רק בפני שנים:

ולכאורה יש להקשות לשיטת רש"י דלר"ל אפי' בפניו אינו יכול לבטל א"כ אמאי מקשה ממשנה דהשולח גט ולא מקשה ממשנה הקודמת השנויה בפ"ק האומר תן גט זה לאשתי וש"ש זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור ולר"ל אמאי יחזור הא לא אתי דיבור ומבטל דיבור ונ"ל דלא קשה מידי דאפשר לומר דלעולם אין השליחות בטל ואם רוצה השליח למסור אפי' אחר חזרת האדון נמי יכול למסור שאין השליחות מתבטלת ומתניתין דקתני אם רצה לחזור יחזור היינו דאם אין השליח רוצה למסור ולעבור על חזרתו מהני חזרה דאדון לפי שלא נתגרש האשה עדיין ולא נשתחרר העבד ואשמעינן ר"מ דלא כחכמים דאמרי דבשיחרור הוי זכות ומשחררו מיד בקבלתו לשיטת התוס' אלא דהוי חוב מה שמשתחרר ויכול לחזור בו ואף שאם השליח רוצה למסור יכול למסור לו לר"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור מ"מ אם השליח רוצה לעשות רצון האדון שלא ליתן להעבד אינו משוחרר במה שקבל להעבד השטר שיחרור דהאדון משום דהוי חוב ואין חבין לאדם שלא בפניו ומיושב שיטת רש"י דלר"ל גם בפניו אמרינן דלא אתי דיבור ומבטל דיבור:

ובדברים אלו זכינו ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דבקדושין (דף נ"ט) איתביה ר"י לר"ל מתרומה דאם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ומשני רבא כשקדם ותרם ובירושלמי מוקי לה תיפתר כגון שאמר לו לך וקבע מן הצפון וקבע מן הדרום והר"מ פסק אם הרשה עבדו או שותפו לתרום והלכו לתרום וביטל שליחותו מקודם אין תרומתו תרומה [והיינו טעמא דאף דבשאר שליח אין זה קפידא לבטל התרומה מ"מ בזה שביטל השליחות רק שאין בכחו לבטל מחמת דלא אתי דיבור ומבטל דיבור וזהו דוקא אם עשה השליח כדיבור הראשון ממש בלי שום שינוי קצת אבל אם לא עשהו כדיבור הראשון ממש בזה חלה ביטולו שפיר ולא שייך לא אתי דיבור ומבטל דיבור:

דהא לא נעשה כדבור הראשון דכיון דעיקר הא דלא מהני ביטול הוא משום דלא אתי דיבור ומבטל דיבור ואם שינה קצת ממילא חל דיבור השני כמו שביאר גם הר"י קורקס] והקשו המפרשים ז"ל דהא האי תירוצא דשינה מוקי בירושלמי לר"ל ואנן בעינן למיפסק כר' יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור ובלא שינה נמי אין תרומתו תרומה אבל לפי דברינו א"ש דבאמת מיותר מש"כ הר"מ והלכו לתרום ולשון זה ליתא במשנה כלל ואין דרכו של הרמב"ם ז"ל להוסיף דברים:

עכ"נ דבאמת רבי יוחנן דאותביה לר"ל וסובר דלהכי אמרינן אין תרומתו תרומה משום דאתי דיבור ומבטל דיבור היינו דוקא אם ביטל בפני השליח אבל שלא בפניו לא מצי לבטל כמו גבי גט דשלא בפניו בעי שנים ובפניו א"צ שנים וזהו מן הדין כמש"כ הרמב"ן דלא אתי דיבור דשלא בפניו לבטל דיבור דבפניו והנה הירושלמי משני תירוץ זה לר"ל ולר"ל הוצרכנו לתרץ זה אף בביטל השליחות בפני השליח דהא סובר לא אתי דיבור ומבטל דיבור ואנן קי"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור ובפניו יכול לבטל אף שלא שינה השליח ולא הוצרכנו לאוקמי מתניתין ששינה השליח מ"מ הדין שלמדנו מדברי הירושלמי לר"ל דבאמר לו לתרום מן הצפון ותרם מן הדרום הוי שינוי הוא דין אמת ונ"מ לענין אם ביטל שלא בפניו דגם לדידן דקי"ל כר' יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור מ"מ דיבור דשלא בפניו לא מבטל דיבור דבפניו ובשינה השליח ותרם מן הדרום שפיר מתבטלת השליחות משום השינוי והוצרך הר"מ ז"ל להביא אוקימתא דירושלמי משום דגם לדידן דקי"ל כר"י נ"מ לענין ביטול שלא בפניו דמודה בזה ר"י דאינה מתבטלת בלא שינוי ובשינוי כל דהו מתבטלת ומדויק היטב לשון הרמב"ם ז"ל לנכון שכתב האומר לשותפו ולבן ביתו לתרום והלכו לתרום והוסיף תיבת והלכו דבלא הלכו אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור אפי' בלא שינוי משום דקי"ל כר' יוחנן אבל בהלכו לתרום בזה אמרינן לא אתי ביטול דשלא בפניו ומבטל דיבור דבפניו להכי אם אין כאן שינוי תרומתו תרומה. אבל אם שינה כגון שקבע לו בצפון ותרם מן הדרום אע"ג דבלאו ביטול אין זה שינוי מ"מ בביטול מהני האי שינוי דלא נימא לא אתי דיבור ומבטל דיבור [ואפי' אם נימא דמתניתין נפרש כפשטיה לדידן דקי"ל כר' יוחנן דמיירי בביטל בפניו אבל הר"מ הוצרך להשמיענו האי אוקימתא דירושלמי בהלכו השלוחים דבזה לא אמר ר"י לא אתי דיבור ומבטל דיבור בזה תליא בשינוי ולא הוצרך לבאר האי דינא דבפניו מצי מבטל ושלא בפניו בעי ב' שסמך על זה שכבר ביאר בדיני גיטין דיני ביטול השליחות רק שהוצרך להורות לן האי אוקימתא דירושלמי דאף דלא הוי ביטול מ"מ אם שינה קצת שפיר הוי ביטול]:

ולפי מה שביארנו מש"כ המחבר ואי ביטלו שלא בפניו הרי הוא בטל אם בטלו שלא בפני עדים נראה דלשיטת התוס' דגטין [וכמו שבארנו] והר"ן לא מהני ואף לתי' הראשון של הרמב"ן י"ל דמדאורייתא לא מהני ביטול דשלא בפניו אלא בפני שנים ומ"מ אף לתי' הראשון של הרמב"ן וכמו שביארנו מ"מ יחדום לעדים אפשר דלא בעינן ועוד דמאן לימא לן שלא אמר להא"ח שיודיעו לו דרך לכתם על חעלמא כי הוא ביטל הגט:

ומש"כ כבודו כי לא העידו בפני ב"ד והוי עד מפי עד ולא מהני כלל, תמהני הא אמרינן בקדושין (דף י"ב) והאיכא סהדי באידית דידעי דבההוא יומא הויא ביה שו"פ:

ומסיק שם אם הקילו בשבויה נקיל בא"א וכתבו התוס' דמיירי שיצא קול שיש עדים באידית או במדה"י והר"ן כתב דמיירי בקול דלא איתחזק בב"ד דבאיתחזק בב"ד חוששין כדאיתא בגיטין (דף פ"ט) וכאן מיירי בלא איתחזק ואפ"ה חוששין כיון דבודאי קדשה רק שאין אנו יודעין אי שו"פ להכי חוששין וקול דאיתחזק בב"ד מיקרי שבאו פלוני ופלוני ואמרו שמעו מפלוני והיינו שבאו לב"ד ב' עדים כדאיתא בשו"ע ובנד"ד אף דמיקרי קול דלא איתחזק בב"ד שבאו לב"ד רק עד א' לחוד עכ"ז חוששין דמה התם דהוי ספק בקדושי חוששין כש"כ כאן דהיא בחזקת א"א דחיישינן לקלא עד שיתברר הדבר בעדים והרשב"א ז"ל פי' בחידושיו הא דאמרינן בש"ס משום תקנת עגונות לא שיבטל באמת אלא שיצא הקול שביטל והוא ביטל באמת אחר הגירושין והיא תחוש לקלא שמא ביטל קודם גירושין ולא תנשא בחנם עיי"ש הרי דמשום קול בעלמא לא תנשא ועוד דלדעת ר"ת וסייעתו שולחין העדים כתבם לב"ד ומדאורייתא א"צ קיום ב"ד כלל ומי יקל ראש נגד ר"ת וסייעתו דעדות שבכתב הוי עדות מעליא ואפשר עוד לומר דלהכי קתני במתניתין בראשונה הי' מושיב ב"ד במק"א וקרי ליה ב"ד מפני שיכולין לכתוב עדותן וכמש"כ התוס' בב"ב (דף מ) גבי מחאה שהקשו לפי שיטת רש"י ז"ל דהא הוי מפי כתבם דהא לא נעשה מדעת איזה מתחייב ותירצו דתקנת חז"ל הוא שיכולין לכתוב וקיום שטרות נמי משום דמעשה ב"ד הוא וכל מעשה ב"ד נכתב שלא מרצון המתחייב עכ"ל, וכן בפרוזבל היתה תקנת חכמים שיכתבו וקרו להו ב"ד כדאיתא בגיטין שם ואפשר דה"נ להכי קרי להו ב"ד שיכולין לכתוב עדותן, ובפרט אם נאמר כפשטות התוס' (בר"פ השולח) דמדאורייתא אפי' ביטול בפ"ע נמי מהני כיון שאינו רוצה לגרשה ורק רבנן אפקעינהו לקדושין מינה משום תקנת ממזרין קודם תקנת ר"ג ותיקנו שיהא הביטול בפני ב' דוקא [ועיין תוס' ד"ה מ"ד שנסתפקו אם לחומרא הוי גט מעליא אף שביטלו בפ"ע] ותקנו בפני ב' כדי שיהא קול ולא תנשא עיי"ש שכתבו כן כמה פעמים (והארכנו בזה במק"א) א"כ כיון דעיקר התקנה הוי בפני ב' כדי שיצא קול נתנו להם רשות לכתוב עדותם כמו גבי מחאה כדי שיצא הקול ויתבטל הגט:

ועוד נ"ל לפמש"כ הרשב"א בחידושיו לגיטין (דף פ"ג) בסוגיא דאומר אמרו לעדים שיכתבו ולעדים ויחתמו דכשר ולא הוי עד מפי עד משום דחד לא מהימן אבל תרי דמהימני לומר שהבעל צוה לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו א"צ להעיד הדבר בב"ד דע"י אמירתם עדיין לא נגמר שום מעשה רק שאומרים שהבעל צוה לכתוב אין בזה דין עד מפי עד א"כ נראה דה"ה עדים המעידים שאמרו להם ב' שהבעל ביטל הגט נמי אין בזה דין עד מפי עד שהרי לא נתגרשה עדיין רק שהעדים אומרים שלא יתנו לה ומה לי אם אומרים בשם הבעל שצוה ליתן לה ומה לי אם אומרים שהבעל מיחה שלא ליתן לה בתרווייהו לא שייך עד מפי עד ואין אנו צריכין בזה הגדת עדים בב"ד ונראה דאפי' חד נמי מהימן אם אומר שביטל הבעל הגט בפני שנים דע"א נאמן לאסור באיתחזק איסורא והתם באומר אמרו דלהיתר קאתי בעי שישמעו מפי שנים ובביטול הגט דבאין לאסור באיתחזק איסורא חד נמי מהימן ומש"כ התוס' והר"ן בגיטין דבעי שנים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים בארנו במק"א] ולחוש שלא ליתן הגט חד נמי מהימן ואף דאמרינן אין ערעור פחות משנים הא אמרינן בקידושין (דף ע"ג) ה"מ היכא דאית ליה חזקה דכשרות אבל גבי חיה דליכא חזקה דכשרות ערעור חד נמי מהני ובגיטין (דף ט') דאמרינן נמי ערעור חד לא מהני משום דעדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי אבל הכא דאיתתא בחזקת איסור עומדת מהני ערעור דחד שלא למסור הגט ובפרט במילתא דעבידא לגלויי ובפרט שאין אנו צריכין לכ"ז דקי"ל דחוששין לקול דלא איתחזק בספק קידושין כ"ש בספק ביטול הגט:

ומה שרצה לצרף סברת הרשב"א דלגוף הגט לא מהני ביטול כלל אתמהה דמה ענין זה לכאן הלא מבואר בטור וב"י ובכל הראשונים דבסתמא אם מבטל הגט כוונתו על ביטול השליחות רק שאם אמר בהדיא שמבטל הגט בעצמו ואח"כ חוזר בו ורוצה לגרש בו ועיין בר"ן שפירש דאפי' ביטול הגט בהדיא מפרשינן ליה דקאי אשליחות משום דהגט אינו מקבל ביטול ומזה הוכיח דלא כהר"מ ז"ל עיי"ש] בזה נחלקו הראשונים והרמב"ם אי מצי לגרש בו אבל סתם ביטול הוא ביטול השליחות ובמה נשתנה ביטול הזה מכל הביטולין ומה שרצה לצרף דהוי זכות להאשה וזכין לה הגט ולא מהני ביטול ופלפל בזה בדברי הרי"ף, תמהני דכל היכא דזכות הוא לה הא בעינן שהשליח יכוין לזכות לה [כמש"כ הר"ן בהדיא שם] וכאן מי ידע השליח לזכות לה קודם הביטול והוא לא נעשה שליח לזה כלל והבעל עשאו שליח להולכה בפירוש כפי הנוסח שנהגו מסדרי גיטין ותיכף כשיגיע גט זה לידה תהא מגורשת א"כ כיון שהבעל אומר בפירוש שעושה אותו שליח הולכה איך אפשר לזכות הגט עבורה בלא דעת הבעל ובפרט שהשליח אמר בפירוש שנעשה שליח להולכה וגם איך אפשר להחליט הדין שזהו זכות לה והלא כמה אנ"ח נושאין נשים ודרים עמהן כדכה"א ואף שהיא צווחה אז שרוצית להתגרש כבר אמרינן בירושלמי (בפרק התקבל) הגע עצמך שהיא צווחת להתגרש אמרינן שמא חזרה בה היינו שמא ברגע שנמסר הגט להשליח חזרה בה ואף כאן מאן לימא לן דהוי זכות:

ומה שפלפל כבודו בדין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכאן הרי נשבע הבעל שלא יבטל הגט כמו שנוהגין בכל ב"ד, נ"ל שאין זה ענין לכאן כלל להא דא"ע לא מהני, דזה לא שייך אלא היכא שאנו רוצין לקבוע ענין ע"י מעשיו כמו בגזל וריבית דאמרינן שקונה הממון ונכנס לרשותו או מכירת מעשר או חלות תרומה מן הרעה על היפה כדאיתא (בפ"ק דתמורה) דבכ"ז שייך למימר כיון דעבר אמימרא דרחמנא אין מעשיו מועילים כלום אבל ביטול הגט אין נקבע ע"י ביטולו ענין חדש רק שהוא מגלה דעתו שאינו רוצה עוד בשליחות זה ובמחשבה בלב נמי הוי סגי אם חזר בו רק שדברים שבלב אינן דברים להכי בעינן שיוציא בשפתיו מה שבלבו ותקנו חכמים שיהא בפני עדים ג"כ משום תקנת ממזרין אבל עיקר כח הביטול הוא רק מה שמגלה דעתו ורצונו שחוזר בו מהשליחות אבל אינו נקבע ע"י הביטול ענין חדש להכי לא שייך הכא אי עביד לא מהני וכ"כ התוס' בבכורות (דף ל"ד) ד"ה ומי גבי צורם אוזן בכור דהוי קנסא וז"ל ואפילו לרבא דאמר מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני מ"מ הכא שרי מדאורייתא דהא יש בו מום והאי גברא טהור הוא עכ"ל וכוונתם דהטלת המום אינו עושה מעשה רק דממילא כיון שהוא בעל מום א"א להיות בקדושתו וכן גבי קוצץ בהרתו אין נקבע מעשה ע"י קציצתו רק שאין בו נגע ולא שייך לאמר בכה"ג אי עבד לא מהני וזה ברור:

תוכן העניינים

שות עונג יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה