שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק אבן העזר · סימן קמז
ומעשה בא לידינו שנשלח גט לאשה אחת מאמעריקע על הבידואר וכשהגיע הגט לפה והגידו להשליח שיש על הב"ד גט שלוח אליו למסור להאשה אמר שאינו רוצה להיות שליח הגט ולא לקח הגט לידו והי' מונח הגט שנתקבל על הב"ד אצל הרב ואח"כ הפצירה בו האשה ונתרצה לקבל הגט ולהיות שליח ולמסור להאשה ודנתי אם יכול להיות שליח אחר שמעיקרא אמר שאינו רוצה:
ונראה לי ברור שאין בזה קפידא ויכול למסור הגט ליד האשה ותתגרש בו וכמש"כ לעיל דאף אם אין מתרצה בתחילה ומתרצה אח"כ נמי מהני וכמ"ש דוודאי באומר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי ושמע אחד ואמר שאינו רוצה לכתוב וחזר בו ואמר שרוצה יכול לכתוב ונהי דאם הבעל הי' כאן ונותן הגט להשליח והשליח אינו רוצה להיות שליח והלך הבעל ואח"כ נתרצה לזה השליח להיות שליח ולקחו מעצמו במקום שהי' מונח ומסרו להאשה דבזה נראה דלא הוי גט משום כיון דהשליח אמר להבעל שאינו רוצה להיות שליח שוב לא גמר הבעל בדעתו לעשותו שליח שהרי לא יכול לכופו להיות שליח וגמר בדעתו לעשות שליח אחר ושוב לא מהני מה שחזר השליח ונתרצה כיון שכבר נשתנה דעת הבעל מלעשותו שליח דאף דלגבי ביטול שליחות בעינן ביטול גמור בפיו וגם בלשון המועיל כדאיתא כ"ז בר"פ השולח (דף ל"ב) דאם אמר אינו מועיל אינו מתיר לא מהני מ"מ זהו דווקא אחר שנעשה שליח ונתרצה בזה ונגמר עשיית השליחות אז לא מהני אם אמר הבעל לשון שאינו מועיל אבל הכא שלא קיבל עליו עדיין השליח כח השליחות כיון שחזר בו הבעל בלב נמי סגי ולא מהני מה שאח"כ נתרצה השליח כיון שהבעל כבר שמע ממנו שאינו רוצה מסתמא אף הוא חוזר בו ויגרש ע"י שליח אחר וכ"ז כשהבעל כאן ושומע מן השליח שאינו רוצה להיות שליח אבל בעובדא דא שהבעל אינו פה ולא שמע כלל מהשליח שמסרב מלהיות שליח ולא נשתנה דעת הבעל מהני אם חוזר השליח ונתרצה:
וראיתי להגאון בית אפרים ז"ל באהע"ז (סי' פ') שכתב באחד שצוה לכתוב גט לאשתו ע"י כתב ולא רצה השליח ואח"כ נתרצה ודן שם אם מהני מה שצוה ע"י כתב. וכתב עוד דמלבד זה נראה דאין כאן שליחות לפי שכל שליח שלא נתרצה בשעה ששמע השליחות בטל השליחות ואף אם אח"כ הוא חוזר ורוצה השליחות לעשות לא מהני וכן מבואר בס"ג שבשעת עשיית השליחות יאמר השליח בלב שלם גמרתי לעשות דבר זה וראיתי בשו"ת פ"י שכתב שדין זה לא נמצא בטור ושו"ע בדיני שליחות וכו' ובוודאי כתב רק לרווחא דמילתא ולדינא אינו מעכב כיון שמזמינים אותם בשביל זה שם עם הבעל והעדים וכתב שטעות הוא שיצא לו לרב המסדר וכו' ודבריו נכונים אך עם כ"ז אין הדברים אמורים אלא בענין שא"צ השליח להוציא בשפתיו שנתרצה לשליחות זה אלא בסתמא קיבל השליחות עליו וכמש"כ השבו"י אבל אם בפירוש לא נתרצה בשליחות פשיטא דלא מהני מה שעמד אח"כ מעצמו ועשה השליחות ודבר זה מבואר בגיטין (דף ס"ג) הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי וכו' אפילו הגיע הגט לידה אינה מגורשת משום דעקר השליח לשליחותו לגמרי דאמר שליח לקבלה הוינא שליח להולכה לא הוינא ופירש"י דעקר לשליחות לקבלה א"נ אמליך ואמטה לה לאו גיטא הוא דמעיקרא לא קיבל עליו להיות שליח להולכה כו' עי"ש וכן פסקו כל הפוסקים ועיין בחידושי הרשב"א שם שכתב ואע"ג דמטא גיטא לידה לא מיגרשא דהוי לה כטלי גיטך מע"ג קרקע דהא שקלי לי' לא מבעל ולא משליח הבעל עכ"ל וא"כ פשיטא דבנ"ד דהוי עובדא שאחר שהגיע הכתב לראשי הקהל דק"ק סטשוב שהם יתנו הגט דחו אותו באמת הבנין שבידם והשיבו לו תשובה שאם רוצה שיוגמר ענין הגט אזי יבוא לפני הב"ד הסמוך וכתורה יעשו הרי הדבר מפורש שעקרו שליחותם ושוב אינו מועיל מה שמתרצים עתה להיות שליח כיון שהשיבו לו שאין רצונם להיות שלוחיו ע"ד זה וכיון שבטל מינוי שליחות הראשון סר כחם והיו כאחד האדם ואין רשאים לכתוב גט וליתן כלל עכ"ל בית אפרים ז"ל:
אבל לענ"ד ז"א דודאי אם לא נתרצה מתחילה ונתרצה אח"כ נמי מהני היכא דהבעל אינו בפנינו ואינו יודע מזה שהשליח אינו מתרצה כמו שבארנו והראי' שהביא מהא דגיטין מהא דאמרה הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי והוא אמר הילך כמה שאמרה דלא הוי גט אף אם אח"כ מסר לידה משום דעקר לשליחותו לאו ראי' היא כלל דהתם כיון שהבעל שמע מהשליח שהאשה אמרה התקבל לי גיטי הרי הוא רואה שהשליח רוצה להיות שליח לקבלה אף הוא אינו גומר בדעתו לעשותו שליח להולכה ומאי מהני הא דלשון הילך כמו שאמרה משמע שמסכים לרצונה והיא אמרה לשון הולכה כיון שרואה שהשליח רוצה בקבלה שהיא טרחא מועטת אף הוא מכוין לקבלה ואם השליח מתרצה אח"כ בהולכה לא מהני כיון שהבעל בשעת נתינת הגט לידו לא כיון להולכה ונתנו לקבלה והוא אינו יכול לעשות שליח לקבלה אבל היכי שהבעל לא שמע ממיאונו של השליח ואח"כ נתרצה השליח מהני דלא בעינן שיתרצה תיכף בשעת נתינה לידו אלא כשמתרצה אח"כ נמי מהני דהא גבי שליח לא בעינן נתינה מיד הבעל לידו ממש אלא אפילו אמר טלי הגט מעג"ק והוי שליח להולכה נמי מהני להכי מהני מה שמתרצה אח"כ:
אלא שלכאורה יש ראיה לדברי בעל ב"א ז"ל מדברי הש"ס שם (דף ס"ג) דפריך ארב מהא דתנן האומר התקבל גט זה לאשתי או הילך גט זה לאשתי אם רצה לחזור בו יחזור טעמא דרצה הא לא רצה הוי גט ואמאי הא בעל לאו בר שוי' שליח לקבלה הוא אלא אמרינן כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר תיגרש כל היכא דמיגרשא ה"נ כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר תיגרש כל היכא דמיגרשא ומשני הכי השתא התם אדם יודע שאין שליחות לקבלה וגמר ונתן לשם הולכה הכא טעי ע"כ, ופרש"י ז"ל דלרב אשי נמי דאוקי טעמא דר"נ משום דמעיקרא עקרי' שליח לשליחותו שפיר מתרצה בהכי כדמתרצינן דטעמא דמתניתין משום דהתקבל והולך קאמר ומתחילה נעשה שלוחו ולא איצטריך לי' למנקט הכא טעי אלא אליבא דלישנא קמא דטעמא דרב משום דאדיבורא דידי' סמיך עכ"ל רש"י ז"ל וא"כ הרי הוא מבואר מדבריו ז"ל דלרב אשי דאמר דטעמא דרב משום דעקר שליח לשליחותו אינה מגורשת אפילו אם לא טעה הבעל להיות בדעתו שהאשה עשתה שליח לקבלה אלא אדיבורה דידה סמיך ואומר בלבו שיכול להיות שהיא אמרה הבא לי גיטי והשליח שינה לאמר התקבל לי גיטי ומצידו נכון להיות כמה שאמרה אפ"ה לא הוי גט משום דעקר שליח שליחותו ולא מהני מה שהבעל מסכים שיהי' שליח להולכה משום שכיון שלא נתרצה השליח בתחילה לא מהני מה שמתרצה אח"כ כדברי הב"א:
ואכתי נ"ל דמסתבר לאמר דלא איכפת לן במה שהשליח אינו מתרצה בתחילה אם מתרצה אח"כ והתם דאינה מגורשת לאו משום מיאונו של השליח בשעת נתינה הוא אלא משום לתא דבעל והיינו משום דאף דאדיבורה דידה סמיך וכשהבעל אומר הילך כמה שאמרה נכון בלבו וגמר בדעתו להיות כמה שאמרה היא באמת להשליח ולא דווקא לפי שינוי של השליח מ"מ הכא א"א לאמר דהבעל מכוין אם אמת הדבר שאמרה התקבל הוי שליח לקבלה ואם אמרה הבא לי גיטי הוי שליח להולכה דהא הבעל מבין מעצמו שאם היא אמרה הבא והשליח שינה לאמר התקבל ע"כ לא על חינם שינה אלא משום דלא ניחא ליה בטרחא דהולכה א"כ גם הבעל אינו גומר בדעתו לעשותו שליח להולכה כלל ולהכי לא מהני מה שהשליח מתרצה אח"כ משום דהבעל לא עשאו מתחילתו כלל שליח הולכה וזה שכתב רש"י ז"ל דאפילו לא טעי הבעל וסמיך אדיבורא דידה ויודע שאפשר שאמרה הבא לי גיטי נמי לא מהני משום שהבעל רואה שהשליח עוקר שליחות הולכה ובע"כ אינו יכול לעשות ונתן רק לשם קבלה (ולא מהני) ומה שמתרצה השליח אח"כ להולכה נמי לא מהני כיון שהבעל לא עשאו מתחילה להולכה דהי' סבור מה בצע כי אעשנו שליח להולכה אף כי אם אמרה הבא לי גיטי הא הוא עוקר לשליחותו אבל היכא דהבעל אינו יודע ממיאונו של שליח בתחילתו יכול השליח להתרצות ולמסור לה:
אחרי כותבי זאת מצאתי בריטב"א בחידו' לגיטין (דף ס"ג) שכתב אהא דאמרינן דעקר שליח לשליחותו וז"ל וא"נ איכא לפרש דבעל לא יהבי' נהלי' אלא בתורת קבלה ולאו משום דבעלמא לא אמרינן דאדיבורה דידה קסמיך אלא משום דבעל חשיב הכא דאיהו לא יקבלנה אלא בתורת קבלה משום דהוא סבור דשליח כיון דעקר לשליחותו לא יוליכנו לה וכיון שכן הכא אדיבורא דידי' סמיך עכ"ל הרי גם הוא מפרש דהא דאמרינן דעקר שליח לשליחותו לאו משום לתא דשליח הוא אלא משום לתא דבעל:
אולם עיינתי בסוף דברי הריטב"א וראיתי שכתב שם מעיקרא לפרש הא דאמרינן דעקר שליח לשליחותו משום דלא קיבלו שליח אלא בתורת קבלה ואע"ג דאח"כ מוליכה שליח אצלה נמלך הוא אבל מעיקרא לאו אדעתא דהכי קיבל ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו דאדעתא דהולכה קבלי' ואח"כ כתב וא"נ איכא לפרש דבעל לא יהבי לי' אלא בתורת קבלה ולאו משום דבעלמא לא אמרינן דאדיבורה דידה סמיך אלא משום דבעל חשיב הכא דאיהו לא יקבלנו אלא בתורת קבלה משום דהוא סבור דשליח כיון שעקר לשליחותו לא יוליכנה אצלה וכיון שכן אדיבורא דשליח קסמיך. ולפי פירוש זה אפילו הוליכה לה השליח מיד דהשתא נראה דאיהו לא על דעת לעקור לשליחותו הוא דאמר הכי אפ"ה לא הוי גיטא משום דהבעל לא יהבי נהלי' אלא בתורת קבלה אבל באידך פירושא כיון שהשליח מוליך לאלתר להאשה הי' לנו לאמר דלא עקרו והוכיח סופו על תחילתו עכ"ל הריטב"א ז"ל והנה מדכתב לפום הך פירושא משום לתא דבעל הוא דלא מהני אפילו הוליכו אח"כ השליח דהשתא נראה דאיהו לא על דעת לעקור שליחותו אמר הכי אפ"ה לא הוי גיטא משום לתא דבעל משמע דאם באמת הוי עקר השליח שליחותו לא מהני מה שמוליך אח"כ לה גם משום לתא דשליח ומשום כיון דמתחלה כשקבל לא רצה להיות שליח רק שכתב הריטב"א דמשום לתא דשליח לא איכפת לן משום דאמרינן דלא עקר לשליחותו כלל והוכיח סופו על תחילתו אבל אי הוי עקר לא מצי למהדר ולמהוי שליח:
אבל כבר כתבנו דמדברי הש"ס אין הכרח לזה כיון דמצינו לפרש הא דאמרינן עקר לשליחותו הוא משום לתא דבעל א"כ נוכל לאמר דהיכי דליכא למיחש שהבעל לא עשאו שליח להולכה כגון היכא דליתא לבעל לפנינו לא איכפת לן מה שלא רצה השליח מתחילה וכיון שנתרצה בסוף מהני ונראה דגם הריטב"א ז"ל כ"כ לרווחא דמילתא דאפילו אם נימא דגם השליח לא עקר כלל שליחותו נמי לא מהני משום לתא דבעל. אבל אין הכי נמי דלא איכפת לן עקירת השליח אם נתרצה אח"כ כנ"ל ונכון הדבר ודו"ק:
ובמה שרצה הפ"י שם לחדש דשליח שנעשה שליח באונס נמי הוי שליח ומביא ראי' מחצר דהוי שליח אף דבע"כ מותיב יש לעיין בזה טובא דשאני חצר דרחמנא רבי' לשויי' שליח אבל שליח באונס אפשר דלא מהני דלא מצינו בכל התורה שמעשה אונס יהא כרצון ואף דגבי מצות מצינו דלמ"ד א"צ כוונה יצא בכפאו פרסיים בר"ה (דף כ"ח) שאני התם שכיון שחיובא רמי עליו לאכול מצה בלילה זו שפיר אמרינן דבאונס נמי הוי קיום המצוה שהרי נעשה מה שמחויב לעשות אבל בדבר שאין עליו חיוב לעשות אם נעשה באונס כמאן דלא עביד דמי וכן הא דמצינו בע"ז (דף מ"ג) דאמרינן שם דעכו"ם מבטל ע"ז בעל כרחו מהא דסטרו ובטלו הוא נמי משום דכיון דהע"ז ראוי' להתבטל באמת כל שביטלה אדם אף באונס הוי ביטול [ואף שאין העכו"ם מצווה על ביעור עכו"ם מ"מ ודאי אם ביטלה מצוה קא עביד] ועוד דאפשר דכיון דהעכו"ם רואה שאין העכו"ם מצילתו מיד הישראל וגברה יד ישראל עליו לבטלה הוא מבטלה באמת דכה"ג אמרינן אפילו גבי ישראל שם (דף נ"ג) בימוסיאות של עכו"ם בשעת הגזירה אסורה משום דא"א דליכא חד דלא פלח להו ברצון ופירש"י ז"ל שם דכיון דרואה יד ישראל מטה פלח לה ע"כ, וא"כ כ"ש דאמרינן בנכרי דיבטלה ברצון מחמת שיד ישראל תקיפה עליו אבל אונס גמור לא מצינו דליחשב כמאן דעביד ואחרי כותבי מצאתי להגאון בספר גט מקושר שדעתו ג"כ דשליחות באונס הוי שליחות ומביא ראי' מהא דאמרינן (בב"ק ע"ט) נתנו לבכורות בנו לש"ח והשואל נושא שכר והשוכר הגביהו או שהוציאו חייב ומתחייב הנגב בהגבהת השומר שהגביה בשליחותו ופירשו שם התוס' דמיירי שהשליח לא ידע שהוא גנוב דאם ידע השליח הא קיי"ל אשלד"ע עיי"ש והא ודאי אלו ידע לא הי' מתרצה להגביה דלמה לו להיות מסייע ידי עוברי עבירה ובפרט בשו"ח דלא נהנה מידי ואפ"ה אין השליחות מתבטל בשביל זה, אם כן הוא הדין דאין השליחות מתבטל בשביל אונס עי"ש בדבריו. ולענ"ד לאו ראי' כלל דהרי מצינו בחליצה (ביבמות ק"ו) דחליצה מוטעת כשירה כגון שאמרו לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז ולא אמרינן דאלו הוי ידע שלא תתן לא הי' חולץ ואפ"ה אמרינן שם חליצה מעושית פסולה ע"ש הרי דמצינו דבמקום שטעות אינו פוסל מ"מ אונס פוסל א"כ אפשר לאמר גם בשליחות אע"ג דטעות אינו פוסל השליחות מ"מ אונס פוסל וטעמא דמילתא בארנו במק"א דבחליצה לא בעינן רצון רק כוונה לחוד ולהכי במה דעבד על תנאי נמי מיקרי כוונה שהרי כיון למצות חליצה ואין תנאי פוסל הכוונה משא"כ אונס דכמאן דלא עבד דמי פוסל בחליצה [ולהכי בחליצה מעושה אינו פוסל כלל מאחים דכמאן דלא חלץ כלל דמי וחליצה שמסר מודעא עליו פסול ופוסל משום דכיון דלא נאנס באמת רק שמסר מודעא לא מחסר רק הכוונה וחליצה בלא כוונה פוסל מן האחין כמ"ש באו"ח סימן ב'] והיינו נמי טעמא גבי שליחות דבשוגג ומוטעה אינו פוסל ואונס פוסל דלא בעינן רצונו כמו בכל הקנינים דהא אינו מוציא מרשותו שום דבר ולא בעינן אלא כוונה ודעת שלא יהא מעשה קוף ושיגמור בדעתו לעשות השליחות וכיון שגמר בדעתו לעשות השליחות אף שהי' על תנאי ולא נתקיים או שהי' בטעות נמי מקרי כוונה שהרי מ"מ בכוונה עשאו ואין תנאי מיתפס בכוונה משא"כ באונס דכמאן דלא עבד כלל דמי פוסל בשליחות:
ודע דאף שהראינו פנים לפסול שליחות באונס מ"מ נראה לנו דאם עיקר מה שלא רצה להיות שליח הוא משום טרחא דידי' שלא רצה לבזות עצמו בזה אפשר לומר דכיון שנאנס ועשה השליחות וגירשה גמר ומתרצה דכיון דמתוך אונסו הוכרח להטריח או להתבזות למה יקלקלנה בחנם דאם לא יתרצה בלבו יהא הגט פסול ואין לו שום תועלת בזה וכמ"ש במק"א בשם הרמב"ם ז"ל בטעמא דאמרינן בגט מעושה כדין כשר כיון דמוכרח לגרש וב"ד מכשירין הגט מה יועיל לו שלא יתרצה בלבו ויהא רשע בחנם וה"נ מה יועיל לו שיקלקל את האשה בחנם וגמר ומתרצה אבל אם יש להשליח איזה טעם שאינו רוצה בעצם הגירושין בזה יש לאמר דאינו מתרצה כדי שלא יהא ממש בהגט ודו"ק: