שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק אבן העזר · סימן קכו
שאלה באשה שהי' קטטה בינה לבין בעלה באופן המבואר בש"ע (סימן י"ז סעי' מ"ח) דאינה נאמנת לומר מת בעלי ונמצא בעלה מת ולא הוכר גופו ופרצוף פניו רק שנמצא בו סימן מובהק ברגלו:
והעדים שמצאוהו באו לב"ד והגידו שנמצא הרוג בסימן כזה והאשה אמרה שהי' בבעלה סימן כזה קודם שידעה שיש בהרוג זה הנמצא סימן כזה אם אפשר להתירה להנשא ע"י סימן זה:
תשובה הנה בב"מ (דף כ"ז) אבעיא להו סימנין דאורייתא או דרבנן למנ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין ולא איפשטא הך בעיא כמ"ש הרא"ש שם וכן דעת רוב ראשונים ז"ל מיהו התם בגמרא מבואר דסימנין מובהקים לכ"ע מהני מן התורה דקאמר שם דכ"ע סימנין דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמפלגי מר סבר שומא סימן מובהק ומר סבר לאו סימן מובהק אלמא דסימן מובהק מהני מן התורה וכן פסקינן בשו"ע (סימן י"ז סעיף כ"ד) דסימן מובהק ביותר כמו חסר ויתר או שינוי באחד מאבריו מעידין עליו וכ"כ הריטב"א בחידושיו בב"מ בהא דפריך מחמור בסימני אוכף ומשני בעדי אוכף דהוי מצי לשנויי בסימנין מובהקים דהוי כמו עדים:
ולפ"ז לכאורה יש להתיר אשה זו דאף דבקטטה בינו לבינה אינה נאמנת לומר מת בעלי מ"מ הא קאמרה סימנין מובהקים וכדאמר ביבמות (דף קט"ו) גבי בעיא דע"א במלחמה אברייתא דמעשה בשני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן עפ"י נשים ומוקי לה דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו וקאמרי סימנין דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין ומהני אף אם נימא דע"א במלחמה לא מהימן וכמ"ש שם התוס' ד"ה וקאמרי דאי סימנין לאו דאורייתא מיירי בסימן מובהק:
מיהו יש לעיין דנחזי אנן בטעמא דסימן בינוני לא מהני וסימן מובהק מהני הוי ע"כ משום דסימן בינוני רגיל להמצא באנשים וחיישינן דלמא איתרמי איש אחר בסימן כזה. אבל סימן מובהק אינו מצוי להמצא באדם אחר כ"א אחד מאלף ולא חיישינן דילמא הנהרג הנמצא הי' בו ג"כ סימן שהי' בבעל האשה וכ"ז לענין חשש דאתרמי ג"כ איש אחר בסימן כזה דלזה מהני סימן מובהק אבל אם באנו לחוש שמא משקרת ובבעלה לא הי' כלל סימן כזה רק ששמעה שהנהרג הנמצא יש בו סימן כזה אמרה שבבעלה הי' סימן כזה ואף שלפי הנראה לא ידעה שבנהרג הנמצא הי' סימן זה מ"מ שמא ע"י רמאות נתוודע לה ולחשש זה לא מהני כלל סימן מובהק דמאי מהני הא דסימן כזה אינו מצוי כיון שאנו חוששין שגם בבעלה לא הי' סימן כזה ושקורי קא משקרי ובש"ס דקאמרינן דאי שומא הוי סימן מובהק מעידין על השומא הוא בסתם אשה דלא הי' קטטה בינו לבינה ונאמנת לומר מת בעלי או באיש אחר שמעיד על האשה להשיאה כפירש רש"י ז"ל להכי מהני סימן מובהק דהא לא חשדינן לה למשקרת כלל ואין חשש רק שמא אתרמי אדם אחר בסימן כזה ולזה מהני סימן מובהק אבל באשה שהי' קטטה בינו לבינה דאינה נאמנת לומר מת בעלי דחשדינן לה למשקרת כדאמר ר"ח ביבמות (דף קט"ז) מ"ט דקטטה משום דמשקרא] לא מהני כלל אף סימן מובהק דאימר לא היה בבעלה סימן כזה והיא חשודה למשקרת דהא הרמב"ן ז"ל כתב בחידושיו בטעמא דבעינן למימר סימנין דרבנן משום דאימר מחזי חזי אי נמי כסומא בארובה עי"ש בדבריו ואע"ג דלא מגלינן לזה שבא ליתן הסימן שיש במציאה זו סימן כזה עד שיאמר הוא הסימן מ"מ חיישינן שמא נתוודע לו ואיערומי קא מערים וא"כ ה"נ בעדות אשה כל היכא דחשודה למשקרת בעינן למיחש שמא נתוודע לה שיש בהרוג הנמצא האי סימנא וקאמרה שבבעלה הי' סימן זה ולחשש זה לא מהני סימן מובהק כלל:
אחרי כותבי זאת מצאתי להגאון בעל פ"י ז"ל בחידושיו לב"מ שכתב כן דהא דסימן, מובהק הוי דאורייתא לכ"ע הוא רק בעדות אשה על מיתת בעלה שאינה חשודה לשקר ואין החשש רק שמא אתרמי האי סימן באדם אחר ולזה מהני סימן מובהק אבל גבי גט דחשדינן לי' למשקר או במציאה גם סימן מובהק לא מהני אם סימן בינוני לאו דאורייתא ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה בזה ולפ"ז ודאי דבקטטה איכא למיחש דגם סימן מובהק לא מהני:
ונראה לי דמ"מ יש להתירה ע"י סימן זה ולברר הדבר נעתיק מ"ש בעזה"י בסוגיא זו דקאמר שם בש"ס דב"מ (ד' כ"ז) אמר רבא את"ל סימנין לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידתא בסימנין וכו' אלא הא דתנן מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות ה"ז יחזיר ה"נ דניחא לי' ללוה לאהדורי למלוה אלא א"ר סימנין דאורייתא דכתיב והי' עמך עד כו' דרשהו במאי לאו בסימנין ואח"כ אמר רבא את"ל סימנין דאורייתא את"ל הא פשיט לי' משום דאיכא למימר כדשנינן ופרש"י ז"ל דאיכא למימר דרשהו בעדים וקשה דאכתי מה יענה על הך הוכחה שהוכיח רבא דסימנין דאוריי' מתכריך של שטרות דשם לא שייך תקנתא ועיין ברא"ש שהקשה כן ותירץ דאפשר לשנויי דהם ידעו טעמו של דבר וכוונתו דלא פלוג רבנן וכיון דתקנו בשאר אבידות להחזיר בסימנין שוב לא חלקו בין שארי אבידות לשטר עיי"ש וכ"כ הריטב"א בב"מ:
ולי נראה דבאמת הא דבעינן למימר סימנין דרבנן ומדאורייתא לא מהני סימנין איכא תרי טעמי כמ"ש הפ"י מדברי הראשונים ז"ל חדא דאיכא למיחש שמא לא אבד כלל רק ששמע מאיזה איש שנמצא אבידה בסימן זה או מחזי חזי וידע הסימנין ועוד איכא למיחש אף אם הוא אבד אבידה שיש בה סימנים כזה מ"מ שמא גם אבד אבידה בסימן זה ואיתרמי סימן כסימן ולהכי מבעיא לי' אי סימנין דרבנן אבל מדאורייתא איכא למיחש להני חששא או דמהני גם מדאורייתא ולהכי קאמר נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין דבזה ג"כ איכא תרי חששא כמו באבידה דאי ליכא עדים שהגט זה הי' אצלו ונפל ממנו והשליח אומר שממנו נפל ונותן סימן איכא למיחש שמא לא אבד גט כלל ומשקר לגרשה וע"א אינו נאמן בדבר שבערוה ואפילו אם נפל ממנו עדיין איכא למיחש שמא גם מאחר נפל מיוב"ש ששמו כשם הבעל ושם אשתו כשם האשה הזאת והשליח רוצה לגרשה ומיושב מה שאמר נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין ולשון לאהדורי היינו להשליח שמחזירין לו לגרשה ואמאי לא אמר נ"מ להאמין להאשה אם האשה אומרת שנאבד ממנה שכבר נתגרשה שמאמינין לה ע"י סימנין:
ולפמ"ש א"ש דשם ליכא חשש רק שמא משקרת ולא נאבד ממנה אבל חשש דשני יוב"ש ליכא דהא אם נאבד ממנה כבר נתגרשה ואין חשש אם נחזיר לה אף אם הוא יוב"ש אחר כמ"ש התוס' בב"מ (ד' י"ח) וכן לא אמר נ"מ לעדות מיתה דשם ליכא רק חשש דאתרמי סימן כסימן אבל חשש משקר ליכא התם דהא נאמן להעיד במיתה והכל נאמנים להעיד ע"ז והש"ס בעי בהני תרתי חששא שמחזירין באבידה ולא חיישינן להו אי הוי דאורייתא או דרבנן להכי קאמר בגט שליח דבזה נמי איכא תרתי חששא אם מחזירין ולא חיישינן להני תרי חששא כמו שאין חוששין להו באבידה מפני שהוא מד"ת או שהוא רק דרבנן אבל באיסורא חוששין להני חששא ופשיט מעיקרא משמלה ומיושב בזה מה שהקשה הריטב"א ז"ל בחידושיו שם הא דלא משני כי פריך מהא דקאמר מה שמלה שיש לה סימנין ומהא דחמור בסימני אוכף ולא משני דמיירי בסימנים מובהקים:
ולפמ"ש א"ש דכי הוי משני דמיירי בסימנין מובהקים אכתי הוי מצינן למיפשט דלא חיישינן גבי סימנין למשקר דהא לענין חשש משקר ומחזי חזי ואיערומי קא מערים שנתוודע לו שיש באבידה זו סימן כזה אין חילוק בין סימן בינוני לסימן מובהק וכיון דסימן מובהק מהני ממילא ידעינן דלא חיישינן למשקר ומהני סימן מובהק גבי גט הנמצא אף אם לא ידעינן שהשליח אבד גט כלל משום דביהיב סימן לא חשיד למשקר והש"ס רצה לדחות דלא מוכח כלל מהך דשמלה ומחמור אפילו לענין חשש דמשקר להכי דחי גבי שמלה דכדי נסבה ובחמור דחי דבעידי אוכף ואח"כ פשיט ממשנה דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנין וכו' אע"ג דמזה ליכא למיפשט אלא דמדאורייתא חיישינן לאתרמי סימן כסימן אבל לענין חששא דמשקר ליכא למיפשט דהא בעדות אשה ליכא חשש דמשקר דהא הכל נאמנין בעדות מיתה מ"מ למאי דמצא פשיטותא פשט לי' דעכ"פ מוכח דחזרת אבידה ע"י סימן הוא מדרבנן כיון דמה"ת חיישינן לסימן כסימן א"כ הא דמחזירין אבידה הוא מדרבנן ואיכא למימר דמה"ת חיישינן לתרתי חששות ונפשוט בעיין דאין מחזירין גט לשליח:
וא"ש הא דלא פשט הכא בב"מ מברייתא דמצא קשור דסימנים דאורייתא והתוס' כתבו דאיכא לפרושי דמצאו בעצמו ומכירו בטב"ע ונאמן במגו דלא אבדתי וזה דוחק דהא חזינן דהש"ס ביבמות פשיט מהך ברייתא דס"דא ומפרש דמחזירין ע"י סימן אע"כ היינו טעמא דלא בעי בש"ס דב"מ למיפשט מינה משום דאיכא למימר דמיירי שמצאו בעצמו דליכא חשש משקר דהא נאמן בכל מה שאמר במגו דלא אבדתי ומחזירין לו ע"י סימן ולא חיישינן דלמא אתרמי סימן כסימן אבל היכא דאיכא למיחש שמא משקר לא מהני סימן כלל ונהי דאיכא למיפשט מינה דלא חיישינן לאתרמי סימן כסימן אבל לענין חשש משקר ליכא פשיטותא מהך דכיס וארנקי ודווקא בסוגי' דיבמות פריך מברייתא דכיס וארנקי משום דשם מקשה אמשנה דאין מעידין דשם ליכא רק חשש דאתרמי סימן כסימן וקשה שפיר מכיס וארנקי דמחזירין ע"י סימן אבל למיפשט בעיין דלאהדורי גט אשה בשליח א"א משום דאפשר לומר דאכתי חיישינן למשקר בדאורייתא אף בסימן:
והשתא נמי א"ש הא דקאמר רבא את"ל סימנין דאורייתא ומיושב היטיב קושיית הרא"ש ז"ל מה שהקשה בהא דמספקא לי' לרבא אח"כ אי סימנין דאורייתא אי לא וקמקשי הש"ס דהא כבר פשיט לי' מקרא דוהי' עמך עד דרוש אחיך ומהך פשיטותא דפשט רבא מתכריך של שטרות דפשיט רבא לעיל דסימנין דאורייתא לא מקשה הש"ס מידי:
ולפי דברינו א"ש דהא ודאי דהש"ס לא מקשה ארבא מאי דמעיקרא פשיטא לי' דסימנין דאורייתא ואח"כ מבעיא לי' אי דאורייתא או דרבנן דהכי אשכחן בדוכתי טובא בש"ס דמעיקרא פשיטא לי' ואח"כ מיבעיא לי' [ועיין סנהדרין (ד' קי"ב) גבי בהמת עיר הנדחת דמוכח שם מדברי רב חסדא דלא מהני לה שחיטה ואח"כ קאמר בעי ר"ח בהמת עיר הנדחת ששחטה מהו] ולא מקשה הש"ס אלא אמאי דמספקא לי' לרבא הא איכא פשיטותא דסימנין דאורייתא ולא מקשה אלא מקרא דוהי' עמך עד דרוש אבל מהך פשיטותא דתכריך של שטרות לא מקשה דכיון דיש בהחזרת אבידה ע"י סימנין שני חששות חשש משקר ברמאות וחשש איתרמי סימן כסימן ובהך קרא דוהי' עמך עד דרוש וכו' אם אמרינן דרשהו בסימנין ודאי דמוכח מיני' דלא חיישינן לא לרמאות ולא לאתרמויי אתרמי סימן כסימן שהרי אמרה תורה להחזיר את האבידה בסימן אבל מהך פשיטותא דפשיט רבא מעיקרא מהך דתכריך של שטרות דמחזירין ע"י סימן מזה אינו מוכח אלא דלא חיישינן למשקר ברמאות אבל שלא נחוש לאתרמויי סימן כסימן לא מוכח מהתם מידי דהא התם מוזכר בשטר שם הלוה והמלוה ואינו חשש שמא נפל מאיש אחר רק הספק הוא אם כבר נפרע ונפל מלוה או שעדיין חייב לו וממלוה נפל וכיון דאחד מהן נותן סימן דכריכות ואנו רואים ע"י סימן שנתן שאינו משקר ושממנו נאבד השטרות מדידע שהם כרוכים שוב אין חשש כאן שמא אתרמי סימן כסימן ומאחר נפל דאחרי שהסימן מכריח שנפל ממנו הרי כבר הי' השטר אצלו קודם נפילה ואם הלוה נותן סימן ממילא ידעינן שכבר נפרע שהרי הי' בידו כרוכין וממנו נפל ואם המלוה נותן סימן ידעינן שעדיין לא נפרע שהרי הי' בידו כרוכין וממנו נפל ומחזירין לזה שנותן הסימן נמצא שכיון שהסימן מברר לנו שאינו משקר והוא אבדו בסימן זה צריך להחזיר לו אבל חשש אתרמי סימן כסימן לא שייך כאן דלא איכפת לן אם גם מאחר נפל שטר עם אותו סימן עצמו דכיון שהסימן מברר שממנו נפל שטר על זה מחזירין אף אם השטר הוא של אחר כמ"ש התוס' בב"מ (ד' י"ח) ד"ה הא לענין גט אשה אם ראינו בידה לא איכפת לן שמא אחר הוא כיון דכבר נתגרשה בו ועוד דאין כאן חשש שמא אחר הוא דהא מוזכר שם המלוה והלוה דהא הלוה לא טען שהשטר זה על איש אחר ולא עליו או שהוא חייב למלוה אחר ששמו כשם זה המלוה רק שכבר הי' בידו שפרעו וממנו נפל וליכא להסתפק באחר כלל רק בלוה או במלוה וכיון שנתברר ע"י הסימן שהנותן הסימן איבדן ממילא לא אבדן אחר ונמצא דליכא למיפשט מתכריך של שטרות אלא דמהני סימן מה"ת ולא חיישינן למשקר כיון דמחזירין ע"י סימן ותקנתא דרבנן לא שייך התם דלא ניחא ללוה הך תקנתא ש"מ שזה מה"ת. אבל אכתי לא מוכח דהיכא דשייך חשש דאתרמי סימן כסימן יועיל מה"ת דאפשר דמה דלא חיישינן לאתרמי באבידה הוא מדרבנן משום תקנתא ומה שמחזירין שטרות ע"י סימן אף דלא שייך תקנתא גבי שטרות הוא משום דגבי שטרות ליכא חשש איתרמי סימן כסימן אבל היכא דאיכא חשש אתרמי וכנ"ל לא מהני מה"ת והוי רק מדרבנן ורבא דקאמר את"ל סימנין דאורייתא היינו את"ל דלענין חשש איתרמי סימן כסימן נמי הוי דאורייתא או לא ולהכי לא פריך הש"ס על מה דאמר את"ל סימנין דאורייתא דמשמע מזה דמספקא לי' אלא מקרא דוהי' עמך עד דרוש וכנ"ל דמזה מוכח דלא חיישינן לשום חשש ומחזירין אבידה בסימנין וכיון דמשני עד דרוש היינו בעדים שוב לא מקשה מהך מתניתין דתכריך של שטרות משום דאיכא למימר דלהכי מחזירין שם משום דלא שייך שם חששא דאיתרמי [ולחששא דמשקר מהני סימן] אבל היכא דשייך למיחש שמא איתרמי סימן כזה באמת לא סמכינן אסימנא ואיבעי' דרבא בלשון את"ל דקאמר הוא רק אי חיישינן לחשש דאיתרמי [ונ"מ לעדות מיתה דשם לא שייך חשש דמשקר דהא הכל נאמנים להעיד על מיתת הבעל ומספקא לי' לרבא אם חיישינן בזה לאתרמי סימן כסימן אי סימנין דאורייתא ולא חיישינן] וקאמר את"ל דסימנין דאורייתא סימנין ועדים ינתן לעדים וקמ"ל דאף דסימנין ד"ת גם לענין דלא חיישינן לאיתרמי אעפ"כ עדים עדיפא מסימנים:
ומיושב היטב קושיית הרא"ש ז"ל ויצא לנו מזה דלענין חשש דמשקר נפשט הך אבעיא דסימנין דאורייתא מהא דתכריך של שטרות והיכא דבעינן למיחש שמא אתרמי סימן כזה לא נפשט בעיית הש"ס ואחר כמה שנים שכתבתי זה מצאתי להגאון בעל פ"י ז"ל שתירץ כן קושית הרא"ש כמו שכתבתי וב"ה כוונתי מדעתי בכל זה:
וכן נ"ל להוכיח מדברי הרשב"א ז"ל בחי' לגיטין (דף כ"ז) דמייתי שם הך סוגיא דב"מ הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו דמידע ידעה דכל מה דאית לי' בחפיסה מנח ודייק שם הרשב"א ז"ל דטעמא דמידע ידעה הא לא ידעה ינתן לה עיי"ש בדבריו ועיין בתוס' גיטין שם דחפיסה לא הוי סימן מובהק וכ"כ הרא"ש (בב"מ פ' א"מ) דחפיסה לא הוי סימן מובהק ומיירי שלא הוחזק שם יוב"ש אחר אלא שאין ידוע אם נפל מן הבעל או מן האשה עיי"ש וקשה כיון דלא הוי סימן מובהק האיך מהני בגט הא בעיין דסימנין דאורייתא לא איפשטא ומה"ט בעינן גבי עדות מיתה באשה סימן מובהק דווקא ואמאי מהני הכא סימן חפיסא אע"ג דלא הוי סימן מובהק אבל לפי מ"ש אתי שפיר דהכא דהספק הוא רק אם נפל מן הבעל או מן האשה וחיישינן דלמא אחד מהן משקר בזה כבר נפשט מתכריך של שטרות האיבעיא דסימנין דאורייתא דהא שם לא חיישינן שמא גט של אשה אחרת רק לא ידעינן ממי נפל או מן הבעל או מן האשה:
ועיין ברא"ש פ' א"מ דכתב ג"כ דאם הוא אומר ממני נפל והיא אומרת ממני נפל וכבר נתגרשתי ואומרת סימן בינוני ינתן לה ולא בעינן סימן מובהק עיי"ש מטעם אחר דאשה שאמרה גרשתני נאמנת ולפמ"ש א"צ לזה אלא מטעם דכיון דמהני הסימן להחזיק שממנה נפל דלענין זה סימנין דאורייתא יכולין להחזיר לה הגט דכבר נתגרשה ובזה א"ש נמי הא דקאמר שם הש"ס בגיטין (כ"ז) ואין מעידין על סימני הגוף בארוך וגוץ דמשמע הא סימן בינוני מעידין ולעיל אמר מעידין בנקב שבצא"פ דווקא שזהו דווקא סימן מובהק משום דסימן בינוני זמנין דמועיל וזמנין דאינו מועיל ולא פסיקא לי' למתני דאם החשש הוא משני יוב"ש אז בעינן סימן מובהק דסימן בינוני חיישינן דלמא אתרמי וכו' דלענין זה לא נפשט בעיין ואם החשש הוא רק לענין נאמנות השליח אז אין מעידין על ארוך וגוץ אבל סימן בינוני מהני לאחזוקי שהי' הגט ביד השליח היכא דליכא חששא דשני יוב"ש כגון במקום שאין השיימ"צ ולא הוחזקו ג"כ דהוי רק חשש משקר שמא לא איבדו כלל ולחשש משקר כבר איפשיט דסימנין דאורייתא:
ובזה א"ש מה שכתב הר"ן ז"ל בגיטין בשם הר"מ ז"ל בפי' המתניתין דמצא בחפיסא ובדלוסקמא ומכירו כשר דבעי תרתי סימן בחפיסא וגם להכיר הגט בטב"ע והקשה הר"ן ז"ל ל"ל תרתי דסימן בכלי לחוד מהני כמו חמור בסימני אוכף וכשמוצאו בעצמו מהני טב"ע לחוד דדוקא בממון לא מהדרינן כ"א לצורבא מרבנן אבל בגט מהני אם מצאו בעצמו עי"ש בר"ן. [והרב פני משה בפי' על הירושלמי מביא ראיה מזה דחיישינן לשאלה וקמ"ל מתניתין דאע"ג דאיכא סימן בכלי אפ"ה לא מהני עד דאיכא טב"ע בגט משום דחיישינן לשאלה]:
אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דהרמב"ם ז"ל מיירי שמצאו אחר וכיון דהר"מ ז"ל ס"ל דמיירי בסימן בינוני וסימנין לאו דאורייתא לענין חששא דאיתרמי סימן כסימן ולענין חשש משקר סימנין דאורייתא להכי בעינן תרווייהו סימן בינוני בחפיסא שמזה אנו יודעין שאינו משקר ונאבד ממנו החפיסה עם הגט וטב"ע בגט שמזה אנו יודעין שלא נאבד גט זה מאחר ובחדא מינייהו לא סגי דבסימן בינוני בחפיסא לא מהני לחוד דאיכא למיחש שמא מאחר נפל ואיתרמי סימן כסימן וסימנין לאו דאורייתא לענין דינא להכי בעינן טב"ע בגט ובטב"ע דגט לחוד לא מהני דהא לא מהימן כלל במצאו אחר וחיישינן למשקר אבל אם יש סימן בינוני בחפיסא לאפוקי מחשש משקר וטב"ע בגט לאפוקי מחשש איתרמי סימן כסימן אז מחזירין שפיר ושפיר פי' הרמב"ם ז"ל לשון המשנה מצא בחפיסא ובדלוסקמא והיינו שיש סימן בינוני בחפיסא ובדלוסקמא ומכירו גם להגט בטב"ע כשר והא דלא מייתי הך מתניתין דמצאו בחפיסא לענין בעיא דסימנין דאורייתא וליפשט דסימנין לאו דאורייתא מדבעי תרתי הוא משום דאיכא למדחי דאו מכירו קאמר וכאידך פירושא שפירשו הראשונים ז"ל:
ובמ"ש לחלק בין חששא דמשקר לחששא דאתרמי סימן כסימן יש ליישב קושיית התוס' בחולין (דף צ"ו) א"ר יצחק ברי' דרב משרשיא תדע דטב"ע עדיפא מסימנא דאלו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן לי' ואלו אמרי אית לן טב"ע בגווי' קטלינן ליה והקשו בתוספת וא"ת מחזירין שט"ח בסימנין והא אי אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני לא מפקינן ממונא ותירצו דל"ד שטר שאין אדם מוחזק שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנין דה"נ לא הוה מפקינן חפץ מיד הבעלים אי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימנא דפלניא עכ"ל ולא הבנתי קושייתם ז"ל דהא ר' יצחק ברי' דר"מ קאזיל למ"ד סימנין ד"ת דלמ"ד סד"ר לא שייך לומר לא קטלינן לי' כיון דהוא מדרבנן וכן קושיית התוס' נמי לא הוה קשה מידי דמה שמוציאין שט"ח מיד המוצא הוא משום תקנה למ"ד סימנין דרבנן וכמ"ש הרא"ש ז"ל דאף דלא ניחא לי' ללוה לא פלוג רבנן אבל בפלניא דהאי סימנא לוה בהא לא עביד תקנתא דדוקא באבידה עביד תקנתא. א"ו דר' יצחק קאי למ"ד סימנין דאורייתא [או שנביא ראיה מכאן דשני סימנים בינונים הוי כסימן מובהק כדעת מקצת האחרונים ז"ל ומידק דייק לשון פלוני דהאי סימנא ודהאי סימנא דקאמר שני סימנים בינונים] ואפ"ה לא קטלינן והטעם נראה דלא אמרינן סד"א אלא היכי דליכא דקא מכחיש לבעל הסימן בטענת ברי אבל היכא דהרוצח מכחיש ואומר שלא הרג מעולם לא מהני הסימן כלל ואפילו אי הרוצח מודה נמי אינו נהרג כיון דאי הוה בעי הוה מכחיש השתא נמי דמודה אינו נהרג דאין אדם נהרג עפ"י עצמו ולהכי נמי פשיטא להתוס' דפלני' דהאי סימנא לוה דאין מוציאין משום דטוען הלוה ברי דלא לוה וכן מצאתי אחרי כותבי להנוב"י מהד"ק (סי' נ') בטעמא דר' יצחק ברי' דר"מ:
וא"כ קשה הא חזינן לכאורה דגם נגד טענת ברי מהני סימנין גבי הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה (ב"מ דף כ"ז) אף דהבעל טוען ברי דמיני' דידי' נפל ואין לומר דשם הוי ברי נגד ברי משא"כ בפלני' דהאי סימנא קטל נפשא הרוצח מצי למיטען ברי ואין אדם מכחישו דהעדים נמי אין מכירין אותו רק מכח הסימן אבל ברי בעצם הענין לא קאמרי דז"א דהא בפלניא דהאי סימנא לוה נמי פשיטא להו להתוס' דלא מהני אע"ג דהתם נגד ברי דלוה איכא ברי דמלוה:
וע"כ צריך לומר דגבי פלניא דהאי סימנא קטל נפשא או לוה מנה מפלני' דעדים וודאי לא משקרי והוי רק חשש שמא איתרמי אחרינא בהאי סימנא בזה מהני ברי כיון דבוודאי איכא בעולם אדם אחר עם סימן כזה והעדים לא אמרו שזה לוה רק פלני' דהאי סימנא לוה להכי מהני ברי דבעל דין לומר דאינש אחרינא הוי ואפילו בפלוני דהאי סימנא לוה מפלוני דאיכא מלוה דקא מכחיש לי' ללוה אפ"ה מהני ברי דלוה. אבל גבי הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט דהחשש הוא משום משקר והסימן מוכיח דאינו משקר משום דאי לאו דמינה נפל לא הוי ידעה סימנא ואין אנו דנין שמא אתרמי שמאחר נפל בהאי סימנא רק שאנו דנין בין הבעל והאשה אם הגיע לידה או לא בזה מהני אפילו נגד ברי כיון דאיכא הוכחה דמנא ידעה. וכן מחזירין שט"ח מן התורה למ"ד סד"א אי יהיב סימנא אע"ג דאידך טוען ברי כיון דאין אנו דנין רק בין לוה למלוה אי משקרי ולא משום איתרמי סימן כסימן דאיכא הוכחה דמנא ידע סימנא מהני אפילו נגד ברי דדוקא לענין חשש איתרמי סימן כסימן לא מהני סימן נגד טענת ברי אבל בחשש משקר מהני אפילו נגד טענת ברי ומיושב קושיית התוס' דאע"ג דבפלני' דהאי סימנא לוה מפלוני מנה אין מוציאין ממנו משום טענת ברי דלוה ואמרינן דאיש אחר בהאי סימנא לוה דוודאי איכא אחד בעולם בהאי סימנא מ"מ שט"ח מחזירין למי שנותן סימן ואם הלוה והמלוה מכחישין זא"ז ואחד נותן סימן דאז אנו דנין רק בין לוה למלוה ואחד נותן סימן והחשש הוא רק משום משקר מהני הסימן אפילו נגד טענת ברי דמנא ידע סימנא:
עכ"פ הרי נתבאר דלענין חשש משקר הוי סימנין דאורייתא ואיפשוט בעיין לענין זה ומהני אפילו סימן בינוני דכיון דלא חיישינן למשקר בסימן בינוני נמי לא חיישינן למשקר דאי הוי חיישינן בסימן בינוני הוי חיישינן גם בסימן מובהק דלענין זה מובהק ובינוני שוין ולא בעינן סימן מובהק בעדות אשה אלא משום חשש דילמא אתרמי סימן זה גם באיש אחר דלענין זה לא נפשט בעיין:
ויש להביא ראי' גם מדברי הרמב"ן ז"ל דלענין חשש משקר סמכינן אסימנין מן התורה דהא כתב בסוגיא דע"א במלחמה דקאמר התם (דף קט"ו) גבי שני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סמאי בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהם ע"פ נשים ומוקי לה בש"ס דמיירי דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן ופירש הרמב"ן ז"ל בדאמרי סימנין עסקינן כלומר סימן מובהק כדרך שנותנין סימנין לאבידה ולא שידעו פלוני ופלוני טבעו והכרנו בהם לכשפלט אותן הים בסימן פלוני שהיו יודעין בהם או כיוצא בו דא"כ כ"ש בהכירא דטב"ע דחזיא לאלתר דמהמני אלא משום עדות העד שאין העד נאמן אלא כגון שלא היו מכירין בהם או שאמרו סימן שיש להם במקום המוצנע שמחזירין אבידה בענין זה ואין לחוש לרמאי וכו' עכ"ל והיינו שהוא מפרש בעיא דע"א במלחמה כמו שמפרש הרי"ף ז"ל דבעיין הוא אי חיישינן שהעד משקר הואיל והיא לא דייקא ולהכי קאמר הרמב"ן ז"ל דהא דקאמר וקאמרי סימנין היינו כדרך שמחזירין באבידה דבאבידה חשדינן לי' למשקר ובעינן שיאמר הסימן קודם שיודע שיש באבידה האי סימנא וה"נ גבי ע"א במלחמה ומים שאין להם סוף דדמי למלחמה דחשדינן העד למשקר מיירי ג"כ שהגיד הסימנין באופן שלא נוכל לחשדו למשקר כגון שלא בא להעיד על הני נשי רק שאמר שראה אנשים בהני סימנין נטבעו דהא הכא ע"כ מיירי בכה"ג דאם איתא דסובר הש"ס דיש להעד נאמנות לא הוי צריכין לסימנין אלא בטב"ע שמכירין סגי א"ו דסובר הש"ס דלא מהמני משום דע"א חשוד למשקר בלי דיוקא דידה ולהכי בעינן שיעיד הסימנין כדרך שמחזירין אבידה היינו שלא נוכל לחשדו למשקר כגון שלא בא להעיד על הני נשי ועיין לקמן בתשובה שבררנו יותר דברי הרמב"ן ז"ל אלו עכ"פ חזינן דאף היכא דחשדינן העד למשקר מ"מ אם אמר הסימן כדרך שאומרים באבידה שלא בא להעיד על אשה זאת מהני וקשה אמאי לא חשדינן לי' למערים וידע שיש לבעל האשה זו סימן כזה ובא להעיד ולדבר זה לא מהני אפילו סימן מובהק אם סימנין לאו דאורייתא א"ו כמ"ש דגם הרמב"ן ז"ל סובר דלענין חששא דמשקר נפשטא בעיין דסימנין דאורייתא ולא חיישינן לאיערומי קא מערים וסימן מובהק מהני שפיר:
ומעתה כיון שנתבאר דלענין חשש משקר נפשט בעיין דסימן בינוני נמי מהני מן התורה ומוכח מזה דלא חיישינן למשקר אחר שהעיד הסימן קודם שידע שיש בהא מילתא הך סימנא הדבר פשוט שיש להתיר האשה הזאת שהעידה סימן מובהק אף שיש קטטה בינו לבינה וחשודה למשקרת כדרב חנינא מ"מ כיון שאמרה סימן לא חשודה למשקרת דלענין זה סימנין דאורייתא כמ"ש ועוד בהא מילתא דחיישינן בקטטה למשקרת ספיקא דדינא הוא דהא רב שימי ב"א אמר שם דטעמא דקטטה הוא משום דאמרה בדדמי ולדידי' לא חיישינן למשקרת כנלע"ד: