שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק אבן העזר · סימן קכה
שאלה ע"ד העגונה אשת ר' שמואל מטיקטין שהעיד ע"א שראה שנטבע בעלה בנהר ווייעטלה במחוז כשהי' רוכב על הסוס ונשתהה במים לערך ב' שעות עד שבאו אנשים והוציאוהו מהנהר והכיר אותו ר' יצחק עם אשתו בטביעת עין כי הוא ר' שמואל שנטבע גם מלבושיו הכיר שהמה המלבושים שהי' לבוש ר"ש הנ"ל כשנטבע ולא הי' שום חבלה בפניו ונשתהה לערך שמונה ימים עד שהשיגו רשיון מהממשלה לקוברו והעד הנ"ל הי' אצל הקבורה:
תשובה הנה ביבמות (דף קט"ו) מבעי לן בע"א במלחמה אי מהימן מי אמרינן טעמא דע"א מהימן משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אנשי ה"נ לא משקרי או דילמא משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא דאמרה בדדמי ופשיט מברייתא דמעשה בשני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים והא מים כמלחמה דמי והא נשים אפילו מאה כע"א דמיין והשיא רבי נשותיהן. ופריך ותסברא הא מים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא דקאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין עכ"ל הגמרא. וכתב הרי"ף ז"ל ולא איפשטא בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפירקא דלקמן ההוא גברא דטבע בדגלת ואפקוהו אגישרא ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושבינא לבתר חמשא יומין שמעינן דע"א במים שאל"ס נאמן ודווקא היכי דאמר אסקוהו לקמאי וחזיתי' לאלתר ואישתמודענא לי' דאיהו פלוני וכדאסיקנא למעשה דשני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי וכדאמרינן בההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא וה"ה לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא קא מסהדי הכי אפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכש"כ ע"א או אשה חיישינן דילמא אאומדן דעתא קא מסהדי וכן הלכתא עכ"ל:
וכבר בארנו לעיל דברי הרי"ף ז"ל במה שאמר דאיפשט בעיין מההיא דדיגלת וישבנו קושית הרשב"א ז"ל עליו ומה שהקשה הרשב"א והרא"ש ז"ל בהא דקאמר דגם בב' עדים בעינן קברתיו ואי לא אמרי הכי חיישינן דילמא אמרי בדדמי ובגמרא כי בעי לפשוט מברייתא דב' ת"ח קאמר והא נשים מאה כחד חשיבי משמע דאי הוי כתרי לא הוה שייך למיחש בדדמי נראה לי דלא ק"מ דהנה כבר נתקשו כל הראשונים ז"ל במאי דאמר וקאמרי סימנין הא אנן מספקינן אי סימנין דאורייתא או לא ואי קסבר הכא הש"ס דסימנין דאורייתא א"כ למה לן הא דחזינהו לאלתר תיפוק לי' משום סימנין ודחקו עצמן בזה דע"י שניהם ביחד הכרה לאחר שהעלום מן המים וגם הסימנין יכולין להתיר אע"ג דכל חד באפי' נפשי' לא מהני דסימנין לאו דאורייתא וההכרה לחוד לא מהני משום דאמרי בדדמי אבל אתרווייהו סמכינן וזה דחוק מאוד בכוונת הש"ס וביותר קשה לי על דברי התוס' שם שכתבו דאי סימנין לאו דאורייתא מיירי דקאמרי סימן מובהק וקשה הא סימן מובהק ודאי דהוי דאורייתא א"כ אמאי בעינן שיאמרו אסקינהו לאלתר והיינו שיהא טב"ע יפה טרם שישתנה הפנים הא סימן מובהק לחוד נמי מהני מן התורה:
לכן נראה דהרי"ף מפרש דאף דגבי מלחמה אמרינן בדדמי למי שעומד במלחמה כדאמר רבא בר"פ זימנין דמחו לי' בגירא וברומחא וסברה מת ואיכא דעבדינן לי' סמתרי וחיי וכן באשה שיושבת בביתה ושמעה שמת בעלה חיישינן לבדדמי אף שלא ראתה בעיני' המלחמה כלל רק שידעה שיש מלחמה בעולם כמ"ש רש"י במתניתין דר"פ האשה שהלכה דאם פירש מביתה חודש או חדשים אומרת מאומד לבה ודאי הואיל ולא חזר הרגוהו ע"ש הרי דגם דכשהיתה בביתה חיישינן לבדדמי זהו דווקא במלחמה אבל בטביעה במים שאני דדוקא במי שלא ראה הטביעה חיישינן שאומר בדדמי דכיון ששמע שנפל במים סבור מאומד לבו דבוודאי נטבע ולא צף ממים ובאמת יכול להיות שנטבע וצף מתחת המים מיד אבל מי שעומד ורואה הטביעה בו לא שייך בדדמי אם צף מתחת המים אי לא [היפך מדעת בעל המאור ז"ל שסובר דדוקא במי שראה הטביעה אומר בדדמי ומי שלא ראה אינו אומר בדדמי והרי"ף ז"ל סובר להיפך דדוקא במי שלא ראה הטביעה שייך בדדמי] וכמו בנפלו עליו לסטים דתנשא אע"ג דהוי כמלחמה מ"מ כיון דאשה כלי זיינה עלי' ודרך הלסטים לרחם ולהחיות את האשה ועומדת ורואה עד גמר מיתתו לא אמרינן דאמרה בדדמי אלמא דכל היכא שאינה יריאה לעמוד עד גמר מיתתו לא חיישינן לבדדמי ובנטבע נמי אם רואה הטביעה והוא עומד ביבשה ואין לו שום מורא למה ניחוש אח"כ לבדדמי ודווקא אם היא שומעת בביתה שנטבע והיא לא היתה אצל הטביעה אומרת בדדמי והיינו כיון שידעה שהלך בספינה ושמעה שנטבע אמרה וודאי מת:
ובזה א"ש שיטת הרי"ף ז"ל על נכון דכבר כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דלשיטת הרי"ף בעיא דע"א במלחמה הוא על נאמנות העד דמספקא להש"ס דהיכא דהיא אמרה בדדמי וסברה מאומד לבה שמת אם העד נאמן כיון דהיא לא דייקא והכא במלחמה מבעי לן בין שהיתה בביתה וידעה שיש מלחמה בעולם בין שהלכה עמו והיתה ג"כ במלחמה ובאת ואמרה מת בעלה דהיא אמרה בדדמי דלא נטרא עד דחזיא משום דיראה לא מהני עדות העד דכל היכא דהיא לא דייקא גם העד לא מהימן אף דהעד לא אמר בדדמי שאומר קברתיו וע"ז פשיט משני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סמאי בספינה והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים ומשמע שנשותיהן היו בביתן וע"ז קאמר הא נשים אפילו מאה כחד חשיבי והוי לי' דין ע"א ונשותיהן שהיו בביתן לא ראו הטביעה וגבי טביעה בארנו דמי שלא ראה אומר בדדמי א"כ היא שיודעת שהלך בספינה אומרת מאומד לבה שטבע ולא דייקא ואפ"ה מהימני הנשים המעידים על הטביעה אלמא דע"א מהימן אף דלא דייקא:
והשתא מיושב מה שאמר והא מאה נשים כחד חשיבי דמשמע דאלו הוי כתרי הוה א"ש ולא הוי קשה לן הא דמים כמלחמה דמו ולדעת הרי"ף גם בתרי חיישינן לבדדמי דהא בדדמי לא שייך כלל באותן שראו הטביעה וכיון שהנשים ראו הטביעה לא אמרו בדדמי וקושית הש"ס הוא רק כיון דאשת הנטבע לא ראתה הטביעה אמרה בדדמי וכיון דהיא אמרה בדדמי אין העד מהימן משום דהיא לא דייקא וזה לא שייך אלא בע"א דבעינן למימר דהיכא דלא דייקא אין הע"א מהימן. אבל בתרי הא וודאי מהימן בלא דייקא דידה להכי הוצרך לאמר והא נשים אפילו מאה כחד דמיין:
וע"ז כתב הרי"ף ז"ל דהכא לא איפשט בעיין אבל מההוא דדיגלת אפשיט דע"א מהימן אף שהיא יכולה לאמר בדדמי שלא ראתה הטביעה כלל אלמא ע"א מהימן בלא דיוקא דידה וע"א במלחמה מהימן מיהו דווקא כשאמר קברתיו בזה ע"א מהימן במלחמה דאי לאו הכי אפילו גבי תרי חיישינן לבדדמי וזה קאי אמלחמה דכבר בארנו דבמלחמה שייך בדדמי אף במי שהי' במלחמה ממש אף דגבי טביעה בארנו דבמי שהי' אצל הטביעה לא שייך בדדמי משום דהתם עומד ביבשה ואינו ירא להמתין לראות עדותו שפיר אבל גבי מלחמה דירא לעמוד שם ולהמתין אמרינן בדדמי אף במי שהי' במלחמה כדאמר בש"ס גבי אשה עצמה וכמ"ש התוס' ד"ה זימנין וכן גבי עד או עדים כיון דירא להמתין חיישינן לאומר בדדמי להכי בעינן קברתיו לצאת מחשש בדדמי דמהש"ס דמוכח דבב' עדים הוי מהימני בוודאי ולא הוי חיישינן לבדדמי היינו גבי טביעה דשם ליכא כלל בדדמי למי שרואה הטביעה להכי בב"ע דא"צ לנאמנות האשה מהימני ואפשר דהנשים שהעידו לא היו בספינה זו שטבעה אלא בספינה אחרת ולא היו יראים לראות היטב:
אבל במלחמה שפיר כתב הרי"ף ז"ל דחיישינן לבדדמי דגבי מלחמה שייך בדדמי אף למי שראה ועומד במלחמה הלכך בעינן קברתיו דווקא אפילו בב' עדים ומיושב קושיתם זו שעל הרי"ף ז"ל והדר קאמר ותסברא דע"י הגדת העד מהטביעה התירו הנשים הא הוי משאל"ס ואסור אלא דקאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין דהיינו בסימנין מובהקים כמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו להדיא וז"ל כדאמרי סימנין כלומר סימן מובהק כדרך שנותנין באבידה והאי כדרך שנותנין באבידה דקאמר הרמב"ן ז"ל אין הכוונה על תכונת הסימן שיהא מובהק דהא באבידה לכ"ע מחזירין בסימן בינוני אי דאורייתא אי דרבנן אלא אסוף דבריו קאי שכתב שם דמיירי שהעדים לא היו מכירין כלל בהם ולא ידעו מי הם הנטבעים ומי המה נשותיהם רק שבאו להעיד שאנשים שהיו בהם סימנין כאלו נטבעו ונתעלו מן המים וכיון דלא באו להעיד על הנשים האלו להתירן וודאי דמהימני בלא דיוקא דידה [וכתב שם עוד או שאמרו סימנין שיש להם במקום המוצנע והיינו דבזה יכולין להתיר אף אם היו מכירין את הנטבעים ובאים להעיד על נשותיהן מ"מ לא חיישינן דילמא משקרי כיון שאמרו סימנין שיש להם במקום מוצנע ובעליהן של אלו היו להם אלו הסימנין במקום המוצנע ומנין ידעו העדים סימנין שבמקום מוצנע אם לא שראו בהם אחר מיתתם כדי להעיד עליהם דבלא"ה אין דרך נשים לידע סימנין מוצנעין שבאנשים ובזה מהימני אף שבאים להעיד] והיינו הא דקאמר הרמב"ן ז"ל דקאמרי סימנין כדרך שמחזירין באבידה משום דבאבידה חיישינן למי שאומר שהוא אבד שמא משקר ובעינן שיאמר הסימן קודם שידע שבמציאה זו יש סימן כזה דאז אמרינן דמנא ידע אם לא שהוא אבדו אבל אם ידע קודם שהגיד הסימן שיש באבידה זו האי סימנא לא מהני מידי אבל גבי עדות אשה בעצמה או בע"א דיש לו נאמנות ולא חשדינן לי' למשקר מהני אף אם יודע העד שבעל האשה יש בו האי סימנא ואומר שראה שאדם שיש בו האי סימן מת נמי מהני כיון שלא חשדינן לי' למשקר אבל הכא גבי טביעה מיירי שאומר הסימן כדרך שאומרים באבידה דהא הכא נמי חשדינן להעד למשקר מחמת דהאשה אומרת בדדמי וליכא דיוקא דידה להכי קאמר דמיירי שהעד אומר הסימן כדרך שאומרים באבידה דהיינו שאומר באופן שמועיל אף היכא דחשוד למשקר כגון שאינו יודע כלל שבעל האשה הזאת הי' לו סימן כזה רק שאומר שראה אחד שנטבע והעלוהו מן המים והי' בו סימן כזה והכל מיירי בסימן מובהק שלא נוכל לחוש דילמא אתרמי סימן כזה באדם אחר ותרי מילי קאמר הרמב"ן ז"ל דקאמרי סימן מובהק משום דבעיין דסימנין דאורייתא וסגי בסימן בינוני לא איפשט וגם שאומרים כדרך שאומרים באבידה דהיינו שאין להם נאמנות כמו באבידה וצריכין להעיד עדותן באופן שאינם באים להתיר האשה הזאת כי היכי דלא נחשדינהו למשקרי דנשים מאה כע"א דמיין ולא מהני היכא דהיא לא דייקא:
והנה בדברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו לא מוזכר כלל הא דגרסינן אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר דכיון דמיירי בסימן מובהק א"כ וודאי דא"ש מה שהתירו ע"י הנשים כיון שלא נתכוונו כלל להעיד ואמרו סימן מובהק אבל גירסת רש"י ותוס' וכל הראשונים הוא דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין וכן בנוסח דברי הרי"ף ז"ל שלפנינו איתא ג"כ הנך תרתי אסקינהו וחזינהו לאלתר וגם קאמרי סימנין. ונ"ל דגם זה נכון לפמ"ש הרמב"ן דהא דקאמר וקאמרי סימנין היינו כדרך שמחזירין באבידה ולא באין להתיר אשה זו כלל והשתא מפרש הש"ס להך ברייתא דהכא לא מיירי שהסימנין ראו בהנטבעים לאחר שהעלום מן המים אלא דלאחר שהעלום מן המים לא ראו בהם הסימנין רק שהכירו אותם בטב"ע שהם אותם שנטבעו וקודם הטביעה ראו בהם הסימנים ולהכי בעינן הני תרתי שהסימנים ראו בהם קודם הטביעה מיהו לא סגי בזה דמאי מהני שהי' בהם הני סימנין הא הוי משאל"ס ולכך בעי שאחר שהעלום מן המים הכירו בהם שהם אותן שנטבעו ואז ראו אותם כשהם מוטלים מתים לאלתר שלא הי' שהות לתפוח עדיין והכירו שהם אותם שנטבעו עם הסימנין ובהני תרתי התירן רבי והא דלא מפרש שראו הסימנין אחר שהעלום מן המים ולא הי' צריך לומר שראו אותם לאלתר דבסימנין לא שייך חששא דנפח הוא משום דלשון הברייתא דקתני מעשה בשני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סמאי בספינה וטבעה והתיר רבי נשותיהן עפ"י נשים משמע דע"י הטביעה הותרו ואם ראו הסימנים לאחר שהעלום מן המים אין אנו צריכים להזכיר הטביעה כלל להכי מפרש שהסימנים ראו קודם הטביעה ונטבעו ואחר שהעלום מן המים הכירו אותם בטב"ע שהם אותם שראו בעת הטביעה ועכשיו אחר שהעלום לא ראו בהם הסימנין דלא הוי אדעתייהו לראות הסימנין רק שהכירום בטב"ע שהם אותם שנטבעו והיינו דקאמר אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר שהכירו שאותן שהעלו הם אותן שנטבעו ואותן שנטבעו הלא ראו בהם הסימנין קודם הטביעה. ולהכי הוזכר בברייתא הטביעה דמשום הני תרתי שרינהו במה שראו בהם הסימנין קודם הטביעה והכירו אחר הטביעה לאלתר שהם אותם שנטבעו והיינו דקאמר אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר שהכירו שאותן שהעלו הם אותן שנטבעו והלא ראו בהם הסימנין קודם הטביעה אבל אם הי' מפרש שראו הסימנין לאחר הטביעה לא הי' צריך התנא להזכיר הטביעה כלל:
ואלולי דברי הרמב"ן ז"ל הי' אפשר לאמר דסגי כאן אף בסימן בינוני אף דמספקא לן אי סימנין דאורייתא מ"מ הכא לפי המסקנא דמוקי לה בהעלום מן המים מיירי בענין שלא היינו צריכין כלל לעדות הנשים על הטביעה והיו הרבה עדים על הטביעה שהיו מכירין בעליהן של אלו והי' די רק שמשאל"ס אשתו אסורה והתיר עפ"י נשים שהכירום אחר ההעלאה והנשים אמרו שהכירו בטב"ע שהם אותן שנטבעו דחזינהו לאלתר. ומהימני הנשים מפני שהם לא באו להעיד על נשותיהן של אלו שאין יודעין אותן כלל רק שאמרו שראו בהן הסימנין הללו ובזה שוב מהני הסימנין שאינן מובהקים כיון דמשאל"ס הוי רק דרבנן ובדרבנן סמכינן אסימן בינוני:
מיהו להרמב"ן ז"ל משמע לי' מלישנא דברייתא דעיקר ההיתר הי' ע"י הנשים ולא הוצרכו לעדות אחרים להכי מוקי לה בסימן מובהק והנה כ"ז לפי מה דדחי פשיטותא דבעיין ומוקי לה בסימנין אבל לדידן דאיפשט בעיין מסיק הרי"ף ז"ל דע"א במשאל"ס מהימן אי אמר אסקינהו קמן ולאלתר אשתמודעינהו דפלוני הוא וכדאסיקנא למעשה דשני ת"ח וכעובדא דאגישרא דשביסתא דהיינו דמהימן ע"א אף שנתכוין להעיד לפלוני אף דלא דייקא האשה רק דבעי חזינהו לאלתר שלא יהא נתפח בהכרתו אבל סימנין לא בעינן כלל ולהכי לא הזכיר הרי"ף כלל בפסק הלכה שלו סימנין רק הכרה בעלמא:
ונתבאר היטב דברי הרי"ף ז"ל על נכון והנה לפי שיטת הרי"ף ז"ל בנ"ד כיון שאמר קברתיו נאמן ע"א דבעיין איפשט ובעינן רק חזינהו לאלתר לצאת מחשש נתפח ולשיטת בעה"מ ז"ל אף דסובר דבעייא לא איפשיט וע"א במלחמה לא מהימן מ"מ הא כתב דבקברתיו לא מבעי' לי' כלל דודאי ע"א מהימן ומפרש דבעיין הוא רק אם חיישינן שהעד אומר בדדמי אבל באומר קברתיו דלא שייך בדדמי ודאי דמהימן דלא חיישינן למשקר ואם ראוהו לאלתר שהוציאוהו מן המים והכירו אותו בטב"ע והעידו על קבורתו מהני ואם באנו לחוש לדברי ר"ח שכתב דאשה וע"א בנטבע לא מהימני אף הא לא תגרע חדא דהא התוס' והרא"ש כתבו דבכל גופו שלם מהני טב"ע ולא חיישינן לבדדמי והכא הוי כל גופו שלם וכ"כ הטור (בסימן י"ד) ועוד דהא הכא הכירו בטב"ע כל מלבושיו וא"כ דמי לקאמרי סימנין דקאמר בש"ס ורבו הפוסקים דלא חיישינן כלל לשאלה ועוד שהרמ"א כתב בסעיף ל"ב) בנטבע בבגדים והוציאוהו מן המים בבגדים אלו והכירו שאלו הם הבגדים שהנטבע הי' לבוש בשעת טביעתו לא חיישינן לשאלה ואף שיש לחלק ולאמר דהתם מיירי שהטביעה הי' בעדים דליכא חשש בדדמי בשני עדים לכל הפוסקים החולקים על הרי"ף רק שאסורה מטעם משאל"ס והוי רק אסור דרבנן להכי סמכינן אהך סברא דכיון שנטבע בבגדים אלו לא חיישינן שיצא מן המים ופשטן והשאילן לאחר אבל היכא דחיישינן לבדדמי על עיקר הטביעה לדעת הרז"ה ור"ח ז"ל דהוי חשש דאורייתא לא מהני הך סברא וחיישינן לשאלה דז"א דגם הך חששא הוי רק מדרבנן דהא הר"מ ז"ל פסק בע"א במשאל"ס אף לא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא א"כ ש"מ דהוי רק איסור דרבנן וכן פסק בכל בעיא דלא איפשטא דאם נשאת לא תצא ולדעת הרז"ה הוי הך בעיא דלא איפשטא לכן לדעתי יש להתיר האשה הזאת כ"ז כתבתי לענ"ד: