אור ברסלב
שות מרחשת ב › סימן מ

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

ב · סימן מ

ליקוטים מענינים שונים

ב"ה ווילנא יום ג' פ' מו"מ תרס"ב:

א) מכתבו היקר קבלתי ולא הי' ספוק בידי להשיב לו על דבריו עד כה ועתה כאשר היתה לי הרוחה מעט הנני להשיב לו דבר דבור על אופניו כסדר דבריו, (א) מש"כ דקושיתי על גמ' דסוכה (ד' נ') [הערה - מבוארת באות נ' מסי' זה הסמוכה. ע"כ] תסוב רק לפי שיטת התוס' דאיסור חולין בעזרה הוא רק אי הוי כעין הקרבה אבל לפי שיטת רש"י במנחות (כא ע"ב) דאף שלא בגדר הקרבה אסור להכניס א"כ כיון שכאן צריך להכניס לעזרה ממילא אי אפשר להכניס מים בלתי מקודשין וע"כ צריך לקדשם לפחות קדושת פה. ע"ז אומר דגם דעת רש"י אין אלא בשמכניס חולין בעזרה שלא לצורך קרבן כמו חולין לאכילת הכהנים שאין זה כלל צורך קרבן ואסור להכניס חולין כה"ג אבל בשמכניס חולין לעזרה שעתיד הוא להקדישם ולהביא מהם קרבן גם רש"י ז"ל מודה שמותר להכניס דודאי רש"י ז"ל לא יחלוק על ראיית התוס' מהא דהלל שהי' מביא בהמתו לעזרה ומקדישה א"ו דרש"י ז"ל מחלק כה"ג שכ' וממילא קושיא דידי גם על שיטת רש"י ז"ל תסוב דלהביא מים שעתיד הוא לקרוא עליהם שם ולנסך על המזבח גם רש"י ז"ל מודה שמותר לע"ע להכניסם בלתי מקודשים ואף שלא הוקדשו אף קדושת פה, ואף שאנכי בפתיחת קונטרסי בשמן המנחה לא הייתי נחית לחילוק זה אבל האמת בדעת רש"י כמש"כ, (ב) ע"ד מה שהעיר על דברי התוס' מנחות (עט ע"ב) דכלי שרת אינם מקדשים אלא קודש אבל לא חולין אפי' למ"ד כל"ש מקדשין שלמ"ד מסוגיית הגמ' שם (צ.) גבי בבירוצין דפריך שם אליבא דר' יוסי וכי נעקר מאי הוי גברא למאי דצריך קמכוין והוכיח הש"ס מזה דכל"ש מקדשין שלמ"ד, וכוונת הש"ס בקושיתם דישארו הבירוצין חולין לגמרי הרי מזה דכל"ש מקדשים אף חולין גמורים שלא מדעת וזה היפך דעת התוס' מנחות הנ"ל, הנה יפה העיר כ' מזה וגם אנכי כבר עמדתי בזה מכבר, ואז בשעת למודי כאשר לא נתתי את לבי לעיין היטב בסוגיא זו אמרתי דבאמת התוס' ס"ל דגם כאן בלא"ה הי' קדוש הלח קדושת דמים דמסתמא בשעה שקנה הלח לנסכים או לשמן הי' קונה ממעות שהקדיש לצורך קרבן או אם מיירי בשל צבור היו קונין אותו מתרומת הלשכה א"כ בלא"ה הוי הקדש גם הבירוצין, וכל עיקר השקלא וטריא אם בירוצין קדשי היינו לענין שיהי' להם קדושת הגוף וזה דאמרינן בירוצין חול היינו שלא נתקדשו קדושת הגוף, אבל מ"מ קדושת דמים יש עליהם משום שהקדיש אותם מקודם, והאי דאמרינן האי גברא למאי דצריך קמכוין היינו שלא לקדשי קדושת הגוף ויהי' להבירוצין פדיון ונראה לכאורה כן להדיא מדברי התוס' שם (פח.) ד"ה בירוצי שכתבו למ"ד לא נתקדשו ניחא הא דאמר לקמן מותר נסכים לקיץ המזבח ומפרש רחב"י בירוצי מדות דיש להם פדיון ולוקחין ממותר נסכים יעו"ש, הרי מבואר מדברי התוס' דאף למ"ד לא נתקדשו מ"מ צריכין הבירוצין פדיון, הרי דס"ל להתוס' בפשיטות דמקודם הוקדשו קדושת דמים דבלא"ה גם פדיון אינם צריכין, אולם כעת כאשר כת"ר ג"כ העירני בזה ראיתי דא"א לפרש כן, דהא ר"ע קאמר התם דמשום דמדת היבש חול לפיכך בירוציהן חול יעו"ש, ולכאורה לר"ע מאי איריא בירוציהן אפי' מה שבפנים ג"כ לא נתקדשה כיון דמדת היבש לא נתקדשה כלל וע"כ צריך לומר כמו שפרש"י שם בגמ' ר"ע סבר מדת יבש לא נמשחה כל עיקר וחול היא לפיכך מה שבפנים בכלי קדושת פה הוא דמקדש ליה הלכך מה דאיצטריך ליה מקדש בירוצין דלא צריך ליה לא מקדש לפיכך בירוציהן חול יעו"ש, וכיון דעיקר קדושה שבפנים הוא משום קדושת פה וע"כ היינו קדושת דמים לבד כיון דלא נתקדשו בכלי וכדמוכח לעיל (נז ע"ב) דלר"ע דס"ל דמדת היבש לא נמשחה אין על מה שבפנים הכלי רק קדושת דמים, וא"כ הבירוצין אין עליהם אפי' קדושת דמים משום שלא הקדיש אלא מה שצריך לו ומוכח דבאמת לא הקדיש מקודם קדושת דמים כלל רק מה שהניח בכלי א"כ מדאמרינן דכלי שרת מקדשים אף שלמ"ד גם הבירוצין קודש לרי"ו מוכח דגם בלי קדושת דמים מקודם ג"כ הכלי שרת מקדש והדר קשה כנ"ל, וע"כ צריך לומר דכוונת התוס' שכ' שצריכין פדיון למ"ד בירוצין לא נתקדשו הוא למסקנת הגמ' משום גזירה שמא יאמרו וכו' וכן כתב המל"מ פ"ב מה' מעה"ק שהאריך בזה ומדבריו שם מוכח ג"כ דס"ל בפשיטות דכלי שרת דמקדשים שלא מדעת מקדשים אף חולין גמורים יעו"ש ולא העיר מדברי התוס' במנחות שהבאתי, גלל כן נראה לי בזה כעת ליישב בדרך חדש, והוא ע"פ מה דאמרינן בתמורה (י ע"ב) דאם אומר רגלה של בהמה זו עולה ס"ל לרי"ו דכולה עולה יעו"ש ובגמ' שם בעי רבא בעוף מהו בהמה אמר רחמנא והא לאו בהמה היא או קרבן אמר רחמנא והאי קרבן הוא ויעו"ש פרש"י דבעיית רבא הוא לרי"ו דס"ל במקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בה ג"כ כולה עולה מיבעי ליה גם בעוף כה"ג אם הקדיש אבר שאין הנשמה ת"ב אם קדוש כל הגוף ופשטה קדושה בכולה, ושיטת הרמב"ם ז"ל פט"ו מה' מעה"ק ופ"ו מה' ערכין וחרמין לפי מה שביאה הלח"מ שם דבריו בארוכה הוא דבעיית הגמ' בעוף מהו הוא דוקא לדידן דס"ל אם מקדש אבר שאין הנשמה תלויה בו דלא פשטה קדושה בכולה משום דממעטינן מקרא אבל אי לאו קרא הסברא הפשוטה היא דפשטה קדושה בכולה אף באבר שאין הנשמה תלויה בו וע"ז איבעי לן בעוף מהו מי אמרינן דבהמה אמר רחמנא דלא פשטה בכולה אבל בעוף פשטה קדושה בכולה אף באבר שאין הנשמה תלויה בו או דילמא קרבן אמר רחמנא ובעוף ג"כ מיעט קרא דלא פשטה קדושה בכולה יעו"ש בארוכה, ולפ"ז לר"י דס"ל דבאבר אחד פשטה קדושה בכולה ולא מיעט קרא הו"ה בכל קרבן דפשטה קדושה בכולה אף במקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו: ב) ונראה לי דבר חדש דגם בדבר שנתקדש בכלי ג"כ אמרינן פשטה קדושה בכולה לפי שיטת רש"י להאי צד איבעיא דקרבן אמר רחמנא וכל קרבן בכלל ולשיטת הרמב"ם לפי פירוש הלח"מ לר' יוסי דהוא מרא דשמעתא כאן דבירוצין דס"ל דברגלה של זו עולה דכולה עולה דלא ממעטינן זה מקרא, ולפ"ז בכל קרבן כן א"כ לרי"ו אמרינן גם בקדושת כלי פשטה קדושת הכלי בכולה, ומעתה נאמר דמשו"ה אמרינן שהבירוצין נתקדשו שלא מדעת אף דהאי גברא למאי דצריך קמכוין משום דכיון שהבירוצין היו בכלי אלא שנעקרו וס"ל דפשטה קדושה בכולה, וכיון שהאי גברא מה שבפנים הי' מכוון להקדיש אף שלא נתכוין להקדיש את הבירוצין מ"מ אמרינן פשטה קדושה בכולה ונתקדשה כל מה שהי' בתוך הכלי כמו בבהמה שמכוון להקדיש רק רגלה מ"מ הקדושה מתפשטת בכל הגוף כך גם כלי שרת, שהרי אמרו בחגיגה (כג ע"ב) כף אחת הכתוב עשה את כל מה שבכף אחת, הרי שכלי קודש מצרף מה שבתוך הכלי לעשות מה שבתוכו לגוש אחד ולעצם בלתי נפרד אחד א"כ מה שבכלי לא גרע מבע"ח שאם הקדיש מקצתו אף שאין הנשמה ת"ב מ"מ פשטה הקדושה בכולו, והיינו משום דכל מה שבע"ח מכף רגלו ועד ראשו אחד הוא ועצם בלתי נפרד והקרבן צריך לכולו ולא למקצתו, הכ"נ כיון שכלי קודש עושה מה שבתוכו לגוף אחד ולעצם אחד והכלי אינו מקדש אלא כולו ולא מקצתו כדאמרינן בזבחים (פח.) שאינו מקדש אלא שלמין ולא חסרין וע"כ גם בכלי אמרינן אם הקדיש מקצתו פשטה קדושה בכולה ולפ"ז א"ש מה דאמרינן למ"ד כלי שרת מקדשין שלא מדעת שנתקדשו גם הבירוצין אף שהבירוצין הם חולין גמורים היינו משום דכיון דאמרינן דהאי גברא נתכוון להקדיש מה שבפנים א"כ פשטה קדושה בכולה גם על הבירוצין שהיו בתוך הכלי:

ג) ולפ"ז מאי דמשמע מסוגיא דכאן דמקדש גם חולין גמורין אין זה אלא בבירוצין שמכיון שמקדיש מה שבתוך הכלי פשטה קדושה גם על הבירוצין שהיו בפנים אלא שנעקרו אבל בשאינו מכוון להקדיש כלל אז ודאי אין הכלי מקדש רק דבר שכבר קדוש קדושת דמים אבל חולין גמורין אינו מקדש כמו שכ' התוס': ד) מיהו צריכין אנו לבאר א"כ מה תלה הש"ס זה בכל"ש מקדשין שלא לדעת כיון דמטעם פשטה קדושה בכולה קאתינן עלה א"כ אף שאינו מקדש שלא לדעת מ"מ הכא מקדש משום שפשטה קדושה בכולה:

ה) אולם אחר העיון נראה נכון דבקדושין (ז.) אמרינן דל"א פשטה קדושה בכולה היכא דדעת אחרת מעכבת אותה כמו בבהמה של שני שותפין, ולכאורה צריך להבין א"כ מה זה דאמרינן פשטה קדושה בכולה כלל דהא בהמקצת שלא הקדיש ג"כ יש דעת אחרת מעכבת שהוא לא רצה להקדיש רק רגלה או חציה וא"כ על חציו השני דעת אחרת מעכבת, וע"כ צריך לומר שהחילוק הוא דמי שיש בידו להקדיש כולו אז גם בהקדיש מקצת חלה הקדשה בכולה שהרי יש בידו להקדישו כולו, משא"כ בבהמה של שני שותפין שאין בידו להקדיש כולו לא אמרינן פשטה קדושה בכולה, ולפ"ז יש לומר דבקדושת כלי לא שייך לומר פשטה קדושה בכולה כיון דהוא בעצמו אינו יכול להקדיש קדושת הגוף בלא כלי א"כ הר"ז חשוב אין בידו וכיון שכן איך אפשר להכלי להפשיט קדושתה על מה שבתוכה על כולה הא דעת אחרת מעכבת היינו דעת האדם שאין רצונו להפשיט הקדושה על כולה, והאדם לגבי הכלי הוא כמו שהשותף לגבי המקדיש כמו שאין לפשוט קדושה בכולה על חלק השותף משום שאין ביד המקדיש להקדיש כולו כמו כן אין לפשוט קדושת הכלי על כולה כיון שהאדם שנותן בהכלי דעתו מעכבת שאין רצונו להקדיש כולו, ורצון האדם עצמו שרוצה להקדיש חציו לא חשוב בזה כלל כיון שהאדם אינו עושה קדושת הגוף כלל שנאמר הואיל שברצונו להקדיש חציו פשטה קדושה בכולה שאין קדושת פיו עושה קדושת הגוף כלל ועיקר הוא קדושת הכלי והכלי לגבי האדם הוא כהמקדיש לגבי השותף, ונראה שדבר זה באמת תלוי בהא אם כל"ש מקדשים שלא מדעת או לא, שאם כל"ש מקדש שלא לדעת אין משגיחין כלל ברצון האדם וממילא אמרינן אם פשטה קדושה במקצת פשטה קדושה בכולה ולא שייך בזה לומר דעת אחרת מעכבת שאין דעת האדם מעכבת כלל בקדושת כלי כיון שמקדש אף שלא מדעתו, אבל אם נאמר שאינו מקדש שלא מדעת אז בודאי חשובה דעת האדם לגבי הכלי כדעת אחרת מעכבת ולא מצי להפשיט קדושה בכולה, וזו היא לפ"ז כוונת הגמ' זאת אומרת כל"ש מקדש שלא לדעת וממילא אמרינן גבי בירוצין פשטה קדושה בכולה לרי"ו, אבל אם אמרינן כל"ש אין מקדש שלא לדעת ל"א פשטה קדושה בכולה משום דעת אחרת מעכבת אותו, ויתבונן כת"ר בכל זה כי הוא עיון עמוק ואחר עומק העיון נראה נכון אלא שאין בידי כעת ראיות כדי לקבוע בו מסמרות:

ב:

א) ומכח קושיתי הנ"ל בסוכה (נ.) דמאי משני דכל"ש מקדשים שלא לדעת הא מצי מייתי את המים בכל"ש ולא יקדשם מתחלה קדושת דמים שאז אין הכל"ש מקדשם כתוס' מנחות (ע"ט) הנ"ל, מכל זה הבאתי ראי' לדעת הרמב"ן ז"ל שיש חצר להקדש וע"כ הכל"ש הי' זוכה את המים להקדש כמו חצר והיו המים קדושים קדושת דמים מצד קנין חצר של הקדש וממילא הי' הכל"ש מקדשו אח"כ קדושת הגוף יעו"ש בקונטרסי הנ"ל והנני מוסיף בזה עוד:

ב) במעילה (יג ע"ב) המים שבכד של זהב לא נהנין ולא מועלין וכו' ופירש"י לא נהנין משום דנתמלאו לצורך הקדש ולא מועלין משום דלא נתקדשו לניסוך המים עד שינתנו בצלוחית של זהב דהיינו כלי מקודש לכך, ולכאורה צ"ע מש"כ דלא נהנין משום דנתמלאו לצורך הקדש דבמ"ע אם נתכוון להגביה לצורך הקדש א"כ אמאי אין מועלין הא כתב הר"ן בנדרים (ל"ג) ככר זו של הפקר שאם הגביהם להקדש הקדש קנה כדין מגביה מציאה לחבירו והויין הקדש ומועלין בו כדאיתא התם ואם לא נתכוון לזכות להקדש אמאי לא נהנין הא לא זכה הקדש כלל בהם והוי חולין ממש: [הערה - דלא מצינן לא נהנין אלא בדבר דהוי של הקדש אלא שאין בו מעילה כמו חטאות המתות וכדומה אבל דבר דלא הוי של הקדש כלל אמאי לא נהנין ממנו. ע"כ]: אולם לדעת הרמב"ן דהקדש חצר זוכה א"ש דהכד זכה להקדש כיון שהכד הוא של הקדש אלא כיון דלא נתקדש לכל"ש אין מועלין בו משום שאין מעילה בזכיית חצר כמש"כ הרמב"ן אבל א"ש שאין נהנין דהוי ממון הקדש ע"י זכיית כלי הקדש, אולם צל"ע בהא דאיתא התם שם במעילה (יד.) איתיביה ר"ל לרי"ו הקן שבראש האילן של הקדש אין נהנין ואין מועלין וכו' לא דאייתי עצים מעלמא אי הכי אמאי של הקדש אין נהנין וכו', ואם איתא דחצר הקדש זוכה א"ש דלא נהנין משום דהוי ממון הקדש אלא שאין מועלין בו ומאי מקשה דודאי אילן של הקדש זוכה גם בעצים דאתיין מעלמא, אלא ודאי דחצר הקדש אינו זוכה וקשה להרמב"ן:

ג) והנ"ל לתרץ זה ובזה תהי' מתורצת ג"כ קושית התוס' שם ד"ה שבאשרה אמאי הוצרך לומר הוכחה דמיירי דאיתבר מגופה מה"נ מסתברא הא כבר מוכחא שפיר מדקאמר גבי של הקדש לא נהנין יעו"ש והוא ע"פ מה שהקשה התוי"ט על דעת התוס' שאין חצר להקדש משום שאין יד להקדש הא חצר משום שליחות איתרבאי ויש שליח להקדש כמו דאמרינן הני כהני שלוחי דרחמנא וכמו כן גזבר הוי שליח הקדש:

ד) ונראה לתרץ קושית התיו"ט דהא הקדש שליחות אית ליה וחצר משום שליחות איתרבאי ע"פ מש"כ הנמו"י בשם הר"ן דהא דחצר זוכה במציאה אף דבעינן שליחו של בעל הממון והיינו משום דחצר המשתמרת או עומד בצדו משום יד היא דכיד אריכתא היא יעו"ש, ולפ"ז בהקדש דלית ליה יד שוב ליכא ביה לומר דמשום שליחות קונה דהא לא הוי שליחות של בעל הממון ולית בה לא תורת שליחות ולא תורת יד וע"כ שפיר כ' התוס' דאין חצר להקדש, וביותר י"ל עוד דהא דקימ"ל התופס לבע"ח במקום שח"ל לא קנה והא דמגביה מציאה לחבירו ס"ל לרי"ו דקנה כ' התוס' משום מיגו דזכי לנפשי' זכי לאחריני ולפ"ז בהקדש דלא שייך זכי לנפשיה דאין יד להקדש שוב אין חצירו זוכה לו דמשום יד ליכא דאין יד להקדש ואי משום שליחות הו"ל חב לאחריני ולא זכה להקדש, ושו"מ בנתיבות שהעיר והלך בדרך זו לבאר שיטת התוס' יעו"ש סי' ר', אולם דעת הרמב"ן דטעמיה דרי"ו דס"ל דהמגביה מציאה לחבירו ק"ח הוא משום דלא חשוב חב לאחרים בהפקר ומציאה, ולפ"ז א"ש דס"ל דחצר קונה להקדש משום דאף דאין יד להקדש מ"מ משום שליחות איתרבאי ויש שליחות להקדש ואף שא"ת לבע"ח במקום שחל"א מ"מ שפיר קנה חצר להקדש אף דלא הוי לו תורת יד משום שליחות משום דלא הוי חב לאחרים בהפקר ומציאה ושפיר כתב הרמב"ן דיש חצר להקדש, אולם כ"ז לרי"ו ולדידן דס"ל המגביה מציאה לחבירו ק"ח אבל למ"ד ל"ק אין חצר להקדש משום דהוי תופס לבע"ח במשחל"א, והנה בירושלמי דפאה פ"ד ה"ה איתא פלוגתא דרי"ו ור"ל דרי"ו ס"ל המגביה מציאה לחבירו ק"ח ור"ל ס"ל לא קנה חבירו, ולפ"ז לר"ל לטעמיה דלא קנה חבירו ממילא ס"ל דאין חצר זוכה להקדש דמשום שליחות הו"ל תופס לבע"ח במשחל"א וכמו דס"ל דל"ק חבירו, ולפ"ז א"ש הסוגין דמעילה דפריך אמאי של הקדש אין נהנין משום דר"ל הוא דפריך התם הקושיא ולר"ל לטעמיה דלית ליה חצר להקדש שפיר קשה ליה אמאי אין נהנין כיון שהאילן של הקדש לא זכה להקדש, אולם כ"ז לר"ל אבל לרי"ו שם אזדא לה הוכחה זו דשפיר לא נהנין גם באייתי עצים דעלמא משום שהאילן של הקדש זכה בהעצים בתורת חצר וע"כ הוכרח להוכיח דמיירי בשל גופיה מהא דהכ"נ מסתברא דמיירי בשל גופיה, ומשום זה הוצרך רי"ו לתרץ דמיירי באפרוחים יעו"ש הסוגיא ומתורצת קושית התוס', ולפ"ז משנתינו דמעילה במים שבכד צ"ע לר"ל איך יתרץ הא דאין נהנין כיון דכלי הקדש אינו זוכה להקדש א"כ אמאי אין נהנין הא הוי חולין ממש וצ"ל דלר"ל היינו טעמא דאין נהנין אף שלא זכה בהם הקדש דכיון דנתמלאו לצורך הקדש הרי הזמינם להקדש ומשום דהזמנה שנתיחדו לצורך הקדש הוי מילתא ואסור להנות מהם, וכמו שמה"ט ערבה שם במשנה לא נהנין ולא מועלין ג"כ משום שהוזמנו לצורך מצוה כמו שכתב רש"י דלא נהנין ממנה קודם שזקפוה אצל המזבח הואיל דלכך עומדת וכ"כ הראב"ד פ"ה מה' מעילה ה"ו משום שיחדוה לשם מצוה, אע"ג דהזמנה לאו מילתא היא אצל תשמישי מצוה צ"ל דערבה דהוי במקדש יש לה קדושת מזבח והוי כמו תשמישי קדושה משום דהוי מעבודות שבמקדש, ולפ"ז י"ל דרי"ו ור"ל אזלי בזה לטעמייהו דלרי"ו דס"ל דחצר הקדש זוכה א"ש הא דמים שבכד לא נהנין משום זכיית הקדש ולא משום הזמנה משום דרי"ו ס"ל בחולין (פב.) עגלה ערופה אינה משנה וס"ל דעגלה ערופה אינה נאסרת מחיים וא"כ לית ליה הזמנה אפי' בגוף הקדושה דהא דהזמנה מילתא ילפינן מע"ע ולרי"ו דא"נ לית ליה הזמנה וע"כ צ"ל הא דמים שבכד לא נהנין הוא משום חצר הקדש ולטעמיה דחצר הקדש זוכה, אבל לר"ל דחצר הקדש אינו זוכה ולדידיה תקשה הא דמים שבכד אינן נהנין, אולם ר"ל לטעמיה דס"ל התם בחולין דע"ע ירידתה לנחל איתן אוסרתה יע"ש וכן ס"ל בקדושין (נז.) דצפרי מצורע נאסרין מחיים והכל מטעם הזמנה ולטעמיה א"ש הא דמים שבכד אין נהנין משום הזמנה מילתא היא לשיטתו וא"ש:

ד) ועוד י"ל הא דמים שבכד דלא נהנין גם לר"ל אף דס"ל דהמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו ולדידיה אין חצר להקדש והוא ע"פ מש"כ בתוס' ביצה (לט ע"ב) ד"ה הכא דאף למ"ד המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו מ"מ בממלא מים מבור הוי שפיר קנה מי שנתמלאו לו משום דלא הוי חב לאחרים דהא איכא הרבה מים שיכולים אחרים למלאות, ולפ"ז א"ש דבמים שבכד שהי' ממלא מים ממי השלח שפיר קנה הקדש בכליו אף לר"ל משום דלא הוי חב לאחרים משום דהרבה מים יש לאחרים למלאות ושפיר הדר זכה חצר וכלי להקדש וע"כ לא נהנין משא"כ בעלמא כמו בעצים וכה"ג דהוי חב לאחרים לא זכה הקדש כלל לר"ל, ויעוי' במעילה (יב ע"ב) הזבל ופרש שבחצר לא נהנין ולא מועלין ויעוי' רש"י הזבל הפרש של קדשים שהוא בחצר של הקדש ה"ה בכ"מ אלא דדרכו להיות בחצר של הקדש יעו"ש ולכאורה לפ"ז גם באינו זבל של קדשים ג"כ לא נהנין כיון דחצר הקדש זוכה ובאמת מוכח הסוגיא דמיירי בזבל של קדשים יעו"ש דמקשה אדם וצ"ל דהרבותא היא אף בזבל ופרש קדשים ג"כ אין מועלין משום דלא הוי גופיה יעו"ש: [הערה - ואפשר דקושית הגמ' היא דלר"ל אין חצר להקדש ע"כ צ"ל דמיירי בשל קדשים א"כ מוכח דאף בשל קדשים אין מועלין בו, אבל באמת לדידן דקיי"ל כרי"ו אפשר לפרש הא דזבל ופרש שבחצר היינו דעלמא אלא כיון דהוי בחצר הקדש זוכה בו ע"כ לא נהנין, ובזה אפשר לפרש דלפ"מ דס"ד דמיירי בקדשים הא דנקט בחצר של הקדש משום דקימ"ל סתם גללים אפקורי מפקיר להו וא"כ הוי יאוש גזבר, ור"ל וכן רב דמקשה עליו ס"ל בחולין (קלט.) דיאוש גזבר מפקיע קדושת בדה"ב וא"כ בדווקא נקט בחצר דאז לא הוי יאוש משום דהוי ברשות הקדש אבל הזבל והפרש דבעלמא של קדשים הא הוי יאוש גזבר ומפקיע ליה קדושתיה והי' מותר ליהנות בו לר"ל וכן לרב כמו בתרנגולת שם בחולין, אבל לדידן דקימ"ל כרי"ו שם דלא מהני יאוש גזבר באמת גם הזבל והפרש דשל קדשים גם בכל מקום לא נהנין, והא דנקט שבחצר, היינו דלדידן דקימ"ל כרי"ו יתפרש כפשוטו הא דזבל ופרש בשל חולין אלא שהחצר של הקדש זוכה בו לרי"ו, וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל שהביא הא דזבל ופרש אחר דין דשובך ונתמלא יונים וכתב וכן זבל ופרש שבחצר הקדש דמשמע דמיירי דומיא דשובך ונתמלא יונים אף בשל חולין וזה סותר הגמ' דילן דמפרש דמיירי בזבל ופרש של קדשים, ולפי האמור ניחא דלדידן דקימ"ל כרי"ו מפרש כפשוטו משום קנין חצר של הקדש ומיירי בחולין וקושית הגמ' אינו אלא אליבא דר"ל דלית ליה חצר בהקדש וע"כ בזבל ופרש של קדשים והא דנקט בחצר משום דאל"ה פקע קדושתיה וכנ"ל והבן. ע"כ]:

ה) ויעויין ע"ז (מב ע"ב) דשם הסוגיא בהיפך מסוגית הגמ' במעילה דמייתי אדרבה ראי' מהא דלא מועלין דמיירי בעצים דעלמא ואתי ליה שפיר הא דאין נהנין מדרבנן והיינו משום דהדייקא לפי סוגית הגמ' שם לדעת רי"ו ואתי שפיר הא דלא נהנין משום דהקדש זוכה ומאי דאמר מדרבנן היינו כיון דלית בה רק משום ממון הקדש ולא משום לתא דמעילה א"כ הא דאין נהנין אפי' לא חסר מידי להקדש הוא מדרבנן, כמו בכל מידי דהוי הקדש ואין בו מעילה דאמרינן דלא נהנין מדרבנן כמו בקדשי עכו"ם וכדומה כמו דאיתא בתמורה (ג.) יעו"ש בתוס' ד"ה לא נהנין וא"ש ג"כ דברי הרמב"ם שפסק דלא נהנין בהביא עצים מעלמא אף דלפי סוגית הגמ' במעילה בעצים בעלמא ליכא גם איסור מדרבנן, ואף אם נאמר שהסוגיות חלוקות וסוגיא דע"ז ס"ל דלא נהנין מ"מ תקשי אמאי פסק כסוגית הגמ' דע"ז כיון דכ"ז דרבנן הוי ליה ספד"ר ולקולא יעו"ש בכ"מ שעמד על הרמב"ם פ"ה מה' מעילה ה"ז והניח בתימה, ולא זכר שבע"ז אמרינן דלא נהנין מדרבנן אבל מ"מ יקשה כנ"ל, ולפי האמור אין הסוגיות סותרות כלל והר"מ דפ' כרי"ו שפיר פסק דלא נהנין מדרבנן אף בעצים דעלמא משום דחצר זוכה: ידידו דוש"ת חנוך העניך אייגעש:

סוף הספר

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה