אור ברסלב
שות מרחשת ב › ליקוטים מענינים שונים

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

ב · ליקוטים מענינים שונים

סימן לט

א:

א) התוס' כתובות (ד' מו ע"ב) ד"ה זכאי הקשו על הא דמפרשינן טעמא דלהכי האב זכאי במציאתה משום איבה וכפירש"י משום כיון דאינו חייב במזונותיה לא זיין לה והקשו על זה אמאי לא ילפינן מציאה מקדושין דאמרינן דשל אביה הוי מדאורייתא ותרצו בדוחק יעו"ש. ולענ"ד נראה ליישב זה בהקדם דברי הירושלמי על אתר דבעי על המשנה דאין האב אוכל פירות בתו אם נפלה מציאה לתוך שדה שלה מאי את עביד לה כמציאה והוי של אביה או כפירות והוי שלה דאין האב אוכל פירות בתו ומסיק בירושלמי דאת עביד לה כאכילת פירות והוי שלה יעו"ש בפ"מ, והנה הרמב"ם השמיט דין זה וכן כל הפוסקים וצריך טעמא, ולזה נראה דבאמת מציאת נערה וקטנה ילפינן ג"כ דהוי של אביה כמו מעשה ידיה וקדושיה דהוי של האב וכקושית התוס', אלא לענ"ד צריך טעמא דמשום איבה דאי לאו טעמא משום איבה הוי אמינא היכא שנפלה מציאה לתוך שדה שלה דהוי כאכילת פירות ולא הוי של אב, לזה אמרינן טעמא משום איבה דגם היכא דנפלה מציאה לשדה שלה דהוי מן הדין כאכילת פירות מ"מ משום איבה הוי ג"כ של אב, וע"כ שפיר השמיטו הפוסקים דין זה של הירושלמי כיון דבתלמודא דידן מפרש טעמא משום איבה ע"כ הטעם הוי גם להיכא דנפלה מציאה לתוך שדה שלה, דאל"ה לא צריך טעמא דאיבה תיפוק ליה דקנה מטעם מעשה ידיה וקדושין דהוי של אב, וע"כ שפיר השמיטו הפוסקים כנ"ל, משא"כ הירושלמי לית ליה טעמא דאיבה וכדמוכח ג"כ דלית ליה האי טעמא גם במציאת האשה שהוי של בעלה, דתלמודא דידן מפרש משום איבה ובירושלמי פרק מציאת האשה מפרש משום שמא תגנוב משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי, וכיון דלית ליה טעמא דאיבה שפיר מיבעי ליה היכי את עביד לה אם כמציאה בעלמא דאז זוכה בה מטעם מעשה ידיה וקדושין מדאורייתא או דהוי כאכילת פירות ולית ליה בה כלום דטעמא דאיבה לית ליה, ובזה מדוייק לישנא דגמ' דידן דקאמר משום איבה ולא קאמר מאי טעמא משום איבה כמו דאמר באידך מנלן ולפמש"כ ניחא דבאמת מתניתין איכא לתרוצי דלא מיירי אלא במציאה דעלמא ולכן לא בעי טעמא דאיבה דנפקא לן ממעשה ידיה ומדאורייתא, אבל הש"ס מוסיף ג"כ טעם משום איבה דאז גם אם נפלה מציאה לתוך שדה שלה הוי ג"כ של אב וע"כ מטעם איבה: ב) ולפמש"כ יש ליישב שיטת רש"י דכתב בב"מ (ד' יב.) ד"ה מציאת דטעמא דמציאת בתו הקטנה הוי של אב משום דנפקא לן מקרא בכתובות דקטנה אף נערה שבח נעוריה לאביה ותמהו התוס' שם (ע"ב) ד"ה רי"ו הא בהדיא מפרשינן בכתובות טעמא דמציאתה לאביה משום איבה ולא מדאורייתא יעו"ש בתוס', ולפמש"כ דברי רש"י נהירין וברירין דבאמת מציאתה לאביה הוי ג"כ מדאורייתא, והא דאמרינן כאן משום איבה צריך רק היכא שנפלה לתוך חצירה דאז מטעם מעשה ידיה ליכא וצריך טעמא משום איבה, וא"כ א"ש מש"כ רש"י בב"מ דילפינן מקרא דהא בב"מ בקטנה קעסקינן ואמרינן בב"מ (ד' יא ע"ב) דפליגי רשב"ל ור"י אם יש לה חצר או לא ומסקינן דמר אמר חדא ומ"א חדא ולא פליגי ופרש"י שם דרשב"ל אמר לענין מציאה דלית לה חצר ור"י אמר לענין גט דיש לה חצר וכיון דקטנה לית לה חצר א"כ אין שייך לפרש הטעם משום איבה דהא הטעם דאיבה צריך רק היכא שנפלה לתוך חצירה וכיון דקטנה בלא"ה אינה קונה בחצר וכל עיקר מציאה דמשכחת לה בקטנה הוי רק היכא שהגביהה בעצמה וזה הוי מדאורייתא של אב דהוי כמו מעשה ידיה וקדושין ושפיר כתב רש"י דילפינן מקרא:

ג) ולפ"ז מיושב נמי קושית הר"ן בכתובות שהקשה לפרש"י דמפרש משום איבה היינו משום כיון דאין חייב במזונותיה אם נימא דהוי מציאתה שלה תו לא זיין לה, ונמצא לפרש"י אם אין הבת סמוכה על שולחן האב מציאתה שלה וקשה מב"מ שם ע"ב דמקשה האי שפחה ה"ד אי דאייתי שתי שערות מאי בעי גביה ואי לא אייתי שלה דאבוה הוי ולפרש"י קשה כיון שהיא בבית אדוניה ואינה סמוכה על שולחן אביה שפיר הוי מציאתה שלה דליכא טעם דאיבה ומאי מקשה דאבוה הוי יעו"ש בר"ן שדחה מכח זה פירש"י ולפי מש"כ ניחא כיון דשם בקטנה מיירי שפיר פריך דאבוה הוי כיון דחצר לא משכחת לה גבה והוי רק מציאה בעלמא שהגביהה א"כ הוי כמעשה ידיה דשל אב מדאורייתא ואפי' אינה סמוכה על שולחן אביה, והיינו דדייק רש"י ד"ה דאבוה הוי מציאתה דהא קטנה הוי עכ"ל, דייק לשון קטנה וכמו שפרשתי, ובזה יש ליישב ג"כ קושית התוס' בכתובות על פירש"י ז"ל:

ד) ובמהרש"א בכתובות שם הקשה ג"כ לפירש"י כיון דהטעם דאיבה הוא רק משום דלא זיין לה תו נמצא לפי פירושו דדוקא היכא שסמוכה על שולחן אביה דאז איכא טעמא דאיבה, א"כ במתניתין שם דקתני דהאב זכאי במציאתה וכו' ומאי רבותא יש הא דומיא דהכי בסמוכה על שולחן אביה גם בבוגרת ובנו גדול הוי של אב וכמו דאמרינן בב"מ לא גדול גדול ממש וכו' יעו"ש שנשאר בקושיא, אולם לפי מש"כ ניחא דבאמת מתניתין מיירי אף באינה סמוכה דמ"מ הוי של אביה משום דנפקא לן ממע"י וקדושיה וכקושית התוס', אך טעמא דאיבה צריך להיכא שנפלה לה מציאה בתוך שדה שלה דאז אין שייך טעמא דמעשה ידיה וצריכין אנו לטעמא דאיבה א"כ מתניתין שפיר מיירי גם באינה סמוכה והוי שפיר של אב משום מע"י וקדושיה בקטנה ובנערה היכא שהגביהה בעצמה ולא ע"י חצירה דאז הוי של אב מדאורייתא אף באינה סמוכה וא"ש הכל בס"ד: ה) ובזה נכון מאד ליישב קושית השמ"ק והמהר"ם שיף ז"ל בב"מ שם דפריך אי דאייתי שתי שערות מאי בעי גביה ואי דלא אייתי שתי שערות שלה דאבוה הוי והקשו אמאי לא מקשה בפשיטות אף אם אייתי שתי שערות דאבוה הוי דהא מציאת נערה ג"כ דאבוה הוי יעו"ש בשמ"ק ובמהר"ם שיף:

ולפמש"כ ניחא דבאייתי שתי שערות דאז נערה הוי ואית לה אז חצר וכיון דאית לה חצר א"כ משכחת שפיר דשלה הוי כגון דנפלה לתוך חצירה וכיון דאינה סמוכה על שולחן אביה כמו שפחה וליכא ג"כ טעם דאיבה לפי פרש"י ז"ל שפיר משכחת לה דהוי מציאתה שלה וע"כ פריך בפשיטות מאי בעי גביה, וזה נכון מאד בס"ד: ו) ובכתובות (ד' מג.) איתא שם בפשיטות דמה מציאה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אף מעשה ידיה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה, ולפמש"כ דגם מציאה ילפינן ממעשה ידיה א"כ במאי פשיטא ליה יותר מציאה ממעשה ידיה דהוי של עצמה ולא של אחין, אבל באמת ג"ז ניחא דממעשה ידיה לבד לא מצינן למילף דמציאתה לאביה משום דאיכא למפרך משום דקא מיתזנא מיניה אלא דילפינן גם מקדושין וכקושית התוס' לקמן (ד' מו ע"ב) ד"ה זכאי, וא"כ כיון דהא דילפינן דמציאתה לאביה הוא מקדושין ג"כ והא קדושין לא מצי אחין לקדשה א"כ ממילא גם מציאתה לאחר מיתת האב לעצמה ומדמה שפיר מעשה ידיה למציאה, ועיין היטב בתוס' שם ד"ה מגיד ובתו"י שם, ומה שפירש"י שם ד"ה מה דמציאתה פשיטא דלעצמה דהא אפי' בחיי האב לא זכי בה אא"כ סמוכה על שולחנו ומשום איבה וכו' אבל אחין בעל כרחייהו מיתזנא וליכא איבה משמע דעיקר טעם משום איבה היינו ג"כ כנ"ל, דכונת רש"י כיון דמצינו דתקנו משום איבה דהוי של אב אף היכא דמדאורייתא לא הוי שלו א"כ באחין נמי הו"ל למימר הכי משום איבה להוי של אחין לזה כתב דלא שייכא איבה גבי אחין דהא כל עיקר דמספקינן דליהוי מעשה ידיה של אחין אינו אלא מדרבנן כמו שכתבו התוס' שם ד"ה בת, ודוק היטב בכל זה ועדיין צ"ע קצת ברש"י שם: ב: הרמב"ם פ"א הכ"ג מה' גירושין כתב העדים שחותמים על הגט צריכים להיותם יודעין לקרות ולחתום ואם אינם יודעים לקרות קוראים לפניהם וחותמים והוא שיכירו לשון הגט ואם אינם יודעים לחתום רושמין להם הנייר ברוק וכיוצא בו מדבר שאין רשומו מתקיים והן כותבין על הרושם ואין עושין כך בשאר שטרות, קל הוא שהקלו בגיטי נשים כדי שלא יהיו בנות ישראל עגונות הואיל וחתימת העדים מדבריהם כמו שבארנו עכ"ל, משמע דבעדי חתימה לבד בלא עדי מסירה שכשר לדעת רבינו למעלה דין ט"ז פסול גם בגט, וכ"כ הב"ש סי' ק"ל ס"ק כ"ב לדעת רבינו, וראיתי מי שהקשה מגמ' דגיטין (ט ע"ב) דלס"ד שם ערכאות של עכו"ם פסולא דאורייתא א"כ ס"ל עדי חתימה כרתי ואעפ"כ אמר שם לעיל מינה דמנינא למעוטי הא דעדים שאינם יודעין וכו' שכשר בגיטי נשים ופסול בשאר שטרות הרי שאף למ"ד ע"ח כרתי כשר בגיטי נשים, ולדעתי לק"מ דלפי הס"ד נפרש הא דלמעוטי לא באינם יודעין לחתום אלא באינם יודעים לקרות, דכה"ג גם למ"ד ע"ח כרתי כשר הגט כיון שיודעין לחתום הוי חתימה מעליא, והא דבשאר שטרות אינן חותמין אינו אלא מדרבנן משו"ה באמת אינו אסור אלא לכתחלה אבל בדיעבד השטר כשר כמש"כ רבינו בפ' כ"ד מה' מו"ל דין ו' יעו"ש, אלא שקשה לי הא מ"ד דמחלק בין גיטי נשים לשאר שטרות הוא רשב"ג ורשב"ג ס"ל בב"ב (קע.) עדי חתימה כרתי א"כ מוכח דחתימה מעלייתא אפי' מדאורייתא מדכשר גם למ"ד עח"כ, שוב מצאתי שהתוס' גיטין שם (יא.) ד"ה רשב"ג כ' דרשב"ג ס"ל ע"ח כרתי דוקא בשאר שטרות אבל לא בגיטין ולפ"ז א"ש, אלא דלפ"ז קשה מה צריך הגמ' לפרש טעמא דרשב"ג דבגיטי נשים משום תקנת עגונות תיפוק ליה משום דבגיטי נשים עדי מסירה כרתי ע"כ הוי כה"ג החתימה כשרה משא"כ בשאר שטרות דע"ח כרתי לא הוי חתימה מעליא מדאורייתא, ואפשר שצריך לה"ט משום שחרורי עבדים שאין חותמין באין יודעין לחתום אף דשם ג"כ עדי מסירה כרתי דשוו לגיטי נשים דלה לה גמרינן, או גם בגיטי נשים משום הא דאינן יודעין לקרות דכה"ג גם אם עח"כ ג"כ כשר כמש"כ, והכי מוכרחים אנו לומר דאי משום שחרורי עבדים נראה דלמ"ד עמ"כ בגיטין ולא בשטרות הוא דוקא בגיטין אבל שחרורי עבדים דמי לשאר שטרות דאל"כ אמאי לא תני בגיטין (ט ע"ב) שם ולרשב"ג שוו גיטי נשים ושחרורי עבדים בחמשה היינו דעידי מסירה כרתי א"ו כנ"ל והבן, ושבתי וראיתי דלדידן גם בליכא עדי מסירה בגט בשמקרעין להם ג"כ כשר, דדוקא למ"ד ע"ח כרתי א"כ וכתב דכתיב גביה היינו וחתם דהחתימה הוא כתיבת הגט וע"כ בשמקרעין אין זו כתיבה מעליא כיון שנעשה ע"י תחבולה זו, אבל לדידן דעדי מסירה והאי וכתב הוא על כתיבת הגט והא דכשר בעדי חתימה לבד היינו כמו שכ' הר"ן פ' המגרש שעדי חתימה נעשים עדי מסירה שע"י שאנו רואין הגט החתום בידי האשה הרי אנו נעשין עדי מסירה, א"כ לעצם החתימה אין צריך דין כתיבה רק שע"י החתימה אנו יודעים שנעשה המסירה א"כ גם כה"ג כשר הגט, דמ"מ כיון שאפשר לקיים חתימת העדים ויודעין אנו ע"י זה שנמסר הגט לא איכפת לן אם יש על החתימה דין כתיבה או לא שאין החתימה מעצם דין כתיבת הגט והר"ז כמו שהקשו התוס' גיטין (ד' ד) ד"ה מודה דגם אם החתימה היא שלא לשמה ג"כ צריכה להיות כשר ותירוצם לא שייך כאן והבן וזה דלא כדעת הב"ש הנ"ל, כל זה נראה לענ"ד:

ג:

א) הרמב"ם פ"ב מה' גנבה ה"א כתב הגונב את העכו"ם או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא קרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש לרעהו ולא לעכו"ם וכן הגונב קדשים מבית בעליה בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין קדשים שאין הבעלים חייבין באחריותן בין קדשים שהבעלים חייבין באחריותן ה"ז פטור מן הכפל ומתשלומי דו"ה שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש עכ"ל, עיי' לח"מ פ"ח מה' נזקי ממון אף שרבינו פסק כריוה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הם בכל זאת פסק כאן דגונב ק"ק פטור מכפל משום דאיכא תרי קראי ומקרא יתירא ממעט אפי' קדשים קלים, אבל מה יושיענו זה הלא תלמוד ערוך הוא בתוספת' ב"ק פ"ז דלריוה"ג קדשים קלים כהדיוט ומשלם את הכפל, וגם דברי הראב"ד ז"ל כאן תמוהים שהגיה לדברי רבינו שמשלם חומש ואשם להקדש שהרי מעל, שדין זה אינו אלא בשוגג אבל במזיד אינו משלם אלא קרן, ומאי שייטיה דשוגג כאן, והנראה בדעת רבינו וטעמו דק"ק אף שממון הדיוט הוא בכל זאת פטור מכפל הוא ע"פ מש"כ התוס' בבכורות (יג ע"ב) ד"ה ד"ת דמשיכה בהקדש לא שייכא דכל היכי דאיתא בי גזי דרחמנא איתיה יעו"ש, ובודאי אף קדשים קלים לריוה"ג אף שנכסי הדיוט הן מ"מ ברשות הקדש הם עומדים וכל היכי דאיתנייהו בגזי דרחמנא איתנייהו דהא גם בהם משיכה אינה קונה, ומעתה אי אפשר להתחייב כפל על ק"ק דהא כל גנב צריך להוציא את הגנבה מרשות הקודמת וכיון דק"ק ברשות הקדש עומדים ובכל מקום דאיתנהו בגזי דרחמנא הוי א"כ לא הוציאם מרשות הקודמת כלל וזהו דנסיב רבינו לטעמיה שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש שאין המיעוט מתיבת האיש שזה באמת לא ממעט הקדש כלל שגם הקדש נקרא איש כמו שכ' התוס' בב"ק (סג.) ד"ה רעהו דה' איש מלחמה כתיב אבל הוא מפשטיה דקרא דגונב מבית וכו' שצריך להוציא מרשות הקודמת כדכתיב וגונב מבית ולא של הקדש, והיינו משום משל הקדש אי אפשר לקיים וגונב מבית משום שאינו מוציא אותו כלל מרשות שהי' מקודם הגנבה וע"כ לא חייב בו כפל כלל, ובזה א"ש מה שהצריך רבינו שני הכתובים לרעהו ולא של הקדש וגם קרא דוגונב והיינו משום קרא דלרעהו אי אפשר למעט קדשים קלים דרעהו קרינן בו כמו בנזקין, וע"כ הוצרך קרא דוגונב מבית דלא שייכא בו גנבה והוצאה מבית והוצרך ג"כ להלמוד של לרעהו והיינו בנכסי הקדש והיינו קדשי בדק הבית שיוצאין לחולין ע"י מעילה בשוגג ואם גנב מהגזבר ולא ידע שהוא של הקדש שאז יוצא לחולין בשוגג, שבזה לא שייכא למעט מוגונב שהרי יצא לחולין ומתחלל, ואם כן הוציאו מרשות הקדש, שבזה הי' אפשר לחייב כפל, וע"ז צריך קרא לרעהו ולא של הקדש דהא גנב של הקדש, וזהו שהגיה הראב"ד שחייב ג"כ חומש ואשם, שכיון שקרא דלרעהו אינו צריך רק באופן שגנב בולא ידע דשל הקדש הוא ובשוגג וא"כ הר"ה חייב ג"כ חומש ואשם מלבד הקרן וא"ש, וכל זה בקבה"ב אבל בקדשי הגוף שאין מתחללין ואינן יוצאין לחולין א"כ שפיר ילפינן מקרא דוגונב משום שאינו מוציא מרשות שקדמו, ואי אפשר ללמוד מלרעהו משום דקדשים קלים של רעהו קרינן ביה ושפיר צריך שני הכתובים כדי לפטור תרי מיני קדשים אלו, והבן, ומעתה א"ש ג"כ שלא תקשה מהתוספתא שהבאתי לדעת רבינו והוא, שזה שאמרנו דקדשי הגוף אינן מתחללין אינו אלא לר"י דס"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל ורק בשוגג הוא מתחלל וכוותיה קימ"ל כמו שפסק רבינו, וכדאיתא בקדושין (נ"ג ונ"ד), אבל לדעת ר"מ דס"ל דקדש במזיד מתחלל אמרינן שם בקדושין דגם קדשי הגוף מתחללין, וא"כ לדידיה אפשר שגם קדשי הגוף יוצאין לחולין ע"י גנבה ואף אם הוציאן וידע שהם של הקדש, מעתה אי אפשר למעט מוגונב מבית מכפל קדשי הגוף ג"כ משום שהם יוצאין לחולין וא"כ בקדשים קלים שאין למעט מלרעהו לריוה"ג משום דלרעהו קרינן ביה שוב גם בקדשי הגוף קדשים קלים חייב ג"כ כפל, ולפ"ז התוספתא הוא לדעת ר"מ ושפיר מתחייב כפל בקדשים קלים משא"כ רבינו שפסק כר"י לדידיה קדשי הגוף אין מתחללין כלל, ובלא"ה לר"י קדשים קלים דלית בהו מעילה אינן מתחללין אפי' בשוגג כדאיתא בפסחים (כז ע"ב) יעו"ש, ומה"ט נראה שהשמיט רבינו לדינו של ריוה"ג בשבועת הפקדון שמחוייב בכופר לריוה"ג כדאיתא בכמה מקומות, והיינו ג"כ דבשבועת הפקדון ג"כ אינו חייב דוקא אלא בכופר שנעשה עליו גזלן ומוציאם מרשות הקודם ובהקדש אף בק"ק לא שייכא, וריוה"ג דס"ל דחייב בשבועת הפקדון ע"כ כר"מ ס"ל דבמזיד מתחלל ולדידיה גם קדשי הגוף, והבן:

ב) ובמש"כ א"ש הא דסנהדרין (קי"ב) דמוקי ר"ל הא דקדשים ימותו כריוה"ג דק"ק ממון בעלים הם, ורי"ו אמר שם משום זבח רשעים תועבה, ופריך ר"ל מאי טעמא לא אמר כרי"ו ומאי קושיא דלרי"ו אינו אלא בקדשים של רשעים שבתוכה אבל בקדשי צדיקים לא שייך זבח רשעים, משא"כ לר"ל דממון בעלים הם א"כ אף בשל צדיקים דממונן אבד, וע"כ מוקי הכי כדי לאוקמי גם בשל צדיקים משום דמסתמא תני ימותו, ומאי פריך, ולפי האמור דק"ק גם לריוה"ג ברשות הקדש הם וביגזי דרחמנא איתנהו, א"כ בהקדש לא שייך תפיסת מקום לומר שהקדש הוא בתוך עיר הנדחת, שהקדש אינו מוגבל בתפיסת מקום כלל א"כ קדשים קלים אף דממון הדיוט הם מ"מ קיימי ברשות הקדש א"כ הו"ל קדשים קלים כנכסים שבעיר אחרת דקימ"ל שנכסי צדיקים שבעיר אחרת ממונן פלט וע"כ ק"ק של צדיקים גם לריוה"ג אינו אבד דהוי כמו שמונח בעיר אחרת ולא בעיר הנדחת כלל, וע"כ גם לר"ל ע"כ בקדשים של רשעים מיירי שנכסי רשעים שבעיר אחרת ג"כ אבד ושפיר מקשה מ"ט לא מוקי לה כרי"ו והבן: ד:

הרמב"ם פ"ה מה' רוצח ושמירת נפש הי"ד כתב וכן מי שקלטו המזבח אין מניחין אותו שם אלא מוסרין (לו) שומרין ומגלין אותו לעיר מקלטו, בד"א במחוייב גלות, אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מב"ד שלא יהרגוהו בהורא' שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפי' הי' זר ה"ז ניצל ואין לוקחין אותו מעם המזבח למו' לעו', אא"כ נתחייב מית' ב"ד בעדו' גמורה והתרא' כשאר כל הרוגי ב"ד תמיד, עכ"ל, ועיי' בכ"מ שכ' יש לתמוה שזו טענה טובה ליואב לומר שלא טעה והיאך אמרו שטעה ועוד שא"כ לא היו יכולין לקחתו משם להמיתו שהרי לא הרג בהתראה לאבנר ולעמשא וצ"ע:

א) אבל עיי' תוס' סנהדרין שם (מח ע"ב) ד"ה בשלמא דמבואר שם דזה הוי פלוגתא בירושלמי אי יואב טעה או לא, וסוגיין שם כמ"ד דלא טעה אלא שאחז בקרנות המזבח כדי שיהי נידון בסנהדרין שיהי' נכסיו ליורשיו יעו"ש היטב, וביאור הסוגיא התם הוא כך דיואב ברח מפחד שתי מיתות מפחד המלך שלא ידון כמורד במלכות ומפחד סנהדרין שלא ידון מטעם שהרג לאבנר ועמשא, והיינו שאמר לא כי פה אמות, והיינו דברח מחשש מורד במלכות דאז המזבח קולטו ולא יוכל לקחתו משם כמש"כ רבינו, וע"כ אמר כי פה אמות היינו שלא ימות רק ע"י סנהדרין, והיינו דקאמר שם בשלמא למ"ד נכסיהן למלך היינו דכתיב וכו' והיינו דמשו"ה רצה יותר לידון בסנהדרין, אף דימות ממ"נ וכמו שאמר פה אמות, כדי שע"י דין סנהדרין לא יאבד נחלתו מבניו, אלא למ"ד נכסיהן ליורשין מאי נפקא ליה מינה היינו כיון דחשיב להיות מת ונהרג ע"י סנהדרין כמו שאמר פה אמות א"כ מ"ט ברח דמדין סנהדרין לא ינצל כי קרנות המזבח אינן קולטין וכו' למי שיש עליו מיתת סנהדרין וכמבואר כאן, (ואפשר עוד דיואב עכ"פ שוגג הוי כמו שכתבו התוס' דסבור דמותר להרוג את עמשא שהי' חושבו מורד במלכות, ושלמה הי' יכול להרוג אותו בתורת גואל הדם של עמשא משום שקרובו הי' בן דודו, דעמשא הי' בן אביגיל בת נחש שהוא ישי כמבואר בכ"ז, וכיון שגואל הדם הי' הי' יכול להרגו כיון דקרנות וכו' שלא הי' בהן דין קליטה וע"כ אמר כי פה אמות היינו דוקא ע"י גואל הדם אבל לא ע"י דין המלכות דמתורת גואל הדם נכסיו ליורשיו כדין סנהדרין וע"כ אחז בקרנות המזבח) בזה מבואר לנכון תירוץ הגמ' שם משום חיי שעה, ויעיין רש"י ז"ל שם ודחוק, אבל לפמש"כ דיואב הי' רוצה לידון בדין סנהדרין א"ש, דהתוס' לעיל (לו.) ד"ה רבה כתבו החילוק בין דין המלכות לדין ב"ד הוא דדין מורד במלכות אין צריך הלנת דין משא"כ בב"ד יעו"ש, וזהו תירוץ הגמ' משום חיי שעה היינו כדי שידון בב"ד ויהי' לו הלנת דין והוי חיי שעה, ואחר שאמר לו תרתי לא תעביד וכו' נתרצה יואב לצאת מהמזבח, ואז אתיוהו ודיינו וכו', ולמסקנא דיינוהו בתורת מורד במלכות כמבואר שם, יעו"ש, זה ביאור הסוגיא בקיצור ועיין היטב בזה כי קצרתי וסמכתי על המבין, והשתא רבינו כיון שמצא סוגיא זו דמוכחת דס"ל באמת דלא טעה יואב כלל וכמ"ד בירושלמי כן ולמד מזה כל הדינים המבוארין בדברי רבינו כאן כי בזה מתבאר פשטות הסוגיא שם כמו שנתבאר והדברים מאירים בס"ד:

ב) ומה שאמרו בירושלמי לסנהדרין ברח הכוונה הוא כלומר דמשו"ה אחז בקרנות המזבח שלא ידון ע"י מלכות אלא ע"י סנהדרין, ומה שאמרו שם בירושלמי מניין שסנהדרין אצל מזבח היינו מדאמר פה אמות משמע שאצל סנהדרין הוי קאי ודו"ק: ג) ויותר נראה כמו שכ' הכ"מ דפשטות הסוגיא משמע שנהרג מפני שהרג, ואם בדין הרגו אותו אז הביאו אותו בע"כ מהמזבח שאינו קולט בר חיוב מיתת ב"ד, ואם בתורת מורד במלכות או הוראת שעה אז ע"כ מה שהרגו ליואב היינו ע"י מה דאמר לו תרתי לא תעביד, ושלמה קבל עליו ואז נתרצה יואב לצאת, ולפמש"כ דשלמה גואל הדם דעמשא הוי יש לומר דמשו"ה באמת הרגו ליואב מחמת שהרג לעמשא, אף דסבור דמותר להרוג את עמשא משום שמורד במלכות הי' לפי דעתו ושוגג הי' כמו שכתבו התוס', יש לומר לפמש"כ רבינו לקמן פ"ו ה"ג וה"ד דכל שהשגגה היא קרובה למזיד אינו גולה ואין ערי מקלט קולטות אותו לפיכך אם מצאו גואל הדם והרגו בכ"מ פטור, מעתה יואב אף דסבור שמותר להרוג את עמשא מ"מ קימ"ל אומר מותר קרוב למזיד הוי ואינו גולה ואין ערי מקלט קולטין אותו, וכיון שכן גם מזבח אינו קולט אותו, והיינו דאתיוהו ודיינו ע"י עמשא אף בע"כ של יואב לקחו אותו מעל המזבח כיון דלא הי' כהן ועבודה בידו כדין קליטה גמורה, ודיינו אותו שיש רשות לגואל הדם להורגו, ואז הביאו אותו מהמזבח והרגו אותו, ואפשר דקליטה גמורה היינו כהן ועבודה בידו גם בשוגג קרוב למזיד קולט דיפה כחו מערי מקלט, ובפרט לדעת רש"י ז"ל שהביא המל"מ דגם מזיד ממש קולט כל היכא שעבודה בידו, ובזה יש ליישב קצת גם דברי רבינו מקושית המל"מ, ודו"ק, ואינו צריך לכ"ז דבאמת יואב שוגג גמור הי' וע"כ הי' המזבח קולטו אם הי' כהן וכו' ככל דיני קליטה, ומאי דקימ"ל אומר מותר קרוב למזיד זה אינו אלא בעלמא דזיל קרי בי רב הוא אבל כאן שהי' סבור שעמשא מורד במלכות הי' ולא הי' דריש אכין ורקין שוגג גמור הי' והי' מזבח קולטו, ומה שדנו אותו הוא שלא הי' קליטה כדינה, והבן, וכן כתב הריטב"א במכות (ז ע"ב) דאומר בשוגג בדבר אחד ולא בכל הגוף גולה יעו"ש:

ה:

ברמב"ם פי"ח מה' מלוה ולוה ה"ז במל"מ העלה שקדושת דמים במטלטלין מפקיע מידי שעבוד יעו"ש, ומילתא דפשיטא ליה להמל"מ מיבעי להו להתוס' בעירובין (כג ע"ב) ד"ה משום שכתבו בשם מורי שנסתפק בזה אם הלוה אין לו כי אם מטלטלי דהיינו קדושת דמים והקדישו הלוה אם יחול הקדש אם לא, ובסוף דבריהם מסקי לאידך גיסא וכתבו ונראה דמתניתין מיירי בכל נכסי בין מקרקעי בין מטלטלי וקאמר דלא יחול ההקדש ואין צריכין פדיון אלא משום דר' אבהו עכ"ל, ומצאתי בקצוה"ח סי' קי"ז שהעיר מדברי התוס' אלו והכריע היפך דעת המל"מ וכהכרעת התוס' במסקנתם, ולענ"ד עדיין הספק במקומו עומד וההכרעה מסוף דברי התוס' אינה מכרעת, דבאמת יפלא איך הכריע התוס' לבסוף בפשיטות דאין חילוק אחרי דמקודם נסתפקו בזה ולא הביאו שם ראי' מכרעת לזה, ועוד דאם כוונת התוס' להכריע דין זה רק מצד שיקול דעתם לבד א"כ למה זה תפסו בלשונם דמתניתין מיירי וכו' לא הי' להם רק לפסוק הדין דאין חילוק בין מקרקעי או מטלטלי ולאיזה צורך תלו זה במשנה, לזה נראה לענ"ד כד נדייק עוד בלשונם בהספק שנסתפקו אם אין להלוה כי אם מטלטלי והקדישם אם יחול ההקדש ואמאי לא נקטו בפשיטות אם הבע"ח גובה חובו גם ממטלטלי שהקדיש הלוה והוא דקדוק עצום, משום זה נראה לי דלא נסתפקו התוס' אלא בשלא הקדיש הלוה אלא מטלטלין לבד אם בע"ח גובה מהקדש, אבל בהקדיש כל נכסיו קרקעות ומטלטלין ובא בע"ח לגבות מיד ההקדש אז בע"ח גובה גם מהמטלטלין, וטעמא דמילתא נראה דהתוס' כאן קיימי בשיטת רש"י (פסחים ל"א) דהא דבע"ח גובה מהקדש דמים הוא משום דאין בע"ח יכול להקדיש משום שאינו ברשותו שנשתעבדו לבע"ח וע"כ כשבא בע"ח לגבות מעיקרא לא חל ההקדש שא"ב להקדישו, וכמו שביאר הקצוה"ח שיטת רש"י ז"ל בסי' קי"ז שם בארוכה יעוש"ה, לפ"ז בבע"ח שבא לגבות מיד הקדש קרקעות ומטלטלין שהקדיש הלוה כל נכסיו אף אם נאמר שאין כח בבע"ח לגבות ממטלטלין שהקדיש מ"מ כל שבא לגבות מקרקעות שהקדיש הלוה ונפקע למפרע ההקדש מהקרקעות שוב בטל גם ההקדש מהמטלטלין דקימ"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו, עיין פ"ת יו"ד סי' רכ"ט סק"א שהביא בשם שעה"מ שדעת הריטב"א שגם כה"ג אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וכיון שזה הקדיש כל נכסיו ונתבטל הקדשו מהקרקעות שוב הותר נדרו גם מהמטלטלין וממילא הלוה יכול לגבות גם מהמטלטלין כיון שבין כך וב"כ נפקע ההקדש מהם שוב הם של הלוה ומיניה אפי' מגלימא וכו', והתוס' שנסתפקו לשונם מכוון דווקא באין לו כי אם מטלטלי והקדישם שכוונתם דוקא בהקדיש מטלטלי לבד ובזה באמת הספק עדיין במקומו עומד ולא הכריעו אותו כלל, וזהו שכתבו ונראה דמתניתין מיירי בכל נכסי בין מקרקעי בין מטלטלי והיינו דמשנתינו שפיר תוכל להתפרש גם בגובה ממטלטלי והיינו דבכל נכסיו מיירי שהקדיש גם קרקעות וע"כ כשבא לגבות מקרקעות ממילא נפקע ההקדש גם ממטלטלי וגובה מהן כנגד חובו אם אין לו די בקרקעות לבד, אבל בהקדיש מטלטלי לבד לא הכריעו התוס' כלום, אבל לפי שיטת התוס' (בגיטין מ ע"ב) ובכמה דוכתי דטעמא דאין הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד אף דמכאן ולהבא הוא גובה, הוא משום דקדושת דמים דיש לה פדיון פקעה בכדי והשעבוד הוי כמו נתינת דמים יעו"ש בתוס' ובח"ר שם, לפ"ז אין שייך לומר נדר שהותר וכו' משום דאין נפקע אלא מכאן ולהבא וכל היכי שאין הנדר ניתר מעיקרא לא אמרינן הותר מקצתו וכמו בבעל דמיגז גייז לא אמרינן כן וכמו שכ' הר"ן (בנדרים כ"ז) יעוש"ה, ודוק היטב בכ"ז כי קצרתי, וכמו שכתבתי שהתוס' כתבו כאן לפי שיטת רש"י ז"ל נראה ג"כ מלשון התוס' שכתבו אם יחול ההקדש משמע דאם בע"ח גובה אינו חל כלל ולדעת התוס' בגיטין הא חל ההקדש אלא שנפקע בשעת הגיבוי א"ו כנ"ל:

ו:

א) עוסק אני כעת במס' שבועות ובדרך עיוני ראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' בית הבחירה דבר אשר יפלא בעיני שכתב שם הי"ג דכשמוסיפין על העזרה שמתקדשת בשירי מנחה אותן שירים נאכלין באותו מקום יעו"ש, ותמה אקרא הלא מריהטת סוגית הגמ' דשבועות (טו ע"ב) אצל לחמי תודה דאמר שם בשלמא למ"ד זא"ז אמטי להכי פנימית נאכלת משום דאתיא חיצונה קמה ומקדשה לה וכו' נראה מבואר דהחיצונה פסולה מטעם יוצא אף שהיא עצמה מקדשת ולמסקנת הגמ' שניהם היו פסולים אי לאו דע"פ נביא נאכלת וע"פ נביא נשרפת וא"כ בשירי מנחה דלא מצאנו בזה נבואה הדין נותן דנשרפין ואיך פסק הרמב"ם ז"ל את ההיפך דנאכלין, ואין אלו אלא דברי נביאות אבל מי גלה לרבנו רז זה דשירי מנחה נאכלין ע"פ הנבואה היפך הדין, וצע"ג לכאורה: ב) הן אמת דחזות קשה הוגד לי ע"פ מה שכתבו התוס' לעיל (ע"א) ד"ה אין דהכל בא בבת אחת הקדוש ועשיית מנחה וכו' יעו"ש ואמאי החיצונה נפסלת כיון דהיא עצמה מקדשת א"כ הליכת התודה והקדוש באין כאחת ואין כאן יוצא כלל, ואדרבה בזה לא הי' קשה עוד קושית הגמ' שם וליטעמיך למ"ד זא"ז חדא מי מקדשה וכו' וע"פ האמור הר"ז נכון דהחיצונה נפסלת דעדיין לא קדשה וע"כ היא פסולה משום יוצא, אבל הפנימית דכ"מ שבאה מקדשה אינה נפסלת כלל משום יוצא וא"ש דין המשנה: ג) אולם בזה יש לומר דקושית הגמ' היא ליהפך ע"פ מה שכתבו התוס' שם ד"ה דקדשה שהקשו דאדרבה ראשונה נמי תאכל דכ"ז שלא קדשה העיר קדשים נאכלין בכל הרואה יעו"ש מה שתרצו, ולפ"ז יש לומר להיפך דהחיצונה כיון דלא קדשה עדיין אינה נפסלת כלל ביוצא, כיון דבשעה שיצאה לא היתה כאן קדושת מחיצות העיר כלל וכשבאה הפנימית וקדשה הלא אז כבר קדמה החיצונה ויצאה, ובשעת קדושת המחיצות לא היתה כלל בזה יציאה, ובכה"ג ודאי אין כאן איסור יוצא כיון דהמחיצות נעשו אחר היציאה, ונהי דצריך הוא להכניסה לפנים כדי לקיים לפני ה' וכו' תאכלנו אבל מ"מ אין כאן פסול יוצא, ולפ"ז היינו יכולין לאמר דקושית הגמ' הוא דשתיהן יהיו נאכלות, החיצונה משום דקדמה יציאתה לקדוש המחיצות, והפנימית משום שבא הקדוש וההליכה בבת אחת ואין כאן יוצא, ומה דמסיק דנאכלת ונשרפת ע"פ נביא, החידוש הוא מה שהחיצונה נשרפת, והי' מיושב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל דבשירי מנחה דאין כאן נבואה אז הדין דנאכלין משום דבא הקדושה וההליכה בבת אחת ואין כאן יוצא, אבל מקושית הגמ' לעיל בשלמא וכו' מבואר דלא אמרינן דההליכה והקדושה באין כאחת, ובלא"ה בדברי רבינו לא יתכן זה דהא מיירי בהוספה על עזרה ויש כאן קדושת מחיצות מקודם א"כ בהליכתה נפסלת משום יוצא לפי משמעות הסוגיא דאין אומרין באין כאחת, ובאמת לא הבנתי קושית התוס' דראשונה נמי תאכל משום דנאכלין בכל הרואה, הא אנן בהוספה על העיר קיימינן כמבואר במשנה ויש כאן כבר מקודם קדושת מחיצות ירושלים ובהליכת התודה להוסיף היא נפסלת משום יוצא וצ"ע: ד) ואם הרשות נתנה לדמות הייתי מדמה ע"פ דרך הפלפול להא דאיתא בשבת (צט ע"ב) בעי ר' יוחנן זרק חוליא וכו' הנחה וסלוק מחיצה בהדי הדדי קאתי מחייב או לא מחייב, ואם באנו להשוות דינים אלו זה לזה הר"ז ממש בעיית ר' יוחנן אם אומרין דחשוב כאלו ההנחה נעשית קודם המחיצה וחייב, וא"כ הכ"נ אומרין דפסול היוצא נעשה קודם עשיית מחיצת הקדושה, ותלוי זה בבעיית ר' יוחנן, וזהו מה שכתב רש"י ז"ל ד"ה כי הדדי נינהו או שתיהן יאכלו או שתיהן ישרפו והוא משום דיש מקום לאמר דשתיהן יאכלו לפי צד בעיית ר' יוחנן דלא מחייב, וסוגית הגמ' היא לריו"ח כדמסיק כאן אלא אמר ריו"ח וכו', ולפ"ז הי' מיושב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל משום דאנן קימ"ל כאביי (שבת שם קא.) דחלקה במחצלת פטור ואין אומרין דההנחה היא קודם סילוק המחיצה, ממילא גם כאן הדין נותן דלא נעשה יוצא כלל דהליכת התודה ומחיצת הקדושה נעשה בבת אחת ואין כאן פסול יוצא מקודם וע"כ בשירי מנחה דאין כאן נבואה שפיר נאכלין, כן הי' נראה לכאורה אלא שלבי מהסס לדמות ולמחות בחדא מחתא דינין מרוחקין כאלה ואולי רב ההבדל ביניהם, ודברי רבינו ז"ל צ"ע: ה) שוב ראיתי דיש ליישב דברי רבינו בפשיטות דדווקא בקדושת חומה שנאמר בה שהיא מתקדשת בלחמי תודה של חמץ וכל חלת חמץ הי' לו שיעור של שני עשרונים וא"כ אף למה דס"ד דחדא מקדשה מ"מ האחת אינו מקדשה רק אחרי שתבא כולה להמקום אבל כ"ש ממנה אינו מקדש, וא"כ שפיר קאמר הש"ס דהחיצונה נשרפת משום דלא קדשה עד שתבא כולה וכבר נפסלה קודם שנתקדשה המחיצה דכל משהו ומשהו שנכנס נפסל ביוצא והקדושה לא באה רק כשבא כל החלה, אבל בשירי מנחה שאין שיעור לשירים וגם משהו ג"כ יכול לקדש שלא מצינו שיעור בשירים כלל וא"כ קמא קמא שנכנס אפי' כ"ש קדש את המקום ואתי הקדושה והשירים בב"א ואין כאן יוצא, וזה נכון, ולפי דמסקינן דכולהו חדא מצוה היא שתיהן אינן נאכלות מן הדין דכיון דצריך כניסת כל החלה וא"כ קמא קמא שנכנס נפסל ביוצא ועדיין לא נתקדש עד שנכנס כולו, ודוקא ע"פ הנבואה הפנימית נאכלת וכן משמע ברמב"ם שם:

ז:

בשבועות ז בשברעות (יח ע"ב) ור"ע סבר לא בעינן עד דידע מתחלה וכו' אי בשרץ איטמא אי בנבלה איטמא ויעויין רמב"ם פ' י"א מה' שגגות ה"ב שפסק כר"ע ומיהו נראה מדבריו שם דדוקא בידיעה בתחלה לא בעינן אבל בידיעה בסוף צריך לדעת מאיזה אב נטמא, ויעויין לח"מ שנשאר בצ"ע מגמ' נדה (כח ע"ב) בטומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם כאחד דהוי חייב על בי"מ לר"ע אף דאין שם ידיעה בסוף, ונראה דבאמת נ"מ אם הטעם דפטורין הוא משום ודאי זכר או משום דלא ידע וכו' הוא באופן שאחר שנכנס למקדש נקרע ונמצא זכר או נקבה דאז מטעם דלא ידע ליכא דהא השתא ידע מאיזה אב הטומאה טמא, ומאי דלא ידע מתחלה זה לא צריך לר"ע לדעת באיזה אב הטומאה נטמא, אבל משום דבעינן ודאי אז אף אם נקרע אח"כ ג"כ פטור משום שבשעה שנכנס למקדש לא הוי ודאי דאינו ודאי אלא מכאן ולהבא, אבל לר"א דבעי ידיעה בתחלה ג"כ לדעת מאיזה אב נטמא אז באמת אין נפק"מ, דאם נכנס אחר שנקרע אז יש כאן ודאי זכר או ודאי נקבה וחייב גם לפי טעם זה, ואם נכנס ואח"כ נקרע אז פטור גם משום ידיעה מתחלה דמקודם שנכנס לא ידע, ולפ"ז מאי דמוקים לה כר"א ולא כר"ע היינו משום דמשמע ליה דבטומטום פטור אף אם נקרע אח"כ ונודע מה הוא א"כ יש כאן ידיעה בסוף וע"כ מוקי כר"א דבעי ידיעה כזאת גם בתחלה, ודו"ק, וניחא נמי שרבינו בפ"א מה' מו"מ הביא להא דטומטום ואנדרוגינוס ופירש הטעם משום זכר ודאי וכו' ולכאורה לדברי רבינו א"צ לזה תיפוק ליה מטעם דליתא לידיעה בסוף ולפמש"כ ניחא דנ"מ היכא דנקרע אח"כ וכמש"נ, ויעויין רמב"ם ז"ל שהוא עצמו שנגע בלובן ואודם שראה חייב על ביא"מ ויעויין השגת הראב"ד והצלת הכ"מ, ובלא"ה קשיא לי כיון דנוגע חייב א"כ גם ברואה יהי' חייב דלעולם נוגע הוי ג"כ בש"ז שלו עיין נדה (כב.) ובאודם שיוצא מגופו שמטמא במגע ובמשא עיין נדה (מ"ב א' ב'), והבן, ומזה נראה דמטעם נוגע אינו חייב לפמש"כ במ"א ע"פ מה דאיתא במנחות כ"ד דאמרינן שבעה לה טומאה ואין טומאה קלה חלה על טומאה חמורה יעו"ש א"כ אינו נטמא מחמת אודם שלו כיון שנטמא מחמת ראי' שוב אינה חלה טומאת מגע ובש"ז שאינה מטמאה עד שיוצא לחוץ א"כ באין כאחת מ"מ כיון דמחמת אודם אין כאן טומאת מגע א"כ ספק הוא דילמא נקבה הוא ואין כאן טומאת מגע ופטור מקרבן מספק, והבן, ובמ"א הארכתי בפרט זה ויישבתי בזה קושיות גדולות:

ועוד נראה בטעם רבינו שכתב דבעי ידיעה בסוף באיזהו נטמא הוא משום דילפינן מחטאת חלב דמקשינן להדדי כדמוכח בגמ' דילפינן זה מזה אי לאו דאיכא קרא, ולפ"ז יש לומר דעולא דמוקי לה כר"א לשיטתיה דמוקי מחלוקת ר"א ור"ע בזה, ור"ע יליף מהא דנעלם ממנו והוא טמא דחייב על טומאה אף אם לא ידע באיזה אב נטמא א"כ אין נפק"מ כלל בין ידיעה לסוף לידיעה בתחלה, ולא ילפינן מחטאת חלב דהכא מיעט קרא, וגם על ידיעה בסוף קאי קרא, ובפרט לפמש"כ התוס' לעיל (ד' ד ע"ב) ד"ה ונעלם דשדי וידע בין תרי ונעלם א"כ קרא דוידע הכל חד ידיעה נינהו, אבל לדידן דקימ"ל כריו"ח דמשמעות דורשין איכא בינייהו ולא יליף ר"ע כלל מקרא דונעלם והוא טמא דלא בעי ידיעה באיזה אב נטמא דלא מיירי בזה כלל, וא"כ הדר ילפינן ידיעה בסוף מחטאת חלב כבכל התורה כולה, והא דלא ילפינן ידיעה בתחלה ג"כ היינו לפמש"כ הרמב"ם ז"ל הלמוד דוידיעה מתחלה מקרא דונעלם מכלל דידע וכמו דאמר רי"ו לקמן לענין ספק ידיעה הכא הוא דלא כתיבה בהדיא דמקרא דונעלם קאתי אבל בכה"ת כולה ידיעה מעלייתא בעינן דכתיב והודע הרי דלא ילפינן ידיעה בתחלה מכה"ת מחטאת חלב, וא"כ הכ"נ לענין זה, אבל ידיעה בסוף דכתיב וידע שפיר דמי לכה"ת כולה כיון דכתיב ידיעה מעלייתא וילפינן זה מזה, והבן כי הדברים נכונים: ולפמש"כ למעלה דמשמע ליה דהברייתא מיירי בכל אופן אף בנקרע ונמצא זכר או נקבה מדוקדק לשון הגמ' שם לימא מסייע ליה טומטום וכו' מ"ט מאי לאו משום שנאמר מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית, ולכאורה שפת יתר היא הלא רב מפרש הטעם ובברייתא מפורש כדינו של רב ומאי צריך יותר להאריך בטעם הדברים כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה תירוצו של עולא הא מני ר"א היא, אולם ע"פ האמור הר"ז מדוקדק דודאי גם לפי מה דס"ד הי' אפשר לומר דהטעם הוא משום דבעי ידיעה בסוף באיזה אב נטמא כמו בכה"ת וא"ש לכו"ע, אלא דמשמע ליה מסתימת לשון הברייתא דפטור אף אם נקרע אח"כ ויש כאן ידיעה בסוף וא"כ ע"כ הטעם משום זכר ודאי וזהו דקאמר מאי לאו משום וכו', וע"ז דחי עולא הא מני ר"א היא ע"כ סתמה הברייתא דלר"א דבעי ידיעה בתחלה א"כ אף שנקרע אח"כ מ"מ לא הוי ידיעה בתחלה ודוק: ח:

א) בשבועות (לד.) א"ל ר"פ לאביי לימא ריוה"ג לית ליה דר"א וכו' גמל האוחר וכו' ונמצא גמל בצדו בידוע שזה הרגו דא"ל דר"א בדי"נ נמי משכחת לה כר"ש ב"ש אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו וכו' וכו' והרוג מפרפר וכו' אבל מה אעשה שאין דמך מסור לידי שהרי אמרה תורה ע"פ שנים עדים יומת המת וכו' ובתוס' ד"ה דאי הקשו דמשמע הכא דלר"א אית ליה אומדנא גם בדי"נ ובסנהדרין (לז ע"ב) גבי כיצד מאיימין שמא מאומד ראיתם ודייק בגמ' הא בדיני ממונות אמרינן כמאן כר"א משמע דלא איירי ר"א בדיני נפשות ויעו"ש מה שתי', ולענ"ד נראה לתרץ קושית התוס' והסתירה שבין סוגיא דשבועות לסנהדרין והוא, דהנה הרמב"ם כתב בפ"כ מה' סנהדרין ה"א שאין בי"ד עונשין באומד הדעת אלא ע"פ עדים בראי' ברורה ולכאורה הא מצינו דעונשין גם ע"פ אומד כמו דאמרינן במנאפים עד שיראו כדרך מנאפים שכ' רבינו פ"א מה' א"ב שאין אומרין שמא לא הערה משום שחזקת צורה זו שהערה הרי אף שאין העדים רואים גוף המעשה מ"מ אמרינן מכח האומד דמוכח דודאי הערה והר"ז אומדנא בדיני נפשות, ולזה נראה בטעם הדבר שאין דנין ע"פ אומד בדי"נ דווקא בכגון מעשה דשמעון בן שטח שהביא רבינו שם והיינו דודאי ע"י ראיית העדים שנכנסו לחורבה ומצאו להרוג מפרפר ואחד עומד בצדו ומחזיק סייף ודמו מטפטף אין זה אומדנא כלל, דאפשר שזה ג"כ נכנס ומצא את ההרוג כבר מפרפר ולקח את הסייף בידו ולא הרג לזה כלל, אלא עיקר האומדנא היא ע"י שראו העדים מקודם שזה רץ אחריו להרגו, ואח"כ אחרי שהעלימו עיניהם מצאו אותו עומד אצל ההרוג וסייף בידו וגם מטפטף והרוג מפרפר שע"י צירוף שני המעשים שמקודם ושמאחר כן יצא לנו ידיעת המעשה שנעשה בינתים ואומדים אנו שנעשה מעשה ההריגה על ידי זה, וכיון שהמעשה נתברר לנו רק ע"י צירוף שני המעשים האלה שראו העדים הר"ז עדות מיוחדת שפסול בדיני נפשות, ולא גרע משנים רואין אותו זה מחלון זה או זה מחלון זה או מחלון אחד בזא"ז שאין מקבלין עדותן בדי"נ משום דהוי עדות מיוחדת שהמעשה לא נתברר לנו אלא ע"י צירוף שתי ראיות אין זה עדות בדיני נפשות, והכ"נ גם בשתי ראיות של אותו עד עצמו הוי זה ג"כ עדות מיוחדת שאין מצטרפין בדי"נ כיון שהמעשה נתברר לנו רק ע"י צירוף של שתי ראיות ביחד (דוגמא לדבר שלמד הראב"ד לענין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה בעד עצמו מקו"פ שבטל עדות כולם בשנים או שלשה עדים, והבן כי קצרתי) וע"כ ניחא הא דבמנאפים משרואין צורה זו של דרך מנאפים עונשים משום דשם ע"י ראי' זו לבדה אומדין אותו שבעל, והר"ז ראי' אחת בלי שום צירוף, שפיר עונשין ע"פ אומד, והר"ז נכון בסברא, והשתא אחרי שעיקר דין זה שאין עונשין באומד הוא משום דהוי עדות מיוחדת א"ש מה שעמדו התוס' בסנהדרין שם ד"ה שאין מדמייתא האי עובדא אמתניתין כיצד מאומד משמע דדריש מהאי קרא ע"פ שנים עדים דמאומד לא מיקטל דמשמע ע"פ שנים עדים שראו את המעשה ואינו מובן מאי משמע מהא דע"פ שנים עדים דבעינן שיראו את המעשה ולא ע"פ אומדנא לבד, וע"פ האמור ניחא כיון דעיקר דלא דיינינן ע"פ אומד הוא משום עדות מיוחדת שפיר מייתי מקרא דע"פ שנים עדים יומת המת והיינו מסיפא דקרא לא יומת ע"פ עד אחד דמיניה דרשינן במכות (י ע"ב) דפסול עדות מיוחדת בדי"נ ושפיר מייתי שמעון בן שטח קרא זה: ב) ועוד אף אם נאמר שאומד וידיעה בלא ראי' אינו ענין לעדות מיוחדת, מ"מ הרי רואים אנו ששני דינים אלו בני חדא בקתא נינהו, שהרי המכילתא הביאה הרמב"ם בפ"כ מה' סנהדרין ה"א הנ"ל ילפה הא דאומד ועדות מיוחדת מחד קרא דונקי וצדיק אל תהרוג, הרי ששני דינים אלו שקולים הם, וכיון שלמדנו דעדות מיוחדת פסולה בדי"נ לתלמודא דידן מקרא דלא ימות על פי עד אחד, אף שעדותן אמת שהרי בדי"מ כשרה מ"מ אין מיתתו מסורה לבי"ד כמו שכ' רש"י בסנהדרין (ד' פא ע"ב) ד"ה בעדות מיוחדת, הכ"נ עדות ידיה בלא ראי', אף שעדותה אמת שהרי כשרה בדי"מ מ"מ בדי"נ אין מיתתו מסורה לבי"ד, ושפיר יליף לה ר"ש בן שטח מהא דעדות מיוחדת ומקרא דלא יומת ע"פ ע"א ומדמה להו אהדדי דשקולין הם:

ג) ואחרי שנתבאר לנו כ"ז נשוב לסוגית הגמ' דשבועות שהבאנו, דלכאורה קשה שם בתחלת הסוגיא שם (לג ע"ב) מניין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון רא"א נאמר כאן אואין וכו' אואין דרוצחין יוכיחו שהם אואין ומדברין שלא בתביעת ממון, ולכאורה איך אפשר להעמיד הא דשבועת העדות בעדות רציחה הא ילפינן לקמן מקרא דולא יגיד שאין חייבין עד שישמעו מפי התובע, וברציחה מי הוא התובע שע"פ יתחייבו קרבן שבועת העדות דהא הנרצח כבר נהרג ומי ידרוש דמו, וע"כ צריך לומר דגם ברציחה יש תובע והיינו גואל הדם שהוא תובע ודורש דמו של זה וכמו דאמרינן בסנהדרין (לג ע"ב) חובתא דגואל הדם, הרי שגואל הדם חשוב בעל דין ובעל דבר ברציחת קרובו ושפיר אמרינן אואין דרוצחין יוכיחו, והשתא אחרי דמיירי בתביעת גואל הדם שדורש דמים של הנרצח א"ש מה דאמר בשבועות דאי א"ל דר"א בדי"נ נמי משכחת לה דהנה רבינו הרמב"ם לעיל בהל' רוצח ושמי"נ פ"ו דין ה' כתב שגואל הדם מותר להרוג את הרוצח ע"פ ע"א ושלא בהתראה ויעוי' בכ"מ שם דע"א היינו עדות מיוחדת יעו"ש, והשתא כיון דעדות מיוחדת כשרה לגבי גואל הדם להתיר דמו של זה א"כ לפמש"נ דאומדנא בדי"נ שא"ע הוא משום דהוי עדות מיוחדת או כמוה וא"כ לענין גואל הדם שפיר מועלת אומדנא להתיר דמו של זה, וכיון שעיקר התביעה כאן באואין דרוצח הוא של גואל הדם שפיר אמרו בדי"נ נמי משכחת לה דלענין התרת דמו של זה ע"י גואל הדם שפיר סגי לה באומדנא לבד, משא"כ שם בסנהדרין דמיירי לענין דין בי"ד שפיר אמרינן דדווקא בדיני ממונות אזיל ר"א בתר אומדנא והיינו משום דבדי"מ עדות מיוחדת כשרה משא"כ בדי"נ שעדות מיוחדת פסולה, ושפיר אמרינן דאומד פסול, משא"כ סוגיא דשבועות דמיירי רק לענין גואל הדם סגי גם באומד נמי כמו בדי"מ וכמו שנתבאר, גם מדברי רבינו דלמד הא דאין בי"ד עונשין באומד מקרא דנקי וצדיק אל תהרוג למד ג"כ מקרא זה ג"כ שאין מצרפין עדות מיוחדת ומזה נראה שדינן אחד כמו שנתבאר, והבן כי הדברים נכונים בס"ד:

ד) ויעויין סנהדרין (ס.) שנים שעומדים ויצא חץ בין שניהם והרג שניהם פטורין וארי"ו אפי' אבא חלפתא ביניהן ויעויי' רש"י שם אפי' אבא חלפתא שהכל יודעין שהוא חסיד לא מחייבינן לאידך משום האי חזקה, ולכאורה הדבר פלאי מאי קמ"ל רי"ו דאיך יעלה על הדעת דמשום שמוחזק לן אבא חלפתא בחסיד נוציא את זה השני למיתה, אולם ע"פ האמור ניחא דבסנהדרין שם (פא ע"ב) אמרינן דההורג נפש שלא בעדים כונסין אותו לכפה, ואמרינן מאי שלא בעדים עדות מיוחדת והביאה רבינו פ"ד מה' רוצח ושמ"נ ד"ח, והשתא כיון דעדות מיוחדת מהני לענין כפה הכ"נ אומדנא דהיינו הך ובסנהדרין שם בשנים עומדין וכו' מיירי לענין דין כיפה כמבואר שם לענין שור, והשתא שפיר קמ"ל ר' יוסי דהוי אמינא כיון דלענין כפה מהני אומדנא א"כ באבא חלפתא ביניהן הוי אומדנא שהשני הרגו וכמו בר"א בגמל האוחר קמ"ל דמשום אומדנא כי הא לא מכניסין בכפה ויעוי' תוס' ד"ה בשור והבן:

ט:

א) הרמב"ם פי"א מה' שכירות ה"ו כתב אפי' הי' השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל ובהשגת הראב"ד כתב ע"ז אמר אברהם אין הדעת מסכמת ע"ז שנמסור שבועה לקטן אלא ישבע בעה"ב ואע"פ שאין תביעת קטן כלום עכ"ד, והאי ישבע בעה"ב היינו היסת כמו שהעלה הש"ך בחו"מ סי' פ"ט סק"מ, ובשע"מ שם סק"ד תמה למה מפסידין את הקטן ולא נמתין עד שיגדיל השכיר וישבע ויטול כמבואר כה"ג בסי' ק"ח במת המלוה ויורשיו מוציאין על הלוה והלוה טוען אשתבע דנשבעין היורשין כשיגדלו והכ"נ נמתין עד שיגדיל השכיר וישבע ויטול, ויעו"ש שהעלה מתוך זה שבאמת השכיר כשיגדיל נשבע ונוטל, ומה שנשבע כעת הבעה"ב ש"ה הוא משום כפירת הזמן שגם זה הוא כפירת ממון יעו"ש באורך, ובאמת מסתימת לשון הפוסקים לא משמע כן אלא בעה"ב נשבע ונפטר לעולם ותו אין השכיר נשבע ונוטל גם כשיגדיל, ולענ"ד נראה לתרץ קושית השעה"מ והוא לפמש"כ הר"ן בפ' כה"נ וכן הרא"ש שעיקר שבועת שכיר רמיא על בעה"ב אלא משום דבעה"ב טרוד בפועליו עקרוה ממנו והטילו על השכיר שיהא נשבע ונוטל יעו"ש, וכן הביא הש"ך שם דברי הר"ן אלו יעו"ש, ולפ"ז אין השכיר נשבע ונוטל אלא במקום שהי' אפשר להיות השבועה על בעה"ב אבל במקום שבעה"ב הי' פטור משבועה תו אין השכיר נשבע ונוטל, וא"כ בקטן שאין תביעת קטן כלום ואינו מחייב שבועה אין על בעה"ב שבועה ושוב לא עקרוה והטילוה על השכיר אחר שאין בעה"ב מחוייב שבועה כלל, וא"כ אף כשיתבענו כשיגדיל ג"כ אין בעה"ב חייב שבועה דהא דאין נשבעין לקטן נפק"ל מקרא דכי יתן איש ואין נתינת קטן כלום ובב"ק (קו ע"ב) אמרינן דאם נתנו כשהוא קטן אף אם תבעו כשהוא גדול ג"כ פטור והכי מבואר בתומים סי' צ"ו דאף כשתבעו כשהוא גדול ג"כ פטור משבועה כיון שבשעת נתינה הי' קטן, וא"כ בשהי' השכיר קטן אף כשיגדל ג"כ לא מחייב הבעה"ב שבועה כיון שהחוב הוא משעת קטנות והוי נתינת קטן ולא מחייב שבועה וממילא לא הטילוה על השכיר כיון שאין בעה"ב מחוייב וע"כ אין בעה"ב נשבע רק שבועת היסת דהיסת נשבעין גם לקטן כמבואר בסי' צ"ו, וזה כוונת הראב"ד דישבע בעה"ב היינו ש"ה אף שאין שבועת קטן כלום מ"מ ישבע בעה"ב היסת דהיסת נשבעין לקטן ג"כ, וז"נ:

ב) וממוצא דברינו אלה נשכיל דמה דכייל לה הש"ך שם בהי' השכיר קטן עם דין הי' עבד או חשוד על השבועה שמבואר בירושלמי שבועות דחזרה שבועה למקומה וישבע בעה"ב ומחי להו בחדא מחתא, ולענ"ד רב ההבדל ביניהם דאם הי' עבד או חשוד שם באמת ישבע בעה"ב שבועה חמורה שבועת המשנה כעין של תורה דתביעת עבד או חשוד הוי תביעה, וכיון שהם חשודים לא עקרוה מבעה"ב וחזרה למקומה לישבע שבועה חמורה, משא"כ בקטן שאין בעה"ב חייב כלל שבועה שאין תביעת קטן כלום וממילא אין בעה"ב נשבע אלא היסת דנשבעין ג"כ לקטן ואף כשיגדיל הקטן ג"כ אין בעה"ב מחוייב רק ש"ה כמו שבארנו:

ג) ולגירסת הטור והכ"מ בדברי רבינו כגון שהי' השוכר קטן וכן הוא מפורש בדברי רבינו ספ"ה מה' טו"נ קשה לי איך נשבע ונוטל מן הקטן הלא הא דשכיר נשבע ונוטל אינו אלא בשיש עדים ששכרו ועשה עמו מלאכה כמש"כ רבינו כאן, והא אין מקבלין עדות על הקטן משום דהוי שלא בפני בע"ד וא"כ הוי כמו שאין כאן עדים ששכרו וכו' ותו אין השכיר נשבע ונוטל, וזו קושיא עצומה, אם לא שנאמר דדין שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד לא גרע מעדים פסולים, וכבר הביאו האחרונים בדיני מיגו דלא אמרינן מיגו במקום עדים פסולים, ולפ"ז הא דשכרו שלא בעדים נאמן הוא מטעם מיגו וכיון שיש כאן עדים אף אם פסולים הם משום דהוי קבלתם שלא בפני בע"ד מ"מ לא אמרינן מיגו, ודוק בכ"ז, ובלא"ה צ"ע אם שייך מיגו בטענת קטן ואכ"מ:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה