שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב
סימן א
א:
א) ע"ד האיש ירחמיאל... אשר האשה ריזל... טוענת עליו שקידש אותה והוא אומר שאינו זוכר אם מסר לידה כסף קדושין כמבואר בהגב"ע, הנה לכאורה היא נאמנת כמו שאמר בקדושין (סג ע"ב) האב שאמר קדשתי את בתי וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ואמר רב אסי התם שנאמן אף לכנוס ופרש"י הטעם משום דלא חציף לומר לפני האב שקיבל הקדושין אני הוא הך דמירתת דילמא מכחיש ליה, וא"כ גם באשה זו לא חציפא לומר קדשתני פן יכחישנה, ואף לרב דאמר התם שאינו נאמן לכנוס אימא יצרו תקפו והכ"נ באשה זו, מ"מ י"ל שאשה אינה חציפא כ"כ כמו שאמרו מה"ט האשה שאמרה גרשתני נאמנת משום שאינה מעיזה פניה אף שיש לומר עיניה נתנה באחר ויצרה תקפה משום שאינה מעיזה פניה כ"כ והכ"נ אינה מעיזה פניה לומר קדשתני אי לאו דקושטא קאמרה, ועכ"פ לר"א דקימ"ל כוותיה שנאמן אף לכנוס מה"ט הכ"נ אשה זו נאמנת כל זמן שאינו מכחיש אותה ואומר שא"י, כן הי' נראה לכאורה: ב) אולם יש לחלק שהרי זה שנאמן לר"א לכנוס ולרב ליתן גט אף שאין דשב"ע פחות משנים כתב הר"ן שם משום דכיון שנתקדשה ודאי ואין הספק אלא למי נתקדשה נאמן לברר שהוא המקדש שאינו מוציאה מחזקתה כללי) אבל אם הספק אם נתקדשה כלל אז ע"א לא מהימן כלל:
[הערה - ובקדושין (נ.) מייתי דדברים שבלב אינם דברים מהא דהמקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוי' וכו' הרי היא מקודשת משום שלא הטעתו ואמאי הא קאמר כסבור הייתי אלא משום דדברים שבלב אינם דברים, ולכאורה אף אם נאמר שדברים שבלב הוויין דברים מ"מ היא מקודשת משום שאינו נאמן לומר כסבור הייתי כדי לבטל הקדושין דהוי דשב"ע וצריך שני עדים, (מיהו מהא דמייתי התם מהא דבכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת א"ש משום דמשמע שאינה מקודשת והיא מותרת להנשא לאחר ואם נאמר שדברים שבלב הוי דברים אף שאינה נאמנת לאסור אותו בקרובותיה מ"מ אמאי אינה מקודשת הא שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא ואמאי אינה מקודשת כלל א"ו דדברים שבלב אי"ד, ויעוי' באב"מ סי' כ"ז סק"י שהקשה אף אם דברים שבלב דברים מ"מ אינה מקודשת מאחר שהעדים אינם יודעים והוי קדושין בלא עדים, ולדעתי נראה לתרץ ע"פ מה שהקשה הר"ן בכתובות פ' המדיר אם יכולה למחול בתנאי שאינו של ממון א"כ אמאי א"מ הא יכולה למחול ותי' דאה"נ שאם אח"כ אמרה רואה אני אותו כאלו הוא עשיר וכו' הכ"נ דמקודשת אלא התם בשלא מחלה אלא שהודתה שבשעת התנאי בלבה הי' להתקדש לו אע"פ שאינו עשיר ואינה מקודשת משום דדברים שבלב אינם דברים, והשתא לק"מ קושית האב"מ כיון שבאמת יכולה למחול והיתה מקודשת וא"כ אי לאו דדשב"ל אינם דברים הרי היא נאמנת לומר שהי' בלבה להתקדש לו במיגו שיכולה למחול והיתה מקודשת א"כ הרי המיגו הזה כשני עדי קדושין דהא עיקר מה שצריך עדים הוא משום דמחייבה לאחריני וא"נ אבל כאן שהיא נאמנת מכח מיגו א"כ הר"ז כמו עדים, ויעוי' בטור חו"מ סי' שצ"ט שאם תפס בלא עדים שנאמן מכח מיגו הוי המיגו הזה כמו עדים ואם הודה המזיק אחר התפיסה לא הוי כמודה בקנס משום שהוא כמו באו עדים ואח"כ הודה יעו"ש), ומזה יהי' ראי' דבמקום שלא איתחזק איסורא דא"א גם ע"א נאמן וכדעת מוהר"ם ב"ב בתשו' מיימונית שהביאו שאם השליח אומר טעיתי ולא קדשתי אותה לי נאמן כיון דלפי דבריו לא איתחזק איסורא דא"א כלל ודוחק לומר שזה באמת מה שדחה אביי דילמא התם לחומרא היינו שאינו נאמן משום דמשמע מה שאמר התם לחומרא היינו משום דלחומרא אמרינן דדברים שבלב אינם דברים ולא משום נאמנות וכן הבין המוהרש"א כאן ברש"י ד"ה נכסי, ולומר דמשום הכי נאמן משום דבידו לגרשה כמוש"כ המוהר"ם שם דמה"ט נאמן השליח קשה קצת כאן דלפ"מ דס"ל לאביי בב"מ (יז ע"ב) דארוסה אית לה כתובה א"כ אין זה מיגו שאם יגרשה יתחייב בכתובתה ומוהר"ם לא כ"כ אלא לדידן דארוסה לית לה כתובה א"כ הוי מיגו טוב, ובלא"ה כבר מילתי אמורה במק"א דלדעת רשב"מ בב"ב (קלה ע"ב) הא דיש לו בנים נאמן משום דבידו לגרשה אינו אלא במקום יבם לפטרה מחליצה משום דאיסור יבמה לשוק הוא איסורין ולא דשב"ע וע"כ הוי הא שבידה לגרשה נאמנות אף שאין זה מיגו משום דהוי לח"ט שפוסלה לכהונה כקושית התוס' שם מ"מ נאמן כמו בידו לפדותו אף שאין זה מיגו כמש"כ הרא"ש בגיטין פ' הנזקין אבל באיסור א"א שצריך מיגו טוב כמו בממון דהוי דשב"ע בידו לגרשה אין זה מיגו משום דהוי לח"ט שאם יגרשה יפסלה מן הכהונה ואכ"מ, וע"כ משום שהוא נאמן משום דלא איתחזק איסורא דא"א, שוב מצאתי במרדכי קדושין ר"פ האומר שהעיר קצת בדברינו אלה. ע"כ]:
וגדולה מזו כתב התוי"ט שם (בפ"ג מ"ט) שאף באב שאמר אחת מבנותי קדשתי וא"י מי מבנותי ובא המקדש ואמר שזו היא שקדש אינו נאמן ולא דמי לקדשתי וא"י למי שנאמן דהתם חזקתה מקודשת ואינו מוציאה מחזקתה אבל באחת מבנותי דילמא לא זו היא שקדש ונמצא שאותה שנתקדשה באמת מוציאה מן הספק שיש לנו בה ואדשב"ע פחות משנים והיינו משום דכל אחת יש לה חזקת פנוי' אף שכולן אסורות מספק א"נ להוציאה מספק, ויעוי' בתוס' רע"א שם דבהכי מתורצת הסתירה בדברי הר"ן כאן ממש"כ בגיטין שאין הקרובות נאמנות לומר שלא קדשן משום דהוי דבשב"ע, ויעוי' שו"ת בית הלוי חלק שני סי' פ"ו ותשו' ע"א סי' פ"ו שכתבו כן ולא ראו שקדמם התוי"ט והגרע"א כאן, וא"כ מכש"כ שזה שאומרת עליו שקדשה ואוסרת עליו לישא אשה אחרת ואוסרת קרובותיה עליו הו"ל דשב"ע שאינה נאמנת שהוא בחזקת פנוי ולאו כל כמינה לאסור אותו בזה:
ג) אולם יש לדון בזה שאסור לישא אשה אחרת מטעם אחר שהרי איסור חדר"ג אינו כלל דשב"ע והוא רק איסור בעלמא כשאר איסורין שבתורה כמו נדרים והקדשות וכדומה וכיון שהיא טוענת שקדשה ומעידה שאסור לישא אחרת א"כ הר"ז כמו עד אחד אומר נתנסך יינך או נטמאת והוא שותק כדאיתא בקדושין (סה ע"ב) והכ"נ כיון שאינו יודע ואינו מכחיש אותה הרי זו נאמנת כמו בשאר איסורין שבתורה ואף שנוגעת בדבר שמה שאומרת שקדשה הוא כדי שישאנה מ"מ הא באיסורין גם נוגע כשר להעיד שכל מקום שהאמינה תורה ע"א גם קרוב ופסול נאמן וכמו כן נוגע שהרי דין זה שע"א נאמן באיסורין ילפינן מקרא דוספרה לה לעצמה כמוש"כ התוס' ביבמות וגיטין ואין לך נוגעת גדולה מזו שמעידה כן להיות מותרת לבעלה ואעפ"כ האמינה תורה וא"כ גם בע"א לאסור במקום שהאמינה תורה נאמן אף נוגע בדבר:
ד) אמנם אם נדון בזה מצד ע"א נאמן באיסורין באנו בזה לידי מחלוקת ישנה בהא דנטמאו טהרותיך דלדעת ר"ת ר"י ור"ן בקדושין שם הוא דוקא בשותק משום ששתיקה כהודאה אבל באומר א"י אינו נאמן במקום שיש חזקת היתר. וא"כ בנד"ד שהוא אומר שאינו יודע אם קדשה ואינו שותק אינה נאמנת לאסור עליו אשה אחרת, אבל הרבה מהראשונים הראב"ד הרמב"ן והרשב"א והריטב"א הביאם הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז סקט"ז ס"ל דע"א נאמן גם במקום שאומר הלה שאינו יודע א"כ גם בנד"ד הר"ז נאמנת לאסור עליו אף אם אינו שותק אלא שאומר א"י ואינו מכחישה בודאי:
ה) מיהו אעפ"כ בנד"ד יש להקל כיון שאיסור חדר"ג אינו אלא מדרבנן כמו שכ' הנוב"י ושאר מרבותינו האחרונים ז"ל ובפרט לאחר אלף החמישי א"כ כיון דהוי פלוגתא דרבוותא אם ע"א נאמן כה"ג הוי ספיקא דרבנן ולקולא ורשאי לישא אחרת לכאורה:
אולם שבתי וראיתי דבנד"ד יש להחמיר מצד אחר ע"פ מה שהקשה הט"ז ביו"ד שם סק"ד על הא דהאומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך שאין קרובותיה אסורות בו ואמאי לא אמרינן מתוך שאוסרת נפשה נאמנת לאסור גם על אחרים גם קרובותיה כמו דאמרינן בס"ת שמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת ויעו"ש מה שתי', אבל באמת לק"מ שסברת מתוך אינה מועלת אלא באיסורין שא"צ בהן עדים אלא נאמנות וע"כ אף במקום שע"א אינו נאמן באיסורין כגון שאיתחזק איסורא או היתרא מועלת סברת מתוך לתת לו נאמנות אבל בדבר שבערוה שצריך שני עדים כשרים כמו בממון לא מהני סברת מתוך להאמינה שאין זה אלא בגדר נאמנות אבל לא עדות שצריך בדבר שבערוה ואסור קרובותיה דהוי דשב"ע לא מהני בזה להאמין גם מכח מתוך, וכמו שבממון לא מהני עדותו להפסיד לחבירו אף אם מעיד חובה גם לעצמו וכן הוא מפרש בחי' הר"ן לגיטין (נד ע"ב) וז"ל ודאמרינן דמשום מתוך מהימן דוקא במילתא דאיסורא לפי שהדבר חוזר דע"א נאמן באיסורין אבל בממונא ודאי לא מהימן משום מתוך שהאומר לחבירו אני ואתה חייבין לפלוני מנה אע"פ שנאמן על עצמו א"נ על חבירו עכ"ל. הרי מפורש כמש"כ וא"כ לק"מ קושית הטו"ז:
ו) מעתה בעובדא דידן דבאיסור חדר"ג קיימינן שאין זה אלא איסורין ולא דשב"ע שוב צריך לומר מתוך שנאמנת במה שאומרת שקדשה לאסור עצמה לעלמא נאמנת ג"כ לאסור גם אותו לעלמא מלישא אשה אחרת אף לדעת הפוסקים שאין ע"א נאמן לאסור באיתחזק היתרא מ"מ משום סברת מתוך נאמן כמו בס"ת:
ז) אעפ"כ אני אומר שיש לפתוח בהצלה פורתא להתיר את האיש הנ"ל לישא אשה אחרת עפ"י טעם ויסוד אחר והוא, דבנדרים פ"ב אמרינן האומרת טמאה אני לך למשנה אחרונה אמרו תביא ראי' לדבריה והר"ן שם הביא בשם אחרים לתרץ קושית הרבוותא ז"ל אמאי אינה נאמנת ואיסור שבה להיכן הלך הא שוויא אנפשה חתיכא דאיסורא הוא משום דמן הדין אינה נאמנת גם למשנה ראשונה לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא וכו' אבל מכי חזרו רבנן בתראי דאיכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אוקמוה אדינא ע"ש, והסברת דברים אלו הוא משום דלא שייך לאסרה משום שוי' אנפשה חד"א משום שאין זה אוסרת על עצמה אלא אוסרת על אחרים על הבעל המשועבדת לו וע"כ אינה נאמנת מדינא, ולכאורה אכתי קשה נהי שאינה נאמנת משום שווי' אנפשה חד"א משום דהוי' כמעידה על אחרים מ"מ תהא נאמנת מצד עדות דהא לא גרע עדותה מעדות עד אחר שמעיד שזינתה אשתו אלא שהדבר פשוט שע"א באמת ג"כ אינו נאמן בזה לאסור עליו משום שא"ד שבערוה פחות משנים וע"כ גם היא א"נ מצד עדות כלל:
אבל עדיין קשה התינח דאשת ישראל האומרת טמאה א"ל שאיסור סוטה הוי דשב"ע אבל משנתינו דנדרים הא מיירי דאשת כהן שאומרת שנאנסה כדמוקי לה בגמ' שם ובאשת כהן שנאנסה איכא ג"כ איסור זונה כמבואר ביבמות (נו ע"ב) והא איסור זונה לא הוי דשב"ע כלל כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפט"ז מה' סנהדרין שע"א נאמן לומר גרושה או זונה היא אשה זו, ויעוי' ש"ש ש"ו פי"ב מה שהאריך בזה, א"כ אמאי אינה נאמנת לומר טא"ל כמו ע"א דעלמא לאסרה על בעלה כהן משום זונה ואפילו למ"ד ביבמות שם דכל באונס לא מיקרי זונה וא"כ לא נאסרה על בעלה כהן רק משום טומאה וטומאה הוי דשב"ע כמו באשת ישראל מ"מ הא כבר כתבו רבותינו הראשונים ז"ל דגם מלבד זה יש בה איסור לכהן משום בת כהן כי תהי' לאיש זר וא"כ איסור זה להיכן הלך ע"י עדותה של זו, והיא הערה עצומה:
ח) וע"כ אני אומר משום דע"א אינו נאמן באיסורין אלא היכא שהוא מעיד על איסור גרידא אבל במקום שהוא מעיד על דבר אחד שהוא שנים היינו איסורא ודבר שבערוה ג"כ כשם שאינו נאמן על איסור ערוה איננו נאמן ג"כ על איסורין וע"כ א"ש מה שא"נ אשת כהן האומרת טמאה א לך משום דמלבד איסור זונה ומשום בת כהן כי תהי' יש בה איסור טומאה כמבואר ביבמות שם ואיסור טומאה הוי דשב"ע וע"כ כיון שאינה נאמנת על איסור טומאה א"נ ג"כ על איסור זונה אף דהוי גדר איסורין משום שאין נאמנות לחצאין ולא משום דהוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמ"ש הראב"ד בפלוני רבע שורי אדם קרוב אצל ממונו ל"א ואף האדם פטור משום עדות שב"מ בטלה כולה דכאן לא שייך דבאיסור זונה דהוי איסורין גם קו"פ נאמן אלא משום שאין נאמנות לחצאין ואי אפרש לומר כאן פלגינן דבורא משום שהדבור לא ניתן להתחלק כאן כמו בפלוני רבעני לרצוני דממנ"פ אם זינתה הרי יש כאן איסור טומאה אפילו באונס והכל ערוה וכיון שא"נ על איסור טומאה אינה נאמנת ג"כ על איסור זונה ויש לי בזה עוד דברים ארוכים ובישוב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' א"ב הכ"ב וכתבתי בזה במק"א ואכ"מ:
ט) וסברא זו דאין נאמנות לחצאין מצינו מפורשת בגמ' ותוס' יבמות (מז.) נאמן הוא לפסול בנו קטן ואינו נאמן לפסול בנו גדול שיש לו בנים ופי' התוס' שם דכיון שיש לו בנים אינו נאמן אף על בנו הרי אף שהאמינה תורה את האב לפסול את בנו מ"מ כיון שאינו נאמן לפסול בני בניו א"נ אף על בנו והיינו משום שאין נאמנות לחצאין:
[הערה - אף דבכה"ת בני בנים הר"ה כבנים וא"כ יהי' נאמן לפסול אף את בן בנו כדרך שהוא נאמן לפסול בנו. בפשוטו י"ל דהא דבני בנים הר"ה כבנים אינו אלא שבן הבן עומד במקום הבן והיינו לענין פרי' ורבי' ירושה ולפסול בת כהן בתרומה (קדושין ד.) אבל לענין שיהיו המצוות והחובות והדינים שישנם ביחס האב להבן כמו חיוב מילה ופדיון הבן וכדומה ל"א בני בנים הר"ה כבנים וע"כ משום זה א"נ לפסול את בן בנו. ועוד נראה לי הטעם שאינו נאמן לפסול את ב"ב משום דהא דנאמן לר"י לפסול את בנו כתבו התוס' בקדושין (עד.) בשם הירושלמי דנפקא לן משום דכתיב את הבכור בן השנואה יכיר ואמרינן לעיל שנואה בנשואיה שהיא בלאו וקאי יכיר אתרווייהו יכיר שהוא בכור ויכיר שהוא בן גרושה וחלוצה, והנה הרמב"ן בפי' על התורה על הכ' לא יוכל לבכר וכו' על פני בן השנואה הבכור משום שכתיב "על פני" למד מזה שאיסור העברת בכורה מבן הבכור אינו אלא בחיי הבכור אבל אם מת והשאיר אחריו בנים אף שהם יורשים חלק בכורתו מ"מ יוכל להעביר את הבכורה לבן אחר יעו"ש, א"כ קרא דכ' אם את הבכור בן השנואה יכיר מיירי דוקא בבכור עצמו דדוקא בדידיה איכא דין הכרת בכורה אבל בבן בנו הבכור ליכא דין הכרת בכורה וא"כ גם הא דבן השנואה דילפינן מיניה הכרת בן השנואה לפסלו ג"כ מיירי דוקא בבן עצמו אבל בבן בנו ליכא דין הכרת שנואה בנשואיה וע"כ א"נ לפסול את בן בנו וא"ש לשון כשם וכו' שנתקשו התוס' בקדושין שם משום דרצה לומר דכשם שהכרת בכורה אינו אלא בבנו הכ"נ בהכרת פסול אינו אלא בבנו ולא בבן בנו ומזה סיוע לדעת הרמב"ן ז"ל וז"נ. ע"כ]:
י) והא דאמר אביי בקדושין אשתך זינתה בע"א והוא שותק דנאמן אף שא"נ להפסיד כתובתה שאין ע"א קם לממון אעפ"כ הוא נאמן לאוסרה עליו ולא אמרינן שאין נאמנות לחצאין, יש לחלק דבעד אחד כשר שמעיד אף שאינו נאמן לממון מ"מ לא נתבטלה עדותו לגמרי שהרי כי אתא אחרינא בהדיה מצטרף אלא כל זמן שלא בא השני עמו אין אנו מקבלין עדותו ובמקום שיש שבועה הוא מטעין גם שבועה וע"כ לדבר שע"א לבד נאמן בו מקבלים עדותו ולא שייך בזה אין נאמנות לחצאין, אבל בעד קו"פ שבמקום שצריך שנים עדותו אינה מועלת כלל ומתבטלת לגמרי אז גם בדבר שעדותו כשרה ג"כ אינו נאמן משום שאין עדות לחצאין:
ובזה יובן מה שאמרו בקדושין שם לאביי מאי לאו אי מהימנא לך דלאו גזלנא זיל אפקא והדבר תמוה דלאביי שע"א מעיד שזינתה נאמן כמו בנטמאו טהרותיך אף אם גזלנא הוא ג"כ נאמן דכל מקום שהאמינה תורה ע"א גם קו"פ נאמן וכמו בנטמאו טהרותיך דודאי גם גזלן נאמן דהא גנב וגזלן נאמן באיסורין וכמו שכ' התוס' שהחשוד על הגנבה לא חשוב על הנבלה (ודוקא לעדות אשה גזלן דאורייתא פסול), וראי' לדבר שהראב"ד הביא ראי' שעד אחד נאמן אף באינו שותק אלא שאין הבעלים יודעים מהא דגיטין מ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו אלמא שאם יודיעו יהי' נאמן לאסרו, [הערה - וצ"ע מאי ראי' היא הא שם ע"כ בידו הי' שאל"כ איך נסכו או טימא טהרותיו וכיון שהי' בידו שפיר נאמן כמו דאמר רבא בגיטין (נה ע"ב) גבי אמר לנו נטמאו וכו' ואפשר שראיתו לסברת אביי שצריך שיהי' בידו גם כעת בשעה שאומר ואכ"מ. ע"כ] והא שם בגמרא פריך אי הכי אפי' במזיד נמי ומשני השתא לאזוקי מכוון אודועי לא מודעי ליה ומאי פריך א"ה אפי' במזיד נמי הא במזיד הו"ל רשע וגזלן שניסך לעכו"מ וטימא טהרותיו של חבירו ומאי מהני אם יודיעו הא לא יהי' נאמן ולא שייך לומר שיהי' פטור כדי שיודיעו שאף אם יודיעו לא יהי' נאמן, [הערה - ודוחק לומר משום שא"א משים עצמו רשע ופלגינן דבורא שנתנסך אבל לא הוא שא"כ יהי' פטור ויש להאריך בזה. ע"כ] א"ו באיסורין גם גזלן ורשע נאמן א"כ מאי הוצרך שם בע"א אומר שזינתה שלא יהי' גזלן, ולפי האמור א"ש דבע"א אומר שזינתה א"צ להיות נאמן דכיון שא"נ להפסידה כתובתה א"נ ג"כ לאסרה אלא דבעד כשר לא שייך בזה אין נאמנות לחצאין שעדותו תהי' מועלת כשיצטרף אחר עמו אבל אם גזלן הוא ופסול לא מהני עדותו גם לאסרה משום שאינו נאמן להפסיד כתובתה ע"כ אינו נאמן לאסרה עליו אף לאביי משום שאין נאמנות לחצאין:
יא) ובזה יש לפרש דברי רש"י בקדושין (עח ע"ב) האומר בני זה ממזר אינו נאמן שפירש משום שקרוב הוא אצלו ואינו כשר להעיד עליו ותמה עליו הר"ן למה הוצרך לכך דכיון שבחזקת כשרות הוא אין ערעור פחות משנים, ולפי האמור י"ל שרש"י ז"ל רצה ליישב גם לאביי דס"ל שע"א נאמן גם במעיד שבן גרושה וחלוצה הוא כדמוכח התם מעובדא דינאי המלך והוכחת רבא ממחלוקת ר"ט ור"ע וא"כ מ"ט הכא לרבנן אין האב נאמן שמ"ש מבן גרושה וחלוצה ע"כ פירש משום דקרוב הוא וקרוב גם לאביי אינו נאמן משום שאין נאמנות לחצאין משום שבאומר האב שבנו ממזר אף שאומר שבנו הוא מחייבי כריתות כמ"ש רש"י התם מ"מ מפסידו חלק בכורתו אם בכור הוא דס"ל לרש"י ז"ל כדעת הש"ג ביבמות שממזר אינו נוטל חלק בכורה א"כ הרי האב מעיד ג"כ להפסידו חלק בכורה שהיא ממון שבזה אינו נאמן לרבנן וע"כ אינו נאמן גם לפוסלו משום שאין נאמנות לחצאין, ומתורצת ג"כ בזה קושית הקצוה"ח סי' ל"ג על דברי רש"י אלו דמשמע שאם לא הי' קרוב הי' נאמן גם לרבנן דלא ס"ל קרא דיכיר א"כ למר בר"א בב"ב (קכח.) דמכשיר באבא דאבא לעדות א"כ אמאי א"נ לפסול בני בנים דהא לענין בני בנים הו"ל הזקן עד כשר והוא נאמן אף לרבנן ומכ"ש לר"י, ולפמש"כ א"ש שרש"י ז"ל הוצרך לפרש כן כדי שלא תקשה ממשנתינו לאביי אבל לדידן דקימ"ל כרבא דאף ע"א כשר אינו נאמן לפוסלו א"כ אין האב נאמן לפסול בני בניו אף אם עד כשר הוא למר בר"א ולדידיה באמת הא דאמרינן נאמן הוא לפסול בניו וא"נ לפסול בני בנים נפרש כפשוטו אף שא"נ לפסול בני בניו מ"מ הוא נאמן לפסול בנו לר"י משום דאף לענין בני בניו עד כשר הוא אלא שהוא עד אחד ולא שייך בזה אין נאמנות לחצאין:
היוצא מדברינו אלה ומכל הני מילי מעלייתא שכתבנו שעד אחד קרוב או פסול שמעיד בדבר שיש בעדותו איסורין וגם דבר שבערוה שכשם שאינו נאמן בדבר שבערוה אינו נאמן ג"כ לאיסורין משום שאין נאמנות לחצאין:
יב) ומעתה אני חוזר לעובדא דידן שהאשה אומרת קדשתני כיון שהיא מעידה בדבר אחד שהיא שנים והיינו שאוסר אותו לישא אשה בעלמא משום חדר"ג שהוא איסורין וגם מעידה לאסור קרובותיה עליו שהוא איסור ערוה, ואף שמכיון שאסור באשה אחרת ממילא אסור גם בקרובותיה לבד איסור ערוה משום חדר"ג מ"מ נפק"מ שאם גרשה שאסור באחותה וגם אם מתה שאסור באמה ואם אמה וכו' אף דליכא אז משום איסור חדר"ג: [הערה - ובזה יש לפקפק קצת לדעת רש"י ז"ל דבחמותו לא"מ ליכא כרת א"כ אינו איסור ערוה כמו שכ' הריב"ש לפרש כן דברי רש"י ריש יבמות דבחמותו לאחר מיתה תופסין קדושין א"כ אינה ערוה גם לענין נאמנות ע"א ואין להאריך זה כאן. ע"כ]: ועוד דלדעתי באיסורי ערוה ליכא כלל איסור חדר"ג דלאיזה צורך יטילו חדר"ג בקרובות כיון דבלא"ה אסור בהן מדאורייתא באיסור כרת, וכה"ג כ' התוס' במנחות (נב. ד"ה גזרו) דבמקום איסור מעילה דאורייתא לא גזרו חכמים מעילה דרבנן כיון דבלא"ה אסור משום מעילה דאורייתא וכן כתב הריב"ש סי' רצ"ז דלא שייך איסור הבחנה בזנות דהאיך יגזרו חכמים איסור הבחנה בזנות בדבר שהוא אסור מצד עצמו יעו"ש, ולפ"ז ליכא בקרובות אלא איסור ערוה גרידא ולא איסור חדר"ג א"כ אשה זו שמעידה לאסור קרובותיה עליו משום ערוה וגם לאסור עליו נשואי אשה בעלמא משום חדר"ג שהיא איסורין כשם שאינה נאמנת לאסור אותו בקרובותיה שהן איסור ערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אינה נאמנת ג"כ לאסור עליו אשה דעלמא אף דהוי איסורין משום שאין נאמנות לחצאין:
יג) ולפ"ז אזדא לה מש"כ לצדד לקבל דבריה לאסור אותו לישא אשה אחרת לדעת הפוסקים דע"א נאמן באיסורין אף במקום שהלה אומר א"י ואף לדעת ר"ת ודעימיה דבאינו שותק אינו נאמן משום דכאן דכיון שהיא נאמנת לאסור עצמה לכל העולם נאמנת ג"כ לאסור אותו משום סברת מתוך וכו' דלפמש"כ למעלה בישוב קו' הטו"ז דסברת מתוך וכו' לא מהני רק באיסורין אבל לא בדבר שבערוה שצריך שני עדים כשרים וכיון שאינה נאמנת לאסור אותו בקרובותיה אף שאוסרת נפשה משום דהוי דשב"ע ולא מהני בה סברת מתוך ממילא אינה נאמנת לאסור אותו בנשואי אשה דעלמא אף דהוי איסורין משום שאין נאמנות לחצאין ובטלה עדותה לגמרי אף לענין איסורין:
יד) ולדעתי אין לדון בנד"ד משום פלגינן דבורא היינו שנאמר שאין מאמינין אותה במה שאומרת שקדש אותה כדי שיהא אסור בקרובותיה מ"מ פלגינן דבריה ומאמינים אותה במה שאומרת שהוא נשוי לו יהא אשה דעלמא ואסור לישא אחרת זה אינו לפמש"כ התוס' בכתובות (יח ע"ב ד"ה ואין) דבקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דבורא כדי לפסול השטר א"כ הכ"נ כיון דאיסור חדר"ג דרבנן כמש"כ למעלה ל"א פלגינן דבורא כדי לאסרו בנשואי אשה אחרת וכן לפמש"כ שם התוס' דכיון דעיקר העדות הוי במה שאומרים אנוסים היינו שלא ראו המלוה וכו' לא שייך פלגינן דבורא יעוש"ה גם בנד"ד עיקר עדותה כדי לומר שמחויב לכונסה ולחיות עמו לא פלגינן דבורא ויעוי' בתוס' שכמעט לכל החלוקים שכ' לא יתכן לומר כאן פלגינן דבורא: טז) ועוד אני אומר שלא שייך בכגון זה פלגינן דבורא לפ"מ שאמרתי לישב קושית האחרונים הפנ"י והישוע"י אמאי במקדש בע"א לא חיישינן לקדושין נאמר שתהא אסורה לעלמא משום עדות הע"א והמקדש ואף שהמקדש אינו נאמן לעצמו שהוא קדשה מ"מ פלגינן דבורא ונאמר שהיא עכ"פ נתקדשה ואסורה לעלמא, ואמרתי דלא שייך בזה פלגינן דבורא דדוקא בפלוני רבעני לרצוני פלגינן דבורא שפלוני רבע אבל לא אותו, או לאונסו אבל לא לרצונו שבנוגע להרובע אין נפק"מ מי הי' הנרבע אם הוא או אחר אם הי' באונס או ברצון הנרבע ובאותו חלק שאומר שפלוני רבע אנו מקבלים עדותו כמו שהיא, אבל במקדש האומר שהוא קדשה אם נאמר לחלק דבורו ולומר שהוא לא קדשה אלא אחר קדשה א"כ אין אנו מאמינים לדבריו לגם באותו הלק שאנו רוצים לקבל עדותו שהרי לפי דבריו שאומר שהוא קדשה הרי היא אסורה לכל העולם חוץ ממנו ואם נאמר שאחר קדשה הרי היא מותרת לאותו אחר שקדשה ובאמת הוא מעיד ההיפך שאותו אחר אסור בה ולא שייך בזה כלל פלגינן דבורא:
ומעתה גם בנד"ד לא שייך לומר פלגינן דבורא שאם נאמר שנאמנין לה במה שאומרת שהוא נשוי והיינו ע"כ אשה אחרת וא"כ עכ"פ יהא מותר באותה אשה ואסור בקרובותיה ובאשה המעידה יהי' אסור בה ולאחר מיתת האחרת יהי' מותר בקרובותיה של אשה זו המעידה והיא מעידה לפנינו ההיפך שמותר בה ואסור בקרובותיה ואסור באשה אחרת כל זמן שלא גירש לזו המעידה א"כ גם באותו חלק שנאמין לדבריה אין אנו מקבלים עדותה כמו שהיא ולא שייך פלגינן דבורא כלל, והדרינן למילתא שאין כאן נאמנות כלל:
טז) סיומא דמילתא שמצד עד אחד באיסורין אין לה נאמנות וע"כ אין בכח עדותה של האשה ריזל... שאומרת קדשתני לאסור את האיש ירחמיאל לישא אחרת כיון שאינו מודה לדבריה דטוען שאינו זוכר אם מסר לה כסף קדושין:
ב:
א) ומש"כ ידידנו הגאון הר"מ באסין שליט"א לדמות עובדא דידן להא דע"א אומר נתקדשה והיא מסופקת שהדין הוא שלא תנשא ואם נשאת לא תצא ולדעת קצת מרבוותא גם תצא, הנה שם אינה נאסרת מצד הגדת העד כלל דדשב"ע אינו פחות משנים ורק משום שהי' ספק קרוב לה או קרוב לו והיא מסופקת בזה והספק נולד מצד עצם המעשה ולא מצד הגדת העד א"כ הו"ל ספק איסורא ולחומרא ודוקא התם שהי' שם עמו קדושין אלא שלא נודע אם הגיעו הקדושין אצלה אבל בנד"ד שא"י אם נתן לה הקדושין כלל לא איתרע חזקת פנוי' דידה וכן חזקת פנוי דידיה, וכמו כן מש"כ התוס' בנרות דולקות ועומד לקדש שהיו שם איזו הכנות לחופה ולקדושין ואיתרע חזקת פנוי' אבל כאן הוא מכחיש שהי' שם כלונסאות או אנשים מקובצים ולא איתרע חזקת פנוי שלו כלל ועכ"פ אף אם נאמר שאיתרע חזקת פנוי' מ"מ מידי ספק לא יצא וא"כ אף שיהי' אסור בקרובותיה משום ספיקא דאורייתא מ"מ לענין איסור חדר"ג דהוי איסור דרבנן כמ"ש למעלה הוי ספק דרבנן ולקולא והוי כמו בציר דגים טמאים שכ' הרמ"א ביו"ד סי' פ"ג שספיקם מותר אף שהדגים עצמם אסורים מחמת ספק דאורייתא מ"מ הציר מותר משום סד"ר ולקולא:
ב) ומש"כ עוד להקשות ע"ז דמסופקת שאסורה להנשא מדברי הר"ן פ' האומר שאינו נאמן לומר שקיים התנאי ומשמע שמותרת לכתחילה לשוק אף שאינה יודעת אם קיים התנאי או לא וע"כ יצא לידון בדבר החדש לפרש דעת הר"ן שכך היתה כוונת התנאי שכ"ז שלא יברר בראי' שקיים התנאי יהי' חשוב כאלו לא נתקיים אף אם קיים בפועל, הנה מלבד מה שקשה מאד לעשות פלוגתא רחוקה כזו בין הרמב"ן והר"ן דלדעת הרמב"ן כוונת התנאי הי' כל אימת שיאמר שקיים יהי' חשוב כאלו נתקיים בפועל אף אם לא נתקיים ולהר"ן הוא להיפך כל אימת שלא יברר יהי' חשוב כאלו לא קיים אף אם קיים, הנה אף אם נודה לזה מ"מ לא הועיל כלום בזה שעכ"פ תהא אסורה גם להר"ן להנשא לשוק שמא יביא עדים שקיים התנאי ותהא מקודשת למפרע ונמצאת א"א ובניה מהאחר ממזרים שהרי בכל תנאי שאין בידה אסורה להנשא וכאן שאין בידה שהבעל לא יביא עדים שקיים התנאי הרי היא אסורה להנשא לשוק, א"כ הרי אחת משתי אלה או שנאמר דלדעת הר"ן באמת לכתחילה אסורה להנשא לשוק ומה שאמר שאינו נאמן אינו אלא להוציא מדעת הרמב"ן שמקודשת ודאית או באופן שמת המקדש שלא יתברר עוד בעדים אם קיים תהא מותרת לשוק ולא תהא זקוקה ליבם א"כ לא הרויח כלום בתירוצו שהרי גם לפי פירושו בדברי הר"ן אסורה להנשא לשוק, או שנאמר והוא המחוור שבאמת היא מותרת לשוק והיינו כיון שהתנאי הוא בקום ועשה אמרינן חזקה שלא נעשה מעשה וכמו שכ' האחרונים א"כ בלא"ה לק"מ דשם בזרק לה ספק קרוב לו או קרוב לה איתרע חזקת פנוי' ע"כ במסופקת אסורה מספק משא"כ בספק קיום התנאי אף שחזקת פנוי' איתרע מ"מ חזקה שלא נעשה מעשה חזקה מעלי' ואין חוששין שמא קיים וע"כ מותרת לשוק:
ג) ורק מודינא ליה בביאור דעת הרמב"ן שהדברים קרובים להיות כנים אחרי שכן נראה מחי' לגיטין שירד הרמב"ן לסברא זו ומה שהכריח להרמב"ן ז"ל לפרש כן כוונת התנאי בקדושין אפשר לומר שהסברא נותנת שדעת המקדש הי' כן שאל"כ יהיו קדושין תלויים ועומדים כ"ז שלא יברר בעדים שקיים התנאי שהיא מספק לא תאמין ולא תנשא ומ"מ תהי' אגידא גביה ואסורה לשוק שמא קיים וכ"ז שהיא אגידא לא יהבו ליה אחריתי כמו שכ' הרמב"ן סברא זו בפ' האשה נקנית בחי' לקדושין וכן הר"ן שם בההיא דקדש בציפתא דאסא דמה"ט ל"ח בשאין בהציפתא דאסא שו"פ להא דשמואל שמא שו"פ במדי שהרי מתחילה דעתו הי' לקדשה בד' זוזי דאית בה הילכך לציפתא ליכא למיחש שלא נתכוון לקדשה בציפתא לבד דלא ניחא ליה בקדושי ספק וא"ש, וא"כ הכ"נ אמדינן דעת המקדש דמסתמא לא ניחא ליה בקדושי ספק ע"כ אנו מפרשים כוונתו בהתנאי שהוא באופן שיהא נאמן שקיים כל אימת שיאמר שקיים כדי שלא יהי' שום פקפוק וספק בדבר, ומדבריהם ז"ל אלו סיוע ג"כ לסברת המל"מ שאם שלח לקדש לו אשה והשליח קדשה קדושי ספק או קדושין דרבנן דהוי עוות בשליחות משום דלא ניחא ליה בקדושי ספק:
ד) ועפ"י דבריהם אלו אמרתי ליישב דברי רש"י בקדושין (נג ע"ב) דבמקדש במעשר שני בשוגג אינה מקודשת לר"י משום אונסא דאורחא עליה רמי' משום שהמעשר אינו שו"פ כאן וכו' הלכך אי הוי ידע מעיקרא דמעשר הוא כיון דבעי לקבולי עליה אונסא דאורחא לא הוי מקדש לה ביה וכ' התוס' דמתוך פירושו משמע שלא יחולו הקדושין במזיד עד שיהיו בירושלים והקשו עליו מהא דפריך בבכורות והרי מעשר שהקפידה תורה כסף צורה וקאמר ר' יהודה דבמזיד קדש ומאי פריך הא איהו לא אמר שיגמרו עד שיהיו בירושלים ואירושלים לא הקפידה תורה בכסף צורה יעו"ש. ולפי האמור י"ל דמש"כ רש"י דמעשר לא הוי שו"פ מחוץ לירושלים וע"כ לא הוי קדושין חוץ לירושלים לכאורה קשה דהא קימ"ל כשמואל דחיישינן שמא שו"פ במדי אף ששו"פ במקום אחר ג"כ הוי קדושין כאן וכבר העיר בזה הב"ש סי' ל"א סק"ו אולם באמת י"ל דרש"י ס"ל כדעת הרבה מהראשונים ז"ל דהא דאם שו"פ במדי דהוי קדושין אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין בהקדש אלא מקומו ושעתו וא"כ אף אם נאמר ושהקדושין יהיו חלין חוץ מירושלים לא יהיו אלא מדרבנן א"כ משוה"ט בשוגג לא קדש כלל כיון דלא ידע שהם מעשר אין חלין כלל משום דלא ניחא בקדושין דרבנן כמש"כ המל"מ ואם הוי ידע שהוא מעשר לא הוי מקדש בהו משא"כ במזיד שידע שהוא מעשר ואעפ"כ מקדש א"כ הן חלין גם כאן מדרבנן וע"כ שפיר פריך בבכורות דבמזיד לר"י קדש גם חוץ לירושלים, ואכ"מ להאריך:
ה) וקצת יש ראי' לדבר דבאומרת קדשתני והוא אומר איני יודע ג"כ אינו אסור בקרובותיה מהא דאמר בקדושין שם רב אמר כופין אותו ליתן גט ושמואל אמר מבקשין בשלמא מבקשין לחיי אלא כופין אמאי וכו' לא ניחא לה דליתסר בקרובותיה וכו' ואם נאמר באינו יודע אסור בקרובותיה נוקמא דרב מיירי בא"י וע"כ כופין משום דבלא"ה אסור בקרובותיה א"כ כופין על מדת סדום דליתן גט ושמואל דאמר מבקשין היינו משום דס"ל אין כופין על מדת סדום (יעוי' ב"ב קסח.) ואם יכופו אותו יהי' גט מעושה שלא כדין ופסול ומדלא משני הכי ש"מ דאפי' באומר א"י ג"כ מותר בקרובותיה וע"כ פריך בפשיטות אמאי כופין וא"כ מכש"כ בעובדא דידן באיסור חדר"ג ודאי דאינו נאסר מספק לישא אשה אחרת באומר איני יודע כיון שאינו אלא מדרבנן: ג:
א) ועתה נדון בדבר הכתובה שהוחזקה אצלנו והנה אם נדון את הכתובה לעדות ברורה שנתקדשה לו והואיל ויש כאן עד אחד מהחתומים על שטר הכתובה ומקיים כ"י וכמו כן הגדת הע"א שאומר שבפני המקדש אמרה שהוא בעלה ושתק ואם נדון שתיקתו כהודאה א"כ יש כאן שני עדים שנתקדשה היינו עדותו של העד המקיים חתימתו על הכתובה ועדותו של העד המעיד שבפניו שתק כשאמרה שהוא בעלה א"כ שניהם מצטרפין דקמ"ל כר"י בן קרחה דהודאה אחר הלואה מצטרפין הכ"נ עד של הכתובה שמעיד שנתקדשה ועד של ההודאה ואפי' להר"ן שכ' בפ' מי שאחזו שאם ראה אחד שנתיחדה בשחרית ואחד בין הערבים שאין מצטרפין משום דלגבי אישות ששייך בדיני נפשות בבת אחת בעי להו והיינו אפי' אחד אומר שנתיחדה לפני שנים בשחרית ואחד אומר שנתיחדה לפני שנים ערבית שאין מצרפין הגדתם היינו דוקא לשוויה אשת איש ולאסרה לעלמא משום דאישות כד"נ דמיא אבל לענין שיהא הוא בנד"ד נאסר לישא אחרת משום חדר"ג ודאי מצטרפין וכבר כתבתי למעלה דבעד כשר שאפשר שיצטרף שני עמו אין אומרין אין נאמנות לחצאין והכ"נ לענין עדות מיוחדת אף דלא מהני לעשותה א"א מ"מ מהני לאסור אותו בקרובותיה ומכש"כ באיסור חדר"ג:
ב) אבל באמת עד של הכתובה שמקיים ח"י לא חשיב עד גמור אף לדעת החולקים על הרמב"ם ז"ל שאף באינו זוכר העדות יוכל לקיים ח"י דהא מ"מ צריך אז שנים שיעידו על ח"י דבאינו זוכר עדותו לכו"ע על כתב ידו הוא מעיד וא"כ אין כאן עדות שני עדים שיצטרפו שהעד של הכתובה לא חשוב עד גמור:
ג) אלא דלכאורה דבאיסור חדר"ג דהוי איסורין וגם עד אחד נאמן א"כ הי' די בעדותו של עד הכתובה המקיים חתימתו שמה שצריך שני עדים לקיים כ"י אינו אלא בממון שצריך שני עדים וע"כ בשצריך לקיים החתימה הר"ז כמו שצריך להעיד על העד אם הוא כשר או פסול שאז צריך שנים להכשירו או לפוסלו וע"כ גם במסופקים על החתימה אם כשרה או מזוייפת הוא צריך שני עדים אבל באיסורין דסגי בע"א א"כ גם אם ע"א מעיד על ח"י העד הר"ז כע"א מעיד על העד המעיד באיסורין שהוא כשר להעיד דלכאורה סגי בהכי דכמו דע"א נאמן על האיסור גופו כך הוא נאמן להכשיר את העד המעיד על האיסור, ואם צודקים אנו בזה א"כ אף לפמש"כ למעלה דבמקום שע"א מעיד על דבר אחד שהוא שנים היינו איסורין ודבר שבערוה או דבר שבממון שכשם שאינו נאמן על דבר שבממון א"נ על איסורין משום שאין נאמנות לחצאין מ"מ הכא בע"א כשר המקיים ח"י אף שאינו נאמן על הכתובה כדי להוציא ממון משום שאינו אלא ע"א וגם זה אינו אלא חצי עד משום שצריך שנים להעיד על חתימתו מ"מ לענין איסור שפיר נאמן דבע"א כשר כיון שראוי להצטרף שאם יבא עד אחד ויעיד על חתימת ידו וכן העד השני שחתום על השטר כתובה ויעיד על כ"י שלו או שנים אחרים שיעידו על כ"י יהי' מהני עדות להצטרף כדי להוציא ממון א"כ עדותו של זה לא נתבטלה לגמרי לענין ממון וע"כ מהני עדותו לענין איסור שא"צ רק ע"א וכמו שנתבאר למעלה בדברינו: ד) אבל באמת יש לחלק אף שלענין איסור ע"א נאמן אינו אלא להעיד על גוף האיסור אבל להעיד על אחד שהוא נאמן באיסורין צריך שנים כמש"כ הפר"ח ביו"ד סי"ט סקי"ז וכן כתב המח"א פי"ב מה' מעשר הי"ז ולפ"ז גם להעיד על החתימה שהיא אינה מזוייפת צריך שנים אף לענין איסורין שזהו כמו שמעיד על העד שכשר הוא ולא על האיסור גופו, וא"כ עדותו של העד המקיים חתימתו אינה אפי' כעד אחד ואינה מועלת מידי אף לענין איסורין וא"י להצטרף עם העד המעיד ששתק המקדש בשעה שאמרה בפנינו שהוא בעלה ואין כאן שני עדים כלל:
אולם בעיקר הדבר שחשש הגר"מ שי' לקדושין אם היתה הכתובה יוצאה מתחת ידה שאף במקומינו שכותבין ואה"כ מקדשין מ"מ אין מוסרין בידה קודם הקדושין והוציא זה מלשון הש"ס הוחזק שטר כתובה בשוק דוקא בשוק שלא יצאה מתחת ידה אבל אם יצאה מתחת ידה אין ספק שנתקדשה כבר:
ולדעתי נראה שאין ראי' כלל מזה אחרי שמדברי הרשב"א שהביא מפורש שגם ביוצא מתחת ידה במקום שכותבין ואח"כ מקדשין אין חוששין לקדושין וכן כתב הר"ן והיינו משום דמאי איכפת לן למסור בידה קודם הקדושין דהא לא תוכל לגבות הכתובה כל זמן שלא תביא עדים שנתקדשה או שנשאת לו אחרי שהמנהג שכותבין ואח"כ מקדשין, ומה שאמרו בש"ס הוחזק שטר כתובה בשוק היינו משום דשם מיבעי' לן אם כתיבת הכתובה ראי' שנתקדשה קודם א"כ להאי צד שרצה לומר שלעולם אין כותבין קודם הקדושין נקט רבותא אפי' אם הוחזק בשוק לבד ולא יצא מתחת ידה אעפ"כ חוששין לקידושין משום שאין כותבין אא"כ מקדשין תחלה אבל לפ"מ דמסקינן שתלוי במנהג המקומות ובאתרא דכותבין ואח"כ מקדשין א"ח לקדושין ה"ה אפי' הכתובה יוצאה מתחת ידה וכמו שכ' הרשב"א בפשיטות כן, וע"כ אם לא הי' ידוע לנו המנהג אם מוסרים הכתובה קודם הקדושין או לא הי' מנהג כלל בזה בודאי לא הי' חשש מכח הכתובה במקום שכותבין ואח"כ מקדשין:
אולם מאחר שבמקומינו המנהג הוא לקדש קודם ואח"כ קורא המסדר את הכתובה ואח"כ מוסרים אותה לידה הי' אפשר לחוש בזה מכח המנהג, אבל בעובדא דידן לדעתי אין ראוי לחוש לזה דהא חזינן שלא נהגו בקדושין כמנהג המקום שהרי לפי דברי העד הפה שאוסר ומקיים את חתימתו על הכתובה הוא הפה שהתיר ואומר שלא היו רק שני עדים בלבד א"כ כבר עברו על המנהג לקדש רק בעשרה וכדין משום ברכת אירוסין ונשואין שאינן אלא בעשרה וא"כ כיון שעברו עברו גם על המנהג שלא למסור את הכתובה קודם הקדושין ואין מביאים ראי' מן השוטים שאינן יודעים בטיב קדושין הנוהגין שלא כשורה לעמוד בשעת קדושין כאלו ולהיות עדים בדבר לומר שדקדקו והקפידו בדבר שלא לעבור על דת המקום ומנהגו באופן שלדעתי אין שטר הכתובה מוכיח ומכריע כלל אף אם יצא מתחת ידה ומכש"כ שאין מבורר כלל מתחת מי יצא:
ה) וע"ד הגדת העד שהעיד שהאשה אמרה לו בפני האיש ירחמיאל שהוא בעלה והוא שתק, הנה לא נתברר בהגב"ע מה השיב ע"ז הנטען ירחמיאל אם הכחישו ואמר שלא שתק או שהודה לדבריו ששתק אז, והנה אם נדון שתיקתו כהודאה וא"כ אם היו שני עדים מעידים כן היתה שתיקתו כהודאה מאתו שהוא בעלה אבל מאחר שאין כאן אלא עד אהד אם הי' מכחיש ואומר שלא שתק אז הי' עד אחד בהכחשה ולא כלום הוא אבל אם מודה ששתק אלא שאומר שתיקתו אינה כהודאה מאתו שהוא בעלה א"כ היינו נסכא דר"א כיון שאינו מכחיש את העד שאומר ששתק אלא שאומר אין שתקתי ושתיקתי אינה הודאה א"כ דבר זה תלוי במחלוקת הראשונים ז"ל אם אומרים מיגו להכחיש העד דלדעת התוס' (בב"ב ל' א' ד"ה לאו וד' ל"ד א' ד"ה הוי) אומרים מיגו להכחיש העד במקום שאין שבועה א"כ הכ"נ נאמן לומר ששתיקתו אינה הודאה במיגו שהי' אומר לא שתקתי והי' מכחיש את העד א"כ אין כאן עדות של ע"א כלל כיון שנאמן לומר ששתיקתו אינה הודאה, ולדעת הראשונים ז"ל דס"ל שאין אומרים מיגו להכחיש את העד א"כ עדותו של העד הוא כשנים כ"ז שלא הכחישו, ואף שאין זה אלא בעד המחייב שבועה שכ"ז שאינו נשבע להכחישו או אומר איני יודע הוא מחוייב שבועה ואי"ל ומשלם אבל בנד"ד דליכא שבועה אף שאינו מכחישו אינו אלא עד אחד מ"מ ג"כ נאמן לפי דעת הפוסקים שהבאתי למעלה דע"א אומר נטמאו טהרותיך נאמן כ"ז שאינו מכחישו אף שאינו שותק אלא טוען איני יודע א"כ גם הכא נאמן העד לומר ששתק כ"ז שלא הכחישו וא"כ הרי יש כאן הגדת עד אחד שנאמן שהבעל שתק והודה שהוא בעלה של זו: אלא אעפ"כ אין מקום להחמיר עליו משום דהוי ס"ס דפלוגתא דרבוותא ספק שמא הלכה כמ"ד שאומרים מיגו להכחיש העד א"כ הוא נאמן לומר ששתיקתו אינה הודאה ואפי' אם ת"ל שהלכה כמ"ד אין אומרים מיגו להכחיש העד מ"מ שמא הלכה כמ"ד שאין ע"א נאמן להעיד אלא א"כ הלה שותק אבל באומר א"י אף שאינו מכחיש העד אין העד נאמן א"כ הכא העד המעיד ששתק אינו נאמן לאסרו אף שאינו מכחישו א"כ אפי' באיסור דאורייתא היינו אומרים ס"ס לקולא מכש"כ באיסור חדר"ג שהוא דרבנן: ו) אולם כ"ז אנו צריכים אם היינו דנים את שתיקתו כהודאה אבל באמת לדעתי לא חשיבא שתיקתו בנד"ד כהודאה כלל עפ"י מש"כ התוס' בקדושין (סה ע"ב) ד"ה נטמאו דבאומר נתנסך יינך שלא בפניך ושותק שתיקתו אינה כהודאה שלכך לא ישיב לו לפי שלא הי' יודע ברור הדבר והכ"נ בנד"ד שלפי דבריו לא הי' זוכר אם מסר לה קדושין ע"כ לא חש להשיב לה ולהכחישה ולא בכל מקום אמרינן שתיקה כהודאה והא דכתובות (יד ע"ב) בפסול וחלל שותק ששתיקתו כהודאה התם שאני שאינו רוצה שיוציאו לעז עליו ועל בניו אבל כאן מאי איכפת לה אם היא אומרת שהוא בעלה כדי שיכזיבנה על פניה תיכף, ובחו"מ סי' פ"א ס"ז וסכ"ה מבואר דלא אמרינן שתיקה כהודאה כה"ג משום שיכול לומר לא חששתי להשיבך ויעוי' בס' נח"י סי' הנ"ל שהאריך בתכלית האריכות בענין שתיקה כהודאה כדי לבאר כל המקומות הסותרים זא"ז בענין זה: ועוד אני אומר אפי' היינו אומרים שתיקה כהודאה אין במה שאמרה שהוא בעלה ראי' שנשאת לו ע"י חו"ק מפני שהיא קוראה אותו בעל אפי' בא עליה בזנות שכן לשון התורה (ב"ק מג.) וגם בלשון בני אדם אלו כן שכך דרכן של הנערות שנתפתתו ממי שלבן הלך אחריהן ומקדימות נעשה לנשמע ברכות אירוסין ונשואין שהן מזנות ותולות ב"בעל" וקוראות "איך האב חתונה געהאט" אף שלא ע"י חופה וקדושין ולא יפלא איפא אם תקרא אותו "בעל" אחרי שגם לפי דבריו בא עליה שתי פעמים עוד קודם עסק הקדושין:
ז) מסקנת הדברים לענ"ד שאין בכח טענתה של זו לאסור את האיש ירחמיאל... לישא אחרת אחרי שאין הוא מודה בודאי שקדשה ומכח הגב"ע לא נתברר הדבר ובפרט לדעת האומרים שבארוסה ל"ג ר"ג ואף שהיא טוענת שנשאה ע"י חופה וקדושין היינו שהעמידו חופה בכלונסאות כנהוג והוא קדש אותה תחת החופה הנה בזה הוא מכחיש אותה בודאי, ועוד שהעיקר אצלנו שהעמידה תחת החופה בכלונסאות אינה חשובה חופה להיות כנשואה יעוי' אה"ע סי' נ"ה ס"א ובפ"ת שם סק"ב, ואף שאומרת שאחר הקדושין הי' הולך ובא אצלה בדירתה בלוקישאק ואז נתעברה ממנו והי' אפשר לחוש משום ביאה אחר קדושין שחשובה כנשואה כמבואר שם באה"ע מ"מ אף אם הי' כן לא ידענו אם כוון לשם נשואין וגם אין לנו עדים ע"ז וכבר נסתפקו בדבר המחברים האחרונים בס' פסקי הלכות להגאון המנוח מוהרד"פ ז"ל ובס' אור שמח להגאון יבדל לחיים הרמ"ש הכהן שליט"א אם חופה צריכה עדים, ובס' אבני מלואים (הורני הגר"מ) תפס בפשיטות שחופה צריכה עדים אלא שאין כן דעתי, והסברא נותנת שא"צ עדים שהרי מה שצריך עדים בקדושין הוא משום שהם דבר שבערוה ולא מהני הודאת שניהם משום דמחייבי לאחריני, ולדעתי אין החופה דבר שבערוה כלל שדבר שבערוה אינו אלא או שמעידין שנתהוה בזה דבר שבערוה היינו שנתקדשה ונעשית א"א או שנתגרשה והותרה לעלמא או שמעידין שעברו בה עבירה שבערוה כגון שזינתה אבל במעשה החופה לא נתחדש בה דין ערוה כלל שכבר נעשתה ערוה ע"י הקדושין ואין החופה מוסיפה דין עריות כלל, ואפשר משום זה דמהני העדאת ע"א כמו באיסורין ומכש"כ דמהני הודאת שניהם דלא מחייבי לאחריני שהחופה באה להקל ולא להחמיר שארוסה בסקילה ונשואה בחנק ולא מחייבי בהודאתם לאחריני כלל, ואני למד ק"ו מיבמה שכתב הרשב"א בתשו' ח"ד סי' שכ"ח שביאת יבמה א"צ עדים משום שאשה הקנו לו מן השמים ואם ביבמה אמרו שהוא בלאו גרידא וע"י היבום נעשית א"א ובחנק ק"ו וב"ב של ק"ו שהחופה שכבר קנוי' לו ע"י קדושין שא"צ עדים, ותשו' זו של הרשב"א הי' בהעלם עין מכל האחרונים שנסתפקו ביבמה אם צריכה עדים ולא ראו שכבר קדם להסתפק בזה הרשב"א והכריע מכח סברא הנ"ל שא"צ עדים, וגם ראיתם מגמ' יבמות (נח.) שמקשה דכוותה ביבמה שבא עליה בבית אביה שומרת יבם קרית לה וכו' ואמאי לא מוקי לה בשבא עליה שלא בעדים א"ו שיבמה א"צ עדים, גם בזה קדמם הרשב"א אבל דחה זה בטוב טעם משום שאם לא קנה אותה אין זה קדמה שכיבת בעל לבועל ויעוי' ב"ק (ע ע"ב) שנים אומרים קדש ושנים אומרים בעל שפירשו שם בעל המאור והרשב"א בחי' שנים אומרים בעל היינו אותו שקדש וע"י שבעל לעשות נשואה משמע לכאורה שחופה צריכה עדים אין זו ראי' שאפשר דמיירי בהכחשה שאינם מודים וצריכה עדים:
ח) ובזה אמרתי בביאור לשון הרמב"ם פ"י מה' אישות שכתב הבא על ארוסתו לשם נשואין אחר שקדשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר ואני תמה בדבריו ז"ל שהרי לדעתו הוא יכול לקנות גם תחלת קדושין בהעראה אלא משום שסתם בועל דעתו על גמר ביאה כמו שכ' הה"מ בפ"ג מהלכות אלו בדעת רבנו וא"כ אמאי בביאה שאחר קדושין הוא קונה משיערה בה לעשותה נשואה ואמאי לא נאמר ג"כ שכל הבועל דעתו על גמר ביאה וכוונתו לשם קנין ונשואין היתה לסוף ביאה ולא בתחלתה דמ"ש מתהלת קדושין, ואם נאמר שמה שכ' הרמב"ם שיערה בה קנה היינו כשפירש שקונה בתחלת העראה א"כ קשה כיון שדין תחלת קדושין וביאה של אחר קדושין לחופה אחד הוא ושניהם אם פירש קנה בתחלת ביאה ובסתמא דעתו על גמר ביאה א"כ אמאי שינה טעמו ולשונו ולשנות לנו פרקו בתחלת קדושין שקונה בגמר ביאה ובביאה שאחר קדושין שקונה בהעראה אחרי שדינן אחד:
ט) ואמרתי בזה עפ"י דברי התוס' בקדושין (י.) ד"ה כל הבועל דעתו אגמר ביאה שכתבו לתרץ הקושיא מיבמות דמשמע שאשה נקנית בהעראה ותרצו בשם הרשב"א דכי אמרינן דהעראה קונה בשלא עשה כי אם העראה ופירש מיד דמוכח שלא הי' בדעתו לקנות בגמר ביאה אבל הכא מיירי שגמר ביאתו שאז לא קנה בהעראתו כיון שדעתו על גמר ביאה. והריב"ם תירץ הא דנקנית בהעראה במפרש שרוצה לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו על גמר ביאה יעו"ש. ולכאורה מה חידש לנו הריב"ם בתירוצו שהרי שניהם דבר אחד אמרו שהעראה באמת קונה היכא שרוצה לקנות אלא בסתם דעתו לקנות בגמר ביאה ולדעת רשב"א בשפירש מוכח מילתא שדעתו על תחלת ביאה ולהריב"ם במפרש כן א"כ דברי שניהם עולים בקנה אחד ומה חידש הריב"ם ומה הוסיף על דברי הרשב"א, ויעוי' במל"מ פי"ז מה' א"ב הט"ז שכתב באמת דתרווייהו לא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא יעו"ש:
י) ולענ"ד נראה שנחלקו הרשב"א והריב"ם במחלוקת התוס' גיטין (יט ע"ב) ומוהר"ם מרוטנבורג בשלא קראו העדים את הגט קודם נתינה ורק קראו אותו אחר הנתינה שדעת התוס' שם שהגט כשר בדיעבד שהרי איגלאי מילתא למפרע שמה שנתן לה הוא גט אבל מוהר"ם מרוטנבורג הובא במרדכי פ"ב דגיטין ס"ל שאינה מגורשת משום שלא ידעו העדים בשעת נתינה שהוא גט עי"ש, והשתא במה דס"ל להרשב"א שאם עשה העראה ופירש מיד מוכח שלא הי' בדעתו לקנות בגמר ביאה ע"כ קונה בתחילת ביאה דהא מ"מ העדים לא ראו שקנה בתחילת ביאה שהרי בשעה שעשה ההעראה לא ראו כל קדושין כלל דהא אמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה וחושבין הם שעדיין לא קידשה ורק אח"כ שפירש מוכח מילתא למפרע שדעתו הי' לקנות בתחילת ביאה וא"כ הר"ז דומה לגט שלא ראוהו העדים קודם הנתינה דס"ל להרשב"א דכה"ג גם בגט הוי מגורשת וע"כ גם כאן בקדושין הוי קדושין, אבל הריב"ם שמיאן בפירושו ס"ל דכה"ג בגט אינה מגורשת משום שהעדים לא ראו שהוא גט בשעת נתינה והכ"נ בקדושין לא הוי קדושין משום שלא ראו בשעת קדושין שהוא קידשה ולא מהני, וע"כ הוכרח לתרץ כגון שפירש בשעת העראה שרצונו לקנות בהעראה:
והנה מה שנחלקו התוס' ומוהרמב"ב הוא רק בגט או בכה"ג בקדושין שצריך עדים לגוף המעשה ולקיום הדבר ובלא"ה לא הי' מהני הגירושין או הקדושין אבל במקום שא"צ עדים לקיום הדבר ולגוף המעשה ואין צריך רק לדעת אם הדבר בעצמו אמת ולא איברי סהדי רק לשקרי ודאי מהני גם אם העדים לא ידעו בשעת מעשה חלות הדבר כיון שאיגלאי מילתא למפרע שהדבר נעשה ונתקיים, וכה"ג כתב התומים בסי' צ' לחלק דמשו"ה סגי בעדות בראי' בלא ידיעה בממון ובקדושין לא מהני ידיעה בלא ראי' לדעת הרבה פוסקים הוא משום דבממון א"צ עדים לגוף המעשה רק צריך לדעת אם הדבר אמת ולא איברי סהדי אלא לשקרי וע"כ גם ידיעה בלא ראי' מהני כיון שיודעים אנו שהמעשה אמת, אבל בקדושין שצריך עדים לקיום הדבר ואינם חלים אם נעשו בלא עדים אז אף אם שניהם מודים, וכיון דלא סגי בידיעת האמת רק צריך עדים לגוף הדבר אין עדות ידיעה בלא ראי' מהני בקדושין:
יא) ואחרי שהקדמנו כל זה נמצא ישוב נכון לדברי הרמב"ם ז"ל שהבאנו שהרי מדבריו פ"ג מה' אישות שכתב הבועל דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהי' מקודשת משמע דוקא אם גמר ביאתו אבל אם הערה בה ופירש מיד ולא גמר ביאתו לא קנה כיון שדעתו על גמר ביאה וזה כדעת ריב"ם בתוס', שאלו לדעת הרשב"א שבתוס' אם הערה ופירש מיד ולא גמר ביאתו ג"כ קונה משום שמוכחת למפרע כוונתו לקנות בתחילת ביאה, והשתא לפמש"כ בטעמו של הריב"ם דלא מהני מה שפירש מיד ולא גמר ביאתו הוא משום דהוי קדושין בלא עדים א"כ בחופה שאחר קדושין לפמש"כ שא"צ עדים לקיום גוף הדבר וממילא עדות כזו ג"כ מתקיימת בה וגם בבא על ארוסתו אחר קדושין והערה בה ופירש מיד ולא גמר ביאתו ג"כ מהני, דהא מזה שפירש מיד איגלאי מילתא למפרע שכוונתו לקנות בתחילת ביאה ואף שאין זה עדות ראי' מ"מ לקנין נשואין אחר קדושין מהני, מעתה דברי הרמב"ם מכוונים ומדוייקים היטב, דדוקא בשמקדש בביאה כתב שהבועל דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו מקודשת משום דשם גם אם הערה ופירש מיד ולא גמר ביאתו לא מהני משום דהוי קדושין בלי עדות ראי' משא"כ בבא על ארוסתו אחר קדושין שפיר כתב דמשיערה בה קנה ששם כיון שהערה ופירש מיד הרי מוכחת כוונתו לקנות בתחילת ביאה וזה סגי בקנין נשואין שאחר קדושין והתבונן היטב בכ"ז: יב) ומה שתפס האב"מ בפשיטות שחופה צריכה עדים וע"י זה רצה לבאר דברי הטור שם, אני אומר ממקום שבא אדרבא מוכח להיפוך שדעת הרמב"ם שחופה א"צ עדים, שהרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' אישות הביאו הר"ן פ' האיש מקדש חלק בין מקדש על תנאי אפי' כנס או בעל שלא בעדים מהני לפי שהקדושין כבר היו בפני עדים וכל שנתבטל התנאי ממילא חיילי אבל במקדש במלוה או בפחות משו"פ צריך ביאה בעדים לפי שלא הי' ממש בקדושין הראשונים וכן במקדש על תנאי הזכיר כנס או בעל משום דבמחילת התנאי אתינן עלה לא בעינן בעל דוקא דבכנס נמי סגי אבל במקדש במלוה ובפחות משו"פ לפי שלא הי' ממש בקדושין הראשונים לא סגי בכנס ובעינן בעל כדי שתתקדש בביאה שחופה לבדה אינה קונה יעו"ש בר"ן וכ"כ המ"מ בביאור דעתו של הרמב"ם ז"ל, הרי שכתב דבמקדש על תנאי וכנס (ולא בעל) בלא עדים צריכה גט משום מחילת התנאי ואם איתא דבלא עדים אין כאן חופה מהיכי תיתי ימחול התנאי כיון שלא כנס אותה כלל שחופה בלא עדים אינה כלום והוי כמו קודם שכנס א"ו שחופה א"צ עדים והוא ברור, ותמהני מהמחברים הנ"ל שנסתפקו בזה ולא העירו מדברי הרמב"ם אלו:
יג) איך שיהי' אפי' חופה א"צ עדים ובעובדא דידן אם הי' בא עליה לשם נשואין אפי' בלא עדים היתה נשואה מ"מ הא הוא מכחיש אותה בדבר זה לגמרי ואומר שלא הי' לו עסק עמה אחר עסק הקדושין שהיו ברוזעלע א"כ ודאי אינה נאמנת לאסור עליו לישא אשה אחרת כמו באומר לא קדשתיך שאין הוא אסור בקרובותיה: יד) ומש"כ הגר"מ שאם יתברר שהכתובה יצתה מת"י אזי חייב לתת לה כתובה לא בנתי לרעו אחרי שהוא בא למסקנא שלא לאסור אותו לישא אחרת והיינו משום שמכח הגב"ע שנעשה לפנינו לא נתברר שקידשה והיא אינה נאמנת א"כ איך יתחייב לתת לה כתובה אחר שכתב לה, שאף במקום שכותבין ואח"כ מקדשין אם ידוע שמסר לידה הכתובה קודם הקדושין ודאי אינו מתחייב בכתובה אם לא קדשה שלא כתב לה כתובה אלא ע"מ לקדשה והכתובה על תנאי היא עשוי' שאם יקדשה וישאנה תגבה למפרע משעת כתיבה אבל ודאי בלא קדושין ובלא נשואין אינו מתחייב לשלם כתובה לפנוי' א"כ בעובדא דידן שאנו אומרין שאינה נאמנת לומר שקדשה איך יתחייב לשלם לה כתובה אמרינן לה אייתי ראי' שקדשך:
טו) סוף דבר הכל נשמע דלדעתי אין לאסור את האיש ירחמיאל... מלישא אשה אחרת ובודאי טוב הדבר שישתדל הבי"ד לפשר ביניהם ולפייסה ברצי כסף כדי שתאות לקבל ג"פ מהאיש ירחמיאל ואם לא תאבה ולא תשמע לבא לבי"ד אזי ישליש לה גט דגט ודאי מחויב לתת לה וגם כופין אותו משום שאף שמתירין אנו אותו לישא אחרת אינו אלא משום דספקא דחדר"ג לקולא אבל מ"מ אסור הוא בקרובותיה משום ספקא דאורייתא וכיון שבלא"ה אסור בקרובותיה א"כ הרי כופין אותו על מדת סדום ליתן גט כדמוכח בקדושין שם:
סימן ב
א:
א) ע"ד האשה מ. שהגיע לה מבעלה באמעריקא ג"פ שנכתב בירח תמוז ונמסר לידה כאן בווילנא בירח טבת וכאשר נזדמן לה שידוך הגון נפשה בשאלתה להתיר לה להנשא תוך ג' חדשים משעת הנתינה מפני שהיא חוששת וקרוב הדבר שיתבטל הענין אם ישתהה הדבר עד תום זמן הבחנה והיא עני' ודלה ואין לה במה להחיות את נפשה אם יתבטל הענין, הנה דבר זה ידוע שהוא מחלוקת רב ושמואל בגיטין (יח.) דרב ס"ל שמונין לגט משעת הנתינה ושמואל ס"ל משעת הכתיבה ובש"ס שם ג"כ מחלוקת אמוראי בתראי דרב כהנא ורב פפי ור"א עבדי משעת כתיבה ורב פפא ור"ה בדר"י משעת הנתינה ולפי הגירסא שלפנינו בגמ' פסק הש"ס שם והלכתא משעת כתיבה והרא"ש שם הביא דברי הרי"ף בהלכותיו שפסק כשמואל ומזה הוכיח הרא"ש שלפני הרי"ף לא היתה הגירסא שלפנינו והלכתא משעת כתיבה, שאל"כ לא הי' צריך לפסוק כשמואל אחרי שהש"ס פוסק כן, ומשו"ה תמה עליו שא"כ איך פסק כשמואל הא הלכה כרב באיסורי ומשוה"ט כתב הרא"ש שבאשכנז ובצרפת נוהגין כרב משעת הנתינה, והנה מרן המחבר בשו"ע אה"ע סי"ג סתם כדעת הרי"ף והרמב"ם ומרבית רבותינו הראשונים ז"ל שמונים משעת כתיבה אולם הרמ"א בהגהה הביא להלכה דעת הטור בשם הרא"ש שמונין משעת הנתינה, ואנן אחרי שנתבארו שני הדיעות הללו בשו"ע מה נעני אבתרייהו ואיך נידון להאי דינא, ואם נאמר דהוי ספק פלוגתא דרבוותא והוי ספד"ר לכאורה הדין להקל כדין ספד"ר דלקולא, וא"כ לכאורה יש מקום להקל להאשה הנ"ל בשעת הדחק ובמקום ביטול שדוכים להנשא תוך ג' חדשים לנתינה אחרי אשר עברו יותר מג"ח משעת הכתיבה: ב) אמנם יש להסתפק דבדין הבחנה אולי ספיקו להחמיר ל"מ לפ"מ דמפיק לה שמואל ביבמות (מב.) מקרא דוהי' לך ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון אפשר דהוי דאורייתא דדרשה גמורה היא, ויש מן האחרונים שסוברים כן אליביה, אלא אפי' לטעמו של רבא גזירה שמא ישא וכו' דמשמע דגזירת חכמים היא מ"מ נראה דגזירה זו תקנה קדמונית היא מימות נביאים ראשונים כמו שנראה בפשיטות מקושית התוס' במגילה (יב ע"ב) שאסתר היתה עומדת מחיקו של אחשורוש ויושבת בחיקו של מרדכי שהקשו הא אסור משום הבחנה, הרי שתפסו בפשיטות שאיסור הבחנה הי' נוהג כבר בימי מרדכי ואסתר, וסמוכין לדבריהם מצאתי במדרש רות פרשה ה' על הכתוב ותדבק בנערות בעז אר"ש ב"נ מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים שלשה חדשים ותשב עם חמותה, ותאמר לה נעמי חמותה בתי הלא אבקש לך מנוח ועתה הלא בעז מודעתנו עכ"ל המדרש, והיינו שהמדרש מפרש דמשו"ה המתינה נעמי עם העסק של רות עם בעז עד כלות קציר החטים כדי שיעברו שלשה חדשים מאז באה רות לחסות תחת כנפי השכינה כדין הגיורת שנתגיירה שצריכה להמתין שלשה חדשים, ומה גם שכנראה תיכף כשמת מחלון חזרו משדה מואב ושבו לבית לחם ובאו בתחילת קציר שעורים שאז בכלות קציר החטים עברו שלשה חדשים ממיתת מחלון, ושו"מ כן למוהרז"ו בפי' שהבין כן דברי המדרש, הרי שכבר בימי רות ובעז נהגו בדין הבחנה, ואחרי שתקנת הבחינה תקנה קדומה היא מימות נביאים א"כ הו"ל כשל תורה כמו שכתב הטו"א במגילה דספק בדברי קבלה הוי לחומרא א"כ בנד"ד אם נדיינו לספק הוי ספיקו להחמיר לכאורה: [הערה - ונ"ל ראי' לדבריו דבתקנה קדומה שבימי הנביאים ספיקו להחמיר מהא דב"ב (פא ע"ב) דמקשה ודילמא לאו בכורים נינהו ומפקע להו מתו"מ וכו', ונדחק הש"ס שם בזה, ולכאורה מאי קושיא הא פירות האילן תרומתן מדרבנן לשיטת התוס' בכמה דוכתי, וכן דעת הרמב"ן ז"ל אפי' תרומת זיתים וענבים, א"כ הו"ל ספק דרבנן וא"ח בתרו"מ משום שמא בכורים הם, משא"כ בכורים שהם מדאורייתא בפירות האילן שנשתבחה בהן א"י, א"ו משום דפירות האילן אף שמדרבנן מ"מ תקנה קדומה היא מימות חזקי' המלך כמבואר בנדרים (נה.) מאי כפרוץ הדבר וכו' אמר אביי לרבות פירות האילן וירק וע"כ שפיר מקשה ודילמא וכו' ואכ"מ, שוב התבוננתי שאינה ראי' דקושית הגמ' בב"ב שם אינו אלא לפרש שיכול לתקן ע"י דמפריש להו תרו"מ ונותנו לכהן וכיון דיכול לתקן שוב ל"א בו ספד"ר ולקולא דהוי דשיל"מ כמו שאר טבל דחשוב דבר שיל"מ וכיון שאינו נפסד כלל במה שמפריש על הבכורים תרו"מ מהם עליהם מחוייב לתקן, ואדרבה בזה מיושב קושי' התוס' שם דה"מ תרומה דהו"מ לשנויי שיפריש עליהם ממקום אחר, ולפ"ז ניחא שאם אי אפשר הי' לתקן בלא הפסד מהם עליהם לא הי' צריך להפריש עליהן ממקו"א שא"כ הי' נפסד וכל היכי שהוא נפסד וצריך הוצאה ל"ח דשיל"מ כמש"כ התוס' בב"מ (נג.). וא"כ משום זה הי' מותר בלא הפרשה משום דהוי סד"ר ולקולא וא"צ לתי' התוס' אליבא דר"מ דס"ל באילן אחד מביא ואי"ק והוא עצמו ס"ל דמעשר ראשון ללוי דלק"מ לפ"ז דוק ותמצא, וקצרתי. ע"כ]:
אולם בפשיטות זה אינו אף שדין הבחנה תקנה קדומה היא אינו אלא במקום שאם לא יעשה הבחנה יהי' על הולד הנולד ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון, אבל באלה שאסרו חכמים להנשא תוך ג' כגון ארוסות או הי' בעלה זקן או חולה או רדופה מבית בעלה וכו' שאין בהולד הנולד אח"כ חשש של ספק של ראשון או של אחרון כלל, אלא שחכמים עשו הרחקה לדבר גזירה אטו הבחנה ממש, כל זה ודאי אינו אלא הרחקה דרבנן ואין זה מדברי קבלה כלל, א"כ בנד"ד בספק מאימתי מונין שאף למ"ד משעת נתינה אינו אלא גזירה דרבנן אטו משעת כתיבה דהא לא נתיחד עמה ואין כאן חשש של ספק בהולד שיהי' נולד, א"כ אינו אלא איסור דרבנן וספיקו להקל:
ג) אלא שלכאורה י"ל דלא אמרינן בזה סד"ר ולקולא, כיון דלאחר ג' חדשים תהי' מותרת והמתיר עתיד לבא בודאי א"כ הו"ל דשיל"מ וספיקו אסור כרב אשי בביצה (ד.) והובא להלכה ביו"ד סי' ק"י, ואף בספיקא דדינא כן, כמו שהביא הגאון רע"א ז"ל מדברי רש"י עירובין (לט ע"ב) דגם בסד"ד דשיל"מ אסור, והרי כה"ג כתב מוהרש"ל ביש"ש פ' הערל לדון בכהן טמא שאסור בתרומה שנתבטלה במאה חולין משום דהוי לדידיה דשיל"מ אחר שיטבול אלא שדחה זה מט"א, הרי שתפס בפשיטות שאף אם האיסור הוא בגוף האדם ולא בחפץ אמרינן שזה הוי דשיל"מ ול"ב, והכ"נ לענין ספק דמ"ש, ולפ"ז הרי אשה זו אסורה מספק אף באיסור דרבנן משום שיש לה היתר לאחר זמן והו"ל דשיל"מ:
אבל לקושטא דמילתא זה אינו, שכבר העלה הצל"ח במס' ביצה של"א דשיל"מ ספיקו אסור אלא במידי דאכילה שאם יאכלנו היום לא יאכלנו למחר וע"כ אמרינן מוטב שיאכלנו בהיתר משיאכלנו באיסור, אבל במידי דלאו אכילה כמו טלטול מוקצה וכדומה שיוכל לטלטל ולהשתמש גם היום גם למחר ל"ש דשיל"מ, שהרי מפסיד הוא את היום שבמה שאתה אוסרו היום אין אתה מרויחו למחר שהרי יוכל לטלטל גם למחר אף אם יטלטל גם היום, ואין זה חשוב דשיל"מ וספיקו מותר, ודבריו נכונים מאד בסברא, וכן נראה מכמה מקומות כדבריו, וגם בזה ניחא ג"כ מה שהקשו בהא דמנחות דר"פ ורהבדר"י אכלי חדש נגהי שבסר משום דס"ל חדש בחו"ל דרבנן וספיקו מותר ואף דחדש הוי דבר שיל"מ והיינו משום דשם ל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שהרי יוכל לאכול חדש גם היום וגם למחר שכמה חדש איכא בעולם ול"ש בחדש לדין דשיל"מ, אלא באם הספק הוא בתבואה ידועה לפנינו אם היא של חדש או לא שאז אנו יכולין לומר עד שתאכלנה היום באיסור תאכלנו למחר בהיתר, משום שאם נאכל אותה תבואה היום לא נאכלנה למחר, אבל אם הספק הוא בהיום אם הוא אסור בחדש או לא לא הוי דשיל"מ שהרי יוכל לאכול היום חדש וגם למחר שאין קץ לתבואות של חדש שישנו בעולם והוא ברור, מעתה גם בנד"ד לא שייך לדין דשיל"מ מפני שתהא מותרת לאחר ג"ח שהרי תוכל להיות נשואה גם היום גם לאחר ג', ואם נאסר אותה תוך ג' חדשים הרי אנו מפסידין לה אותו זמן של ג"ח ואינה מרויחה בזה את הזמן שאח"כ, וא"כ הדר הו"ל סד"ר ולקולא ולא שייך כלל דבר שיל"מ, וע"כ בנד"ד אף אם נעשה שני הדעות בשו"ע שקולין יש לנו להקל, ובפרט שרובם של הפוסקים פסקו כשמואל משעת כתיבה, והרא"ש כמעט יחידי בדבר להחמיר לפסוק כרב משעת נתינה: ד) והנה ראיתי להגאון בעל משכנות יעקב ז"ל שכתב לסייע דעת הרי"ף ז"ל שהלכה כשמואל משעת כתיבה מהא דפריך ביבמות מ"ב על רב דס"ל משעת נתינה מברייתא השנוי' שם דג' חדשים של יבמה מונין משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת היבם, ואם נאמר דתניא נמי כוותיה דרב כמו שהיא הגירסא לפנינו בגמ' גיטין הנ"ל א"כ מאי מקשה מרב לכאן דילמא ברייתא זו כאידך ברייתא דתניא כוותיה דשמואל דמשעת כתיבה מונין ורב שפסק משעת נתינה משום דס"ל דתניא כוותיה בגיטין שם, א"ו שהנכון כדעת הרי"ף ז"ל שלא היתה לפנינו הגירסא דתניא כוותיה דרב, והש"ס לא הביא רק תניא כוותיה דשמואל משו"ה פסק הרי"ף כשמואל משום דתניא כוותיה ולא כרב: ובאמת ראי' זו יש לדחות שאף דתניא כוותיה דרב מ"מ מקשה שפיר הש"ס ביבמות והיינו כדי להוכיח דלית הלכתא כרב כיון דתניא עוד גם בברייתא אחרת כשמואל א"כ נדחה ברייתא חדא דתניא כוותיה דרב מקמי תרתי דתניא כוותיה דשמואל והי' באמת הלכה כשמואל אבל אחר דמשני ודחי הקושיא מברייתא זו על רב הדר י"ל דהלכתא כוותיה דרב דתניא ג"כ כוותיה והדרינן לכללא הלכה כרב באיסורי: ה) אבל לדעתי יש להביא ראי' דהלכתא כוותיה דשמואל משעת כתיבה מהא דב"מ (יח.) מצא גט אשה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה שמקשה אמאי יחזיר ניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, הניחא למ"ד דאין לבעל פירות משעת כתיבה אלא למ"ד משעת נתינה מא"ל, כי אתי למטרף אמרינן לה אייתי ראי' אימת מטי גיטא לידך, ומ"ש משט"ח וכו' התם נמי ליהדר וכי אתי למטרף אמרינן ליה אייתי ראי' וכו', ומשני גבי גט אשה אתי לוקח ותבעה אמר האי דאהדרוה ניהליה רבנן לגיטא משום דלא תעגן ותיתב השתא דאתי למטרף אייתי ראי' אבל גבי שט"ח לא אתי לוקח ותבע מדאהדרוה ניהלי רבנן למטרף הוא ש"מ קמו רבנן במילתא ומקמי דידי מטי שטרא לידיה יע"ש, והשתא אם נאמר שמונין בגט משעת נתינה תקשה ג"כ איך מחזירין להאשה את הגט הא אתי' למינסב ביה משעת כתיבה דמאן תבע לה לומר שלא בשעת כתיבה נמסר הגט לידה והוי דומיא דשט"ח כיון דנפל איתרע וחיישינן דילמא תנשא על ידו משעת כתיבה, ואין לומר שהאשה עצמה נאמנת לומר שכבר עברו ג"ח הבחנה משעת שנתקבלה ואינה צריכה לעדות הגט, זה לדעתי אינו מכמה טעמי, חדא דיש לומר שאיסור הבחנה יש בו לתא דערוה דכיון שהאסור הוא משום שמא ישא אחותו מאביו וכו' וא"כ משום מגדר ערוה גדרו בה והוי כמו דין ערוה ואף שאינו אלא מדרבנן הא גם באיסור ערוה דרבנן הוי דשב"ע ואין פחות משנים כדמוכח בגיטין (ב ע"ב). ועוד אפי' נאמר דהוי בגדר איסורין וע"א נאמן באיסורין ונאמנת האשה עצמה כמו דילפינן מקרא דוספרה לה לעצמה, מ"מ לענין הבחנה אינה נאמנת ואף ע"א דעלמא אינו נאמן משום דהוי נגד חזקה משום דמוקמינן לה אחזקה דמעיקרא ואמרינן השתא היא דנתגרשה ולא עברו עליה ג"ח הבחנה: [הערה - שו"מ בחי' גיטין להג' רע"א ז"ל שכתב ג"כ שאין היא נאמנת לומר שעברו עליה ג"ח הבחנה, ועי' מה שפלפל בזה בסוגיא דגיטין (יח.). ע"כ]: ויעי' ביו"ד סי' שצ"ז לענין אבלים אם אינו ידוע אם עברו שלשים מיום המיתה דאמרינן השתא הוא דמת וחייב להתאבל יעי"ש בטו"ז ונה"כ ועוד דהוי איתחזק איסורא כמו שכ' הב"ש סי' ט"ו וסי' קנ"ח דע"א אינו נאמן להעיד שמתה אשתו כדי לישא אחרת משום שאין ע"א נאמן במקום דאיתחזק איסורא אף איסור דרבנן, והכ"נ אשה זו בחזקת איסור עומדת שהיתה עודנה באיסור א"א, ואף שנתגרשה מ"מ עד כלות ג"ח אסורה להנשא משום הבחנה, ואף שאיסור של תורה ודאי הלך לו שהרי נתגרשה מ"מ מחזקינן מאיסור א"א דאורייתא לאיסור הבחנה דרבנן כדמוכח במכות (ד.) בחבית של יין שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה וכן ככר של תרומה וכו', מאי וכן מה"ד התם אוקי גברא אחזקתיה, ופרש"י משום דבטבילת ספק אתה בא לטהרו אל תטהרנו מספק, הרי אף שכבר פקעה ממנו טומאה מדאורייתא אלא דחיישינן משום ספק ג' לוגין מים שאובים שאינו אלא מדרבנן מ"מ חשוב חזקת איסור ומחזקינן מאיסורא לאיסורא [הערה - מיהו יש לדחות קצת שאם נאמר שהטובל ושרץ בידו לא עלתה לו טבילה אין זה מפני שהוא חוזר ומיטמא אלא כיון ששרץ בידו אינה עולה לו טבילה גם לטומאתו הראשונה לפ"ז י"ל דמש"ה הוי כאן חזקת איסור משום כיון דמספקא לו שמא נכנס בג' לוגין מים שאובין א"כ הר"ז כמו טובל ושרץ בידו שג' לוגין מים שאובין מטמאין שהבא ראשו ורובו במים שאובין טמא וא"כ בטובל בים הגדול וספק אם נכנס בג' לוגין מים שאובין הוי ספק אם נטהר כלל מטומאתו הראשונה שאם בא במים שאובין הרי הוא בטומאתו הראשונה שלא נפקעה ממנו כלל והוי שפיר חזקת איסור הראשון, ואכ"מ. ע"כ] והכ"נ מחזיקין אנו אותה מאיסור א"א לאיסור הבחנה ולא תהא נאמנת להתיר עצמה להנשא בלא עדים, וכן הבעל שמודה שהגט שלה אינו נאמן משום דהוי ע"א במקום ח"א וא"כ איך מוסרין הגט לידה שמא תנשא ע"י זה משעת כתיבה, ותי' הגמרא כמו בפירות ל"ש כאן, א"ו מוכח מכאן דבאמת הדין שמשעת כתיבה מונין וע"כ שפיר מחזירין הגט לאשה, וא"כ מוכח מסוגית הגמ' וברייתא דב"מ דמצא גט אשה שהלכה היא כשמואל שמונין משעת כתיבה, ולרב לא תקשה מכאן משום דס"ל כאידך ברייתא דתניא כוותיה, אבל עכ"פ יש לנו שתי ברייתות דתניא כוותיה דשמואל והלכה כמותו משום דדחי חדא מקמי תרתי, וזו ראי' נכונה לדעת הרי"ף ולהפוסקים שמונין משעת כתיבה:
ו) ובנדרים (עג.) מביא הש"ס ראי' דגירושין כשתיקה דמי, מהא דנדרה והיא ארוסה ונתגרשה ונתארסה בו ביום וכו' אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, ולכאורה קשה איך אפשר שנתארסה בו ביום שנתגרשה הא אנן קימ"ל דאחד ארוסות אחד נשואות לא יתארסו ולא ינשאו עד אחר ג' חדשים, ואם נתארסה באיסור ובדיעבד הא אמרינן ביבמות (לז.) שאם קדשה תוך ג' יוציא בגט, ויעוי' בתוס' שם (לו ע"ב) ד"ה ולא, וכיון שבעמוד והוצא קאי לכאורה אינו מפר נדריה כמבואר בש"ך יו"ד סי' רל"ד סע"ה שאשה שנשאת באיסור אינו מפר נדריה לכתחילה ויעוי' תוס' יבמות (פט ע"ב) סוד"ה כיון, וא"כ איך הוא אומר כאן בפשיטות שבעלה האחרון מפר נדריה בו ביום הא נתארסה לו באיסור תוך ג' חדשים לגירושיה מהארוס הראשון, והנה לפ"מ שדחה שם דמיירי שלא שמע הארוס ושמע האב אפשר לומר דבו ביום היינו לשמיעת האב אבל האירוסין היו אחר ג' חדשים לגיטה, אבל לפ"מ דס"ד דבו ביום היינו לשמיעת הארוס הראשון ונתארסה, ע"כ היינו בו ביום שנתגרשה, א"כ איך אפשר לומר כן שהרי היא אסורה להאחרון, אבל אם נאמר שמונין לגט משעת כתיבה א"ש אף שנתגרשה היום מ"מ מותרת להתארס בו ביום דמיירי שנכתב הגט ג' חדשים מקודם ומונין משעת הכתיבה, וא"ש מה שרצה לפשוט מכאן דגירושין כשתיקה דמיא:
[הערה - שו"מ בריב"ש סי' תס"ב שהביא בשם הרי"ט שדקדק בלשון הש"ס בנדרים ואהדרי' ביומה ולא אמר שנישאת לאחר משום הבחנה ומזה הוכיח דמחזיר גרושתו א"צ להמתין ג"ח, ושמחתי שכוונתי להערה זו לדעתו ז"ל אבל א"י מה יענה להדא דקמן דמיירי שנתארסה לאחר. ע"כ]:
וזה פשוט שאף אם כתב לה גט מ"מ זכאי בהפרת נדריה עד שעת נתינה כדמוכח בגיטין (עג ע"ב) ימים שבינתים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה וכו', הרי אף שכתב ומסר לה גט כיון שלא נתגרשה עדיין הרי היא כאשתו לכ"ד וזכאי בהפרת נדריה וע"כ הי' הארוס הראשון זכאי בהפרת נדריה אף אם כתב לה גט מקודם, ויעוי' כתובות (כב ע"ב) דאמרו עדים עכשיו מת עכשיו נתגרשה ופרש"י עכשיו היום, ולכאורה איך נשאת בלא"ה הרי היא תוך ג' חדשים ואם מונין משעת כתיבה משכחת לה שעברו ג"ח משעת כתיבת הגט וליכא משום הבחנה אלא שקשה מהא דעכשיו מת תצא מיהא משום תוך ג"ח וצ"ע, שו"מ בשמ"ק שעמד בזה, יע"ש מש"כ: ז) ובזה שמונין משעת כתיבה יש לישב קושית הג' רע"א ז"ל בחי' לגיטין על התוס' בגיטין (יג.) ד"ה לא יתנו לאחר מיתה שכ' דקמ"ל שאין גט לאחר מיתה אע"ג דבהדיא תנן בפ' מי שאחזו שאין גט לאח"מ איצטרך לאשמעינן דאע"ג שמינה השליח בחייו לא חשוב להיות כמותו לאח"מ כאלו הוא עצמו קיים אלא חשוב גט לאח"מ וכו' והקשה הגרע"א הא גם את זו תנינא לה בפ' המביא (כח.) השולח גט ממדה"י והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים הרי אי לאו שמעמידין אותו בחזקת שהוא קיים לא הי' יכול למסור לה הגט משום שאין גט לאח"מ אף במינה שליח בחייו ונשאר בצע"ג, ולפי האמור י"ל דהנה הא שאין גט לאח"מ אף במינה שליח בחייו יש לומר בזה שלשה טעמים, א') משום דכיון שמת נתבטלה שליחותו ואינו עוד שלוחו של המגרש ולא עדיף מבמסר להשליח גט ונשתטה אח"כ המשלח שאם השליח מסר לה את הגט אינו כלום מן התורה כמו שהיא דעת הטור באה"ע סי' קכא, ב) אף לדעת הרמב"ם ז"ל דבנשתטה מן התורה לא בטלה שליחותו מ"מ במת אינו גט מן התורה משום שכיון שמת המגרש אין עוד מגרש כלל ואף שהשליח עומד במקומו היינו לפעולת הגירושין אבל מ"מ צריך שיהי' לה בעל מגרש וכיון שמת הוא עבר ובטל ואין עוד מגרש כלל ולא דמי לנשתטה שיש בעל אלא שאינו בר גירושין, ועוד בה שלישיה דכיון שמת הבעל אינה עוד אשתו ולא יוכל לגרש את שאינה אשתו, והנה לפי הטעם הג' בשמינה שליח בחייו ומת ונפלה לפני יבם, לכאורה י"ל שיוכל לגרשה גם לאחר מיתה שהרי היא זקוקה ליבם מכח נשואי האח המת, הרי שלא נתקו קשרי אשתו של הבעל המת שהרי היא עדיין אסורה לאיש זר וזקוקה לאחיו מכח נשואיו, הרי שכח הקדושין הראשונים של המת עוד ישנם שלא הפקיעה אותם המיתה לגמרי, ומה ששיירה במיתה הרי גומר הגט, [הערה - עיין קידושין (ס) גט להוציא ומיתה להוציא וכו' יעש"ה. ע"כ] ודוקא במת והניח ז"ק או שאין לו אחים שמותרת לשוק להנשא לכל מי שתרצה אז נתפרדה החבילה ביניהם ובטל כח הקדושין הראשונים שלו ואז באמת אין גט לאח"מ, ואף שבלא"ה מותרת לשוק מצד מיתתו מ"מ נפק"מ שאם מסר השליח את הגט לאח"מ לא חשיבא גרושה כלל ומותרת לכהן. אבל במקום יבם היינו יכולים לומר לפי טעם זה שעדיין אשתו היא ויש גט לאח"מ, והנה הא דתנן בהשולח גט ממדה"י מה שצריך הטעם שיוכל ליתן לה משום שהוא בחזקת קיים, אף דבממנ"פ יוכל ליתן לה שאם מת א"צ גט ואם הוא חי הרי הגט גט הוא בפשוטו במקום יבם שאם מת ואין הגט גט הרי היא זקוקה ליבם, והנה מוכח לכאורה מזה שאף במקום יבם אין גט לאח"מ, אולם אם נאמר שמונין בגט משעת כתיבה אין ראי' ממשנתינו שאף במקום יבם אין גט לאח"מ, שי"ל שמה שצריך להעמיד אותו בחזקת שהוא קיים הוא כדי שתוכל למנות משעת כתיבה שאם מסר הבעל למשל להשליח גט זה שני חדשים קודם שהלך השליח ממנו וכעת שבא השליח ומסר לה הגט שאם היינו חוששים שמא בשעת מסירת הגט לידה כבר קדם הבעל ומת וא"כ אין הגט גט ואינה מותרת לשוק כי אם מצד מיתתו היתה צריכה להמתין ג"ח הבחנה, אבל אם אנו מעמידין אותו בחזקת שהוא קיים א"כ הגט גט והרי הוא מונה ג"ח משעת כתיבת הגט ומותרת להנשא תיכף אחרי עבור ג"ח משעת הכתיבה, א"כ נפק"מ רבתא בזה שמעמידין אותו בחזקת שהוא קיים אבל לא מיירי במקום יבם כלל, דבמקום שיש יבם והיא זקוקה לו היינו יכולין לומר שיש גט לאח"מ, ואין ראי' ממשנתינו זו כלל, ולפ"ז מיושב קושי' הגרע"א שצריך משנה יתרה של האומר תנו גט לאשתי לא יתנו לאח"מ לאשמעינן שאף במקום יבם לא מהני גט לאח"מ כלל משום שנתבטלה שליחותו או משום שאין עוד בעל מגרש, וא"כ מכל זה סעד דקימ"ל כשמואל שמונין משעת כתיבה ורב דס"ל שמונין משעת נתינה י"ל באמת דפליג על משנתינו וס"ל כתניא כוותיה שמביא הש"ס בגיטין י"ח, אבל אנן קימ"ל כסתם משנתינו שמוכח לפמש"כ שמונין משעת כתיבה:
הארכתי בזה כדי לסייע קצת דעת רוב הפוסקים הראשונים ז"ל שהלכה שמונין לגט משעת כתיבה, וע"כ בעובדא דידן שהוא שעת הדחק והכרח גדול ושקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שדמעתן מצוי' ודאי יש לסמוך על דעת הפוסקים הנ"ל ולעשות מעשה להתיר את האשה הנ"ל להנשא תוך ג"ח לנתינת הגט ולמנות ג"ח משעת כתיבה: ב:
א) וכסניף להיתרא הנ"ל הי' נראה עוד דבר חדש דלדידן אף לדעת הפוסקים שמונין משעת נתינה יש מקום לומר שיש למנות משעת כתיבה, והוא ע"פ המבואר בגיטין שם שטעמו של מ"ד שמונין משעת נתינה הוא משום קושית ר' נתן בר הושעיא שם לשמואל יאמרו שתי נשים בחצר אחת זו אסורה וזו מותרת, ופרש"י שתי נשים בחצר אחת של אדם אחד שפירש לים ומסר שני גיטין לשתי נשיו בו ביום אלא שזה קדם לזה כתיבתו חודש, ולשמואל זו תינשא לסוף ב' חדשים וזו לסוף ג' חדשים יתמהו בני אדם שראו שנתגרשו ביום אחד, הנה שפתיו ז"ל ברור מללו שהתימה והחשש של שתי נשים בחצר אחד היינו דוקא בנשותיו של אדם אחד, והיינו משום דבשתי נשים של שני בני אדם אף אם תתגרשנה ביום אחד לא יתמהו על החפץ אם יראו שזו נשאת לסוף שני חדשים וזו לסוף ג"ח מפני שבקל יעלה על לבם הסבה משום שקדמה כתיבתו של גט זו משל זו, דמאי שייכות האיש האחד להשני לחשוב שכמו שגרשו כמו כן כתבו ביום אחד, ורק באדם אחד שמגרש שתי נשיו כאחת ביום אחד יחשבו הרואים שכמו שנתגרשו שתיהם ביום אחד כמו כן נכתבו שני הגיטין ביום אחד, כיון דמידי איש אחד ניתנו, וע"כ יש חשש שאם האחת תנשא תוך ג' חדשים לנתינה יבאו להתיר גם השני' להנשא תוך ג' חדשים לנתינה ואיכא למיחש לתקלה:
והשתא שעיקר טעמו שמונין משעת נתינה הוא משום גזירה של שתי נשים של אדם אחד א"כ השתא בזמנינו דאיכא חדר"ג שאסור לאדם לישא שתי נשים לא שייך כלל גזירה זו שיהיו מונים משעת נתינה, ולדידן בטל טעם הגזירה כלל משום דלא שייך כלל מציאות של שתי נשים באיש אחד, וכיון שבטל הטעם ממילא בטלה הגזירה, ואף שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ומנין מ"מ במקום שבטל טעם הגזירה שטעמה ידוע בטלה הגזירה ממילא, כמו שכתב הרא"ש בתשובותיו כלל ב' ד"ח שמה"ט אין לאסור בזמן הזה ללבוש טלית של פשתן כיון דעיקר טעם האיסור הוא משום דילמא אתי למירמא ביה תכלת אבל בזמן הזה שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למגזר, דלא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין שאין לנו היתר אלא ע"י בי"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין, דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא דלא דמי לביצה מתקנת ר"י בן זכאי ואילך וכו', דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כ"כ לעולם שיהא תלוי במה שתיקן שיהו מקבלים העדות כל היום כולו, וכן בשובו לכם לאהליכם ולר"א שבקש להפקיר כרמו וכו' וכו', אבל בנידון זה אין כאן תקנה אלא ב"ש אוסרין משום גזירה וכיון דהשתא לא שייך הך גזירה שרי ממילא עכ"ל הרא"ש שם, ונד"ד דמיא ממש להאי דטלית של פשתן שכמו כן אין כאן אלא גזירה דמשום יאמרו וכו' וכיון שבטל הטעם בטלה הגזירה, ומכש"כ הוא דין זה דשעת נתינה שהוא קל יותר משום שלא פשט איסורו בכל ישראל שהרי לא נהגו כרב אלא באשכנז וצרפת, אבל בשאר מקומות שנגררין אחר מרן ב"י נוהגים כדעת שמואל משעת כתיבה, ובדבר שלא פשט איסורו בכל ישראל הדין הוא אף בדבר שלא בטל טעם הגזירה יכולין בי"ד לבטל אף אם אינו גדול בחכמה ובמנין כדאיתא בע"ז ל"ו יעי"ש ובתוס', ומכש"כ שבטל טעם הגזירה שממילא בטלה הגזירה כמש"כ הרא"ש, וזו עצה חדשה לתמוך דעת הפוסקים דמונין משעת כתיבה:
ב) אמנם יש לשדות בזה נרגא, שאם נאמר שטעמו של רב דמונין משעת נתינה הוא משום יאמרו שתי נשים וכו' ואפס זולתו תקשה מאי פריך ביבמות לרב אמאי אין מונין גם ליבמה משעת חליצת היבם הא שם לא שייך הטעם דיאמרו שתי נשים וכו' כלל דבשתי יבמות הבאות מאח אחד לא שייך לאמר יאמרו שתי נשים הא אינה חולצת אלא אחת מהן, ואף בשתי יבמות שנפלו ליבם אחד משני אחים שמתו ג"כ לא שייך חשש זה כלל שאם חולץ שתיהן ביום אחד הרי שתיהן באמת מותרות להנשא לשוק ביום אחד, שהיבמה אינה חולצת עד שעברו ג"ח ואם שתיהן חלצו א"כ על שתיהן עברו ג"ח הבחנה משעת מיתת בעליהן ושתיהן מותרת להנשא ביום אחד ומאי יאמרו וכו' שייך כאן, וע"כ מוכח מכאן שטעמו של רב אינו משום חששא דיאמרו וכו' אלא משום שהיא אגידא גבי בעל כל זמן שלא מסר לידה הגט והרי היא אשתו לכ"ד ע"כ הזמן שבין כתיבה לנתינה אינו עולה במנין ג"ח הבחנה, ואף שלא נתיחד עמה בין כתיבה לנתינה אין זו אלא כמו שהיתה רדופה לבית אביה או הי' לה כעס עם בעלה שאעפ"כ צריכה להמתין ג"ח משעה שנתגרשה או שמת בעלה, וע"כ שפיר מקשה מיבמה לרב שכמו דס"ל לרב שהזמן שבין כתיבה לנתינה אינו עולה במנין ונחשב כאלו נכתב ונמסר הגט ביום אחד כמו כן הי' לנו לחשוב את הזמן שבין מיתת הבעל לחליצת היבם כאלו אינו וכאלו מת הבעל סמוך לחליצת היבם וע"ז משני שפיר לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כש"כ, והיינו כיון שמתירין אותה ליבמה הרי אנו אומרים שעברו ג"ח משעת מיתת הבעל ואיך אפשר לאסור אותה שלא להנשא משעת חליצת היבם ולחשוב כאלו מת הבעל עכשיו סמוך לחליצה: והשתא הרי נתבאר טעמו של רב שאינו כלל משום יאמרו ורב נתן בר הושעיא שמקשה לשמואל יאמרו שתי נשים אינו מקשה אלא לשמואל, אף אם לית ליה סברת רב משום דאגידא גביה כל זמן שלא נתגרשה מ"מ משום יאמרו איכא, ודברי התוס' ביבמות שם מוקשים. ולפ"ז אזדא לה מש"כ דלדידן בטל טעם הגזירה דמונין משעת נתינה דלפי האמור לרב ולהפוסקים כמותו אין הטעם משום יאמרו אלא משום דאגידה גבי' ששייך גם לדידן: