אור ברסלב

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א

סימן א

בדין איסורי הנאה אם הם שלו:

א:

קצוה"ח סי' ת"ו סק"ב העלה על קושית אחיו בהא דגמ' ב"ק (ד' צ ע"ב) לידיינו דיני נפשות והדר לידיינו דיני ממונות דמאי פריך הא אמרינן בכריתות (כד.) דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה משום דאפקורי קמפקר ליה וכיון דקדמוהו ודנו אותו דיני נפשות הרי נעשה הפקר ואיך אפשר לדונו אח"כ די"מ כיון שהפקירו קודם שעמד בדין וקימ"ל נגח ואח"כ הפקיר פטור, ובתי' קושיא זו העלה הקצוה"ח דבאיסורי הנאה לא מהני הפקר כלל כמו דאמרינן בפסחים (י ע"ב) דלאחר זמן איסורו לא מצי מבטל ליה וכמו שכ' רש"י בב"ק (מד ע"ב) דשור הנסקל אחר שנגמר דינו אם הקדישו אינו קדוש דלאו ברשותיה קאי לאקדושיה וע"כ גם אינו יכול להפקיר איסורי הנאה משום דלאו ברשותיה קאי לאפקורי והוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים ששניהם אינם יכולים להקדיש אבל מ"מ א"ה בעלים מיהו אית להו וכמו שכ' הרשב"א דאתרוג של ערלה מיקרי שלכם משום דאית להו בעלים וא"כ הא דהפקירו קודם שעמד בדין פטור משום דבעינן בעלים מתחלה ועד סוף, והאי אית ליה, והפקר שלהם אינו כלום, כיון דא"ה מיקרי אינו ברשותו, והא דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה, היינו כיון שהוזמו עדיו הרי מעולם לא הי' איסורי הנאה וכיון שהבעלים הפקירו הרי הפקרן הפקר, עכת"ד. העולה מתוך דבריו דאסוה"נ חשוב שלו ויש להם בעלים, אלא שאינם ברשותו וע"כ אין חל עליהם הפקר או הקדש משום דהוי כמו גזל ול"נ הבעלים שאינם יכולים להקדיש משום שאינו ברשותו: א) והנה רש"י ז"ל בפסחים (ו ע"ב), על הא דאמרו שם חמץ לאח"ז איסורו לא מצי מבטל ליה משום דלאו ברשותיה, כתב "אינו שלו" וכ"כ עוד ב' דברים "אינו שלו" ועשאן הכ' כאלו הן ברשותו הרי שדקדק לפרש דהאי אינו ברשותו היינו אינו שלו וזה שלא כדברי הקצוה"ח הנ"ל דאסוה"נ שלו הם אלא שאינם ברשותו כפשטות הלשון של הש"ס, ונראה שמה שהכריח לרש"י ז"ל לפרש כן הוא משום שאזיל לטעמיה למעלה ה' ב' שכ' שטעם ביטול חמץ הוא משום דכתיב תשביתו והשבתה הוא בלב וכמו שביאר הרמב"ן בחי' שם וכן הר"ן בפסחים שם דכיון שמבטלו בלבו ומחשיב אותו כעפרא דארעא ואינו רוצה עוד בקיומו שוב אינו עובר עליו. ולפ"ז אם חמץ הי' שלו אף לאחר זמן איסורו הי' יכול לבטל אותו כיון ששלו הוא והוא בעליו בכחו לבטלו ולהחשיב אותו כעפרא דארעא, אף אם הוא חשוב אינו ברשותו, ודוקא להקדיש ולהפקיר אינו יכול דבר שא"ב, אף ששלו הוא, משום דכתיב איש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, וא"כ לדעת רש"י ע"כ הא דאינו יכול לבטל חמץ לאחר זמן איסורו הוא משום שאינו שלו ואינו בעליו כלל. וזהו שהוכרח רש"י ז"ל לפרש האי אינו ברשותו היינו אינו שלו, ולפ"ז הרי מוכח מדברי רש"י ז"ל דאיסוה"נ אינם שלו ג"כ, ודברי הקצוה"ח הנ"ל לא יתכנו רק לדעת התוס' בפסחים (שם ה ע"ב) שטעם ביטול חמץ הוא משום הפקר ויצא מרשותו, ולדבריהם שפיר יש לומר כיון שאינו ברשותו לאחר זמן איסורו אף ששלו הוא אינו יכול לבטלו דאינו יכול להפקיר דשא"ב, אף ששלו הוא: הן אמת שיש לי להביא ראי' דאיסוה"נ הוי שלו מסוגית הש"ס בכריתות (כ ע"ב) דאמרינן שם אוציא דם מהלכי שתים שיש בהם טומאה חמורה ואין בהם טומאה קלה, ושקיל וטרי הש"ס התם דלא מהני מחשבה במת כדי לטמא טומאת אוכלין משום דבטלה דעתיה אצל כל אדם, יעו"ש, ואם נאמר דאסוה"נ אינם שלו, א"כ תיפוק ליה דלא מהני מחשבה במת שאסור בהנאה, שמשום זה אינו שלו, ומחשבה לא מהני בדבר שאינו שלו. כמו דגנב או גזלן, לכל מר כדא"ל, אין מחשבתם מטמאתן משום שאינו שלו, כדאיתא בב"ק (סו ע"ב), וכן לענין הכשר דבעינן רצון דעת הרמב"ם ז"ל פ"ק מה' טומאת אוכלין ה"א שאין רצון אחר מחשיבו כדי לקבל טומאה, וכיון שכן לא מהני מחשבה במת לאשווי' אוכל כדי לקבל טומאה, א"כ מוכח מזה דאסוה"נ הוי שלו ע"כ הי' מהני מחשבת היורש לאשויי' אוכל כדי לקבל טומאה אי לאו משום דבטלה דעתיה אצל כל אדם, ואין לדחות דהא דהוצרך הש"ס לטעם דבטלה דעתיה וכו' הוא במת עכו"ם שאינו אסור בהנאה כדאיתא בירושלמי שבת פ' המצניע ה"ה וכמו שכ' התוס' בב"ק (ט.) וכן היא דעת הרשב"א אשר כל זה הביא המל"מ סוף ה' אבל, זה אינו דאכתי קשה מאוקימתא דרב חנינא שם בכריתות דקאמר לאפוקי מת דאע"ג דחפהו בבצק מטמא טומאה חמורה דטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, והא בזה א"א לומר דמיירי במת עכו"ם, שהרי דעת הרמב"ם ז"ל כר"ש דמת עכו"ם אינו מטמא באהל א"כ אין טומאתו בוקעת ועולה, וע"כ מיירי במת ישראל ובמת ישראל בלא"ה ליכא מחשבה כיון שאינו שלו ל"מ מחשבתו א"ו דאסוה"נ הוי שלו אלא שא"ב ע"כ שפיר הי' מהני מחשבתו לאשוויי' אוכל כדי שיקבל טומאה אי לא משום שבטלה דעתו אצל כ"א, או משום שיש לו בלא"ה טומאה חמורה כאוקימתא דרב חנניא יעו"ש:

ולדעת רש"י ז"ל שהוכחנו למעלה מדבריו דס"ל שאסוה"נ אינם שלו ע"כ צ"ל דהוא יפרש סוגיא דכריתות דמיירי במת עכו"ם וס"ל כרבנן דמת עכו"ם מטמא באהל ע"כ שפיר אסור דטומאה בוקעת ועולה אף במת עכו"ם:

ב) אולם לכאורה גם לדעת התוס' דס"ל דביטול חמץ הוא מטעם הפקר ג"כ לא יתכנו לכאורה דברי הקצוה"ח דמה דלא מהני ביטול בחמץ לאחר זמן איסורו הוא משום שאינו ברשותו ואינו יכול להפקיר אף שהוא שלו, שהרי בפסחים שם מפרשינן טעמו של רב דס"ל שהבודק צריך שיבטל משום שמא ימצא גלוסקא יפהפיה ודעתיה עלויה ופריך וכי משכח לה לבטלה ומשני דילמא משכח לה לבתר אסוריה ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי לבטלה, והא לרב קיימינן הכא ורב ע"כ אית ליה דאדם יכול להקדיש ולהפקיר דבר שא"ב וממילא הו"ה דיכול לבטל, שהרי בב"ק (סז ע"ב) על הא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל אמר רב התם ל"ש אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו גנב ראשון וגנב שני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון דקסבר יאוש כדי קני, יעו"ש, והא מאן דסבר יאוש כדי קני ע"כ ס"ל דאדם מקדיש דבר שאינו ברשותו לפ"מ דאיתא שם (סח ע"ב) דאיתיביה רי"ו לר"ל גנב והקדיש וכו' ואי ס"ד יאוש קונה אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר ומשני ר"ל התם הכא במ"ע שהקדישו בעלים ביד גנב וסבר לה כצנועין דאדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו יעו"ש, ולפ"ז הוא הדין לרב דס"ל יאוש קונה ע"כ ס"ל כצנועין דאדם יכול להקדיש דשא"ב, ולפ"ז הרי קשה איך אמר בפסחים הכא דלאחר זמן איסורו לא מצי לבטל ליה כיון דלרב קיימינן ורב הא אית ליה אדם מקדיש ומפקיר דשא"ב וכיון דא"ה הוי שלו ואינן ברשותו אמאי לא יכול לבטל חמץ כיון ששלו הוי אף שאינו ברשותו לרב. והיא קושיא עצומה לכאורה: ג) ולתרץ זה נראה עפ"י מה שהעלה הקצוה"ח בסי' קי"ז דקדושת הגוף חלה אף על דבר שא"ב ומותיב הוא תיובתא לנפשיה א"כ מאי פריך שם בב"ק דמוקי לה בהקדישוהו בעלים ביד גנב ומי קדוש וכו' הא קדושת הגוף שפיר חלה על דבר שא"ב ותי' הקצוה"ח שם משום דקושית הגמ' שם הוא לר"ל, ור"ל מוקי לה לקמן בשוחט בעלי מומין בחוץ, וא"כ לר"ל מיירי מתניתין בקדושת דמים דבבעלי מומין עסקינן וע"כ שפיר מקשה מי קדוש, דלר"ל דמיירי בבע"מ הוי קדושת דמים וע"כ הוכרח הגמ' לתרץ אליבא דר"ל דס"ל כצנועין יעו"ש בקצוה"ח סי' הנ"ל, ולפ"ז ניחא דכל עיקר דמאי דמוכח דמאן דאית ליה יאוש קונה אית ליה ג"כ דאדם מקדיש דשא"ב אינו אלא אליבא דר"ל דמתניתין מיירי בקדושת דמים אבל לרב אע"ג דאית ליה יאוש קונה ומוכרח לאוקמי מתניתין כגון שהקדישו בעלים ביד גנב אינו מוכרח לסבור כצנועין דרב מצי סבר כרי"ו דמוקי לה בב"ק (עו.) בשוחט תמימים בפנים שלא לשום בעלים יעו"ש והוי שפיר קדושת הגוף ושפיר חיילא אף על דבר שא"ב, אבל קדושת דמים באמת לא חיילא על דשא"ב ולא סבר כצנועין וע"כ אית ליה לרב בפסחים דחמץ לאח"ז איסורו לא מצי מבטל ליה משום שאין הקדש והפקר חלים על דבר שא"ב, והא דב"ק שאני דהוי קדושת הגוף, וא"ש:

ד) והנה בעיקר הענין אם אסורי הנאה יש להם בעלים וכדמשמע מדברי הריטב"א שהביא הקצוה"ח דאסורי הנאה הוי שלו ואין לאחרים שום זכות ורשות עליהם כמבואר למעיין בריטב"א סוכה שם, לכאורה מוכח ג"כ שכך היא סברת התוס' מהקושיא שהקשו בקדושין (נו ע"ב) בהא דהמקדש בערלה אינה מקודשת אמאי אינה מקודשת הא ראוי ליהנות שלא כדהנ"א יעו"ש ואם נאמר דסוה"נ אינם שלו א"כ מאי קשיא להו נהי שראוי ליהנות שלא כדרך הנאתן מ"מ הא צריך שיתן לה משלו ואינו נותן לה מאומה וכן גם היא אינה קונה מידי ממנו וקנינה אינו קנין וא"כ ממילא אינה מקודשת, כמקדש בהקדש ובדבר שאינו שלו כיון דלא קני לה, א"ו מוכח מקושית התוס' דס"ל בפשיטות דאיסוה"נ הוי שלו, והא דאכתי תקשה דהא עכ"פ איסורי הנאה נהי דהוי שלו מ"מ אינו ברשותו א"כ אכתי תקשה איך תהא מקודשת דהא לא מצי להקנות אותם משום דהוי דשא"ב ולא יצאו מידו וממילא אינה מקודשת, בזה יש לומר דקושית התוס' היא למ"ד אדם מקדיש ומקנה דשא"ב כמו לר"ל ועוד, א"כ לדידהו שפיר מצי להקנות לה וא"כ קשה ממתניתין אמאי אינה מקודשת הא מצי להנות ממנו שלא כדרך הנאתן: אבל באמת הי' נראה שיש לחלק, אף דאיסורי הנאה הוי שלו ואינו ברשותו מ"מ אפשר לומר שגם לר"ל דס"ל אדם מקדיש ומפקיר דשא"ב מ"מ יודה דאיסוה"נ אינו יכול להקדיש ולהפקיר שהרי ע"כ הטעם דאה"נ חשוב אינו ברשותו הוא משום דכיון שאינו יכול להשתמש בהם לצרכו ואין בו הנאה של כלום חשוב משום זה אינו ברשותו. וכמו בגזל ולא נתיאשו הבעלים דחשוב א"ב ג"כ מה"ט, כיון שאין הנגזל יכול להשתמש בהדבר הנגזל לצרכו שהרי הוא ברשות הגזלן שאינו מחזיר לו ע"כ חשוב א"ב, ולפ"ז יש לחלק שהרי בקרקע שאינה נגזלת אמרינן בב"מ (ז.) שחשוב ברשותו ומ"מ בקרקע שא"י להוציאה בדיינים אמרינן התם שחשוב אינו ברשותו משום דכיון שלעולם לא יוכל להוציאו ולא יוכל להביאו ברשותו לעולם חשוב אינו ברשותו אף שאינה נגזלת, ולפ"ז יש לחלק גם למ"ד אדם מקדיש או מפקיר דשא"ב היינו דוקא בדבר שיכול להוציאו בדיינין, וע"כ אף שעכשיו אינו ברשותו שפיר יוכל להקדיש כיון שיוכל להביאו ברשותו כשיעמוד עם הגזלן בדיני ודייני, אבל בדבר שלא יוכל להוציאו בדיינין גם הוא מודה שא"י להקדישו כיון שלעולם לא יוכל להביאו ברשותו, ולפ"ז באה"נ שלעולם לא יוכל להביאו ברשותו וליהנות ממנו חשוב שפיר אינו ברשותו גם למ"ד אדם יכול להקדיש ולהפקיר דשא"ב. ואם נאמר כן הדרא קושיא לדוכתה מאי מקשי התוס' בקידושין אמאי אינה מקודשת באיה"נ דהא ראוי ליהנות שלכהנ"א הא איסוה"נ אינו ברשותו והאשה לא קניא לה משום שא"א מקנה דשא"ב וזה לפ"ד גם אליבא דר"ל: אבל באמת לא משמע כן לחלק מסוגית הגמ' דב"ק (סט.) דקאמר צנועין ור"ד אמרו ד"א דר"ד אמר לעיתותי ערב אומר כל שלקטו עניים יהא הפקר, והא התם לעולם לא יוכל הבעה"ב להוציאן בדיינין שהרי לא יוכל לדעת מי הם העניים שלקטו שלא כדין ואעפ"כ ס"ל לר"ד שיוכל להפקיר אף שאינו ברשותו ולעולם לא יוכל לבא לרשותו הרי משמע דלמ"ד אדם מקדיש ומפקיר דשא"ב יוכל להקדיש ולהפקיר אף דבר שלא יוכל להוציאו בדיינין, וצ"ע לחלק בזה:

ה) אולם מה שקשה עוד לכאורה, כיון שאינו יכול להקנות אסוה"נ א"כ איך אמרינן בגיטין (כ.) דגט שכתבו על איסורי הנאה שהוא כשר, הא לא מצי להקנות להאשה והוי כמו שלא בא לידה, והיך היא מתגרשת בו, א"כ לכאורה מוכח מזה שאה"נ יכול להקנות ג"כ והוי שלה, אבל על מדוכה זו כבר ישב הקצוה"ח בסי' ר' סק"ה והקשה כן הא אה"נ לית בהו זכיה, משום זה העלה דבגט א"צ זכיה וקנין רק שיבא לידה וא"צ תורת קנין בגט והיא מגורשת כיון שבא לידה אף שלא קנתה אותו יע"ש, אבל עכ"פ מוכח מכאן כדעת הריטב"א דאה"נ אית להו בעלים דאל"כ אכתי תקשה היך היא מתגרשת בגט הכתוב על אסורי הנאה דהא בעינן ספר המקנה שהגט יהי' על הבעל כדאיתא בגיטין (כ ע"ב) יעו"ש ואם אה"נ אין להם בעלים א"כ לא הוי של הבעל ואיך היא מתגרשת בו, וע"כ מוכח מזה דאיסה"נ אית להו בעלים והוי שלו, וע"כ היא מתגרשת בו ואף שאינו יכול להקנות לה משום דחשוב א"ב, מ"מ בגט מהני משום דלא בעי זכי' בגט וכמו שכ' הקצוה"ח:

ו) אולם קשה לי על דעת הריטב"א שכ' דאסוה"נ אית להו בעלים ואין לאחרים שום זכות עליהם מהא דשנו בתוספתא פ"ה דכלאים, כלאי הכרם מותרים משום גזל ופטורות מן המעשר כלאי זרעים אסורים משום גזל וחייבות במעשר, הרי מפורש דכלאי הכרם כיון שאסורים בהנאה הרי הם מותרים משום גזל וגם פטורים מן המעשר הרי שאין להם בעלים כלל ואין זכות הבעלים עליהם כלל, וכן קשה מירושלמי פ"ג דסוכה הכל מודים בלולב שהוא פסול, בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא של איסור הנאה עי"ש הרי שאסורי הנאה אינו שלכם וכבר העירו בזה מן הירושלמי דנא:

משום זה נראה לי שאין כל איסורי הנאה שוין ואין תורתם שוה, דאיסורי הנאה שאין בהם הנאה של כלום ואסורים מן התורה אפי' שלא כדרך הנאתן אין זה חשוב ממון כלל והוי הפקר והר"ז דומה למאי דאמרינן בב"ק (קטו ע"ב) בחבית של דבש לימא מהפקירא קזכינא והרי הוא כזוטו של ים שלוליתו של נהר דהוי אבודה ממנו ומכל אדם דרחמנא אפקריה כדאמרינן בב"מ (כב ע"ב) אבל איסורי הנאה שמותרין שלא כדרך הנאתן אין לומר בהם דהוי הפקר שהרי מותרין להשתמש בהם שלא כדה"נ וע"כ הוי שלו אלא דכיון שאינו יכול להשתמש בהם לצורכו כדרך הנאתן משום זה חשוב אינו ברשותו לבד אבל שלו מיהא הוי:

לפ"ז לק"מ על הריטב"א מתוספתא דכלאים הנ"ל שכלאים מותרות משום גזל, דכלאים שאני שהרי אמרינן בפסחים (כד ע"ב) שהכל מודים דכלאי הכרם שלוקין עליהם שלא כדה"נ עי"ש ע"כ הוו הפקר ומותרין משום גזל:

[הערה. ומאי דאמר שמותרות משום גזל ופטורות מן המעשר לכאורה למאי נפק"מ הא בלא"ה אסורין בהנאה (ויעוי' ב"ק פ' ב' כה"ג) י"ל דנפק"מ כגון שיש חולה שיב"ס לפנינו וצריך להאכילו כלאים אלה לצרכי רפואתו וקמ"ל התוספתא שא"צ ליטול רשות מהבעלים משום דהוי הפקר וגם פטורות מן המעשר כדין הפקר שפטור מן המעשר וא"צ להפריש ממנו מעשר כלל כדי להאכילו לחולה, ואף דבלא"ה פטורין מן המעשר לכאורה כיון שאסור באכילה ובהנאה ופטורות מטעם דבעי ראשית ששיריה ניכרין או משום תתן לו ולא לאורו שלא היתה להם שעת הכשר כדאיתא בפסחים (לג א) ויעוי' תוס' שם כ"ה א' ד"ה הואיל, אפשר לומר שאין זה אלא בתרומה דבה כתיב תתן לו או ראשית וכו' אבל במעשר ל"ב ראשית ששיריה ניכרין, וכן תתן לו ולא לאורו שנאמר כך אצל תרומה ולא לגבי מעשר ויעוי' ר"ש פ"ג דתרומות מ"ה שכ' כן דלא בעי ראשית ששיריה ניכרין אלא בתרומה ולא במעשר ויעוי' רמב"ם פ"ג מה' מעשר ה"ז וצ"ע בזה ואכ"מ ע"כ]:

ז) ועפ"ז יש ליישב קושיתנו בתחלת דברינו אמאי לא מצי לבטל חמץ אח"ז איסורו כיון דאסורי הנאה הוי שלו ולרב ע"כ מצי להפקיר דשא"ב כמו שהוכחנו למעלה. ומה שכתבנו שם דרב אינו מוכרח לסבור דאדם מקדיש או מפקיר דשא"ב ורק קדושת הגוף חלה על דשא"ב כמו שכ' הקצוה"ח סי' קי"ז, כעת ראיתי שבס' עונג יו"ט סי' פ"ב שדי ביה נרגא בתירוץ הקצוה"ח דדוקא לר"ל מוכרח לומר דס"ל א"מ דשא"ב א"כ אמאי צריך ריו"ח לדחוקי בב"ק (עו.) דר"ש שם אמילתא אחריתא קאי יעו"ש והא לרי"ו דמוקי לה בשוחט תמימים וכו' א"כ הוו קדושת הגוף א"כ מצי לאוקמי בשהקדישו בעלים ביד גנב ושפיר חלה עליה הקדושה משום דהוי קדושת הגוף וכמו שכ' התוס' שם דלר"ל דמוקי לה כשהקדישו בעלים ביד גנב ל"צ לאוקמי דעל מילתא אחריתא קאי, אע"כ דלריו"ח גם קדושת הגוף אינה חלה על דשא"ב, וא"כ רב ע"כ צריך לומר דס"ל כצנועין דאדם מקדיש דשא"ב, והדרא קושיא לדוכתא אמאי ל"מ לבטל חמץ בתר זמן איסורו לדידיה:

וע"פ דברינו הנ"ל יש לתרץ בהקדם דברי התוס' בשבועות (כב ע"ב) ד"ה דמוקי בתירוצם השני דשבועה אינה חלה על חצי שיעור לרי"ו שחצי שיעור אסור מן התורה, ומאי פריך התם ריו"ח מ"ט לא אמר כר"ל היינו דהקושיא היא על שלא כדרך הנאתן, ותמהו מוהריב"ל ומוהרש"ל שם א"כ מ"ט דר' שמעון דפטר הא שלא כדרך הנאתן מותר מדאורייתא ושפיר חלה עליו השבועה גם לר"ש, ותי' ע"ז דלר"ש דאית ליה כ"ש למכות גם שלא כדה"נ לוקה דכל שהוא מיהא איכא, ותמה עליהם מוהרש"א ז"ל א"כ הד"ק לדוכתא כאן לדעת התוס' בתירוץ זה דכל שאסור מן התורה אין שבועה חלה עליו וע"כ גם על ח"ש אינה חלה ואם נאמר כל שלכ"ד הנאתן כ"ש מיהא איכא א"כ אכתי הוי כמו ח"ש שאסור מן התורה ואין שבועה חלה עליו, ומה הועילו התוס' בתירוצם זה יעו"ש במוהרש"א שהניח דבריהם בקושיא, אמנם אנכי תרצתי דבריהם ואח"כ מצאתי להשעה"מ שתי' כן, והוא דכל עיקר מה דאסור לריו"ח ח"ש מן התורה הוא מכח הסברא דחזי לאיצטרופי א"כ כל זה בח"ש דחזי לאיצטרופי לשיעור שלם אבל בשלא כדה"נ שלא שייך לאיצטרופי דכל שיאכל שלא כדה"נ הוי רק ח"ש ממילא אין אסור מן התורה רק מדרבנן, משא"כ לר"ש דאית ליה כ"ש למכות לאו משום דחזי לאיצטרופי אלא משום דלר"ש לא ניתנו שעורין למלקות ע"כ שפיר גם שלא כדה"נ חשוב כ"ש וחייב, והוא תירוץ נכון:

ואנכי ת"ל מצאתי סמוכות לדברי מוהרש"ל אלו מדברי הרמב"ם פ"ב מה' מאכלות אסורות הכ"א שכ' אבל האוכל ברי' טמאה בפני עצמה כולה הר"ז לוקה מן התורה ואפי' היתה פחותה מן החרדל וכו' ואפי' סרחה הבריה ונשתנית צורתה הואיל ואכלה כולה הר"ז לוקה עכ"ל. ויעוי' בהה"מ שכ' ומה שכ' רבנו ואפי' סרחה הברי' וכו' הוא בשלא סרחה והבאישה עד כדי שלא תהא ראוי' לאדם אבל אם סרחה כ"כ כבר ביאר רבנו פי"ד שמי שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאכילת אדם הר"ז פטור וכו', ולענ"ד תמוה א"כ אפי' אכל מקצתה אם יש בה כזית חייב ומה זה שכ' הואיל ואכלה כולה לוקה דמשמע דמשו"ה בסרחה חייב משום דברי' הוי, ולזה נראה בכוונת הה"מ וביאור דברי הרמב"ם ז"ל אלו דודאי בשסרחה והבאישה עד שאינה ראוי' לאוכל אדם גם בברי' פטור משום דקימ"ל כר"ש בנבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה וכמו שכ' הה"מ כאן א"ו מיירי בשסרחה קצת שלא נפסדה מאוכל אדם אלא כיון דסרחה הוי זה שלא כדרך הנאתן, וע"כ בכל אסורין שבתורה ששיעורן בכזית הי' פטור משום שאוכל שלא כדרך הנאתן, אבל כאן דברי' הוי וחייב אפי' בכל שהו ע"כ גם בשסרחה קצת הר"ז לוקה כיון שאסורה בכ"ש ע"כ גם בשלכדה"נ כ"ש מיהא הוי וכסברת מוהרש"ל ז"ל. וז"ב לענ"ד בביאור דברי הרמב"ם ז"ל:

ולפ"מ שכ' במק"א דלדעת הרמב"ם ז"ל גם מה שאינה ראוי' לאכילת אדם ג"כ קרוי' נבלה כל עוד שלא נפסלה מאכילת כלב ומה שפטור על נבלה שהסריחה והבאישה עד שאינה ראוי' לאכילת אדם הוא רק משום דהוי שלא כדרך אכילתן כמבואר בדבריו פי"ד מה' מ"א שכולל כ"ז בדין שלא כדרך הנאתן, א"צ כלל לדברי הה"מ שמיירי בשראוי' עדיין לאכילת אדם אלא שהסריחה קצת דלפמש"כ אף בשאינה ראוי' לאכילת אדם ג"כ חייב בבריה כיון שהיא בכ"ש ולוקה עליה אף בשלא כדרך אכילתה: ח) והנה הרמב"ם בפ"א מה' חו"מ ה"ז כתב האוכל מן החמץ עצמו כ"ש הר"ז אסור מן התורה שנאמר לא יאכל חמץ וכו' וכבר עמדו בזה הכ"מ וכן המוהרלנ"ח הובא במל"מ שם לאיזה צורך כ' הרמב"ם למוד חדש לחמץ שאסור בו ח"ש הא בכל איסורין קימ"ל ח"ש אסור מן התורה ולמאי צריך קרא מיוחד לחמץ, ויעוי' במל"מ מש"כ בשם המוהרלנ"ח, אולם הנוב"י מהדורא ב' או"ח סי' נ"ג כתב דמשו"ה כ' הרמב"ם למוד מיוחד בחמץ להורות לנו דבחמץ אסור מן התורה ח"ש אף היכא דלא חזי לאיצטרופי דבשאר איסורין אינו אסור אלא מטעם דחזי לאיצטרופי משא"כ בחמץ דאסור מה"ת אף היכא דל"ח לאיצטרופי, ונ"מ כגון דקאי בסוף פסח דאין עוד שהות לאכול ח"ש השני מ"מ אסור מן התורה יעו"ש ולפ"ז כיון דחמץ בפסח אסור מן התורה אף היכא דלא חזי לאיצטרופי א"כ ממילא קם לן דינא מזה דשלא כדה"נ אסור ג"כ מן התורה דכ"ש מיהא איכא, וכמו שכ' מוהרש"ל, ואף שלא כדה"נ לא חזי לאיצטרופי וכמו שכ' למעלה מ"מ הא בחמץ גם היכא דלא חזי לאיצטרופי ח"ש אסור מן התורה ממילא ג"כ שלא כדה"נ דכ"ש מיהא איכא וכמו שנת' וכמו כן הנאה גם שלכדה"נ אסור מן התורה דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה נפק"ל מלא יאכל וכו':

השמטות והוספות נ"ב אף דמדברי הרמב"ם בפ"ה מה' יסוה"ת ה"ח שכתב שאם עשה מלוגמא מחמץ בפסח או רטי' אינו אסור משום שהוא שלא כדרך הנאתן משמע שגם חמץ בפסח מותר מן התורה שלכדה"נ, לדעתי לא כתב כן אלא במלוגמא וכו' שהם נעשים ע"י תערובות מינים אחרים ובתערובות חמץ גם הרמב"ם ס"ל דח"ש של חמץ מותר מן התורה כמו שכתבתי כאן ע"ג שורה נ"ה. ובזה א"ש מה שהקשהו מהא דתנן בפכ"ש לא ילעוס אדם חטין ויניח ע"ג מכתו אף דזה הוי שלכדה"נ וכמו בחלב חי ע"ג מכתו (פסחים כג) והיינו משום דשם הוא בלא תערובות ואכ"מ. ע"כ:

וכיון שזכינו לדין זה דחמץ אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה אסור מן התורה אף שלא כדה"נ, א"כ הר"ז כמו כלאי הכרם שאסור מן התורה שלכדה"נ שכ' לעיל דמשו"ה הוי הפקר ואינו שלו והכ"נ בחמץ שאסור מן התורה אף שלא כדה"נ וע"כ חמץ בפסח גם לרב דס"ל א"מ דשא"ב אינו יכול לבטל אח"ז איסורו משום דחמץ שאני דהוי אינו שלו לאח"ז איסורו ואינו דומה לשאר אה"נ, וזה י"ל עוד בכוונת רש"י ז"ל שכ' על הא דחמץ אינו ברשותו "אינו שלו" מלבד מה שכ' למעלה בכוונתו י"ל עוד משום דכיון דלרב קיימינן ולרב הא אדם מקדיש ומפקיר דשא"ב משו"ה השכיל לפרש אינו שלו דחמץ שאני שאינו שלו כלל ומן הטעם שאמרנו:

ב:

אולם אכתי פש גבן לברורי דהא קרא דלא יאכל שממנו למד הרמב"ם ז"ל דח"ש חמץ אסור אפי' היכא דלא חזי לאיצטרופי הא מיירי בחמץ בזמנו אבל לפני זמנו ולאחר זמנו דנפק"ל מקרא דלא תאכלו וכו' בהם הוי חמץ ככל איסורים שבתורה שח"ש אינו אסור מן התורה אלא היכא דחזי לאיצטרופי וממילא שלא כדה"נ דלא חזי לאיצטרופי אינו אסור אלא מדרבנן, ולפ"ז חמץ קודם זמנו שמותר שלא כדה"נ חשוב שפיר שלו א"כ אכתי תקשה הא אמרינן שם בפסחים וליבטליה בשית ומשני כיון דאסורי דרבנן עלויה כדאורייתא דמי ולאו ברשותי' קיימא ול"מ לבטל ליה ואמאי א"י לבטל לרב קודם זמנו הא אינו אסור שלא כדה"נ והוה שלו וכש"כ בשעות דרבנן, גם צריך טעמא בעיקר דברינו אמאי הוי שלו דהא מ"מ מדרבנן אסור גם שלא כדה"נ א"כ לא הוי שלו כדאמרינן הכא דחמץ בשעות דרבנן ל"מ לבטל ליה לרב דלא חשיב שלו ומכש"כ איסורי הנאה דאורייתא שעכ"פ מדרבנן אסורים שלכדה"נ בודאי לא חשוב שלו וזוהי פרכא עצומה לכל דברינו:

והנראה לומר בטעמא דמילתא דאיסורי הנאה אף שאסורין שלכה"נ מדרבנן חשוב שפיר שלו הוא עפ"י מש"כ הש"ך ביו"ד סקי"ט ובחו"מ סי' רל"ד דמשו"ה אמרינן שאם מכר לו איסור דרבנן אינו מחזיר לו הדמים דחכמים לא גזרו איסור כדי להוציא ממון יעו"ש, א"כ הכ"נ כיון דאיסורי הנאה מדאורייתא שלו הם ואין לאחרים זכות עליהם משום דעדיין יש לו זכות בהם ליהנות מהם שלא כדה"נ וע"כ אף דחכמים אסרו אח"כ אותם אף שלא כדה"נ מ"מ לא נפקע משום זה זכותו ורשותו עליהם, שחכמים לא גזרו איסור כדי להוציא ממון מרשותו ויהא הפקר וכמו שכ' הש"ך בדומה לזה, ולענין זה העמידו דבריהם על דין תורה ועדיין חשוב שפיר שלו, וכל זה בשאר איסורים שבתורה, אבל חמץ בפסח כיון כשיגיע פסח בזמנו מדאורייתא חשוב הפקר דהא אסור שלכדה"נ מדאורייתא וכדכתיבנא ויעשה ממילא הפקר וכיון שחכמים הקדימו זמן איסורו שיחול משש שעות כל דתקנו כעין דאורייתא תקנו והרי הוא כמו שחל פסח משש שעות ולמעלה וע"כ שפיר הוו הפקר ג"כ מהתחלת שש שעות ולא מצי לבטל גם לרב: א) אמנם מדברי התוס' בפסחים (כח.) ד"ה ותנן שכתבו דמשו"ה שרו רבנן לפרר ולזרות לרוח אף שבע"ז אסרו משום שהוא נעשה זבל ומגדל צמחים, היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור שלכדה"נ וכה"ג לאו דרך הנאה היא יעו"ש הרי שכ' דחמץ אינו אסור אלא דרך הנאתו וזה שלא כדברינו למעלה, ומוכרחים אנו לומר שהתוס' לא ס"ל כהרמב"ם דיליף דח"ש אסור מן התורה אף היכא דל"ח לאיצטרופי: אולם יש לומר עוד, לפ"מ שכ' האחרונים ז"ל ומהם מוהרש"א ז"ל בפסחים (מד.) בתוס' ד"ה לענין, וכן רצה לומר כן הר"ש בעוקצין פט"ו דח"ש ע"י תערובות אינו אסור מן התורה ולפ"ז י"ל שגם ח"ש חמץ שאסור מן התורה אף דל"ח לאיצטרופי מ"מ ע"י תערובות מותר מן התורה וכן נראה מלשונו של הרמב"ם ז"ל שכ' האוכל מן החמץ עצמו כ"ש וכו' הרי שדייק דוקא עצמו, אבל אם הוא ע"י תערובות אינו אסור מן התורה, ולפ"ז ממילא בשלא כדה"נ אף דכ"ש מיהא איכא ואסור מן התורה בחמץ מ"מ ע"י תערובות אינו אסור מן התורה וכמו בח"ש, ולפ"ז ניחא הכא במפרר וזורר לרוח אף דנעשה זבל מ"מ הא לא נהנה ממנו רק ע"י תערובות, דהא מה"ט שרי רי"ו גם בע"ז משום זו"ז גורם ושרי מטעם ביטול וכמו שכ' הר"ן שם סו"פ כל הצלמים, וא"כ אף דרבנן אמרי דלא חשוב להו ביטול מ"מ תערובות מיהא הוי וכיון דההנאה באה שלא כדה"נ ע"י תערובות ושרי מן התורה ע"כ לא חיישי רבנן בחמץ פן יעשה זבל שאף אם נעשה זבל מ"מ אין איסורו מן התורה דהוי שלא כדה"נ ע"י תערובות משא"כ בע"ז שאסור אף כ"ש ולוקה עליה אף על כ"ש כמו שכ' הרמב"ם בפ' י"א מה' מאכלות אסורות ה"א שהנהנה מע"ז בכ"ש הר"ז לוקה ממילא אף שלכדה"נ לוקה עליה דכ"ש מיהא איכא וכמו שכ' מוהרש"ל אליבא דר"ש, ואף ע"י תערובות כמו שכ' התוס' בע"ז ס"ח שלא כרבנו יקר יעו"ש, וזהו שכ' התוס' דבע"ז שלא כתוב בה אכילה אז שלא כדה"נ אסור היינו כיון דלא כתיב בה אכילה ובכ"ש לוקה וע"כ אף שלא כדה"נ לוקה ואף ע"י תערובות אסור מן התורה, וראי' לדבר שגם התוס' ס"ל דבאיסורי ע"ז גם על כ"ש לוקה וכמש"כ הרמב"ם מהא שכתבו התוס' בפסחים (מז.) ד"ה מוקדשין דמשו"ה לא חשיב במשנה מכות יש חורש תלם אחד גם לאו דמעילה משום דלא חשיב רק הנך דלקי עלייהו אף על חרישה כ"ש אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש ש"פ יעו"ש, ובמכות כ"ב א' פריך רב אשי וליחשוב נמי החורש בעצי אשרה ואזהרתיה מהכא ולא ידבק וכו' ואם נאמר שגם באיסורי ע"ז אינו לוקה עד שיהנה שו"פ א"כ מאי פריך דלחשוב החורש בעצי אשרה הא המשנה לא חשיב אלא הנך לאוי דלקי אכ"ש, א"ו דהתוס' ג"כ ס"ל דאיסורי ע"ז לקי עלייהו אף על כ"ש, והנה יישבנו באופן שלא יקשה עלינו מדברי התוס' הנ"ל:

ב) אולם מה שעומד לנגדנו ע"מ שכתבנו דחמץ בפסח אינו שלו ומכש"כ שלא יוכל לזכות בו הוא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' א' מה' חו"מ שכתב שאם קנה חמץ בפסח הר"ז לוקה על ב"י וב"י, וזוהי שקשה איך עבר על ב"י הא אין זכי' באסורי הנאה והוי הפקר ולא מצי קני לו, וכמו דאמרינן דלא יוכל לבטל וכש"כ לפמש"כ דהוי הפקר ואינו שלו ואיך יזכה בו, אולם כבר עמד בזה הנוב"י במהד"ק סי' י"ט ויעו"ש שכ' לדחוק דב"י שאני דכיון דגילתה תורה שעובר בב"י אף שאינו שלו, הכ"נ אף בקנה חמץ אף דלא קנה את החמץ מ"מ עבר עליה בב"י דהא כל חמץ בלא"ה אינו ברשותו ומ"מ אוקמי רחמנא ברשותו לענין ב"י והכ"נ בקנה יעו"ש, ויש להביא סמוכות לסברא זו מגמ' דב"ק (סט ע"ב) דאמר רבא אי לאו דאמר ריו"ח וכו' יעו"ש, וכה"ג מצינו לענין תשלומי דו"ה למ"ד חיובו לפני יאוש הוא אף דלא מהני מכירתו מ"מ חייב עליה דו"ה:

אולם בעיקר דבר זה כבר ישב על מדוכה זו הר"ן בע"ז פ' כה"צ על הא דאמרינן שם דילמא אגבה לה והדר מבטל לה אלמא דיש זכיה באסורי הנאה וכ' ע"ז הר"ן דשאני ע"ז של עכו"ם כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם ע"כ מצי זכי בה וכ' עוד דמכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר לישראל לזכות בו ותו הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל הר"ן הרי שכ' דמשו"ה מהני זכיה בחמץ של עכו"ם מטעם כיון שמותר לישראל אחר הפסח חשוב ממון ומצי זכי בה ואף דלאחר שיזכה בו יהי' אסור לעולם מ"מ מהני זכיתו כיון דקודם זכיה חשיב ממון הרי זכה בדבר שיש בו חשיבות ממון, וכמו בע"ז דמהני זכי' מה"ט אף שלאחר שיזכה בו יהי' אסור לעולם משום דהוי ע"ז של ישראל מ"מ מהני זכייתו:

ולפ"ז הרי נכונים דברי הרמב"ם ז"ל דהא דקנה חמץ שעובר בב"י מיירי כגון שקנה מהעכו"ם דמהני בו זכיה:

ואין להקשות לפ"ז אמאי לא מהני ביטול חמץ אח"ז איסורו דהא יהא מותר אחר הפסח וחשוב ממון כמו דמהני בו זכיה, ואין לתרץ אף דמהני זכיה בחמץ זה מ"מ כיון שאינו יכול ליהנות ממנו כעת חשוב אינו ברשותו ולא מצי לבטל לו אף דהוי שלו, והא דקנה חמץ מן העכו"ם דמהני קנייתו אף דהוי דשא"ב, היינו משום שלהעכו"ם אין אסור החמץ ולדידיה שפיר הוי החמץ שלו וברשותו ויכול להקנותו וממילא יכול הישראל לזכות בו דיש זכיה בחמץ זה כיון שמותר אחר הפסח וגם העכו"ם יכול להקנותו וע"כ שפיר קנה משא"כ בחמץ לאחר שש שעות אף דהוי שלו משום שיהא מותר אחר הפסח מ"מ חשוב אינו ברשותו כיון שאינו יכול עכשיו ליהנות בו דאסור בהנאה וע"כ א"י לבטל, זה אינו, דאכתי תקשה שרב דס"ל א"מ דשא"ב אמאי אמרינן לדידיה שא"י לבטל הא ראוי לאחר הפסח, ואף דרב ס"ל דחמץ אחר הפסח אסור מדאורייתא כר"י כדאיתא לקמן (כט ע"ב) א"כ לדידיה לית ליה היתר לאחר הפסח וע"כ הוי הפקר ולא חשוב שלו, מ"מ עדיין קשה שהרי לאחר הפסח אף שאסור מה"ת מ"מ הרי הוא כשאר איסורי תורה שח"ש אסור בהן רק משום דחזי לאיצטרופי וממילא בשלכדה"נ הוא מותר וכמו שכ' בטעמו למעלה, וא"כ משום זה לאחר הפסח יהי' חשוב שלו וא"כ הדר קשה אמאי לא יוכל לבטל לרב דס"ל א"מ דשא"ב כיון שיהא ראוי לו לאחה"פ, דמשום זה חשוב שלו, וכיון שכן חשוב ממון כמו שכ' הר"ן דמה שיהא מותר לאחר הפסח חשוב משום זה ממון והכ"נ לרב חשוב שלו ואף שא"ב מ"מ הא לרב יכול להקנות דשא"ב ג"כ: אבל באמת לק"מ דהא אסור להשהות החמץ לאחר הפסח דהא עבר על ב"י וע"כ משום זה לא חשוב שלו משום שיהא מותר לאחר הפסח דהא אסור להשהותו משא"כ בחמץ של עכו"ם שאין על העכו"ם שום איסור ע"כ שפיר מהני זכיתו דכיון דקודם זכיה הו"ל ממון ומהני בו זכיה:

העולה מדברינו דחמץ כיון שאסור בהנאה בפסח אף שלא כדרך הנאתו ע"כ חשוב אינו שלו והוי הפקר:

ג) אבל עדיין צריכין אנו לבאר דאם נאמר דחמץ בפסח חשוב הפקר א"כ אמאי אמרינן דגזל חמץ ועבר עליו הפסח שאומר לו הרי שלך לפניך כיון דלא הוי תו דמאריה איך מצי אמר לו הר"ש לפניך שהרי אינו שלו עוד, וכמו שהוכיח כעין זה הקצוה"ח סי' ת"ו הנ"ל דיאוש חשוב שלו ולא יצא מרשות בעלים מהא דאמרינן במרובה (סו ע"ב) זה מתיאש ואינו רוצה לקנות ואם נאמר דביאוש יצא מרשות בעלים נהי דאינו רוצה לקנות אכתי היכי מצי א"ל הר"ש לפניך בתר דמיאש מאריה מיניה דתו לאו דמאריה הוא, יעו"ש בקצוה"ח, וא"כ הדק"ל אם נאמר דחמץ בפסח חשוב הפקר איך יכול לומר הר"ש לפניך כיון דלאו דמאריה הוא, ועוד קשה שאם נאמר דחמץ חשוב הפקר ויצא מרשות הבעלים ואין בו עוד זכיה ואעפ"כ יכול לומר לו הר"ש לפניך יקשה להיפך מהא דפרכינן בגיטין (נג ע"ב) מהא דגזל חמץ ועעה"פ דאומר לו הר"ש לפניך וא"א דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק דגזלן הוא וממונא מעליא בעי שלומי, וכתבו התוס' שם ד"ה גזלן בכוונת הקושיא דאם נאמר שמיה היזק א"כ חשיב ליה כמו שניכר ואין לך שינוי גדול מזה וקנאם הגזלן בשינוי וצריך הגזלן לשלם בממון מעליא ולא מצי א"ל הר"ש לפניך יעו"ש בתוס', ואם נאמר דחמץ בפסח לית להו בעלים וחשוב הפקר ואין זכי' בו א"כ מאי מקשה דיקנה הגזלן בשינוי נהי דהוי שינוי מ"מ איך יכול הגזלן לקנות הא אין זכיה באיסורי הנאה, וכמו שאין יכול לזכות באסורי הנאה שאין קנין נתפס באיסורי הנאה כן אין השינוי מהני להכניס לרשות הגזלן כיון שאין זכי' באיסורי הנאה לא מצי גזלן קני ליה ומצי אמר לו הר"ש לפניך, ודוחק לומר כיון דהיכא דנעשה שינוי בדבר הגזלן קונה אותו בע"כ, אף שאינו רוצה לקנות, ע"כ מהני קנין אף באסורי הנאה משום שא"צ זכי', וכגוונא שכ' הקצוה"ח שהבאתי לעיל דמשו"ה בגט על אה"נ כשר משום שא"צ זכי' בגט שהיא מתגרשת בעל כרחה, ז"א דדווקא בגט אף שאינה זוכה בה מ"מ מתגרשת בו כל שבא לידה אבל בגזלן כל שלא קנה אותו הרי יכול לומר הר"ש לפניך א"כ באיסורי הנאה שאין קנין נתפס בו אמאי לא יוכל לומר הרש"ל אף אם יש בו שינוי הניכר דכל שלא זכה בו הגזלן הר"ה של הנגזל ויכול לומר הרש"ל:

והנה לדעת הרא"ש ר"פ הגוזל עצים וכ"כ היש"ש שם דהיכא שנעשה שינוי בדבר הנגזל. הר"ה קונה אותה משעת הגזלה ולא משעה שנעשה בו השינוי א"ש דכיון שנעשה שינוי בהחמץ משעה שנאסר בהנאה והוי הזה"נ הרי הגזלן קנה את החמץ משעה שגזלה עוד קודם הפסח והוא קונה אותו למפרע ואז שפיר נקנה להגזלן שלא הי' עדיין אסור בהנאה קודם הפסח ע"כ ל"י לומר הר"ש לפניך, אבל לדעת החולקים בזה וס"ל שאין הגזלן קונה אלא משעה שנעשה השינוי ולא למפרע יקשה כנ"ל:

ונראה לישב כ"ז עפ"י מש"כ לעיל דהא דחמץ בפסח הוי הפקר ואין לו בעלים הוא דווקא בפסח גופיה דנפק"ל מקרא דלא יאכל שנאמר בפסח עצמו דח"ש אסור מן התורה אף דלא חזי לאיצטרופי ומשום זה אף שלא כדרך הנאתן אסור מן התורה ומשום זה הוי הפקר ואין לו בעלים, אבל לאחר הפסח דשרי בהנאה מדאורייתא לדידן דקימ"ל כר"ש דחמץ אח"ז מותר בהנאה מדאורייתא, וכן אף לר"י דס"ל דחמץ לאח"ז אסור מן התורה הא נפקא ליה מלא תאכלו וכו' והוי ככל איסורין שבתורה שח"ש אסור בהן דווקא כחזי לאיצטרופי ומשום זה ממילא בשלכדה"נ מותר מן התורה, ולפ"ז חמץ אחר הפסח יש בו זכיה והוי של בעלים, ולפ"ז א"ש דמצי א"ל הרש"ל לפניך כיון דעבר עליו הפסח שוב הוי של בעלים והרי הוא שלהם ע"כ מצי אמר ליה הר"ש לפניך, ואף שתוך הפסח נעשה הפקר ויצא מרשות בעלים מ"מ חוזר הוא להיות של בעלים אחר הפסח, מידי דהוי אהפקר לזמן כמו דאמרינן בנדרים (מד.) שדה זו הפקר לשבוע או לחדש יעו"ש שמהני הפקר לזמן כזה וכן כתב הטור באו"ח סי' רמ"ו שאם השכיר בהמתו לעכו"ם יפקירנו ליום השבת, והכ"נ חמץ בפסח הוי הפקר בתוך ימי הפסח ואח"כ חוזר לבעלים, וכמו דמצינו בשביעית ושמטה דאמרינן בנדרים (מב ע"ב) דרחמנא אפקרא לארעא לאכילת פירות במשך השנה ויש לכל אחד רשות בקרקע עצמה אף דלאחר שביעית הדרא ארעא למריה והכ"נ בחמץ בפסח תוך הפסח הוי הפקר ואחר ימי הפסח שמותר שלכדה"נ חוזר הוא לבעלים וע"כ שפיר מצי א"ל הר"ש לפניך כשעבר עליו הפסח משום דהדר הו"ל של בעלים ושלו הוא מחזיר לו, וממילא ניחא נמי הקושיא השני' שהקשינו מגמ' דגיטין איך יקנה הגזלן בשינוי הא אין זכיה באסורי הנאה, דז"א דלאחר הפסח יש זכיה בחמץ שעבר עליו הפסח קני ליה תיכף כשעבר בשינוי כיון דהזשא"נ שמיה היזק ושפיר מקשה איך אומר לו הר"ש לפניך:

השמטות והוספות נ"ב דשם ע"כ בשעה שאדם נכנס לרשותו ללקט הפירות שדה של שביעית יוצא מרשות בעלים לגמרי ונעשה הפקר, שאל"כ איך מותר המודר ליכנס ללקט את הפירות שביעית כיון שהוא נהנה מקרקע של המדיר וכמו לרי"ו דס"ל דהפקר אינו יוצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה שאסור להמודר והבן. ע"כ:

ד) ועפ"ז יש ליישב דעת החק יעקב שכ' דבתוך ימי הפסח לא מצי גזלן לומר הר"ש לפניך משום דכשרוף ועומד דמי וכמבוער מן העולם והשיגו הקצוה"ח בסי' שס"ג סק"א דממ"נ אם חשוב היזק הניכר א"כ קנהו בשינוי וא"כ אמאי מצי אמר ליה הרש"ל אחר הפסח ואם אינו ניכר א"כ מצי לומר הר"ש לפניך גם בפסח עצמו יעו"ש, ולפמש"כ הדבר מבואר, דבתוך ימי הפסח שאסור אף שלכה"נ והוי הפקר וכשרוף ועומד דמי לא מצי למימר הר"ש לפניך כיון שיצא מרשות בעלים ואינו שלו וכמו שכ' הקצוה"ח לענין יאוש, אבל לאחר הפסח שהוא חוזר מאליו לרשות בעלים והוי תו של הנגזל מצי אמר ליה הר"ש לפניך שהרי הם שלו:

ועפ"ז נוכל לומר עוד דבפסח עצמו הוי היזק הניכר, כיון שיצא מרשות הבעלים א"כ הר"ז כמו שניטל מכיס הבעלים ונזרק לים דהוי היזק הניכר וכמו שכ' הרשב"א בחי' לגיטין (ד' נג.) ד"ה ואי וז"ל דשחרור חשוב היזק הניכר דמדינא משוחרר דשחרור מפקיע מידי שעבוד שהרי א"י לומר לו הר"ש לפניך דעבד אינו עומד לפניו והר"ז כנוטל כיסו של זה ונותנו לחבירו והכ"נ כיון דחמץ בפסח מפקיע מרשות בעלים והוי הפקר חשוב היזק הניכר, ומ"מ לא תקשה אמאי מצי אמר ליה לאה"פ הרש"ל משום דלאה"פ הרי הוא חוזר לבעליו ותו לא הוי היזק הניכר, ואי משום דתוך הפסח הי' היזק הניכר מ"מ מצי הגזלן אמר ליה לאה"פ הרש"ל משום דתוך הפסח הא לא קני ליה הגזלן כלל משום שאין זכי' בחמץ בפסח תוך הפסח וכמו שכ' לעיל ואין השינוי הזה קונה לו וע"כ כשעבר הפסח כשהחמץ חוזר תו לבעלים ואז הוי ג"כ היזק שא"נ משום שלא יצא מרשות בעלים אחה"פ וע"כ מצי אמר ליה הרש"ל ודוק בזה, ונמצינו למדים לפ"ד החק יעקב שאם החזירו תוך הפסח ואבד החמץ תוך הפסח הרי הגזלן מחוייב לשלם לו ממונא מעליא משום דתוך הפסח לא היתה החזרתו כלום וכשעבר הפסח כבר לא הי' החמץ בעולם אבל אם החזירו תוך הפסח והחמץ הי' קיים אחר הפסח ואח"כ אבד אין הגזלן משלם כלום משום שתיכף כשעבר הפסח שוב הוי ברשות הנגזל וחזרתו הוי חזרה וכשנאבד אח"כ הרי אבד ברשות הנגזל משום שהגזלן כבר קיים ההשבה תיכף כשעבר הפסח:

ה) ולפ"ד אלה שכל שיצא מרשות בעלים ע"י איסורו איסור הנאה חשוב היזק הניכר, משום דהוי כמו שניטל מכיסו ונזרק לים וכמו שכ' כה"ג בשם הרשב"א יש ליישב קושית התוס' בב"ב (ב ע"ב) ד"ה נתייאש שהקשו אמאי חייב בעל הכרם באחריותו הא הוי היזק שא"נ ופטור בשוגג יעו"ש ולפמש"כ א"ש דכיון דכלאי הכרם אסור שלא כדה"נ והוי הפקר וכמו שמבואר בתוספתא שהבאתי לעיל דכלאי הכרם מותרים משום גזל וא"כ חשיב שפיר היזק הניכר דהא הפקיע רשות בעליו מעליו ונעשה הפקר לכל, משא"כ מטמא ומדמע ומנסך שלא יצאו מרשות בעלים ולא נעשו הפקר ע"כ חשוב היזק שא"נ, ואף מנסך לא יצא מרשות הבעלים לא מיבעי לדעת התוס' בע"ז (יב ע"ב) ד"ה אלא בתירוצם האחד דגם תקרובת עכו"ם מותר שלא כדרך הנאתן דודאי לא הוו הפקר וכמו שכ' לעיל אלא אפי' למש"כ הרמב"ם פ' ז' מה' ע"ז וכן בפ' י"א מה' מ"א ה"א דתקרובת עכו"ם לוקה עליה אפי' בכ"ש ולפ"ז גם שלכה"נ לוקה ולפ"ז צריך להיות הפקר ויוצא מרשות בעלים כמו שכ' לעיל נלענ"ד לחדש בזה, שאיסורי ע"ז אף שאסורין בכל שהו ונאסרין אפי' שלכה"נ מ"מ אינן יוצאים מרשות בעלים, שהרי חדוש הוא שחדשה תורה באיסורי ע"ז שתופסין דמיהן, ואם היו נעשין הפקר ויוצאין מרשות בעלים היך הם תופסין דמיהן שהרי לא מכרן כלל ואין מכירתו כלום שהר"ז כמוכר דבר של הפקר ואינו שלו והלוקח הרי לא זכה בהם ולא קנה אותן מן המוכר כלל, א"ו שאיסורי ע"ז כיון דאמרה תורה שתופסין דמיהם הרי הם של הבעלים ולא יצאו מרשותו וחידוש הוא שחדשה תורה בהם שהם של בעלים וגם שהלוקח אותם זכה בהם וע"כ דמיהם נתפסין באיסור ע"ז:

ואם כנים אנו בזה הרי בזה אדרבה יתישבו בפשוטם דברי הש"ס ע"ז (מב.) דילמא אגבה לה והדר מבטל לה שעמד בזה הר"ן שם שהבאתי למעלה שמשמע שיש זכיה באיסורי הנאה, ולדברינו א"ש שאיסורי ע"ז שאני, דבהם דווקא יש זכי' מדתופסין דמיהם משא"כ בשאר איסורי הנאה כה"ג ואין למדים מהם לד"א, כן הי' נראה לי לולא דברי הר"ן ז"ל שלא נחית לחלק כן, ואין לדחות שגזרת הכתוב הוא שיהו תופסין דמיהן אף שאינו שלו ז"א דא"כ אמאי לא חשיב להו ר"א בשם ר"י דאמר שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ואמאי לא חשיב ג"כ ע"ז ג"כ שהן אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו כדי שיתפסו דמיהן א"ו איסורי ע"ז חשוב ג"כ ברשותו והם שלו ואינו דומה לאותן שני דברים שהם באמת אינן שלו כמו בור ברשוה"ר וכמו כן חמץ בפסח ואעפ"כ עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו כדי לחייב עליהן:

ו) אבל מה שעומד לנגדנו הוא הירושלמי פ"ג מסוכה שהבאנו למעלה שמבואר שם מחלוקת בשופר של ע"ז ושל עיר הנדחת דתני ר"ח כשר ותני ר' הושעי' פסול ואמר עלה בירושלמי הכל מודים בלולב שהוא פסול ומפרש רי"ו טעמא משום דבלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם ולא של אסורי הנאה יעו"ש, הרי שגם אסורי הנאה של ע"ז ג"כ לא חשיב לכם, וכבר הבאתי מה שהעירו האחרונים ז"ל מזה על דעת הריטב"א שכ' שאסורי הנאה הוי שלכם, והנה לפ"ד למעלה לחלק בין אה"נ שמותרין שלכה"נ ובין אלה שאסורין לא הוי' קשיא כלל דדברי הריטב"א אמורין רק באתרוג של ערלה שמותר ליהנות שלא כדה"נ כדאיתא בפסחים (כד ע"ב) וע"כ הוי שלו ושלכם קרינן בו אבל כאן באסורי ע"ז ושל עיה"נ שאסורין בכ"ש ואסורין אף שלא כדה"נ שפיר אמר הירושלמי דלא הוי שלכם, אבל לפי דברינו דאיסורי ע"ז הוי שלו משום שתופסין דמיהם יקשה איך קאמר הירושלמי דלא הוי שלכם:

ונראה לומר בזה דהירושלמי לטעמיה דס"ל במס' ע"ז פ"ה ה"א דדמי ע"ז ביד נכרי אסורים ויעוי' במה"פ שם שכ' שדעת הירושלמי להלכה שדמי ע"ז ביד נכרים אסורים, ולפ"ז אין ראי' כלל מהא דאמרה תורה דע"ז תופסת דמיה מקרא דהיית חרם כמהו, שהרי אפשר לומר שמה שהתורה אמרה שתופסת דמיה הוא דווקא ביד נכרי, דנכרי אף שמצווה על ע"ז מ"מ ע"ז אינה אסורה עליו בהנאה, כדמוכח בע"ז (סד.) דאמר להו לכו זבינו ואכ"מ, וע"כ שפיר היא תופסת דמיה משום שהע"ז שלו היא ותופסת דמיה שיהו אסורים לישראל, משא"כ ביד ישראל כיון שע"ז אסורה בהנאה אצלו והויא משום זה אינו שלו אינה תופסת דמיה, ומה שמצינו שדמי עכו"ם אסורין בהנאה גם ביד ישראל אפשר שהוא מדרבנן שגזרו אטו דמי עכו"ם ביד עכו"ם וע"כ ס"ל לירושלמי שע"ז אינה שלכם וממה שתופסת דמיה אין ראי' כנ"ל. משא"כ לדידן דס"ל שדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותרין, וקרא דוהיית חרם כמוהו דווקא ביד ישראל נאמרה ולא בנכרי כמו שכ' התוס' בע"ז שם א"כ מוכח דע"ז הוי שלו שאל"כ לא היתה תופסת דמיה, וע"כ לדידן יש זכי' באסורי ע"ז והוי שלו:

ולפ"ז הוי א"ש הא דבתלמודא דידן בסוכה (לא ע"ב) אמרינן הא דלולב של ע"ז ושל עיר הנדחת פסול משום דכתותי מיכתת שיעוריה ולא נזכר כלל הטעם ג"כ משום דלא הוי שלכם ויעוי' תשו' הרשב"א ח"ד סי' ר"ב בארוכה, ולפ"ז א"ש דלדידן באמת איסורי ע"ז הוי שלכם:

ז) והנה בב"ק (עא ע"ב) אמרינן שם ר"מ אמאי מחייב שוחט לע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרא קטבח וכן שור הנסקל א"ה נינהו ולאו דמרא קטבח וכן שם (עב.) אם חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרא קטבח ולפ"ד דאה"נ שמותרין שלא כדה"נ חשובים שלו א"כ מאי פריך משור הנסקל דלאו דמרא הוי הא שוה"נ מותר שלא כדה"נ כדאמרינן פסחים (כד ע"ב) שאם הניח חלב של שוה"נ ע"ג מכתו פטור וא"כ הוי שלו, וכמו כן חולין שנשחטו בעזרה ג"כ מותרין שלא כדה"נ שהרי אכילה כתיב בהו ברחוק מקום אתה זובח ואוכל ולא בקרוב מקום וא"כ אמאי חשיב להו הש"ס לאו דמרא, וכבר ראיתי מי שעמד בזה להקשות ע"ד הריטב"א הנ"ל שאסורי הנאה הוי שלכם:

ולענ"ד לק"מ לפמש"כ לעיל דאף איסורי הנאה שמותרין שלכה"נ מ"מ חשובים אינו ברשותו וכמו שכ' הקצוה"ח שהבאתי בתחלת דברינו, א"כ הא אמרינן למעלה מזה בב"ק (סט ע"ב) דמשו"ה אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ודו"ה לבעלים משום שאינו ברשותו ולאו מרשות הבעלים קגניב, שצריך שיגנוב מרשות הבעלים א"כ א"ש אף דשוה"נ וכן חולין בעזרה אף דהוי שלו מ"מ הא חשובים אינו ברשותו וע"כ פריך שפיר כיון דלאו דמרא קטבח היינו שאינו ברשותו לא ליחייב דו"ה אבל מהא דפריך בשוחט לע"ז כיון דשחיט בה פורתא אידך לאו דמרא קטבח יקשה לפ"ד הנ"ל דאיסורי ע"ז כיון שתופסין דמיהם חשוב שלו וברשותו א"כ אמאי חשיב לאו דמרא שלא ליחייב דו"ה הא הוי' דמרא וברשותו:

השמטות והוספות נ"ב אף שבשעת גנבה היתה ברשות הבעלים דאיסור הנאה נעשה אח"כ בשעה שטבח, מ"מ צריך שגם בשעה שטבח צריכה להיות ברשות הבעלים. ואף שבלאו הכי אינה עוד ברשות הבעלים אחר שגנבה אין זה אלא אם היא יצאה מרשות הבעלים מצד הגנבה לחוד וגזירת הכתוב הוא ובהכי חייביה דרחמנא, אבל אם יצאה מרשות הבעלים מצד דין אחר אינו חייב דו"ה ודו"ק. ע"כ:

אולם גם זה יש לתרץ לפ"מ שהקשו התוס' ד"ה איסורי מאי פריך לאו דמרא קטבח הא כל טובח לאו דמרא קטבח דמכי שחט בה פורתא קניי' בשינוי מעשה ותי' דלא חשיב שינוי מעשה לקנותו בכך, ולפ"ז י"ל דזהו דווקא בשלא אסרו בהנאה אבל בטובח ואסרו בהנאה חשוב שינוי מעשה לקנותו בכך אף ע"י טביחה פורתא, וכה"ג כ' התוס' בשבת (נח.) ד"ה אע"פ דאיסור הנאה חשוב כשינוי מעשה:

ואולי נוכל לומר עוד שהרי סוגית הגמ' בב"ק שם הוא לרי"ו דריו"ח מוקי התם ברייתא דגנב וטבח לע"ז וכו' וכו' דמשלם דו"ה לר"מ בטובח ע"י אחר ורי"ו בירושלמי פ"ה דע"ז שהבאנו למעלה הוא מרא דשמעתא דדמי עכו"ם ביד נכרי אסורין ולדידיה הא כתבנו לעיל דאיסורי ע"ז לא הוי שלו, ולפ"ז א"ש דקושית הגמ' הוא לריו"ח ולריו"ח אסורי ע"ז לאו דידיה הויין:

ובפשוטו י"ל דקושית הגמ' לאו דמרא קטבח לא מפני שאינו שלו או שאינו ברשותו אלא כיון דלא שוי מידי שאסור בהנאה הלא לא גנב ולא טבח מידי ומאי משלם וכן הוא בתוספתא הגונב את האסורין בהנאה הר"ז פטור והאי דקרי ליה לאו דמרא היינו שאין בו לבעליו הנאה של כלום וכן בטובח לע"ז כיון דשחיט בה פורתא אידך לאו דמרא הוא כלומר שאין לבעלים בו שום שווי ממון ואמאי יתחייב לו הגנב והוא פשוט:

ח) ונראה לי קצת ראי' לדברינו דאיסורי ע"ז ועיר נדחת הוי שלו מהא דחולין (קמ.) דמוקי רנב"י קרא דטהורות גבי צפרי מצורע אתי למעוטי צפורי עיר הנדחת וכן ר"פ מוקי לה דאתי למעוטי לצפורים שהחליפם בעכו"ם ואם איתא דאיסורי ע"ז ועיה"נ אינם שלו למאי צריך קרא דטהורות תיפוק ליה שאינם שלו ובודאי גם בצפרי מצורע צריך שיהו שלו שהרי קרא כתיב ולקח למיטהר וכמו דדרשינן ולקחתם לכם גבי לולב שיהא משלכם הכ"נ גבי מצורע כיון דכתיב ולקח למיטהר בעינן שיהא של המיטהר ועוד שהרמב"ם בפ"י מה' טומאת צרעת ה"י כתב בשם הסיפרא שצריך שיקחם לשם המיטהר ואם אינם שלו הא אינו יכול ליחדם לשם המיטהר כמו שכ' התוס' בב"ק (סו ע"ב) ד"ה משכבו דשאינו שלו אינו יכול ליחד יעו"ש וא"כ מאי צריך קרא דטהורות למעט א"ו דאיסורי ע"ז ועיה"נ כיון שתופסין דמיהם הוי שלו וברשותו והי' יכול ליטלם לטהרת המצורע אי לאו דמיעט קרא דטהורות:

ג:

והנה בנדרים (פה.) רבא אמר שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא עכ"ל הגמ', וכתב על זה הר"ן וז"ל ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליטול אותם על כרחו ואינו יכול לעכב אעפ"י שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא לא איתשיל, מיהו היכא דאיתשל חייבין לשלם דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו כיון דאיתשל הו"ל להני פירי כאילו לא איתסרו עליה מעולם, וא"ת א"כ היך יטלו כהנים בע"כ למה לא ניחוש דילמא מיתשל ומיתהני מדידיה לאו קשיא היא וכו' וכו' אלמא אע"ג דמצי מיתשל וחיילי קדושי למפרע כל אימת דלא איתשל לא חיישינן להכי הרשב"א ז"ל, ואני מסתפק בזה לפי משעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה לא בטל שאיני מוצא שאלה בהפקר ומשו"ה יטלו על כרחו דאי לא ודאי כיון דנדרים לאיתשולי עלייהו קיימי דמשו"ה מיקרי דשיל"מ חיישינן דילמא מיתשיל וכו' עכ"ל הר"ן. ומקודם נבאר דברי הר"ן ואח"כ נבא למה שצריך לענינינו דקושית הר"ן אמאי יטלו כהנים דילמא מיתשל ומתהני מדידיה לכאורה אין לה שחר דהא אם ישאל הרי יהיו מותרים כהנים ליהנות ממנו למפרע ולא עבדי איסורא כלל ומה זה שהקשה הא מיתהני כהנים מדידיה, ומצאתי שכבר עמד בזה בס' משכנות יעקב הביאו ג"כ מו"ר הגרי"ד ז"ל בספרו בית הלוי סי' מ"ח יעוש"ה מה שרצו לתרץ, אולם המעיין בחי' הרשב"א שממנו מוצא הדברים שהביא הר"ן בשמו יראה דקושיתו נכונה, וז"ל הרשב"א בחי' וא"ת וכיון שכן האיך יטלו כהנים על כרחו דאכתי ממונו הוא דאי בעי מיתשל עליה והוי טובת הנאה שלו וי"ל מ"מ כיון דהשתא מיהא לא איתשל השתא מיהא לאו ממונו הוא ול"א דילמא מיתשל, ולא חיישינן נמי דילמא מיתשל נמי אמקצתן באופן שישארו המקצת באיסורן ונמצא כהנים נוטלין באיסור למפרע, ואל תתמה שהרי גדולה מזו אמרו וכו' עכ"ל הרשב"א הצריך לעניננו הרי אנו למדים מדברי הרשב"א אלו שהקשה שתי קושיות חדא כיון דאי בעי מיתשל עלה אכתי ממונו הוי וטובת הנאה שלו והיינו כיון דמצי למיתשל לא חשוב הפקר וחשוב ממונו כיון שיש לו זכות לישאל עליו וכמו דאמרינן בפסחים (מו ע"ב) הואיל דאי בעי מיתשל הוי ממונו, וכן הקשה כאן, וע"ז תי' דלא חיישינן להכי ולא חשוב משום זה ממונו מטעם דיכול לישאל עליו דהשתא מיהא לא איתשל ולאו ממונו הוא, ולא קימ"ל בזה כר"א דפסחים, ועוד יבואר לפנינו בזה אי"ה, וע"ז הקשה עוד דאכתי ניחוש דילמא ישאל על מקצת כהנים באופן שישארו מקצת כהנים באיסורן ולא יהי' נדר שהותר מקצתו הותר כלו וכמו במעמיד נדרים (כו ע"ב) ואז יהי' טובת הנאה שלו ונמצא שהכהנים האסורים עוד בהנאתו נהנים משלו וע"ז תירץ דלא חיישינן להכי כ"ז שלא נשאל עליה אף אם ישאל עבדי כהנים איסור למפרע זהו ביאור דברי הרשב"א והן הן הדברים המובאין גם בר"ן בשמו דמתחלה כתב דיכולים אחרים ליטול אותן ע"כ ואינו יכול לעכב אע"פ שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא לא איתשל והיינו ג"כ כוונתו דא"י יכול לעכב מטעם הואיל ואי בעי מיתשל והוי משום זה ממונו כיון דהשתא לא מיתשל לא חשוב משום זה ממונו, מיהו היכא דאיתשל חייבין לשלם, וע"ז הקשה כיון דאם נשאל חזר למפרע אליו א"כ ניחוש דילמא מתשל ומתהני מדידיה וכקושית הרשב"א דהיינו שישאל על מקצת נהנים באופן שישארו מקצתן באיסורן ונמצא נהנים משלו וע"ז תירץ דלא חיישינן להכי כ"ז שלא נשאל אף אם ישאל עבדי כהנים איסור למפרע וכההיא דכתובות שהביא והר"ן חלק על זה שכ' הרשב"א שאם ישאל פקע קנין ממונו של זה וחייבין לשלם להנשאל דזה אינו משום שלא מצינו שאלה בהפקר, וקנין ממונו של זה לא הלך זה הוא ביאור דברי הר"ן, ואז"ר מצאתי להנוב"י מהד"ת סי' קמ"ט שכתב לפרש כן דברי הרשב"א והר"ן והי' כל זה בהעלם עין מהגאונים בעל משכ"י ובית הלוי: והנה מכל זה נשמע לכאורה דאיסורי הנאה הוי הפקר ויכולים אחרים ליטלם בע"כ ואין יכולים לעכב:

א) והנראה בזה שהרשב"א והר"ן אזלי בזה לטעמיהו דהא דמהני להרשב"א שאלה ויתחייב לשלם למפרע ולהר"ן לא מהני שאלה להפקיע זכות הזוכה והוא דהמח"א ה' זכיה והפקר סי' ד' עמד על דברי הר"ן אלו שמשמע מהם שאיסורי הנאה הוי הפקר והם סותרים דבריו שכ' לעיל בנדרים (מז.) על הא דתנן אסר בנו בהנאתו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויתן לבניו או לאחיו שע"ז כתב הר"ן שם דהא דקתני אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון דנכסיו אלו אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני ויתן לבניו או לאחיו או לוה ובע"ח באין ונפרעין מהם, א"ו דנכסים דידיה נינהו, אלא שאינו רשאי ליהנות מהם יעו"ש הרי דאית ליה להר"ן דאה"נ דידיה נינהו, וכ' המח"א ליישב דלא דמי' האי דאסר נכסיו על עצמו לההיא דאסר לו אביו דהתם כיון דאינו הוא האוסר לא הפקיר זכותו ומשו"ה אית ליה קנין בגווייהו ליתנם לבנו או לאחיו או לבע"ח, אבל זה שאסר נכסיו על עצמו הרי הפקירן עכ"ל המח"א וכן הוא באמת לשון הר"ן שכ' לפי שמשעה שאסרן על עצמו הרי הפקירן, וע"כ שפיר יש לחלק כנ"ל, ונמצא אנו למדין מדברי הר"ן דאיסורי הנאה הוי' דידיה אלא היכא שאסר בעצמו הפקירן, אולם הרשב"א בחידושיו לנדרים (מז) וב"ק (קח.) באמצע הדבור ור"נ כתב וז"ל היך אפשר שיירשנו והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום ואפי' נתנם לו האב אינו זוכה בהם ואם קדש בהם האשה אינה מקודשת וקשיא לי אהא דר"נ האיך אפשר לבן לקנות נכסיו אלו כלל דהא אסרם עליו האב בהנאה וכיון שכן האיך יכול להקנותם לבנו שאם הוא לא קנאם איך יכול להקנותם וכו' עכ"ל הרי מפורש שהרשב"א ס"ל שאיסורי הנאה הוי הפקר ואין לו בהם שום זכות כלל ויעו"ש שכ' לפרש בשם הראב"ד לאותה משנה דיתנם לבנו או לאחיו דאמדיר קאי דהאב המדיר יכול ליתנם לבנו של המודר והוא כמו שהביא הריטב"א בסוכה לדברי הראב"ד דס"ל דאיסורי הנאה לא מיקרי שלכם, והראב"ד לשיטתו בזה, וכדברים אלה בארוכה כתב ג"כ הרשב"א בתשובה ח"ד סי' ר"ב שהבאתי למעלה:

הרי נקטינן דהרשב"א והר"ן מחולקים הם בדין זה דלהר"ן איסורי הנאה דידיה נינהו ולהרשב"א אינם שלו ואין לו בהם שום זכי':

ולפ"ז הרשב"א לטעמיה דס"ל דאה"נ הוי הפקר דהאיסור משוה לו הפקר ומוציאו מרשותם של הבעלים, ע"כ ס"ל שאם נשאל עליו חזר למפרע לבעלים, משום שבזה שאסור עליו בהנאה יצא מרשות בעלים מכח האיסור שוב אינו יכול לחול עליו הפקר מצד הבעלים כיון שאינו שלהם אינו יכול להפקיר דבר שאינו שלו, וכגוונא שכ' הקצוה"ח בסי' ת"ו שהבאתי למעלה ע"כ אינו חל הפקירם בעצמם והוי רק הפקר מצד האיסור ואפקעתא דמלכא וע"כ אם נשאל לחכם וחכם משויה ליה כאלו לא הי' עליו איסור מעולם ממילא הוא שב למפרע לבעלים משום דהם בעצם לא הפקירוהו כיון דהפקירם לא חל, ואף שכשנשאל הרי נעקר האיסור למפרע והרי חל ההפקר שלהם מ"מ כיון שמעיקרא הוי הפקר לא אמרינן כלל שהפקירם הוא בעצמו שהרי מופקרים ועומדים הם מצד האיסור ומה יתן ומה יוסיף להפקירם עוד כיון שהפקרו לא חל כעת, וע"כ כשחזר בו ונשאל הוא חוזר לבעלים למפרע, אבל הר"ן ז"ל לשיטתו דס"ל אה"נ דידיה נינהו ויכול ליתנם לבנו או לאחיו, וע"כ כ' דמשום שאסר עליו וא"י ליהנות בו הפקירו והפקירו חל שהרי מכח האיסור לבד לא יצא מרשותו, וע"כ אף שאח"כ נשאל על האיסור מ"מ כיון דמלבד איסור הנאה הפקירו ג"כ והפקירו חל לא מהני עוד שאלה בהפקר וקנין ממונו של זה לא הלך וע"כ אין חייבין לשלם מאחר שזכו בו: ב) והנה לפ"מ שהעלינו למעלה לחלק שלא כל אה"נ שוין ואלו שאין אסורין שלכה"נ הרי הם שלו אלא שאינם ברשותו ומדברי הרשב"א באיסורי הנאה של נדר משמע דס"ל שהם הפקר ואינו שלו כלל שהרי כתב שאינו יורשו ולא קנאם וכ"כ שהמודר הנאה מלולב אינו יוצא בו ביום ראשון משום שאינו שלכם, צריך לומר לפי דברינו שמודר הנאה אסור ליהנות אפי' שלכה"נ וכדמשמע ג"כ מהירושלמי שהביא הר"ן והרשב"א למעלה בנדרים (לה.) במודר הנאה מן הככר שאסור לחמם בו ידיו אף דהוי שלא כדה"נ של ככר וע"כ ס"ל להרשב"א דאיסור הנאה של נדר הוי הפקר ואינו שלו כלל, ויעוי' בשבועות (כב) קונמות ד"ה בכ"ש וה"ה שלכדה"נ:

ולדעת הר"ן דס"ל דמודר הנאה הוי שלו וגם ברשותו שהרי כתב שיכול ליתנם לבנו או לאחיו אף דכל איה"נ הוי אינו ברשותו ואינו יכול להקדיש או להפקיר, צריך לומר דס"ל לחלק דאיסור הנאה של נדר שרק לדידיה אסור ליהנות ולאחר מותר ליהנות לא נפקע מזה קנין ממונו ורשותו ואינו דומה לשאר איסור הנאה, וכבר הרגיש הרשב"א בתשו' הנ"ל בחילוק זה יעוש"ה, ומה שדחה הרשב"א שם חילוק זה ממשנה דלא יירשנו כבר יישב הר"ן בנדרים שם ד"ה והוה יודע, יעו"ש:

ג) ונראה שגם דעת התוס' כדעת הר"ן דבפסחים (כג.) דמקשה הרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קדש וכן נזיר דרחמנא אמר מחרצנים ועד זג לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכ' התוס' שם ד"ה מערבין, וז"ל ולא פריך הכא למ"ד אין מערבין אלא לד"מ ומצוות לאו ליהנות ניתנו, ואם נאמר שאין זכיה באיסורי הנאה, ובעירובין (פ.) אמרינן אחד עירובי תחומין ואחד עירובי חצרות צריך לזכות, ואם היו תרומה לישראל ויין לנזיר אסורין בהנאה הרי אי אפשר לערב בהן שאין זכי' באיסורי הנאה, ושפיר מקשה הש"ס, א"ו שהתוס' ס"ל לחלק אף שאין זכיה באה"נ מ"מ בתרומה לישראל ויין לנזיר שמותרין לאחריני אף אם היו אסורין בהנאה מ"מ היתה להם זכי' וע"כ הקשו התוס' בפשיטות כן, אולם לפמש"כ לחלק שאסורי הנאה שמותרין שלכדה"נ יש זכי' אין ראי' שהרי תרומה לישראל ויין לנזיר היו מותרין בשלכדה"נ שהרי אכילה כתיב בהו:

וראיתי למו"ר הגרי"ד ז"ל בספרו בית הלוי ח"א סי' מ"ח שהביא הא דאיתא בעירובין (ל.) שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בו ככר זה עלי אין מערבין עליו ופרש"י החלוק דברישא לא אסר אלא האכילה ובסיפא הא אסר גם הנאתו והקשו עליו התוס' מדאמר לקמן לכו"ע אין מערבין לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו משמע דליכא מאן דפליג והא ר' אליעזר דבסמוך דאמר ככר זה עלי דאין מערבין לו בה משום דאסר בהנאה א"כ סבר דמערבין לדבר הרשות או מצוות ליהנ"ת ומזה הוכיח הגרי"ד ז"ל דלית להו להתוס' כדעת הרשב"א והר"ן דבאוסר נכסיו עליו הוי נכסיו הפקר דאל"כ לק"מ הא דאין מערבין לו בו כיון שצריך לזכות ואין זכי' באה"נ והוי הפקר יעו"ש מש"כ בזה, ולדעתי אין ראי' שהרי קושית התוס' היא מר' אליעזר ומר"א שפיר הקשו, שהרי ר"א בפסחים (מו ע"ב) ס"ל הואיל ואיתשל עלה ממונו הוא והתוס' לא ס"ל כחלוקו של הגאון שאג"א דלא אמר ר"א הואיל ואי בעי מיתשל ממונו הוא אלא לענין חמץ לעבור עליו בב"י הואיל והחמירה תורה גם בקבל עליו אחריות לעבור בב"י אף דבכ"מ דבר הגורל"מ לאו כממון דמי, כדמוכח מקושיתם בפסחים שם ד"ה הואיל תניינא שהקשו ממע"ש יעו"ש, וכיון דלר"א ממונו הוא משום זה שפיר אפשר לערב בו שהרי שלו הוא וע"כ הטעם שס"ל לר"א דבככר זה עלי שאין מערבין בו הוא מטעם דס"ל דמערבין לדבר הרשות או דמצוות ליהנות ניתנו ושפיר הקשו התוס': ד) ובאמת יש לומר דהני תרי תנאי דפליגי התם בעירובין אליבא דר"א באומר ככר זה עלי אם מערבין לו בו פליגי בתרי לישני דפסחים שם אליבא דר"א, דהאי תנא דאמר דלר"א באומר ככר זה עלי לר"א מערבין לו בו ס"ל כלישנא דמוקי בפסחים שם טעמו דר"א משום דסבר הואיל ואי בעי מיתשל ממונו הוא, והאי תנא דסבר דלר"א אין מערבין לו בה ס"ל דטעמו דר"א בפסחים שם כאידך לישנא דס"ל טובת הנאה ממון ולא משום דאי בעי מיתשל ממונו הוא וע"כ ס"ל שאין מערבין לו בו משום שאינו ממונו ואין בו זכי', ויעוי' רש"י שם ד"ה ל"א שכתב דהא דס"ל לר"א שם דבהקדשות אין מערבין משום דלא חזי לא לדידיה ולא לאחריני וכ"כ התוס' שם, ודבריהם אלה צ"ע דהאיך יערב בהקדשות הא אינו שלו וא"י לזכות, ואין לומר משום דלר"א קיימינן דאית ליה הואיל ואי בעי מיתשל ממונו הוא וע"כ הוי שלו וכקושית התוס' בפסחים שם, זה אינו שהרי לר"א קיימינן ור"א הא ס"ל בערכין (כג.) שאין שאלה בהקדש, והא דפסחים כבר עמד ע"ז התויו"ט שם ותירץ דחלה שאני. וא"כ אין צריך לטעמא משום דלא חזי לדידיה ולא לאחריני ויעוי' תוס' ע"ב שם ד"ה ולפרוש שכ' דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזי' לכהנים ותדע דאמר לעיל שאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאיתשולי עלייהו יעו"ש, גם דבריהם אלה צ"ע דהא מארא דשמעתא דבהקדשות א"מ הוא ר"א ולר"א אין שאלה בהקדש כמבואר בערכין:

זאת תורת העולה מכל הני מילי מעליתא שכתבנו שלא כל א"ה שוין דא"ה שאסורין גם שלכדה"נ הוי הפקר ואין לבעלים בהם זכי' משא"כ בא"ה שאינן אסורין שלא כדה"נ הוי שלו ואינו ברשותו:

ה) ולפ"ז מה שהוכחנו למעלה מהא דגט שכ' על א"ה דכשר דמוכח דא"ה הוי שלו משום דבעינן ספר המקנה שיהא משל הבעל ושמצאתי גם להגאון בעל עונג יו"ט חיו"ד בסי' צ"ה שהעיר מזה, לפי החלוק הנ"ל י"ל דזה שגט שכתבו על אה"נ שכשר מיירי באה"נ שמותרין שלא כדה"נ, אבל באסוה"נ שאסורין גם שלא כדרך הנאתן באמת הגט פסול. ואל תתמה שהרי סתם אמרו שכשר ומשמע בכל אסוה"נ, זה אינו שהרי הר"ן בגיטין שם ג"כ כתב שאלו העומדין לשריפה אם כתב עליהם הגט פסול משום שכל העומד לשרוף כשרוף דמי הרי שגם לדבריו לא בכל איה"נ מיירי הא דכתבו על איה"נ: ו) והנה ראיתי להחת"ס ח' או"ח סי' ק"פ שתמה על התוס' בחולין (קמ.) ד"ה למעוטי שכ' וז"ל וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה אם הוא קרבן כשר כיון דלשריפה קיימא, והא אסוה"נ אינו שלו וא"י להקדישם דאמרינן בב"ק מ"ה ששור הנסקל לאחר שנגמר דינו הקדישו אינו קדוש ופירש"י דלאו ברשותיה קאי לאקדושי וא"כ איך כ' התוס' להסתפק אם הוא קרבן כשר הא אינו קדוש כלל, וכן העיר עוד מהא דפסחים (מח ע"ב) מן המאתים מותר שתי מאות שנשתיירו בבור דפסולין לנסכים, והא למ"ל קרא תיפוק ליה שאין קדושה חלה עליהם כלל דערלה אסורה בהנאה, ותו העיר עוד ממש"כ הרמב"ם פ"ה מה' אסורי מזבח אין מביאין מנחות ונסכים מן הטבלים ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם ואם הביא לא נתקדשו להיות ראויין לקרבן אבל נתקדשו להיות כקדשים שנפסלו ועיין בלח"מ שכן הוא בתוספתא וכו' וכו' וקשה ג"כ הא א"ה נינהו ולאו ברשותיה קאי לאקדשינהו יעו"ש בח"ס, והנה מה שהביא מהרמב"ם והביא להלח"מ שכן הוא בתוספתא נעלם מהם במחכ"ת שדברי הרמב"ם הם תלמוד ערוך בזבחים (פח.), וכבר תפס עליהם השאג"א בסי' צ"ו להכ"מ והלח"מ, אבל קושית הח"ס באמת חמורה, ויעוי' בח"ס מה שהאריך בזה, ואין רצוני לפלפל בהם כי במחכ"ת רוב דבריו שם הם תמוהים וכד ניים אמר להא שמעתא:

ז) והנה קושיתו מהתוס' בבהמת עיר הנדחת הנה יהי' סייעתא מדברי תוס' אלה למה שהעלינו וחדשנו למעלה שאסוה"נ שתופסין דמיהם שלו הם וברשותו הם עומדים וע"כ כתבו התוס' בפשיטות שחלה קדושה על בהמת עיר הנדחת אבל קושיתו מהא דערלה וכה"כ שמבואר בש"ס וברמב"ם שנתקדשו להיות כקדשים שנפסלו חמורה מאד וצריכה נגר ובר נגר דליפרקינה:

והנה לפ"מ שכ' הקצוה"ח שאסוה"נ הוי שלו ואינו ברשותו ולפמש"כ דקדושת הגוף חלה על דבר שא"ב הי' אפשר לתרץ דמשו"ה חלה קדושה על ערלה וכלה"כ משום דנסכים קדושת הגוף היא ושפיר חלה גם על איסור הנאה, אבל לפ"ד למעלה דאסורי הנאה שאסורין שלא כדה"נ לא הוי שלו ואין בהם זכי' יקשה מהא דכלה"כ דנתקדשו דכלאי הכרם אסורים שלא כדה"נ והם הפקר וכמו שהבאתי למעלה התוספתא בזה קושיתו של הח"ס במקומה עומדת איך חלה עליהם קדושה דהא אינם שלו כלל:

והנה רציתי לכאורה לתרץ לפ"מ שכ' התוס' ביבמות (פג ע"ב) דהא דאין אדם אוסר דשא"ש הוא במידי דתלי במחשבה אבל מידי דממילא נאסר ולא תלי במחשבה אדם אוסר גם דבר שאינו שלו, יעו"ש, לפ"ז לפ"מ דאיתא במנחות (ד' צ.) דרב סבר דכלי שרת מקדשין שלא לדעת ע"כ שפיר קאמר רב בזבחים דערלה וכלאי הכרם נתקדשו ליפסל כיון דכל"ש מקדש שלא לדעת ואינו תלוי במחשבת הכהן שפיר מקדש ואוסר גם דבר שאינו שלו, וע"כ חלה קדושה גם על אסורי הנאה אף שאינו שלו אלא שאין הישוב הזה עולה יפה לפי דעת הרמב"ם שפסק שכלי שרת אין מקדש שלא לדעת ואפ"ה הביא לפסק הלכה דין זה שנתקדשו לפסול:

והנה מצאתי שהגאון בעל עונג יו"ט בסי' הנ"ל גם הוא עמד בקושיא זו של הח"ס וכתב לתרץ כמו שכ' משום שכלי שרת מקדש ואף שאין מקדש אלא לדעת מ"מ כתב לחלק דקדושת כלי מקדש אף שאינו שלו יעו"ש:

אבל לענ"ד הא בורכא ונעלם ממנו במחכ"ת דברי התוס' במנחות (עט ע"ב) ד"ה וליתני שכ' שכלי שרת אינו מקדש אלא קדש אבל חולין לא יעו"ש וא"כ אין כל"ש מקדש כלל אלא דבר שהי' עליו מקודם קדושת דמים ואח"כ בא בכל"ש אז חלה עליו קדושת הגוף לפסל בלינה וכו' וכו' אבל חולין אינו מקדש כלל א"כ באסורי הנאה שלא חלה עליהם קדושה כלל משום דלאו דידיה הוא אין הכל"ש מועיל כלל להתפיס עליהם קדושה כל עוד שלא נתקדשו מקודם קדושת דמים והדרא קושיא לדוכתא איך נתפס עליהם דכלאי הכרם קדושה כיון דלאו דידיה הוא:

אולם לאחר העיון נראה שבכדי טרחו בזה ואין כאן קושיא כלל שהרי אפשר שהערלה וכה"כ אלו נלקחו ממעות הקדש אצל עכו"ם שמותרים אצלו בהני' ונתחללו מעות הקדש על ערלה וכלה"כ אלה ונכנסו הערלה וכלאי הכרם לרשות הקדש ע"י חלול המעות ולא היתה כאן קדושת פה כלל, ואף שאסורין בהנאה ונמצא שאין לו דמים שיתחלל הקדש עליו, זה אינו דלהקדש הוא שוה דמים שהרי ההקדש עצמו יכול למכרו לעכו"ם ולקבל דמיהן שהרי ההקדש אינו מצווה על איסור של ערלה וכלאי הכרם וכמו בחמץ בפסחים (כט.) שההקדש משהה גביה בפסח (ועיי' הגהת מרדכי ב"מ סי' תנג שכ' כה"ג דהקדש לאו בר מיעבד מצוה הוא) ובקדושת דמים פודים את הקדשים להאכילם לכלבים כמו שפסק הרמב"ם בפ"ה מה' ערכין וחרמין הי"ב ויעוי' פסחים שם ב' ובתוס' שם, וא"כ שפיר יוכלו דמי הקדש להתחלל על ערלה וכלאי הכרם וחלה הקדושה עליהם ולק"מ: ח) והנה למעלה הבאתי ראי' דאסוה"נ הוי' שלו מהא דכריתות כ"ב דהוי' מהני מחשבה במת לאשווי' אוכל אי לאו דבטלה דעתיה אצל כ"א, ולפ"מ שהעלינו למעלה צ"ל דמת מותר בהנאה שלא כדה"נ מדאורייתא, ע"כ חשוב שלו:

ועפ"ז אפשר ליישב קושית התוס' בב"ק (י.) דלמ"ל קרא דשור ולא אדם תיפוק ליה שאין המת שלו וכמו דפטור בו מה"ט על שור פסולי המוקדשין, אבל לפ"ד מת אדם חשוב המת שלו משום שמותר בהנאה שלכה"נ ואפשר דהיי"ט משום דהא דמת אסור בהנאה ילפינן שם שם מעגלה ערופה ועגלה ערופה גופה אסורה בהנאה משום דכפרה כתיב בה כקדשים וקדשים מותרין שלכה"נ כמו שכ' התוס' בפסחים (כו.) ד"ה שאני, ואף שהתוס' בקדושין שם כתבו דמה שעגלה ערופה אסורה בהנאה ילפינן מהא דערפו שם דשם תהא קבורתה היינו דקרא דשם אתי לומר שנמשך איסורה דמחיים גם לאחר מיתה לומר שגם לאחר עריפה שנעשה מצוותה אסורה, אבל מ"מ עיקר האיסור הוא משום דאיתקש לקדשים וע"כ עגלה ערופה מותרת שלכה"נ, אבל שור פסוה"מ אסור בהנאה גם שלא כדה"נ שהרי גם להסיקו תחת תבשילו אסור דמה"ט חשוב אין המת שלו כמו שכ' התוס' בב"ק (נג ע"ב) ד"ה לענין, אף שזה ודאי הוי שלכה"נ וע"כ חשוב אין המת שלו: ט) הן אמת לכאורה משמע דמת גם שלכה"נ אסור מהא דסנהדרין (מז ע"ב) קבריה דרב הוי שקלו מיניה לאישתא בת יומא אתא אמרו ליה לשמואל אמר יאות עבדין קרקע עולם וקרקע עולם אינה נאסרת יעו"ש משמע דאי לא"ה הוי אסור אף דלכאורה הוי זה שלכה"נ ושלא כדה"נ מותר לחולה שאין בו סכנה כדאיתא בפסחים שם ע"ב דרבינא הוי שייף לברתיה שלא כדה"נ בגוהרגי דערלה יעו"ש, א"ו משמע מזה דמת אסור אף שלא כדה"נ. אלא שבאמת יש לדחות שהרי בלא"ה צ"ע שהרי אישתא דמירתא אמרינן בפסחים שם דהוי כחולה שיש בו סכנה וכן אמרינן בנדרים (מא.) האי אישתא פרוונקא דמלאכא דמותא הוא, א"כ אמאי הוי אסור אפי' אם קרקע עולם היתה נאסרת, ודוחק לומר דאישתא בת יומא אין בה סכנה, וע"כ צ"ל דזה שנטלו מקברו של רב את העפר היתה הרפואה לא בדרך רפואה טבעית ובדוקה למחלה זו אלא בדרך סגולה מפני שהוא עפר מקברו של אדם גדול, והרמב"ם בפיה"מ ליומא פ' יוה"כ על המשנה מי שאחזו בולמוס כ' ואין הלכה כרמב"ח שמתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך שזה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברים שאין עוברים על המצוות אלא ברפואה לבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע והיא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאין בסגולתן אסור וכו' יעו"ש ולפ"ז אין ראי' שאם הי' עפריה של רב אסור בהנאה אפי' מדרבנן ג"כ הי' אסור להשתמש בהם אפי' שלא כדה"נ משום שלא מתרפאין בו רק בדרך סגולה וזה אינו דוחה איסור כלל. וא"ש:

סימן ב

בדין קריעת המעיל וביאת מקדש בטומאה:

א:

הרמב"ם (פ"ט מה' כלי המקדש ה"ג) כתב והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע והו"ה לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה ועיי' מל"מ שכ' שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל שמחלק בין מעיל לשאר בג"כ דבמעיל חייב אף אם קורע שלא בדרך השחתה ובבגדי כהונה אינו חייב עד שיקרען בדרך השחתה יעו"ש שהביא כן בשם הק"ח לחלק אבל המל"מ כתב ע"ז וז"ל ולדידי ליתנהו להנהו מילי ובאמת דבר זה תמוה לחלק בכך דמנלן כיון דעיקר מילתא דקורע שאר בג"כ לוקה ילפינן ממעיל א"כ מנלן לחלק בין השוין:

א) והנראה לי שבאמת אין כוונת הרמב"ם ז"ל לחלק בין מעיל לשאר בגדי כהונה בעיקר האיסור של קריעה ומה שלא כתב הרמב"ם ז"ל גם על המעיל דווקא בקורע דרך השחתה הוא משום דלענ"ד דאיסור קריעת בג"כ אינו אלא בשקורען באופן שנפסלו ונשחתו ואינן ראויין לעבודה דקימ"ל בזבחים י"ח דבג"כ מקורעין פסולין לעבודה וע"כ אם קרען באופן שנפסלו לעבודה הוא עובר בלאו דלא יקרע וזהו דרך השחתה שכתב הרמב"ם ז"ל היינו באופן שמשחיתם ופוסלם שאינן ראויין עוד לעבודה, ובודאי בג"כ מקורעין אינן נפסלין בקריעת משהו לבדה ובודאי צריך איזו שיעור שיהי' נראה שהם מקורעין דעיקר טעמא דבג"כ פסולין מקורעין אינו אלא משום שאינן לכבוד ולתפארת א"כ ודאי בקריעה מועטת שכמעט אינה ניכרת לא חשוב קריעה לפסול אותם, וא"כ אם קרע אותם קריעה מועטת כזאת שלא חשוב קריעה להפסל אינו עובר עליה בלאו דלא יקרע כיון שראויין עוד להשתמש בם לצורך עבודה וע"כ כתב הרמב"ם דווקא בשקורען דרך השחתה והכוונה היינו קריעה כזאת שנפסלים במו ואינן ראויין עוד על ידה לעבודה:

מעתה לפ"מ שבארנו דדרך השחתה שכתב הרמב"ם היינו באופן שנפסל ניחא שפיר בקרע פי המעיל דלוקה ולא כתב הרמב"ם על זה דרך השחותה והיינו משום דבקריעת פי המעיל לבדה נפסל המעיל ע"י כן, וא"כ זהו דרך השחתת המעיל בקורע פיו, והוא לפמש"כ הרמב"ם ז"ל סמוך ונראה לזה מעשה המעיל שהי' כולו חלוק למטה ורק פיו מחברו למעלה ואם קורע את הפה שוב הוא נחלק כולו ואינו כדין ופסול הוא א"כ עובר עליו בלאו דלא יקרע כיון שקרע הפה הרי פסלו וא"א עוד לתקנו דקימ"ל ביומא (עב ע"ב) דבגדי כהונה אינן אלא מעשה אורג ולא מעשה מחט לפ"ז אי אפשר לתפרו במחט וא"כ נפסל עולמית וע"כ הוא עובר בקריעת הפה לבדה דבמעיל זה הוי דרך השחתה ואין חילוק בין שאר בג"כ למעיל וזה לענ"ד פשוט וברור: ב) ועפ"ז נראה לי דבר נפלא בהערת מקורו טהור של רבינו ז"ל במה שכתב כאן שלא הי' למעיל בית יד אשר הראב"ד ז"ל כתב ע"ז שלא ידע מניין לו זה וגם הכ"מ לא הערה מקורו והוא ע"פ מה דאיתא בזבחים (צד ע"ב) בגד שיצא חוץ לקלעים נכנס ומכבסו במקום קדוש נטמא חוץ לקלעים קורעו נכנס ומכבסו במקום קדוש ואמרינן שם (צה.) מעיל שנטמא מכניסו בפחות מגע"ג ומכבסו משום שנאמר לא יקרע יעו"ש וברש"י, והנה יש לדקדק מדוע נקט דווקא מעיל הלא איסור קריעה הוא בכל בגדי כהונה וכמו דאמרינן ביומא דהקורע בגדי כהונה לוקה ומ"ש דנקט מעיל והו"ל למימר בג"כ שנטמאו מכניסן פחות מגע"ג ומכבסן, אשר משום דקדוק זה באמת הוציא הר"ב קרבן חגיגה שהביא המל"מ דדווקא במעיל הוצרכו לתיקון זה דמכניסן פחות פחות אבל בשאר בגדי כהונה יכול לקורעם כיון שאינו דרך השחתה יעויי' במל"מ פ"ח מה' מעשה"ק ה"ד בשם הק"ח:

אמנם לענ"ד החילוק שכ' הק"ח שבבגדי כהונה מותר לקורעם כדי לטהרם משום שאינו דרך השחתה כיון שעושה לצורך כבוס דם חטאת הם תמוהים, דמלבד מה שדחוק ולא ניתן להאמר כלל החילוק בין מעיל לבג"כ לומר דבמעיל אסור שלא בדרך השחתה ובבג"כ מותר שלא בדרך השחתה וכמו שכ' לעיל כיון דמחד קרא נפקא מנ"ל לחלק בין השוין, מלבד זה הוא תמוה מש"כ דזה שקורען כדי לטהרן לא חשוב דרך השחתה כדי שיוכל להכניסן במקדש לכבס דם החטאת, דהא מוכח מכ"ד דעוברין על לאו דלא תעשון כן לה' אלקיכם אף שעושה זה לצורך תיקון כיון דמ"מ הוא משחית גוף הדבר של הקדש אף שמתקן ע"י זה דבר אחר, וכמו דאמרינן בסוכה (נג ע"ב) משום דגדול השלום אמרה תורה ימחה שמי שנכתב בקדושה אלמא דאי לאו דגדול השלום הי' אסור למחות השם אף דמתקן ע"י כן ובודק הסוטה, וכמו כן אמרינן בסוכה שם דהי' אסור לכתוב שם אחספא ולישדיה לתהומא משום איסור מחיקת השם אף שהי' עושה זה לצורך תיקון העולם יעו"ש, וכן אמרינן בפסחים (מח.) ובמכות (כב.) דשורף עצי הקדש עובר משום לאו דלא תעשון אף שעשה זה לצורך בישול קדרתו, א"ו מוכח מכל אלו שאסור לעשות השחתה בגוף הדבר המוקדש אף שעושה ע"י זה תיקון לדבר אחר, והוא פשוט: ג) וזה באמת לענ"ד כוונת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' יסודי התורה שבה"א כתב כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה הרי הוא לוקה מן התורה שהרי הוא אומר ואבדתם את שמם וכו' לא תעשון כן לה' אלקיכם, הנה כתב סתם ולא התנה כלל שיהי דווקא דרך השחתה, ואולם שם (בפ' הנ"ל ה"ז) כתב הסותר אפי' אבן אחת מן המזבח מן ההיכל או משאר העזרה דרך השחתה לוקה שנאמר בעכו"ם כי את מזבחותם תתצון לא תעשון כן לה' אלקיכם יעו"ש, הנה התנה במפורש דדווקא שיהי' דרך השחתה והרי הדבר תמוה מנ"ל להרמב"ם לחלק בין השוין לומר דבמחיקת השם א"צ דרך השחתה ובנתינת אבן מהמזבח צריך דווקא דרך השחתה הלא הכל מחד קרא דלא תעשון נפקא לו ומנ"ל להחמיר במחיקה יותר מבנתיצה או להיפך להקל בנתיצה יותר מבמחיקה. אבל לדעתי הדבר פשוט שאין לחלק כלל וכוונת הרמב"ם ז"ל שכתב בנתיצת אבן דרך השחתה היא פשוטה היינו משום דבמחיקת השם לעולם הוי דרך השחתה בגוף השם דכל שמוחק את השם הרי מאבדו ואינו, ואף אם מכוון לתקן ולכתוב שם אחר על מקומו מ"מ אותו שם שמחק לא יתקן לעולם והוא אבוד ובטל מן העולם, אף שבזה יתקן הס"ת או דבר אחר מ"מ אסור וכמו דמוכח עוד מהא דשם כתוב על בשרו בשבת (קב ע"ב) אף דמכוון לטבילה וכן בסוטה ומעשה דתהום בדוד, אבל בנותץ אבן מן המזבח הא אינו נותץ גוף האבן ומנפצה רק שנוטלה ממקום שניתן שם בכותל המזבח אבל האבן עצמה קיימת ושלמה, א"כ אם כוונתו לתקן את המזבח כגון לתת במקומה אחר ולהושיב את האבן הזאת במקום אחר במזבח או איזה תיקון אחר כפי צורך הענין אז לא עבר כלל כיון שאינו נותצה ואינו משחיתה דהא נשארת בצביונה ובתמונתה, וע"כ כתב הרמב"ם ז"ל דווקא דרך השחתה והיינו באופן שאין צריך כלל לתיקון או שנותץ גוף האבן לרסיסים ומאבדה באופן שמשחיתה, אבל במחיקת השם לעולם הוא עצמו נשחת ונאבד וא"כ בו לעולם הוי השחתה וע"כ לא כתב הרמב"ם ז"ל דרך השחתה משום דבמחיקה לא משכחת לה כלל שיהי השם נצב וקיים ועומד בצביונו, וזה פשוט וברור לענ"ד בכוונת הרמב"ם ז"ל. ובאמת בקודר את השם עם הקלף באופן שהשם נשאר קיים מותר כמבואר ביו"ד (סי' ער"ה בש"ך סק"ג) וכמו דאיתא בערכין (ו.) דיגוד את השם והיינו משום דזה הוי כמו בנותץ את האבן מן המזבח שלא בדרך השחתה וז"פ:

ד) ונמצינו למדין מכ"ז דכל שעושה השחתה בגוף הדבר הר"ז אסור אף שעושה כן לצורך תיקון. א"כ ממילא פשוט שאסור לקרוע בג"כ אף שעושה כן לצורך תיקון כיון דמ"מ גוף הבגד נשחת ונאבד. וע"כ כוונת הרמב"ם שכ' שבקורע שאר בג"כ צריך דרך השחתה הוא כמו שכ' דאינו עובר אלאו דלא יקרע אלא באופן שפוסל הבגד ואינו ראוי להשתמש בו לעבודה וזהו כוונת הרמב"ם ז"ל דרך השחתה משא"כ בקורע פי המעיל א"צ הרמב"ם ז"ל לפרש דרך השחתה דקריעת פי המעיל הוא לעולם דרך השחתה שהיא היא השחתתו וע"כ לוקה וכמו שנתבאר לעיל:

ה) ומעתה נדעה נרדפה לדעת מקומו טהור של רבינו ז"ל שכ' שהמעיל לא הי' לו בית יד שתמה הראב"ד ז"ל מניין לו זה, והוא ע"פ מש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ' כ"ב מה' כלים הט"ז) חלוק של בגד מאימתי הוא גמר מלאכתו משיפתח את פיו ואם נטמא החלוק מאימתי הוא טהרתו משיבלה ואינו משמש מעין מלאכתו ראשונה וכו' יעו"ש, מעתה לפמש"כ דכל שאינו משחית הבג"כ שיהו פסולין לעבודה אינו עובר אלאו דלא יקרע א"כ קשה הא מבואר ביומא (עב ע"ב) דכל בגדי כהונה אף שהיו מעשה ארג מ"מ הבית יד שלהם הי' נארג בפני עצמו ומחובר אל הכתונת בתפירה א"כ קשה אמאי הוצרך בגמ' במעיל שנטמא להכניסו פחות פחות מג' הלא הי' יכול לחתוך את הבית יד בין התפירות שאינו מקלקלו כלל דהא יכול לחזור ולתפרו ומ"מ נטהר ע"י זה דהא אינו ראוי עוד למלאכתו ראשונה כיון שאין לו בתי ידים ואי אפשר לעבוד בו עבודה בלא בתי ידים משום דמחוסר בתי ידים והוי מחוסר בגדים, וא"כ אינם עומדים למלאכתם ראשונה כל זמן שלא נתפרו ונתחברו הבתי ידים אליהם ובודאי הם נטהרים ע"י זה וכמו בסנדל שנטלו שתי אזניו דטהור ממדרס כמבואר בשבת (קיב ע"ב) ויעוי' ברש"י שם ויעויי' רש"י חולין (קכג.) ד"ה טלית ובתוס' שם (עב ע"ב), וא"כ הדבר ברור דע"י קריעת בתי ידים מגוף הבגד הרי נטהר הבגד כיון שאינו משמש עוד למלאכתו ראשונה א"כ אמאי לא אמרו במעיל שיחתוך את הבתי ידים ויהי' נטהר ע"י זה ומ"מ לא יעבור אלאו דלא יקרע כיון שאפשר לחזור ולתופרו א"כ אינו מקלקל הבגד בכך ואינו פוסלו עולמית וכמו שכ' בנותץ אבן מהמזבח שאם אינו נותץ גוף האבן אין זה דרך השחתה אם עושה לאיזה תיקון, ונבאר עוד לפנינו אי"ה. וא"כ הרי יש לנו עצה פשוטה איך לטהר את המעיל ושלא לעבור אלאו דלא יקרע, והרי מוכח בגמ' דדווקא משום איסור דלא יקרע מוכרח הוא להכניסו פחות פחות מג' אבל בלא"ה הי' טוב יותר לקרעו וכמו ששנינו במשנתנו שם דבשאר בגדים קורען ומכבסן א"כ גם כאן הא יכול לקורען באופן שלא יעבור אלאו דלא יקרע ויהי' נטהר עי"ז מכח זה יצא לרבינו ז"ל שלא הי' בתי יד להמעיל כלל והי' כולו מעשה ארג ואין בו תפירות כלל וע"כ לא הי' שייך בו אופן התקנה הנ"ל, וממילא מתיישבת מה שנקט ר"ל מעיל שנקרע ולא נקט סתם בגדי כהונה, והיינו משום דשאר בגדי כהונה שהי' להם בית יד והי' אפשר לחתוך את התפירות ולבטלו מתורת בגד בלא שום איסור כלל משום שיכול לחזור ולתופרו. והרי מכאן ראי' ברורה לרבינו ז"ל שלא הי' להמעיל בית יד ומדוקדק לשון הש"ס דנקט דדווקא מעיל והוא ברור לענ"ד:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה