שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן לח
בדין זכיית עובר וירושה שלו:
א:
א) ב"ב (קמב ע"ב) ולימא ליה ריוב"ב היא דאמר לא שנא לשון ירושה ולא שנא לשון מתנה וכו' ולכאורה קשה טובא דמה תירוץ הוא זה א"כ יקשה ג"כ לרב הונא דפסק באמר לאשתו נכסי להאי דמיעברית דהוי מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קנה דמ"מ יזכה מטעם ריוב"ב דהא רב הונא גופא ס"ל לעיל (קלב.) כריוב"ב ואין לומר דר"ה מיירי בבריא וריוב"ב בבריא לא אמר כדאיתא לעיל (קלא.) בבעיא דרבא, וע"כ מקשה דילמא דמתניתין בשכ"מ וכריוב"ב זה אינו דהתוס' כתבו ד"ה נכסי דבשכיב מרע מיירי, ואף שלכאורה דברי התוס' אינם מובנים שכתבו להוכיח שבשכ"מ איירי מדקאמר עלה ולוקמא כריוחב"ב וריוב"ב בשכ"מ איירי, ולכאורה זו ראי' לסתור דאדרבה מדקאמר לוקמא כריוב"ב מכלל דרב הונא מיירי בבריא, ולענ"ד בכוונתם הוא דבאו להוכיח דדינו של רב הונא דאמר המזכה לעובר לא קנה בשכ"מ ג"כ מיירי ודלא כדעת הרבה פוסקים ומכללם הרי"ף ז"ל דס"ל דהא דאמרו לקמן דהמזכה לבנו קנה אינו אלא בשכ"מ ולא בבריא וע"ז באו לומר דדינו של רב הונא גם בשכ"מ מיירי לדידיה המזכה לעובר לא קנה גם בשכ"מ, דאם איתא דיש חילוק דבשכ"מ גם רב הונא מודה דקני א"כ לקמן דפריך ולימא ריוב"ב היא כיון דריוב"ב ע"כ בשכיב מרע מיירי ורוצה להעמיד משנתינו בשכ"מ אין צריך דווקא לאוקמי כריוב"ב דגם לרבנן בשכ"מ המזכה לעובר קנה, א"ו משמע דרב הונא גם בשכ"מ איירי וס"ל דמזכה לעובר לא קנה, זה כוונת התוס' בדבריהם, וכן הוכחת התוס' שם מהא דהלואתי לפלוני דבשכ"מ קני אע"ג דליתא בבריא היינו לר"פ שם משום שיורש יורשה א"כ מאי משני הכא על קושיא ולימא ר' יוסי היא דעובר קני ודחי דירושה הבאה מאליה שאני וכיון דעובר יורש א"כ שכ"מ המזכה לעובר צריך להיות העובר קונה כיון שיורש הוי כמו בהלואה הואיל ויורש יורשה קני ומאי דחי ירושה הבאה מאליה שאני, וע"ז תי' דלאו בחדא מחתא מחתינהו, אע"ג דבהלואה מתנת שכ"מ מהני הואיל ויורש יורשה מ"מ בעובר לא מהני אע"ג דיורש הוי, ובזה סרה תמיהת הגרע"א ז"ל על הגליון כאן, אבל א"כ תתעורר קושיתנו דמאי היא דקאמר ולימא רי"ו בן ברוקה היא א"כ לרב הונא יקשה אמאי לא קנה בהאי דאמר נכסי להאי דמיעברת הא ס"ל כריוב"ב לעיל, ונלענ"ד לומר דדינו של ריוב"ב הוא נובע מהא דאמרה תורה דלא יוכל לבכר דבבכור אינו יכול להעביר הנחלה ממנו לפשוט אבל מפשוט לפשוט יכול להנחיל לכל מי שירצה, לפ"ז נראה דדינו של ריוב"ב אינו אלא באופן שבבכור אינו יכול להנחיל מזה לזה אז בזה האופן יכול להנחיל מפשוט, אבל במקום דליתא לדין בכור שם ליתא ג"כ לדין הנחלה לכל מי שירצה, ומה"ט אני אומר דאינו יכול להנחיל דשלבל"ע כמו שכתב הרשב"א בקידושין (סב ע"ב) והנתיבות נסתפק בזה יעו"ש, וכן כתב הרי"ף בתשובה סי' י"א שאין יכול להנחיל דבר שאינו ברשותו ולענ"ד דהכל טעמא משום דכל שאינו בתורת בכורה אינו יכול ג"כ להנחיל וע"כ דשלבל"ע דאינו נוטל בו חלק בכורה משום דהוי ראוי אינו יכול ג"כ להנחיל, ובזה מיושב קושית הגרע"א ז"ל על מה דפריך לעיל (קכז ע"ב) יכיר למה לי אמאי לא אמר במעות שנפלו לו לאחר מכאן דאינו יכול להקנות לא בחליפין שאינם נקנים בסודר ולא באגב קרקע שאינו אלא מדרבנן, ולפמש"כ יש לומר דבאמת קושית הגמ' דאי בעי יהיב ליה הוא בתורת הנחלה דלרבנן כיון שאין מוחזקין אנו באחר שהוא בכור א"כ יכול להנחיל לכל מי שירצה, (ובזה מיושב מה שקשה דוקא לרבנן ולא לר"י והרשב"ם כתב משום דלר"י הוי זה מיגו במקום עדים כיון שמוחזקים אנו באחר שהוא בכור ובאמת זה אינו במשמע ועוד הא כתב הר"ן דמיגו שבידו נאמן גם במקום חזקה וכבר קהה בזה הקצוה"ח סי' רע"ט סק"א אבל לפמש"כ באמת קושית הגמ' מיגו דבעי יהיב ליה אינו בתורת מתנה דבאמת אין זה מיגו כלל דאינו רוצה לתת לו בחייו ומאי מיגו הוא זה שיתן נכסיו בחייו לבניו והוא יחזור על הפתחים אבל הקושיא היא משום דיכול להנחיל לכל מי שירצה כדקימ"ל כריוב"ב, ולפ"ז לר"י לא קשיא כלל כיון דמוחזקים אנו באחר שהוא בכור אין זו מיגו דחלק הבכור אינו יכול להנחיל לפשוט דהתורה אמרה לא יוכל לבכר) וע"ז משני בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן דכל שאינו ברשותו אינו יכול להנחיל וכמו בבכור שאינו נוטל מה שאינו ברשות האב בשעת מיתה וע"כ גם בשעה שבא להנחיל כיון שאין הנכסים ברשותו אינו יכול להנחיל דאז אם הי' מת לא הי' בכור נוטל פי שנים בנכסים הבאים לו לאחר מכאן לאחר מיתתו, וכמו דאמרו קל"א דאינו יכול להנחיל לדבר שלבל"ע, א"כ לא קשיא כלל דמעות שפיר יכול להקנות בתורת הנחלה דאם נפלו לו מעות בכור נוטל פי שנים וע"כ יכול ג"כ להנחיל, מכ"ז מבואר דכל שאינו בתורת בכורה אין בו ג"כ תורת הנחלה, לפ"ז לענ"ד בעובר שאביו מת טרם שנולד כיון דאמרו לקמן דבכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל חלק בכורה, וכיון שאין העובר זוכה בחלק בכורה בשנולד לאח"מ אביו ע"כ אינו ג"כ בתורת הנחלה ואין האב יכול להנחיל לבנו הנולד לאחר מיתתו, לפ"ז לא קשיא מידי, דקושית הגמ' דילמא ריוב"ב היא היינו דאמר אם תלד אשתי זכר וכו' דאיירי דנולד בחיי אביו טרם שמת וע"כ כיון דאיתא בתורת בכורה ישנו ג"כ בתורת הנחלה, אבל עובדא דרב הונא מיירי באופן שמת האב קודם שנולד הבן ואינו בתורת בכורה וכל שאינו בתורת בכורה אינו בתורת הנחלה, וגם לפי מה דפריך ולימא דריוב"ב היא וסבר כרי"ו דזוכה עובר בירושה וע"כ יכול להנחילו לא נצטרך לומר דרב הונא לית ליה דרי"ו דז"א דעובדא דרב הונא הוא בשנולד אחר מיתת האב א"כ אף דעובר יורש הוא מ"מ אינו יכול להנחילו משום שאינו בתורת בכורה, ודווקא בבת בין הבנות אף שאינו בתורת בכורה מ"מ יכול להנחיל היינו משום דאין כאן שינוי בהן כלל דכחה לא הורעה משאר הבנות ומשפטן שוה רק דהתורה אמרה דלית תורת בכורה בבנות אבל בעובר שנשתנה דינו משאר בנים לגריעותא שאינו כשאר אחין שהם ישנן בתורת בכורה אם הי' בכור ובו לית דין בכורה וגם אינו ממעט בחלק בכורה כדאיתא לקמן (קמג ע"ב) ע"כ אינו בתורת הנחלה, וצ"ע:
ב) עוד נראה לתרץ זה דיש לומר ג"כ כנ"ל לפמש"כ הפוסקים דירושה אין לה הפסק גם בהשני ראוי ליורשו כמבואר בשו"ע חו"מ סי' רמ"ח, לפ"ז יש לומר דקושית הגמ' ולימא ריוב"ב היא היינו בשנולד קודם מיתת אביו ושפיר יכול להנחילו אבל עובדא דרב הונא מיירי בשנולד לאחר מיתת אביו וכיון דעובר אינו בר ירושה א"כ תיכף שמת האב נפלו נכסי קמי אחיו בתורת ירושה ושוב אי אפשר להנחילו עוד אחר שנולד כיון שאלו זכו בירושה קודם שנולד שוב אין לה הפסק, משא"כ משנתינו מיירי שנולד קודם שמת האב ע"כ הוא זוכה תיכף בירושתו אחר מיתת אביו, ויהי' מכאן ראי' לשיטת הפוסקים דבכל אופן אמרו אין לו הפסק אף במקום שאינו מורידו בתורת נחלה, אבל לדעת הרמב"ן שכתב דלא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא באומר נכסי לך שמורישו ומורידו בתורת נחלה אבל כל שלא אמר כן יכול להוריש לאחר לאחר זמן א"כ לא יתכן זה, אבל לשיטת הפוסקים הנ"ל א"ש זה, ובאמת קשה לי לשיטת הפוסקים הנ"ל דבכל ענין אמרו ירושה אין לה הפסק א"כ איך בן הנולד לאחר מיתת אביו נוטל חלק ירושתו למ"ד שאין לעובר זכיה אף בירושה הבאה מאליה הא כיון שמת האב נפלו הנכסים לפני שאר היורשים בתורת ירושה ואיך הוא נוטל אח"כ כשנולד את חלקו כיון שאלו כבר נכנסו בחלקו בתורת ירושה וירושה אין לה הפסק, ומה"ט קשה לי ג"כ בגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו דדחי רבא הטעם משום דרפויי מרפי בידייהו ובאמת גם ירושה הבאה מאליה ג"כ לא זכי עובר, א"כ כיון שנכסי הגר נעשו הפקר משעה שמת כיון שאין העובר זוכה כלל גם בירושה ואיך נתעורר שוב כשנולד להחזיר לו ירושתו כיון שאלו כבר זכו בהן וכשנולד שוב אין כאן נכסים כלל לירש שכבר זכו בהן אחרים, וגם בשלא זכו בהן ג"כ קשה כיון שנעשה הפקר מהיכי תיתי חשוב אליו נחלתו כיון שאין כאן נחלה כלל שנעשה הפקר, שוב ראיתי ברשב"ם ד"ה חייב להחזיר שכתב וז"ל כיון דאשתו מעוברת עובר יורש הוי אלמא המזכה לעובר קנה עכ"ל משמע מזה שזה באמת ראיית הגמ' דעובר יורש הוי שאל"כ אמאי חייבין להחזיר כיון שכבר זכו בהן אלו ואף כשנולד אין לו עוד בהם כלום, אבל לא ידעתי א"כ מאי תירץ רבא דרפויי מרפי בידייהו דמ"מ קשה כיון שזכו אין חייבין להחזיר ולא שייך מרפי כיון דגם לאחר שנולד אין חייבין עוד להחזיר, שוב ראיתי בלח"מ פ"ב הי"ח מה' זכיה ומתנה שהרגיש בזה יעו"ש מה שכתב דרבא ס"ל דלכשתלד קנה וע"כ זוכה עובר לאחר שנולד משום דדמי כמו שאמר לכשתלד, אבל עדיין לבי מהסס איך יוכל להקנות כה"ג כיון שזה כבר מת ואין לו עוד כח בנכסים וגם כבר זכו בהם אחרים והוי כמקנה נכסיו לאחר מיתה דלא מהני כיון שאין המקנה בעולם, ועוד דאחרים הזוכים בינתים כבר הפקיעו זכותו ותו אין לו עוד מה להקנות ויעו"ש בה"ה ובלח"מ ואכ"מ להאריך, ולשיטת הפוסקים דס"ל דכל שאינו מורידו בתורת נחלה ירושה יש לה הפסק דמ"מ כיון דאין העובר זוכה כ"ז שהוא עובר א"כ כבר זכו היורשין האחרים בחלקו ואיך תו יוכל לירש כיון שאין לו מה לירש - זה לא קשה מידי דהיכי דאיכא יורשין שנוטלין חלקו בתורת ירושה שפיר דמי דכל שנוטלין חלקו בתורת ירושה תו אין להם זכות בהנכסים בתורת קנין מהפקר דאין קנין הפקר חל על זכות ירושה ומה שזוכים בחלקו הם זוכים בתורת ירושה מאביהם, וע"כ כשנולד אח"כ יש לה להירושה הפסק ואין קנין ירושתם קנין עולם, אבל בגר שפיר קשה כנ"ל, וסבור הייתי לומר אף דעובר אינו זוכה בירושה מ"מ זה אינו אלא כ"ז שהוא עובר אבל בשנולד שוב הוא זוכה למפרע משעת מיתת האב וע"כ שפיר בגר חייבין להחזיר ואין קנינם קנין משום שנפקע קנינם למפרע ושפיר אמרו ביבמות דעובר אין לו זכיה דאוכלין בשביל המשפחה כולה דאף דזוכה אחר שיצא לאויר העולם למפרע מ"מ שפיר קאכלי ממ"נ או משום המשפחה או משום דידיה דכיון דנולד זכה למפרע לא שייך עוד לאמר במעי אמו זר הוא או שאינו ילוד אינו מאכיל כיון שכבר נולד, ובזה הי' מיושב קושית התוס' כאן אמאי לא מוקי רב ששת בשהי' לו אשה אחת גרושה ויש לו בן ממנה ודוקא בן אבל עובר אינו פוסל, ולפמש"כ יש לומר דאף למ"ד אין זכיה לעובר מ"מ כיון כשנולד זוכה למפרע משעת מיתת אביו א"כ כשהבן חלל שוב אכלו העבדים תרומה למפרע בזרות וע"כ מוקי לה בשיש לו שתי נשים שאוכלין בשביל האחין, ולא חיישינן למיעוטא כמו שכתבו התוס', אבל מדברי התוס' אלו אין נראה כן, וצ"ע, ובאמת מש"כ הלח"מ דמשו"ה חייבין להחזיר בגר שמת משום דרבא ס"ל דלכשתלד קני ע"כ הוי בגר שמת כמו במקנה לכשתלד דבאמת זה אינו שאין אדם יכול להקנות דבר לאחר מיתה כיון שבשעה שזה קונה פסק כח המקנה ואינו עוד בעולם, ואי משום תקנת חכמים במתנת שכ"מ שקונה לאחר מיתה וה"נ בגר, זה אינו דאם אנו אומרים דמטעם ירושה אין הבן שנולד לאחר מיתת הגר זוכה רק מטעם דהוי כמו שאמר לכשתלד אין כאן מתנת שכ"מ דהא אמרו לקמן (קמט.) דבגר דליתא בירושה ליתא במתנת שכ"מ, והכא נמי כאן כיון שאינו בתורת ירושה מה"ת שוב ליתא במתנת שכ"מ, בין לפירוש התוס' והרשב"א דהואיל שהגר אינו יכול להוריש אינו במתנת שכ"מ בין לבנו שלידתו שלא בקדושה בין לאחרים ובין לדעת ר"ה גאון והרי"ף והרמב"ם ז"ל שפירשו דהא דגר ליתא במתנת שכ"מ היא בבנו דבבנו אין דין מתנת שכ"מ רק ירושה וירושה ליתא בגר והכ"נ דכוותיה, ובאמת קשה על הרמב"ן ז"ל שכתב בפ' אלמנה לכה"ג הביאו הרא"ש שכתב בדעת הרי"ף דס"ל דעובר ליתא בירושה כרבנן דרי"ו, והא דמזכה לעובר קנה בבנו אינו אלא בשכ"מ מכח תקנת חכמים שלא תטרף דעתו עליו יעו"ש, ואיך אפשר לומר כן לדעת הרי"ף ז"ל שכתב דבבנו אין דין מתנת שכ"מ כלל כמו בגר, וא"כ הכ"נ בעובר כיון דבנו הוא ליתא לתקנת מתנת שכ"מ כיון דבנו הוא ובנו צריך ליטול בתורת ירושה וכיון שאינו יורש ליתא ג"כ במתנת שכ"מ וא"כ מ"ש עובר מגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, וצ"ע:
ב:
א) והנה הרמב"ן ז"ל כתב דגם לדברי האומר דעובר יש לו זכיה בירושה דממילא או בהקנאה אינו אלא בעובר שסופו להיות בר קיימא אבל בעובר שאח"כ הפילה כו"ע מודו דאין לו זכיה והא דאמרו בגר שהניח אשתו מעוברת ואח"כ הפילה אשתו דמי שהחזיקו בראשונה לא קני מטעם דעובר יורש אלמא דאף עובר שאח"כ נעשה נפל ג"כ ישנו בר ירושה כתב הרמב"ן דהאי הפילה ר"ל שיצא רוב הפדחת חי ואח"כ מת דאז נולד בר קיימא וע"כ יש לו זכיה, אבל אם הפילה קודם שכלו לו חדשיו לא, והקצוה"ח סי' רע"ו תמה א"כ מאי מייתי ראי' דעובר יש לו זכיה כיון דשם מיירי דיצא פדחתו חי לאו עובר הוא אלא בן הנולד ממש הוא ויורש שפיר, ונלענ"ד לפי מה דאיתא בנדרים כ"ח נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו פדאן חוזרות וקדושות וכתב הרשב"א דמזה שמעינן דהאומר לחבירו הרי שדי מכורה לך עד שאלך לירושלים דאם חזר הוא וקנאן ממנו חזר הלוקח וקנה דלעולם קונה הוא גם לאחר שקנה ממנו יעו"ש, ומעתה יש לומר דאלו שהחזיקו מקודם קודם שנולד עשו קנינם לעולם לקנות לעולם א"כ אף שנולד אח"כ ונפסק קנינם מ"מ כל שמת חזר קנינם וחוזרים וקונים הם וכמו התם בחזר וקנה ממנו שחוזר וזוכה המקבל, כן הי' נראה לכאורה:
ב) אולם כ"ז אם נאמר דעובר אינו בר ירושה א"כ בשעה שהחזיקו שפיר החזיקו וע"כ אף שנפסק קנינם בינתים מ"מ כל שמת חזר קנינם וחוזרים וקונים הם, וע"כ שפיר הוכיח רב ששת מכאן דעובר יורש הוי דאם עובר אינו יורש הי' צריך להיות של הראשונים שהחזיקו אף שנולד אח"כ מ"מ כל שמת אח"כ חזר קנינם א"ו דעובר יורש הוי וע"כ גם בשעה שהחזיקו אין בקנינם ממש דהוא מחזיק בדבר שאינו של הפקר וע"כ ממילא לא מהני קנינם גם לאחר מכאן משום דגרע עוד מקונה לאחר שלשים יום שאינו קונה משם דכבר כלה הקנין ופסק כחו וכמו שכתבו התוס' בקדושין (ס"ג) וביבמות (צג.) יעו"ש, וכש"כ הכא שמחזיק שלא מדעת חבירו ובגזלה, אבל באמת אין זה דומה כלל להתם דכאן הוי כמו בפדאוהו אחרים דאמרינן התם דאינן חוזרות וקדושות והכ"נ כשנולד הבן נפסק כח קנינם שאינו מכח הבן רק מכח הפקר, וע"כ כשזכה הבן הוי כמו אפסקיה אחר ושוב גם כשמת לא זכה ולא מידי משום דאפסקיה אחר, ולזה נראה לומר דדעת הרמב"ן ז"ל כדעת הר"ן בכתובות דבמשוך פרה זו ותקני לך לאחר שלשים יום דקנה אם עומדת באגם במקום הראוי לקנין וע"כ שפיר אם עובר אינו יורש וכשהחזיקו שפיר החזיקו ומהני חזקתם ומשיכתם גם לאחר שמת הבן הנולד דאף שבינתים נולד ונפסק קנינם מ"מ כל שמת אח"כ שפיר מהני קנינם, וכמו במקדש את האשה לאחר שלשים יום דאף אם קדשה את עצמה לאחר בינתים דמקודשת לשני כדאיתא בקדושין נ"ט, מ"מ כל שגרשה השני בתוך שלשים יום חלו קדושין של הראשונים לאחר שלשים ולא חשוב ביטול ופיסוק לקנינם אף שבינתים נתקדשה לאחר כמו שכתב הר"ן ז"ל שם, והכ"נ אף שבינתים נולד מ"מ כל שמת אח"כ מהני קנינם גם לאחר שמת שקנינם שעשו עשו אותו לקנות מעתה וגם לאחר מכאן, ודמי דין זה למש"כ הרשב"א ז"ל בנדרים שם דאיבעיא דר"ה בנותן שתי פרוטות לאשה באחת אמר לה התקדשי היום ובאחת אמר לה התקדשי לאחר שאגרשך שכתב הרשב"א ז"ל דאיבעיא זו נפשטה מכתובות דחלין הקדושין יעו"ש בר"ן והכ"נ כאן הוא מחזיק בנכסי הגר שיקנה כעת וגם שיקנה לאחר מכאן כשימות העובר כשיולד, וא"כ אף שבאה בינתים שעה שאינו יכול לקנותם מ"מ כשמת חל קנינם שקנו בשעה שעדיין לא נולד על שעת שימות העובר שנולד, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל שם, אולם כ"ז אם קנינם שעושים כעת יש לו תורת קנין אבל אם נאמר דעובר יורש א"כ אין חזקתם חזקה כלל דהוי מחזיק בדבר שאינו שלו וכיון שאין חזקתם חזקה לא מהני גם לאחר שמת העובר כיון דבשעה שהחזיקו לא עשו קנין כלל [הערה - ויעוי' ר"נ קדושין פ' האשה נקנית בעובדא דרב יהודא הינדאה גר שאין לו יורשים הוי ותמצא כה"ג יעוש"ה. ע"כ] דלא דמי למקנה לאחר שלשים יום דהתם עושה הקנין מדעת חבירו ע"כ חל קנינו לאחר מכאן אבל כאן הוי קנינם בגזילה ואין קנינם חל כלל על להבא, ושפיר הוכיח רב ששת מכאן דעובר יורש הוי, זה נלענ"ד ביישוב קושית הקצוה"ח החמורה מאד, ומש"כ הנתיבות ביישוב קושית הקצוה"ח דטעות נזדמנה לפני בעל קצוה"ח ובאמת ברמב"ן ב"ב הגירסא שלא יצא רוב הפדחת בחיות יעו"ש זה אינו דהמעיין בשטה מקובצת לב"ב בנוספות שנדפסו עם המאירי לשבת יראה מבואר בהדיא שיצא רוב הפדחת בחיות יעו"ש מש"כ בשם הר"ן ז"ל, ואין מקום לתירוץ הנתיבות: ג) והנה הרמב"ן ז"ל הביא ראי' דעובר אינו בר זכיה רק כשנולד לבסוף בר קיימא אבל אם הפילה אותו אינו בר זכיה מהא דאיתא בירושלמי פ"ד דיבמות, ובאשר רצוני לבאר בזה כל דברי הירושלמי אעתיק בזה כל לשון הירושלמי וז"ל, שמואל אמר זכין בעוברין רבי לעזר אמר אין זכין בעוברין אמר ר"י אע"ג דשמואל אמר זכין בעוברין מודי והוא שיצא ראשו ורובו בחיים די מתניתא החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת כמא דאת אמר כאן הוא למפרע לא נגעה בה חליצה והכא כן הוא למפרע הוא שיזכה, תמן תנינן האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה אם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים רבי לעזר אמר לא אמר אלא בנו הא אחר לא רבי יוסי אמר אפי' אחר על דעתיה דרבי לעזר ובלבד שכיב מרע הא בריא לא בלבד מטלטלין הא קרקעות לא מתניתא פליגא על רבי לעזר גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ונודע שיש לו בן במדינת הים או שהיתה עוברה הכל חייבין להחזיר מה עבד לה רבי לעזר שנייא היא שהוא בנו וסיפא פליגא על שמואל מן הדא דרי"ו החזירו הכל אחר כך מת הבן או שהפילה כל הקודם באחרונה זכה בראשונה לא זכה אפילו בראשונה יזכה לא כן אמר רי"ו אע"ג דשמואל אמר זכין לעוברין מודי והוא שיצא ראשו ורובו בחיים הרי אינו בן קיימא אמר ר' יצחק בר אלעזר משום יאוש רבנן דקיסרין רבי חייא בר ווא בשם ר' אבא בר נתן חזר בה ר' נתן (צ"ל ר' לעזר כהגהת הק"ע והפ"מ) מן מתניתא אם זכר מנה אם נקבה מאתים ונקבה גבה לא בעינן כאחר הוא תני בר קפרא בן יומו זכין לו עכ"ל הירושלמי, ומזה הביא הרמב"ן ז"ל ראי' דאף מ"ד זכי לעוברין הוא דווקא בשיצא לבסוף ראשו ורובו בחיים, אולם הקצוה"ח הביא ראי' מדברי התוס' בסוגיין דאף עובר שהפילה לבסוף ג"כ יש לו זכיה, והוי לכאורה הירושלמי תיובתא כלפי שנאי דרבותינו בעלי התוס' ז"ל:
ד) ונראה לי דלולא דברי הרמב"ן ז"ל יש לומר דלאו ראי' כלל מדברי הירושלמי אלו לפמש"כ הקצוה"ח שם בטעמא דעובר אף שהפילה לבסוף יש לו זכי' לפמש"כ הנמי"ו ביבמות בהא דס"ל לר"ל דהחולץ למעוברת לאו שמה חליצה משום דתגלי מילתא למפרע לא אמרינן דהיינו טעמא אף שהפילה לבסוף מ"מ יש לומר דעובר זה ראוי הי' להיות בן קיימא אלא סבה אחרת גרמה לו לבסוף שהפילה אבל בתחלה בשעה שחלץ ראוי הי' להתקיים ורק לבסוף מכח איזה מקרה שקרה נעשה נפל וכיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן א"כ כשהפילה אמרינן השתא היא שהפילה אבל מקודם הי' עובר בן קיימא וכמו שכתבו הראשונים ז"ל אצל טריפות דמכח רובא אמרו חזקה ואמרינן השתא הוא דנטרפה והכ"נ כן לענין עובר יעו"ש דבריו הנחמדים, ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא דירושלמי דס"ל שיצא ראשו ורובו בחיים והיינו משום דהירושלמי בשיטת רי"ו קאי דס"ל דחליצת מעוברת שמה חליצה דאמרינן תגלי מילתא למפרע וס"ל דכיון דהפילה לבסוף אמרינן מעיקרא נפל הי' וע"כ אין לו זכיה, וזה לענ"ד ביאור הירושלמי שמביא ראי' מהא דהחולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת כמא דאת אמר למפרע לא נגעה בה חליצה והיינו דמביא ראי' דדוקא אם נמצא הולד בן קיימא אז מותר בקרובותיה וכו' אבל אם הולד לא הוי בן קיימא אז הוי למפרע חליצתו חליצה וזהו שאמר למפרע לא נגעה בה חליצה שהחליצה לא נגע כלל בבן קיימא דנאמר דחליצתו אז לא הוי חליצה משום דהוי אז בר קיימא אלא אמרו דמכיון שהפילה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו בר קיימא הוא והכא כן למפרע הוא שיזכה כלומר נודע הדבר שלאו בר קיימא הוא ואיך יזכה כיון דנפל הוי, זה באור דברי הירושלמי, וא"כ התוס' שפיר ס"ל דעובר אף שהפילה לבסוף זוכה משום דלדידן דקימ"ל כר"ל דלא אמרו תיגלי מילתא למפרע שפיר כתבו דעובר זוכה אף שהפילה אותו לבסוף, וזה נכון:
ה) ומאי דאמר ר' לעזר על מתניתין דהאומר אם ילדה וכו' לא אמר אלא בנו הא אחר לא לענ"ד נראה בביאורו לא כמו שכתב הפנ"מ לפרש כשיטת הרי"ף ז"ל דלא אמרו המזכה לעובר קנה בבנו אינו אלא בשכ"מ ובאמת דעת הרבה פוסקים דלא כוותיה אבל לענ"ד הכוונה הוא בירושלמי היינו דר' לעזר ס"ל דווקא בבנו הוא כמו דאמרו בבבלי ולימא ריב"ב היא וסבר לה כר' יוסי וזהו דקאמר בבנו והיינו משום דריוב"ב דיכול להנחיל לבנו וע"כ גם עובר יכול להנחיל משום דס"ל כר' יוסי דירושה הבאה מאליה זכי, וזהו דקאמר ובלבד בשכ"מ והיינו כמו דאמרו בבבלי (קל"א) דדינו של ריוב"ב אינו אלא בשכ"מ ולא בבריא ומאי דקאמר בלבד מטלטלין הא בקרקעות לא בדבר זה נתחבטו כל הראשונים ז"ל ולא מצאו כל חילוק בין מטלטלין ובין קרקעות ויעויין בנמו"י פ' מי שמת שהביא דברי הירושלמי ולא מצא טעם נכון לחלק בין קרקע ומטלטלין וגם הש"ך בסי' ר"י השיג על דין זה וכתב דמבבלי משמע דאין חילוק כלל ולא ס"ל כהירושלמי אולם לולא דבריהם ז"ל נראה לי הכוונה בדברי הירושלמי אלו הוא לפמש"כ הריטב"א הביאו הנמו"י פי"נ דדינו של ריוב"ב אינו אלא במחלק כל נכסיו אבל לא במקצת שאל"כ מצינו מתנת שכיב מרע במקצת שאינה צריכה קנין וזו לא שמענו א"ו כדאמרן, ומעתה במשנתינו דאמר אם זכר יטול מנה דבמקצת היא דהשאר משמע שאינו מחלק כלל א"כ איך אפשר לומר דכריוב"ב היא הא ריוב"ב לא אמר אלא דווקא במחלק כל נכסיו אבל לא במקצת לזה קאמר הירושלמי ודווקא במטלטלין והיינו אף דירושה במקצת היא מ"מ במטלטלין יכול להנחיל דהא אמרו בבבלי (קמט ע"ב) דשייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת דדוקא קרקע אבל לא מטלטלין דמטלטלין לא חשוב שיור יעו"ש פלוגתא בזה ודעת הירושלמי דדווקא קרקע חשיב שיור יעויין פ"ג דפאה משנה ז' א"כ זהו דקאמר ובלבד במטלטלין היינו אף דממשנתינו משמע דמשייר משום דאיירי במטלטלין ע"כ מטלטלין לא חשיב שיור והוי זה כמחלק כל נכסיו אבל לא בקרקעות דאם אמר יטול מנה בקרקע ומשייר מקצת קרקע אז הוי שיור דכ"ש תנן התם וכן היא דעת הירושלמי שם א"כ הוי זה במקצת ולא נאמר דינו של ריוב"ב בזה וע"כ דווקא במטלטלין ולא בקרקעות וזה לענ"ד נכון מאד בכוונת הירושלמי ואמר עוד מתניתא פליגא וכו' וכו' אמר ר' יצחק בר אלעזר משום יאוש והיינו כמו דמשני בתלמודן דרפויי רפי מינייהו רבנן דקיסרין וכו' חזר בו ר' לעזר מן מתניתא אם זכר מנה אם נקבה מאתים ונקבה גבה לא בעינן כאחר הוא, והכוונה לענ"ד היינו דמשיב על ר' לעזר דמפרש דווקא בבנו והיינו משום דריוב"ב והא במתניתין נמי תני אם זכר מנה אם נקבה מאתים דנוטלת נקבה מאתים, והירושלמי מפרש כפירוש הי"מ שהביא הרשב"ם שם דשניהם נוטלין דהזכר נוטל מנה והנקבה מאתים, וע"ז קאמר הירושלמי והא נקבה גבי בן לא כאחר הוא (כהגהת הקה"ע) כלומר כיון דיש כאן ג"כ זכר א"כ נקבה גביה כאחר הוא ואיך יש לומר כאן משום דריוב"ב הא ריוב"ב לא אמר אלא בבן בין הבנים ובבת בין הבנות אבל כאן בבת בין הבנים לא אמר כדאיתא לעיל (קל ע"ב) וא"כ אי אפשר לפרש משום דריוב"ב אלא ודאי דזכין לעוברין, זה לענ"ד נכון בפירוש הירושלמי, ומה"ט באמת קשה לי על תלמודן דקאמר ולימא ריוב"ב היא לפי פירוש הי"מ וכן היא באמת דעת הרמב"ם ונפסק להלכה בשו"ע סי' רנ"ג סכ"ז א"כ איך אמר דילמא ריוב"ב היא הא ר' יוחנן ב"ב לא אמר בבת בין הבנים ואיך הנקבה נוטלת מאתים, וכקושית הירושלמי לפי ביאורי, והיא קושיא עצומה לא ידעתי לפותרה, וגם לפי פירשב"ם תקשה דאכתי תשאר הקושיא על הברייתא המובא שם (קמא.) זכר נוטל ששה דינרין ונקבה שני דינרין דשם ע"כ בזכר ונקבה מיירי א"כ אכתי קשה איך זוכה העובר וליכא לאוקמי כריוב"ב הא הוי בבת בין הבנים, וצע"ג:
ג:
א) והנה הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' עבדים ה"ה כתב הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין, הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר ולא כלום שזה כמו שמשחרר חציה עכ"ל, והראב"ד ז"ל משיג קשיא רישא אסיפא סיפא קאמר דעובר ירך אמו הוא א"כ רישא אמאי דבריו קיימין וכו' יעו"ש. והלח"מ הקשה עוד איך ס"ל לרי"ו בגיטין (כג ע"ב) הרי את שפחה וולדך ב"ח דבריו קיימין והא רי"ו ס"ל בב"ב (קמב ע"ב) דהמזכה לעובר לא קנה זולת בבנו יעו"ש:
וביישוב דברי רבינו ז"ל נראה לי דהנה בסוגיא דתמורה (כה ע"ב) דאמר התם לימא אם שיירו משוייר תנאי היא דתניא האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד ולדה כמוה דברי ריוה"ג וחכ"א דבריו קיימין וכו' וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי דרי"ו סבר שיירו אינו משוייר ורבנן סברי משוייר יעו"ש וקשה לי לרבנן דס"ל דשיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו הוא מ"מ ג"כ הוי כמו שמשחרר חציו דהא בב"ק (עח ע"ב) בעי ר"י מכרה חוץ מעובר מהו אליבא דמ"ד עובר ירך אמו הוא לא תיבעי לך דהא שייר בה כי תיבעי לך אליבא דמ"ד דעובר לאו ירך אמו הוא מאי מימר אמרינן כיון דמחובר בה הוי שיור או דילמא כיון דלמפרש מינה קאי לא הוי שיור וכו' יעו"ש, הרי דאף למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא מ"מ חשוב שיור ולא הוי מכרו כולו א"כ הכ"נ לענין עבד נאמר אף אם עובר לאו ירך אמו הוא דמ"מ חשוב משחרר חציו: ב) מכ"ז מוכרחים אנו לחלק שאינו דומה שיור בעבד לשיור בבהמה לענין דו"ה, דבעבד לא חשיב שיור אם לא שייר חלק ששייך בו עבדות כמו שמשחרר חצי עבדו שהשיור שהניח שייך בו עבדות וכן בעובר אם ירך אמו הוא חשוב שיור משום ששייך עבדות גם בהולד וכיון שעובר ירך אמו וכגופה חשוב הר"ז כמו שמשחרר חצי עבדו ואם עובר לאו ירך אמו הוא וגוף אחר הוא אף שמחובר בה לא חשוב שיור שאינו אלא כאלו דבוק בגופה חתיכת בשר בעלמא שאינו שייך לעבדות של האם אבל בבהמה שהשיור הוא בחומר שבה וכבשרה ולחד מ"ד בב"ק שם גם אם שייר קרניה הוי שיור ע"כ מיבעי לן כיון דמחובר הוא להאם חשוב שיור אף אם עובר לאו ירך אמו הוא כיון דמ"מ מחובר אצלה וחשוב כחתיכת בשר שלה:
ג) אולם כ"ז במשחרר שפחה ומשייר עובר, אבל להיפך במשחרר עובר ומשייר שפחה דאין קיום להולד בלעדי אמו כ"ז שהוא בבטן אמו ולא תצוייר שום חיות כלל להעובר בלעדי האם אז ודאי אם שייר אמו חשוב שיור לגבי העובר גם בשחרור וע"כ שפיר פסק רבינו כאן אף אם עובר לאו ירך אמו שחשוב כמגוף השפחה ע"כ במשייר אמו הוי כמו שמשחרר חציו משא"כ להיפך באומר הרי את ב"ח וולדך עבד אין העובר שיור לגבי האם, ולא קשיא רישא לסיפא, וכיון דשיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו הוא דבריו קיימין:
ד) ומה שפסק רבינו דבכותב לשפחתו הרי את שפחה וולדך ב"ח דלא עשה ולא כלום משום דהוי כמשחרר חציו תיפוק לי' משום דאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו, כיון דלדידיה עובר לאו ירך אמו וכמו שמדייק בתמורה שם, לענ"ד לא קשיא דבגמ' תמורה שם דייק מדתני בברייתא האומר לשפחתו דמשמע בשמוסר לה הגט שחרור לשחרר את ולדה ע"כ שפיר מדייק דאם נאמר דעובר לאו ירך אמו הוא ונמצא דהעבד מקבל גט מיד רבו שלו לחבירו, משא"כ רבינו שכתב הכותב לשפחתו והיינו דקמ"ל יותר רבותא דרק שכתב בשטר כך אבל באמת זכה את השטר שחרור לא על ידה רק על ידי אחר וא"כ מצד שאין העבד מקבל גט מת"י רבו שלו לית כאן ע"כ כתב דמ"מ אינו שחרור דהוי כמשחרר חציו, וזה ברור:
ה) ומה שהקשה הלח"מ שם על הראב"ד ז"ל שכתב דהא דאינו יכול לשחרר את העובר אף אם לאו ירך אמו הוא מטעם דהוי דבר שלא בא לעולם א"כ איך אמרו בגיטין ובתמורה שם דלמ"ד משחרר חציו קנה זכתה לו לענ"ד יש לומר משום דהגמ' שם ס"ל כמו דלמ"ד אדם מקנה דשלבל"ע הכ"נ מקנה לדשלבל"ע וכמו דס"ד בב"ב (קמא ע"ב) ובכמה דוכתי וכיון דמוקמינן לה התם כרבי או כר"מ לפי הגירסא בתמורה שם ורבי הא ס"ל אדם מקנה דשלבל"ע כדאיתא ביבמות (צג.) ע"כ שפיר זכתה להעובר, משא"כ לדידן דקימ"ל המזכה לעובר לא קנה זולת בבנו שפיר כתב הראב"ד משום דהוי דשלבל"ע: ו) ולפמש"כ ניחא לי מה דקשה לכאורה למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא ובמשחרר שפחה ומשייר עוברה דבריו קיימין דמשמע דעד כאן לא נחלקו אלא במשייר עוברה אבל אם הי' משהרר שניהם כאחת אז כו"ע מודו דדבריו קיימין ובזה כו"ע לא פליגי, והא למ"ד עובר לאו ירך אמו הדבר הוא להיפך דהא אמרו בגיטין (מב.) דאין שני עבדים משתחררין בשטר אחד וא"כ למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא הוי שני עבדים ואיך משתחררין בשטר אחד, אולם לפמש"כ דבאמת האם חשוב שיור לגבי הולד גם למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא ואם שייר האם ולא שחררה ושחרר הולד הוי כמשחרר חציו וכיון דעדיין האם והולד קשורין זה בזה ואין שחרור הולד בלא האם מהני אין זה חשוב שני עבדים בשטר אחד כיון ששחרורן תלוי זה בזה מצד אחד:
ז) ומה שהקשה הלח"מ לדידן דקימ"ל המזכה לעובר לא קנה א"כ אמאי אמר ר' יוחנן דזכתה הא זכוי לעובר לא מהני אלא בבנו נלענ"ד ביישוב זה בהקדם דברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' גירושין שכתב דקטנה אינה יכולה לעשות שליח לקבלה מטעם דשליח לקבלה צריך עדים ואין מקבלין עדות על הקטנה יעו"ש והראב"ד ז"ל השיג עליו למאי הוצרך לטעם זה תיפוק ליה דאין שליחות לקטן ולקטנה בכה"ת כולה דאיש כתיב בפרשה ובאמת דברי הרמב"ם ז"ל מתמיהים דמאי הוצרך לבקש לו טעם אחר וכי כעורה זו משאר שליחות דקימ"ל אין שליחות לקטן ולקטנה:
ה) והנראה בזה בעיקר דין שליחות האשה בגט, דהרמב"ם ז"ל הכריח דשאני דין שליחות באשה בגט משאר שליחות בכה"ת כולה לפמש"כ הרא"ש בנדרים (ע"ו) דבשמיעה לא שייך שליחות משום דבמידי דממילא לא שייך שליחות וכמו שהסביר זה הקצוה"ח סי' קפ"ג משום דאין גוף השליח נעשה לגוף המשלח ואין השליחות חלה רק על הפעולה ולא על הגוף יעו"ש, מעתה בשליחות לקבלה כיון דקימ"ל דונתן בעינן וטלי גיטך מע"ג קרקע לא עשה ולא כלום דעיקר הנתינה צריך להיות מצד הבעל ואין האשה צריכה לעשות כלום בפעולת הנתינה רק שהבעל צריך להניח תוך ידה את הגט, ועיקר הגירושין שצריך שהגט יהי' מונח בידה או בחצרה שהוא כידה, ויעוין גיטין (ע"ח) דערק לה חרציה ושלפי' וברא"ש שם, וכל פעולה מצדה מגרע כח הגירושין ופוסלם וכיון שכן איך שייך בזה דין שליחות הא אין גוף השליח נעשה כגוף המשלח ומצד פעולת קבלת הגט אין כאן פעולה כלל, והיא קושיא עצומה לכאורה: ט) ולזה נראה לי דדין שליחות לקבלה בגט שונה הוא תכלית שינוי משאר שליחות דבגט אין השליחות הזאת מצד שליחות כמו בכה"ת כולה רק השליחות הזאת היא רק מתורת יד דהתורה אמרה דהאשה יכולה לעשות לה יד גם ע"י אחר אבל לא מצד שליחות כלל, והשליח הזה שמקבל הגט אין עליו תורת שליחות רק תורת יד יש על הקבלה הזאת והוי כמו ידה אריכתא ומה"ט באמת מצרכינן קרא בקידושין מ"א ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח ולא ילפינן לה משליחות דאיש משום דאינו דומה דין שליחות דידה לדין שליחות דידיה, דשליחות דידה תורת יד יש על שליחות הזאת:
י) ובזה מיושב קושית התוס' בגיטין (כא.) ד"ה אטו שכתבו וז"ל וא"ת רב שמי מאי קשיא ליה אטו לא ידע דשליחות מושלח ושלחה איתרבאי הא ברייתא היא בקידושין ומילתא דפשיטא היא לכו"ע יעו"ש ולפמש"כ לא קשיא מידי דהיינו באמת טעמו של רב שמי דגם שליחות גופא ג"כ אינו מתורת שליחות רק מטעם יד היא ושפיר פשיט רב שמי שם דמצינו שליחות דמדעתה איתא ומבעל כרחה ליתא דגם השליחות הזאת רק יד היא והרי מצינו יד דרק מדעתה הוי ולא בעל כרחה:
יא) ונראה גם לאביי דס"ל התם אטו שליחות מידה איתרבאי מושלחה איתרבאי גם הוא סובר אף דהתורה רבתה אותו מצד שליחות מ"מ אחרי שהתורה רבתה אותה תורת יד עליה ולא תורת שליחות דאין תורת שליחות כלל בקבלת הגט וכמו שנתבאר, רק דאביי ס"ל דאין ללמוד חצר שנתרבה מקרא דונתן בידה משליחות שנתרבה מקרא דושלחה, אבל מ"מ גם אביי מודה דעל שליחות הזאת תורת יד עליה ולא תורת שליחות, ועפ"ז סרה ג"כ קושית התוס' שם באותו הדבור וז"ל, וא"ת בפ"ק דב"מ אמרינן דחצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות ובמציאה דזכות הוא לו קני אע"פ שאינו עומד בצד חצרו ולא הוי דומיא דיד דקני מכח שליחות דזכין לאדם שלא בפניו א"כ הכא דכתב לה שטר מתנה עליו אף דלא הוי דומיא דידה דמתנה ליתא בע"כ תתגרש מכח שליחות יעו"ש, ולפמש"כ הרי זה לא קשיא כלל דבגט לא שייך כלל תורת שליחות דכל שאינו מתורת יד שוב לא קנה מטעם שליחות כיון שאין כאן פעולה מצד השליח וא"כ לא דמיא למציאה דשם שייך שליחות מצד הפעולה הגבהת המציאה ע"כ גם חצר קונה מתורת שליחות אבל בשליחות הגט שאין כאן תורת שליחות כלל אם לא מטעם יד וכיון שאין כאן תורת יד אצל חצר דמתנה, מצד שליחות לא מהני מידי, ואף שרבתה תורה שליחות אצל גט לא מצינו דרבתה תורה גם חצר משום שליחות ואין לך בו אלא חדושו דרק שליחות הוא דאמרה תורה ולא חצר מדין שליחות דדין שליחות אצל גט הוא חידוש ואין ללמוד ממנו:
יב) ומעתה אחרי שזכינו לדין זה דדין שליחות בקבלת הגט שונה היא משאר שליחות שבתורה דשאר שליחות הוא מצד תורת שליחות אבל שליחות לקבלה הוא מתורת יד היינו שהתורה אמרה דהאשה יכולה לעשות לה יד גם ע"י אחר, ולהאריך את היד שלה, לפי"ז יש לומר דהיינו טעמא דהוצרך הרמב"ם ז"ל לטעם אחר הא דאין הקטנה עושה שליח לקבלה ולא ילפינן לה מעלמא, והוא דעד כאן לא אמרו דאין שליחות לקטן הוא דוקא בשאר שליחות דשליחות מילתא אלימתא כמו שכ' הר"ן ריש פ' האיש מקדש ואין מעשה הקטן אלים לעשות שליח אבל בשליחות דקבלה שאין זו שליחות כלל רק תורת יד עלה והיינו שהיא עושה לה יד לקבל את הגט א"כ כמו שהקטנה יכולה לקנות לה קלתה על ראשה או שאר בגד כדי לעשות לה יד כדי לזרוק לה גט בתוכו הכ"נ יכולה האשה לעשות לה יד ע"י השליח ולא גרע מקלתה ואין כאן מעשה שליחות כלל, וא"כ מצד אין שליחות לקטן לית כאן וע"כ הוצרך רבינו ז"ל לטעם אחר מצד ששליחות לקבלה צריך עדים ואין מקבלין עדות לקטן:
יג) איך שיהי' סברת הרמב"ם ז"ל עכ"פ נמצינו למדים מדבריו ז"ל שהי' שייך דין שליחות בקטנה בגט לולא הטעם משום ששליחות קבלה צריך עדים ואין מקבלים עדות על הקטן, מעתה אומר אני דהא דהמזכה לעובר לא קנה אינו מטעם דהוי דשלבל"ע דזה אינו ע"כ לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק בה' אישות דאם היתה אשתו מעוברת והוכר עוברה מקודשת הרי דחשיב לעובר דבר שב"ל, אבל הטעם הוא משום דאמרו בב"מ פא"נ (עא.) דהא דזכין לקטן אינו אלא מדרבנן והוא משום דאתי לכלל שליחות תקיני ליה רבנן זכיה, ומעתה היינו טעמא דהמזכה לעובר לא קני משום שאין לו שליחות וכיון דלית ליה זכיה רק מצד דאתי לכלל שליחות א"כ בעובר דעדיין לא בא לעולם וכמה הרפתקאי עדן עליה עד שיצא לאויר העולם לא חשיב אתי לכלל שליחות וכל שאין לו שליחות או לא אתי לכלל שליחות אין לו זכיה, מעתה כל זה היכא דליכא דין שליחות אבל בגט שחרור דילפינן לה לה מאשה וכל שיש בגט אשה ישנו ג"כ בגט שחרור וכיון דבגט אשה יש תורת שליחות גם אצל קטנה כמו שכתב הרמב"ם ישנו ג"כ בשחרור יהי' מאיזה טעם שיהי' וכיון שיש כאן תורת שליחות אצל קטן בגט שחרור שפיר מהני לזכות לעובר גט שחרור, וטעמו של הרמב"ם שכתב שאין שליחות בקטנה משום שאין מקבלין עדות על הקטן לא שייך בשחרור דהא דאין מקבלין עדות על הקטן אינו אלא לחוב לו אבל לזכות מקבלין שפיר כמו שהביא הפ"ת בחו"מ סי' כ"ג, וכיון דקימ"ל זכות הוא לעבד שוב מקבלין עדות ע"ז ושפיר מצי משוי שליח, וע"כ המזכה לו גט שחרור קנה: ד:
א) והנה קשה לי במאי דאמרינן הרי את בת חורין וולדך עבד דדבריו קיימין למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא מהא דאמרו בגיטין (ט.) הכותב כל נכסיו לעבדו שייר קרקע כל שהוא לא עשה ולא כלום ומפרשינן טעמא התם משום דלאו כרות גיטא ופירש"י ז"ל משום דכיון דבאותו לשון שמשחרר השאיר זכות אצל האדון לא הוי כריתות ואינו משתחרר יעו"ש, מעתה כיון דכותב לה הרי את בת חורין וולדך עבד ומשייר האדון זכות לגביה את הולד אין זה כרות גיטא ואמאי משתחררת השפחה ודבריו קיימין: ב) והנה נראה לכאורה דזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש ז"ל במוכר לו שפחה סתם אם מכר עוברה דלדעת הרא"ש ז"ל מכר עוברה ולדעת הרמב"ם ז"ל דוקא אם אמר לו שפחה מעוברת אני מוכר לך אבל אם אמר שפחה סתם לא מכר עוברה, כמבואר מחלוקת זו בשו"ע חו"מ סי' ר"כ ס"ט, מעתה לדעת הרמב"ם ז"ל באומר לה הרי את בת חורין לא משמע ולדה כלל דסתמא לא משמע עוברה א"כ במאי שאומר וולדך עבד לא חשיב שיור באותו לשון שמשתחררת בו כיון דבלשון שמשחררה אין כאן שיור כלל לזכות האדון דגם בלעדי אמר וולדך עבד ג"כ לא הי' משמע שחרור הולד וכמו במוכר, אבל לדעת הרא"ש דבאומר סתם שפחה גם העובר בכלל ואם הי' אומר הרי את בת חורין הי' גם העובר ג"כ ב"ח א"כ כשמשייר את העובר הרי השאיר לעצמו זכות בלשון שמשחרר בו ולא הוי כרות גיטא וזו קושיא עצומה לכאורה:
ג) וביישוב זה נראה בהקדם סוגית הגמ' דב"ק (מט.) היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור ואמר רבה עלה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר דכיון דחבל בה בחיי הגר זכה בהו גר וכיון דמת הגר זכה בהו מן הגר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכי' לה איהי בגווייהו ומחייב לשלומי לדידה אמר ר"ח מרי דכי אטו ולדות צררי נינהו וזכיה בהו אלא איתא לבעל זכה ליה רחמנא ליתא לבעל לא זכה בהו רחמנא, והנה מבואר בזה מחלוקת רבה ורב חסדא דלרבה יש לאשה זכות בדמי ולדות והיא כזוכה מן ההפקר כ"ז שאין כאן בעל מי שיהו שייכים לו ולרב חסדא אין להאשה כל זכות בולדות, והרמב"ם ז"ל פסק שם כרבה והרא"ש פסק כר"ח:
ד) והנה בהא דאיתא בגיטין מ' הכותב שטר אירוסין לשפחתו דלר"מ יש בלשון זה לשון שחרור ומשתחררת ומתקדשת וכו' הקשה עלה הגרע"א הא אמרו כל שיש זכות לאדון באותו לשון שמשתחרר לאו כרות גיטא הוא א"כ אמאי משתחררת היא בשטר אירוסין הא יש כאן זכות לאדון בלשון זה שע"י מקודשת לו, ותירץ דדוקא הכא בכותב כל נכסי דאילו כ' כל נכסי בלא שיור ואח"כ חזר והקנה הוא לרבו איזה קרקע בשטר הדין דהמוכר כותב ללוקח א"כ במה דכתב כל נכסי חוץ מקרקע פלונית לגבי חוץ מקרקע פלונית הוי כמו שטר מהעבד לרבו ויש זכות להרב בשטר זה כאלו הוא שטרו משו"ה הוי אגיד גביה ולא מיקרי כרות גיטא אבל בהתקדשי בו דכל שטרי אירוסין המקדש כותב שטר ונותן לה א"כ כל השטר כולו לשון השחרור ולשון הקדושין הכל שייך לה דאף דיש זכות להרב בענין הקדושין מ"מ אין לו שייכות בגוף השטר דהא לענין הקדושין ג"כ מיקרי שטר שלה, עכ"ל הגרע"א ז"ל, מעתה נחזי אנן לפי דעת רבה דהאשה יש לה זכות בגוף הולדות וזוכה היא בהן וע"כ דמי הולדות שייכין לה היכי דליכא בעל מעתה בכותב הרי את בת חורין וולדך עבד הרי זה חשוב לאו כרות גיטא, דבזה שמשייר הולד אצלו הרי זה כמו שטר מהשפחה אל האדון דאם לא הי' האדון משייר את העובר והי' עושה גם אותו בן חורין אז הזכות בהולדות שייכין לה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל דבהיתה שפחה ונשתחררה זכתה היא בדמי ולדות, א"כ במה שמשייר לעצמו את העובר לעבד הרי זה כמו שטר מהשפחה להאדון והוא כמו שהיתה מקנה לו את העובר בחזרה, אבל לדעת רב חסדא דהאשה אין לה כלום בהולדות ואין לה זכות כלל בהן לא שייך כאן לומר דלאו כרות גיטא הוא, דאין זה אלא היכא שהיא היתה מקנה לו בחזרה את הולד אבל כאן גם אם הי' משחרר את הולד ג"כ אין לה זכות כלל בהולד דאין זה צררי לזכות אותן וא"כ אין זה הקנאה ממנה להאדון כלום כיון שאין לה בהולדות כלום ולא שייך בזה לומר דהוי כמו שטר מהשפחה להאדון דאיזה שייכות יש לה אל העובר לתת לו שטר עליו, וע"כ אין זה חשוב לאו כרות גיטא ושפיר משתחררת אף אם משייר לעצמו את הולד כיון שאין זה חשוב שטר מהשפחה להאדון: ומעתה נאמר דהרמב"ם והרא"ש ז"ל לשיטתייהו אזלי דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל כרבה דיש לה זכות בהולדות א"כ הוי שייך כאן לאמר לאו כרות גיטא הוא אבל להרמב"ם ז"ל לטעמיה דפסק דבמוכר סתם שפחה לא מכר עובר א"כ אין זה שיור בלשון שמשתחררת בו כיון דבלשון הרי את בת חורין אין הולד בכלל, ולהרא"ש דס"ל גם במוכר סתם שפחה גם העובר בכלל אבל איהו לטעמיה דפסק כר"ח דלית להו זכות בהולדות אין זה חשוב לאו כרות גיטא וכמו שנתבאר:
ה) והנה הרמב"ם פ"ד ה"ב מה' חובל ומזיק פסק דאם לאחר מיתת הבעל נגף את האשה הרי דמי ולדות להאשה והראב"ד ז"ל השיג עליו דאין דבר זה מחוור מן הגמ' וההלכה דאפי' לרבה דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר דזכי' בה איהי ה"מ אשת הגר דאין לו יורשים דקיימא וקדמא איהי וזכי' בגווייהו אבל אשת ישראל דיש לו יורשים לעולם הם ליורשים עכ"ל ז"ל ויעו"ש בהה"מ וכ"מ ובלח"מ, והנה התוס' (מט.) ד"ה אטו כתבו ג"כ כדעת הראב"ד וכתבו עוד יותר דגם ר"ח לא פליג ביורשים והוכיחו זה מדפריך לרבה מברייתא דהכה את האשה ומוקי לה בשחבל בה בחיי הגר אבל לר"ח משמע דניחא לאחר מיתת הגר ודוקא גר אבל בשאינו גר משלם דמי ולדות ליורשים, והנה קשה להרמב"ם ז"ל מהוכחת התוס' דמוכח דהוי ליורשים, ולענ"ד נראה דהא בהא תליא דסברת רבה דס"ל דבשחבל בה לאחר מיתת הבעל דזכה בהו האשה משמע דס"ל דהא דדמי ולדות לבעל אין זה רק חיוב ממון שהתורה הטילה על המזיק להולדות לבד אבל ס"ל דלהבעל יש קנין בגוף הולדות כ"ז שהם במעי אמם, והוי כשאר נכסי שיש לו בהם קנין הגוף, וע"כ ס"ל לרבה דכיון דולדות כ"ז שלא יצאו לעולם תופס בהן קנין הגוף וע"כ ממילא לאחר מיתת הגר האשה זוכה בהם כשאר נכסים וכמו שפרש"י להדיא דהא ולדות נכסי בעליהן הן וכשמת הגר ועדיין היא מעוברת היא החזיקה בהן והיא קודם לכל אדם הלכך כי חבל בה בתר הכי משלם לה לדידה עכ"ל, אלמא דולדות חשובין כנכסים ממש לרבה וע"כ כל הקודם בהן זוכה, אבל כיון דעובר חשוב דשלבל"ע ואין אדם מוריש דבר שלא בא לעולם כדאיתא בב"ב ובתוס' שם דאין אדם יכול להוריש דבשלבל"ע, ואף לדעת הרמב"ם דס"ל דעובר חשוב דשב"ל אין זה אלא אם היכא דכשיבוא לעולם יש בו קנין אז חל הקנין ג"כ בעודנו עובר אבל בולדות דכשיצאו לאויר העולם פקע זכות האב מהם ואין לו בהם זכות רק כ"ז שהם בבטן אמם א"כ ודאי חשובים דשלבל"ע לענין זה וע"כ אין האב יכול להוריש אותם לבנו או ליורשיו אחריו וע"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דאם מת הבעל קודם נגיפה דמי ולדות להאשה כיון דהבעל אינו יכול להורישם שוב הוי הולדות הפקר כמו בגר והיא שפיר תוכל לזכות בהם מן ההפקר דלגבה דידה לא שייך דשלבל"ע כיון דבגופה הן ומוחזקת היא בהן: ו) אבל לר"ח דס"ל דאטו ולדות צררי נינהו והיינו דס"ל דאין להבעל שום קנין הגוף בעצם הולדות רק דהתורה הטילה חיוב ממון לשלם להבעל בשהזיק אותם, ולענ"ד מה שנוטל הבעל דמי הולדות בתורת ירושה הן וכמו לרבי דס"ל ונתת נפש תחת נפש ממון דאם הרג שלא בכוונה בן חורין דהיורשין נוטלין ממון בתורת ירושה והכ"נ הבעל שהוא האב שקודם לכל יוצאי ירכו יורש את דמיהם אבל אין לו קנין כלל בעצם הולדות משום דלאו צררי נינהו דליזכי בהו, וע"כ ס"ל לרב חסדא דגם בשחבל בה לאחר מיתת הגר אין להאשה דמי ולדות כיון דעיקר הטעם הוא משום ירושה שהאב יורש את בנו ממילא אין האשה זוכה בדמי ולדות דאין האם יורשת את בנה וע"כ זוכה בהו החובל, וע"כ לרב חסדא שעיקר הזכות בדמי ולדות הוא מטעם ירושה וע"כ ודאי בשיש יורשים זוכים היורשים שאין הם זוכים בגוף הולדות אלא בחיוב הממון שמתחייב החובל לשלם ועל חיוב הממון שפיר נעשים יורשים, משא"כ לרבה דס"ל דעיקר החיוב הוא מצד קנין הגוף של הולדות וא"כ בעובר במעי אמו שאין האב מוריש להם שוב קדמה האשה וזוכה בהן ושוב אין להיורשים מה לירש כיון שהולדות שלה וחיוב התשלומין אינו מצד ירושה רק מצד שהזיק לו נכסיו וכמו עבדו ושפחתו, ולפ"ז ניחא שפיר דודאי לר"ח יורשים האחים דמי הולדות אבל לרבה אין כאן ירושה כלל והאשה זוכה בהם והרמב"ם ז"ל פסק כרבה שפיר פסק דדמי הולדות להאשה ולא להיורשים: ז) וכיון שנתבאר דהא דלר"ח דמי ולדות לבעל מטעם ירושה לכאורה מוכח מזה דעובר אף שניפול אח"כ יש לו כח להוריש וא"כ מכש"כ לכאורה מזה דיש לו כח לירש, ומוכח מזה כדעת התוס' דעובר אף שסופו להיות נפל יש לו זכיה, אבל יש לחלק בקל: ח) והנה לכאורה קשה לפמש"כ בטעמא דרבה דס"ל דזוכה היא בולדו מטעם קנין הגוף בהולדות כ"ז שהם במעי אמן לפ"ז קשה מהא דאיתא ביבמות (סז.) בת ישראל שנשאת לכהן והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר ומפרש התם רבה טעמו של ר' יוסי משום דעובר במעי אמו זר הוא, ולסברת רבה גופיה דהאשה יש לה קנין בהולדות א"כ נהי דעובר במעי זרה זר הוא מ"מ כיון שהעובר קנוי לה אמאי לא יאכלו עבדיו בתרומה ליהוי כמו קנינו שקנה קנין שאוכלין בתרומה וע"כ העבדים שהן קנין העובר והעובר הוא קנין האשה וכיון שהאשה אוכלת הויין העבדים קנינו של עוברה שהוא קנוי לה ואמאי לא יאכלו בתרומה:
ונראה דרבה ס"ל כמו דאמר רבינא לעיל (סו.) קנין אוכל מאכיל ושאינו אוכל אינו מאכיל ומשמע דהגירסא האמיתית צ"ל רבה ולא רבינא מדהקדים אותו לרבא וא"כ יש לומר דרבה לטעמיה דס"ל דקנין שאינו אוכל אינו מאכיל וכיון שהולד אינו אוכל א"כ מצד קנין לא יוכל להאכיל דכל קנין שאינו אוכל אינו מאכיל, ויש לומר דזהו באמת טעמו של הרמב"ם ז"ל שפסק כרבינא דקנין שאינו אוכל אינו מאכיל דאף מתירוצא של רבא ור"א לא משמע כן ולפמש"כ ניחא משום דמוכח מרבה דהכי ס"ל וכיון דהרמב"ם ז"ל פסק כרבה ע"כ פסק דקנין שאינו אוכל אינו מאכיל: ה:
א) והנה הרא"ש פ' החולץ בספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא דחולקין כתב דהיינו דווקא שהסבא קיים הלכך מכח קורבא אין היבם זוכה בנכסים כי האב קודם והוא צריך לזכות מטעם דאת ברי דידי וזו טענת ספק היא אבל אם אין הסבא קיים אז יוכל יבם לומר דל מהכא הייבום שזכיתי בנכסים מכח הייבום מ"מ אני יורש של מיתנא ואתה ספק ותנן הוא לא יורש אתו אלא הקרוב קרוב יורש יעו"ש ויעויין בק"נ שם שתירץ על קושית האחרונים מוהרש"ל ומוהרש"א ז"ל שהקשו על הרא"ש מהא דספק וסבא בנכסי יבם דחולקין ולא אמרינן דהוחזק נחלה באותו שבט דלסבא יש לו חזקת שבט דשאני ספק ויבם בנכסי מיתנא דהתם חשוב הוחזקה נחלה באותו שבט משום דמשעת מיתה יש ליבם חזקת שבט והספק עדיין עובר הוא ואינו נוחל ומנחיל נמצא היבם מוחזק מקודם משא"כ בספק וסבא בנכסי יבם דהתם שוים הם בחזקת שבט דהא שניהם בעולם בשעה שמת היבם וראויים שניהם לנחל ולהנחיל, יעו"ש:
ונוראות נפלאתי על הק"נ שכתב כן לתרץ דברי הרא"ש הלא הרא"ש עצמו לקמן פ' אלכה"ג פסק דהלכה כמ"ד עובר יורש יעו"ש בארוכה וא"כ לדעת הרא"ש עצמו ליתא לסברא ולחילוק זה, אם לא שנאמר דקושית הרא"ש היא דווקא בכנסה לאחר עשרים יום למיתת הראשון ואז כשנולד לשבעה משכנסה לא הי' עובר בן מ' יום כשמת האב והוי מיא בעלמא ובפחות ממ' יום לכו"ע אין זכיה לעובר כמו שכתב הנמו"י הובא בסמ"ע סי' ר"י סק"ד ויעויין ש"ך שם סק"ב:
ב) אולם קשה לי במה שכתב הרא"ש דמיירי כגון שהסבא קיים והלכך מכח קורבא אין היבם זוכה בנכסים כי האב קודם רק בא לזכות מכח את ברי דידי והוא זוכה מכח היבום ע"כ הן חולקין דמ"מ הסבא נסתלק מן הנכסים בין שהוא בר מיתנא בין שהוא בן היבם:
ולענ"ד קשה טובא הא אמרינן בב"ב (קכ"ז) דבכור ולא ספק דשני נשים שילדו במחבא ונתערבו ולדיהם ולא הוכרו מעולם אין כותבין הרשאה זל"ז דממנ"פ אחד מהן בכור, משום דהתורה מיעטה בכור ולא ספק כל היכא שלא הוכר מעולם יעו"ש, וכן אמרו בבכורות (מז ע"ב) במי שלא שהתה אחרי בעלה שלשה חדשים דלא הוי בכור לנחלה וגם הבא אחריו אינו בכור ולא מצי למכתב הרשאה להדדי משום דלא הוכרו מעולם ולא הוי בכור יעו"ש, ולפ"ז ביבם הבא לזכות בנכסי אחיו מכח ייבום כיון דאמרינן בכל דוכתי דיבם בכור קרייה רחמנא וכל שאין הבכור נוטל אין היבם נוטל, מעתה כיון דאמרה תורה בכור ולא ספק דספק בכור שלא הוכר מעולם אינו בכור א"כ גם יבם שכנס את יבמתו תוך ג' וילדה דהוי ספק בן תשעה לראשון או שבעה לאחרון איך בא היבם לזכות בנכסים מכח ייבום הא הוי ספק דילמא בן תשעה לראשון ולא הוי ייבום ובכור ודאי אמר רחמנא ולא ספק ואיך חולק הוא בנכסים עם הספק משום דהוי ממון המוטל בספק הא היבם כל שספק הוא הוי ספק בכור שלא הוכר מעולם ואין לו כל זכות בנכסים והוי להו לחלוק הסבא עם הספק, דהיבם אינו יכול לזכות בנכסים משום ספק דהתורה מיעטה את הספק והוי כודאי אינו בכור:
ג) והנה יש ליישב לכאורה לפי מה דאיתא מחלוקת בין הפוסקים הראשונים ז"ל בדין יבם שאינו נוטל בראוי כבמוחזק דדעת רש"י ז"ל דהא דאין היבם נוטל בראוי הוא דווקא בנכסי דאבוה דאבוה אבל בנכסי אביו אף אם מת אחיו בחיי אביו נוטל חלק אחיו בירושה דהתורה קראה להיבם ליטול פי שנים בירושת אביו חלקו וחלק אחיו המת, והוא במקום אחיו קאי ומה שאינו נוטל בראוי הוא בנכסי אבוה דאבוה, אולם דעת הרמב"ם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דיבם אינו נוטל בראוי היינו בנכסי דאבוה היינו בירושת אביו היכא שמת בחיי אביו ומחלוקתם מבוארה בתשו' מיימוני לה' נחלות וכן במרדכי ב"ב פי"נ וברשב"א ביבמות (כד.) וביש"ש פ' החולץ (מ.) ויעו"ש בכל המקומות הנ"ל בארוכה, לפ"ז לדעת רש"י וכן היא ג"כ דעת מוהר"ם מרוטענבורג ז"ל מה שנקרא היבם בכור הוא דוקא בנכסיו שנוטל מירושת אביו והוא במקום אחיו המת קאי באלה הנכסים הוא נקרא בכור אבל בנכסי אחיו המת שאינן באין מכח ירושת אביו רק מכח עצמו בזה באמת אינו נקרא כלל בכור רק הוא זוכה בנכסיו משום להקים שם המת על נחלתו, מעתה יש לומר דדעת הרא"ש כדעת רש"י ורבו מוהר"ם מרוטענבורג ז"ל, וע"כ שפיר היבם זוכה בנכסי המת בספק והוי כמו כל ספק יורש משום דבנכסי המת שאינן באים מכח ירושת אביו אינו נקרא בכור כלל, ושפיר הוי ספק יורש ולא ספק בכור שאינו נקרא בכור כלל, כן הי' אפשר ליישב דעת הרא"ש, אבל אי קשיא הא קשיא דהא בשו"ע אה"ע סי' קס"ג סתם להלכה כדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ז"ל אלמא דס"ל דבכור הוי ג"כ בנכסי אחיו המת ואעפ"כ הביא אחרי כן ג"כ דעת הרא"ש כאן דדווקא בשהסבא קיים אז חולקין ולפמש"כ כיון דקימ"ל כדעת הרמב"ם ז"ל אז אין היבם זוכה כלל בנכסי המת מכח ספק וגם ספק יורש לא הוי, וצע"ג, ואולי יש לחלק, ויעויין ב"ב (קמד ע"ב) הכא ביבם עסקינן דמוכח שם דגם בנכסי אחיו המת ג"כ יבם בכור הוי ולא יורש פשוט וע"כ אינו נוטל כראוי יעו"ש, וצע"ג להפוסקים הנ"ל דס"ל שהוא בכור רק בנכסי אביו אבל לא בנכסי המת וצ"ע: