אור ברסלב
שות מרחשת ב › סימן לז

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

ב · סימן לז

סימן לו

הר"ן ז"ל תמה על הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהעתיקו לשון המשנה רב"נ, כצורתה והשמיטו אוקימתא דרב הונא שצריך לתפוס בנוסח השבועה שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה:

א) והנראה לי בזה ליישב השמטתם והנה מקודם נבאר לשון רש"י ז"ל (ה ע"ב) ד"ה על דאית ליה שכתב וז"ל הבא לישבע וליטול חציה צריך הוא לישבע שיש לו בה חציה או לישבע שאין לו בה פחות מחציה שמא אין לו בה כלום וכי משתבע שאין לו בה פחות מחציה באמת הוא נשבע שהרי אין לו בה כלום דבשלמא אם הי' לו בה שליש ורביע והוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה נשבע בשקר שהרי יש לו בה שליש שהוא פחות מחציה ואין לו בה חציה אבל כשאין לו בה כלום באמת הוא נשבע עכ"ל ומבואר מדבריו דאם הי' לו בה מקצת אז הי' נכון נוסח השבועה שבמשנתינו ולא הי' צריך להוסיף המלות שבועה שיש לי בה, ולפ"ז בסיפא דמשנתינו דרפ"ק דב"מ בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי שזה שנשבע שאין לו בה פחות מג' חלקים לא הי' צריך להוסיף בשבועה שיש לו בה כיון שבודאי יש לו בה חציה כמו שזה מודה לו ואם נשבע שאין לו בה פחות מג' חלקים וכוונתו שאין לו בה כלום הר"ז נשבע לשקר, וע"כ בודאי בכאן אין צריך להוסיף מידי, ולפ"ז תמוה שבשו"ע חו"מ סי' קל"ח ס"ב מביא המחבר נוסח השבועה שגם בסיפא צריך להוסיף שיש לי בה והוא תמוה כמש"נ, ומצאתי ת"ל שנתעורר בזה הגר"א ז"ל בביאורו על מקומו יעו"ש שזה כוונתו ז"ל אבל צריך ליישב לשון השו"ע:

ב) ואשר אחזה לי בזה הוא, דהנה לקמן (ו.) את"ל תקפה אחד לפנינו מוציאין אותה מידו הקדישה אינה מקודשת ופירש"י הקדישה בלא תקפה, וכבר נתעוררו רבים על דבור רש"י זה אמאי דווקא בלא תקפה דגם בתקפה אינה מקודשת כיון דתקפה מוציאין מידו: והנראה בכוונת רש"י ז"ל דבסמוך אמרינן את"ל תקפה אין מוציאין אותה מידו הקדישה בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמירתו וכו' כמאן דתקפה דמי או דילמא השתא מיהא לא תקפה וכתיב איש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, וכבר עמד מוהר"מ שיף ז"ל אמאי נקט לישנא דאינה ברשותו הו"ל למימר אינו שלו כיון דהקדישו לאו כתקפה הוא מקדיש דבר שאינו שלו, אמנם נראה דכוונת הגמ' לומר לנו דאף החלק שהוא נוטל אח"כ בחלוקת ב"ד וחציו שלו דזה ודאי הוי שלו, אעפ"כ כ"ז שלא חלקו אינו יכול להקדיש אף דהוי שלו מ"מ כיון שזה שכנגדו טוען עליה ואומר כולה שלי וזה שהקדיש אינו מוחזק אף בחציו ככל תפיסה דעלמא כמ"ש התה"ד דתפיסה דשנים אוחזין לא חשוב חזקה אלא לענין זה שלא נאמר כל דאלים גבר אבל באמת אין זו חשובה תפיסה כיון שגם זה שכנגדו תפוס בה וכמ"ש התוס' לקמן (ח ע"ב) בסוגיא דרכוב ומנהיג, ומפני זה כיון שיש לחבירו טענה עליה שוב אינה חשובה ברשותו אף החצי שיגיע לו אחר חלוקת ב"ד, דכל כמה דלא פסק הב"ד וגם החצי שיגיע לו אינו ברשותו ואין אדם יכול להקדיש דבר שא"ב וכדמוכח לקמן בהא דמסותא דאם הי' מטלטלי לא הי' יכול להקדיש אף אם הי' יכול להוציאה בדיינין אף שזה שכנגדו ג"כ אינו מוחזק בה מ"מ כיון שגם הוא אינו מוחזק בה ויש לחבירו טענה עליה אינה חשובה ברשותו, ולפ"ז גם כאן אף שיוכל להוציא בדיינין החצי שלו שכך יפסקו ב"ד מ"מ כיון שאינו מוחזק בה וחבירו טוען עליה אין זה ברשותו אף דשלו היא ומשו"ה נקט הגמ' אינו ברשותו להשמיענו דשאלת הגמ' היא גם על החצי שלו דלפי צד זה של האיבעיא גם החצי שלו אינה מקודשת: ג) ולפ"ז ניחא מה שפירש"י ז"ל הקדישה בלא תקפה משום דמשמע מפשיטות לשון הגמ' דאם תקפה מוציאין מידו הקדישה אינה מקודשת גם בהחצי שלו וא"כ ע"כ זה אינו אלא בשלא תקפה דאז אינו מוחזק וה"ז א"ב אבל אם תקפה עכ"פ החצי שלו צריך להיות מוקדש דהא הוי שלו וגם תקפה דהוי ברשותו, ואף שיש לחבירו טענה עליה מ"מ כיון דהחצי שלו וגם הוי ברשותו מוקדשת, וע"כ פירש"י הקדישה בלא תקפה דאז כולה אינה מקודשת, ועיי' בהג"א כאן ותמצא מבואר כדברי:

ד) העולה בידינו דחשוב אינה ברשותו גם החצי שלו כ"ז שאינו תפוס בה וחבירו טוען עליה וכמבואר, ולפ"ז נאמר דמה שפסק המחבר בשו"ע דגם בזה אומר חציו שלו צריך זה שטוען כולה שלי לישבע שיש לו בה ואין לו בה פחות מג"ח והיינו משום דיכול להערים עליה להקדיש או להפקיר חציה שלא בפני זה וב"ד, ושפיר ישבע שאין לו בה פחות מג"ח והיינו שאין לו בה כלום, ובאמת נשבע דאף החציה כעת אינה שלו וכמו דאיתא בנדרים בהני איסקונדרי דרבא, והכ"נ כיון שהקדיש או הפקיר, וע"כ הצריך השו"ע גם כאן בנוסח השבועה לומר שיש לו בה כיון שיש לו בה ע"כ בשקר משתבע אם יש לו בה פחות מג' חלקים וא"ש:

ה) אולם מש"כ רש"י ז"ל דאם הי' לו בה שליש או רביע לא הי' צריך להוסיף מלות יש לי בה, היינו משום דרש"י ז"ל קאי על רישא דמשנתינו שזה שכנגדו טוען ג"כ כולה שלי ולפ"ז אין מקום להערמה להקדיש או להפקיר מה שיש לו בה דזה לא יוכל לעשות כיון שזה שכנגדו טוען כולה שלי הו"ל לכל אחד אינה ברשותו ואינו יכול להקדיש או להפקיר, והוי אתי שפיר נוסח השבועה שבמשנתינו אם הי' לו בה מקצת, אבל בדינו של השו"ע דמיירי בשזה טוען חציה שלי כיון שזה מודה לו חציו שוב הוי פקדון גביה ויכול להקדיש או להפקיר, וע"כ יוכל להערים על חציה ולהקדישה ואח"כ כשיצא מב"ד ישאל עליה או יפדנה בפרוטה, וע"כ הוצרך השו"ע להוסיף גם כאן בנוסח השבועה שבועה שיש לי בה, וזה נכון לענ"ד ביישוב לשון השו"ע: ו) וביישוב השמטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל נוסח שבועה זו נלענ"ד בהקדם קושיא עצומה שיש להקשות על עיקר קושית הגמ' על דאית ליה משתבע וכו' דילמא באמת נשבע שאין לו בה כלום, דהא הרי"ף בשבועות פ"ג הביא הירושלמי דמי שנשבע על תרין שהוא תרין הר"ז ג"כ שבועת שוא ולוקה עליה מדאורייתא משום שבועת שוא וכן ברואה מטר יורד ונשבע שהפירות יהיו בזול ג"כ לוקה עליה משום שבועת שוא, דכל שנשבע לאמת את האמת הידוע ואין צורך בשבועתו הר"ז שבועת שוא, ויעויין בטו"ז יו"ד סי' רל"ו סק"י שכתב בשם המרדכי דכל שנשבע על דבר שהוא אמת רק בעיני בני אדם הוא קצת גוזמא ואין מאמינים לו אין בזה שבועת שוא שהשבועה צריכה ליה וכו' אא"כ נשבע על דבר שהוא פשוט בעיני בני אדם שהוא אמת שהשבועה היא בחנם הר"ז שבועת שוא, ולפ"ז מאי מקשה על דלית ליה משתבע אף אם נאמר דעל האמת הוא נשבע שאין לו בה כלום מ"מ גם בזה איכא משום שבועת שוא הא השבועה אינה צריכה ליה כלל לישבע שאין לו חלק בה דבהודאתו לבד די בה לב"ד והכל יאמינו לו ותבא עליו ברכה שמודה והודאת בע"ד כמ"ע דמי ואין אנו צריכין לשבועתו על האמת כלל, ונמצא דגם אם על האמת נשבע ג"כ הוי שבועת שוא, מעתה אין צורך לתקן את שבועתו דלא ליהוי שבועת שוא שאם תאמר דחשדינן ליה דשבועת שוא ישבע משא"כ שבועת שקר של הדיינים וע"כ צריך להשביע אותו באופן זה כדי שאם אין לו בה כלום יהי' שבועת שקר ומזה יפרוש אבל משבועת שוא לא יפרוש, אבל זה אינו דהא קימ"ל בשבועות (מה.) דהחשוד על שבועת שוא חשוד ג"כ על שבועת הדיינים של שקר ומשמע דכל שבועת שוא במשמע אף שבועת שוא של אמת דסתמא תנן שבועת שוא, וא"כ כאן כיון דלא ימלט משבועת שוא עכ"פ אין צורך עוד בשבועת הדיינים, ואם אתה חושדו בשבועת שוא שוב חשוד הוא על שבועת שקר וא"כ קושית הש"ס על דלית ליה וכו' לא קשיא מידי לכאורה: ז) והנה התוס' בשבועות (מו ע"ב) ד"ה ואפי' וכן בסנהדרין (כז.) הקשו לרבא דס"ל דרשע דחמס בעינן והנשבע שבועת שוא אינו פסול לעדות ממון א"כ אמאי חשוד על שבועת שוא חשוד ג"כ על שבועת הדיינים הא משום שבועת שוא אינו רק רע לשמים ולרבא בעינן רע לשמים ולבריות, ותי' וז"ל, דגבי עדות מכשרינן נשבע לשוא כיון דלא הוי רשע דחמס אבל הכא שהוא כבר רע לבריות אם הוא כופר ממון וכבר משנשבע לשוא הוי רע לשמים הלכך הוי פסול לשבועה עכ"ל, וא"כ גם כאן אף לרבא סגי בשבועת שוא כיון דאם משקר וכופר ממון הוא רע לבריות וגם רע לשמים הוא אם ישבע לשוא א"כ ממנ"פ הוא רע לשמים ולבריות אם ישבע אף שבועת שוא וממילא אין צורך דווקא להטיל עליו שבועת שקר:

ח) אמנם זה שכתבו התוס' דמשום שהוא משקר וכופר ממון הוי רע לבריות ומשנשבע לשוא הוי רע לשמים והוי משום זה רע לשמים ולבריות, נלענ"ד דכל זה אם השבועה שאנו מטילין עליו כעת אינה גורמת מצד עצמה שיהי' רע לבריות דמה שהוא רע לבריות הוא מצד כפירתו לממון חבירו לבד, ובהשבועה הוא רק רע לשמים בלבד שעובר על לאו דשבועת שקר, וע"כ אין נפק"מ לענין שבועה בין חשוד על שבועת שוא בין חשוד על שבועת שקר דגם עתה שאנו מטילין עליו שבועת הדיינים אם משקר ג"כ אינו בשבועתו של שקר רק רע לשמים, והרע לבריות הוא גם בלבד שבועתו, והשבועה בעצם אינה מעלה ולא מורדת להיות רע לבריות דאינו גוזל בשבועתו יותר מבכפירתו לבד, אבל אם היינו מוצאים אופן שבכח שבועתו של שקר הי' גוזל ממון חבירו יותר מבכפירה לבדה אז ודאי לרבא דרע לשמים לא הוי רע לבריות לא הי' חשוד משום שבועת שוא על שבועת הדיינים, דבשבועת שוא לא גזל ולא מידי מחבירו משא"כ בשבועת שקר שהוא גוזל ג"כ דהשבועה פועלת מצד עצמה את הגזילה, וא"כ שבועת שוא אין בה רק רע לשמים אבל שבועת הדיינים עושתו גם רע לבריות, וע"ז הא לא חשוד לישבע שבועה חמורה הגוזלת ממון חבירו:

ט) והנה בב"ק (קו.) אמרינן אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו וכו' כיון שלקחו בעלים את השבועה שוב אינו משלם ממון, מעתה בחשוד על שבועת שוא איך אמרינן דחשוד ג"כ על שבועת הדיינים משום דכבר הוא רע לבריות אם הוא משקר וכופר ממון וכבר הוא משנשבע לשוא ג"כ רע לשמים וע"כ הוא פסול גם לרבא, ולכאורה רב ההבדל בין הרע לבריות קודם שנשבע שבועת הדיינים להרע לבריות אחר שנשבע, דקודם שנשבע אף דרע לבריות הוא שכופר ממון חבירו מ"מ אין זה רעה גמורה דהא אפשר בחזרה דאם יבואו עדים או יודה מעצמו ויחזיר את כפירתו ויתקן את גזילו, משא"כ אם ישבע שבועת הדיינים דאז קנה לגמרי את גזילתו ואף אם יבואו עדים אח"כ פטור ג"כ, ואף אם יודה אח"כ מעצמו ג"כ לא אפשר לתקן עוד בחזרתו את הגזילה, אף דאמרינן שם בב"ק כל הודה לא אמר רב, מ"מ לענ"ד מוכח התם דהא דהודה מחוייב לשלם אין זה מצד חיוב לשלם למפרע מה שחייב, משום שכבר קנה בקנין גמור בשבועתו את הגזילה שכפר, ומה שמתחייב בהודאתו אינו אלא חיוב חדש שהטילה עליו תורה כדי להיות לו כפרה להביא עם החומש והאשם גם את הקרן, אבל הגזילה הראשונה לא מתקן מידי ואם מחזירו בהודאתו אמרינן איסורא דעבד עבד, ועתה כשהודה הוא חיוב חדש שהטילה תורה עליו וכמו מתנה בעלמא הוא דיהיב לו, וכמו דאיתא כה"ג במציאה בנטלה לפני יאוש (בב"מ כו ע"ב) ובדברי הרמב"ן במלחמות שם, וגם זה אינו רק במקום שמתחייב בהודאתו חומש ואשם אבל במקום שאין הודאתו מחייבתו חומש ואשם שם אינו מחוייב גם בקרן כגון דלא יחד לו כלי להלואתו כדאיתא (בב"מ מ"ח), ומוכח לענ"ד דחיוב הזה הוא חיוב חדש ואין זה תשלומין למפרע מהא דאמרינן בב"ק שם רב המנונא הכי ק"ק ליה אא"ב נשבע כי אתי עדים מחייב אמטו להכי מחייבינן ליה קרבן אשבועה בתרייתא הואיל ויכול לחזור ולהודות, אלא א"א כי אתי עדים פטור מי איכא מידי דאילו אתי סהדי ומסהדי ביה פטור ואנן ליקום וליחייביה קרבן שבועה הואיל ויכול וכו' השתא מיהא לא אודי, ולכאורה מאי קשיא ליה דודאי כיון דאם הודה הי' חייב לשלם א"כ נמצא דכופר לו ממון שאינו מודה לו, א"ו דכוונת הגמ' כך דהא דאמרינן דגם בבאו עדים פטור הוא לא משום דלא מהני בירורן של עדים אחר שבועה, דודאי נאמנים הם אצלנו שחייב זה ממון לחבירו ואין השבועה שלו כלום, והראי' דנאמנים לפוסלו לעדות ולשבועה, א"ו מה שפטור מלשלם הוא משום שקונה הוא את הפקדון או הגזילה שכפר ונשבע עליו ומה שמתחייב לשלם כשמודה אח"כ הוא רק חיוב חדש ולא למפרע, וא"כ נמצא דכ"ז שלא הודה עדיין לא נתחייב לו כלום וא"כ כפירתו כפירת דברים בעלמא דהשתא מיהא לא אודי, וזה ברור, א"כ למדים אנו מזה דחיוב הודאתו אינו אלא חיוב חדש אבל הוא בעצם קנה הגזילה ע"י השבועה, ולפ"ז הדרינן למילתא קמייתא דע"י שבועתו לשקר הוא גוזל בשבועתו גזילה שאינה בחזרה, ובזה הא לא נחשד בשבועת שוא, דמה שמשקר וכופר ממון הא לא הוי גזילה גמורה דאפשר בחזרה, משום זה ע"כ צריך לומר דרב הונא א"ר ס"ל כאביי דהלכתא כוותיה דאף ברע לשמים ג"כ פסול לעדות ולשבועה, וע"כ גם בחשוד על שבועת שוא פסול גם לשבועת הדיינים אף שאינו חשוד על גזילה שאי אפשר בחזרה מ"מ כיון דרע לשמים פסול הוא גם לשבועת ממון:

י) אולם כ"ז בחשוד ודאי על שבועת שוא בזה אמרינן אף דאינו אלא רע לשמים חשוב ג"כ רע לבריות אבל במי שאינו חשוד בודאי רק דאנו אומרים דאם איתא דחשוד ע"ז חשוד ע"ז ודאי לא אמרינן, וכמו שכתבו התוס' בב"מ שם דמשו"ה לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא ח"א דמ"ש מגזלן ודאי ותי' בשם ה"ר יהודא חסיד דהא דחשוד אממונא כשר לשבועה משום דשמא ע"י שבועה יפרוש מגזל, אבל גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה"ה משבועה, וא"כ הכ"נ בחשוד אליבא דר"ה א"ר דמשו"ה בחשוד על שבועת שוא חשוד על שבועת שקר של הדיינים משום דכמו שאינו פורש משבועת שוא כן לא יפרוש גם מגזילה שא"א בחזרה, אבל במי שאינו חשוד בודאי רק דבאנו לומר דמתוך שישבע שבועת שוא ישבע ג"כ שבועת הדיינים ויגזול ממון שא"א בחזרה, זה לא אמרינן ואנו אומרים אדרבה ע"י שלא ירצה לגזול גזילה שא"א בחזרה יפרוש נמי משבועה: יא) ואחר שנתבאר כ"ז נבוא ליישב השמטת הרי"ף והרמב"ם הא דשבועה שיש לי בה משום דמארי דשמעתא דמתרץ דאמר שבועה שיש לי בה הוא רב הונא ורב הונא לטעמיה דס"ל בב"ק דקונה בשבועה שפיר ס"ל דצריך לישבע שיש לי בה, אף דבלא"ה וממ"נ יעבור על שבועת שוא אף אם נשבע באמת שאין לו בה כלום וכמו שכתבתי למעלה הוא משום דלא חשוד על גזילה דא"א בחזרה, וע"כ צריך לישבע שיש לי בה והוי שבועת שקר של הדיינים, אבל לדידן דלא קימ"ל כרב הונא בב"ק וס"ל דלעולם אינו קונה בשבועה נמצא דאין הבדל בין שבועת שוא לשבועת הדיינים דלעולם איתא בחזרה, ואין חומר בין שבועת שוא לשקר ממילא אין צורך להוסיף על נוסח השבועה המלות שבועה שיש לי בה:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה