שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן לו
א:
הקצוה"ח בסי' ע"ג כתב דבכפירת גוף החפץ ולא שוויו חשוב ממון וחייב ע"ז שבועה דאורייתא היכא שטוען על חפץ ידוע, ולענ"ד יש בזה חילוקי דינים כאשר אבאר בעז"ה:
א) הנה התוס' בב"מ (ח.) ד"ה אלא הקשו על הא דאמרינן שם ממאי דבמציאה דילמא במו"מ אמאי קאמר דילמא במו"מ אפי' אם מיירי במציאה ג"כ מצי לדחויי כדדחי, ויעו"ש מה שנדחקו בזה, אולם לענ"ד נראה ליישב על נכון דלכאורה קשה איך אמרינן שם איצטריך סד"א האי דקאמר חציה שלי להוי כמשיב אבדה וליפטר קמ"ל האי אערומי קמערים וכו', איך אפשר ליפטר את זה משבועה במיגו דבעי אמר כולה שלי ומאי שנא זה מכל מודה במקצת שצריך שבועה דאורייתא ולא אמרינן מיגו דבעי כופר הכל משום דהוי מיגו דהעזה, וא"כ הכ"נ, לא מבעי לר"ח דס"ל הילך חייב א"כ כאן באומר חציה שלי דהוי מודה במקצת גמור וחייב שבועה דאורייתא, לא שייך משיב אבדה דהא הוי מיגו דהעזה לפטור משבועה דזה לא אמרינן, ואפי' לדידן דקיי"ל הילך פטור ג"כ קשה לדעת השמ"ק (ד.) דאף אם הילך פטור מ"מ בכופר הכל הוי העזה שלא כדעת התוס' שם ד"ה וש"מ שכ' דאם הילך פטור הוי העזה גם במקצת יעו"ש, א"כ לכו"ע הוי כאן מיגו דהעזה ולא אמרינן לפטור משבועה, ואמאי איצטריך לטעם דאערומי קמערים תיפוק ליה דלא אמרינן מיגו כה"ג:
ב) ולזה נראה לענ"ד לחדש דהנה במודה במקצת דחייב שבועה דאורייתא איכא תרי טעמי לחייבו, האחד משום דא"א מעיז פניו בפני בע"ח וע"כ אין כאן מיגו דכופר הכל, והשני דדין מודה במקצת אינו אלא בשזה תובעו טענת ברי שחייב לו אבל לא ע"י טענת שמא, וע"כ הטעם הוא משום דשזה תובעו בברי יש לו להתובע חזקה דאין אדם תובעו אלא אם כן יש לו, וע"פ שנים עדים אלו:
האחד שזה אין לו מיגו לפטור וזה יש לו חזקה לסייעו יקום דבר השבועה לחייבו לישבע שבועה דאורייתא, אבל זולת שני הטעמים האלה אין מקום לחייב את זה שבועה דאורייתא, ונראה לענ"ד ששתי הסברות הללו אין להם מקום רק באופן שטענתם היא גם בגוף הממון שזה תובעו וזה כופר במקצת, אבל במקום שהתביעה היא רק בגוף החפץ ולא בשוויו, ואין נפק"מ ביניהם רק בקנין גוף החפץ אבל בשוויו אינם מחולקים כגון שזה מחזיר לו דמיו, בזה כיון דאמרינן לעיל (ה ע"ב) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומורה בה היתרא בזה אזדא לה חזקה דא"א תובעו אלא א"כ יש לו כיון דנותן דמים עבורו מורה היתרא לתבוע גוף החפץ כיון שאינו עובר משום לא תגזול משום זה כמ"ש התוס' שם, והאי חזקה דא"א תובע הוא כמו דאמרינן בעלמא חזקה אין בעה"ב עובר משום לא תגזול, אבל כאן דאזל ליה הלאו דלא תגזול אזדא לה ג"כ חזקה זו, וכמו כן אין כאן חזקה דא"א מעיז פניו בפני בעל חובו, דבזה כיון שנותן דמים ואינו כופר הדמים רק גוף החפץ אפשר שפיר לומר שמעיז פניו להשאיר גוף החפץ לעצמו וזה שכנגדו יטול דמיו, כנ"ל נכון החילוק בזה:
ג) ומעתה ניחא מאי דאמרינן סד"א ליהוי כמשיב אבדה משום דאין כאן כלל מיגו דהעזה כיון דבמו"מ עסקינן, ומוקמינן לעיל בדנקיט זוזי מתרווייהו ואין נפק"מ בענין שוויו ודמיו של החפץ רק לענין גוף החפץ ובזה ודאי אדם מעיז וכמו כן אדם תובע אע"פ שאין לו כיון שנותן דמים וע"כ יש כאן מיגו וליכא שבועה דאורייתא וכמו שנתבאר:
וממילא עלה לנו יישוב יפה לקושית התוס', דאפי' מיירי במציאה מצי לדחויי כדדחי, דלפ"מ שנתבאר זה אינו דאם מיירי במציאה שוב מחולקים הם גם בשווי החפץ ובזה איכא העזה בכופר הכל, ופשיטא דליכא כאן משיב אבדה, ולא איצטריך לאשמעינן משנה יתרה:
ד) ובזה אני אומר לפרש מחלוקת רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוס' לעיל (ב ע"ב) דלרש"י ז"ל בדנקיט זוזי מתרווייהו אף בידע המוכר אין המוכר נאמן להעיד אף לחייב שבועה דאורייתא וכמו שיבואר לפנינו אי"ה דעת הר"ן ז"ל בשיטת רש"י ז"ל, ודעת התוס' היא דבשידע המוכר נאמן לחייבו שבועה דאורייתא אף בדנקיט זוזי מתרווייהו, וע"כ גרסתייהו שם ולא ידע, יעו"ש:
ולענ"ד תוס' ורש"י ז"ל נחלקו בזה במחלוקת הרי"ף והר"א תלמידו ז"ל שהביאה הר"ן ז"ל בפ' שבועות הדיינים בדין טענו ספק ע"פ העד, דלדעת הרי"ף ז"ל חייב שבועה ולדעת הר"א ז"ל אינו חייב שבועה והביא הר"א ז"ל ראי' לדבריו מסוגיין (ד.) דקאמר הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באים, מלשון טענה דייק הר"א ז"ל דבעי טענת ודאי דטענת ספק לא טענה היא, אולם הראשונים ז"ל דחו ראיתו דע"כ דטענה כאן לאו טענת ודאי היא, לפי הגירסא שהביאו הראשונים ז"ל שם, דבאמת לפי המסקנא הוי הלימוד מגלגול שבועה ושם ע"כ כוונת הלשון טענה לאו טענת ודאי היא, דגלגול שבועה באה ג"כ על טענת ספק, יעו"ש בר"ן ובחדושיו על ב"מ כאן, ומזה מבואר דלגירסת רש"י ז"ל דלהמסקנא הלמוד דהעדאת עדים הוא משבועת ע"א ופיו שפיר יש לפרש מלת טענה כפשוטו טענת ודאי ולא טענת ספק וכדיוקו של הר"א ז"ל, ולדעת רש"י יש לומר דאין ע"א מחייב שבועה רק בטוענו טענת ודאי ולא בטוענו ספק: ה) והנה לפמש"כ לעיל דהא דכח טענת ברי עדיף הוא מכח חזקה דא"א תובע אלא א"כ יש לו דכיון דיש כאן סברת חזקה זו ע"כ חייבה התורה שבועה להנתבע היכא דהוי מודה במקצת דאין כאן חזקה כנגדו דא"א מעיז פניו בפני בע"ח כדאיתא בשבועות (מ ע"ב) ובתוס' שם דגם בכו"ה יש סברא דחזקה זו אף במקום דיש לומר דאישתמוטי קמישתמיט, או במקום שעד אחד מסייעו להסברא דא"א תובע אלא אם כן יש לו, וע"כ בטענת ספק שאין כאן טענת ודאי וליכא חזקה זו דא"א תובע וכו' ע"כ ס"ל דאין ע"א מחייבו שבועה בהעדאתו גרידא, ולפ"ז היכא דטענתם היא בגוף החפץ ולא בשוויו דשם לפמש"כ אזדא לה חזקה זו דא"א תובע וכו' ונחלש כח טענת הברי, דכל כחו ותקפו הוא רק מכח סברא זו דחזקה, וא"כ למ"ד דבשבועת ע"א בעינן טענת ברי, ע"כ היכא שהתביעה היא רק בגוף החפץ דאזיל ליה כח טענת ברי שוב הוי כאן רק עד אחד בלא טענת ברי דטענתו כמאן דליתא, ואין כאן ממילא שבועה דאורייתא: ומעתה יש לומר דרש"י ז"ל לשיטתו דגריס כגירסת הר"א ז"ל ומוכח מלשון טענה דבעינן טענת ברי בעד אחד, ע"כ פירש שפיר דגרסינן ולא ידיע דאף אם ידע המוכר ג"כ אינו מחייב שבועה דעד אחד, כיון דמוקמינן בדנקט זוזי מתרווייהו ואין הכחשתם אלא בגוף החפץ ולא בשוויו, ובזה לפמש"כ לא חשוב טענת ברי וליכא ממילא שבועת ע"א, משא"כ דעת התוס' היא בכמה דוכתי דע"א מחייב שבועה גם בטענו ספק ע"פ העד, וכמו שכתבו לעיל (ג.) ד"ה מפני וכן בכתובות (יב ע"ב ד"ה ר"ה) ואין צריך טענת ברי לחייב שבועה ע"פ העד א"כ ממילא גם בתביעת החפץ ולא בשוויו ג"כ איכא שבועת ע"א דדל טענת התובע מכאן איכא שבועה דאורייתא גם בטענת ספק: ו) ומרווחנא בזה ליישב מה שראיתי להגאון מו"ר רי"ד ז"ל בספרו ביה"ל (ח"ג סי' ל"ד אות ג') אחרי שהכריח שם מדברי הר"ן ז"ל שגם רש"י ז"ל מפרש הקושיא דליחזי זוזי ממאן נקט לחייב שבועה דאורייתא את שכנגדו ולפטור את זה שמעיד כדבריו, כמו שמפרשים התוס', ולפי המסקנא דנקיט זוזי מתרווייהו אין על המוכר גם דין דע"א, ויעו"ש דמפרש הטעם משום דהמוכר גרע דלא דכיר, והקשה ע"ז מתוספתא שהובאה ברי"ף ריש ב"מ נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי וכו', אבל אין המקח יוצא מת"י ה"ה ככל אדם הרי דלא גרע מע"א והרי בע"כ גם התוספתא מיירי בדנקט משניהם דבנקט מחד הא נאמן לגמרי לדעת רש"י וכו' ומוכח דגם בדנקט משניהם לא גרע מע"א, יעו"ש שנשאר בצ"ע, אולם לפמש"כ הדבר נכון מאד דודאי לפ"מ דס"ד דנקט מחד שפיר מפרש רש"י ז"ל דליחייב שבועה דאורייתא שכנגדו ולפטור את זה כיון דהתביעה היא ג"כ בהממון שוב יש כאן טענת ברי ויש לחייב שבועה דאורייתא ע"פ ע"א ולפטור את זה, אבל לפי המסקנא דנקט זוזי מתרווייהו ואין טענתם רק בגוף החפץ ולא בשוויו שוב אין כאן שבועה דאורייתא ואינו פוטר את זה כיון שאין כאן טענת ברי, וממילא לא קשיא מהתוספתא דאמרה דהרי הוא ככל אדם דמשמע דלא גרע המוכר משאר אדם, ולפמש"כ ודאי כן הוא דלא גרע המוכר מע"א דעלמא, אבל גם ע"א דעלמא אין נאמן לחייב שבועה בדנקיט זוזי מתרווייהו ומה שאמר הרי הוא ככל אדם היינו שאינו נאמן כלל אף לחייב שבועה וכמו שאין נאמן כ"א לחייב שבועה בכה"ג וכמבואר: ז) וע"פ המבואר אמרתי לפרש קושית הגמ' וליחזי זוזי ממאן נקט בדרך הפלפול: [הערה - ולכאורה יש לפרש קושית הגמ' בפשיטות, ויש לתמוה על הראשונים ז"ל שנתקשו בזה, והוא די"ל דהא דאין ע"א קם לממון הוא דווקא בשיש כאן חזקה דממון, אבל בשאין כל אחד מוחזק אז נאמן ע"א כמו שכתב הר"ן בחולין פגה"נ דבמוצא מציאה נאמן ע"א לומר דשל פלוני הם, הרי דע"א נאמן להעיד במציאה וע"כ משום דע"א נאמן במקום דליכא חזקת ממון, וא"כ כאן דליכא חזקת ממון כיון דשניהם תופסין בכרכשתא דלא חשיב תפיסה גמורה וכמו שכ' התה"ד דכל זה לא חשיב מוחזק רק לענין זה דלא נאמר דין כל דאלים גבר אבל לא חשיב כלל חזקת ממון גמור, והוי כמו במציאה דג"כ חשוב חזקה קצת כמו שכתבו התוס' גבי נפקד דמשו"ה לא אמרו כאן כל דאלים גבר משום דהנפקד חשיב מוחזק מכח שניהם, ובמציאה כמו כן חשוב מוחזק מכח מי שנאבדה לו ואעפ"כ כתב הר"ן דנאמן אחד לומר דשל פלוני הם כמו כן בשנים אוחזין ותפיסי בכרכשתא לא חשוב חזקת ממון וע"א נאמן בכה"ג לברר של מי הם, ולכאורה נראה קצת ראי' לדין זה מגמ' דלקמן (קטז ע"ב) וליחזי מאן פנינהו ולישייליה יעו"ש, הרי דאם הי' אחד מעיד הי' נאמן לומר אם בחבטא נפיל או בחבסא נפיל, וע"כ משום דלא חשיבי מוחזקין ע"כ הי' אחד ג"כ נאמן, אבל לאחר העיון נראה דזה אינו דבאמת דברי הר"ן תמוהים לכאורה דהא לקמן אמרינן דסימנין וסימנין וע"א יניח הרי שאין ע"א נאמן במציאה, וכבר עמדו בזה האחרונים, אבל לענ"ד נראה שדברי הר"ן אינם אמורים רק בשאין מי שמכחיש את הע"א כמו במציאה דאז ע"א נאמן לברר של מי הוא, והר"ן ז"ל לשיטתו בזה שכתב בקדושין באב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן ליתן גט, וכתב הר"ן אף שאין דבר שבערוה פחות משנים הכא כיון שאינו בא לאפוקי מחזקתה רק לברר למי נתקדשה נאמן יעו"ש, אף דדבר שבערוה ילפינן מממון ואין ע"א נאמן וע"כ לומר דבכה"ג דלא אתי לאפוקי מחזקתה ורק לברר נאמן לומר דלפלוני נתקדשה, וא"כ הכ"נ לענין ממון ע"א נאמן לברר של מי הם הכלים שנמצאו, וע"כ שפיר כתב הר"ן בחולין דע"א נאמן במציאה, אבל כ"ז במקום דליכא הכחשה אבל במקום דאיכא הכחשה ע"א במקום הכחשה לאו כלום הוא, וע"כ בסימנין וסימנין וע"א יניח כיון שזה עומד ואומר דשלי הם ומכחיש להעד ע"כ אין העד נאמן, ושם בפ' הבית והעליה דמשמע דאחד נאמן היינו משום דשם ליכא מי שמכחיש אותו ע"כ הי' נאמן כיון דלא אתי לאפוקי מחזקה, ולפ"ז כאן בסוגיין שפיר הקשו הראשונים ז"ל דאין ע"א נאמן כיון שזה שכנגדו מכחיש ואומר כולה שלי ודאי אין ע"א נאמן אפי' במקום דליכא חזקה גמורה, והאחרונים הקשו עוד על הר"ן מגמ' שבועות (לב.) הכל מודים בע"א וכו' ואמאי לא חשיב נמי בע"א דמציאה שנאמן וחייב אם כפר משום שבועת העדות, ולענ"ד לפ"מ שנתבאר לק"מ דנאמנות העד כאן אינו משום גדר עדות שבממון ורק במקום שאין כאן חזקת ממון והכחשה ע"א נאמן, ובזה גם קרוב נאמן כמו שם בהאב שאמר קדשתי את בתי דנאמן ליתן גט בין קרוב ובין כשר, דלברר שנאמן הוא כמו גדר איסורין שע"א נאמן וע"כ כיון שאין צריך כאן גדר עדות כלל ע"א נאמן אף בלא הגדה בב"ד שכאן א"צ הגדה בב"ד כלל והמוצא מחוייב להחזיר למי שזה אומר דשל פלוני הם אף אם לא הגיד בב"ד דבמקום דע"א נאמן א"צ הגדה בב"ד כמבואר בתשובת הר"ן וע"כ גם כאן הוא נאמן בלא הגדה בב"ד, ובשבועת העדות הא אינו מיחייב רק במקום שצריך הגדה בב"ד כדאמרינן שם אם לא יגיד ונשא עונו במקום הראוי להגדה, וכאן כיון שנאמן בלא הגדה בב"ד א"כ אף אם כפר בב"ד כמו שלא בב"ד דמי שאין תורת ב"ד עליהם אחרי שאין צריך להגדתו בב"ד והוי כמו שכפר חוץ לב"ד וחוץ לב"ד אינו מחוייב קרבן שבוה"ע, כדאיתא התם, וז"ב. ע"כ]:
והוא, דקושית הגמ' היא על הסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דבזה לפ"מ דס"ד דנקט זוזי מחד והמוכר הוי עד אחד א"כ נחזי אנן איך אומר המוכר אם הוא מעיד כמי שטען חציה שלי א"כ תקשי מאי איצטריך למיתני כקושית הגמ' לקמן (ח.) דליכא לתרץ משום דסד"א דליהוי כמשיב אבדה, דזה אינו דאיך יוכל לטעון כולה שלי הא איכא עד אחד דאומר דרק חציה שלו ולא אמרינן מיגו להכחיש את העד כמו שכתבו התוס' בב"ב (לד.) ואין כאן מיגו כלל, וע"כ לומר דהמוכר מעיד כמי שטוען כולה שלי וע"כ שפיר הו"א דליהוי כמשיב אבדה משום דגם עתה שטוען חציה שלי ג"כ הוא מכחיש העד ושוב היינו אומרים דליהוי כמשיב אבדה: ח) אבל לפ"ז קשה מטעם אחר והוא דהתומים בסי' פ"ז הביא תשובת הגאון שבו"י ומסיק לדינא דהיכי שנתחייבו שניהם לישבע זל"ז זה שבועה דאורייתא וזה שבועה דרבנן דאז מי שנתחייב לישבע שבועה דאורייתא הוא צריך לישבע מקודם דדין דאורייתא קודם לדין דרבנן יעו"ש, ולענ"ד נראה ראי' לזה מהא דלקמן (לה.) זה נשבע וזה נשבע מי נשבע תחלה מלוה נשבע שמא יוציא זה את הפקדון, ואם נאמר דמאן דנתחייב שד"א יכול לומר לזה שנתחייב שבועה דרבנן לא אשבע עד שתשבע השבועה שנתחייבת לי א"כ אמאי צריך לטעמא דשמא יוציא הלה תיפוק ליה דהלוה יכול לומר לא אשבע עד שתשבע אתה שבועה שאינה ברשותך, א"ו דבלאו ה"ט הי' צריך הלוה לישבע תחלה משום דהלוה חייב שבועה דאורייתא והמלוה אינו חייב אלא שבועה דרבנן ע"כ הי' הלוה נשבע קודם אי לאו משום שמא יוציא וכו':
ט) והנה במשנתינו כאן שנינו בסיפא דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע, ומבואר דהאומר כולה שלי יכול לישבע תחלה כדמוכח מסדר השבועה במשנתינו, ועתה אם נאמר דהמוכר מעיד כמי שאמר כולה שלי נמצא מי שטוען חציה שלי חייב שבועה דאו' ומי שטוען כולה שלי אינו חייב אלא שבועה מתקנת חכמים לא היתה המשנה מקדמת שבועת האומר כולה שלי כיון דהדין הוא להיפך, דאם שתי השבועות היו שתיהם דרבנן אז אין לדייק מפני מה הקדימה משנתינו שבועת זה שאומר כולה שלי כיון שאין קפידא בדבר תפסה בלשונה מה שתפסה משא"כ אם אחד חייב שד"א והשני שד"ר אז הדין הוא לגמרי להיפך מהסדר השנוי במשנתינו, וזה תימא, והיינו דמקשה הש"ס וליחזי זוזי ממאן נקט היינו דקשה ממ"נ דאם העד מעיד כמי שטען חציה שלי אז הוי משנה שאינה צריכה וכנ"ל, ואם מעיד כדברי מי שטוען כולה שלי אז קשה סדר השבועה שבמשנתינו שהוא לגמרי להיפך, וע"כ משני דנקט זוזי מתרווייהו וליכא כאן העדאת עד כלל:
י) אמנם אחר העיון נראה דמה שכתבתי דאם המוכר מעיד כמי שטוען חציה שלי תו לית כאן מיגו משום דהוי מיגו להכחיש העד, זה אינו לפ"מ שכתבו התוס' בב"ב (ל. ד"ה לאו) דהא דלא אמרינן מיגו להכחיש העד הוא דווקא בשהעד מחייב שבועה אבל בשאין העד מחייב שבועה אמרינן שפיר מיגו, ולפ"ז כאן אם יטעון כולה שלי אף דהעד מעיד דרק חציה שלו לית עליו שבועה דאורייתא כיון דגם זה שכנגדו ג"כ טוען כולה שלי נמצא דהעד מוכחש גם מזה שכנגדו שוב אין העד מחייבו שבועה כיון שזה מודה שהעד שקרן הוא ופוסלו, עיין ב"ב (קכח ע"ב), וא"כ לית כאן ע"א לחייב שבועה ושפיר הוי כאן מיגו:
יא) ובקצוה"ח סי' רכ"ג סק"ב כתב לפרש לפי דעת הרמב"ם ז"ל בפיה"מ דס"ל דאין עד המסייע פוטר אפי' משד"ר דקושית הגמ' ליחזי זוזי ממאן נקט הוא כיון דזה אומר כולה שלי וז"א חציה שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע וא"כ הו"ה בזה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ועדים מעידים דחציה של זה בודאי דזה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע דלעולם חולקים במה שנסתפקנו וכיון שאין הספק אלא בחציו חולקין בחציו וזה נוטל רביע, וא"כ אם הי' המוכר ע"א שמכר לזה כולו אם זה שמכחישו נשבע שחציו שלו א"כ בחצי השני שלא נשבע להכחישו הרי המוכר כשני עדים, וא"כ כשנשבע כדתנן במתניתין שאין לו פחות מחציו לא הי' ראוי ליטול אלא רביע, וכה"ג כ' הרא"ש גבי סימנין וסימנין וע"א, וא"כ פריך שפיר וליחזי זוזי ממאן נקט כיון שהמוכר ע"א היכי תני זה ישבע שאין לו פחות מחציו ויחלוקו הא כ"ז שאינו נשבע אלא בחציו אינו בדין שיטול אלא רביע עכ"ל הקצוה"ח: יב) וקשיא לי לפ"ז לפ"מ דס"ל לר"ח דהילך חייב ומייתי ראי' ממשנתינו א"כ קשה בסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים וזה ישבע שאין לו בה פחות מרביע כיון שזה שטוען חציה שלי חייב שבועה דאורייתא משום מודה במקצת כיון דהילך חייב לר"ח, וכיון שנשבע שאין לו בה פחות מרביע שוב הוי זה על שלשה חלקים כאלו שני עדים מעידים שהם שלו כיון שאין זה נשבע להכחיש ושוב הוי הספק ברביע, וצריך ליטול רק שמינית וכן לעולם, וא"כ עדיין קשה איך נתרגם משנתינו אליבא דר"ח:
והנראה בזה דר"ח ס"ל אף דמוקמינן לה בדנקיט זוזי מתרווייהו ולא ידע המוכר הי בע"כ והי מדעתו יש לומר דזה דווקא בשנתנו שניהם כל שיווי המקח ואין הספק רק הי מדעתו והי בע"כ בזה אין דרכו של המוכר למידק ואינו זוכר כיון דנקט זוזי מתרווייהו, אבל בשזה אומר כולה שלי וזה אומר חצי שלי בודאי מיירי שזה נתן כל הדמים וזה נתן רק חצייו בזה ודאי המוכר זוכר מי נתן כל הדמים ומי נתן חצין של הדמים כיון דנפק"מ בין הדמים בזה נתן לבו לזכור ולמידק, ולפ"ז בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי יפרש ר"ח היינו שהמוכר מעיד כמי שטוען חציו שלי ונמצא כשם שיש לזה הטוען כולה שלי לחייב שבועה את זה שכנגדו שטוען חציה שלי מטעם מודה במקצת כמו כן יש להטוען חציה שלי להטעין שבועה דאורייתא לזה שטוען כולה שלי מטעם עד אחד, ולפ"ז שפיר אמרינן דזה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע משום שכשם כשזה נוטל שלשה חלקים הר"ז כמי שיש לו שני עדים עליהם כיון שאין זה נשבע על חלק השלישי, כמו כן זה שנוטל רביע ג"כ יש לו שני עדים על החלק הרביע שנוטל כיון שגם זה שכנגדו שנוטל שלשה חלקים ג"כ אינו נשבע על חלק הרביע להכחיש את העד ממילא גם לו הוי כאלו יש שני עדים על חלק הרביע וא"כ הר"ז כמי שיש לזה שני עדים שיש לו שלשה חלקים ולזה יש שני עדים שיש לו חלק רביע, ושפיר נוטל זה שלשה חלקים וזה רביע:
יג) אבל לפמש"כ לעיל דכל שאינן חלוקים בדמי שוויו של החפץ רק בגוף החפץ שוב לית כאן שד"א משום מודה במקצת משום דמעיז פניו וגם דאין כאן חזקה דא"א תובע אא"כ יש לו, אינו צריך לכ"ז דבלא"ה לא קשיא מידי לר"ח כיון דמוקמינן בדנקיט זוזי מתרווייהו ואין הנפק"מ אלא בגוף החפץ ולא בדמים שוב לית כאן שבועת מודה במקצת ואין כאן שנים על החלק שלא נשבע עליו משום שאינו מחוייב לשבע עליו ולא כלום, ואף דחזקה דא"א מעיז פניו לכאורה יש כאן דמכיון דזה אומר חציה שלי א"כ מסתמא לא נתן אלא חצי הדמים ושוב לית כאן מיגו דבעי כופר הכל וטעין כולה שלי, דהא אם יטעון כולה שלי והוא באמת נתן רק חציה הוי זה כפירה גם בהממון, מ"מ כיון דחזקה דא"א תובע אא"כ יש לו אזדא לה כיון שאינן חלוקין אלא בגוף החפץ שוב לית כאן שד"א דמודה במקצת כיון שאין כאן טענת ברי וכאמור לעיל דבמקום דליכא חזקה דא"א תובע נחלש כח הברי, ועוד אף אם יטעון כולה שלי אין כאן העזה כלל כיון דיודע הוא דהב"ד יפסקו הדין דחציה שלו ועל חציה הא נתן דמים ולא יחלק רק בגוף החפץ אבל בדמים לא ירויח כלל שוב הוא מעיז פניו לטעון הכל ואין כאן דין שבועה דמודה במקצת:
יד) אמנם לפ"ז יקשה להיפך לפמש"כ דבזה אומר כולה וזה אומר חציה המוכר זוכר מי נתן חציו ומי נתן כולה א"כ כיון דלית כאן שבועת מודה במקצת קשה היכי דמי, אם המוכר מעיד כמי שאומר כולה שלי א"כ זה שטוען חציה שלי צריך לישבע להכחיש את העד וכיון שאינו נשבע אלא על רביע שוב הוי זה על שלשה חלקים כאלו יש כאן שנים ושוב הוי הספק רק ברביע ואינו נוטל אלא שמינית וכן לעולם, וכמו כן להיפך אם המוכר מעיד כמי שאומר חציה שלי שוב יש כאן שבועה על הטוען כולה שלי ושוב הוי על הרביע שאינו נשבע עליו להכחישו כשנים ואין הספק אלא על הרביע השני ואיך נוטל שלשה חלקים, והנה לפמש"כ לעיל לשיטת רש"י והר"א ז"ל דע"א אינו מחייב שבועה בטוענו ספק ניחא דמיירי שהמוכר מעיד כדברי מי שטוען כולה שלי ואעפ"כ אין לחייב את שכנגדו שד"א להכחיש את העד כיון שזה שאומר חציה שלי נתן דמי חציו שאין חלוקין בעיקר הדמים שוב לית כאן טענת ברי וכמבואר לעיל ואין כאן שד"א, אבל לפי שיטת רוב הפוסקים דגם בטוענו ספק ע"פ העד ג"כ חייב שבועה דאורייתא קשה כנ"ל (דאין לתרץ עוד משום דיש לחייב שד"א את זה שטוען חציה שלי מטעם מודה במקצת דז"א כיון שאינן חלוקים בדמים שוב לא חשוב טענת ברי לחייב שבועת מודה במקצת לכו"ע) וע"כ צ"ל לדידהו שגם בזה אין המוכר זוכר מי נתן חציו ומי נתן כולו ואין כאן עד ושבועת מודה במקצת ג"כ ליכא כמו שנתבאר: ב:
א) והנה לקמן אמר אביי חיישינן שמא מלוה ישנה ישנו עליו והקשו הראשונים ז"ל א"כ לטעון הכי ויהי' נאמן לטעון הכי במיגו דכולה שלי, יעוי' בבעה"מ ובמלחמות מה שתרצו, והנראה לי בזה לפי מה שהביא הטור בחו"מ סי' שצ"ט דעת הרמ"ה ז"ל דתפיסה שלא בעדים מקמי הודאה לא מהני בקנס ולא הוי זה כבאו עדים ואח"כ הודה, אף דזה נאמן במיגו שלא תפסתי אין זה כמו עדים וצריך להחזיר אם הודה אח"כ יעו"ש, ומבואר מדבריו דתפיסה לא הוי כמו עדים לענין קנס, וקשה לי לכאורה מסוגיין דר"ח ותנא תונא שנים אוחזין בטלית וכו' והא אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה היא וכו' וקתני ישבע ואם תפיסה אינו חשוב כמו עדים לענין קנס איך רצה ר"ח ללמוד דין העדאת עדים מהא דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה היא, והא עיקר דין זה דהעדאת עדים ילפינן מקנס מה פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבים אותו קנס אינו דין שמחייבים אותו שבועה, וכיון דתפיסה לפי מש"כ הרמ"ה לא הוי כמו העדאת עדים לענין קנס ממילא ליכא ק"ו ואין כאן שבועה דהעדאת עדים ואיך אפשר לומר דשבועה דמתני' היא מכח העדאת עדים, וזו קושיא עצומה לכאורה:
ב) אמנם נראה פשוט דעד כאן לא כתב הרמ"ה דתפיסה לא הוי כהעדאת עדים לענין קנס היינו דווקא בתפיסה מכח מיגו וכאופן שמבואר שם בטור כיון שאינו זוכה בתפיסתו רק מכח המיגו אין המיגו אלים כעדים לחייב קנס דהא לענין כמה דברים כח המיגו גרוע, ויש להמתיק עוד דמיגו אינו אלא אומדנא דודאי אומר אמת הוי כמו אנן סהדי מכח אומדנא זו א"כ אין זה אלא בממון דמהני עדות המתקיימת בידיעה בלא ראי' אבל בקנס דלא מהני עדות ידיעה בלא ראי' כדאיתא בשבועות (ל"ד) לא מהני מיגו ג"כ כדי לחייב קנס, משא"כ בתפיסה מצד עצמה כמו דמתניתין דהעדות היא מכח התפיסה בעצמה ולא מצד מיגו בזה שפיר כח התפיסה חשוב כמו עדים ומחייבה קנס ושפיר יש לחייב שבועה משום העדאת עדים, וזה ברור:
ג) מעתה תתורץ על נכון קושית הראשונים ז"ל בספק מלוה ישנה עליו דלטעון דמלוה יש לו אצלו וליהימן במיגו דאמר כולה שלי, דהא דחינן לראיית ר"ח ממשנתינו משום דהכא כי היכא דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי וע"כ לית כאן שד"א משום העדאת עדים, לפ"ז אין זה אלא בששניהם טוענים כולה שלי דבזה לכל אחד יש עדים מכח התפיסה, אבל אם יטעון אחד כולה שלי וזה יטעון שיש לו כנגדו מלוה ונאמינו במיגו דטעין כולה שלי לפ"מ שכתבנו דכח המיגו לא אלים כמו עדים לחייבו קנס וממילא לא אלים כח המיגו כהעדאת עדים לחייבו שבועה, ומי שטוען כולה שלי יש לו העדאת עדים מכח התפיסה בעצמה לא מכח המיגו, וא"כ נמצא דזה שטוען כולה שלי יחייב למי שטוען מלוה יש לי עליו שבועה דאורייתא, דלא שייך כאן לתרץ כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי דלזה יש עדים מכח התפיסה בעצמה ולזה אין עדים מכח המיגו, ונמצא דזה שטוען מלוה יש לי עליו יחוייב שבועה דאורייתא [הערה - ואף דיש לו מיגו מ"מ לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, וגם הוי זה מיגו דהעזה דלא אמרינן נפטור משבועה דבטענת מלוה יכול להעיז פנים נגדו דודאי כיון דאמרינן ספק מלוה ישנה יש לו עליו אז אין זה העזה אם טוען דעדיין יש לו אצלו משום דזה שכנגדו חושב דשכח דפרע לו כבר דמאן דמפרע לא דייק כדאמרינן בכתובות (פז ע"ב) משא"כ אם טוען כולה שלי הוי זה העזה ומיגו דהעזה לאפטורי משבועה לא אמרינן. ע"כ] וכיון שאינו נשבע אלא על חציה הר"ז כ"ז שלא נשבע להכחיש כמי שיש לו לזה שני עדים על החצי שלא נשבע, ואין הספק אלא בחציו השני וחולקין בחציו ואינו נוטל אלא רביע, וכדוגמא שכ' הקצוה"ח לענין עדות ע"א שהביאוני לעיל, וא"כ אם יטעון מלוה יש לו עליו הא לא יטול אלא רביע ושפיר עביד דלא טעין הכי, ומתורץ שפיר קושית הראשונים ז"ל:
ד) אמנם לכאורה אין זה מספיק דזה יתכן לר"ח דס"ל הילך חייב וע"כ הוי כאן שד"א אם הי' טוען כנ"ל אבל לדידן דקימ"ל הילך פטור לית כאן שבועה דהעדאת עדים משום דהילך הוא כדאמרינן בסוגיין א"כ תחזור קושית הראשונים ז"ל למקומה דלטעון הכי, וזה אין לומר דאביי סובר כר"ח דהילך חייב א"כ אכתי קשה להרי"ף ז"ל דפסק כאביי דמשום ספק מלוה ישנה ישנו עליו ופסק ג"כ כר"ש דהילך פטור דלדידיה תשאר הקושיא דלטעון ולימא הכי, ושפיר הקשו ז"ל:
אולם יש ליישב גם לדידן דקימ"ל הילך פטור לפמש"כ בעל המאור ז"ל בשם ר"א בר"י הלוי ז"ל לפרש שם הוכחת הגמ' ממתניתין דהילך חייב משום דמשמע דאינו נוטל בלא שבועה אף אם מחל חד מנתיה דידיה לגבי אידך בלא שבועה יעו"ש, ומבואר בדבריו דהא דנוטל חבירו החצי לא חשיב הילך כיון דצריך לישבע ע"ז ואינו נוטל בלא שבועה לא חשיב הילך, ולפ"ז א"ש גם אליבא דידן דלא חשיב הילך מה שזה נוטל חציו כיון שאינו נוטל בלא שבועה, ושפיר הי' מתחייב זה שטוען מלוה יש לי עליו שבועה דאורייתא מכח העדאת עדים וכמו שנתבאר, ויעוי' בבעה"מ שגם הוא ז"ל מודה בעיקר דין זה אלא שדחה פירוש זה מטעם אחר:
ה) ומה שנראה לי עוד לתרץ קושיתם על נכון והיא דיעויין מה שהוכיח בעה"מ ז"ל מכח קושיא זו דאינו נאמן לטעון כדי דמיהן אף במיגו והמלחמות השיג עליו מכ"ד דאדם נאמן לטעון כך וכך יש לי אצלך במיגו שהי' תופס החפץ וטוען לקוח או לא היו דברים מעולם, ולענ"ד נראה ע"פ מה שהביא הש"ך בחו"מ סי' קמ"ט דעת רבינו יונה דאיננו נאמן לטעון כדי דמיו במיגו דלקוח דנראה מדבריו לחלק בין קרקע ובין מטלטלין, והקצוה"ח שם כתב לפרש דברי ר"י דהחילוק הוא כיון דבקרקע בע"ח אינו קונה משכון קרקע כמ"ש התוס' בב"מ (סז ע"ב) וע"כ לא חשוב מוחזק כלל בקרקע וע"כ אינו נאמן לטעון יש לי אצלך במיגו דלקוח כיון דאינו מוחזק כלל בקרקע הוי זה מיגו להוציא, אבל במטלטלין דבע"ח קונה משכון, נהי דאמרינן מאן שם לך מ"מ יש לו בו קנין משכון והוי מוחזק וע"כ אמרינן שפיר מיגו במטלטלין משום שאין זה מיגו להוציא כיון דמוחזק בהמטלטלין בכח קנין משכון יעו"ש:
ו) ולפ"ז נראה בשנים אוחזין בטלית דמתניתין שפיר אינו נאמן לטעון כדי דמיהם במיגו דכולה שלי כיון דמתניתין מיירי בתפיסי בכרכשתא ואינו תופס בכל הבגד וזה שכנגדו ג"כ תופס שוב הוי כמו שמונח ע"ג קרקע ואינו קונה אותו כלל וליכא כאן הגבהה או משיכה לקנין המשכון וכיון דלית כאן כמו שבאים לפנינו תפיסת משכון כלל שוב לא יהי' נאמן לטעון כדי דמיהם במיגו כיון דלפ"מ שטוען מלוה יש לי אצלך אין כאן קנין משכון א"כ הוי זה מיגו להוציא כיון דאינו מוחזק כלל בכח קנין משכון, וע"כ אף דבעלמא נאמן לטעון כדי דמיהם במיגו היינו משום דקני ליה בתורת משכון וחשיב מוחזק, משא"כ כאן וכאמור, שוב שמחתי למצוא בש"ש ש"ד פט"ו שקדמנו בדברים אלו ביישוב קושית המאור ז"ל, וזה נכון מאד לענ"ד: ז) ובזה אני אומר יבואר כמין חומר מחלוקת רבותינו בעלי התוס' ז"ל עם הרמב"ם ז"ל בדין דלקמן (ז.) בשנים אדוקין בטלית דזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין דהתוס' שם (ד"ה מחוי) לא גרסי והשאר דאף במה שידו מגעת ג"כ אינו נוטל בלא שבועה כיון דתקנת השבועה היתה כדי שלא יהי' כל אחד הולך ותוקף מטעם זה נשבע אף במה שהוא תופס בידו, והרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' טו"נ ה"ט כתב דדווקא על השאר הוא נשבע מכח התקנה אבל במה שתופס אינו נשבע אלא מכח שבועת הגלגול יעו"ש, והנפק"מ לדינא הוא אם נאמר דחיוב שבועה הוא מכח התקנה או אם מכח גלגול הוא באם שניהם אדוקין בטלית בכולו טפחו של זה בצד טפחו של זה ואין ריוח פנוי ביניהם וליכא כאן שאר לדעת התוס' חייבין לישבע מכח שבועת התקנה אבל לדעת הרמב"ם אין כאן שבועה כלל כיון דליכא שבועת התקנה ושבועת גלגול אין כאן כיון דאין כאן שאר לישבע עליו שבועת התקנה, ולכאורה דברי התוס' נכונים בטעמא כיון דעיקר התקנה היתה כדי שלא יהי' כ"א הולך ותוקף מה לי בשאר מה לי במה שידו מגעת, וצריך להבין טעמו של הרמב"ם ז"ל ובאיזה סברא נחלקו:
ח) אמנם לפי המבואר לעיל אתנו דהא דלא מצי טעין מלוה ישנה יש לו עליו במיגו הוא משום שאין כאן קנין משכון בתפיסי בכרכשתא כיון שזה שכנגדו תופסו והוי כמי שמונח ע"ג קרקע א"כ אין זה אלא בתפיסי בכרכשתא אבל בשתפוס ואדוק בגוף הטלית וידו מגעת עד ידו של השני אז שפיר קונה עד מקום שידו מגעת לתפיסת משכון משום דכמאן דפסיק דמי והרי ידו קונה לו למשכון, ושוב אם הי' טוען יש לי מלוה אצלך שפיר הי' נאמן במיגו דכיון דמוחזק במשכון שוב לא הוי מיגו להוציא וכמש"כ, וא"כ בששניהן אדוקין בטלית ואין ריוח ביניהם כלל בזה יקשה אם איתא דיש לו מלוה עליו יטעון כן והי' נאמן במיגו, וכיון שאינו טוען כן ע"כ דאין לו עליו מלוה ישנה וא"כ שוב אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ואין להטיל עליו שבועה, וא"כ דינו של הרמב"ם נכון בטעמא דעל חצי הטלית שידו מגעת לא שייך כלל שבועה דעל מקום שידו מגעת יש לו מיגו ולטעון ולימא הכי ומדלא טעין ש"מ שאין לו מלוה והוי חשיד אממונא ואין מטילין עליו שבועה, ואף שכ' הרמב"ם ז"ל שבמקום שיש ריוח טלית ביניהם דנשבעין על השאר ועל מה שידו מגעת נשבעין בגלגול דבזה יקשה לכאורה בממ"נ אם יש כאן מיגו לא ישבע אף על מה שידו מגעת בגלגול משום דאם איתא דמלוה וכו' יטעון כן ואם אין כאן מיגו שוב יהי' כאן שבועת התקנה, זה אינו לענ"ד דודאי באופן שתופסין עד מקום שידו מגעת וגם נשאר ריווח טלית ביניהם, אין מקום להקשות שיטעון כן דהא אם יטעון שמלוה יש לו עליו אז לא יהי' נאמן רק על מה שתפוס עד מקום שידו מגעת דבזה קונה משכון והוי ליה מיגו, אבל על השאר שאינו תפוס לא יהי' לו מיגו ולא יחלוק בו, ונמצא נפסד חלקו בהשאר וע"כ טוען כולה שלי, אבל באופן זה אין צריך לשבועת התקנה גם במה שידו מגעת דבזה בלא"ה יש כאן שבועת הגלגול ואם ירצה זה להשביעו יוכל להשביעו מכח גלגול, ואין צריך לתקן שבועה על זה:
[הערה - ולכאורה עדיין צריך לשבועת התקנה א"ע מקום שידו מגעת באופן ששנים אוחזין בטלית וחד טוען ברי וחד שמא דלכאורה הדין פשוט לפמש"כ הרי"ף בתשובה הביאו הרא"ש פ' הכותב דשבועת המשנה אמרינן מחוייב שבועה ואי"ל משלם לפ"ז בטוען שמא כיון שמחוייב לישבע שה"מ ואינו יכול משלם ונוטל אידך כולה, לפי"ז יהי' נפק"מ באופן שטוען שמא דאז אם נאמר דשבועת התקנה היא גם על מה שתפוס בידו וכיון שאינו יכול לישבע יהי' משלם ויטול אידך שטוען ברי אבל אם נאמר דאין שבועה על מה שתפוס בידו אז בטוען שמא אף שהשאר נוטל אידך משום שזה שטוען שמא מחו"ש ואי"ל אבל במה שתפוס בידו דאין כאן שבועה אינו נוטל, ואין לומר כאן גלגול, חדא דדעת הרבה פוסקים דאין אומרים בג"ש מחוייב שבועה ואיל"מ, ועוד במקום שמשלם על עיקר שבועה משום מתוך שאי"ל שוב אין כאן גלגול שבועה כלל כיון דלא נתחייב עיקר שבועה מעולם כמבואר בחו"מ סי' ע"ה סט"ו ובסמ"ע שם ובש"ך סקנ"ב דבזה כו"ע מודים דאין כאן ג"ש, אמנם באמת דברי הרי"ף ז"ל אינם מוסכמים לדינא ובחו"מ סי' ע"ה סי"ד פסק להלכה דבכל שבועה דרבנן לא אמרינן מחו"ש ואיל"מ יעו"ש, ועוד דבדין דשנים אוחזין בחד טוען שמא בלא"ה כתב הפנ"י דכאן ברי עדיף משום דזה שכנגדו ג"כ מוחזק, יעו"ש, ועוד שאין זה חזקת ממון גמור כמו שכתבתי לעיל בהגהה כיון דתפיסי בכרכשתא וא"צ לשבועה כלל, אלא שעדיין יהי' נפק"מ דבמה שידו מגעת אז בזה לא אמרינן ברי עדיף משום דכמאן דפסיק דמי ובזה הוא מוחזק גמור וחבירו שטוען ברי אינו מוחזק כלל ובזה יהי' הדין דאוקי ממונא בחזקת מרא אמנם אם היינו אומרים דיש גם בדבר שידו מגעת ג"כ שבועת התקנה אז היינו יכולין לאמר דנוטל אידך גם מה שתפוס בידו מטעם מחו"ש ואיל"מ, אלא שכבר כתבנו שדעת הרי"ף ז"ל דחויה היא, ובאמת לר"ח דס"ל הילך חייב א"כ בטוען שמא אז מי שטוען ברי נוטל השאר מטעם דכאן ברי ושמא ברי עדיף וכיון שנוטל ע"פ פסק דין דברי עדיף את השאר בלא שבועה שוב הוי זה שטוען שמא נתחייב ע"פ ב"ד דהוי כהעדאת עדים שכ' הש"ך בסע"ה דחייב שבועה דאורייתא וממילא כיון דאי"ל על מה שתפוס בידו שטוען שמא שוב הוי מחו"ש ואי"ל דמשלם, אבל לדידן דקימ"ל הילך פטור אינו חייב שד"א דמה שנוטל הילך הוא, והבן:
ורק עיקר הנפק"מ הוא בתפוסין ואדוקין בכל הטלית באופן שאין ריווח פנוי ביניהם דבזה צריך לשבועת התקנה משום שאין כאן שבועת גלגול וממילא הי' צריך לתקן שבועת התקנה גם על מה שידו מגעת, אבל לפ"מ שנתבאר באופן זה אין מקום לתקן שבועה משום מיגו דחשוד אממונא וכו' כיון שתפוס בכולו וידו מגעת עד ידו של השני וקונה משכון אם יטעון כן מלוה יש לי אצלך א"כ תקשה קושית בעה"מ דלטעון הכי ומדלא טעין ש"מ שאין לו עליו מלוה, וממילא אמרינן מיגו דחשיד וכו' ואין כאן שבועה:
ט) אולם רבותינו בעלי התוס' ודאי לית להו סברת ר"י לחלק בין היכא דקני משכון דאז יש לו מיגו ויכול לטעון עד כדי דמיהם ובין היכא דליכא משכון דהוי מיגו להוציא, דמוכח שיטת התוס' דאין לחלק בכך, דלקמן סו"פ המקבל (קטז ע"ב) בההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא אתי לקמי' דאביי א"ל זיל אהדריה וכו' ורבא אמר אין צריך למיקם בדינא דיכול לטעון עד כדי דמיהם ואביי לית ליה האי סברא ומ"ש מהנהו חושלי וכו', והתוס' שם (קטו. ד"ה וחייב) אחרי שהעלו דבכלי שעושין בו אוכל נפש לית ביה דין דהשבת העבוט א"כ איך אמר ליה אביי אהדריה הא אביי ס"ל אי עביד מהני ותרצו דטעמיה דאביי דא"ל לאהדורי הוא כיון דהוי שוגג שאם הי' יודע שהוא אסור לא הי' חובלו והו"ל זכיה בטעות וחוזרת יעו"ש, והא הכא לפי דעת התוס' לא קנה זה המשכון כיון דהוי זכיה בטעות ואעפ"כ אמרינן שם דיכול לטעון עד כדי דמיהם ומוכח לפי דעת התוס' דגם במקום דלא קני משכון ג"כ יכול לטעון עד כדי דמיהם ונאמן במיגו, ואין לדחות משום דכאן יכול לכוון ולזכות ולעבור על איסור חובל או"נ ושוב יהי' קנוי לו בתורת משכון, זה אינו דמ"מ הוי זה מיגו להוציא כיון דעכשיו כמו שהוא לפנינו לא קני ליה למשכון, ועוד דהוי מיגו למפרע דמ"מ כיון דבשעה שבא לפנינו לא קני משכון וטען מלוה יש לו ולא הי' לו מיגו אז א"כ אף שבידו לתפוס כעת בתורת משכון אבל כבר טען שאינו שלו והוי מיגו למפרע דלא אמרינן, וע"כ מוכח מכאן דדעת רבותינו בעלי התוס' דאמרינן מיגו כה"ג אף במקום דלא קני משכון, א"כ אי אפשר לתרץ כנ"ל בהא דמלוה ישנה יש לו עליו הא דלא טעין כן הוא משום דלא קנה משכון, דלדעת התוס' גם במקום דלא קני ג"כ יוכל לטעון כן וע"כ התוס' יתרצו קושיא כתירוץ הרמב"ן ז"ל משום דרוצה יותר בגופו של חפץ או משום דכ"ע לאו דינא גמירי כמש"כ במלחמות, וממילא לפי דבריהם שייך התקנה גם על מה שתפוס בידו, וע"כ כתבו דשבועת התקנה היא גם על מה שבידו מגעת: י) והנה הרמב"ן ז"ל במלחמות תירץ דמשו"ה לא טעין דמלוה יש לו עליו משום דרוצה בגוף החפץ ומשום זה לא חשיד אשבועתא משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו יעו"ש, ויש להבין לפי תירוצו ז"ל מאי פריך שם הגמ' א"ה ליתיב ליה בלא שבועה הא צריך השבועה כדי שיפרוש מגוף החפץ וכמו במו"מ ובדנקיט זוזי מתרווייהו דנתקנה השבועה כדי לברר למי שייך גוף החפץ, והנראה בכוונת הקושיא דמשמע ממשנתינו דאינו נוטל אלא בשבועה ואם אחד אינו רוצה לישבע שוב נוטל השני שנשבע ולזה אין לו כלום ואם נאמר דודאי מלוה ישנה עליו נהי דאינו נוטל בגוף החפץ אבל עכ"פ היכי מפסיד גם הדמים כיון דאם לא הי' מלוה ישנה עליו לא הי' טוען וכיון שטוען כולה שלי ע"כ ודאי יש לו אצלו ממון, ואיך הוא מפסיד בלא שבועה גם הדמים, וע"כ משני ספק מלוה ישנה וכו':
וזכינו לפ"ז דעיקר תירוץ אביי דחיישינן דמלוה ישנה יש לו עליו לא נצרך אלא על דין דמציאה אבל על דין דמו"מ שאין נפק"מ אלא בגוף החפץ ולא בדמים אין צריך לטעם זה כיון דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו מורה בה היתירא וצריך השבועה כדי שיפרוש מגוף החפץ, ולא שייך כלל לומר מיגו דחשיד אממונא וכו' כדמתרצינן לעיל בדרב הונא דמשביעין אותו שבועה שא"ב וכמש"כ הרמב"ן כאן, וזה פשוט: יא) ובזה נמצא דעת קדושים ונבין מה שרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' טו"נ הביא החילוק בין שנים אוחזין בטלית בכרכשתא ובין אדוקין בגוף הטלית וביאר חילוקי דיניהם דעל השאר חולקין בשבועה ומה שידו מגעת נוטלין בלא שבועה רק ע"י גלגול, ובפ"כ מה' מכירה בהביאו דין זה לענין מו"מ כתב וז"ל, בין אם הי' המקח בידו בין אם שניהם תופסין בו אין כאן עדות כלל וכ"א מהם נשבע בתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח וחצי הדמים עכ"ל, סתם הדברים ולא ביאר כלל החילוק דבאדוקין בגוף הטלית דנוטלין עד מקום שידו מגעת בלא שבועה ומסתימת הלשון דשניהם תופסין בו משמע אף בששניהם אדוקים בגוף הטלית מ"מ צריכין לישבע, והא לפי דעת רבינו אין שבועת התקנה כלל ע"ז דעד מקום שידו מגעת ואיך סתם ולא חילק, ודוחק לומר שסמך עצמו על מה שביאר בה' טו"נ שאין דרכו של רבינו ז"ל לסמוך עצמו על הלכות המאוחרות, ותמיהני מרבותינו נו"כ ז"ל שלא התעוררו בזה: אבל לפ"מ שנתבאר אתנו דהטעם דליכא שבועת התקנה במה שעד מקום שידו מגעת הוא משום שיוכל לטעון מלוה יש לי עליו ויהי' נאמן במיגו משום דקני משכון, א"כ אין זה אלא בשחלוקין גם בהדמים, אבל בשאין חלוקין אלא בגוף החפץ שבזה אין צריך כלל לטעם דספק מלוה ישנה וכו' משום דכאן בלא"ה אין לומר חשיד אממונא חשיד אשבועתא משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכמו שכ' הרמב"ן ז"ל בזה באמת שייך שבועת התקנה גם במה שידו מגעת וע"כ סתם רבינו ז"ל הדברים ולא חילק, וכאמור:
ג:
א) והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' טו"נ דין ז' כתב דשנים שהיו יושבין בצד ערימה של חטין ומונחות בסימטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כ"א מהם נשבע בנקיטת חפץ ויחלוקו וכו' יעו"ש וכן הוא בשו"ע חו"מ סי' קל"ח, ויש בזה מקום עיון גדול כיון דבעינן תפוסין שניהם דבלא זה הוי דינא דכל דאלים גבר במקום שאין מוחזקין שניהם, וע"כ תפיסתם היא מכח שהערימה מונחת בתוך ד' אמותיהם, וכדין המבואר בחו"מ סי' רס"ח ס"ב בהגהת הרמ"א שם דקני שניהם וע"כ חולקין דבמקום דליכא קנין אין כאן מוחזק כמ"ש התוס' בב"מ (ח ע"ב) בסוגיא דרכוב ומנהיג, אבל קשה הא דין זה שהביא הרמ"א שם דשנים שבאו כאחד לתוך ד"א או שעומדין שניהם ונפלה המציאה תוך ד"א קנו שניהם ע"כ הא דחולקין הוא מטעם ספק דהא בגיטין (ע"ח) מבואר דא"א לצמצם שיבאו שניהם כאחת וגם אם באו שניהם קודם שנפלה המציאה זה שבא קודם זכה בד"א ואין להשני עוד ד"א אף אם נפלה המציאה אח"כ כדמוכח התם דלא משכחת לה מע"מ דאל"כ לוקמי כגון שבאו שניהם ואח"כ זרק לה הגט, א"ו דכל מי שקדם ובא הד"א הם שלו ואין להשני שום זכות בהם, לפ"ז ע"כ הא דחולקין כה"ג הוא מטעם שא"א לצמצם ואין ידוע מי קדם לבא וע"כ חולקין מספק כדין ממון המוטל בספק, מעתה בשנים שיושבין בצד ערימה וכ"א טוען כולה שלי איך הדין דיחלוקו הא כ' התוס' דבעינן שהחלוקה יכולה להיות אמת וכיון שא"א שהחלוקה תהי' אמת דאם זה קדם אז היא כולו של זה ואין לזה בו כלום, ואי אפשר לומר בהדי הדדי אגבהוה דא"א לקנות בד"א כאחת, וכיון שכן הדין הוא שיהא מונח עד שיבא אליהו כמבואר בתוס' ר"פ שנים אוחזין, ולדעת הש"ך בסי' ש' סק"ה ובסי' שס"ה סק"ג דבמקום דליכא רמאי אף שאין החלוקה יכולה להיות אמת ג"כ חולקין ניחא דכאן שאין החלוקה יכולה להיות אמת מ"מ כיון דאפשר דתרווייהו אהדדי באו בתוך ד"א וסבורין שכ"א קדם את חבירו ע"כ חולקין, אבל הקצוה"ח שם סי' שס"ה הוכיח מדברי הרא"ש דכל שאין החלוקה יכולה להיות אמת אף דליכא רמאי הדין דיהי' מונח עד שיבוא אליהו, א"כ כאן אף דבעצם אפשר שאינם רמאים משום שבאו בב"א וכ"א סבור שהוא קדם תחלה, מ"מ כיון שבעצם אף שבאו בב"א אי אפשר לצמצם ובודאי אחד קדם וזכה ולא השני א"כ אין החלוקה אמת ויהי' מונח עד שיבא אליהו, ועל דברי הרמ"א בסי' רס"ח שכתב דבבאו שניהם בב"א חולקין לא קשיא הא החלוקה אינה יכולה להיות אמת דשם כיון דבאמת שניהם באו בב"א ואלא דאמרינן דא"א לצמצם בזה הוי דררא דממונא כמ"ש התוס' דבלא טענותיהם הוי ספק לב"ד כיון דבאו בב"א הרי לנו ספק מי קדם בלא טענותיהם וע"כ חולקין במקום שאין האחד מוחזק יותר מהשני אף לרבנן דסומכוס, אבל כאן בשנים יושבין בצד ערימה שהספק הוא בא ע"י טענותיהם ואין החלוקה יכולה להיות אמת בזה הדין דיהי' מונח עד שיבוא אליהו ואמאי חולקין כאן, וכמו כן יש להקשות עוד בריש מכילתין דאי תני אני מצאתיה הו"א מאי מצאתיה ראיתיה וכו' ואיך אפשר לומר דבראי' בעלמא יקנה א"כ אי אפשר שהחלוקה תהי' אמת דאי אפשר לצמצם שיראו שניהם כאחת, וע"כ אחד קדם ושלו הוא ואין החלוקה אמת ואמאי יחלוקו:
ב) והנה קודם שנבא ליישב כ"ז נקדים מש"כ הרא"ש בתשו' כלל י"א סי' א' דחצר השותפין קונה לשניהם ודמי לשנים שהגביהו מציאה, אבל הקצוה"ח בסי' ר"ס חלק עליו וכתב דחצר השותפין אינו זוכה לשניהם גם מעלמא, וטעמו משום דאמרו בפ"ק דב"מ דהא דשנים שהגביהו קנו שניהם הוא רק מטעם דכ"א מגביה גם בעד חבירו, אבל אי לאו הכי הי' נעשה חציה כאלו מונחת ע"ג קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה א"כ אין זה אלא בששתי ידים זוכות בו אמרינן ידו של זה זוכה לחבירו וכן ידו של זה, אבל בחצר השותפין שאינה אלא יד אחת ואותה היד משותפת לשניהם ע"כ לא זכה לא זה ול"ז והו"ל כמי שמונחת ע"ג קרקע יעו"ש, ולענ"ד אין הנידון דומה לראי' דהתם ודאי אי לא משום מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אז היתה חצי' השני כאלו מונחת ע"ג קרקע כיון שלא עשה הגבהה (או שום קנין אחר) בחצי השני וקנין הגבהה אינו מועיל רק כשיעשה ההגבהה בכל החפץ ולא במקצתו, וע"כ כיון שבהחצי השני שאוחז חבירו לא עשה הגבהה הרי היא כמונחת ע"ג קרקע ולא עשה שום קנין כלל בהחפץ, אבל בחצר השותפין הוי כאדם שזוכה עבור שנים דאז ודאי קנו שניהם אף דיד אחת קונה לשניהם מ"מ קונה א"כ כמו כן חצר דמשום שליחות או משום יד איתרבאי הרי היא זוכה לשניהם כאלו אחר הי' זוכה לשניהם ומ"ש, ולא שייך כלל בזה כמונח ע"ג קרקע כיון שהיד עושה כל הקנין וזוכה עבורם, ועוד, אף אם הי' השותף השני לאו בר זכיה כגון שהי' קטן שאין חצירו זוכה לו ג"כ הי' קונה לו חצירו חצי השני להשותף ואין לומר בזה כמי שמונחת ע"ג קרקע כמו חרש ופקח שהגביהו מציאה דמתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח, דזה אינו דחצר דמי לידו והרי הוא כמו דאמרינן ביד דזה נוטל עד מקום שידו מגעת וכמו כן (שם ט.) זה קנה חמור ובית פגיה וזה קנה מה שבידו דבמה שתפוס בידו לא אמרו כמי שמונחת ע"ג קרקע משום דכמאן דפסיק דמי כמו כן בחצר דהוי כידו אמרינן בה כמאן דפסיק דמי אף שהיד הזאת משותפת ומעורבת לשניהם מ"מ כל שיש להשותף חלק בהחצר כל פורתא ופורתא שבחצר שהוא שייך לו זוכה עבורו, ובכל פורתא ופורתא אמרינן כמאן דפסיק דמי וראי' לדבר דגם בחצר אמרינן כמאן דפסיק דמי ממשנתינו דסוף ב"מ בשני גינות וירק ביניהם כל שאין העליון יכול ליטול הרי הוא של תחתון מטעם שהעליון מתיאש ממנו ומפקירו, ולכאורה במה קנהו התחתון א"ו בתורת חצר ואף שמחובר הוא לעיקרו שהעיקר שייך להעליון כמבואר שם אעפ"כ אמרינן דקנה התחתון וע"כ משום דכמאן דפסיק דמי וזה אין להקשות איך קני בתורת חצר הא הוי אויר שא"ס לנוח כבר הוקשה זה להיע"ד הביאו הנתיבות יעו"ש מה שתי', ולענ"ד לא קשיא מידי יעוין רש"י (יב.) שאין סופו לנוח שכתב וז"ל "שא"ס לנוח בתוך האויר" הרי מבואר מדבריו דהא דא"ס לנוח לא קנה היינו משום שיוצא מתוך האויר אבל אם הי' נשאר תלוי בתוך האויר ולא הי' יוצא מאויר חצר אז הי' קונה אף אם לא הי' סופו לנוח ע"ג קרקע דאויר חצירו ג"כ קונה כמו קרקעו, וע"כ בשתי גינות כיון שנשאר בתוך אויר חצירו של התחתון שפיר קני ליה אויר חצירו, וזה נכון לענ"ד באופן שמבואר מכאן דגם בחצר אמרינן כמד"פ דמי, וכן לענ"ד מתבאר עוד דין זה מדברי הנמי"ו בפ"ק דב"ב בהא דסמך לו כותל אחר דהמקום של הכותל קונה לו לזה שמשלם חצי הכותל מטעם חצר אף דמחובר הוא הכותל לחציו השני שמונח בחצר של חבירו וכן הוא במ"מ פ"ג מה' מכירה ה"א יעו"ש, ועיין עוד גיטין (עח.) הב"ע בח' אמות מצומצמות וגט יוצא מארבע אמות שלו לארבע אמות שלה, והא אגידא גביה ופירש"י עדיין הגט ברשותו קצת ואנן ונתן בידה בעינן עד שיהי' כולה ברשותה יעו"ש ומשמע דווקא בגט משום דבעינן כריתות וליכא כיון שהגט מעורה מקצתו ברשות הבעל אבל בעלמא שפיר הוי קני ליה הד"א מה שמונח בתוך ד' אמותיו משום דאמרינן כמד"פ דמי גם בחצר:
ג) ומה שהביא הקצוה"ח ראי' מהירושלמי בכותל שבין שני שותפין דס"ל לשמואל דהמוצא זוכה אלמא דהחצר אינו זוכה לשניהם נראה דלאו ראי' היא לפמש"כ התוס' בב"מ בעובדא דר"ג וזקנים דלא הוי חצירו של ר"ג חצר המשתמרת משום שאין הפסק בין תבואתו לתבואת הזקנים יעו"ש, לפ"ז גם בחצר השותפין הוי חצר אינו משתמר לגבי כ"א מהשותפין משום דגם חבירו משותף בה ואין הפסק בינו לחבירו השותף וע"כ בעינן עומד בצדו, וע"כ אמר שמואל דהמוצא זוכה וכשיטתו בב"מ י"א דבחצר שא"מ בעינן עומד בצדה, והיינו דאמר שמואל המוצא זכה בשלא עמד השותף בצדו בשעה שנפלה המציאה ולא זכה לו חצירו, וזכה דווקא השותף המוצא בכל החפץ בהגבהה או מכח דאמרינן ברירה כמו שכ' הר"ן בנדרים ריש פ' השותפין ונמצא שבשעה שמשתמש בשלו הוא משתמש וע"כ החצר זוכה לו כולו, ורב דס"ל בירושלמי שם דזה זוכה מחצה וזה מחצה הוא משום דס"ל דלא בעינן עומד בצדה וכדעת עולא בב"מ שם, אבל בשני שותפין עומדים בצד חצרם או בתוך ד' אמותיהם המשותפות כיון דהוי חצר המשתמרת היא זוכה לשניהם וכדעת הרא"ש שהביא הקצוה"ח:
ד) ומה שהקשה עוד הקצוה"ח על הרא"ש שהביא ראי' דחצר השותפין קונה לשניהם מהא דב"ב (פד ע"ב) דחצר השותפין קונין זה מזה ותמה הקצוה"ח הא שם מבואר דווקא במודד לתוך קופתו, לענ"ד כוונת הרא"ש להוכיח דאמרינן דכ"א במה שמשתמש בשלו הוא משתמש, וע"כ אמרו בב"ב שם דבמודד לתוך קופתו קונה דאל"כ גם במודד לתוך קופתו לא יקנה דהא כמו שיש לו חלק בהחצר כמו כן יש לחבירו וא"כ תו הוי כליו של לוקח ברשות מוכר ולא יקנה א"ו דאמרינן דכל אחד כשהוא משתמש בשלו הוא משתמש, וע"כ בשמניח קופתו בחצר השותפין אמרינן דברשותו כולו הוא מניח וע"כ קונה לו כליו או חצירו משום דאיגלאי מילתא למפרע דזהו חלקו משעה ראשונה, אבל בשמניח ע"ג קרקע אמרינן להיפך כיון שקדם המוכר והניח חפצו ע"ג קרקע שוב הוי המקום שלו ואיך יקנה עוד הלוקח, וכמו שכתבו הרשב"א והר"ן דאם קדם המוכר והניח כליו שוב אין קונין לו ד"א של הלוקח בסימטא משום שכבר נקנו הד"א ושייכים להמוכר, והכ"נ כן בחצר השותפין וא"כ שפיר הוכיח הרא"ש כיון דמבואר מזה דכ"א מהשותפין כשמשתמש בשלו הוא משתמש ע"כ קונה חצר השותפין לשניהם כשנפלה מציאה לתוך חצירם משום דכ"א זכה חציו וכשהוא משתמש בשלו משתמש וע"כ זכה כ"א בחציו:
ה) והר"ן בפ' הזורק על הא דמשני הש"ס שם (עח.) דאתי בתרווייהו בהדי הדדי ופריך והא א"א לצמצם כתב וז"ל ולא הוי מצי למפרך משום דאגיד גביה דכיון דד"א עלו בין שניהם הרי יש לה רשות להניח שם גיטה ובכה"ג מתגרשת דלא גרע ממשאיל מקום עכ"ל, ולענ"ד קשה טובא איך אפשר דד"א המשותפין בין שניהם תהי' מתגרשת ומאי אולמא דד"א מחצר השותפין דאין קונין זה מזה, וכמו כן כאן איך היא זוכה את הגט מיד הבעל כיון דהוי חצר השותפין:
והנראה בזה דגט שאני לפי מה שאמרו בר"פ הזורק גיטה וידה באין כאחד אף שבשעה שזרק לה הגט אינו חצירה וכן יד עבד כיד רבו דמי אף שבשעה שקבל הגט אינו ידו אלא אמרינן דע"י הגט נעשה חצירו וידו, והקצוה"ח סי' ר"א העלה דזה אינו אלא בגט ובשטר שחרור דלא בעינן זכיה כיון דאשה ועבד הוי בע"כ ואין זכיה בע"כ, א"ו גבי אשה ועבד לא בעי רק ונתן בידה וליכא תורת זכיה והקנאה בע"כ משו"ה כל שגיטו וידו באין כאחד סגי לה והוי ונתן בידה כיון דהחצר והיד באין כאחד עם נתינת הגט, אבל במתנה כה"ג בראובן שנתן שטר מתנה לשמעון על ביתו ונתן השטר בתוך ביתו לא מהני דבעינן שיזכה המקבל בשטר מתנה דרך זכיה וכ"ז שלא בא החצר לידו לא זכה בשטר מתנה יעו"ש בקצוה"ח, ודבריו מוכרחים, ולפ"ז אני אומר היינו טעמא דבחצר השותפין אין קונין זה מזה לפי מה שכתבנו לעיל בשם הר"ן דנדרים דחצר השותפין כ"ז שאין משתמשים בו הוא קנוי לשניהם, ורק כשכל אחד משתמש בו איגלאי מילתא דהמקום שהוא משתמש בו הוא שלו, לפ"ז במתנה ומו"מ שצריך שיזכה המקבל מקודם בחצירו ואח"כ זוכה בהחפץ, ע"כ אי אפשר לקנות בחצר השותפין זה מזה משום דעדיין החפץ מונח ברשות הנותן וא"א לקנות משום דעדיין לא זכה במקום החפץ, דכ"ז שהחפץ הוא של המקנה גם הרשות שהוא מונח בו ג"כ הוא של השותף המקנה, ואין לומר דהחפץ הנקנה והחצר באין כאחד דאין אומרין כן אלא בגט אבל לא בעלמא, אבל בגט דאמרינן חצירה וגיטה באין כאחד, א"כ כשזרק לה גט בחצר משותפת היא זוכה במקום הגט ובגט כאחד, וע"כ שפיר כ' הר"ן דהיתה מתגרשת בד"א המשותפות בין שניהם ולא שייך אגיד דכל מקום הגט הוא שייך לה, שהיא זוכה כאחד בגט ובמקום הגט וכשמשתמשת בשלה היא משתמשת, וזהו שכתב הר"ן כיון שיש לה רשות להניח בה גיטה ויש לה רשות להשתמש בד"א לקנין הגט שוב כשזרק לה הגט איגלאי מילתא דשלה הוא מקום הגט וגיטה וחצירה באין כאחד:
ו) וע"פ המבואר לענ"ד יש ליישב ג"כ קושית התוס' על רש"י ז"ל בקדושין (ח ע"ב) בהי' סלע שלה מקודשת שכתב רש"י ז"ל הטעם משום דהוי חצירה וקונה לה כסף הקדושין א"כ מאי קמיבעי ליה הי' סלע של שניהם מהו הא חצר השותפין אינן קונין זמ"ז, אולם לפי דברינו לעיל יש לתרץ והוא, דבגיטין (עח ע"ב) שם בזרק קרוב לה מגורשת אר"א אמר רי"ו לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ופירש"י כגון אם זרק לו חוב קרוב לו ואבד, דגט הוא דבע"כ קנויה לה הילכך לאלתר הוי גיטא אבל בעלמא לא עכ"ל, ולכאורה אכתי טעמא בעי מ"ש מבעלמא ומאי אולמא הא דגט בע"כ דמשו"ה תהי' מגורשת בקרוב, אולם הדבר פשוט לענ"ד דבאמת הא דקרוב לה בהיא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו דמגורשת ע"כ לא מטעם שקנתה מקום הגט שהיא יכולה לשומרו דזה ודאי אינו דאין לאדם רק קנין ארבע אמות ולא יותר אלא ע"כ אף דאין לה קנין של כלום בהאי מקום של הגט ולא מהני כלל להיות חצירה לדבר אחר מ"מ כן תקנו חכמים דע"י הגט יהי' מקום הגט חצירה להיות מתגרשת בו וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון משום דאמרינן גיטה וחצירה באין כאחד, אף דלא זכתה כלל מקודם במקום הגט דהא אין לה קנין כלל בהמקום ורק ע"י הגט נעשית חצירה להיות מתגרשת בו, ולפ"ז אין זה אלא בגט דלא בעינן בו זכיה משום דהוי בע"כ, אבל לא לד"א כיון דבעינן זכיה מקודם ואיך תזכה היא במקום הגט ע"י הגט של הבעל, אדרבה כיון דהגט הוא של בעל זוכה הוא בהמקום וכמ"ש הרשב"א והר"ן דבקדם הכלי של המוכר לא קני בד"א משום שכבר קנה המוכר את המקום ע"י העמדת הכלי, א"ו רק דבגט אמרו כן משום דגיטו וידו באין כאחד וע"י הגט היא זוכה ג"כ בהמקום להיות מתגרשת בו, משא"כ בדבר אחר שצריך לזכות תחלה בהמקום ואח"כ יקנה אגבו את החפץ וזה אי אפשר, ולפ"ז כיון דאמרינן שם וכן לענין קדושין ומפרשינן טעמא התם משום דויצאה והיתה, הרי מבואר דבקדושין אף דלא הוי בע"כ מ"מ מכח היקש הכתוב דויצאה והיתה אמרינן קדושיה וחצירה באין כאחד:
[הערה - והיינו טעמא משום דגם בקדושין א"צ זכי' מצד האשה שאין האשה עושה את הקדושין כלל דדווקא בקנין צריך זכי' מקודם משום שהלוקח עושה הקנין אבל בקדושין א"צ רק ביטול דעתה ורצונה כמו שכתב הר"ן בנדרים (כ"ט) וכיון שמבטלת דעתה ורצונה שוב זכיית וקנין הקדושין הוא כמו בגט שא"צ רק נתינה מצד הבעל ושפיר מקשינן הוי' ליציאה לומר דלענין עצם קנין הקדושין הוא דמי לגט שהכל בא מצד הבעל, כיון שכל קנין הקיחה הוא מצד הבעל, ומה"ט ס"ל להרבה פוסקים דטלי קדושך מע"ג קרקע לא מהני משום שצריך נתינה מצד הבעל ולא מצד האשה וזה ילפינן מויצאה והיתה, וכ"ז לענין זכיית ונתינת עצם הקדושין אבל במקום שאנו דנין לענין עצם הרצון ודאי לא נוכל ללמוד קדושין מגירושין וע"כ בקדושין (מד.) שצווח ר"ל ככרוכיא ויצאה והיתה ולית דאשגח ביה גבי מחלקתם של רי"ו ור"ל בנערה דס"ל לרי"ו דנערה אביה ולא היא לדברי הכל דשם הוא הדין לענין עצם הרצון אם מהני גם של הנערה בזה אין ללמוד מגרושין, דבגרושין שא"צ רצון האב כלל ואף בע"כ של האב מתגרשת בזה גם נערה יכולה לקבל גיטה כיון שיש לה יד ואין צריך לזה רצון כלל שנאמר שלא מהני קבלתה את הגט בלתי רשות האב כיון שאין זה תלוי ברצון כלל, אבל בקדושין שהתורה זיכתה להאב וצריך דעת המקדש דברי הכל אביה ולא היא ול"מ רצונה כלל בלא רצון האב, וזהו שלא אשגחו ביה בר"ל אף שצווח ויצאה והיתה, והחילוק ברור. ע"כ]:
מעתה בקדושין שפיר אמרינן חצר השותפין קונין זה זה משום דע"י הקדושין נעשה מקום הקדושין חצרה ומתקדשת בו וכמו בגט דמהני בו חצר השותפין וכמו שנתבאר לעיל בכוונת הר"ן, ולא קשה מידי קושית התוס' על רש"י ז"ל בקדושין שם: ז) ועפ"ז מיושב קושית הקצוה"ח סי' קפ"ט על הפוסקים דס"ל דחצר הנפקד קנוי להמפקיד מהא דאיתא בקדושין (מז.) דהאומר להאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך דאם נשתייר ממנו שו"פ מקודשת יעו"ש ואם חצר הנפקד קנוי למפקיד כי נשתייר מאי הוי במאי מקדשה כיון דמחסרא משיכה וחצירה אינה קונה כיון דחצר המפקיד הוי יעו"ש שנשאר בצ"ע, וגם הנתיבות שם החרה החזיק בראי' זו להשיג על הפוסקים הנ"ל, אולם לפמש"כ אין זו ראי' כלל דקדושין שאני דהמוהרי"ט הביאו הקצוה"ח שם הקשה על שיטת הפוסקים הנ"ל דס"ל דאין הנפקד קונה פקדון המפקיד במקום הפקדון משום שקנוי המקום להמפקיד, דמ"מ כיון דהמפקיד מקנה הפקדון א"כ נאמר חצירו ומתנתו באין כאחד וכמו דאמרו בגט, והקצוה"ח שם תי' כיון שהחצר של הנפקד קנוי להמפקיד כל זמן שהוא שלו אינו נקנה לנפקד בדבור בעלמא דלא אמרו גיטו וחצירו באין כאחד אלא בגט יעו"ש שרמז למש"כ בסי' ר' סק"ה והיינו כמו שנתבאר לעיל דלא אמרו כן אלא בגט שא"צ זכיה אבל במקום שצריך זכיה צריך לקנות מקודם המקום ואח"כ יקנה את החפץ מטעם חצירו, ולפ"ז אין ראי' ג"כ מקדושין, דבקדושין כבר נתבאר לעיל דאמרו קדושיה וחצירה באין כאחד מכח היקש הכתוב דויצאה והיתה, וע"כ היא מתקדשת בפקדון הנתון בחצירה משום דע"י שמקנה לה הפקדון שוב אמרינן קדושיה וחצירה באין כאחד וזוכה בחצירה וזוכה ג"כ בהפקדון להתקדש בו, ואין למדין לד"א:
ח) ובזה לענ"ד יש ליישב קושית תוס' גיטין (כא.) ד"ה אטו שליחות שהקשו שם כיון דחצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות א"כ בכתב שטר מתנה עליו אע"ג דלא הוי דומיא דידה דמתנה ליתא בע"כ תתגרש מתורת שליחות יעו"ש, והנלענ"ד בזה בהקדם דברי הש"ך בחו"מ סי' ר"ב סק"ג שכתב דמשו"ה צריך לדין אג"ק בצבורין משום דאין חצירו קונה אלא כשהוא כבר חצירו משא"כ הכא דחצירו ומתנתו באין כאחד, ורבים הבינו בכוונתו דאין חצר קונה אלא בשקדם קנין החצר ואח"כ בא החפץ בחצירו, אבל בשהי' החפץ מונח בחצר קודם שקנה החצר תו אין החצר זוכה לו החפץ בשקונה אח"כ החצר ורוצה לקנות החפץ ג"כ, והנה מלבד שנעלם ממנו טעמו וסברתו הנה הדבר סותר כמה סוגיות שמבואר מהם שחצר קונה בכל אופן יעוי' בקצוה"ח ונתיבות שם והרבה נתלבטו בדבריו האחרונים ז"ל, ולענ"ד כוונת הש"ך הוא משום כשקונה אדם מטלטלין וקרקעות ביחד ובב"א, אם עשה קנין בדבר אחד לבד שלא קנה הדבר השני גם אותו הדבר שעשה בו קנין ג"כ לא קנה משום שלא גמר לקנות רק כולם ולא חציים וכמו דאמרינן כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור אפי' בסאה האחרונה, וכמו כן אמרינן בב"מ (מ"ז) בקונה פרה וטלה ולא הספיק למשוך את הטלה עד שמת הפרה דיכול לחזור בו אפי' בפרה יעו"ש, וכן בר"ן בגיטין גבי עציץ נקוב וזרעים כתב כן, ולפ"ז אני אומר היינו טעמא דהש"ך לפי מה שנתבאר לעיל דאין חצר קונה רק אם מקודם קנה החצר אז יוכל לקנות אח"כ החפץ המונח דמקודם צריך לקנות המקום ואח"כ יוכל לקנות ע"י החפץ אבל לא מהני לומר שיקנה החצר והחפץ בבת אחת, דכל קנין חצר הוא קודם קנין החצר ואח"כ כיון שנקנה החצר קונה ממילא החפץ אבל לא בב"א, ולפ"ז בקונה קרקע וחפץ בב"א אי אפשר לקנות הקרקע והחפץ ע"י חצירו כיון דכ"ז שלא קנה החפץ גם לא קנה הקרקע כיון ששניהם תלויים זה בזה, וא"כ אי אפשר לתפוס את הדבר בשני ראשין לומר דקנה הקרקע וממילא קנה החפץ ע"י חצירו דעדיין לא קנה החצר כ"ז שלא קנה החפץ וקנין שניהם בב"א הוא בא וזה אי אפשר, ולזה צריך קנין אגב קרקע דקנין אגב קרקע עושה קנין הקרקע והחפץ בב"א וע"י קנין הקרקע ע"י חזקה הוא קונה ג"כ החפץ והמטלטלין בב"א עם הקרקע ולא זה אחר זה, אבל בקנין חצר אי אפשר להיות אלא בזה אחר זה וכאן עדיין לא קנה החצר אם לא קנה המטלטלין, וזהו כוונת הש"ך:
ט) ולפ"ז דכל קנין חצר לעולם הוא קנין החצר קודם ואח"כ קונה החפץ אבל לא בב"א ולפ"ז בכתב ונתנו בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו מתגרשת בו יש לעיין לפמש"כ התוס' בגיטין (עז ע"ב) ד"ה תיחוד הא דלא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע דלא מהני משום דכיון דהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאלו נתנו לה, והנה אם נאמר דלעולם קנין החצר קודם א"כ לעולם הוי טלי גיטך מע"ג קרקע כיון דקנין החצר קדם רגע אחת אח"כ כשקונה הגט הרי הוא קונה אותה מחצירה ולא מחצירו וא"כ היא נוטלת אותו מע"ג קרקע שלה ולא מע"ג קרקע של הבעל, והוי זה טלי גיטך מע"ג קרקע: י) אמנם באמת אין זו קושיא דכ"ז שאמרנו דצריך להיות קנין החצר קודם הוא דווקא בעלמא, אבל בגט לפ"מ שנתבאר לעיל דאמרינן גיטה וחצירה באין כאחד בזה באמת קנין הגט והחצר באין כאחת, וא"צ שתקנה מקודם החצר דאל"כ לעולם לא נוכל לומר גיטה וחצירה באים כאחד דכ"ז שלא קנתה הגט לא קנתה החצר, א"ו דאמרינן דשניהם באין כאחת וא"צ להקדים קנין חצר להגט, וע"כ שפיר אמרינן בנתן גט בחצירו וקנאתהו דמתגרשת בו ולא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע משום דקנין הגט בא כאחת עם קנין החצר, וע"כ הוי שפיר מרשותו של הבעל לרשות האשה כיון דלא קדם קנין החצר לקנין הגט, וזה ברור:
יא) מעתה לענ"ד אין מקום לקושית התוס' בגיטין דבחצר שמדעתה תקנה בתורת שליחות כמו בעלמא זה אינו דבחצר דבעלמא לעולם קנין החצר קודם קניית החפץ, וא"כ לא מהני זה אלא בעלמא, אבל בגט דטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני אם באנו כאן לומר דתתגרש בתורת שליחות דבעלמא ולא בתורת חצר ויד דגט הוי זה טלי גיטך מע"ג קרקע כיון דקנין החצר קודם וא"כ כשזוכה לה אח"כ חצירה הר"ז כמי שנוטלת גיטה מע"ג קרקע שלה ולא מתוך רשות של הבעל והוי זה טלי גיטך מע"ג קרקע, והדברים ברורים לענ"ד ביישוב קושית התוס':
יב) המתבאר לנו מכל הני מילי מעלייתא שכתבנו שפסק הרא"ש שהבאנו לעיל דחצר השותפין וכמו כן ד"א המשותפין בין שניהם קונה שפיר לשניהם נכון וקיים ואין מקום להשגות הגאון בעל קצוה"ח עליו, אבל זו היא שקשה כיון דמסוגית הגמ' דגיטין דפריך וכי אפשר לצמצם מוכח דאי אפשר לעולם שיהיו שני בני אדם זוכין כאחת בד"א ומסתימת דברי הרמ"א בחו"מ סי' רס"ח שכתב שאם באו שניהם כאחת או שעומדים שניהם ונפלה מציאה דקני שניהם משמע דזכו שניהם כאחד בתורת ודאי ולא בתורת ספק, ומצאתי שעמד הקצוה"ח שם בזה והניח בצ"ע, וכמו כן קשה מה שהקשינו לעיל שאם אין שניהם זוכין כאחת שוב קשה מה שכתב הרמב"ם שאם עומדין שניהם בסימטא וערימה ביניהם שחולקין בז"א כולה שלי וז"א כ"ש, והא החלוקה אינה יכולה להיות אמת כיון דע"כ קדם האחד וזכה בד"א, וכנ"ל:
יג) ומה שנראה לי בביאור הדברים בהקדם סוגית הגמ' דנדרים (פז.) דאיתא התם מי שהי' חולה בתוך ביתו ונתעלף וכדומה שמת וקרע ואח"כ מת דיצא ידי קריעה אם מת תכד"ד, וביאר הר"ן שם שאע"פ שבשעה שקרע עדיין לא מת ולא הוי קריעה כלל כיון שמת תכד"ד כמאן דקרע השתא דמי יעו"ש, ומצאנו ראינו מזה דדין דתכד"ד כדיבור דמי לא נאמר דווקא בדבר התלוי בדעת בני אדם וברצונם אלא גם במקרה ופעולה דממילא ג"כ אמרו דכל שבאו שני המעשים תכופים זא"ז בשיעור תכד"ד הר"ז חשוב כאלו נעשו שני המעשים ביחד ובב"א וכאלו לא הי' כל הפסק זמן ביניהם: יד) אבל אם נאמר כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בכולה תלמודא אשר לכאורה מכמה מקומות בש"ס מבואר ההיפך מזה, ולדוגמא אעידה לי שני עדים נאמנים מהא דאמרו בפא"נ (לו.) הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראים בהליכתו פטור משום דעקירה צורך הנחה היא ואם נאמר דכל תכד"ד חשוב כאלו נעשה בב"א א"כ למאי הוצרכו לטעם דעקירה צורך הנחה היא הלא כיון דקריעת השיראים היתה בתוך כדי הליכת ארבע דשיעור זה הוא עוד פחות מתוך כד"ד א"כ הר"ז חשוב כאלו נעשה ההוצאה והקריעה בב"א בלי שום הפסק זמן ביניהם וקלבד"מ ומאי צריך לטעם דעקירה צורך הנחה היא:
כמו כן בנזיר (מג.) אמרו דלא משכחת לה טומאה וביאה בהדי הדדי משום דאי אפשר דלא מעייל חוטמו ברישא ונחית ליה טומאה יעו"ש ואם תכד"ד כדבור דמי גם לענין מעשה אמאי לא חשוב טומאה וביאה בב"א אף אם מכניס חוטמו ברישא הא מ"מ גם גופו נכנס אח"כ בתוך כד"ד וכבב"א דמי, ועוד יש להעיר בזה מכמה מקומות בש"ס ואין צורך בריבוי דוגמאות:
טו) מכל זה נראה לי דהא דאמרו תכד"ד כדיבור דמי גם בשני מעשים שבאו תכופים זא"ז אין לומר דחשבינן כאלו המעשה הקודם התחיל בב"א עם המעשה שבא תיכף אחריו ומקודם לא נעשה המעשה כלל דודאי זה אינו דא"א להכחיש החוש ולהחליט דמקודם לא נתהוה כל מעשה בפועל כלל ואי אפשר לומר דזה שקרע על חולה שנתעלף לא קרע כלל בשעה שהי' מתעלף אלא בשעה שמת דזה ודאי אינו, אבל זה שאמרו תכד"ד כד"ד לא בא להכחיש מציאות המעשה מקודם אלא בא להמשיך את המעשה הנעשה מקודם שתהי' פעולתו נמשכת והולכת בכל משך שיעור תכד"ד וכאלו גם עתה הפעולה הזאת נפעלת ונעשית וע"כ בקורע ובתכד"ד מת לו מת יצא ידי קריעה משום דאמרינן כאלו מעשה הקריעה נמשך גם כעת וגם עכשיו הוא קורע וע"כ הוא יוצא ידי קריעה כיון דגם עכשיו עושה פעולת הקריעה ויוצא בכך, דמה איכפת לן אם קרע גם מקודם דאין זה מגרע מפעולת הקריעה כעת:
ולפ"ז ניחא בזורק חץ מת"ד לסוף ד' דהתם אף אם נאמר דגם עתה הוא קורע את השיראים מ"מ אי אפשר לכחד דגם מקודם קרע השיראים וכבר נתחייב מקודם בתשלומי הנזק א"כ מה לי אם נחשוב דגם עתה הוא קורע את השיראים דכל זה אינו פוטר אותו למפרע מהנזק שעשה מקודם כיון שאנו חושבים שגם מקודם עשה המעשה ההוא וכמו כן בנזיר לענין טומאה דאף אם נחשוב דגם עתה הוא מטמא עצמו מ"מ גם מקודם ג"כ נטמא דפעולת הטומאה הקודמת אין אנו מגרעין כלל גם אם תכד"ד כד"ד וממילא לא חל עליו איסור בל יבא כיון שכבר נטמא מקודם, וזהו ברירא דהך מילתא ובזה תעלה ארוכה לכל המקומות הנראים לכאורה סותרים לסוגיא זו דנדרים:
טז) אמנם כ"ז אנו צריכין בפעולות ומעשים שאינם תלוים בדעת האדם וברצונו אבל בדברים שתלויים בדעת האדם ובגמר לבו כמו קנינים והקדישות ועדות וכדומה שתלוי בהסכם דעתו ובגמר לבו בזה ודאי אין המעשה חל והפעולה נגמרת רק אחר כד"ד דבתוך כד"ד יוכל לחזור בו משום שאין הסכמתו הסכמה גמורה ואין דעתו דעת שלמה בתוך שיעור זה דתכד"ד וע"כ אין פעולת ענינם חלה רק כשכלה שיעור הזמן דתוכד"ד וכמ"ש הר"ן בטעמא דמילתא דתכד"ד משום דבשאר מילי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו עושה אותם אלא דעתו שיוכל לחזור בו תכד"ד, יעו"ש:
יז) ונראה דזו היא סברת ר"ת ז"ל שאמר דהא דתוכד"ד כ"ד הוא תקנת חכמים כדי שאם אדם עושה סחורה עם חבירו ויראה רב או גדול ממנו בחכמה לא יתן לו שלום שאם יתן שלום לא יוכל לחזור בו ממקחו לכן תקנו חכמים שכשיעור זה יכול לחזור, והתוס' בב"ב (קכט ע"ב) הקשו א"כ בקורע על חולה ונתעלף שם לא שייך האי טעמא והר"ן בנדרים הוסיף עוד להקשות דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת כמו בנדרים דהוי הפרה והקמה אם הפיר והקים בטעות כיון שידע תוכד"ד מהני:
אולם לפ"מ שנתבאר ל"ק כלל דודאי גם ר"ת ז"ל מודה דעיקר דין דתוכד"ד כד"ד הוי מדאורייתא והיינו לומר דהמעשה ההוא הוא נמשך והולך גם עכשיו וכאלו גם עתה פעולתו נעשית וע"כ בקריעה ובנדרים וכדומה מהני משום שחשוב כאלו גם כעת הוא קורע, מפיר או מקים, וזה ודאי הוי מדאורייתא, אבל זה שאמרו בכל דבר שיכול לחזור בו ומבטל מעשה הקודם בתוכד"ד בזה ס"ל לר"ת ז"ל דלבטל המעשה הקודם ולהיות יכול לחזור בו זה אינו אלא מתקנת חכמים וע"כ גם זה שאמרנו דכל דבר שתלוי בדעת האדם וברצונו דאין הקנין כלה ונגמר רק לאחר כד"ד כל זה לר"ת ז"ל אינו אלא מדרבנן, דלבטל המעשה הקודם אין זה מדאורייתא כלל והחילוק ברור: יח) ומרווחנא בזה ליישב קושית תוס' בב"ק (ע ע"ב) ד"ה כמאן כר"ע שהקשו דלר"ע נמי כיון דמטא לאויר חצירו מחייב לענין שבת דרשוה"י עולה עד לרקיע ולענין קנין לא קנה באויר עד דמטי לתוך המחיצות כדמוכח בגיטין, אולם לפי דברינו א"ש דודאי כיון דתוכד"ד כד"ד חשוב כאלו גם עדיין בשעה שיורד והולך לתוך המחיצות הוא עושה מלאכת ההוצאה שחייב עליה משום שבת וממילא פטור על דו"ה משום דקלבדר"מ, דבזה אנו אומרים דמקודם וגם עכשיו הוא מחלל את השבת ואין אנו מגרעין בזה מציאות המעשה הקודם, משא"כ להיפך לרבנן דאינו חייב משום שבת רק עד שתנוח שפיר פריך כיון דמטיא לאויר ביתו קנה ולענין שבת לא מחייב עד דמנחא אארעא דאף אם נאריך ונמשיך את קנינו עד שעת חלול שבת מ"מ קנינו שעשה מקודם לזה היכן הלך וכבר נתחייב מקודם בדו"ה בשעה שבא לאויר חצירו ואיך יפטור חילול שבת המאוחר את החיוב הקודם, ואף דבקנין וכדומה שתלוי בדעת האדם ורצונו גם הקנין אינו נגמר רק לאחר כד"ד מ"מ הא זה אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא באמת לא נתבטל הקנין הקודם ומאחר שכן כיון דמדאורייתא נתקיים המקח מקודם אף דמדרבנן עדיין לא נתקיים מ"מ לגבי חיוב דו"ה אנו הולכין אחר הדין דאורייתא כדמוכח לקמן שם (עא.) דמעשה שבת דרבנן חשוב שחיטה ראויה כיון דמדאורייתא הוי שחיטה ראויה, וכמו כן כתב השמ"ק שם בשם הרמ"ה ז"ל דאם גנב ומכר וקבל דמים ולא משך הלוקח את מקחו כיון דמדאורייתא מעות קונות אע"ג דתיקון רבנן דלא ליקני מכירה הוי ומשלם תשלומי דו"ה יעו"ש, וכן כ' הש"ך בחו"מ סי' ר"ח יעו"ש, הרי מבואר כמ"ש דכל שמדאורייתא הוי קנין חייב עלה דו"ה, והדברים עתיקים: יט) ואחרי המבואר אתנו בכ"ז נחזור לענין שאנו עסוקין בו ונחזי אנן בקנין ד' אמות לשני בנ"א דאמרינן דא"א לצמצם שיבואו בבת אחת ויקנו שניהם ד' אמות כאחת דלפי המבואר בנדרים בבאו תכופים זא"ז בתוך שיעור כדי דבור אמאי לא נחשוב זה כאלו באו בבת אחת ויקנו שניהם, אבל לפי דברינו דתוכד"ד לא נאמר אלא להמשיך את המעשה שתהי' פעולתו נמשכת עד בכדי שיעור תוכד"ד אבל לא לגרע מציאות המעשה הקודמת אי אפשר לכאורה לומר דיקנו שניהם בבאו זאח"ז בתוכד"ד משום דנהי דאמרינן דפעולת קנין הד"א נמשכת ג"כ כעת בתוך שיעור כד"ד מ"מ פעולת הקנין הזה ג"כ לא נתבטלה ואי אפשר להכחיש מציאותו וכבר נעשה מעשה ואיך אפשר שיקנה ג"כ השני כיון שהראשון כבר קנה הד"א מקודם ואין מקום להשני לקנות הד"א שכבר שייכים להראשון:
כ) והנה בפ"ק דב"מ (י.) אמרינן אף דד"א של אדם קונות לו בכ"מ מ"מ היכי דגלי דעתיה דלא ניחא ליה לקנות אינו קונה ובנמי"ו שם כתב הטעם וז"ל כיון דחכמים תקנו לו ד"א יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים עכ"ל, מפורש יוצא מדבריו דהא דבגלי דעתיה דלא ניחא ליה הוא שאין רצונו שהד"א יהיו קנויין לו כלל ויכול להתנות בכה"ג בתקנת חכמים שאם הטעם הוא שאין רצונו לקנות את החפץ בד"א ואין אדם זוכה בע"כ לא הי' צריך להטעם דא"א בתקנת חכמים דגם בחצר דאורייתא הדין כן שאם אין רצונו שתהי' חצירו קונה לו אין מזכין לו לאדם בע"כ, א"ו הכוונה כנ"ל, ומה שהכריחו להנמוק"י לפרש כן ולא כפשוטו יעוי' בתשו' הגרע"א סי' רכ"א דברים נכונים בזה:
כא) וכיון שזכינו לדין זה דגם זכות הד"א תלוי בדעת האדם ורצונו ואדם יוכל להתנות שלא יהיו לו ד"א ולא יהיו קנויין לו ולפי האמור אתנו למעלה שבדבר שתלוי ברצון האדם ובדעתו אז אין פעולתו חלה רק אחר כד"ד ולפ"ז תשוב קושיתנו למקומה מאי מקשה והא אי אפשר לצמצם נהי דא"א לצמצם מ"מ כל שבאו זא"ז תוכד"ד חשוב כאלו באו שניהם בב"א דקנין ד"א של הראשון ג"כ לא נגמר עד אחר כד"ד כיון שתלוי בדעתו ואם בינתים קדם ובא גם השני זכו שניהם בהד"א כיון שלא נגמר עדיין קנין הראשון:
כב) והנראה לענ"ד בזה ע"פ מה שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' שבועות הי"ז) מי שנשבע והיו פיו ולבו שוין בשבועה ואחר שנאסר חזר בו מיד תוכד"ד וכו' ואמר אין זו שבועה או נחמתי או חזרתי וכיוצא בדברים אלו שענינם שהתיר מה שאסר הר"ז מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה עכ"ל, הרי מבואר דחזרה דתוכד"ד אינו אלא משום דהו"ל כמו טעות, ויעוי' בקצוה"ח סי' רנ"ה מה שיישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל בהקדש ותמורה דלא מהני חזרה תוכד"ד משום דקימ"ל אין נשאלין על התמורה משום דהתורה רבתה שוגג כמזיד, וכיון דתמורה חלה גם בטעות אין חזרה גם תוכד"ד יעו"ש בארוכה, ובאמת דבר זה מפורש הוא בירושלמי דמאי פ"ז דמה"ט תוכ"ד לאו כד"ד בתמורה משום שאין נשאלין על התמורה ומבואר מזה דבמקום שחל גם בטעות אין מקום לדין דתוכד"ד כדיבור דמי שיועיל חזרה:
כג) וע"פ האמור נראה לחלק בין ד"א שאמרו לענין גט ובין ד"א שאמרו לענין קנין מציאה, דד"א שתקנו חכמים לענין גט כיון שתקנו שתהי' מגורשת אף בע"כ ואף שצווחת ואומרת שאין רצונה להתגרש ואין רצונה שיהו הד"א קנויין לה להתגרש בהם מ"מ לא חלקו חכמים ובכל אופן היא מתגרשת ואף בזרק לה הגט בע"כ כמבואר בגיטין (עח ע"ב) שם ובגיטין אמרו ולא לד"א וברש"י שם ד"ה ולא לד"א שכתב וז"ל דגט הוא בע"כ קנויה לה הלכך לאלתר הוי גיטה, וכן כתב עוד רש"י ז"ל לעיל (שם יב ע"ב) ד"ה וכי תימא דאי בעי מריה זריק ליה גיטא ברשוה"ר בתוך ד"א יעו"ש, וכיון דתקנת ד"א לענין גט הוי ג"כ בע"כ תו לא שייך לומר בזה תוכד"ד כיון דכל עיקר דין תוכד"ד הוא משום דחזרה דתוכד"ד משוה לה טועה ושוגג אבל בגט דגם בע"כ מהני ולא תלוי כלל בדעתה אין כאן מקום לדון בזה דתוכד"ד כדבור דמי, ע"כ פריך שפיר והא אי אפשר לצמצם ולא אמרינן בזה תוכד"ד דקנין הד"א אינו תלוי כלל בדעתה וברצונה וחכמים הקנו לה לענין גט הד"א בכל אופן וע"כ היא קונה אותם לאלתר משום דלא שייך כאן חזרה:
כד) אבל עדיין אין זה מספיק לכאורה דזה ניחא באשה שהיא מתגרשת בע"כ אבל בבעל שתלוי ברצונו א"כ ד"א שלו לכאורה תלוי בתוכד"ד וא"כ אכתי קשה מאי מקשה והא אי אפשר לצמצם הא משכחת לה שבא הבעל ואח"כ האשה בתוכד"ד של ביאת הבעל ובקנין ד"א של הבעל שפיר אנו אומרים תוכד"ד כדיבור דמי:
כה) אמנם לאחר העיון נראה דזה אינו, דודאי חכמים השוו מדותיהם לענין גט ולא חלקו בין קנין האשה לקנין הבעל, דהא שיטת כמה פוסקים דד"א של גיטין קונין ג"כ ברשוה"ר וא"כ קשה אמאי בקרוב לו אינה מגורשת וכן קושית הגמ' והא אי אפשר לצמצם והא אפי' בבא הבעל מקודם ג"כ אין להבעל ד"א דהא ברשוה"ר לא תקנו כלל ד"א ורק משום עיגונא היא מתגרשת גם ברשוה"ר א"כ בקרוב לו וכן בבא הבעל מקודם מ"מ כל שבאה היא אח"כ תהי' מגורשת כיון דלדידיה לית ליה כלל ד"א ברשות הרבים, א"ו דכיון דתקנו חכמים לענין גט ד"א אצלה תו יש גם לו ד"א לענין גט זה, וחכמים השוו מדותיהם ולא חלקו בין זכות ד"א שלה לזכות ד"א שלו ולפ"ז כיון דהיא קונה תומ"י הד"א ולא שייך בה שיעור תוכד"ד גם אצל הבעל לא שייך דין דתוכד"ד ושוין הם בקנינם, וז"ב:
כו) מעתה תתיישב לנו יפה הקושיא שעמדנו עליה בדברינו למעלה בשנים יושבים בצד ערימה שחולקין הא החלוקה אינה יכולה להיות אמת משום דאי אפשר לזכות שניהם כאחת בד' אמות כמו שהוכחנו מקושית הגמ' דגיטין, וע"פ האמור כ"ז אינו אלא בגט וכמו שנתבאר שהזכות של ד"א הוא בע"כ, אבל בקנין ד"א של מציאה דתלוי בדעת האדם וברצונו תו לא נגמר קנינו וזכותו של ד"א רק אחר שיעור כד"ד, א"כ שפיר משכחת לה שיזכו שנים כאחת דכל שבאו תכופים זא"ז תוכד"ד חשוב כאלו באו בב"א וקנו שניהם, ונכון פסק השו"ע חו"מ סי' רס"ח דבבאו שניהם בב"א קנו שניהם בד"א ולא מטעם ספק, ומתורץ בזה גם מש"כ הרמב"ם ז"ל בשנים יושבים בצד ערימה שהיתה מונחת בסימטא או בחצר השותפין שחשובין מוחזקין וחולקין משום דכיון דמונח בד"א של שניהם הוי מוחזקין וגם החלוקה יכלה להיות אמת דאפשר שזכו שניהם בב"א בהערימה כגון שבאו כ"א בתוכד"ד של חבירו וכמו שנתבאר, ועיין שבועות (לא.) בשהעידו תוכד"ד של חבירו הרי כיון שהעידו כולם תוכד"ד של חבירו חשוב כאלו העידו כולם כאחת והכ"נ בקנין חשוב כאלו באו כאחת:
כז) ובזה יתיישב לנו עוד לפי מה שנתבאר מדברי הרא"ש שהבאנו לעיל דבחצר השותפין קנו שניהם מטעם חצר משום דכל אחד יש לו חלק בהחצר והוא זוכה בכל פורתא ופורתא נגד חלקו וכמאן דפסיק דמי א"כ קשה איך כתב הרמב"ם ז"ל דשניהם ישבעו שאין לו בה פחות מחצי' ויחלוקו, לפ"מ שכ' הרמב"ם ז"ל דבזה שהוא תפוס בידו משום דכמאן דפסיק דמי א"צ לישבע רק בתורת גלגול אבל אין כאן שבועת התקנה א"כ בערימה שכל אחד מוחזק בחציו מטעם חצר דכמאן דפסיק דמי אמאי ישבעו, יחלוקו בלא שבועה:
אבל לפי מה שנתבאר לעיל טעמו של הרמב"ם ז"ל דבמה שתופס בידו אינו נשבע משום דהוי מצי טעין מלוה יש לי עליך והי' נאמן במיגו משם שקונה משכון, וכמש"נ למעלה, א"כ בערימה אם הי' מודה דבאמת אין לו בה כלום אלא שמלוה ישנה יש לו עליו תו לא הי' מוחזק בהחפץ כלל דזה שהחפץ שלו, שלו הם ג"כ הד"א כיון שמודה שזה זכה בהערימה מקודם א"כ תו לית ליה כאן ד"א להשני ולא הוי מוחזק כלל, וכמו כן בחצר השותפין כיון שהוא מודה שהערימה היא כולה של השותף ממילא היא מונחת כולה בחצר השותף דאיגלאי מילתא דכשמשתמש בשלו הוא משתמש ואין לחבירו שום תפיסה כלל בהחפץ, וממילא לא הי' נאמן מלוה ישנה יש לי עליו משום דהוי מיגו להוציא וכמש"נ לעיל ומוכרח הוא לטעון כולה שלי ולא שייך לומר דחשוד אממונא וע"כ יש כאן שבועת התקנה וכמו שנתבאר לעיל: