אור ברסלב
שות מרחשת ב › סימן לה

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

ב · סימן לה

סימן לד

ע"ד החקירה בתתיכה של טריפה של ראובן שנתערבה בהרבה חתיכות של שמעון ונתבטלה למי מגיע השבח שהשביחה החתיכה הטריפה ע"י הביטול:

א) הנה דבר זה כבר עמד עליו בתשו' עמודי אור (סי' נ"ה) להגאון מוהר"י העלליר ז"ל והעלה במצודתו מירושלמי תרומות (פ"ה הל"ג) דאיתא התם חד בר נש אפיל שעורין גו חטין (היינו שנתערבו שעורין של ראובן בחטין של שמעון ועתה שמעון מוכרם בדמים יקרים כמו חטין) ואתי עובדא קומי ר' יהודא בר שלום ואמר יתן לו דמי שעורין והשאר יחלקנה ע"כ הירו', והיינו שישלם לו דמי שעורין והשאר שהושבחו השעורין וניטל בעדם דמי חטין יחלקו ביניהן בעל השעורין ובעל החטין, וא"כ הרי הדבר מפורש דכה"ג בתערובות חולקין ביניהם השבח, ויעוי' מה שהאריך עוד בביאור דברי הירושלמי שם בסאה תרומה:

ב) ולדעתי נראה שדינו זה של הירושלמי וסברתו הוא לקוח ונוסד על יסוד מחלוקת תנאים דמייתי לה בכתובות (צח ע"ב) הוסיפו לו אחת יתירה ר"י אומר הכל לשליח רי"ו אומר חולקין ופסק שם רב פפא כרי"ו דחולקין וטעמו של ר' יוסי מפרש ברי"ף שם וכן הוא בשו"ע חו"מ (סי' קפ"ג ס"א) הואיל ובאת לו לשליח הנאה ע"י בעה"ב חולק עמו וכ"כ הר"ן שם דלסברת הרי"ף אף אם נתן המוכר לשליח בפי' כיון שבאת הנאה לשליח ע"י בעה"ב חולק עמו יעו"ש, הרי אף שעצם הדבר הוא של שליח מ"מ כיון שבאת ההנאה לו ע"י מעותיו של בעה"ב הבעה"ב חולק עמו, וא"כ היינו טעמו של הירושלמי שחולקין בין שניהם השבח אף שבעצם השעורין הם של ראובן מ"מ כיון דבלא החטין של שמעון לא היו דמי השעורין יקרין כמו חטין ואך ע"י התערובות בחטי שמעון נעשו יקרין כמו חטין ע"כ חולקין ביניהם משום שבאת לו לראובן הנאה ע"י מעותיו של שמעון, וכפירוש הרי"ף מפורש ג"כ בירושלמי (פ"ד דדמאי הל"ג) תמן ע"י מעותיו של זה ורגליו של זה הרי מפורש כיון שבא השבח לשליח ע"י מעותיו של בעה"ב ע"כ חולק הבעה"ב עמו:

ג) וכאשר נעיין עוד בדין זה נמצא דוגמתו מפורש עוד בתלמודן והוא בגמ' דב"ק (מז.) פרה דחד וולד דחד פשיטא פיטומא לבעל פרה נפחא מאי רב פפא אמר לבעל פרה ורב אחא בריה דרב איקא אמר חולקין והלכתא חולקין, הרי לנו דוגמתו כיוצא בזה בנפחא שעצם הדבר שנשתבח הוא של בעל הפרה אלא כיון שהולד הועיל בשבח של הפרה חולקין ביניהם בעל הפרה ובעל הולד, וא"כ דין זה של תערובות דומה ממש להא דנפחא וכיון שאיפסק הילכתא כר"א בריה דר"א דחולקין א"כ כמו כן הדין בתערובות שחולקין:

ועפ"ז נמצא ג"כ יישוב נכון לדברי רש"י ז"ל בכתובות שם שמפרש הטעם של ר' יוסי דס"ל שחולקין הוא משום דמתנה הואי וי"ל דלשליח נתנה וי"ל לבעה"ב נתנה ע"כ מספק חולקין, ובאמת בירושלמי דדמאי שהבאתי מפורש כטעמו של הרי"ף משום שע"י מעותיו של זה בא לו וע"י רגליו של זה והרי הטעם מפורש משום שבא ע"י שניהם ולא כפי' רש"י ז"ל שזה שחולקין הוא מספק למי נתנה וכבר הרגיש בקושיא זו על רש"י ז"ל במרדכי כתובות שם בשם אביאסף:

ולפי דברי הגמ' דב"ק הנ"ל י"ל דגם רש"י ז"ל מודה לסברת הירושלמי שהטעם של רי"ו הוא משום שע"י שניהם בא והא דמפרש שמחמת ספק הוא משום דרב פפא בכתובות שם פסיק כרי"ו דחולקין, והא מצינו בב"ק שהבאנו דרב פפא ס"ל דנפחא לבעל פרה הרי דס"ל לר"פ אף שע"י הולד בא הנפחא מ"מ כיון שעצם הדבר הוא של בעל הפרה אין לבעל הולד שגרם והועיל להנפחא בשבח זה כלום, וא"כ קשה איך פסק ר"פ בכתובות כרי"ו שחולקין כיון שבעצם נתנה לשליח א"כ אף שמעותיו של בעה"ב גרמו לזה מ"מ הוי של שליח כמו שם שבח הנפחא הוי של בעל פרה וא"כ הו"ל לר"פ למיפסק הלכתא כר' יהודא שהכל לשליח ולא כרי"ו, וע"כ שיכל רש"י ז"ל לפרש טעמו של רב פפא שפוסק כרי"ו משום דס"ל שטעמו של רי"ו הוא שחולקין הוא מספק משום שי"ל דלשליח נתנה וי"ל דלבעה"ב נתנה:

מיהו כ"ז הוא לדעת ר"פ הוכרח רש"י ז"ל לפרש כן וכאמור אבל אליבא דידן דפסקינן בב"ק כר"א בריה דר"א בנפחא דחולקין הרי ס"ל שיש לבעל הולד חלק בהשבח משום שסייע לזה, וא"כ מפרשינן טעמו של רי"ו דס"ל שחולקין ג"כ מה"ט משום שבאת לו הנאה ע"י מעותיו של זה ושפיר מפרש לה בירושלמי משום שבא לו ע"י מעותיו של זה ומתורצים היטב דברי רש"י ז"ל ולדינא ס"ל לרש"י ג"כ כפי' הרי"ף ז"ל: מעתה הרי הדבר מבואר מגמ' דכתובות ומגמ' דב"ק הנ"ל שהדין בזה כמו שהעלה בתשו' עמודי אור שחולקין משום שהשבח הגיע ע"י שניהם, ודינו נכון וברור: ה) ובנדרים (נ ע"ב) בעובדא דרב גמדא יהיב ד' מאות זוזי לספונאי לאתויי ליה מדעם לא אשכחו אתיוה ליה בהון קופא אישתמיט על לחרתא חפרו בתריה אשכחוה דרביע על מרגלייתא אייתינן ליה כולהון וכ' הרא"ש והר"ן שם שזה שנתנו לו המרגליות הוא ממדת חסידות ולא מן הדין וכ"כ התוס' שם ולכאורה אמאי לא זכה בהן ר"ג מן הדין כיון שע"י הקוף שלו נמצאו המרגליות ולולא הקופא שלו דרביע על מרגלייתא לא מצאו את המרגלית נמצא דממונא של רב גמדא גרם לזה וא"כ מן הדין הוא שלו כמו בהוסיפו לו אחת יתירה שהבעה"ב נוטל חלק משום שע"י מעותיו שלו באת הנאה לשליח, והכ"נ כן:

ונוכל לומר באמת שמה שכ' הרא"ש והר"ן שממדת חסידות נתנו לר"ג ולא מן הדין הוא על מה שנתנו לו כולם כל המרגליות ועפ"י הדין הי' להם לחלוק עמו ולא לתת לו כל המרגליות, וע"ז כתבו שזה הי' לפנים משורת הדין אבל המחצה הי' שייך לר"ג מן הדין משום שע"י ממונו שלו נמצא המרגליות וע"כ הוא חולק עמהם, ובזה יהי' מדוייק לשון הגמ' אייתינהו ליה "כולהון" שלכאורה שפת יתר הוא ולמה הוצרכו להוספת ל' כולהון וע"פ דברינו א"ש דהמחצה באמת הי' שייך לרב גמדא מן הדין ולזה נקט הש"ס "כולהון" להודיענו מדת חסידותם של הספנים שרובן חסידים, שנתנו לו כולהון אף המחצה שהי' שייך להם:

ב:

א) מיהו בעצם הענין צריך להבין בהא דאמרינן שמשו"ה חולקין בעה"פ ובעל הולד בנפחא משום שבא הנאה לבעל הפרה ע"י הולד וכמו כן בהוסיפו לו אחת יתירה שחולק הבעה"ב עם השליח משום שבא לו להשליח הנאה ע"י מעותיו של בעה"ב, ולכאורה מי גרע זה מהא דקימ"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור אף שזה נהנה מממונו של זה מ"מ כיון שאין בעה"מ חסר פטור הנהנה והכ"נ בהוסיפו לשליח שבעצם ההוספה נתנה לו וכן בנפחא שעצם השבח הוא בגופא של הפרה אמאי יחלוקו עמהם הבעה"ב ובעל הולד אף שהשליח ובעל הפרה נהנים ממעותיו של זה מ"מ הבעל הולד וכן הבעה"ב לא חסרו מידי ואח"כ הו"ל כמו שזה נהנה וזה ל"ח שפטור הנהנה מלשלם דמי הנאתו: ב) והנראה בזה שדין ז"נ וזה ל"ח לא שייך אלא בדבר שההנאה אינה בעין כמו בדר בחצר חבירו שלא מדעתו שא"צ להעלות לו שכר בחצר דלא קיימא לאגרא בשכבר דר בה והיינו משום שהחיוב לשלם מה שנהנית כשההנאה אינה בעין וכבר נאכלה אינו אלא בתורת חוב ומה"ט כ' הקצוה"ח (סי' שצ"א סק"ב) שמה שנהנית אינו משלם אלא מבינונית שאינו אלא כמו בע"ח וחיוב פריעת בע"ח אינו אלא במקום שהבע"ח נחסר על ידו כמו בהלואה וכדומה אבל במקום שאין חסרון לחבירו אין חיוב ושעבוד של חוב כלל שאין כאן תורת בע"ח וחיוב פריעה כלל, וכיון שזה לא חסר אף שזה נהנה אין כאן תורת חיוב כלל ופטור, וא"כ אין זה אלא בדבר שההנאה אינה בעין וכבר נאכלה שאין בזה תורת חוב וחיוב פרעון, אבל בדבר שהוא בעין ובא ע"י שניהם שהדין נותן שיחלקו בין שניהם ל"ש לדון בזה דין ז"נ וזל"ח כיון שהדבר בעין, וה"ז כמו שכ' התוס' דגם בדר בחצר חבירו שא"צ להעלות לו שכר הוא דווקא בשכבר דר אבל לכתחלה יכול לעכב עליו וכאן בדבר שהוא בעין הוא כמו לכתחלה וכיון שהדין נותן שיחלקו שניהם שוב יש לו חלק בגוף הדבר ואיך יגזול ממנו השני והוא פשוט: ג) מיהו לכאורה נראה שדין זה דז"נ וזה ל"ח שפטור הוא נוהג גם בדבר שהוא בעין לפנינו והוא דבב"מ (ד' יד ע"ב) איתא אמר רבא שמציאת עבדו ושפחתו העברים היא שלהן הוא דווקא במגביה מציאה עם מלאכתו אבל בשמבטל ממלאכתו של בעה"ב לצורך הגבהת המציאה הוא של בעה"ב, והנה יש לדקדק טובא בזה. א) ממ"נ אם נחשוב שעבדו ושפחתו העברים אין להם זכי' לעצמם א"כ אף במגביה מציאה עם מלאכתו ג"כ צריכה להיות של רבו כיון שהם קנויים לבעה"ב ומה שקנה עבד קנה רבו כמו בע"כ, ואם אנו חושבין שיש להם זכיה לנפשם וכמו שהוא האמת שעבדו ושפחתו העברים יש להם זכי' לנפשם ולא אמרינן בהם מה שקנה עבד קנה רבו א"כ אף בשמבטל ממלאכתו של בעה"ב במה זכה בהו האדון הא העבד הגביה לצרכו וזכה לעצמו המציאה, ואי משום שבטל ממלאכתו ינכה לו מדמיו ששלם בעדו אבל מה זכות יש לו על המציאה שהיא שוה אלף אלפים דינרי זהב ובאיזו זכות בעה"ב נוטלה מהע"ע בזה שביטל ממלאכתו שפחתו ועשה לו היזק שיעור פרוטה או מעט יותר לזכות ע"י זה בכל שווי המציאה והוא תמוה מאד לכל מתבונן בזה, ב) קושית תוס' שם ד"ה במגביה מהא דתניא בקדושין (יז.) אמה העברי' מציאתה לאביה ושכר בטלה לרבה היכי מתוקמא אליבא דרבא אם הגביהה עם מלאכתה ליכא שכר בטלה ואם לא הגביהה עם מלאכתה א"כ מציאתה לאדונה: ד) והנראה בביאור דבר זה דודאי ידו של העבד או של השפחה קנויה ומשועבדת כל משך זמן ממכרו להאדון אלא אעפ"כ יש לו זכיה לנפשיה דהא אין גופו קנוי להאדון קנין הגוף ממש כמו ע"כ אלא שלהאדון יש לו קנין ושעבוד בידו של הע"ע כל זמן ממכרו, וע"כ כשהעבד מגביה מציאה ורוצה לזכות לעצמו דיש לו זכי' לנפשיה הרי הוא משתמש לצורך עצמו בהיד המשועבדת וקנוי' להאדון א"כ הרי זה דומה למי שנהנה מממונו של חבירו לצרכו שבזה הדין שאם לא חיסר את חבירו מידי אז אין הנהנה משלם לבעל הממון אותה הנאה שבאה לו ע"י ממונו וא"כ טעמו של דבר זה שאמרו במגביה מציאה עם מלאכתו שהמציאה היא של העבד מתבאר היטב משום זה נהנה וזה ל"ח אף שהעבד השתמש בידו של האדון לצורך עצמו מ"מ כיון שלא הגיע כל היזק להאדון עי"ז שהגביה המציאה שלא בטל ממלאכתו ולא מידי עי"ז והו"ל ז"נ וזל"ח העבד נהנה והאדון לא חסר וע"כ היא שייכת להעבד והוא זוכה בה לעצמו:

ה) אולם כ"ז כשמגביהם עם מלאכתו שלא חסר האדון ולא מידי, אבל בשביטל ממלאכתו ע"י הגבהת המציאה נמצא שהאדון נפסד עי"ז שהשתמש העבד בזכותו ובידו של האדון שמשועבדת וקנוי' לו, ודין זה נהנה וזל"ח לא אמרו אלא במקום שזה ל"ח ולא מידי אבל במקום שזה חסר קצת אז הדין הוא שמשלם כל הנאתו כמו שכ' התוס' בב"ק (כ ע"ב) ד"ה הא (כא.) ד"ה ויהבי וכן כתבו התוס' בכתובות (ל ע"ב ד"ה ל"צ) שבמקום שחסר כל שהוא אז מגלגלין עליו כל הנאתו, וא"כ היינו טעמא שבמבטל ממלאכתו שהמציאה היא לאדון משום שכיון שיש לו להאדון חסרון כ"ש ע"י שזה השתמש בממונו שמשועבד לצורך עצמו ולחפצו הרי מגלגלין ע"ז כל הנאתו וע"כ המציאה היא של האדון משום שזה הוא כל הנאתו ומגלגלין עליו את הכל, הבן בדברים אלו ותמצא כי נכונים המה:

[הערה - והר"ז ממש כמו דאיתא בב"ק (צז.) בתוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה דאם עבדא כמקרקעי דמיא משלם לו שכרו אם לא שלא בשעת מלאכה דהוי ליה ז"נ וזל"ח משום דניחא ליה דלא נסתריה עבדיה והכ"נ הע"ע הו"ל תוקף ועושה מלאכה בהיד הקנויה לרבו לצורך עצמו וחייב לשלם וממילא מגלגלין עליו את הכל וע"ע ג"כ דין קרקע יש לו כדאיתא בחו"י סי' רכ"ז סעל"ג דשוכר פועל אין לו עליו אונאה דהוי כקרקע ומכש"כ עבד עברי ואכ"מ. ע"כ]:

ו) ובזה נבוא ליישב קושית התוס' מקדושין באמה העברי' שמציאתה לאביה ושכר בטלה לרבה והוא ע"פ מה דאיתא בחו"מ (סי' צ"ו סע"ג) שקטן אינו מתחייב לשלם אלא במידי שיש לו הנאה לקטן אבל במקום שלא הי' לו הנאה לקטן פטור שהקטן שהזיק פטור יעו"ש, ומבואר לנו מזה שהקטן אינו מתחייב רק על הנאתו אבל כל חיוב מצד היזק אין חל עליו כלל:

ז) והנה בשמ"ק ב"ק (כ ע"ב) מבואר במה שכ' התוס' שם על זו שרמי בר חמא הביא ראי' לדבריו שזה נהנה וזה ל"ח חייב מהא דמשלמת מה שנהנית ומשום דסתם פירות ברשו"ה אפקורי מפקר להו וכ' התוס' היינו שמתיאש מהם שסבור שיתקלקלו עד שלא יגיעו לדמי מה שנהנית והקשה השמ"ק שם אכתי היכי מייתי ראי' מכאן לזה נהנה וזל"ח שחייב הא מ"מ יש כאן חסרון מועט וא"כ תשלם הכל כמו בשחרוריתא דאשייתא ותי' בשם הר"י ז"ל שבמקום שהחיוב לא בא מחמת החסרון כמו במשלמת מה שנהנית ששם מחמת מזיק פטור ששן ברשו"ה פטור בזה לא אמרו שמשום חסרון מועט יגלגלו עליו את הכל יעו"ש, מעתה לפ"מ שנתבאר בקטן שאין חיובו בא מחמת שהחסיר לחבירו שהקטן שהזיק פטור ועיקר חיובו אינו אלא בשנהנה א"כ בו לא אמרו שאם חסר קצת שיגלגלו עליו כל הנאתו:

ח) מעתה תתיישב היטב קושית התוס' מאמה העברי' כיון שנותן שכר בטלתה לרבה ע"כ כשבטלה ממלאכתה א"כ מציאתה לרבה ולפי האמור שהטעם שמציאת הע"ע לרבו כשביטל ממלאכתו הוא משום שחסר קצת לרבו ומגלגלין עליו כל הנאתו א"כ אין זה אלא בע"ע שהוא גדול וחייב על החסרון מצד עצמו אבל באמה העברי' שקטנה היא ועל עצמות החסרון היא פטורה ואין חיובה אלא במקום הנאתה שכה"ג לא אמרו שבחסרון מועט מגלגלין עליו את הכל וע"כ משום זה לא שייך מציאתה לרבה כלל ואינה משלמת אלא שכר בטלה שהיא נהנה ממנה כדי להגביה מציאתה, והדברים נכונים לענ"ד: מעתה הרי מבואר מזה שז"נ וזל"ח שייך ג"כ בדבר שהוא בעין שהמציאה היא בעין ואעפ"כ אמרינן דבמקום שהאדון ל"ח הרי המציאה להעבד אף שהגיע לו להעבד הנאה ע"י ידו של האדון שמשועבדת לו:

ט) אבל בפשוטו אין ראי' מכאן, שבאמת נראה שבעבד כל שמגביה מציאה עם מלאכתו לא שייך בזה לומר שהעבד משתמש בזה בידו של האדון שיד העבד לא נשתעבדה ואינה קנוי' להאדון אלא לעשות מלאכתו, וכיון שהעבד יכול לעשות מלאכת עצמו בשעה שעוסק במלאכת אדוניו ואינו מתבטל ממלאכת רבו כלום לענין זה לא נקנה יד העבד ולענין זה יד העבד שייך לו כיון שאינו מתבטל אז ממלאכת האדון, ואם הי' העבד יכול לעשות כל הימים מלאכתו ומלאכת רבו בב"א הי' רשאי וא"כ אם הוא משתמש בה בשעה שעוסק במלאכת אדוניו לצורך עצמו אין זה משתמש בידו של אדון אלא ביד של עצמו שרשות וזכות העבד על ידו כ"ז שאינו מתבטל ממלאכת רבו, וע"כ אין מקום להקשות שיהי' שייך להאדון חלק בהמציאה כמו בהוסיפו לו אחת יתירה משום שבא לו להעבד הנאה בעין ע"י ידו של האדון, שאין לו להאדון זכות בידו של העבד ולא קנהו כלל לענין זה שלא יוכל העבד לעשות מלאכתו בשעה שאינו מתבטל ממלאכת אדוניו, אבל אם בשעה שמגביה מציאה צריך הוא להתבטל ממלאכת אדוניו, נמצא באמת שבשעה זו שהוא צריך להיות עוסק במלאכת אדוניו היא קנויה לאדוניו כיון שאינו יכול אז להתעסק במלאכת עצמו אם לא שיבטל מלאכת רבו, וע"כ אם הוא מבטל מלאכת רבו ומשתמש אז לצורך עצמו נמצא שמשתמש בהיד הקנויה אז לרבו לצורך עצמו וכיון שיש חסרון לרבו ע"כ הוי המציאה לרבו וכמו שנתבאר, והבן בדברים ואחרי עומק העיון תמצא כי נכונים המה:

הדרינן למילתא קמייתא שהדין ברור כמו שהעלה בתשו' עמו"א דבחתיכת איסור של ראובן שנתערבה בחתיכות היתר של שמעון ונתבטלה שחולקין השבח ביניהם: י) מיהו איכא למידק עלה מהא דאיתא בב"מ (ק"א) שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדהו של חבירו זה אומר ארצי גדלה וזה אומר זיתי גדלו יחלוקו והטעם משום ששניהם הביאו הפירות לעולם ושניהם גרמו ליצירת הפירות וגידולם וע"כ שניהם כאחד טובים ויד שניהם שוה בהם ויחלוקו ודוק, ואמרינן עלה בגמ' ל"ש אלא בשנעקרו בגושיהם ולאחר שלש אבל בתוך שלש הכל של בעל הזיתים דאמר ליה אי את נטעת מי הוי אכלת, ופירש"י התם הטעם שבתוך שלש הכל לבעל הזיתים משום שגושן של בעל הזיתים הוא דקשרי להו והכל שלו, הרי מפורש מזה שכיון שהגושין של בעל הזיתים הם שהתירו באכילה את הפירות בתוך שלש הרי הכל של בעל הזיתים, ולפי מה שנתבאר בדברינו למעלה קשה איך אמרינן שהכל של בעל הזיתים הלא הדין נותן בזה שלבעל הזיתים יגיעו שלשה חלקים ולבעל השדה חלק אחד והיינו מחצה לבעל הזיתים משום שזיתיו גדלו ובמחצה השניה של בעל השדה יחלוק בעל הזיתים שגושיו שלו עם בעל השדה שבחלקו של בעל השדה הועילו להפירות בעל השדה שגופם שלו ובעל הגושים שהכשירם והתירם לאכילה, וע"כ צריכין לחלוק בזה ולא שיקח הכל בעל הזיתים, והיא קושיא עצומה לדברינו:

יא) משום זה נראה לי לחלק דדווקא בדבר האסור באכילה לבדה שנתערב והותר באכילה בזה הדין שחולקין משום שאף קודם שנתערב הי' לו שווי דמים כיון שהי' מותר בהנאה, וע"כ בשנתערב בחתיכות של שמעון והותר באכילה שניהם חולקין בהשבח, אבל בדבר שהי' אסור בהנאה שמקודם לא הי' לו שווי דמים כלל, ואף למ"ד איה"נ יש להם בעלים מ"מ אין לבעלים בהם שווי דמים כלל, בזה אם ע"י ביטול הוכשר באכילה ובהנאה המכשיר נוטל כל השבח משום שהוא עשה הכל כיון שמקודם לא הי' לו שווי דמים כלל והוי כעפרא בעלמא ממילא זה שנתערב אצלו הוא עשה כל השבח וע"כ הכל שלו שדומה כאלו עשה כל הגוף והשבח לבדו כיון שמקודם לא הי' לו שווי דמים כלל, ולפ"ז א"ש הא דב"מ דשם בערלה שאסור בהנאה ואי לאו הגושין לא הי' שווי כלל להפירות וע"כ הוי הכל של בעל הזיתים משום שהוא עשה כולו, והחילוק ברור ונכון בס"ד:

יב) ובזה יבואר לנו סברת הגמ' בחד צד איבעיא בבכורות (ד' יא.) הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו לפודה או לבעלים אליבא דר"ש ל"ת לך כיון דאמר מותר בהנאה דבעלים הוא (ולא מצי כהן לזבוני להאי פודה ופדיונו פדוי לבעלים וזה הניח מעותיו על קרן הצבי, רש"י והיינו משום דהוי רק פורע חובו של חבירו ומבריח ארי הוא), כי תיבעי לך אליבא דר"י דאמר אסור בהנאה להקדש מדמינן ליה ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו או"ד כיון דקני ליה ביני ביני לא דמי להקדש וכו', ולכאורה אינו מובן מה סברא היא זו שיהא הפטר חמור שייך להפודה הא של בעלים הוא ומה דמיון הוא זה להקדש דהקדש אינו של בעלים כלל דכיון שהקדישו הרי הוא כמו שמכרו ונתנו למתנה להקדש אבל פטר חמור אף שאסור בהנאה מ"מ של בעלים הוא וזה שפדאו הוי כמו מבריח ארי מנכסי חבירו ואי אית לי פסידא לא ישלם לו רק שווי השה שנתנה לכהן אבל באיזו זכות יהי' שייך להפודה, אבל לפי המבואר דבדבר שאסור בהנאה זה שהכשיר נוטל כולו משום שהוא התירו והוא עשה כל השבח א"ש סוגית הגמ' דכיון דפ"ח אסור בהנאה והר"ז הפודה התירו נמצא שהוא עשה כל השבח ע"כ הוא נוטל הכל והוי של הפודה והר"ז דומה להקדש ושייך להפודה ורק משום שכיון דקני ליה ביני ביני וגם בעלים היו יכולין לפדותו בשה ע"כ הוי ממון דידיה ולא שייך השבח להפודה:

יג) ויש להעיר עוד בענין זה דלכאורה ספק זה הוא שאלת ראשונים בגמ' נדרים (לו ע"ב) בעא מיניה ר"י מר"ז התורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי מי אמרינן אי לאו פירי דהאיך מי מתקנת כרי' דההוא או"ד אי לאו כרי' דההוא לא הוי פירין דהדין תרומה וכו', ולכאורה שאלה זו היא ממש ספקתנו דשם ג"כ עצם התרומה היא של התורם ואעפ"כ מיבעי לן משום דאי לאו דההוא לא הוי פירי דהדין תרומה ובעל הכרי גרם לזה שיהיו הפירות של זה התורם תרומה ע"כ יש מקום לומר שיהו של בעל הכרי, ולכאורה אמאי לא אמרינן גם בזה שיהי' הדין שחולקין כמו בהוסיפו אחת לשליח, והנה על הך צד איבעיא שיהיו של התורם י"ל דלא דמי להוסיפו לשליח דשם ההנאה באה לשליח ממקום אחר אבל כאן הטובת הנאה היא באה מממונו של התורם שנדב לבו אותו לעשות ממונו תרומה על של זה והוא הפסיד ממונו ליתנו לכהן, ועוד כיון שיש לו רשות לתרום משלו על של חברו הר"ז לא גרע מיורד לתוך שדה של חבירו ברשות ונוטע בשל חבירו שאם השבח מרובה על ההוצאה נוטל השבח ואם ההוצאה מרובה נוטל את ההוצאה וכאן הא ההוצאה מרובה על השבח דהא עצם התרומה שוה יותר מהטובת הנאה שנותן לו ישראל ליתנה לב"ב כהן א"כ ודאי אין זה דומה להוסיפו לו ולהא דנפחא, וודאי הסברא הפשוטה נותנת שיהא של התורם, אבל לאידך גיסא אני תמה איך איבעי ליה שיהי' שייך הטוה"נ לבעל הכרי משום שע"י הכרי שלו בא לו לזה הטוה"נ, מ"מ איך אפשר לומר שתהא הטוה"נ כולה שלו לפחות יהי' הדין שחולקין כמו בנפחא ובהוסיפו לו לשליח ואיך ס"ד שיהי' הכל שלו, ולמסקנא דמסיק למר מתבואת זרעך ונתת שהטוה"נ היא של בעל הכרי ולמר מעשר ונתת שהטוה"נ היא של התורם לא קשיא משום דבין למר ובין למר גז"ה היא בתרומה ומר מפיק ליה מקרא דהוי של בעל הכרי ומר מפיק ליה דהוי של התורם, אבל בתחלה שמיבעי ליה מצד הסברא לא ידענא איך עלתה על דעתו שתהא כולה של בעל הכרי משום שגרם שתהא התרומה תרומה, וצע"ג לחלק בזה ולהבין גדרי הסברא בדבר זה, ואין להאריך עוד:

ג:

א) וקצת צ"ע לפ"מ שהעליתי שחולקין השבח ביניהם מדברי התוס' ב"ק (קא.) בצמר דחד וסממנין דחד ובא קוף וצבעיה שכ' התוס' שם ד"ה או"ד שהיכא שממונו נהנה לא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו שאינו משלם אף היכי שחבירו נפסד על ידו, ולפי דבריהם בדין חתיכה שנתערבה צריך להיות הכל של בעל החתיכה הטריפה אף שהוכשרה והוא נהנה ע"י ממונו של זה מ"מ כיון שזה בא לו ממילא ולא ע"י מעשיו או מעשה בהמתו ומכש"כ שאין זה נפסד כלל דודאי הוי השבח של בעל החתיכה שגוף החתיכה היא שלו, ויעו"ש בתוס':

ב) ולולא דברי התוס' הייתי אומר דאוקימתא דרבינא מיירי ג"כ בזל צבעא כמו לעיל מזה, ואין כאן שבח בדמים ורק אם יש שבח סמנין ע"ג צמר מחוייב הוא זה לשלם לו משום שאמר לו סמנאי גבך הוי, אבל אם באמת היו דמיו יקרין משום הצבע אז הי' צריך לשלם כיון שדמיו יקרין והוי השבח בעין שעי"ז נתיקר וצריך ליתן לו לפחות מה שהפסיד, ושוב מצאתי בשמ"ק שם שהביא בשם המאירי שמדבריו מבואר שם שמפרש אוקימתא דרבינא בשזל צבעא אבל אם נתיקר מחמת הצבע הי' צריך באמת לשלם לו מה שהשביח גם אם אין שבח סמנין ע"ג צמר, ואפשר שגם התוס' מפרשין כך ומה שהקשו שנהנה שהוא מעולה אין כוונתם שעכשיו הוא שוה יותר אלא כוונתם הוא משום שהוא מושבח ומעולה מצד המראה וכמו שכ' השמ"ק, וזה הי' צריך להוציא דמים כדי לנבטו ונמצא שנהנה ע"י דמיו של זה ע"כ תירצו שכל שלא באה הנאתו ע"י מעשיו וע"י מעשה בהמתו וממונו פטור משום נהנה, אבל כ"ז בשאין השבח בעין או לא נתיקר אבל בנתיקר הרי השבח בעין ודאי זה מחוייב לתת לו חלק בהשבח כיון שהשבח הוא בעין ולפנינו, ועי' ברא"ש שם שלא כתב הלשון ומעולה "בדמים" רק מעולה ביותר וכוונתו כמ"ש וע"כ בחתיכה שנתעלתה והוקרה ע"י שהותרה באכילה והוי השבח בעין ומתרבה ממונו ע"י מעותיו של זה ודאי בעל החתיכה צריך לחלוק לבעל החתיכות הכשרות בהשבח וכמו בנפחא ובהוסיפו לו:

ג) שוב התבוננתי שאין אנו צריכין לדחוק בדברי התוס' והם נכונים כפשוטם ואף אם הצמר מעולה בדמים ג"כ א"ש מה שכתבו שא"צ לשלם לבעל הצבע אם אין שבח סמנין ע"ג צמר, והוא דעד כאן לא אמרינן דבמקום שבא לו לזה הנאה ע"י מעותיו של זה יש לבעל המעות חלק בהשבח הוא דווקא בכה"ג דהוסיפו לו לשליח ובנפחא וכיוצא בזה לנידון ספיקתנו בתערובות דשם השבח לא הי' יכול לבוא ולהיות בלא מעותיו של זה כמו בהוסיפו לו דאי לאו מעותיו של המוכר לא הוסיפו להשליח וכמו כן בנפחא דאי לאו הולד לא הי' בא הנפחא ושבחים כאלו וכיוצא באלו לא הי' יכול הוא בעצמו לעשות לבדו בלא סיוע מעותיו של זה, וכן לדין שאנו למדין הימנו בתערובות שהוא בעצמו לא הי' יכול לערב ולבטל בתוך חתיכות כשרות של עצמו שאסור לבטל איסור לכתחלה ואם ביטל בידים אסור כל התערובות וא"כ השבח בא דוקא ממילא וע"י מעותיו של בעל החתיכות הכשרות המרובות וע"כ כיון שאותו שבח לא הי' יכול לעשות לבדו אם לא שמעותיו של זה גרמו לזה ע"כ יש לבעל המעות חלק בעצם השבח שסייע בהוויתו, אבל בשבח הצבע שאותו השבח שנתעלה הצמר ע"י הסמנין הי' יכול גם בעל הצמר לעשותו שהוא הי' יכול לקנות צבע ולצבעו, נמצא שבעצם השבח שנעשה לא בא ע"י סממנין של בעל הסממנין דוקא שזה הי' יכול בעל הצמר לבדו לעשות וא"כ לא הועיל לו ולא מידי בעל הסממנין בעצם השבח, ורק בעל הסממנין גרם לו הנאה לבעל הצמר בזה שמשתרשי לו ממון שהי' צריך להוציא על דמי הסממנין א"כ ההנאה היא לא בגוף השבח שבצמר רק בזה שלא הי' צריך להוציא מעות על הסממנין ומשתרשי ליה דמי הסממנין וא"כ אין זו הנאה ושבח בעין וריוח לפנינו רק הנאה לבדה, ועל כיוצא בזה אם לא הי' בעל הסממנין חסר הי' הדין דז"נ וזל"ח שפטור כמו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר שהי' צריך להוציא דמים על דירה אחרת ואעפ"כ פטור, ועל אופן כזה חדשו עוד התוס' והוסיפו וכתבו שאף במקום שנפסד זה מ"מ כיון שההנאה והשתרשות הממון בא לו לא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשי בהמתו כה"ג אין צריך לשלם אף אם נפסד זה על ידו, אבל בהוספה ובנפחא וכדומה שאותה הנאה היא שבאה דווקא ע"י מעותיו של זה והוא לא הי' יכול לעשותו לבדו וא"כ נמצא שמעותיו של זה גרמו עצם השבח וע"כ יש להם חלק בגוף השבח, והבן כי החילוק ברור ונכון, וזו היא כוונת התוס', וזהו באמת כוונת הגמ' בבכורות שהבאתי לעיל בפדיון פ"ח או דילמא דקני ליה ביני ביני והיינו משום שאותו השבח שהביא הפודה היו יכולים הבעלים בעצמם לעשות וא"כ אין לו חלק להפודה בגוף הפט"ח ואי משום שהרויח לו ממון דמי פדיון הפ"ח והוי כמבריח ארי במקום דאית ליה פסידא וכמו ביורד בשדה חבירו שלא ברשות שנוטל הוצאתו בזה אמר שלא הרויח לו כלל שהי' יכול לפדותו בשה כל שהו אפי' בפטרוזא בת דנקא וקני ליה ביני ביני והבן:

ד) ויצא לנו לפ"ז בנידון דידן בתערובות שהעלינו בעז"ה שחולקין בין שניהם השבח שכל זה הוא באיסור שאסור לבטל לכתחלה אבל בתרומת חו"ל לדעת הפוסקים שמותר לבטל לכתחלה ברוב אפי' בלא נתערב מקודם בפחות כמבואר בש"ך יו"ד סי' שכ"ג סק"י בזה אם נתבטלה אין לבעל החולין כל חלק בשבח התרומה שנתבטלה שזה הי' יכול בעל התרומה בעצמו לעשות ולערב בשלו וע"כ אין לבעל החולין חלק בגוף השבח ולא אהני לו ולא מידי:

ה) ולכאורה יש להעיר בנידון דברינו מהא דאיתא ושנינו במס' מעשר שני (פ"ב מ"א) לענין פדיון מעשר שני זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני יעו"ש, והיינו שאם השבח מהחולין ניכר בהתערובות של מעשר שני אז צריך לנכות מהפדיון חשבון השבח שהשביחו החולין ואם אין השבח ניכר אף שהחולין השביחו את המע"ש אין מנכין מחשבון פדיון מעות מע"ש וכולו לשני, ויעו"ש בר"ש ובירושלמי שם נחלקו רי"ו ור"ל דרי"ו ס"ל שהשבח ניכר הוא דווקא בשהותיר מדה כלומר שנתוספה מדתה ע"י תערובות החולין אז מנכין לפי חשבון החולין וא"צ לפדותה רק אחר ניכוי השבח שהשביח החולין ולר"ל ס"ל אף אם לא הותיר מדה כל שטעמו ושבחו ניכר השבח הוא לפי חשבון אבל אם אינו ניכר טעמו ושבחו השבח אז הוא כולו לשני יעו"ש, ולפ"ז היינו יכולין לומר דגם בממון ג"כ כה"ג שאם ניכר השבח אז באמת יש חלק גם לבעל המעות שגרמו השבח אבל אם אינו ניכר השבח אז אין לבעה"מ כל חלק בהם ולפ"ז הי' אפשר לחלק דדווקא בהוסיפו לו אחת לשליח שניכר השבח שבא ע"י מעותיו של זה וכמו כן בנפחא שניכר השבח שבא ע"י הולד ע"כ יש חלק לבעה"מ ולבעל הולד בשבח הניכר וחולקין שניהם, אבל בתערובת חתיכת איסור בהיתר אף שהושבחה החתיכה ונתעלה בדמים ע"י שהוכשרה והותרה מ"מ השבח אינו ניכר בה כלל וכמו דאמרינן בתרומה דנטמאת דחשיב היזק שאינו ניכר ה"ה להיפך כשהוכשרה מ"מ אינו ניכר עצם השבח בהחתיכה ולפ"ז יש לומר דבזה אין להגורם השבח כל חלק כיון שבעצם אין ניכר השבח כלל וכמו בפדיון מע"ש: ו) ועפ"ז היינו יכולין לפרש דברי התוס' בב"ק (קא.) שהבאנו בתירוצם השני שכ' דמשו"ה אין משלם בעל הצמר הנאת הסממנין משום שלא חשוב הנאה שאינו אלא נוי בעלמא יותר, וזה לכאורה אינו מובן דמה לי שאינו אלא נוי בעלמא מ"מ עי"ז הצמר נתעלה בדמים והוא שוה יותר א"כ אין לך הנאה גדולה מזו שמקודם הי' הצמר שוה עשרה דינרין ועכשיו שוה ט"ו ולפי דברי הירושלמי דכל שאין השבח ניכר אז השבח כולו לשני י"ל דזהו באמת כוונת התוס' דלא חשוב הנאה שאינו אלא נוי בעלמא והוי כאלו לא ניכר השבח כלל וע"כ אינו משלם דמי הנאתו אף שנהנה, ואפשר ששני תירוצי התוס' נחלקו במחלוקת אליבא דר"ל דבתירוץ הראשון ס"ל להתוס' כר"ל דכל שהשבח ניכר אף שלא הותיר במדה מ"מ השבח לפי חשבון וע"כ הוי ס"ל כיון שהנוי ניכר אף שאין שבח סמנין ע"ג צמר ולא הוי הותיר במדה מ"מ כיון ששבחו ניכר צריך לשלם הנאתו וע"כ הוכרחו לחדש דכה"ג אין צריך לשלם דמי הנאתו במקום שאינו נהנה לא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשי בהמתו, ובתירוצם השני תרצו דגם לר"ל ג"כ לא חשוב השבח ניכר משום דאינו אלא לנוי בעלמא ולא חשוב ניכר דחזותא לאו מילתא היא וע"כ אין לו לבעל הסממנין בהשבח כלום כמו במע"ש שכולו לשני כל שאין טעמו ושבחו ניכר: ז) אבל באמת זה אינו דלענין ממון לא שייך לחלק בכה"ג דבמפורש אמרו בירושלמי שם וז"ל מתנתא פליגא על רי"ו האשה ששאלה מחברתה תבלין מים ומלח הר"ה כרגלי שתיהן אמר ר' בא תחומין עשו למדת הדין תדע לך שהוא כן וכי וכו' אפי' עצים וסברין מימר עצים אין בהם ממש ויעוי' בפנ"מ שם שאפי' בעצים שאין טעמו ושבחו ניכר מ"מ הלכו בהן אחרי מדת הדין, הרי מוכח שלענין ממון אין שייך לחלק בין ניכר לאין ניכר ויעוש"ה, ומש"כ התוס' בתירוצם השני אי נמי משום דנוי לא חשוב הנאה צ"ע קצת ולפמש"כ לעיל דכוונת התוס' ג"כ שאינו מעולה בדמים יותר משום הצבע רק מושבח מצד המראה א"ש דבתירוצם השני ס"ל דזה שהוא מושבח מצד המראה לא חשוב הנאה כלל, והבן:

ד:

א) וראיתי להמח"א ה' נזק"מ ה"ב שהקשה על סברת התוס' דב"ק הנ"ל בתירוצם הא' דכל שלא באה הנאתו ע"י עצמו או ע"י מעשה בהמתו אינו משלם מה שנהנה מהא דפריך הגמ' בב"מ (מב ע"ב) גבי סרסיה דרמא כשותא דבעל הפקדון בשיכרא דמפקיד והא קא משתרשי ליה כלו' ומשלם המפקיד, משמע דאפי' כשנהנה ממונו ע"י אחר וממילא מטי ליה הנאה ג"כ חייב לשלם דמי הנאתו ויעו"ש מש"כ שם לפי דרכו: ב) ולענ"ד נראה דלא קשיא, דודאי אף אם אינו צריך לשלם להמפקיד דמי הנאתו מ"מ הוא צריך לשלם לסרסיה מה שההנהו שהסרסא ע"י מעשיו בעצמו עשה לו הנאה והוי כמו שיורד לשדה חבירו ונוטע שצריך לשלם לו דמי הנאתו, והכ"נ הסרסא ההנהו להנפקד דמי כשותא ע"י מעשיו עצמו דמה לי אם ההנהו ע"י ממונו או ע"י ממון אחרים דמ"מ הוא עצמו ההנהו ומחויב לשלם לו דמי הנאתו להסרסא דלא גרע מפועל שההנה לבעה"ב, וממילא כיון שהסרסא צריך לקבל דמי הנאה מהנפקד הדמים שיקבל ממנו צריך ליתן להמפקיד דקימ"ל כרי"ו דאין אדם עושה סחורה בפרתו של חבירו וע"כ דמי הנאה שיקבל הסרסא מהנפקד צריך לשלם להמפקיד, ודווקא בצבע קופא שא"צ לשלם להקופא דהקופא לאו בר מקבל פרעון הוא וע"כ הוי ממילא נהנה מממונו של חבירו אבל במקום שצריך לשלם להמהנה ממילא אותן הדמים שייכים למי שממון שלו שבא לזה הנאה ע"י ממונו והבן, ומש"כ הש"ך בסי' שצ"ב הביאו המח"א שם דבתוחב אוכלין של חבירו לתוך פיו של בהמת חבירו שפטור בעל הבהמה מלשלם ולא אמרינן דעכ"פ צריך לשלם הנאתו להתוחב וממילא שייך לבעל הפירות אפשר דהש"ך מיירי באופן שאין בעל הבהמה צריך לשלם להתוחב כגון שהי' עכו"ם וכדומה אבל במקום שצריך לשלם להתוחב שם ממילא צריך ליתן המעות לבעל הפירות, וצ"ע עוד בזה דמדברי התוס' שכתבו לחלק דבהא שתחב לו חבירו שחייב לשלם מה שנהנה משום שגופו נהנה ולכאורה בלא"ה כיון שצריך לשלם להתוחב ממילא חייב לשלם לבעל התרומה בכתובות שם, משמע דסבירא להו שא"צ לשלם להתוחב כיון שאין הממון שלו, ושפיר הקשה המח"א לדבריהם, ובאמת לא הבנתי דברי התוס' שתפסו בפשיטות דהא דתחב לו חבירו בבית הבליעה מיירי בתחב לו אחר לא בעל התרומה עצמו, וכן כתבו בכתובות (ל ע"ב) ד"ה ואי' וד"ה ל"צ שמדבריהם שם מבואר דמיירי שאחר גזל ותחב לו לזה התרומה, ואמאי לא ניחא להו בפשיטות שבעל התרומה עצמו תחב לו לזה בבית הבליעה ואעפ"כ חייב על הנאתו כמו שמבואר בחו"מ סי' רמ"ו סעי"ז בהגהת הרמ"א באומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם ולא אמרינן מתנה קיהיב לו וא"כ אף אם תחב לו בעל התרומה בעצמו ג"כ חייב האוכל לשלם דמי הנאתו, וא"צ לאוקמי בשתחב לו אחר, וצ"ע:

ג) ולכאורה מזה יהי' מוכח כמו שכתב הקצוה"ח על קו' מוהרי"ט (סי' הנ"ל סק"ח) שהקשה על דין זה ממה שכ' התוס' בחולין קל"א דמשו"ה אוכל מת"כ פטור ולא אמרינן משתרשי ליה כמו באנסו מבית המלך גורנו בחובו משום דאע"ג דאכלן אפשר שהי' מתענה, וא"כ גם באכול עמי אמאי צריך לשלם לימא הייתי מתענה, ומוהרי"ט תי' דבמזיק מת"כ משום מזיק לא מחייב אלא משום נהנה וזה לא נהנה משום שהיל"ל הייתי מתענה, אבל באוכל משל חבירו משום מזיק מיהו מחייב, אמנם הקצוה"ח דחה דבריו מהא דמבואר ברמ"א סי' שס"ג באומר לחבירו דור בחצירי דא"צ ליתן לו שכר וכאן כתב שצריך לשלם וע"כ לומר דבדור מיירי בגברא דלא עביד למיגר דזה לא נהנה אלא דחצר קיימא לאגרא וזה חסר וכיון דאומר לו דור בחצירי פטור כיון דעבד מדעתיה תו לא מחייב משום מזיק משום דהוי מזיק ברשות בעלים שפטור אבל גברא דעביד למיגר וזה נהנה ודאי חייב אלמא מוכח דמשום נהנה הוא דמחייב דמשום מזיק מ"ש דור בחצירי שפטור, וע"כ כ' הקצוה"ח דודאי חייב משום נהנה ואע"ג דהי' מתענה טפי עדיף ליה אכילה, ודווקא גבי מת"כ פטור משום שכשם שאינו חייב על היזקו משום דהו"ל ממון שא"ל תובעין כך אינו חייב על הנאתו משום דהו"ל ממון שאל"ת אלא היכי דמשתרשי ליה עכשיו כמו בלוקח בית המלך את גרנו דמשתרשי ליה דאל"כ הי' נוטלים פירות אחרים משו"ה חייב לשלם עבור הריוח שהרויח הפירות שבביתו וברשותו ולזה הקשו התוס' דבאכילה ג"כ משתרשי ליה שהי' צריך לקנות פירות אחרים לאכילה לזה כ' דיכול לומר הייתי מתענה ולא חשיבי הני פירות שבביתו משתרשי ליה אבל משום הנאה אע"ג דאית ליה במה שלא הי' צריך להתענות במת"כ פטור וכו' יעו"ש בקצוה"ח:

ד) ולפ"ז יש לומר דמשו"ה הוכרחו התוס' לפרש הא דתחב לו חבירו מיירי באחר ולא בבעל התרומה עצמו משום דכיון דמוקי לה הא דתחב לו חבירו בביה"ב באי אפשר ליה לאהדורי אם לא ע"י הדחק שוב אין ראי' מזה שבלע ולא אהדר שרוצה ליהנות דאפשר כיון שצריך להחזיר ע"י הדחק לא רצה לטרוח בזה וא"כ אין ראי' מזה שרצה ליהנות משל חבירו והוי זה כמו בגברא דלא עביד למיגר אף שנהנה מ"מ כיון דלא עביד למיגר לא חשוב נהנה, והכ"נ אין מוכח מזה שבלע שרוצה ליהנות כיון שהי' צריך לדחוק עצמו כדי להחזיר וע"כ אם בעל התרומה עצמו הי' תוחב לו בביה"ב הי' פטור לגמרי מלשלם אף דמי הנאתו דכיון דהוי ברשות בעל התרומה בעצמו א"כ משום מזיק הוא פטור ומשום נהנה ג"כ פטור משום דהוי כמו גברא דלא עביד למיגר דבאומר לו דור בחצירי פטור מהכל ולכן הוכרחו התוס' לפרש דמיירי באחר, וע"כ חייב דמי הנאתו לשלם דאף דמשום מזיק הוא פטור דחבירו תחב לו ולא הוא בעצמו וכמו שכ' התוס' בכתובות שם דמשום מזיק פטור מ"מ חייב לשלם דמי הנאתו כמו בדר בחצר חבירו דקיימא לאגרא אף דגברא לא עביד למיגר דחייב לשלם דמי הנאתו אף שאם נעל ביתו הי' פטור משום דהוי מבטל כיסו של חבירו מ"מ כיון שנהנה הוא חייב משום דאכל חסרונו של חבירו וכמו שכ' הרא"ש בפ' כיצד בב"ק, וא"כ הכ"נ חייב האוכל משום אוכל חסרונו של חבירו שחייב לשלם כיון שנהנה וזה הוי מתורת מזיק כל שאוכל חסרונו של חבירו חיובו מתורת מזיק ודווקא באומר לו אכול עמי ואכל דמוכח שרוצה ליהנות ממה שאכל א"כ הוא חייב משום נהנה אף שאמר לו אכול עמי דכיון שלקח ואכל הרי מוכח שרצה ליהנות וע"כ חייב משום הנאתו כמו בגברא דעביד למיגר, ואין זו טענה דהייתי מתענה דמ"מ כיון שלקח ואכל הרי מוכח דניחא ליה בהנאת אכילה זו וחייב לשלם דמי הנאתו וכמו שכ' הקצוה"ח:

ה) מיהו אי אפשר לומר כן בדעת התוס' שמשו"ה חייב הבולע בדמי הנאת התרומה משום דהוי כמו בגברא דלא עביד למיגר שחייב לשלם משום אוכל חסרונו של חבירו דהא התוס' בב"ק עצמם (ד' כ.) לא ס"ל כן דס"ל דכל דלא עביד למיגר אף אם הוי חצר דקיימא לאגרא פטור ואינו חשוב מזיק משום שאכל חסרונו של חבירו, וא"כ הכ"נ אם נאמר דבתחב לו במקום דאי אפשר לאהדורי ע"י הדחק חשוב כמו גברא דלא עביד למיגר שוב לא הי' חייב על הנאתו כלל אף שאוכל חסרונו של חבירו וא"כ ע"כ צריך לומר דמ"מ כיון שלא אהדר חשיב נהנה וחייב לשלם דמי הנאתו וא"כ הד"ק גם בתחב לו בעל התרומה עצמו ג"כ הי' חייב לשלם דמי הנאתו כמו באכול עמי לפי דעת הרמ"א, ומחוורתא דהתוס' לא ס"ל כהרמ"א ובאומר אכול עמי הוא באמת פטור משום דמתנה קיהיב ליה ופטור מלשלם דמי הנאתו:

ו) ולפ"ז אפשר לקיים מה שכתבתי לעיל לישב קושית המח"א על דעת התוס' בב"ק דכל שאינו נהנה ע"י מעשיו וע"י מעשה בהמתו אינו חייב לשלם על הנאתו מהא דב"מ דפריך והא קמשתרשי וכ' לחלק דשם חייב לשלם להסרסא וממילא חייב הסרסא לשלם אותן התשלומין להמפקיד משום דרי"ו שאין אדם עושה סחורה וכו' ואין סתירה עוד מדברי התוס' שכ' לחלק דבתחב לו חבירו חייב משום נהנה משום דהנאת גופו הוי ולא ניחא להו בפשוטו משום שמחוייב לשלם להתוחב וממילא התוחב משלם לבעל התרומה, אמנם לפי האמור דהתוס' ס"ל דבאומר אכול עמי פטור מלשלם משום דמתנה קיהיב ליה א"כ א"ש דלהתוחב באמת אינו מחוייב לשלם כלל דהא איהו מתנה קיהיב ליה ואינו מתחייב כלל כלפי התוחב בתשלומין וממילא הוא פטור גם מבעל התרומה משום שנהנה שלא ע"י מעשיו או מעשי בהמתו וע"כ הוצרכו לחלק דמשום הנאת גופו שאני וחייב, משא"כ בהא דב"מ בסרסיה דהסרסיה לא נתכוון לתת במתנה להנפקד את הכשות דהא בטעות עשה והי' סבור דשל עצמו הם וע"כ נתחייב בעל השכר לשלם להסרסא מה שההנהו וממילא אותם דמים מגיעים לבעל הרשות משום דרי"ו דאין אדם עושה סחורה בפרתו של חבירו ושפיר פריך הא קמשתרשי ליה, וזה נכון לענ"ד:

ז) וע"פ דברי התוס' דב"ק הנ"ל שכל שנהנה שלא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו פטור הנהנה א"ש קושית השעה"מ סי' ע"ב סקל"ט על דין המבואר שם סעמ"ד בראובן שהי' לו משכון ביד עכו"ם המלוה ברבית ושמעון הוצרך למעות וביקש מראובן שירשהו ללוות ממנו על אותו משכון ועשה כן ונשרף המשכון ביד עכו"ם פטור שמעון מלשלם לראובן דמי המשכון יעו"ש הטעם שאין יכול ראובן לטעון לשמעון הא קא משתרשית שנפטרת מחובך ע"י משכוני תן לי משום דאמר ליה מה איכפת לך אי משמי' רחימו עליה דשמעון, והקשה השע"מ מהא דתנן נפלה לגינה באונס ונהנית משלם מה שנהנית ולא הוי כמבריח ארי מנכסי חבירו כיון דאית ליה פסידא לבעל השדה חייב בעל הבהמה לשלם מה שנהנית אף שהי' באונס וא"כ הכ"נ אף דהמשכון נשרף באונס והוא פטור ע"ז מ"מ כיון דע"י היזק זה נפטר מחובו ויש לו פסידא לבעל המשכון יש לו ליטול מה שנהנה שמעון שנפטר מחובו ומשתרשי ליה ויעו"ש שנשאר בצ"ע, אמנם באמת לפמש"כ התוס' ב"ק הנ"ל לק"מ כיון שההנאה באה לו לא ע"י מעשיו לא משלם מה שנהנה כלל והכ"נ זה שנשרף לא בא לו לא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו א"צ לשלם מה שנהנה כלל:

ח) ועיין בשהע"מ מה שרצה לתרץ דשאני הכא משום דהוי זה נהנה וזל"ח משום דבלא"ה הי' נשרף בבית הכותי וע"כ אף דמשתרשי ליה מ"מ הו"ל ז"נ וזל"ח דהא בלא"ה הי' לו נזק. ושוב דחה זה מדברי התוס' ב"ק (כ ע"ב) ד"ה הא איתהנית שכ' לחלק על הא דאמרינן ז"נ וזל"ח פטור מהא דאמרינן דתחב לו חבירו בביה"ב אף אם הי' מחזיר היתה נמאסת מ"מ חייב לשלם מה שנהנה ותי' דמ"מ זה נהנה משום החסרון שהי' לחבירו תחלה, וא"כ הכ"נ במשכון כיון דשמעון נהנה מחסרונו של חבירו חשיב זה נהנה וזה חסר ויעו"ש מש"כ בזה, ולענ"ד אין דמיונו עולה יפה דשאני התם בתחב לו חבירו שגם החסרון הזה בא לו ע"י חבירו וע"י מעשה זה שהרי הוא מונח בגרונו וע"י שהי' מונח בגרונו הוא נפסד וע"כ בשנהנה אח"כ חשוב זה נהנה מחסרונו של חבירו שגם החסרון הזה בא לו ע"י משום דאם לא הי' נתחב בבית בליעתו לא הי' נפסד אלא שאין לחייב אותו משום מזיק משום שחבירו עשה זה והוא אנוס אבל עכ"פ הנאתו באה לו ע"י חסרון שנעשה ע"י, משא"כ במשכון שהחסרון לא נעשה על ידו כלל שהחסרון נעשה בלא"ה ובא מעלמא, מהיכי יתחייב גם הוא כיון דבלא"ה הי' נפסד מן העולם שלא על ידו כלל, כנ"ל:

ט) שוב התבוננתי שהתוס' שפיר הוכרחו לפרש הא דתחב לו חבירו בביה"ב מיירי דוקא שאחר הי' התוחב ולא בעל התרומה עצמו לפמש"כ בסמוך ד"ה ל"צ דהא דמוקי לה במצי לאהדורי ע"י הדחק דלא אמרינן ניהדרה משום דאין מרויחין בעלים בכך שאם החזירה היתה נמאסת והא דמשלם על הנאת מעיו דכיון דבאל"ה היתה נמאסת א"כ הו"ל זה נהנה וזל"ח שפטור משום דמיירי שמעיקרא שוה פרוטה או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה וע"כ כיון דשוה כל שהוא מיחייב בכל כדאמרינן בב"ק משום דא"ל את גרמת לי הקיפא יתירא מיחייב בכל או משום שחרוריתא דאשייתא מיחייב לכו"ע בכל יעו"ש בתוס', והשתא כיון שעיקר החיוב הוא הא דמשלם כל הנאתו משום דכל שהוא מיחייב מצד מזיק דאם אהדרה הוי ליה כ"ש ועי"ז מיחייב בכל א"כ א"ש דוקא בתחב לו אחר שעל הכ"ש הוא מיחייב מצד מזיק וע"כ מגלגלין עליו כל הנאתו אבל אם התוחב הי' בעל התרומה בעצמו דאז לא הי' חייב משום מזיק משום דהוי מזיק ברשות שאינו חייב וכמו שהבאתי לעיל בשם הקצוה"ח, וא"כ לא הי' החיוב רק משום נהנה וכיון שכבר הבאנו לעיל בשם השמ"ק דלא אמרינן מגלגלין עליו את הכל אלא במקום שהקצת שהוא מתחייב הוא בשחסרו שמתחייב מטעם מזיק אז מגלגלין עליו כל הנאתו אבל במקום שמכח מזיק לגמרי פטור אלא שמצד הנאתו מתחייב קצת בזה לא אמרו דמגלגלין עליו כל הנאתו, וא"כ אם הוי מיירי בשבעל התרומה בעצמו הוא התוחב דמשום מזיק פטור הי' לגמרי תו לא הי' מגלגלין עליו את כל הנאתו, וכמו שכתב השמ"ק וע"כ הוכרחו התוס' לפרש דמיירי בתחב לו אחר, וזה נכון מאד בס"ד וזכינו לדין שגם התוס' בכתובות ס"ל כדעת השמ"ק וכמו שנת':

ה:

וכיון דאתיא לידן סוגיא זו דתחב לו חבירו אמרתי לבאר בזה דיש בסוגיא זו ג' שיטות בענין חיוב תשלומין דהנאת מעיו ומקודם נבאר שיטת הר"י ז"ל בתוס' ומתוכה נבא לבאר גם שיטות רש"י ור"ת ז"ל:

א) שיטת הר"י בתוס' ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי דבתחב לו חבירו במקום דא"א לאהדורי אין השני מחוייב לשלם גם על הנאת מעיו והטעם כ' שם אע"ג דאמרינן דגזל ולא נתיאשו הבעלים דרצה מז"ג רמ"ג הוא דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעין בשעה שזה גזלו אבל הכא בשעה שזה נהנה ממנו הוא כבר אבוד מן העולם שהוא במקום דלא אפשר לאהדורי אין לו על השני כלום, ולכאורה למה הוצרכו לדחוקי משום דאבוד מן העולם, דהא לפמש"כ לקמן ד"ה ל"צ דהא דמיחייב לשלם במצי לאהדורי ע"י הדחק משום דמיירי בשהיתה שוה פרוטה ועכשיו שהיא בביה"ב במקום שא"י לאהדורי רק ע"י הדחק אינו שוה פרוטה ורק החיוב הוא משום דכיון דשוה כל שהוא אז מיחייב בכל ומגלגלין עליו כל הנאתו וכ"כ לעיל דדוקא במקום שהכ"ש שהוא חייב הוא משום מזיק אז מגלגלין כל הנאתו אבל במקום שהכ"ש שהוא מיחייב עלה אינו חייב מצד מזיק אלא משום נהנה בזה אין מגלגלין כל הנאתו א"כ בלא"ה א"ש דבמקום דלא מצי לאהדורי דאז גם הכ"ש שהוא חסר ג"כ אין השני חייב משום מזיק דהא אנוס הוא דאי אפשר לו לאהדורי וא"כ בזה אין מגלגלין כל הנאתו וא"כ שפיר פריך אמאי חייב וא"צ לחדש לסברת הר"י משום שאבוד מן העולם, ונראה דלהר"י קשה לו א"כ מאי פריך בפשיטות אמאי חייב אדרבה לוקמה דגם במקום דאי אפשר לאהדורי היא שוה פרוטה או יותר אם הי' אפשר לאהדורי שלא היתה נמאסת כ"כ לבלי להיות שוה פרוטה אפי' במקום דא"א לאהדורי, וא"כ שפיר הי' מתחייב על הנאת מעיו דכיון דגם שם במקום דא"א לאהדורי היא שו"פ אי לאו משום דקלב"מ, ולזה הוצרך הר"י לפרש דבמקום דא"א לאהדורי אז אף אם היא שוה גם שם שו"פ מ"מ פטור השני מלשלם משום שבשעה שהוא נהנה כבר אבוד מן העולם, וכוונתו נראה דכיון שהוא במקום דאי אפשר לאהדורי וא"כ אין הבעלים יכולים להציל כלל והוי כמו זוטו של ים ושלוליתו של נהר דהוי הפקר ותו אינו של בעלים וא"כ בשעה שזה השני נהנה כבר אבודה מהבעלים ומכל אדם והוי הפקר ויכול השני לומר מהפקירא קזכינא וכמו דאיתא בב"ק (קטו ע"ב) בנשברה חביות של דבש באם אינו יכול להציל יכול הלה לומר מהפקירא קזכינא:

היוצא לנו מזה דבא"א לאהדורי לדעת ר"י ז"ל פטור מלשלם על הנאת מעיו אף אם הי' שוה פרוטה אם הי' מחזירו משום דהוי אבוד מן העולם וכמו שנת', ובאפשר לאהדורי ע"י הדחק הוא כן, אם הי' שו"פ אם הי' מחזירו אז הי' חייב לשלם אם לא החזיר משום דכיון דאפשר לאהדורי ולא החזיר הרי הזיקו, וחיוב מיתה דתרומה הוא בא אח"כ כשהוא במקום דא"א לאהדורי א"כ לא באו כאחת וחייב לשלם, אבל אם כשהוא במקום דאפשר לאהדורי ע"י הדחק אינו שו"פ ורק מקודם הי' שו"פ או יותר נמצא דעל מה שלא החזיר לא הי' מתחייב משום שאין ההיזק שו"פ ופטור מלשלם אלא דמשו"ה הי' חייב משום דכשבא במקום דא"א לאהדורי דשם הו"ל הנאת מעיו וא"כ הוא נהנה והי' חייב לשלם הכל גם על הנאתו משום דאחסריה כל שהוא מקודם במה שלא החזירו וע"כ מגלגלין עליו כל הנאתו, וכיון דהנאתו באה אז בשעת חיוב מיתה דתרומה א"כ למ"ד מיתה ביד"ש פוטר הוא פטור מלשלם, וזהו מחלוקת אביי ורבא, זו היא שיטת הר"י בתוס':

ב) שיטת רש"י ז"ל שכתב דפירכת הגמ' ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב היינו מיתה, משמע דממון הוא חייב אף אם תחב לו במקום שא"א לאהדורי, וצריך לבאר אחת משתי אלה לדעת רש"י ז"ל או דס"ל דמיירי דגם אם הוא במקום דא"א לאהדורי ג"כ לא נפסד ושו"פ וע"כ הי' חייב על הנאת מעיו משום שנהנה משל זה שהוא חסר כיון דשוה פרוטה גם במקום שא"א לאהדורי, וסברת הר"י ז"ל דהוי אבוד מן העולם לא ס"ל דס"ל דהוי של בעלים אפי' במקום דא"א לאהדורי כיון שהוא שו"פ וא"כ הוי זה נהנה וזה חסר וצריך לשלם וע"כ מפרש דקושית הגמ' היא משום דאינו חייב מיתה דאנוס הוא, או נאמר דדעת רש"י ז"ל ג"כ דאם הוא במקום שא"א לאהדורי הוא באמת נפסד ולא שוה כלום, והא דמיחייב ממון דהא הוי זה נהנה וזל"ח כיון שאם החזירו אינו שוה כלום, הוא משום דאזיל בשיטת התוס' (ב"ק כ ע"ב) ד"ה הא איתהנית דמשו"ה חייב משום שהוא נהנה ע"י החסרון שהי' תחלה, וכן נראה שהיא דעת רש"י ז"ל ממה שפירש באוקימתא דר"פ כשתחב לו חבירו משקין של תרומה דלא מצי לאחיובי' משום גזילה דהא לא חזיא למידי משמע שאינו שוה כלום ואעפ"כ מיחייב אהנאת מעיו. וע"כ הוא משום שנהנה ע"י החסרון שהי' תחלה, וע"כ לדעת רש"י ז"ל הוא לעולם מתחייב על הנאת מעיו בין בא"א לאהדורי בין באפשר לאהדורי ע"י הדחק אף שבשניהם לא שוה ולא מידי אלא דבא"א לאהדורי לא הי' מתחייב מיתה משום דאנוס הוא: ואגב נבאר דעת רש"י ז"ל במש"כ ד"ה איבעי ליה לאהדורי ואי לא אהדריה מההיא שעתא איהו מזיק ליה דראשון לאו מידי עביד ולא נתחייב כלום עכ"ל ותמה בדו"ח להגרע"א דהא ודאי גם הראשון נעשה גזלן וחייב אלא שאם רוצה לגבות מהשני הוא גובה כמו בגזל ול"נ הבעלים שרמז"ג רמז"ג אבל הראשון ודאי הוי גזלן, וכן תמה על דברי ר"י שהוצרך להביא ממרחק לחמו דהשני הוא מחוייב ג"כ מהא דב"ק דרמ"ג הא זה מוכח מסוגיא גופיה מהא דפריך אי דמצי לאהדורי הרי שהשני חייב, ונראה דדעת רש"י ז"ל והר"י דגזלן אינו מתחייב רק באחת משתי אלה או שמתכוון לגזול לעצמו שאז תיכף שנטלה הוא מתחייב מטעם גזלה או אף אם נוטלה כדי להזיק ולאבדה מן העולם וכמו דאיתא בב"ק (צח.) הזורק מטבע של חבירו לים שאם שקלה בידיה מיגזל גזליה והשבה מעליא בעי למעבד הרי שהוא נעשה עליו גזלן אף אם אין כוונתו אלא להזיק ולאבד מן העולם, אולם כ"ז כה"ג אבל אם נטלה שלא לצורך עצמו רק נטלה להאכילה לאחר ותחב לו להאחר במקום שאפשר להחזיר ולהיות שלם כבתחלה וא"כ לא עשה ולא כלום שלא נתכוון לגזול לעצמו וגם לא איבדה כיון שהניחה במקום שלא נפסד כלל, שאם השני יחזירה לא נפסד כלל, ואם השני באמת אינו מחזיר והוא בולע אותה א"כ השני הוא הגזלן כיון שהראשון לא נעשה גזלן עליה מעולם, ודוקא שנטלה ואיבדה מן העולם אז הוא נעשה גזלן משעה שנטלה אבל כאן הראשון לא עשה כלום כיון שלא נטלה לעצמו, וגם הניחה במקום שאינו נפסד ואם יפסידה השני הרי יתחייב עליה נמצא שלא עשה כלום ושפיר כתב רש"י ז"ל דראשון לאו מידי עביד ולא נתחייב כלום וכן לא הביאו התוס' ראי' מכאן דבגזל ול"נ הבעלים שגם השני חייב מהא דפריך דאי בעי לאהדורי שהשני חייב משום דשאני הכא שהראשון לא נעשה גזלן כלל וע"כ השני הוא שגוזל עתה, אבל במקום שהראשון כבר גזלה שהניחה במקום דא"א לאהדורי א"כ כבר איבדה מן העולם ונעשה הראשון גזלן עלה שוב אפשר דהשני לא הוי חייב מידי וע"כ הביאו מב"ק דרמ"ג אף שהראשון כבר נעשה גזלן, ובאמת חילוק זה שגזלן אינו מתחייב רק בשנטלה ואיבדה מן העולם הוא מתבאר מדברי הירושלמי שהביאו התוס' בב"ק (נו ע"ב) ד"ה פשיטא דהוציאוה לסטים לסטים חייבין הוא דוקא בשהוציאוה לגוזלה אבל אם הוציאוה לאבדה פטורין, והיינו כשהוציאוה כדי שתלך משם שעל היזק כזה אינם מתחייבים הלסטים כדתנן התם פרצוה לסטים פטורין שאינו אלא גרמא בעלמא ופטורין גם על הבהמה כדאיתא שם (נה ע"ב) ברש"י ד"ה אי אכותל ובתוד"ה אילימא, וכיון שאין זה אבוד בידים לא מחייבי עלה אף אם הוציאוה משום דלא נטלוה והזיקוה ואבדוה מן העולם ממש רק גרמו לה שתוכל לילך משם ושלא תהי' משומרת שאינה אלא גרמא בעלמא וכיון שלא עשו בה היזק ממש לא נעשו גזלן עליה אף אם הוציאוה על דעת כן אם לא שהוציאו לגוזלה ולצורך עצמם, והבן:

ג) שיטת ר"ת ז"ל שהובא בתו"י בכתובות שם שמפרש דבמצי לאהדורי ע"י הדחק שם הוי כבר נהנה גרונו ובאין כאחד חיוב תשלומין ומיתה ושם אי לאו חיוב מיתה הי' מתחייב על הנאתו דבמקום שיכול לאהדורי ע"י הדחק הוי זה הנאת גרונו שחייב לשלם הנאתו, והא דמחייב על הנאת גרונו במקום דאפשר לאהדורי ע"י הדחק אף שבזה אנוס הוא שבמקום זה תחב לו חבירו הוא משום דכיון דמצי לאהדורי ע"י הדחק ולא הדרה ניחא ליה בהנאה, נמצא לפי דעת ר"ת הא דלא מתחייב בדלא מצי לאהדורי הוא משום דאפשר דלא ניחא ליה בהנאה והא דלא אהדר משום דלא אפשר, ולכאורה צריך להבין אף אם לא ניחא ליה מ"מ הא נהנה ולתחייב על הנאת גרונו, ונראה דדברי ר"ת ז"ל נוטים כלפי השיטה שכתבנו לעיל שהיא דעת הרא"ש דבאוכל חסרונו של חבירו הוא פטור כיון דהוי גברא דלא עביד למיגר, ולפ"ז ס"ל לר"ת לחלק דבמקום דאפשר לאהדורי ש"מ דניחא ליה בהנאה זו ומדלא אהדר והוי כגברא דעביד למיגר משו"ה חייב על הנאתו אף דאנוס הוא שבא לו ע"י חבירו מ"מ כיון שלא החזיר והי' יכול להחזיר אפי' ע"י הדחק מוכח שרוצה בהנאה זו וחייב לשלם, אי לאו דחיוב מיתה בא אז דלאביי פטור, אבל במקום דא"א לאהדורי שאז אפשר דלא ניחא ליה בהנאה זו והוי כגברא דלא עביד למיגר שפטור אף שנהנה מחסרונו של חבירו שאם הי' אפשר להחזיר היתה שו"פ ולא היתה נמאסת וכמו שכ' התוס' דשלא בפני גר חזיא יע"ש:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה