שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן לד
הוד כבוד הרב הגאון המפורסם וכו' שליט"א רב בעיר...:
אד"ש מעכ"ת בכבוד ויקר, הנה קבלתי מכתבו, בעניותי לא באתי לידי מדה זו להיות כשלחני להרצות לפני מעותיו וספיקותיו ודי לפני להפקיע את עצמי בספקות ושאלות שיבואו לפני במקומי, אבל מפני הכבוד, כבוד רו"מ, ומפני תו הדואר שהליט במכתבו מוכרח אנכי להשיב, אבל לא אוכל לבא בארוכה ובהרחבת דברים כחפצו, מפני שקשה עלי לעת זקנתי הכתיבה בכלל וביחוד מפני ליקוי מאורות עיני שהעיון והבדיקה בספרים קשה עלי, והנני משיב לכת"ר כפי אשר עלה במצודתי כעת על ראשון ראשון: א) בדבר הפרעון של הסך ת"מ דולר שלא פרע הבעל בזמן בי"ד שניתן לו - הנה כבר הערה כת"ר שתלוי במחלוקת הש"ך והמוהרש"ל בחו"מ סי' ע"ד ואם האמת כן הוא הי' נראה לדון בזה כדעת מוהרש"ל שכן הכריע השע"מ בסי' הנ"ל שהעיקר כדעת מהרש"ל והביא ראי' מירושלמי פ' הנושא הובא להלכה באה"ע סי' קי"ד ס"א בדין מקבל עליו לזון את בת אשתו ה' שנים שאם הבעל גרם ולא נתן המזונות בזמנו הוא משלם כשעת היוקר, הרי מפורש כדעת מהר"ל:
ב) הן אמת שיש לדחות ראיית השע"מ מכאן לפי מה שראיתי מכבר בס' דברי חיים [הערה - הספר הזה אינו תחת ידי אבל נזדמן לי אז במקרה לראותו. ע"כ] שהקשה בהא דהש"ס פ' הנושא מפרש הטעם שחייב הבעל לזון משום שהן הדברים הנקנים באמירה, למ"ל לטעם זה תיפוק ליה כיון שהאשה אינה רוצית להנשא אם לא שיקבל עליו לזון את בתה והיא נשאת לו ע"פ אופן זה, וא"כ מחוייב הוא מצד שכירות שאינה צריכה שום קנין, ותי' בס' הנ"ל שהנ"מ הוא במה שמתחייב הבעל מצד הדברים הנקנים באמירה אם האשה היתה מוחלת לו שאם מצד חיוב השכירות הי' פטור כיון שמוחלת, אבל מצד התחייבות הבעל הוא חייב לזון אף אם האשה מוחלת משום שההתחייבות היא לנגד בתה ואין מחילת האשה כלום כמבואר באה"ע הנ"ל סע"ב:
ונמצא שבמקבל עליו לזון את בת אשתו אם אינה מוחלת לו יש כאן מלבד התחייבות הבעל מצד דברים הנקנים באמירה ג"כ חיוב מצד שכירות:
ג) והנה הא בהוזלה המטבע שיכול לשלם לו באותה מטבע שהוזלה אמרתי מכבר שהטעם הוא משום שבע"ח דינו מה"ת בזיבורית, הרי שהורע כחו של בע"ח בזבורית אף שלא קפצי עליה זביני ומוכרח לפעמים למכרה בזול פחות מערך החוב שנתחייב לו הלוה, וע"כ גם זה שיכול לשלם לו אותה מטבע שהוזלה הוא ג"כ משום שדינו בזבורית ומטבע שהוזלה היא כמו בזבורית:
מעתה במקבל עליו לזון את בת אשתו שיש כאן ג"כ חיוב מצד שכירות, ובשכירות הוא הדין שצריך לשלם לו ממיטב ועוד עדיף מנזקין, דאמרינן ליה אף באין לו טרח וזבין ואייתי זוזי כמבואר בתוס' ב"ב (צב ע"ב) וע"כ שפיר קאמר הירושלמי הנ"ל שצריך לשלם כשעת היוקר שאינו דומה לשאר חוב, אבל בחוב בעלמא אפשר לומר כדעת הש"ך שאף אם לא פרע בזמנו ג"כ יוכל לשלם לו אותה מטבע שהוזלה משום שדינו בזבורית:
[הערה - ודווקא בפורע בזמנו יכול לשלם לו אף אם הוזלה גם בחוב של שכירות משום דכיון דמשלם לו אותה המטבע שנתחייב לא יכול לומר לו נסתחפה שדך ומזלך גרם. ע"כ]:
ד) ובזה אפשר לי ליישב דברי הש"ך חו"מ סי' רצ"ב סק"ט בהא דמבואר שם במפקיד אצל שלחני מעות מותרים שאם נשתמש בהם חייב באונסין וכ' שם הש"ך דהו"ל לוה עלייהו, ונ"מ אם נפסל המטבע צריך לשלם מטבע היוצאה באותה שעה יעו"ש, והוא תמוה שהרי הרמ"א בהגהה סי' ע"ד פסק היפך זה, שדווקא בהתנה חייב לשלם לו מטבע היוצאה באותה שעה אבל בסתם נותן לו כמו שהלוהו בכל ענין וכאן הא דסי' רצ"ב הוא כהלוה לו סתם, וכבר עמד בזה הגרע"א בהגהותיו לחו"מ סי' ע"ד הנ"ל הביאו הפ"ת שם והניח בצ"ע:
ה) וראיתי להנתיבות בסי' רצ"ב הנ"ל שג"כ עמד בזה וכתב לפרש דברי הש"ך באופן שנפסלה המטבע לגמרי ואינה יוצאה בשום מקום, יעו"ש, ודבריו תמוהים שזה דווקא בהתנה לתת לו מעות, אבל בהלואה סתם נותן לו מטבע שהלוה בכל ענין, כמו שכ' הרמ"א, ומה שהביא מהגה"מ הא שם בהלוהו על המטבע בהתנה, וכמו שכ' הה"מ שם: ו) אולם לפ"ד נראה לתרץ דבדין זה דמפקיד מעות דכל זמן שלא נשתמש בהם יש לו להנפקד דין שומר ובשומרים הדין הוא שמשלמים חיובם מעדית כמו דאמרינן בב"ק (ה.) כולם כאבות לשלם ממיטב, וא"כ גם בשנשתמש בהם שנעשה לוה עלייהו, מ"מ כיון שבתורת שמירה אתי ליד' לא נפקע חיובו לשלם בעדית גם כשנשתמש בהם ונעשה לוה עלייהו, וכה"ג איתא בסי' קע"ו ס"א בהגהות הרמ"א שם שאין הענין משתנה וכו', ואכ"מ להאריך בזה. ובזה נראה ליישב לשון הש"ס בב"מ (כט.) הו"ל שואל עלייהו שעמדו על זה התוס' דהו"ל לומר דהו"ל לוה עלייהו, יעו"ש, ולפי האמור דייק הש"ס לומר לשון שואל כדי לגבות מעדית וכדי להורות אף שמתחייב באונסין מ"מ כיון דמעיקרא בתורת שמירה אתי לידי' שהוא שומר אבדה אף כעת שמותר להשתמש בדמים יש לו דין שואל שמשלם מעדית כשואל, כדאיתא בב"ק שם, ובפרט לפי שאמרו בגיטין (מט ע"ב) שהטעם שבע"ח דינו בזבורית שלא יראה אדם לחברו דירה נאה ושדה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי יעו"ש, לא שייך במפקיד כלל שהרי לא מסר לו מעיקרא בתורת הלוואה וא"כ הדר דינו לשלם מעדית שבנכסיו, מיהו משם אינה ראי' שלא חלקה תורה בבע"ח אף שלא שייך טעם זה וראי' מב"ק (ו ע"ב) באומר הרי עלי וכו' אף שלא שייך במחייב עצמו טעם זה יעו"ש:
והשתא לפי"ד במפקיד מעות ונשתמש בהם צריך לשלם מעדית, א"ש דברי הש"ך שצריך לשלם לו מטבע היוצאה באותה שעה, משום שבע"ח זה לא הורע כחו לשלם לו בזבורית, וע"כ ג"כ דינו שאין משלמים לו מטבע שנפסלה או שהוזלה כמו בשאר בע"ח שדינו בזבורית:
ז) ואם כנים אנו בזה לחלק בין חוב שכירות להלואה אזדא לה לכאורה הוכחת הרש"ל מתשו' מוהרמב"ב שהובא במרדכי פ' הגוזל קמא שאם לא פרע בזמנו ונפסלה אח"כ נותן לו מטבע היוצאה באותה שעה יעו"ש ביש"ש פ' הגוזל, ולפי האמור שם בחוב שכירות מיירי שהרי נדר לה ב' זקוקים כסף ע"מ שתקבל הגט ואם קבלה הגט נתחייב לה מצד שכירות, בזה ודאי אם לא פרע בזמנו אינו יכול לשלם לה במטבע שנפסלה או שהוזלה, וגוף תשו' מוהרמב"ב הנ"ל אינה מובנת וצריכה עיון וביאור לפי הגירסא שהיא לפנינו, ויעוי' ש"ך בסי' ע"ד מש"כ שם, אם לא שנאמר שדעת מוהר"ם שבחוב של שכירות גם אם פורע בזמנו ג"כ חייב לשלם כשעת היוקר, יעוש"ה, ודווקא בעובדא דידיה שבשעה שפרע עוד לא הוזלה אלא שעתיד להפסל:
ח) ובנידון דכת"ר לכאורה נראה דגם בלא"ה המוהרש"ל יודה שיוכל לשלם לו מטבע שהוזלה אף אם תבע אותו ולא פרע בזמנו, שהרי נראה לכאורה שטעמו וסברתו של מוהרש"ל הוא משום דס"ל כל שזה תובע ולא משלם לו בזמנו דין הלוה כגזלן שמשלם כשעת הגזלה, שהרי הרמב"ם בפ"א מה' גזילה כ' כל שבא לידו ממון הבעלים ואינו נותן לו הר"ז עובר בלאו דלא תעשוק את רעך ואפי' בהלואה, וע"כ בהגיע זמנו וזה תבע ולא פרע הר"ז נעשה גזלן ע"ז וכמו בגזלן שמשלם כשעת הגזילה דכתיב אשר גזל שצריך לשלם כמה שגזל כמש"כ רש"י בפסחים (לב.) הכ"נ בעושק שבזה נכנסה גם הלואה בכתוב אשר עשק שצריך לשלם כמה שעשק:
ט) ולפ"ז אין זה אלא בהלואה שמסר לו ממון וזה אינו פורע לו כשהגיע זמנו, אבל בחוב בעלמא שלא נתחייב מחמת שהגיע לידו ממון חברו אלא מצד שקבל עליו והתחייב עצמו אין זה בכלל עשק ואין דינו כגזלן לשלם כשעת הגזילה, וזה מדוייק בלשונו של הרמב"ם ז"ל שכתב שם ה"ד איזהו עשק זה שבא וכו' וכו' כגון שהי' לו ביד חברו הלואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממונו ע"ז נאמר לא תעשוק וכו', הרי שמדייק הרמב"ם וכ' הלואה ולא כ' שהי' לו ביד חברו חוב סתם, א"ו שאין זה אלא כהלואה או שכירות שזה נתן לו פעולתו והוי כמו שהגיע לידו ממון מהבעלים: י) ולפ"ז בעובדא דכת"ר שהחוב הוא מצד כתובה ונדוניא שלא נתנו לגבות אלא בשעת מיתת הבעל או בגרושין ולא הגיע זמנם לפרוע כעת, אלא שהבעל בנידון כת"ר מסתמא קבל ע"ע בקנין לקיים כפי הפסק בי"ד שיצא מתחת ידם, א"כ אין זה אלא התחייבות סתמא ולא מצד הלואה שבא לידו ממון מיד הבעלים ובהתחייבות שלא מצד הלואה גם מוהרש"ל יודה שמשלם מטבע שהוזלה שאין עליו דין גזלן שמשלם כשעת הגזלה: יא) אמנם כ"ז כתבתי דרך מו"מ של הכלה במה שיש לצדד לכאן ולכאן ולחלק בין הנושאים, אבל באמת נראה לי שדעת מוהרש"ל שדין גזלה והלואה אחד הוא והעיקר תלוי בזמן חיוב התשלומין, לפיכך בגזילה שתיכף שגזל הוא מחוייב בהשבה ובתשלומין, ע"כ חייב לשלם כשעת הגזלה שאז היא שעת חיובו אבל בהלואה שהחיוב הוא לשלם כשהגיע זמן הפרעון ע"כ אם הוזל או נפסל בין שעת ההלואה לשעת זמן הפרעון אינו מחוייב לשלם אלא כשעת זמן הפרעון אף שהוזלה, אבל כשהגיע זמן הפרעון לא הוזל ולא נפסלה ולא פרע לו אז ודחהו ואח"כ הוזל אז משלם לו כשויו של זמן הפרעון כמו בגזילה ודינן אחד הוא:
יב) ובזה א"ש דברי התוס' בב"מ (מד ע"ב) ד"ה למקח וממכר שכ' שאם מכר לו חפץ בכ"ד איסרין כשהיו כ"ד בדינר ואח"כ זיל והיו ל"ב בדינר אינו יכול לפטור עצמו בכ"ד איסרין ולומר הדינר הוא דאייקר ואיסרין עמדו במקומן אלא יתן לו דינר כסף או ל"ב אסרין, יעו"ש, וזה היפך מה שהעלו התוס' בב"ק שאף אם הוזלה המטבע משלם לו אותה שהלוהו, ולפ"ד אין זה סתירה וא"ש שבמכר לו הוא מתחייב תיכף לשלם את המקח וע"כ כשהוזל צריך לשלם כהיוקר שבשעת המכירה שאז עלה לדינר ומשלם לו או ל"ב איסרין או דינר, משא"כ בהלואה שלוה לזמן ידוע או בהקפה לזמן ידוע אינו משלם לו אלא אותה מטבע שלוה או לקח אם משלם בזמנו:
שוב מצאתי במח"א ה' מלוה ולוה שעמד ג"כ בהסתירה של דהת"ו וכתב לחלק כן אלא מטעם אחר יעו"ש:
ולפ"ז בעובדא דכת"ר שאם הי' הבעל מחוייב לשלם וזמן פרעון הי' בשעה שהדולרים עמדו ביוקר הי' מחוייב לשלם כשעת היוקר לפי דעת מוהרש"ל שהעיקר נראה כדבריו אחרי שדברי התוס' בב"מ הנ"ל מסייעים אותו:
יג) אבל אינני רואה בעובדא דכת"ר שהבעל הי' מחוייב לשלם את הדולרים ביום ז' ניסן ולא יאוחר שהרי מפורש בהפסק בי"ד סעיף י"ד שאם הבעל לא יקיים פסק בי"ד אז ימסרו להאשה את הסחורה ועל הסך החסר עד ת"מ דולר תקבל האשה פס"ד מהשליש שצריך הבעל להשלים בשעת הגרושין, הרי שהבי"ד האריכו לו זמן הפרעון עד שעת הגרושין אחרי שיקבל עונשו מצד העברת הזמן, א"כ בודאי יוכל הבעל לשלם המטבע שהוזלה אפי' לדעת מהרש"ל, ומה שמבואר בחו"מ סי' י"ב סע"ט שאם אמר שמקיים הקנס ולא יקיים הפשרה שאין בדבריו כלום היינו דווקא באופן שקבל בקנין ובקנס שאין הקנס פוטר הפשרה, אבל בעובדא דכת"ר מפורש שנתנו הבי"ד זמן אחרי שיקיים הקנס, ויעוי' בנתיבות שם שכ' לחלק כן:
כן הי' נראה לדון בדבר בעובדא דכת"ר, אך בכל זאת ראוי לתווך בענין זה ולפצות באופן המרוצה לשני הצדדים: