אור ברסלב
שות מרחשת ב › סימן לג

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

ב · סימן לג

סימן לב

בדין נגח ואחר כך הפקיר:

א) מה שבא כת"ר לתמוה עלי מחו"מ סק"ז, כפי הנראה נשמט מזכרון כבוד גאונו כי תמכתי יתדותי על דברי הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי ולא מלבי הוצאתי מלים לחלק בכאלה אך מפי הרמב"ן ז"ל דברי חיים וקיימים וממימיו אשר אנו שותים, כי הלא כה דבריו ז"ל לחלק בהא דשווייה טמון באש דפטור מדיני אדם ואין זה חשוב גרמי משום דעשה את הגרמא קודם שנתחייב בעל הדליקה וע"כ אין זה אלא גרמא לבד במה שפוטר את הבעל דליקה, משא"כ אם בעל הדליקה כבר הי' נתחייב וזה בא ומצא אופן איך לפוטרו מתשלומי ההיזק, הרי הגורם הזה היה מתחייב על שגרם לו לפטור את המזיק, יעו"ש ברמב"ן, וע"ז בניתי יסודי לחלק בנידון דידן בין תם למועד דבתם דאכתי לא נתחייב ולא מידי עד אשר ירשיעון אלקים, [הערה - שו"מ באנ"מ ה' כתובות סי' צ"ג שהביא בשם הבית מאיר שהעיר בזה והאב"מ כתב לחלק כמו שכתבתי ושמחתי שכוונתי לדבריו. ע"כ] וזה שהפקיר רק גרם שלא יבוא לידי חיוב שלא יוכל להתחייב לזה אין זה אלא גרמא כמו בשווייה טמון באש, משא"כ במועד דתיכף שנגח שורו והזיק נתחייב לשלם את ההיזק, והנה בא הוא ומצא תחבולה איך להפקיע חיובו ולפטור את עצמו מתשלומי נזקו, הנני אומר תחבולותיו אלה לא תצלחנה ולא תעמודנה לו כי מחוייב ועומד הוא ע"ז משום דינא דגרמי והר"ז כמו שמוחל שטר שמכר וכל הני דיני דגרמי שמלא הש"ס ממנו:

ב) ומה שהקשה מר מהא דחו"מ סי' ק"ז הן לא נעלם ממני דין זה אבל אינו ענין לנדון דידן, דשם היתומים לא נתחייבו ולא מידי רק הנכסים משועבדים לזה וע"כ כשמכרו אין כאן רק משום מזיק שעבודו של חבירו וע"ז באו הרא"ש והטור לחלק כיון שלא נעשה מעשה בגופו של קרקע אין כאן משום מזיק שעבודו וכו', אבל במפקיר שור המועד שנתחייב כבר לשלם ובא ומפקיע עצמו מחיובו אני אומר דהוי גורם ממש כמו בשורף שטרו של חבירו וכמו בעושה טמון באש שהי' מתחייב אם הי' בא החיוב מקודם, משא"כ בתם שעדיין לא נתחייב קודם שעמד בדין ונתחייב בב"ד הר"ז רק גרמא שגורם לפטור את עצמו קודם שיבוא לידי חיוב והר"ז ממש כמו בשווייה טמון באש שפטור: ג) ומה שטען כת"ר דכיון דכבר עמד בדין והעידו העדים וכו', לא זכיתי להבין אטו אנן בשכבר עמד בדין עסקינן הלא עיקר תירוצו יסוב על מה שהקשיתי בב"ק כ"ז מאי לאו במועד דליכא פסידא והא לעולם איכא פסידא דיפקיר, וע"ז שפיר תרצתו דבמועד יתחייב מדינא דגרמי משא"כ בתם, ואם לפי דעת כת"ר גם בתם בשעמד בדין דלא מהני עוד הודאה הר"ז ברי היזקא אני אומר אדרבה אפריון אמטיה ליה, דבזה מיושב היטב לשונו הזקוק של הרמב"ם בפ"ח מה' נז"מ שהביא הדר"ג שכתב דבעינן שיהיו לו בעלים בשעת היזקו ובשעת העמדה בדין אשר זה לכאורה נגד מסקנת הש"ס בב"ק (יג ע"ב מד ע"ב) ואנכי עמדתי כבר בזה וגם כת"ר העיר כן, אולם לפי האמור נכון היטב דדווקא שם בש"ס דמיירי לענין סקילה שם בעינן באמת גמר דין ג"כ דאל"ה גם בזה נגח ואח"כ הפקיר פטור, משא"כ לענין נזקי ממון שאם עמד בדין ואח"כ הפקיר ממילא מתחייב מחמת דינא דגרמי כיון דברי היזקא, וא"כ ממ"נ אינו פטור מצד נגח ואח"כ הפקיר כיון דמתחייב הוא מצד גרמי, וע"כ אינו פטור בנגח ואח"כ הפקיר רק בשעדיין לא עמד בדין ולא ברי היזקא ולא נתחייב עוד. ובאמת בעיקר קושית הגאון רע"א מב"ק ל"ג כבר עמד בזה בשטמ"ק (יג ע"ב) וכתב לחלק להיפך בין תם למועד דדווקא במועד נגח ואח"כ הפקיר פטור משא"כ בתם דהוחלט השור לא יוכל להפקיר, יעו"ש, וזה היפך דברי, אבל דברי השטמ"ק שם קשים להבין ולא יכולתי להולמם כי דבריו סותרין זא"ז כמבואר למעיין שם היטב, ויעויין מה שהביא בשם המאירי שנראה שגם המאירי הרגיש בלשונו של הרמב"ם וכתב וגדולי המחברים פירשו דווקא בשעת ההיזק ובשעת העמדה בדין יעו"ש, וידוע כי בכל מקום שכותב המאירי וגדולי המחברים כוונתו על הרמב"ם ז"ל, אולם לפמש"כ דברי הרמב"ם ז"ל נכונים מאד: ד) ומה שדייק הדר"ג על הטור שכתב אם קדם וזכה בו אחר וכן הוא בשו"ע, הנה דברי הטור והשו"ע לא חדשים הם עמדי במה שכתב לחלק בין זכה בו אחר או זכה בו הוא עצמו, אולם מה שדייק כת"ר ואמאי לא כתב בשאזל השור לעלמא, וע"ז פלפל כת"ר, לא הבנתי לשכל מליו הלא דברי הטור והשו"ע הם דברי הגמ' ב"ק (יג ע"ב) אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן ליזל וליתי בשקדם וזכה בו אחר, והיינו אף דכעת אית ליה בעלים אין הניזק גובה מהם משום דאין השור מתחייב אם הוא שור של הפקר, יעו"ש וברא"ש, והכ"נ ישמיענו הטוש"ע דאף דקדם וזכה בו אחר הייתי אומר דכעת אית ליה בעלים והר"ז כמו שמכר לאחר דבזה לא אמרינן דפטור וכמו שמבואר שם שלא כדעת רש"י ז"ל, מ"מ כיון דבינתיים נעשה הפקר נפקע ממנו החיוב ופטור ואינו יכול לגבות מהשני הזוכה, וזה ברור:

ה) ומה שהביא הדר"ג בשם הבה"ג שתמה מנ"ל להטור דין זה בתם דקרא במועד כתיב, רואה אנכי עד כמה רב המרחק בין דברי אני לדברי הבה"ג, אני אומר דעיקר דין זה רק בתם דבמועד באמת גם בנגח ואח"כ הפקיר חייב או משום דינא דגרמי כמ"ש, או כמו שחלקתי דבמועד לא שייך כלל דין העמדה בדין, דדווקא בתם שהוא קנס ובעינן ב"ד וע"כ שייך לומר דבעינן בעלים בשעת היזק ובשעת העמדה בדין, אבל במועד שנתחייב תיכף משעת היזקו אין צריך כלל להעמיד בדין והיזקו זו היא העמדתו, דתיכף שהזיק נתחייב ואין צריכין לב"ד כדי לחייב את המזיק שממילא מחוייב ועומד הוא, ובזה באמת מיושב קושית הגרע"א בב"ק (צ ע"ב) המפורסמת, אולם אף אם יהיבנא ליה לבה"ג דגם במועד הדין כן מ"מ אי אפשר לומר דדווקא במועד כן אבל לא בתם, דהא ראש המדברים בדין זה הוא ר' יהודא ור"י ס"ל לקמן צד תמות במקומה עומדת, ואם נאמר דתם לעולם מתחייב גם בשנגח ואח"כ הפקיר, א"כ גם במועד לעולם יתחייב חצי נזק משום צד תמות, וגם איך פוטרו ר"י מסקילה בנגח ואח"כ הפקיר מ"מ יתחייב סקילה מצד תמותו, דכמו דאומר ר"י בנז"מ צד תמות במקומה עומדת, אין ספק דגם בשור שהמית אדם צד תמות במקומה עומדת, דמ"ש, וא"כ יתחייב סקילה מצד תמותו, א"ו דדין זה נוהג בין בתם ובין במועד באין הבדל, אולם זהו דווקא בשהמית אדם דאז בעינן העמדה בדין וגמר דין, אבל בנזקי ממון שפיר יש לחלק כנ"ל דדווקא בתם כן אבל לא במועד דלא שייך בו העמדה בדין כלל, או מדרבנן ומשום דינא דגרמי: ו) ומצאתי און לדברי שבירושלמי פ"ד ה"ז איתא וז"ל, טעמא דרבי יודן והועד בבעליו ולא ישמרנו אין בעלים לאילו, לענין נזקין תני רבי הושעיה לענין נזקין ר"מ מחייב ור' יהודה פוטר, לכופר מה, ר"פ בשם ר' הושעיה הכל מודים בכופר שהוא חייב, ואית אמרין ר"י בשם ר' ינאי כשם שחולקין לענין נזקין כך הן חולקין בכופר ר"י בעי קומי ר"ז וכו' וכו' הא לענין כופר ד"ה חייב, עכ"ל, והפנ"מ שם פירש לענין נזקין היינו שור ההפקר שנגח אם חייב בנזקין ובאמת פירוש תמוה הוא דבזה כו"ע מודים כמבואר בש"ס דילן (לעיל יג ע"ב) ואף בשקדם וזכה בו אחר וכן מבואר בירושלמי פ"א על מתניתין דנכסין המיוחדין דמפרש פרט לנכסי הפקר בלי שום חולק כלל ולא מייתי פלוגתא דר"מ ור"י שם, וכן פירושו לענין כופר תמוה הוא איזה כופר יתחייב הזוכה בהשור של הפקר הא לא ברשותו נגח ואינו בר כפרה, ואם מן השור עצמו הא לר"מ דס"ל דשור ההפקר חייב סקילה השור עצמו בסקילה והביאהו לב"ד וישלם לך, ופשיט דכוונת הירושלמי היא לענין נגח ואח"כ הפקיר דלענין נזקין ג"כ מחלוקת ר' מאיר ור"י דר"מ מחייב ור"י פוטר, ולפ"ז תקשי מכאן לדעת הרמ"ה שהובא ברא"ש וכן היא דעת הרמב"ם ז"ל דלענין נזקין לא נחלקו רבנן על ר"י, והא בירושלמי כאן מבואר דגם בנזקין נחלקו ור"מ מחייב, ואיך כתבו דבנזקי ממון כו"ע מודו דנגח ואח"כ הפקיר פטור וזה פלא:

ז) אבל לפי מה שהראיתי לדעת דבמועד באמת יש לחייב נגח ואח"כ הפקיר משום דינא דגרמי, יש לומר דמחלוקת ר"מ ור"י הוא כאן במועד ובגוף הדין דנגח ואח"כ הפקיר כו"ע מודו שפטור, אך ר"מ שמחייב כאן הוא משום דאזיל לטעמיה דדאין דינא דגרמי וע"כ מחייב בנגח ואח"כ הפקיר משום דינא דגרמי, ור"י דפוטר הוא משום דלית ליה דינא דגרמי ופוטר גם במועד, והרמב"ם והרא"ש שכתבו דכו"ע מודים בנזקין דפטור הוא בתם משום דליכא לחייב משום דד"ג וכמו שנתבאר, וזהו דקאמר בירושלמי לענין כופר ד"ה מודים שהוא חייב היינו משום דס"ל כופרא כפרה וע"כ אין שייך לפטור אותו מזה כשהפקיר כיון שצריך כפרה על נפשו, ורי"ו דאמר שם כשם שחולקין בנזקין כך חולקין בכופר היינו משום דס"ל כופרא ממונא וע"כ כמו שזה פוטר מנזקין כשנגח ואח"כ הפקיר ומשום דלית ליה דינא דגרמי הכ"נ בכופר ומאן דמחייב בנזקין משום דד"ג הכ"נ בכופר, דדינן אחד, ודברי הירושלמי מבוארים אל נכון: ח) והנה בעיקר החילוק שכתב הרא"ש בשם הרמ"ה דבנזקי ממון גם רבנן מודו וכן היא ג"כ דעת הרמב"ם כמובא לעיל תמה התויו"ט מנא לן הא כיון דפליגי בנזקי נפשות ועיקר קרא כתיב בנזקי נפשות ממילא מנא לן לענין נזקי ממון דלא פליגי ויעו"ש בתויו"ט, אולם לענ"ד דברי הרא"ש נכונים דבאמת בעיקר דין זה דנגח ואח"כ הפקיר או הקדיש דבעלים אחד בזה לא נחלקו גם רבנן גם בדיני נפשות דפשטא דקרא הכי משמע ובזה לא נחלקו כלל, אולם מחלוקתם בנגח ואח"כ הפקיר בדיני נפשות הוא רק משום דאזלי לטעמייהו והוא דהא ברמב"ם ובטור וכן היא דעת הרשב"א בב"ק דהא דאמרינן דבעלים אחד הוא דווקא בנגח ואח"כ הפקיר או הקדיש, אבל במכר בינתים לאדם אחד חשוב בעלים אחד שלא כדעת רש"י שכתב דגם במכר לאחר חשוב ג"כ בעלים אחרים, וצריך באמת טעם מדוע לא חשיב לדעת הרשב"א הרמב"ם והטור ז"ל מכירה בעלים אחרים, אולם לענ"ד הטעם פשוט דעיקר מאי דבעי ר"י שיהי' משעת נגיחה ועד שעת גמר דין בעלים אחד היינו שיהי' ברשות בני חיוב משעת נגיחה עד שעת גמר דין דבעינן דגם בשעת גמר דין יהי' ברשות מי שאם הי' ברשותו ונגח ג"כ הי' נתחייב מיתה, אבל אם יצא בינתים ברשות הפוטרתו שאם הי' אז בשעת נגיחה לא הי' מתחייב כלל אין זה בעלים אחד כיון דבשעת גמר דין הוא ברשות הפטור וכיון דנשתנה רשותו ונשתנה דינו הר"ז פטור משום דאין כאן בעלים אחד, וע"כ ר' יהודא לטעמיה דס"ל דשור ההקדש ושור ההפקר שנגח פטור ממיתה משום דבעינן בעלים ממילא ס"ל ג"כ דגם בנגח ואח"כ הפקיר ג"כ פטור כיון דבשעת גמר דין הוא ברשות שאם נגח אז הי' פטור וע"כ אין זה בעלים אחד, משא"כ במכרו לאחר דאף אם הי' ברשות זה כשנגח ג"כ הי' מתחייב שגם השני בר חיובא חשוב זה בעלים אחד כיון שאין שינוי בדינו כלל, וממילא רבנן ס"ל נגח ואח"כ הפקיר חייב משום דלטעמייהו אזלי דס"ל (ב"ק מה ע"ב) שור שור להביא שור ההפקר ושור ההקדש וכו' דגם הם חייבין מיתה נמצא דגם הקדש והפקר הוא רשות המחייבתו וא"כ בנגח ואח"כ הפקיר או הקדיש ג"כ חייב משום דזה חשוב בעלים אחד כיון שגם ברשותו זה שהוא כעת הי' ג"כ חייב לרבנן אם נגח והר"ז בעלים אחד שלא נשתנה דינו כלל, וע"כ ס"ל נגח ואח"כ הפקיר וכו' דחייב משום דהוי בעלים אחד כמו לר"י בנגח ואח"כ מכר לאחר שחייב:

ט) אולם כ"ז בדיני נפשות דלרבנן גם שור ההקדש ושור ההפקר חייב מיתה אולם בנזקי ממון דבזה הכל מודים דשור ההפקר שנגח פטור כדאמרינן בב"ק (יג ע"ב) שאם קדם וזכה בו אחר אינו יכול לגבות ממנו ולא אמרינן הוחלט השור וכמו שכ' הרא"ש שם, והיינו משום דבנזקי ממון כתיב כי יגח שור איש דבעינן שיהי' שור של איש ובעלים, וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' נז"מ ה"ד דשור ההפקר שהזיק פטור משום דכתיב שור איש עד שיהיו הנכסים מיוחדים לבעלים יעו"ש, וכיון דשור ההפקר פטור וכן שור ההקדש פטור מנז"מ א"כ כשנגח ואח"כ הפקיר או הקדיש שיצא ברשות הפוטרתו שאם נגח אז הי' פטור אין זה בעלים אחד כיון שנשתנה דינו, דבעיקר הדין דבעינן בעלים אחד בזה לא נחלקו חכמים ור"י כלל ושפיר כתב הרא"ש דבנז"מ גם רבנן מודו וכמו שנתבאר, והדברים מסתברים נכונים וישרים:

י) ובזה מיושב נמי קושית הגרע"א מב"ק ל"ג מכרו מזיק הקדישו מזיק איכא ולדעת הרא"ש דבנז"מ גם רבנן מודו דפטור א"כ כשמכרו מזיק והקדישו מזיק אמאי מחייב הא הוי נגח ואח"כ הקדיש, וכן מכרו מזיק תקשי לשיטת רש"י ז"ל דס"ל דגם מכרו לאחר ג"כ אין זה בעלים אחד ופטור כמבואר בדבריו (מד ע"ב) ד"ה מכרו מכור א"כ גם במכרו מזיק יקשה הא פטור משום דאין כאן בעלים אחד לדעת הרא"ש דס"ל דבנז"מ גם חכמים מודים, ויעו"ש בתוספותיו על משניות שהניח בצ"ע:

יא) והנה הקושיא מהקדיש אף שקושיא עצומה לענ"ד נראה ליישב בפשיטות לפי מה דקימ"ל כר"י הגלילי דב"ק ממון בעלים הם א"כ משכחת לה שהקדישה לשלמים דאז הוי ממון בעלים ואין זה נגח ואח"כ הקדיש וכמו דקימ"ל דשלמים שהזיקו גובה מבשרן כמבואר לעיל י"ג א"כ בקדשים קלים שבני חיובא נינהו בנזקים וממילא אין זה נגח ואח"כ הקדיש וחשוב שפיר בעלים אחד, וזה לענ"ד פשוט:

יב) אולם הקושיא לרש"י ממכרו מזיק לענ"ד לפ"מ שנתבאר לא קשיא מידי, דע"כ לפי דברינו רש"י ז"ל ודאי לא ס"ל כדעת הרא"ש דגם רבנן מודו בנז"מ דהא לדעת רש"י דגם במכרו לאחר חשוב לר"י אין זה בעלים אחד, אלמא דרש"י ס"ל דהא דבעינן בעלים אחד אין זה דווקא שיצא ברשות הפוטרתו, אלא אפי' יצא ברשות אחר שגם הוא בר חיוב ג"כ אין זה בעלים אחד, וא"כ ממילא מוכח דרבנן דס"ל דנגח ואח"כ הפקיר חייב ע"כ משום דלא ס"ל כלל דרשה דר"י דבעינן בעלים אחד דאל"כ אמאי חייב בשנגח ואח"כ הפקיר וכו', אף דלדידהו שור ההפקר ג"כ חייב מ"מ הא דבעינן בעלים אחד הוא אף באופן שגם הבעלים השני ג"כ בר חיוב פטור לר"י לדעת רש"י ז"ל, א"כ ממילא מוכח דלרבנן דס"ל נגח ואח"כ הפקיר חייב ע"כ דלא ס"ל כלל דרשה דר"י דבעינן בעלים אחד, וכיון דלא ס"ל דרשה זו ממילא גם בנזקי ממון ג"כ ס"ל דנגח ואח"כ הפקיר חייב דכיון דלא ס"ל כלל דרשה דר"י מניין להם שנזקי ממונות כן, דעיקר קרא כתיב בנפשות ובזה פליגי ולא דרשי כלל כן ממילא לית להו נמי בנזק"מ, וכיון דרבנן פליגי על ר"י בזה ממילא הלכה כחכמים ושפיר אמרינן מכרו מזיק איכא בינייהו דלרבנן באמת לא בעינן בעלים אחד וחייב גם בנגח ואח"כ הפקיר והוא הדין באח"כ מכר, והדברים מאירים ונכונים בעז"ה:

יג) ובאמת בעיקר הדין דצריך קרא לר"י דנגח ואח"כ הפקיר פטור לר"י ממיתה קשה לי למאי צריך קרא לזה הא מבואר בסנהדרין (עא ע"ב) ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור ומבואר שם בגמרא דהטעם כיון דהשתא לאו בר קטלא הוא, [הערה - ועיין דברי רש"י ב"ק (צ.) ד"ה ראשון ישנו בדין יום או יומים אבל שני אם הכה בתוך שלשים יום הללו שהי' בבית ראשון אינו בדין יום או יומים ונהרג עליו אפי' מת מחולי זה לסוף ג' שנים וכו' וצ"ע הא לסוף ג' שנים כבר נכנס לרשות השני והוא כעת בדין יום או יומים אם הכה אותו והוא השתא לאו בר קטלא ונשתנה דינו ופטור וצ"ע לחלק. ע"כ] וכיון דקימ"ל כמיתת בעלים כך מיתת השור א"כ ממילא מבואר דכמו דבבעלים אם נתחייבו מיתה וקודם גמר דין באה שעה הפוטרתו שאם עשאה כעת הי' פטור נפטר ג"כ מחיובו הקודם ממילא גם בשור הדין כן כיון דכעת הוא הפקר והקדש ולא הי' נתחייב אם נגח כעת ממילא פטור ממיתה הקודמת: ומזה לכאורה מוכח כדעת רש"י ז"ל דהא דבעינן בעלים אחד הוא ג"כ בשמכרו לאחר אף דלא יצא לרשות הפוטרתו ג"כ פטור משום שאין זה בעלים אחד דלהפקר והקדש לא צריך קרא לר"י כיון דשור ההפקר והקדש פטור ממיתה לר"י ממילא גם בנגח ואח"כ הפקיר ג"כ פטור כמו בבעלים כה"ג, ואפשר דמזה עצמו הוכיח רש"י ז"ל כן: יד) אולם לדעת הרמב"ם הרא"ש והטור דס"ל דדוקא בהפקיר או הקדיש אח"כ פטור אבל לא במכרו לאחר תקשה כנ"ל דלא צריך קרא לזה דתיפוק ליה כנ"ל, ואפשר לומר דס"ל דמשו"ה יש לומר דעיקר קרא לנז"מ קאי ובאם אינו ענין לדיני נפשות מוקמי לה לנזק"מ, ומשו"ה באמת אמרינן בב"ק בפשיטות דלר"י נגח ואח"כ הפקיר פטור גם בנז"מ, אף דעיקר דינו של ר"י נאמר בנזקי נפשות, והיינו משום דלענין נפשות לא צריך קרא ומוקי לה באם אינו ענין לנזק"מ:

ולפי דברינו יש להסתפק אם נאמר דגם במועד הדין דנגח ואח"כ הפקיר וכו' פטור ולא כמו שצדדנו לעיל, לפ"ז יש לומר דבמועד שהזיק ואח"כ מכרו לאחר לפי מה דקימ"ל בב"ק (ל"ט א' ב') דרשות משנה וחוזר לתמותו ולפ"ז במועד שהזיק ואח"כ מכרו יש לומר דאינו משלם רק חצי נזק משום דיצא לרשות הפוטרתו מנזק שלם דאם הוא הי' נוגח כעת לא הי' מתחייב רק חצי נזק וחשוב רשות הפוטרתו, או יש לומר דמ"מ כיון דגם אצל האחר ג"כ אם יתיעד הי' חייב נזק שלם אם כן גם אצל האחר הוא נעשה מועד וחשיב בר חיובא וחייב נזק שלם, והכי מוכח בב"ק (ל"ג) שם מועד שהזיק מכרו מכור משום שאינו משלם אלא מן העליה ואם נאמר דחשוב רשות הפוטרתו א"כ אמאי משלם מן העליה דהא כעת שהוא תם הי' משלם מגופו אם הי' מזיק, וצ"ע:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה