אור ברסלב
שות מרחשת ב › סימן לב

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

ב · סימן לב

סימן לא

א) מה שהקשה כת"ר על דברי התוס' שכתבו דבשוגג י"ש לדב"ע משום דחשיב לאו בר חיובא, א"כ בכהן שאמר לכהן אמאי חשיב השליח ב"ח אף שאין השליח עושה עתה איסור כלל, וע"כ לומר דב"ח היינו מי שישנו באיסור זה א"כ גם בשוגג ג"כ אין שלד"ע כיון שישנו באיסור זה, לענ"ד אי משום הא לא איריא ואין תפיסה מכאן על דעת התוס', דבאמת א"ש לדב"ע אינו תלוי בזה אם ישנו באיסור זה לפעמים או לא ועיקר הדבר אנו צריכין לדון אם ישנו עתה באיסור זה או בחיוב זה, וע"כ ס"ל להתוס' דבכהן שאמר לכהן שלולא השליחות שעושה להמשלח אם הי' עושה דבר זה לא להמשלח אלא לעצמו באותו ענין שהוא עושה כעת להמשלח הי' עושה איסור בזה או נתחייב ע"ז חשיב ב"ח דהא כשעושה לעצמו ג"כ הי' מתחייב, משא"כ באומר לישראל אם הישראל הי' עושה אותו דבר לעצמו כענין שהוא עושה להמשלח לא הי' כאן דבר עבירה, א"כ אין כאן דבר עבירה אלא במשלח ולא בשליח וחשיב השליח לאו ב"ח, וכמו כן בשליח לגנוב כיון שהשליח הוא שוגג ואם הי' עושה ענין גניבה זו לעצמו בלא שליחות מצד המשלח לא הי' מתחייב, משום שאין גנב בשוגג ואין מתחייב בחיובי גניבה אלא בשהזיד בגניבה אבל לא אם הי' שוגג, ונמצא שבהמעשה שהוא עושה כעת להמשלח אין כאן חיוב להשליח אם הי' עושה על דעת עצמו לא בשליחות ע"כ חשיב לאו בר חיוב באותו ענין שהוא עושה כעת ואין הדבר תלוי בסוג ובמין רק באופן העשיה כעת בפרט: ב) ויעויין בקצוה"ח סי' כ"ה שכתב כן שאין מתחייב בדיני גניבה וגזילה רק במזיד ולא בשוגג, הן אמת מילתא זו דפשיטא ליה להגאון בעל קצוה"ח מיבעי ליה טובא דלכאורה מדברי התוס' ב"ק (סט.) ד"ה כל שלקטו עניים שדנו בזה מדין יאוש בגזילה אי קני אי לא, והא שם העניים שוגגין הם שטועים בדין לומר דגם שלשה שבלים הוי לקט כמו שפרש"י ז"ל שם, ואם אין דין גניבה וגזילה בשוגג מה שייכות דין יאוש דגזילה לכאן, דכאן יאוש קונה לכו"ע דכיון שאינו מתחייב בחיוב גזילה ואינו מתחייב בהשבה כלל, ואם באת לדון עליו דין שומר כיון שטועה בדין ואינו מתכוון לגזול א"כ הוי עליה דין שומר וכשומר אבדה דמיא א"כ לכו"ע יאוש כאן לא קני דבאבדה שלאחר שבאה לידו נתיאש לד"ה לא קני, ובאמת אין כאן דין שומר כלל דלא קבל על עצמו שמירה וגם שומר אבדה אינו דלא אתי לידיה בתורת אבדה דהא לא הי' מחוייב בהשבת השבלים לבעלים ולא נתחייב בהגבהתם וגם כשהגביהם לא הגביהם לבעלים אלא לעצמו א"כ הוי כמונח ע"ג קרקע ושייך בהו יאוש כמו יאוש קודם מציאה:

ג) ולזה נראה לי בזה דלא כקצוה"ח דכל אימת שהוא מתחייב מדין נזק הוא מתחייב ג"כ מדין גזילה דכיון דרבתה תורה שוגג כמזיד לענין נזקים ילפינן מיניה כל חיובי ממון שנעשה גנב וגזלן ג"כ בשוגג לענין חיובי אונסין והשבה, ובמקום שפטור מדין נזק פטור ג"כ מדין גניבה וגזילה ודינם אחד, ולפ"ז שם בלקט שנתכוון להוציא מרשות בעלים אלא שכסבור שמותר הוא ליקח ובדין זוכה אין זה אלא שוגג ולא אונס דאומר מותר קרוב למזיד הוא, וכיון שבאופן זה גם מזיק נתחייב ע"כ הוי ג"כ גנב וגזלן, אבל באומר לחבירו טול חפץ פלוני דשלי הוא והשליח סובר שהוא שלו שעל זה ליכא חיוב מזיק משום דהוי כמו אונס וכמו בסבורין של אביהם הם שאין חייבין משום מזיק וגזילה, וע"כ במשנה דב"ק שהשליח סבור שהוא של גנב והוי ע"ז דין אונס שאינו מחוייב לאסוקי אדעתיה דשל אחרים היא וכמו דאמרינן בחגיגה י"א שליח עניא מאי קעביד דחשוב אונס יעו"ש ברש"י שהוא קרוב לאונס יותר מן השוגג, ובקרוב לאונס פטור אדם המזיק כמש"כ תוס' ב"ק (כז ע"ב) ד"ה ושמואל, אין חיוב גניבה ג"כ ע"ז דמכש"כ מדין מזיק ושפיר כתבו התוס' דבזה י"ש לדב"ע שהשליח אינו חשוב ב"ח:

ולפ"ז נראה לכאורה דל"ק מידי קושית התוס' דלמאי צריך קרא במעילה שמתחייב ע"י שליח תיפוק ליה דבשוגג י"ש לדב"ע ולפי האמור דהא דבשוגג י"ש לדב"ע אינו אלא באופן שאם הי' עושה לעצמו באופן שהוא עושה להמשלח לא הי' מתחייב, א"כ במעילה שאם השליח הי' עושה ע"ד עצמו ונתן לחנווני או לאורחים שלא מצד שליחות ג"כ הי' מתחייב וכמו בנזכר בעה"ב דשליח מעל, ונמצא דיש כאן חיוב על השליח ג"כ מצד עצמו, שוב חשיב השליח ב"ח אף בשוגג, ושפיר אין כאן שלדב"ע וצריך קרא לרבות: ד) ובזה נראה דהנכון עם כת"ר בזה שכתב דקושית התוס' אינה אלא לר"ס דס"ל דבמקום דבע"כ עביד חשיב כחצר וי"ש לדב"ע, וכיון דבשוגג חשיב כמו חצר בע"כ כמו שהוכיחו התוס' ממשנתינו דב"ק, ע"כ הקשו שפיר דלדידיה במעילה דבשוגג הוי י"ש לדב"ע דלדידיה אינו תלוי כלל באם ב"ח הוא השליח או לא ורק עיקר החילוק תלוי אי בעי עביד וכו':

ובזה מתורץ קושית הש"ך שהביא כת"ר על דעת התוס' שכתבו דבשוגג י"ש לדב"ע והא דמוכח דבמעילה י"ש לדב"ע הוא מכח הברייתא דנזכר השליח דהבעל הבית מעל א"כ הו"ל להש"ס להביא זו הברייתא אחרי שעיקר ההוכחה היא מכחה ולא מכח המשנה שהביא, אבל ע"פ האמור ניחא דסוגית הגמ' דקדושין ס"ל כדעת רבינא דהעיקר תלוי אם השליח הוא ב"ח או לא א"כ לדידיה גם במעילה הוי שליח ב"ח והדין נותן בו דא"ש לדב"ע ומקשה בפשיטות מכח המשנה לבדה, וקושית התוס' אינה אלא לתרץ לר"ס דלדידיה דתלוי באי בעי עביד ובשוגג אף אם הוי בר חיובא ג"כ י"ש לדב"ע משום דחשוב כחצר דבע"כ עביד, לדידיה קשה לפי האמת מאי צריך קרא לרבות שלדב"ע במעילה הא בזה בכה"ת י"ש לדב"ע, וע"כ תרצו דבמעילה גם באופן שהשליח מזיד ג"כ מתחייב המשלח, וע"ז הוא דצריך קרא לרבות:

ה) ואוסיף עוד לומר דנהפוך הוא דלדעת רבינא דתלוי בבר חיובא עיקר הראי' דבמעילה נשתנה דינה מבכה"ת הוא רק מכח המשנה לבדה דאיירי בששניהם שוגגין דבזה דיש להטיל החיוב על השליח יש לומר אין שלדב"ע משום דהשליח הוי בר חיובא, אבל להיפך מכח הברייתא שנזכר השליח דבעה"ב מעל זה לא נשתנה דינו מבכל התורה כולה דבזה בכה"ת כולה י"ש לדב"ע דכיון שהשליח מזיד אין חיוב קרבן עליו א"כ משום זה לא חשוב ב"ח, ועוד דכיון דמזיד הוא מלבד חיוב קרבן גם איסור לא הוי עביד דכיון דקימ"ל הקדש במזיד אינו מתחלל לא עביד השליח כלום אם הי' עושה ע"פ עצמו לא ע"פ צווי המשלח דכיון שאינו מתחלל לא הוציא כלל מרשות הקדש ולא מידי וכקושית הגמ' בקדושין (נד ע"ב) וכי מאחר שאינו מתחלל קרבן היכי מתחייב דכיון שאינו מתחלל לא מעל כלל כיון דלא נפק לחולין, וכבר הראיתי לדעת זה במ"א דבהוצאה לבדה במזיד לא עביד איסור כלל, ע"כ חשיב השליח לאו ב"ח וחייב המשלח מן הדין שבכה"ת כולה, ועיקר ההוכחה דבמעילה הוא שונה מבכה"ת הוא רק מכח המשנה דבשניהם שוגגין, וכאמור, ולמ"ד דתלוי באי בעי עביד ההוכחה היא רק מהא דנזכר השליח אבל בשניהם שוגגין יש לחייב המשלח מן הדין משום דשוגג חשוב כחצר דבע"כ: ו) אולם זו היא שקשה בדין זה א"כ איך חשבינן טביחה בשני כתובים הבכ"א די"ש לדב"ע הא בטביחה אין השליח בר חיובא כלל דהא אם גם עשה ע"פ עצמו ג"כ לא הי' מתחייב דו"ה שאין הגונב אחר הגנב חייב בדו"ה וחשוב לפי דברינו לאו בר חיובא, א"כ הוי זה כבכה"ת כולה די"ש לדב"ע היכא שאין השליח בר חיובא: והנראה לי בזה דהנה עיקר דין זה דא"ש לדב"ע ילפינן מהא דהוי שני כתובים מעילה וטביחה ואין מלמדין ממנו לכה"ת כולה, והנה זה דש"כ הב"כ אין מלמדין הוא מטעם דמוכח דדעת התורה שאין ללמוד מדין הכתוב לכה"ת כולה שאל"כ לא הי' לכתוב רק אחד וממילא היינו למדין ממנו לכה"ת, אלא מוכח מזה דדעת התורה היא באמת לומר דבכה"ת אין הדין כן. וע"כ הוצרכה תורה לכתוב שנית אותו דין אצל מצוה אחרת כדי לגלות לנו שגם במצוה זו נוהג אותו דין משא"כ בכה"ת:

והנה אם נבא לחקור בענין שאנו עסוקין בו בשני כתובים של מעילה וטביחה איזה הוא מיותר עד שמכח יתורו נלמוד דהוי שני כתובים הבכ"א ואין מלמדין ממנו לכה"ת כולה, הנה ודאי הכתוב של טביחה הוא מיותר ולא הכתוב של מעילה, דאם התורה היתה כותבת רק בטביחה ולא במעילה, הייתי אומר דדוקא טביחה שאין השליח ב"ח ע"כ הטילה תורה על המשלח את החיוב דדו"ה, אבל בגוונא דמעילה דשניהם בני חיובא נינהו וגם השליח מחוייב לא הייתי לומד מטביחה דגם בזה האופן י"ש לדב"ע, וא"כ ודאי צריך קרא דמעילה ללמוד דגם באופן ששניהם הם בני חיובא ג"כ י"ש לדב"ע וא"כ אין זה שני כתובים דאדרבה דמיניה הוי ילפינן דבכה"ת כולה י"ש לדב"ע אף באופן ששניהם הם ב"ח:

אבל הדבר הוא בהיפך דקרא דטביחה הוא מיותר דאם איתא דבכה"ת כולה י"ש לדב"ע ונילף זה ממעילה, א"כ הכתוב של טביחה הוא מיותר לגמרי דק"ו הוא, מה מעילה דשניהם בני חיובא אעפ"כ הטילה תורה החיוב על המשלח מכש"כ בטביחה שאי אפשר לחייב את השליח דודאי החיוב מוטל על המשלח והוי ידעינן בלאו קרא די"ש בטביחה, וא"כ למאי צריך קרא מיוחד גם בטביחה אשר גם בלעדיו ידענוהו, א"ו ללמד שאין למדין מדין מעילה לכה"ת, ומזה הוא דילפינן דבכה"ת כולה אין שליח לדב"ע: ז) אולם כ"ז לא ידענו דא"ש לדב"ע רק בששניהם בני חיובא וכנ"ל דגלתה תורה ע"י הכתוב המיותר של טביחה, אבל במקום שאין השליח בר חיובא מאחר שמצינו דבטביחה אמרה תורה י"ש לדב"ע, ואין לנו כתוב מיותר לגלות דגם במקום שאין השליח ב"ח ג"כ אין שליח לדב"ע, זה באמת נוכל ללמוד מטביחה דהיכא שאין השליח ב"ח י"ש לדב"ע בכה"ת ואין כאן שני כתובים מכח קרא דמעילה, דהא קרא דמעילה צריך למעילה גופיה דגם במקום ששניהם בני חיובא ג"כ יש לדב"ע במעילה דזה לא היינו למדים מטביחה, וע"כ צריך קרא במעילה די"ש לדב"ע גם בששניהם ב"ח, ומכח קרא דטביחה דמיותר למדין אנו דאין ללמוד ממעילה דבכה"ת כולה י"ש לדב"ע גם במקום ששניהם בני חיובא, שא"כ א"צ קרא דטביחה, אבל במקום שאין השליח ב"ח בזה באמת נוכל ללמוד מטביחה דבכה"ג י"ש לדב"ע דהא אין כאן קרא מיותר לגלות דגם בכה"ג אין ללמוד מטביחה:

מעתה ממוצא דברינו אלה נמצא יסוד נכון לסברת רבינא דהיכא דשליח לאו בר חיובא מתחייב שולחו משום דילפינן זה מטביחה, וממילא לא קשה איך חשיב טביחה בשני כתובים הבכ"א די"ש לדב"ע כיון דבטביחה לאו בר חיובא הוא השליח דעל פי האמור דין זה רבינא יליף לה מטביחה:

ח) וזה לענ"ד דעת התוס' בשבועות שכתבו דלמ"ד אם השליח לאו בר חיוב הוא מתחייב שולחו גם בעושה ע"י עכו"ם או קטן, ותמהו כולם הא עכו"ם או קטן לאו בני שליחות נינהו, וע"פ האמור ניחא דהמוהרי"ט ז"ל כתב בחדושיו לקדושין הביאו הקצוה"ח סי' רצ"ב דטובח ע"י אחר חייב גם אם האחר הוא קטן דומיא דמכירה דלא קפיד קרא, ונראה טעמו ז"ל משום דילפינן טביחה ע"י שליח ממכירה מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר, ומי לא עסקינן במכירה שמכר לעכו"ם או לקטן דהא קרא סתמא כתיב בין שמכר לישראל גדול או קטן או עכו"ם יהי' מי שיהי' וחייבה תורה ע"ז דו"ה הכ"נ בטביחה דמקשינן למכירה ג"כ חייב בכל אופן בין שטבח ע"י בר שליחות או לאו בר שליחות דומיא דמכירה, ודבריו נכונים, ולפי מה שנתבאר דרבינא דס"ל דאם השליח לאו ב"ח מתחייב שולחו מטביחה גמר לה א"כ ממילא ילפינן ג"כ מטביחה דאף אם השליח הוא עכו"ם או קטן ג"כ חייב דומיא דטביחה, וזהו יסוד סברתם של התוס': ט) ובזה לענ"ד מתבאר היטב מחלוקת רבינא ור"ס ביסוד דין זה אם השליח לאו ב"ח הוא אם מחייב שולחו ועל מה אדניו הטבעו, והוא דבקדושין שם מייתינן למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים עוד כתוב שלישי דשליחות יד בפקדון דכתבה תורה שג"כ מתחייב ע"י שולחו, והנה לפי מה שיתבאר לפנינו אי"ה דבשליחות יד של פקדון אין השליח בר חיובא, לפ"ז יש לנו שני כתובים הבכ"א גם היכא שאין השליח בר חיובא, לפ"ז למ"ד דשני כתובים מלמדים שפיר יש ללמוד מטביחה ושליחות יד שאם השליח לאו בר חיובא דחייב המשלח, וזהו באמת טעמיה של רבינא דס"ל כמ"ד מלמדין, וטעמא של רב סמא דס"ל דגם בשהשליח לאו ב"ח ג"כ אינו מתחייב שולחו הוא משום דס"ל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, וע"כ מוכח משני כתובים דטביחה ושליחת יד דגם באופן שאין השליח בר חיובא ג"כ א"ש לדב"ע, וע"כ הוצרך ר"ס לחדש סברתו משום דחצר שאני דבע"כ מותיב בה, באופן שדבר זה אם השליח לאו ב"ח אם יש שליחות לדב"ע נפתח בגדולי גדולים במחלוקת תנאים בשני כתובים הבאים כאחד ונסתיים בגדולים במחלוקת רבינא ור"ס:

י) ומש"כ כת"ר באות י' וסמך עצמו על דברי הסמ"ע בחו"מ סי' רצ"ב בענין שליחות יד בפקדון ע"י שליח, תמה אני על כת"ר אחרי שכת"ר בורר דרך לעצמו בהבנת הדברים לאשורם, והטוב בעיניו מדברי הראשונים והאחרונים ז"ל יקבל והרע בעיניו לא יקבל, איך הוטבו בעיניו דברי הסמ"ע והש"ך כאן שכתבו דאם השליח מזיד בשליחות יד אז חייב השליח, ואני לא זכיתי להבין דבריהם ז"ל וכי בשליחות יד יש לחייב השליח מצד עצמו זולת חיוב השומר, הלא דין שליחות יד חלוק הוא מדין גזילה דעלמא דחיוב שליחות יד דפקדון הוא נוהג רק בפקדון, והיינו משום דהנפקד מתחייב על כל החפץ בחיובי אונסין ונעשה עליו גזלן גם אם שלח ידו רק במקצת הפקדון וכמו בחבית יין אם נטל מקצת יין ממנו הוא נעשה גזלן על כל החבית אף שלא גזל רק מקצתו כמבואר בב"מ ורק שצריך להגביהו כולו כמבואר במשנה (מג ע"ב) ויעויין רש"י ז"ל שם (מד.) ד"ה דניחא ליה, א"כ אין דין זה רק בשומר שהטילה תורה עליו חיוב גזילה אף בגוזל מקצתו, אבל בשאר גזלן אם גזל מקצת יין מן החבית אז אינו מתחייב רק על המקצת שגזל אבל השאר שלא נטלו לגזול כולו אין עליו חיוב כלל ואם נגנב או נאנס פטור, א"כ אם באנו לדון לחייב השליח על ששלח יד במקצת הפקדון אין לחייב השליח אלא על המקצת שנטל ובזה באמת אינו מתחייב מתורת שליחות יד רק כמו גזלן דעלמא, אבל החיוב על כל הפקדון להתחייב באונסין ולהעשות גזלן עליו מוטל על השומר, וזהו דרבתה תורה שיתחייב ג"כ ע"י שליח, אבל אין שייך לחייב את השליח אף בהזיד כיון שאיננו שומר עליו א"כ בין יהי' שליח מזיד בין שוגג צריך קרא לרבות על חיוב שליחות יד של פקדון, ורק באותו מקצת שנטל השליח ונעשה עליו גזלן בזה יש להטיל על השליח חיוב גזילה וכמו גזילה דעלמא, אבל דין שליחות יד של פקדון לא שייך הכא כלל אצל שליח משום שהוא איננו שומר, ואולי כוונת הסמ"ע והש"ך ג"כ רק על אותו מקצת דגזילה דנעשה השליח גזלן גם מצד עצמו אבל שליחות יד דפקדון זהו דין אחר לגמרי ובאותו אין לחייב השליח אף אם הי' עושה על דעת עצמו לא על פי שליחות הנפקד, ובזה הכל מוטל על השומר ולא על השליח, ושוב מצאתי להקצוה"ח שם שהרגיש בזה וכתב כדברי:

יא) ובזה אני מבין דברי הריטב"א ז"ל שהביאו הקצוה"ח סי' רצ"א שכתב דבשומר שמסר לשומר אין הראשון מתחייב על שליחות יד של השני וסיים ע"ז, "הא לא דמיא אלא לאומר לשלוחו צא גזול דפטור המשלח דבטביחה ומכירה הוא דמרבינן מקרא דיש שליח אבל בעלמא לא", ותמה ע"ז הקצוה"ח הלא גם שליחות יד איתרבי ע"י שליח מעל כל דבר פשע והיך כתב דווקא טביחה ומכירה אבל בעלמא לא ויעו"ש שהניח בצ"ע, אולם ע"פ האמור נראה ברור דכוונת הריטב"א ז"ל לומר דחיוב שליחות יד אינו אלא במקום שאי אפשר לחייב השליח וכמו בשליחות יד של פקדון דשם אי אפשר לחייב את השליח דהוא איננו שומר ומי שאיננו שומר איננו מתחייב על שליחות יד של פקדון ע"כ הטילה תורה החיוב על המשלח כיון שאין לחייב את השליח, והחדוש הוא דיש שליחות לדב"ע בשליחות יד אינו בפטור השליח, דזה אינו דגם בלא"ה הי' פטור השליח וכנ"ל, רק בחיוב המשלח אף שאין שליח לדב"ע והי' צריך להיות שניהם פטורין, השליח מפני שאינו שומר והמשלח משום שאין שליח לדב"ע בזה אמרה תורה שמתחייב המשלח, אבל באופן שהשליח חייב בזה לא הטילה תורה כלל החיוב על המשלח, ובזה הדרינן לדין שבכה"ת כולה שאין שליח לדב"ע, ולפ"ז מאירין דברי הריטב"א שכתב שבשומר שמסר לשומר פטור הראשון על שליחות יד השני, והיינו דבשומר שמסר לשומר שגם השני הוא שומר והוא ג"כ מחוייב על שליחות יד בפקדון שוב החיוב מוטל על השומר השני כיון שיש לחייב את השליח לא הטילה תורה על המשלח כלל, וזה שכתב דבטביחה ומכירה הוא דמרבינן מקרא אבל בעלמא לא טעות קלה נפלה בדבריו, ותחת "דבטביחה" צ"ל "דכטביחה" בחילוף כ' תחת הב' והיינו לומר שדין שליחות יד בפקדון הוא דומה לטביחה ומכירה דשם ג"כ הטילה תורה החיוב על הגנב מטעם שאי אפשר לחייב את השליח משום שאין הטובח אחר הגנב מחוייב בדו"ה, הכ"נ בשליחות יד, אבל במקום שיש להטיל החיוב על השליח שם אין לחייב המשלח כלל, זה לענ"ד ברור בכוונת הריטב"א ז"ל:

יב) עוד יצא כת"ר לידון בדבר החדש דשליחות בגניבה ילפינן משליחות יד דפקדון, ועפ"ז א"ש המשנה דב"ק בפשיטות, הנה מלבד מה שנתבאר דאין דין שליחות יד דומה לגניבה כלל ושם באמת בין שוגג בין מזיד השליח הכל מחוייב השומר משום שאין על השליח חיוב כלל, הנה מלבד כל אלה עיקר הלימוד מק"ו ק"ו פריכא היא, ואין כל שייכות ללמוד זה מזה, דפקדון שנתחייב בשמירתו ומחוייב בפשיעתו והוא עושה את ההיפך המוטל עליו ושולח יד בו הטילה תורה כל חיובי גזילה עליו ולא לבד בשולח יד בעצמו אלא אף בשולח יד ע"י שליח ג"כ חייב כיון שעליו מוטל שמירת הפקדון לבלי יבא לידי נזק והפסד, אבל בחפץ שת"י הבעלים שלא נעשה כל שומר עליו ואין מוטל כל חיוב עליו בשלימות החפץ ובשמירתו, מה שייך לחייבו מתורת שליחות יד אם יאמר לאחד טול חפץ פלוני של פלוני דכיון שאין שליחות לדב"ע אין הדבר מוטל עליו כלל ואינו נכנס כלל בשום חיוב משום זה, דשליחות יד לא נתרבה רק באומר השומר על החפץ המונח ת"י לשמירה אבל אם אחר שאינו שומר אם יאמר לאחד צא ושלח ידך בחפץ שת"י של השומר של פלוני האם יתחייב זה המשלח שאינו שומר עליו, זה לא שמענו כלל, שאין זה ענין כלל לשליחות יד של פקדון שנעשה במצות השומר המוטל עליו שמירת החפץ ולא באחר, וזה ברור לענ"ד וכן ג"כ מבואר במוהרי"ט שהביא הקצוה"ח שם:

יג) עוד כתב כת"ר לפי שיטתו לחלק בין חיובי גניבה של אונסין ובין חיוב כפל דבכפל לא נתחייב ע"י שליח ורק בחיובי אונסין ילפינן משליחות יד דפקדון, גם בזה יש לפקפק דהא בב"ק (קז ע"ב) איכא מ"ד דאין טוט"ג חייב כפל עד שישלח בו יד הרי דשליחות יד של פקדון גורם ג"כ חיוב כפל בטוט"ג, ולדבריו ודאי גם בשולח יד ע"י שליח ג"כ חייב כפל בטוט"ג דהא קרא דעל כל דבר פשע דמרבינן מיניה שליח כתב ג"כ ע"ז דאשר ירשיעון אלקים ישלם שנים, ומבואר מזה דבשליחות יד מחוייב כפל גם ע"י שליח ולדברי כת"ר דלמדים אנו שליחות לדב"ע בגניבה מדין שליחות יד דפקדון א"כ יתחייב ג"כ כפל ע"י שליחות בגניבה כמו בשליחות יד, כמו כן לדברי כת"ר דילפינן גניבה מדין שליחות יד דפקדון א"כ לב"ש דס"ל דחייב על מחשבה כמעשה הכ"נ נאמר דאם חשב לגנוב אצל פלוני ג"כ יתחייב, אתמהה, א"ו שאין זה דומה לזה כלל וכמו שנתבאר:

יד) עוד כתב כת"ר באות י"ג מקונטרסו דבאומר לאורחים טלו שתים דהשליח מעל על החתיכה הנוספת מדעתו אף שלא נתן להם כלום מידו לידם רק על פי צוויו נטלו מעצמם ואעפ"כ השליח מעל הרי דנקראו האורחים שלוחיו אף שהם עושים לצורך עצמם, הנה מכותלי דבריו ניכר שכת"ר תופס לו דחיוב המעילה על נטילת האורחים הוא מכח שליחות השליח ואי לאו דאמרה תורה י"ש במעילה לא הי' השליח עובר בנטילת האורחים, אבל לענ"ד לא פגע ולא נגע כאן בדיני שליחות כלל ורק עיקר החיוב הוא משום הוצאה מרשות לרשות, דהתורה חייבה על מעילה בהקדש בהוצאתו מרשותו לרשותו באותו אופן שנעשה הוצאה מרשות הדיוט להדיוט, וכמו במוכר וקונה אין צריך המוכר למסור את חפצו מיד ליד, וגם בשנוטלו הלוקח מע"ג קרקע קנה הלוקח כיון שנטלו ברשות המוכר שאמר לו משוך וקני הכ"נ בהקדש כן, ולפ"ז השליח כאן שהוא אומר לאורחים טלו אחת מדעתי אינו חשוב בתורת משלח רק בתורת נותן ומוציא את החפץ מרשותו לרשותם, והאורחים הנוטלים את החתיכה ע"פ רשותו של השליח אינם בתורת שלוחם של השליח רק בתורת קונה ולוקח, וכמו במוכר ולוקח שהלוקח מושך ע"פ צוויו של מוכר האם שייך לדון בזה תורת שליחות ולומר דהוא שלוחו של מוכר, אדרבה אם הי' שלוחו של מוכר לא הי' מהני קנייתו וכמו שכתב הר"ן פא"נ בכתובות שאם שלח ע"י שליח למכור אין השליח יכול למכור לעצמו משום שהוא שלוחו של מוכר והוי במקום מוכר ואין כאן הוצאה מרשות לרשות, ובמוכר וקונה הוא שקונה משום שהמוכר הוא מוכר והקונה הוא קונה ולא מוכר, וא"כ הכ"נ בשליח שאמר לאורחים הוא הוצאה מרשות לרשות שהשליח הוא המוכר והאורחים הם הקונים, ועל אופן הוצאה כזו מרשות לרשות חייבה תורה קרבן מעילה והחיוב על המוכר ולא על הקונה מפני שהוא גרם ההוצאה שע"פ רשותו וחפצו נעשה א"כ הוא עושה ההוצאה והקנין מרשות לרשות: טו) ובזה לענ"ד אין נראין דברי כת"ר בהשגתו על התוס' (באות כ"ד) שהביאו ראי' דבמעילה אף היכא שהשליח מזיד ג"כ י"ש לדב"ע מהא דנזכר השליח מעל בעה"ב, וכת"ר תופס עליהם מטעם זה דכיון דהשליח רק מעשה קוף בעלמא עביד עיקר המעילה הוא בין חנווני ובעה"ב, וראיית הגמ' דבמעילה י"ש לדב"ע הוא משום דהחנווני קבל המעות והוא שלוחו של בעה"ב והחיוב הוא משום דהחנווני מעל ע"י קבלתו את המעות ע"פ צוויו של בעה"ב, והשליח רק מעשה קוף בעלמא עביד, וע"כ מדחייב בעה"ב מוכח מזה די"ש לדב"ע במעילה, ולענ"ד דרכו של כת"ר לא יתכן בעיני דהיחס שבין החנווני לבעה"ב אין זה בתורת משלח ושליח ורק בתורת מוכר ונותן ואין כאן צד שליחות כלל, וע"כ אמרינן במעילה שם דבשנזכרו שניהם דהחנווני מעל לכשיוציא דווקא והיינו משום דאין החנווני עושה פעולת המעילה כלל ועיקר פעולת המעילה עושה המוכר ולא המקבל, ואם מזיד הוא המוכר אין חיוב מעילה כלל בהמקבל משום דבפעולתו שהוא עושה אין כאן מעשה מעילה כלל, ולפ"ז ע"כ דתורת השליחות שבמעילה אינה אלא בין הבעה"ב והשליח שהבעה"ב מצוה להוציא את החפץ מרשותו לרשות חנווני והשליח הוא ממלא פקודתו ועושה רצונו בזה ועושה פעולת ההוצאה מרשות לרשות בזה יש לדון תורת שליחות וכמו בשליח למכור, אבל בין בעה"ב והחנווני אין כאן תורת שליחות כלל רק פעולת מוכר ולוקח והלוקח בעצמו אינו עושה פעולת ההוצאה כלל שאל"כ הי"ל למעול מיד בשנזכרו שניהם:

ולפ"ז דברי התוס' מוכרחים שעיקר הראי' היא ממה שמעל בעה"ב ולא חל החיוב על השליח, או בששליח מזיד שלא יהי' כלל דין מעילה בזה, אבל מה שחל החיוב על בעה"ב מקבלת החנווני אין זה חיובו מתורת שליחות כלל רק מצד עושה הפעולה בעצמו:

טז) ומה שטען כת"ר כיון שמתחייב ע"י חש"ו ג"כ וכמו במוליכו ע"י קוף א"כ אין צורך כאן לדון בזה מתורת שליחות, נראה לי דודאי היכא דליכא שליח שמוציא החפץ מרשות לרשות, ודאי עיקר פעולת ההוצאה עושה בעה"ב בעצמו וחש"ו וקוף רק פעולת ההולכה קעבדי ולא פעולת ההוצאה וההקנאה כלל, אבל בשולח ע"י שליח בר דעת אז ודאי פעולת ההוצאה ג"כ עושה השליח דלולא אמירתו של השליח ורשות הנתינה מאתו לא הי' מקבל החנווני כלל א"כ עושה השליח פעולת ההוצאה, ואי לאו די"ש לדב"ע לא הי' לנו לחייב את בעה"ב, אבל בחש"ו אין המקבל עושה זה ע"פ אמירתם של חש"ו שאין דבריהם כלום ורק על פי רשות של בעה"ב אבל בשליח החנווני מקבל הכל על פי השליח, אף אם השליח לא אמר לו כלל דכך אמר לו בעה"ב ובמוכר או לוקח סתם ג"כ הבעה"ב מעל, ומוכח שפיר די"ש לדב"ע, ובאמת באומר לאורחים טלו אחת על דעתו של בעה"ב בזה באמת הא דמעל בעל הבית על האחת שמדעתו אין זה מצד די"ש לדב"ע במעילה דאם השליח אומר כן אין האורח עושה זה ע"פ צוויו של השליח רק ע"פ צוויו של בעה"ב ואין על השליח בזה תורת שליחות כלל דאינו אלא מגלה דעתו של בעה"ב ועיקר פעולת ההוצאה אינו עושה ולא כלום וההוצאה עושה בעה"ב שעל פיו ורצונו לוקחים האורחים והבעה"ב הוא המוציא והמועיל ע"י פעולו של עצמו ולא ע"י שליחות כלל:

ב:

א) מש"כ כת"ר דאין לומר סברא אמצעית כזאת דלא בעי שיהי' דמי ממש לחצר וכו' שזה אין לו יסוד ע"פ הגיון שכל ישר, אמנם כן הוא לפי שיטת מר דהא דהיכי דהשליח לאו ב"ח די"ש לדב"ע יליף לה רבינא מחצר או לר"ס היכא דבע"כ עביד, אבל לענ"ד אינני רואה דברי כת"ר בזה, דהא כך היא הצעת הסוגיא בב"מ שם דהש"ס נושא ונותן בזה אם חצר דגברא משום שליחות או משום יד וע"ז פריך הגמ' מי איכא למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי והתניא בידו אין לי וכו' גגו חצירו מניין ת"ל המצא תמצא מ"מ ואס"ד חצר משום שליחות איתרבאי א"כ מצינו שליחות לדב"ע וקימ"ל א"ש לדב"ע, וע"ז משני אמר רבינא היכא אמרינן וכו', והנה מבואר דמן הכתוב אין לנו הכרע כלל דחצר דווקא משום שליחות איתרבאי ולא משום יד, והמקשן רצה להוכיח דודאי משום יד היא דא"א לומר משום שליחות דא"ש לדב"ע, וע"ז משני רבינא דכה"ג דומיא דחצר לא אמרינן א"ש לדב"ע, והנה כל זה ניחא אם נאמר דלרבינא קים ליה מצד סברא חיצונית או ממקום אחר דכה"ג י"ש לדב"ע ע"כ משני שפיר דבאמת יש לומר דחצר משום שליחות איתרבאי ואי משום חצר דגניבה היינו משום דבכה"ג בעלמא לא אמרינן א"ש לדב"ע, וכן לר"ס, אבל אם נאמר דעיקר דבר זה יליף לה רבינא ור"ס מחצר ואי לאו חצר היינו אומרים מצד הסברא הפשוטה דבכל אופן א"ש לדב"ע, א"כ גם עתה דהתורה רבתה חצר דגניבה מנ"ל דזה הוי משום שליחות דילמא באמת משום יד איתרבאי, דבאמת אמרינן בכל אופן א"ש לדב"ע ואי משום חצר שם הוא מתורת יד ולא משום שליחות וקם לן הדין דבכל אופן א"ש לדב"ע, א"ו דחילוק דין זה של רבינא ור"ס לא ילפינן כלל מכח חצר דגניבה, רק פשיטא להו מצד הסברא או ממקום אחר, ובאמת דעת הרבה פוסקים גם לפי מסקנת הגמ' דגם חצר דגברא משום יד איתרבאי כמבואר בנתיבות סי' ר' יעו"ש, א"כ ע"כ חצר דגניבה משום יד היא ולא משום שליחות א"כ חילוק דין זה של רבינא ור"ס בשליחות לדב"ע ע"כ לשיטתם צ"ל דאין למדין כלל מחצר רק ממקום אחר, וכאמור, מעתה אין מקום לקושית כת"ר דכיון דזה פשיטא לן דבכה"ג י"ש לדב"ע ע"כ שפיר אמרינן דבחצר י"ש לדב"ע משום דחצר יש בו אלו התנאים שעל פיהם יש שליחות לדב"ע:

ב) ומש"כ כת"ר דהק"ו שדרש לא מלבו הוציא רק מכח גמרא ערוכה דב"ק ס"ד לא לכתוב רחמנא כפל בגנב ותיתי בק"ו מטוט"ג, ואם הי' נמצא שום חומר בפקדון מבגנב או גזלן ליכא כלל ק"ו - מאריה דאברהם! מי זה יערב לבו לאמר דבפקדון יש חומר מבגנב וגזלן, ודאי גנב דבאיסורא אתי לידיה חמור משומר דבהיתירא אתי לידיה וכסברת הגמ' ומי יכחיש זה, אבל כל זה בגנב ובמי שיש לו דין גנב, ר"ל בגנב שגנב בפועל ממש בידו או ע"י חצירו ונעשה גנב אז ודאי חמור הוא משומר משום דבאיסורא אתי לידיה, אבל אנן הא קיימינן בשולח לגנב וע"ז גופא אנו דנין אם נעשה גנב ע"י שליחותו או לא וכיון דקימ"ל א"ש לדב"ע בכה"ת הלא הדין נותן שאין המשלח נעשה גנב כלל ע"י מעשה הגנבה של השליח משום דהוא עצמו לא עשה שום מעשה גניבה כלל, וא"כ איך נילף זה משליחות יד דפקדון דבזה ליכא כלל ק"ו, וע"ז אני אומר דבהפקדון שהוא כבר נעשה שומר עליו ועליו מוטל חיוב השמירה ולהשתדל בהצלת החפץ ובקיומו, וע"י שליחות יד הוא עושה את ההיפך המוטל עליו משום זה החמירה תורה עליו לתת עליו דין גזלן אף בשליחות יד במקצת, ואין זה הרכבת שני דברים, וכמו כן חייב בשולח יד ע"י שליח, אבל במי שמשלח חבירו לגנוב שהמשלח אין לו שום שייכות עם החפץ ואין מוטל עליו כל שמירה בשלימות החפץ ובקיומו, וכיון שאין שליח לדב"ע אין שליחותו מעלה ומורדת כלל לענין חיוב והרי הוא כאלו לא שלח כלל והשליח עשה הכל ע"פ עצמו, וכמדומה לי שהדברים פשוטים וברורים ואיני יודע מדוע נתקשה כת"ר בהם:

ג) ומה שהאריך כת"ר בדין שליחות יד והביא מה שביאר בזה הנתיבות, הנה לענ"ד אחרי כל האריכות שהאריך בזה הנתיבות והתאמץ לבאר ולהסביר ולהוציא מזה כמה חלוקי דינים אין הדברים מתישבים ומתקבלים על הלב, והרואה יראה כמה נדחק בזה ליישב הסוגיא דד' מ"א וכל מה שכתב לא כתב אלא ליישב דברי הרמב"ם והמ"מ שם, אבל שיטת הרבה פוסקים הראשונים ז"ל אינה נראה כן כמבואר למעיין בשמ"ק שם בכל הסוגיא וכן מה שכ' שכן היא סברת הראב"ד שאם נוטל ע"מ שלא לשלם אינו חייב משום שליחות יד על כולו ובנוטל מקצתו ע"מ לשלם חייב בכולה, הוא בעיני סברא הפוכה, ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ומה שייכות זה להלואה דשם הותר ליטול ע"כ אמרינן דכיון שנטל מקצתו דעתו לקחת כולו והוי כמו שהוציא כל המעות, אבל כאן בשנטל מקצת ע"מ לשלם וכי מותר לו לקחת ע"י כן כולו הלא נעשה גזלן בכל פרוטה ופרוטה וגם אותה שנטל לא קני אלא כגזלן אבל חייב להשיב בעין אם ישנה, ומאי שייך לומר בזה דכיון שהתיר עצמו לקחת מקצת הר"ז כאלו לקח כולה, וכי משום שאכל שום וריחו נודף נאמר דיחזור ודאי ויאכל שום עוד, אלא ודאי דדבר זה דשליחות יד הוא חידוש דין תורה ואין לנו לתור סברות בזה, וכן מוכח מדברי הרמב"ן בשמ"ק שם שכתב דשליחות יד חידוש הוא יעו"ש, וא"כ מכש"כ אם נטל מקצתו ע"מ שלא לשלם כי מיגרע גרע בשביל זה, ומה שייחס סברא זו להראב"ד לא מצאתיה בהשגות בה' גו"א דשיטת הראב"ד ז"ל היא שם דלעולם אינו חייב על שליחות יד רק כשהגביה ליטול כולה והיינו ע"מ לשלם ולע"ע נוטל המקצת, אבל בנטילת המקצת עצמה לא שני לן אם נוטל אותה ע"מ לשלם או לגמרי, וכן ג"כ נראה מדברי הראב"ד ז"ל גופיה שהביא השמ"ק שם שאין חילוק בזה יעוש"ה, ומאשר אין עסקי כעת בענינים אלו ע"כ לא יכולתי לעיין בזה יותר:

ד) ומה שכתב כת"ר דלב"ש בשליחות יד דמחשבה נעשה שואל לבד ודבידים נעשה גזלן, אין רוחי נוחה מזה לחלק עלינו את השוין ולמפסק קראי בסכינא חריפא שלא מצינו רמז כלל בזה במקרא, וודאי דכל ענין שליחות יד שוה הוא בדיניו וכל שנקרא עליו שליחות יד נעשה גזלן ואם אינה שליחות יד לא נעשה גם שואל, ומה שדקדק מר ממה שלא השיבו ב"ש על שאלת ב"ה והלא כבר נאמר אם לא שלח ידו, לענ"ד אין כדאי מכח דקדוק זה להוציא חידוש דין זה שרוצה כת"ר להעמיסו בדעת ב"ש, ויש ליישבו ג"כ בדרך פשוט ע"פ מה שתרצו הראשונים קושית התוס' (מג ע"ב) ד"ה ב"ש דתרי בבי ל"ל, והובא בשמ"ק שם תירוץ ע"ז בשם הרא"ש ותלמיד הרי"ף ותוס' שאנץ שם, וז"ל תוס' שאנץ, די"ל דההוא דהחושב היינו דיבור דהא נפקא לן מעל כל דבר פשע הלכך אי מהתם לא מחייבינא הכא כשנטלה ע"מ לשלוח בה יד כ"ז שלא חסר אע"פ שמחשב בלבו לחסר כיון שלא דיבר ולא חיסר, ואי מהך דהכא בדבור בעלמא לא מחייבינא משו"ה צריכי תרווייהו וכו' יעו"ש והוא תירוץ נכון, מעתה לא קשיא מידי על ב"ש מקרא דלא שלח ידו, דקרא דלא שלח ידו הוא באופן שלא דיבר דבזה בעי שליחות יד ממש, וקרא דעל כל דבר פשע הוא באופן שדיבר, אבל בין בדבור בין בשליחות יד ממש חיובם שוה ונעשה גזלן ע"ז ואין לחלק ביניהם אחרי שלא מצינו כל רמז קל במקרא ע"ז:

ה) ואגב אעיר מה שלכאורה קשה לי לדברי ב"ש דחושב לשלוח יד בפקדון חייב, והא לעיל (מא.) מוקמינן מתניתין כרי"ש דבהחזיר למקומה א"צ דעת בעלים, א"כ גם בחושב שנעשה גזלן מ"מ הא החזיר למקומה דהפקדון מוחזק ועומד הוא כיון שלא נגע כלל והוא עומד על מקומו, ואיך אפשר לחייבו הא לעולם יוכל לאמר דלאחר שחשב לשלוח בו יד שוב חזר בו ולא רצה עוד לגזול וממילא החזירה למקומו ואינו חייב עוד באחריותו, ואולי נאמר לפ"מ דאמרינן בקדושין לענין קבלת טומאה דאין מחשבה מוציאה מידי מחשבה משום דמחשבה ראשונה קרי' רחמנא מעשה, וע"כ צריך מעשה להוציא מידי מחשבה ולא סגי במחשבה גרידא, הכ"נ לב"ש דמחייבי על מחשבה כמעשה דרחמנא קרי' מעשה כדכתיב אם לא שלח ידו דרחמנא קרי' שליחות יד ממש, א"כ אין מחשבה גרידא מוציאה מידי מחשבה וכל שלא עשה מעשה הניכר להוציא מידי מחשבתו הרעה אשר חשב על הפקדון לא מהני, וע"כ אף שבמחשבה גרידא חזר הפקדון למקומו, מ"מ כיון שאין החזרת הפקדון ניכר ואין מחשבתו ניכרת מתוך מעשה לא מהני, ואינו יוצא מידי מחשבתו של שליחות יד עד שיחזירנה לבעלים:

ו) ומה שכ' כת"ר דמה שכתבתי דנטילת אורחים לא נגע כלל בדין שליחות רק משום הוצאה מרשות לרשות דזה לא יתכן כלל דדין מעילה לא לדין מו"מ מדמינן רק כדין גזלן דהדיוט בהדיוט במזיד, הנה אפרש שיחתי והוא:

דדרכי המעילות שתים הנה, האחת המעילה הבאה ע"י הנאה שו"פ שענין מעילה כזו ילפינן מסוטה כמבואר במעילה (יח ע"ב), והשנית היא מעילה בלא הנאה והיינו בהוצאה מרשות לרשות כמו מוכר ונותן ומשאיל ומשכיר חפצי הקדש להדיוט שזה אנו למדין ממעילה שכתוב אצל עכו"ם שגם שם הוא שינוי מרשות לרשות שהולך ומפקיע עצמו מרשות הגבוה עוזב אלקים חיים ומכניס עצמו לרשות העקר והולך אחרי ההבל, כמבואר כ"ז בתוס' מעילה שם, ומבואר דהמעילה השנית שהיא ההוצאה אין נלמדת מגזל רק מעכו"ם דשם היא הוצאה ושינוי מרשות לרשות ולא גזילה גרידא, ר"ל שמצינו דמעילה חלוקה היא מדין גזילה בשתים, והוא, האחת דבגזילה לפי מה שנתבאר בדברי הראשונים הוא נעשה גזלן אף בכסבור שהוא שלו כל שלא הי' טעות אונס בדבר כמבואר בתוס' ב"ק (סט.) שהוכחתי מהם דגם בשוגג נעשה גזלן אבל במעילה אינו כן דכשסבור שהוא שלו ובגזבר המסורות לו אבני הקדש אם נטל אחת מהם לא מעל כיון שסבור שהיא שלו, הרי שלא מעל אף במקום שיש לה דין גזילה, והטעם הוא דבמעילה אינה אלא בשמתכוון להוציאה מרשות ולהכניסה לרשות אבל בגזילה הוא חייב על הוצאה לבדה אף אם לא הכניסה לרשות כל שעשה מעשה גזילה והוציאה מרשות הנגזל, עוד יותר הדבר בולט ממנה שמצינו דבגזילה אם זרק מטבע של חבירו בים נעשה גזלן וחייב בהשבה כמבואר בב"ק (צח.) והיינו דבגזילה נעשה גזלן בהוצאה מרשות לבד אף שלא הכניסה לרשות מי שהוא, אבל במעילה אם נטל חפץ של הקדש וזרקו לים אף שהוציאו מרשות הקדש מ"מ כל שלא הכניסו לרשות אחר אינו חייב דזה הוי רק מזיק ולא מוציא מרשות לרשות כמבואר כ"ז בתוס' שם, וע"כ הטעם הוא דבגזילה מתחייב ע"י גזילה לבדה כלומר ע"י שמוציאה מרשות הנגזל, אבל במעילה אין החיוב מצד הגזילה רק אם עשה בה ענין מכירה ושינוי מרשות לרשות משום דילפינן זה מעכו"ם דשם הוא שינוי מרשות לרשות, ומבואר הדבר דחיוב המעילה היא על השינוי מרשות לרשות כענין מכירה ונתינה, וכיון שמצינו דדבר יוצא מרשות לרשות בהדיוט ע"י צווי המוכר להקונה שימשוך ואין צריך שימסור לידו הרי דענין שינוי מרשות לרשות נעשה באופן זה, ועל אופן זה חייבה תורה במעילה, ואף שאינה שלו מ"מ כיון שזה הי' מתכוון להוציא מרשותו לרשות אחר הרי עשה ענין המשנה מרשות לרשות וכמו בחיוב דו"ה אף שמוכר דבר שאינו שלו ואף אם לא מסר מיד ליד כדמוכח מב"ק (ע ע"ב) ואף דגם שם אינו עושה ולא מידי מ"מ על אופן זה חייבה תורה כיון שאם היתה שלו היתה המכירה חלה ע"כ חייב דו"ה, והכ"נ במוכר של הקדש כיון שאם היתה שלו הי' זה אופן המועיל ע"כ חייב עליה, ואין זה ענין לגזילה באם אמר לחבירו לגזול שאין המשלח מחייב דשם הוא עיקר החיוב על הגזילה מחבירו, וע"כ צריך עכ"פ לגזול ואם צוה לאחר אינו מחייב כיון שאין שליח לדב"ע הרי לא גזל, אבל במעילה החיוב הוא בשוגג והיינו בכסבור שהוא שלו שאז מתחייב על ההוצאה ולא על הגזילה, וכיון שההוצאה נעשה על פיו הרי הוא המוציא והמשנה מרשות לרשות:

ז) ועתה עוד אוסיף דברים להוכיח שאי אפשר לומר כדעת כת"ר שמה שמתחייב ע"י החנוני או האורחים המקבלים ע"פ צוויו של בעה"ב הוא הכל מתורת שליחות, דהא מה שבעה"ב נוטל את ההקדש או מגביהה עדיין לא עבר ולא מעל כיון שסבור שהיא שלו כמבואר בתוס' קדושין, ואין לחייב את הבעה"ב על נטילת חפץ של הקדש, א"כ מה שמעל בשנותן לחבירו מה היא המעילה שעל ידה מתחייב וכי בהושטת ידו לבד עיקר המעילה וע"ז הוא החיוב, וע"כ לפי דעת כת"ר גם בנותן מיד ליד צ"ל ג"כ שאין החיוב משום מעילת בעה"ב בעצמו דהא חזינן דעל נטילתו לבד אינו מתחייב ועיקר החיוב הוא על קבלתו של החנווני והא זה לא נעשה ע"י בעה"ב רק ע"י החנווני, וא"כ לפי דברי כת"ר אין לחלק בנותן מיד ליד או אומר לו ליקח בעצמו וכיון דלדעת כת"ר באומר לו ליקח אין זה אלא בתורת שליחות א"כ גם במוסר מיד ליד ג"כ אין החיוב רק בתורת שליחות דהיינו דעיקר המועל והמוציא הוא החנווני המקבל והוא עושה פעולת המעילה אלא דבעה"ב מתחייב משום שנעשה בשליחותו דעיקר המעילה היא הקבלה וההכנסה לרשותו וע"ז הוא מתחייב משום מעילה:

מעתה הא מבואר במעילה שם דבנזכרו שניהם חנווני מעל לכשיוציא והיינו משום שכשנזכרו שניהם אינו מתחלל ע"י המשלח והשליח דבמזיד אינו מתחלל וע"כ אין החנווני מועל רק לכשיוציא, ולפי דעת כת"ר אמאי לא מעל החנווני מיד דהא עיקר המעילה עושה החנווני לעולם ע"י קבלתו ומה שמתחייב הנותן ולא החנווני המקבל הוא משום דבמעילה המשלח חייב ולא השליח א"כ בשנזכרו שניהם שא"א לחייב את הנותן שוב יש לחייב את המקבל וכמו בנזכר בעה"ב דשליח מעל, וע"ז רמזתי בקיצור בדברי הראשונים אלא שלא בארתים כ"צ:

ח) וכמו כן עוד זאת אדרוש ע"פ ההנחה הנ"ל שעיקר החיוב הוא על הקבלה ולא על הנתינה וחיוב הנותן אינו אלא משום חיוב המשלח במעילה די"ש לדב"ע, א"כ איך אמרינן בב"מ (מח.) דבנתן לבלן עכו"ם או ספר עכו"ם דמעל הא עיקר החיוב הוא על המקבל והנותן שמועל אינו אלא בתורת משלח א"כ בעכו"ם דלאו בני שליחות נינהו וכמו כן אינם בני מעילה יעיין תוס' ב"מ שם וכמו כן כתב הרמב"ן ז"ל במלחמות למס' ע"ז פרי"ש על הא דבאו פריצים וחללוהו דעכו"ם אינו בר מעילה ואינו יוצא לחולין ע"י, כיון שאינו יוצא לחולין כלל ע"י וגם העכו"ם אינו מתחייב קרבן מעילה א"כ משום מה יתחייב הנותן שהוא רק בתורת משלח לבד, ואין שייך לדון כאן כיון שאין העכו"ם בר חיובא מתחייב שולחו, חדא דלדעת התוס' בב"מ דבהני דלאו בני שליחות נינהו לא אמרינן זה, ועוד מה נעשה לר"ס דלא ס"ל סברא זו: ט) וסבור הייתי לתרץ דברי כת"ר ולומר דחיוב המעילה בהוצאה מרשות לרשות הוא ע"י שניהם היינו ע"י הנותן המוציא והמקבל המכניס ושניהם משתתפים בפעולת ההוצאה והחיוב הוא באמת על שניהם והר"ז כמו לענין שבת דקימ"ל דבזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייבים שניהם, והכ"נ כיון שא"א להיות מכירה ונתינה בלא מוכר ומקבל הר"ז שניהם מתחייבים והי' הדין נותן ששניהם יביאו קרבן מעילה משום ששניהם השתתפו בה, אלא כיון דבמעילה י"ש לדב"ע גם חיוב מעילת המקבל חלה על הנותן שהוא המשלח, וע"כ הוא מביא קרבן מעילה ולא המקבל, ובמקבל עכו"ם ג"כ מעל על חיובו לבד משום דהוא ג"כ מתחייב, אבל הא דנזכרו שניהם דלא מעל החנווני רק לכשיוציא לא יתורץ זה, וגם בעכו"ם יש לפקפק דאפשר דבז"א יכול בשבת אם נשתתף כה"ג עם עכו"ם לא מחייב גם הישראל, ואכ"מ:

י) ועוד בה שלישיה דלדעת כת"ר מה שנוטלים האורחים ומתחייב בעה"ב היכא שלא שינה השליח הוא הכל בתורת שליחות וגם נטילת האורחים הוא בתורת שליחות, וכמו שכת"ר נותן צדק לדברי דהיכא דהשליח הוא בר דעת הוא עושה מעשה שליח ופעולת ההקנאה יוצאה ע"י ולא מעשה קוף בעלמא עביד, לפ"ז בנטילת האורחים יש כאן שני שליחות דהיינו הבעה"ב עושה שלוחו את השליח והשליח עושה שליח את האורחים הנוטלים, וא"כ מה שחייב בעה"ב כאן הוא משום דשליח עושה שליח, אבל לענ"ד אי אפשר לומר דבמעילה יתחייב ג"כ ע"י שליח עושה שליח דהא עיקר שליחות במעילה ילפינן מתרומה והא שם ודאי אין שליח עושה שליח לתרום דאמרינן בגיטין (ס"ו) דמילי לא מימסרי לשליח א"כ השליח הראשון שאומר להשני לתרום אין כאן אלא מילי לבד דאומר לו שהבעה"ב אמר לו לתרום ואינו מוסר לו דבר כלל בזה כמו בגט שמוסר לו את הגט, וגדולה מזו מבואר באה"ע סי' ל"ה דעת הקדוש מרדוש דגם בקדושין אין שליח עושה שליח משום דבקדושין דמדעתה אינה אלא מילי אף שמוסר לו את הכסף מכש"כ בתרומה דודאי הוי מילי, וכיון דבתרומה אין שליח עושה שליח במעילה שחיוב מעילה ע"י שליחות ילפינן מתרומה, בשליח עושה שליח דלא מהני בתרומה הכ"נ לא יתחייב במעילה, א"כ קשה אמאי מעל בעה"ב באומר השליח לאורחים טלו חתיכה אחת, וגם בלא אמר אחת מדעתו של בעה"ב משמע בש"ס שם דהי' מתחייב בעה"ב אם היינו אומרים מוסיף על שליחותו שליח הוי יעו"ש:

יא) ומה שתמה מר עוד איך לא שמתי לבי לדברי התוס' דקדושין (מ"ג) שהקשו הא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר של הקדש והשליח לא ידע שהיא של הקדש דמחייב המשלח וכו' עכ"ל, הנה ראיתי את דברי התוס' עוד טרם שהעירני מהם כת"ר אבל גם אז בראותי אותם הרגשתי וחשבתי שאין כל פרכא מהם הלא קושית התוס' לפי ס"ד מהנאת ההקדש ולא מההוצאה וע"ז באמת אין לדון רק בתורת שליחות דלא שייך כאן שינוי מרשות לרשות, וכן מה שכתבו עוד שם בהושט ידך לכד של שמן שם אין לחייב הגזבר רק בתורת שליחות, אבל במעילה שהיא משום הוצאה שם באמת לא נגע כלל מדין שליחות וזהו באמת תירוצם על קושיתם דבמעילה לא מתחייב המשלח על הנאת השליח אלא ע"י הגבהה דמיד דאגבהיה שליח קניה וההיא שעתא מחייב המשלח, וע"ז אין כוונתם בתורת שליחות רק משום שינוי רשות שחייב המוציא ולא המקבל ולא משום תורת שליחות כלל:

יב) ומה שהקשה מר דע"כ צ"ל דהיכא דהשליח בר דעת הפעולה נעשית ע"י שלוחו ולא ע"י בעה"ב והשליח לא רק מעשה קוף בעלמא קעביד דאל"כ כל קדושי כסף ע"י שליח למה דנין בזה דין שליחות וכו', שמחתי מאד לראות שכוונתי לדעת כת"ר בקושיא זו זה ימים רבים, וככל החזיון הזה המבואר בדברי כת"ר לחלק בין קדושי כסף לקדושי שטר, וזכורני שאמרתי לעצמי כן דנהי דהולכת הכסף השליח רק מעשה קוף בעלמא עביד, אבל הא בכל הקדושין לבד כסף הקדושין צריך ג"כ אמירה שיאמר המקדש הרי את מקודשת לי ובנתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת אלא מדרבנן משום דכתיב כי יקח איש אשה שצריך שתהי' הקיחה מצד הבעל, ודווקא בהיו עסוקים באותו ענין אין צריך אמירה עוד משום שכבר דברו על ענין קדושין מצרפינן האמירה הקודמת לקדושין של עכשיו כמבואר בקדושין (ה' ו'), וא"כ אי לאו שליח ולא היינו דנין בה דין שליחות לא היתה אמירת השליח כלום והוי כאלו אין כאן אמירה מצד הבעל ואין קדושיו כלום:

יג) ובזה אמרתי להסביר דעת הקדוש מרדוש שהבאתי לעיל שכתב דבקדושין אין שליח עושה שליח משום דהוי מדעתה והוי מילי, ולכאורה מה תלי בזה דהוי מדעתה שתהי' השליחות מילי, אולם ע"פ האמור יש לומר דהנה הטעם דבגיטין לא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע, אע"ג דבהקדש ובחליפין דכתיב ונתן ולא בעינן מיד ליד הסביר הגאון בעל אב"מ סי' קמ"א דהיינו טעמו דכל היכי שהנתינה היא שיזכה המקבל דבר הניתן לא בעי מיד ליד דאפי' טול מע"ג קרקע מהני דעיקר הנתינה היא הזכיה וכל שזוכה בו אח"כ מהני, אבל גבי גט דהוא בע"כ ואינו משום זכיה דאין זכיה בע"כ אלא משום נתינת הבעל משו"ה צריך נתינה ולא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע: ולפ"ז בקדושין דלא הוי אלא מדעתה וצריך זכיה וממילא גם בנוטלת מע"ג קרקע מהני, ולפ"ז אין לדון תורת שליחות במסירת הכסף דזה אינה משום שליחות רק מעשה קוף בעלמא ועיקר השליחות בקדושין היא על האמירה וזה הוי מילי במוסרם לשליח אחר, דמסירת הכסף אינה מצטרפת כלל למעשה השליחות בקדושין כיון שאין עליה תורת שליחות, ואף אם לא מסר השליח ראשון לשני את הכסף רק הניחם ע"ג קרקע ג"כ אין זה מעלה ומוריד במעשה הקדושין, א"כ אין השליחות על הכסף רק על האמירה וזה הוי מילי ולא מימסרי לשליח, וזה כוונת הקדוש מרדוש משום דהוי מדעתה כלומר כיון דהוי מדעתה שוב גם מע"ג קרקע מהני וממילא אין השליחות רק על האמירה וזה הוי מילי משא"כ בגט ששם צריך שליחות למסירת הגט עצמו והוי מעשה ומימסר לשליח: ובתוס' רי"ד הביאו האב"מ סי' ל"ה סק"י וכן בב"ש שם ס"ק ט"ו בשם ש"ג מחלק בין קדושי כסף לקדושי שטר דבשטר שאינו יכול לקדשו אלא בשטר זה לא הוי מילי אבל בכסף שיכול לקדשו בכסף שלו הוי מילי יעו"ש, ולפמש"כ יש להמתיק הדברים עוד יותר לפי שיטת הפוסקים שכתבו לחלק בטלי קדושיך מע"ג קרקע דמהני בכסף ולא בשטר משום דבשטר ילפינן מויצאה והיתה הוי דומיא דגט וכמו שכ' כת"ר מסברת עצמו לחלק כן, לפ"ז החילוק מבואר דבכסף דטלי מע"ג קרקע מהני אין על המסירה דין שליחות כלל ורק בהאמירה והוי מילי משא"כ בשטר דצריך שליחות במסירת השטר דומיא דגט לא הוי מילי:

ג:

א) ובמה שכתבתי לעיל בענין גזלן בשוגג אם הוי גזלן ראיתי כעת להמח"א בס"ז מה"ג שעמד בחקירה זו והאריך בה הרבה, ובתחלה הביא דברי הריטב"א בכתובות בהא דכסבורין דשל אביהם הם דמשלמין רק דמי בשר בזול שהקשה הריטב"א דמ"ש מגזל ולא נתיאשו הבעלים דרצה מז"ג ורצה מז"ג ותירץ משום דכיון דכסבורין דשל אביהם הם ואין כוונתם לגזול אלא לאכול משלהם אין להם לשלם אלא דמי בשר בזול ומבואר מדבריו דכל שזה לא ידע ולא כוון לגזלם לית ליה דין גזלן, וכן הביא עוד מה שכתב הטור בח"מ סע"ב בשם תשו' הרא"ש בשמעון שנתן ללוי ספרים ממושכנים מראובן להשתמש בהם ולוי לא ידע שהם של ראובן ורק סבור שהוא של שמעון ואח"כ בא ראובן להוציאם מיד לוי שלוי פטור אם נפחתו ונפסדו ע"י שהשתמש בהם לוי, הרי שכל שלא ידע אינו חשוב גזלן, ושוב הביא הרב ז"ל ראי' היפך דבריהם מגמ' דפסחים (ל"ב) באוכל תרומה בשוגג כל היכא דמעיקרא שוויה ד' ולבסוף זוזא דמשלם כשעת הגזילה הרי אף דבשוגג מיירי דלא ידע שהם תרומה מ"מ גזלן חשיב:

ולענ"ד אין ראי' כלל מכאן לסתור דברי הרא"ש והריטב"א לפמש"כ לעיל לחלק בין שוגג ובין אנוס דדין גזלן כדין מזיק וכל היכי שמתחייב מטעם מזיק מתחייב ג"כ כגזלן ובמקום שאינו מתחייב מדין מזיק שחשוב אנוס פטור ג"כ מדין גזלן, א"כ א"ש דשם בכסבורים של אביהם דאי אפשר לחייבם מדין מזיק כמ"ש התוס' משום דהוי אונס אין עליהם ג"כ דין גזלן, וכמו כן בהא דתשו' הרא"ש כיון שזה נתנן לו ולא הוי ליה לאסוקי אדעתיה דשל אחרים הם וזה גוזלם דחזקה כל מה שת"י האדם היא שלו ואין לחייבו מתורת מזיק ע"כ אינו חייב ג"כ מתורת גזלן, משא"כ בהא דתרומה אף דבשוגג מיירי אפשר לומר דאכלן באופן שאינו אנוס בהם כגון שהי' אצלו פקדון של תרומה ושלו ורצה ליטול שלו ונתחלף לו והושיט ידו לשל תרומה ואכל דכה"ג לאו אנוס הוא דהו"ל למידק וכה"ג במזיק משלם נעשה ג"כ גזלן וע"כ משלם כשעת הגזילה: ב) ובזה נדחה נמי מש"כ הרב ז"ל שם עוד על דברת הכ"מ בפ"י מה' תרומות על מ"ש הרמב"ם ז"ל ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה בין שהוזלה בשעת תשלומין בין שהוקרה, והשיג עליו הראב"ד ז"ל וז"ל ואם הוזלה בשעת אכילה למה לא יתן כשעת גזלה וכתב הכ"מ להליץ בעד רבינו משום דהכא לאו בגזלן עסקינן דהא בשוגג אכלה לתרומה ושעת אכילה הוי כשעת גזילה ובתר ההיא שעתא אזלינן ולא בתר תשלומין עכ"ל, וכתב הרב ז"ל שזה שלא כדעת הריטב"א והרא"ש ז"ל דלדבריהם כי לא ידע שהיא של תרומה אלא שסבור שהיא שלו אפי' בשעת אכילתה לא חשוב גזלן, ולפמש"כ ניחא דבאמת מיירי באופן ששגג באכילתה ולא שהי' אנוס וכמו שנתבאר, וע"כ ס"ל להכ"מ לחלק בדעת רבינו ז"ל דדין גזלן אין עליו משום דשוגג הוי ועל שוגג לית ליה דין גזלן וכדעת הקצוה"ח, אבל משום מזיק מחייב דלא ילפינן מזיק מגזלן וע"כ על שעת הגזילה והגבהה אינו מחייב דלא נעשה גזלן בכך כיון ששוגג הי' אבל כשעת אכילתה מחייב דנהי דלא הוי גזלן אבל מזיק הוי וחייב לשלם כשעת היזיקו, וזהו שכתב הכ"מ ושעת אכילתה כשעת גזילה דהיינו דאז נתחייב מטעם מזיק ומשלם כשעת ההיזק:

ג) וע"פ דרכנו למדנו דדבר זה אם נעשה גזלן בשוגג שנחלקו הקצוה"ח והנתיבות בסי' כ"ה נפתח בגדולי גדולים רבינו הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל שגם הראב"ד מודה שמיירי ששגג בגזילתה כיון שאכל בשוגג אבל ס"ל דנעשה גזלן גם בשוגג ע"כ מתחייב משעת הגבהה וגזילה לשלם כשעת גזילה, והרמב"ם ז"ל ס"ל דאינו חייב על שעת גזילתה רק על שעת אכילתה מטעם מזיק וע"כ אינו משלם רק כשעת אכילתה שהיא שעת היזיקה, משא"כ בדברי הריטב"א והרא"ש ששם גם מטעם מזיק אין לחייבם משום דהוי אונס ע"כ פטורין מלשלם על ההיזק שנפחת ונפסד כמבואר:

ובזה סרה ג"כ תמיהת הרב ז"ל שם על דברי הרא"ש שפוטר מלשלם מה שנפחתו הספרים ע"י מה שנשתמש בהם דאפי' לא הוי גזלן הא מ"מ אפי' למ"ד שואל שלא מדעת לא הוי גזלן ושואל הוי חייב לשלם מה שנפחתה הבהמה ע"י מלאכתו כיון דליכא דעת בעלים וכו' יעו"ש, ולפי האמור אין זה ענין כלל לדין שואל שלא מדעת דשם הא נוטל של חבירו וידע שהוא של חבירו ונוטלם להשתמש שלא מדעת ע"כ מתחייב בפחתם, אבל בנידון הרא"ש הא שמעון נתן לו מדעת להשתמש בהם א"כ הוי כאלו נתן לו שמעון במתנה לענין שמוש וכיון דהוי אנוס לענין זה דלא הוי ידע שהם של ראובן א"כ אין לו עליו שום חיוב נגד ראובן יותר מכנגד שמעון דהא אנוס הוא ופטור הוא על היזיקו של ראובן ומטעם מזיק ג"כ פטור וכמש"נ, ואם באנו לחייב ללוי לשלם לראובן אין לנו לחייב רק מטעם נהנה וכמו בתחב לו חבירו באונס בבית הבליעה שחייב לשלם מה שנהנה אבל משום נהנה אין כאן דבספרים שלמד מהם אין כאן הנאה דמצוות לאו ליהנות ניתנו וע"כ פטור לוי מכלום דעל הפסד והפחת ודאי אינו מחויב מטעם מזיק משום דהוי מזיק באונס מכש"כ ודאי דאינו שואל באונס ועל מה שנהנה פטור משום שאין כאן הנאה והדברים ברורים:

ד) וע"פ מה שכתבנו לעיל לפרש דברי הכ"מ דמחייב על שעת אכילתה ולא על שעת גזילה משום דלא נעשה גזלן בשוגג וע"כ אינו חייב רק על שעת אכילתה מטעם מזיק, נפשט ספיקו של הרב מא"א ז"ל בפ"א מה' נז"מ שנסתפק בדין נזק במעיקרא שוי ד' ולבסוף זוזא אם משלם כשעת ההיזק או כשעת תשלומין יעו"ש, ולפי האמור הרי הדברים מבוארים בדברי רבינו כיון שכתב דלעולם משלם כשעת אכילתו בין שהוזלה בשעת תשלומין בין הוקרה וכיון דחיוב שעת אכילה הוא מטעם מזיק הרי דלעולם משלמין כשעת היזיקו, ובאמת הדין מבואר בתוספתא דב"ק פ"ג וז"ל הרג שור של חבירו הוקרה בהמה או שהוזלה הדליק גדיש של חבירו הוקרה תבואה או שהוזלה בין משעמד בב"ד בין עד שלא עמד בב"ד אין לו אלא כשעת נזקו הרי דלעולם משלם כשעת הנזק, ותמיהני על הרב מח"א ז"ל אשר כל רז לא אניס ליה איך נעלם ממנו התוספתא הנ"ל, ועיין תוס' ב"ק (צז.) ד"ה המלוה שכתבו דלענין הלואה בהוזל משלם כהשתא וצ"ע מ"ש מנזק דמשלם כמעיקרא, והעיקר נראה לחלק בין הלואה למזיק וגזילה דבע"ח דיניה בזוזי משום דזוזי לקח וזוזי צריך לשלם הרי דבע"ח צריך לשלם מה שלקח כמותו וע"כ להיפך ג"כ כיון שמשלם לו זוזי מה שלקח הוי תשלומין כיון דדיניה לשלם זוזי דווקא משא"כ במזיק וגזלן שאין חיובו לשלם כלי כמו שהזיק רק נתחייב לכתחלה בתשלומי דמי ההיזק וכיון שאז בשעת ההיזק הוי שוי ד' משלם ד' כדמעיקרא משום שבשעת ההיזק לא נתחייב לשלם כלי כמותו כמו שהזיק רק נתחייב בתשלומין א"כ התשלומין נעשו עליו חוב כמעיקרא והבן, ויעוין מח"א שם שהבאתי ואכ"מ, ואפשר לומר דנזקין דיפה כחן לשלם מעידית ע"כ לא יוכל לשלם לו כשעת הזול דחשיב כאלו משלם לו מזיבורית והתורה אמרה ממיטב שדהו ואין זה מיטב אם משלם לו כשעת הזול. דוגמא שכתבו התוס' שם (ה.) ד"ה הא תברא דכיון שאינו משלם אלא מגופו לאו מיטב הוא והכ"נ כיון שמשלם כשעת הזול אין זה מיטב, אבל בע"ח שדינו מדאורייתא בזיבורית והורע כחו ע"כ משלם כשעת הזול כיון דמ"מ משלם לו חובו אף שאינו כשעת הלואה דהא חזינן דהתורה הרעה כחה של חוב בזיבורית והבן:

ה) ובעיקר השגת הראב"ד ז"ל על הר"מ ז"ל ובדוחק תירוצו של הכ"מ לא ידעתי מה היא כל החרדה הזאת הלא רבינו הר"מ ז"ל אינו עוסק בה' תרומה בדיני גזילה, ודבריו יסובו על דין תשלומי תרומה אשר אינם כלל מטעם תשלומי גזילה דאפי' אכל תרומה שעדיין לא זכה בה כהן דבמזיד כה"ג הי' פטור מלשלם משום מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מ"מ בשוגג חייב מטעם כפרה, א"כ באוכל תרומת עצמו שלא זכה בו כהן עדיין הרי לא שייך חיוב משעת גזילה כלל שלא גזל ולא מידי ועיקר החיוב הוא על שעת אכילה וגם זה לא מטעם גזילה אלא מטעם כפרה, א"כ אין כאן מקום להזכיר דיני חיוב ממון מטעם גזילה, והא דקאמר בפסחים שם היכא דמעיקרא שוי ארבעה ולבסוף שוי זוזא לא תיבעי לך דלא גרע מגזלן וכו' אף דמיירי גם באוכל תרומת עצמו שלא שייך לחייבו מטעם גזילה אלא מטעם חיוב תשלומי כפרה צ"ל דכוונת הגמ' היינו אף דתשלומי תרומה הם מטעם כפרה מ"מ ילפינן תשלומי כפרה מתשלומי ממון וכמו דבתשלומי גזל החיוב הוא כדמעיקרא הכ"נ חיוב תשלומי כפרה של תרומה הוא כדמעיקרא דחיוב תשלומי כפרה שהטילה תורה באוכל תרומה הוא ג"כ מטעם גזל השבט וע"כ חייב לשלם כדמעיקרא, ובזה מתורץ קושית הגרע"א ז"ל שם דמ"מ האיבעי' היא אם יכול לשלם לפי מדה ואי משום תשלומי גזל יכול לשלם במעות אבל הכפרה היא לפי מדה, אבל באמת זה ודאי אינו דגם תשלומי כפרה ילפינן מתשלומי גזל א"כ צריך לשלם כדמעיקרא חולין מתוקנים לפי דמים וכמו באוכל תרומת עצמו אף דלא שייך חיוב גזילה כלל מ"מ בשוגג אחרי דחייבה תורה תשלומי כפרה בחולין מתוקנים צריך לשלם כאופן תשלומי גזל:

ו) ובזה יבוארו דברי התוס' בגיטין (נד.) ד"ה אכל שהשיגו על רש"י שכתב דכיון דלפי מדה משלם יוכל לשלם חולין טמאים אף שנעשה תרומה טמאה לפי מדת תרומה טהורה שאכל, וע"ז כתבו התוס' דזה ודאי אינו דאפי' את"ל לפי מדה משלם לא מיפטר אא"כ ישלם שיהיו שוין להסיקה כשיעור תרומה טהורה שאכל דלא גרע מגזלן כדאמר התם כל היכא דמעיקרא שוי ד' ולבסוף שוי א' לא תיבעי לך דמשלם לפי דמים וכו' יעו"ש, ולכאורה לא הוצרכו לראי' מפסחים דכאן ודאי צריך לשלם שיהיו שוין להסיקה כפי שיעור תרומה טהורה שאכל, דאפי' אם נאמר דהיכא דמעיקרא שוי ארבעה ולבסוף שוי זוזא משלם כדהשתא היינו משום דמ"מ השתא אינו נפסד כלל דהא משלם לו כשיעור מה שהזיק דגם מקודם לא הי' לו אלא קב ועכשיו ג"כ יש לו קב שראוי לו כהקב שהי' לו מעיקרא ואין ההפסד אלא בהיוקר דמעיקרא, ואם גם לא אכל זה והי' הנגזל משהה הקב בתוך ביתו עד שהוזל ג"כ לא הי' לו רק קב אחד, אבל באוכל תרומה טהורה ומשלם לו לפי מדה תרומה טמאה הא ודאי נפסד הוא דאינו משלם לו כפי היזיקו דנקיט מרגניתא בידיה ויהיב ליה חספא דאם הקב הזה שאכל אם הי' בתוך ביתו של כהן כעת הוי שוה יותר מהקב שמשלם לו דזה שאכל תרומה טהורה הי' וראוי לאכילה וזה תרומה טמאה ואינו שוה אלא לעצים, והלא התוס' (בב"ק צ"ז) שם כתבו דגם בהלואה דאם הוזלו דיכול לשלם כדהשתא מ"מ זה פשיטא דאין לוה יכול לשלם תרומה טמאה תחת טהורה וחמץ אסור בתשלומי היתר א"כ הכ"נ כאן וא"כ א"צ לראיתם מפסחים דפשיטא כן הוא:

אבל לפי האמור דבאמת גם אם אוכל תרומת עצמו ג"כ צריך לשלם כשויו דמעיקרא משום דילפינן תשלומי כפרה מתשלומי גזילה אף שאין כאן חיוב גזילה כלל, לפ"ז שפיר הוצרכו התוס' לזה דלולא דברי הגמ' דפסחים הי' מקום לומר דכיון דלפי מדה משלם אין תשלומי תרומה צד ממון כלל רק כפרה לבד ואין משגיחין כלל על השווי רק דכך הוא גזירת הכתוב דצריך לשלם חולין מתוקנים כאותה תרומה שאכל בין היא שוי כמו התרומה שאכל בין אם לא שוי כלל כיון דמ"מ נותן השיעור שאכל וכמו באוכל כזית תרומה שמשלם כזית אף שאין בו שוה פרוטה שאין בהתשלומין צד ממון כלל, ואם אכל תרומת עצמו יכול לשלם לפי מדה אף אם אינו שוה כלל ממון, וכן אם אכל תרומת כהן ישלם לפי מדה אף אם אינה שוה כאותה שאכל ואי משום חיוב הגזילה יוכל לשלם במעות וכדומה וכקושי' הגרע"א ז"ל, אבל עצם הכפרה אין בה צד ממון כלל, לזה הביאו ראי' מגמ' דפסחים דמוכח דגם תשלומי כפרה צריכין להיות כפי שווי הממון אף אם לפי מדה משלם, וכל היכא דמעיקרא שוי ארבעה ולבסוף שוי זוזא משלם כדמעיקרא, א"כ מכש"כ במשלם תרומה טמאה תחת טהורה דודאי לא יצא ידי חובת תשלומי תרומה, ושפיר השיגו על רש"י ז"ל:

ז) והנה ראיתי להפנ"י שכתב ליישב קושית תוס' על רש"י ז"ל משום דכיון דלפי מדה משלם א"כ מדאורייתא נפיק ידי כפרה כיון דמשלם לפי מדה והא דמשלם ארבעה היינו משום דעל המותר הו"ל כגזלן וכיון דכאן דמשלם לו חולין טמאים דלא גריעי מתרומה טהורה נפיק נמי ידי גזילה, ואי משום דסו"ס החולין טמאים נעשין תרומה טמאה ביד הכהן וא"כ מפסיד לכהן טובא בהכי לא מיקרי גזלן ולא מפסיד בידים דלוא יהא אם טימא טהרותיו בידים דפטור בשוגג והכ"נ כיון דשלם בשוגג שפיר תשלומין הוי ויצא ידי הכל יעו"ש, והנה מלבד לפי מה שכ' זה באמת אינו דלעולם תשלומי כפרה מצד עצמם צריכים להיות כתשלומי גזל, גם על העיקר שדן שיצא ידי גזילה במה שמשלם חולין טמאים ששוין כמו תרומה טהורה יש לדון בזה הרבה דמ"מ אין כאן השבת גזילה ג"כ דהא בשעה שבא ליד כהן הוא נעשה תרומה טמאה נמצא דשלם לו תרומה טמאה תחת טהורה, ואף שקודם שבא ליד כהן הוי חולין טמאים מ"מ כיון שעם נתינתו ליד כהן נעשה תרומה נמצא דלא שלם לפי גזילתו, ולא דמיא לתרומה ונטמאת דאומר לו הר"ש לפניך דשם שלו מחזיר וכיון דלא קנה הגזלן בשינוי משום דהוי השא"נ אומר לו הר"ש לפניך, אבל כאן שאכל של הנגזל וצריך לשלם לו אחרת תשלומי מעליין צריך לשלם לו והוא מחזיר לידו חספא בעלמא שאינו שוה דמי היזקו, אלא שבזה יש לומר דלעולם אין החולין נעשה תרומה רק אחר נתינתו לכהן דלאחר שזכה בו כהן אז הם נעשין תרומה ולא עם הנתינה היא שנעשה תרומה, ובשעה שזכה הכהן אכתי חולין הוי והיו שוין דמי תרומה טהורה שאכל א"כ כבר החזיר לו דמי גזילתו, ואי משום דנעשה אח"כ תרומה טמאה מ"מ כבר יצא ידי השבה מקודם, והוי כמו שהוזל אח"כ בידו של הנגזל דאין הגזלן חייב משום שכבר יצא ידי השבה, אלא שגם אם נאמר כן עדיין יש לפקפק בזה דנהי שבשעה שמחזיר לו וזכה בו כהן אכתי תשלומין מעליא הוי משום דאכתי חולין הם מ"מ כיון דזה ברור לנו דאח"כ יהי' נעשה תרומה טמאה ויהי' נפסד ממחירו, א"כ לכתחלה אין השבה מעליא דהא שנינו בב"ק (קיח.) הגוזל את חבירו ביישוב לא יחזירנו במדבר או בדרך דלעולם צריך להחזיר במקום המשומר כמו שנטל ממנו, ואם החזיר לו במקום מסוכן אין זה חזרה כלל, הרי שאם מחזיר לו במקום שיוכל להפסיד ממנו אחר החזרה אין זה חזרה כלל לכתחלה, א"כ מכש"כ וק"ו הוא אם מחזיר לו חולין טמאים שידוע וברור לנו שאחר כן יהי' נפסד ממנו שודאי אין זה חזרה לכתחלה כלל לכאורה:

ח) אלא שגם בזה יש לחלק דכיון שמה שיהי' נפסד אח"כ הוא היזק שאינו ניכר דלא שמיה היזק, וכיון דלא שמיה היזק חשוב שפיר מקום משומר כיון דמ"מ מה שמחזיר לו יהי' נשאר בידו, ואי משום שנפסד ע"י שנעשה תרומה טמאה אין זה הפסד וחסרון כלל כיון שהשא"נ לאו שמיה היזק חשוב כאלו לא נפסד ממנו כלל, משא"כ במחזיר לו במדבר ששם יכול להיות נפסד מידו בהיזק הניכר ע"י לסטים וגייסות חשיב תחלתו כסופו ומתחלתו אין זה חזרה, והחילוק ברור:

מעתה יכולין אנו לקיים דברי הפנ"י ביישוב קושית התוס' על רש"י ז"ל לפמש"כ דהתרומה נעשה רק אחר זכיית הכהן וא"כ בשעת השבה חולין הוי והחזיר לו אז דמי גזילתו ומה שנעשה אח"כ תרומה טמאה אין הגזלן אחראי בדבר הפסד והיזק שנעשה אחר ההחזרה ושוב מצאתי בחי' הרשב"א ז"ל שכתב ליישב כן בשם יש מפרשין דבתר שעת תשלומין אזלינן וכיון שבשעת תשלומין דמי קב חולין טמאין כדמי קב תרומה טהורה שאכל פטור ואף שנעשין תרומה לאחר מכאן היינו לאחר שנגמרו תשלומין של זה ובאו ליד כהן לכשיבאו ליד כהן יהיו הקדש עכ"ל, הרי מבואר בדבריו כמו שכתבתי שאין החולין נעשין תרומה רק אחר שבאו ליד כהן ע"כ הוי זה תשלומין מעליא, וכמו שכתב הפנ"י, ותמיהני על הפנ"י מדוע העלים עיניו מזה שבכלל דברי הרשב"א ז"ל דבריו: ט) ואולם אף אם יהיבנא להו סברא זו יש לדון בזה מטעם אחר, דהא כתבו התוס' בב"ק (יא.) דאין שמין לא לגנב ולא לגזלן דגזלן צריך לשלם גזילה בעינה או דמים אבל לא סובין דלא יכול לשלם לו בכל מה שיש לו אם לא במעות, וכאן כיון שמשלם לו חולין טמאים שנעשין תרומה טמאה והכהן נפסד על ידו ודאי אין הכהן רוצה בתשלומין אלו, ויכול לומר לו תן לי מעות תשלומי גזילתי ואיני רוצה בדבר אחר ששוה דמי גזילתי, וא"כ איך יצא ידי תשלומין כיון שאין הכהן רוצה בכך אינו יכול לכופו וצריך לשלם לו תשלומין מעליא דלא גרע משאר גזילה וממילא לא יצא ידי כפרה כיון שלא זכה הכהן בע"כ בתשלומין ושוב לא הוי תרומה עדיין ולא קיים קרא ונתן לכהן את הקדש דעדיין לא נתן כלום, ועוד אף אם יכול לשלם לו סובין היינו שזה יצא ידי גזילתו אם מחזיר לו דמי גזילתו ונפטר ממנו ואינו עוד באחריותו דנתינה בע"כ שמה נתינה וכיון דזרק לפניו דמי גזילתו נפטר ממנו, אבל מ"מ הכהן אכתי לא זכה בהם דאינו זוכה בע"כ, וכיון שלא זכה בהם הכהן אכתי לא יצא זה ידי כפרתו דלא קיים ונתן כיון שלא בא ליד כהן, ואינו יוצא עד שיתרצה הכהן לקבל התשלומין, וודאי הכהן לא יתרצה עד שישלם לו תשלומין מעליא שלא יהי' נפסד ע"י:

י) ועפ"ז מיושב קושית הגרע"א ז"ל בב"ק (קא.) בשאלת הגמ' שם אי יש שבח סממנין ע"ג צמר ומוקי לה באופן דגזל צמר וסממנין דחד וצבעיה לההוא צמר וקמהדר ליה ניהליה לצמר יש שבח סימנין ע"ג צמר וקמהדר ליה סמנין וצמר או דילמא אין שבח וכו' והקשה הגרע"א בגליונו שם דלמאי צריך לאוקמי דגזל צמר וסממנין דחד לוקמא כדמעיקרא דגזל סממנין שרויין וצבע צמר שלו והוזל הרבה עד שהצמר עם הצבע שעליו אין עולין לדמי הצבע כשהי' בעידן גזילה ואי יש שבח סממנין מהדר ליה הסממנין ואומר לו הרי שלך לפניך, ואי דבמאי נשקליה יאמר באמת החזק גם בצמרי ואי אין שבח סממנין לא הוי השבה על הסממנין וצריך לשלם כדמעיקרא, עכ"ל והניח בצע"ג, אולם לענ"ד אין זו קושיא כלל דדווקא בגזל צמר וסממנין דהצמר ג"כ של הנגזל והוא מחזיר לו שלו א"כ אם יש שבח סממנין ע"ג צמר הרי החזיר ליה צמר וסממנין דהא אין צריך לזכות בהצמר כדי שיהי' שלו וממילא גם הסממנין שעליו ג"כ שלו כיון ששניהם הוי שלו מקודם ושלו מחזיר לו, אבל באופן שצבע צמר שלו של גזלן, ונותן לו הצמר והסממנין ואומר לו החזק גם בצמרי, הא הצמר של הגזלן ואין הגזלן יכול לכופו לזכות בע"כ את הצמר שלו, דאין אדם זוכה בע"כ, וכיון שהנגזל לא זכה את הצמר של גזלן הרי ממילא אין כאן השבה לגבי סממנין כיון שהצמר הוא של הגזלן והסממנין הם ע"ג הצמר של הגזלן הרי עדיין הסממנין ג"כ הם ברשות גזלן, דהר"ז דומה לנותן גט ואומר לה הר"ז גיטך והנייר שלי דאינה מגורשת דכיון דהנייר הוא שלו ממילא אותיות פורחות באויר ואין כאן נתינה, והכ"נ כיון שהצמר הוא עדיין של הגזלן שהוא אינו יכול לזכות את הנגזל בע"כ במתנת הצמר שוב ממילא אין כאן חזרה דעדיין לא החזירו כלל שעל הצמר של גזלן הם ולא ביד הנגזל, ואין לומר פרעון בע"כ שמיה פרעון אלא היכא שבא בתורת פרעון אבל כאן בתורת פרעון אין כאן כדי שווי הגזילה, ורק הוא בא להחזיר מטעם דהרי שלך לפניך וגזילה בעיניה וכיון דזה אינה חזרה כלל כיון שלא נכנסה לרשות הנגזל דעדיין ברשות הגזלן היא כיון שהיא ע"ג צמרו שא"י לזכותו בע"כ שוב ממילא אין כאן חזרה ובפרט לפמש"כ התוס' דתורת פרעון בגזילה אינה אלא בדמים ולא בשאר דברים, וזה ברור לענ"ד, וזה ממש כמו שכתבתי כאן שאין הנגזל יכול לזכות בע"כ, וכיון שלא זכה הכהן בהחולין בע"כ ובפרט שמן הדין אינו יכול לשלם בשאר דברים זולת מעות, א"כ אין כאן השבה וחזרה כלל ואין כאן נתינה לכהן:

יא) אולם לפמש"כ לעיל דבאמת לא עסקינן כלל בתשלומי גזילה דלא מיירי כלל באופן שנתחייב לשלם דמי גזילה מלבד תשלומי כפרה, דבאמת מצד תשלומי גזילה אין כאן תשלומין כלל דמיירי באוכל תרומה שעדיין לא זכה בו כהן שמצד דין גזילת ממון אין כאן דמזיק ואוכל מת"כ פטור ועיקר החיוב כאן הוא משום תשלומי כפרה אלא דתשלומין אלו צריכין להיות כאופן תשלומי גזילה היכא דשוי מעיקרא ד' ולבסוף שוי זוזא דמשלם כמעיקרא, אבל התשלומין הם הכל מצד תשלומי כפרה, א"כ אין כאן טענה מצד דגזילה צריך לשלם במעות ולא בשאר דברים, דאדרבה דכאן עיקר התשלומין היא בחולין מתוקנין ולא בשאר דברים דתשלומי כפרה גזירת הכתוב היא שצריכה להיות בזה האופן, וגם יכול לשלם בע"כ של כהן וחשוב נתינה דתשלומי כפרה הם ג"כ כמו שאר מת"כ שזיכתה בהם תורה את הכהן וקרא דונתן לכהן את הקדש הוא ג"כ כמו שאר זכיות של מת"כ שזיכתה בהם תורה א"כ בזה גם נתינה בע"כ שמה נתינה כמו שכ' הקצוה"ח סי' רמ"ג דמת"כ הוי נתינה בהם בע"כ וא"צ זכיה כלל ויצא ידי נתינה גם בע"כ יעוש"ה, ונכונים וקיימים דברי היש מפרשין שהובא בחי' הרשב"א ז"ל, ואף שאין הכהן זוכה בע"כ דלא אמרו נתינה בע"כ שמה נתינה אלא שיפטור הנותן מחיובו אבל אם המקבל אינו רוצה אינו זוכה וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בפ' מי שאחזו הביאו הקצוה"ח שם מ"מ כיון דיצא זה ידי נתינה שפיר קרינן ביה ונתן לכהן את הקדש ויצא ידי כפרתו, ולא איפכת לן בזכיית הכהן או לא, ועיין קצוה"ח שם שנשאר בקושיא מהא דקדושין עגל זה לפדיון בני אין בנו פדוי משום דצריך שומא וכתבו התוס' שם דללישנא קמא מייתי ראי' והא ללישנא קמא הטעם משום דלא סמכה דעתה וכיון דלענין מת"כ ופדיון הבן נתינה ופרעון בע"כ שמה נתינה ופרעון מאי איכפת לן בסמיכת דעת הכהן כיון דבע"כ ג"כ יוצא ידי נתינה ופרעון יעו"ש שהניח בצ"ע, ולענ"ד לא קשיא מידי דנהי דמתנות כהונה ופדיון הבן נתינה ופרעון בע"כ שמה פרעון היינו משום דחשוב כחוב ובחוב קימ"ל דפרעון בע"כ שמיה פרעון וכיון שכן נדון מינה ומינה וכמו כשבחוב אין פרעון בע"כ שמיה פרעון רק אם הוא פורע לו כדינו אבל אם פורע לו שלא כדינו אין זה פרעון כלל ועדיין לא יצא ידי חובו, וכיון שכן נחזי אנן כמו בחוב הדין הוא דצריך לשלם לו במעות משום דמעות נטל ומעות משלם ודינו של בע"ח הוא בזוזי ואם יש לו זוזי אינו יכול לסלקו בשאר דברים, כמו כן פרעון של פדיון הבן כיון שהתורה אמרה לפדות בכסף חמשת שקלים עיקר דינו של פדיון הבן הוא בכסף כמו דינו של בע"ח אלא דמרבינן בכלל ופרט וכלל שיכול לפדותו גם בשאר דברים המטלטלין אבל אין זה אלא לענין שיכול הכהן לקבל שוה כסף ככסף בפרעון הפדיון, אבל עיקר פדיון הבן הוא בכסף דלא גרע משאר בע"ח וצריך לשלם לו כדינו, וא"כ בנותן לו עגל תמורת פדיון בנו, אין זה פדיון רק אם הכהן מקבל שוה כסף ככסף בפדיונו, אבל דינו הוא כבע"ח בזוזי ובע"כ אינו יכול לסלקו בשאר דברים, וע"כ בעגל אם לא סמכה דעתו של כהן אין זה פרעון כלל דדינו הוא בזוזי כשאר בע"ח, ועיין תוס' קדושין (ב.) בענין דין שוה כסף ככסף, ובר"ן שם תי' דאיצטריך קרא לרבויי ישיב לרבות שו"כ בע"ע משום דגבי עבד סד"א כיון דמגרע פדיונו ויוצא בע"כ של רבו דלימא ליה רבו טרח וזבין ואייתי זוזי להכי איצטריך קרא לרבויי, וא"כ ודאי אין ללמוד פה"ב מע"ע דאפי' בע"כ דמה לע"ע שכן פודה עצמו בקרקע משא"כ פדיון הבן, וא"כ ודאי בע"כ אין אנו יכולין לכוף את הכהן לקבל פדיון בשוה כסף דיהי' פדיונו פדיון ויוצא ידי נתינה ודו"ק, אבל כאן בפרעון תשלומי כפרה שדינו של כהן הוא בחולין מתוקנים והוא נותן לו כדינו בזה פרעון בע"כ שמיה פרעון ויצא ידי פרעונו וקרינן בו ונתן לכהן את הקדש הדברים ברורים לענ"ד:

יב) אולם בעיקר תפיסת התוס' על רש"י ז"ל ותירוץ היש מפרשין והפנ"י לענ"ד דברי התוס' צודקים ואזלי לשיטתם, דהנה בעיקר דין תשלומי תרומה שהם נעשין תרומה אימתי הם תרומה איתא מחלוקת בתו"כ ובירושלמי הובא בר"ש פ"ו דמס' תרומות מ"א דרבי ס"ל דנתינתו מקדשו ור"א ב"ר שמעון ס"ל אף הפרשתו מקדשו יעו"ש, הרי מבואר דלרבי בנתינתו ליד כהן הוא נעשה תרומה ולא מקודם ולדעת ראב"ש הוא נעשה תרומה קודם שבא ליד כהן ובהפרשה לבד נעשה תרומה כמו שאר תרומה שנעשה קדש בקריאת שם לבד, ודעת התוס' בכתובות (ל ע"ב) ד"ה זר כתבו דעיקר הכפרה תלויה בההפרשה ובכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה וכו' שאם אכלו תרומה אין משלמין קרן וחומש היינו דודאי צריכין הם להפריש אבל אין נותנין לכהן ולאחר הפרשה יכול הכהן למחול להם יעו"ש, א"כ ודאי בהפרשה לבדה היא נעשית קדש כיון דעיקר הכפרה תלויה בה ודאי הפרשתו מקדשו, וכיון שכן שפיר הקשו התוס' דאינו יכול לשלם לו בחולין טמאין כשיעור תרומה טהורה דכיון דמשעת הפרשה כבר נעשה קדש והוי תרומה טמאה גם קודם שבא ליד כהן א"כ כשמשלם לו לא קרינן ביה ונתן לכהן את הקדש כיון שמשלם לו פחות ממה שאכל ושפיר השיגו על רש"י ז"ל לשיטתם, אבל דעת רש"י ז"ל כדעת יש מפרשין שהיא דעת רבי דנתינתו מקדשתו ובשעת נתינה עדיין חולין הוי ושפיר יצא ידי תשלומין בחולין טמאים וכנ"ל:

יג) ובדברי התוס' שכתבו שהכפרה תלויה בהפרשה לבדה ואחר ההפרשה אם רצה הכהן למחול מוחל צ"ע טובא איך הכהן יכול למחול כיון שעדיין לא הגיע לידו דבתרומה שלא בא עדיין ליד כהן ודאי אין הכהן יכול למחול כדאיתא בגיטין (לא.) דכל זמן שלא מטי לידיה אינו יכול להתנות עליה ולהפריש על חלקו ועדיין לא יצא ידי נתינה, ואף בתשלומי תרומה שבא ליד כהן ג"כ נראה שאינו יכול למחול אחר ההפרשה דהא מבואר בתוספתא באוכל תרומה שבא לידו מאבי אמו כהן שמשלם קרן וחומש לכהן אלא שנוטל דמים, והביאה הרמב"ם ז"ל בפ"י הכ"ב מה' תרומות, הרי אף שהתרומה שלו אינו יוצא בהפרשה לבדה דאל"כ הי' לו לזכות בהתרומה לעצמו כיון דשלו היא שירשה מבית אבי אמו ואמאי צריך ליתנו לכהן, א"ו אף אם נאמר דבהפרשה לבדה יצא ידי כפרתו מ"מ צריך לקיים בו מצות נתינה ואינו יכול ליטלה לעצמו: וע"פ המבואר כאן דתשלומי תרומה לרבי נתינתה מקדשתה וקריאת השם אינו מקדשה, מקום אתי לפרש מה דאיתא בנדרים (נט.) דתרומה דאתי ליד כהן אינו יכול להשאל, וכבר טרחו רבים להבין טעם הדברים נהי דזכה בה כהן מ"מ אמאי לא יוכל להשאל על קריאת השם של תרומה ויחזיר טבל למפרע, ואף אם לא יוכל לחזור ממתנתו להכהן מ"מ קדושת התרומה תפקע ע"י שאלתו דמ"ש אם בא ליד כהן לענין שאלה, ויעויין באחרונים מה שהרבו לפלפל בזה:

אולם לפי מה שנראה כאן מדברי רבי דתרומה יכולה להיות קדש לא ע"י קריאת שם רק ע"י נתינה והנתינה גורמת לחול עליה קדושת תרומה אף במקום שקריאת השם לא מהני, וגם לראב"ש משמע ג"כ דלא פליג עליה בעצם הדבר שיכולה קדושת התרומה לחול ע"י הנתינה רק דס"ל דתרומה זו דתשלומים קדשה כשאר תרומה דקדושה ע"י קריאת שם לבדה, לפ"ז אף אנו נאמר דדין זה דנתינה מקדשת לאו דווקא נאמר בתשלומי תרומה לבד אלא גם בשאר תרומה הניטלת מטבל דנתינתה יוכל לקדש אותה ולהיות תרומה וילפינן לה מתשלומי תרומה דאמרה תורה ונתן לכהן את הקדש דע"י הנתינה נעשה קדש והכ"נ בשאר תרומה, ועיין תוס' פסחים (לג.) ד"ה תתן דמבואר מדבריהם דלמדים אנו דין תרומה מתשלומי תרומה יעו"ש ולפ"ז גם בשאר תרומה זולת הקדושה שחלה עליה ע"י קריאת שם יכול לחול עליה קדושת תרומה ע"י הנתינה ג"כ, ולפ"ז א"ש מה שאי אפשר לשאול על תרומה שבאה ליד כהן נהי דישאל על קריאת שם תרומה ויעקר למפרע שם תרומה ממנה הא מ"מ יחול עליה שם תרומה ע"י נתינתה, וע"ז לא שייך שאלה וחרטה שאין הקדושה ע"י קדושת פה רק ע"י הנתינה ומעשה הנתינה ליד כהן היא היא שמקדשת אותה לתרומה ובזה לא שייך שאלה כלל, מעתה אין למדים ממנה לדבר אחר כגון הקדש וצדקה שאינו יכול לשאול אחר שבא ליד גזבר דלפמש"כ לא מן השם הוא זה אלא מטעם דלא שייך אלא בתרומה שמקרא מפורש הוא שנתינתה מקדשתה: יד) נחזור לענינינו דלפי האמור אין ראי' מדברי הרמב"ם ז"ל בה' תרומות דס"ל דגזלן בשוגג לא חשיב גזלן במקום שגם מזיק חייב, דבתרומה אנו דנין רק על התשלומין שבאין מצד אכילתו אבל מה שנתחייב מצד גזילה אין זה ענין לחיוב תשלומי כפרה, ועפ"ז אין אנו צריכין לומר דהרמב"ם מיירי בשאכל תרומה שלא באה עדיין ליד כהן, דאפשר דגם בבא ליד כהן מ"מ אין צריך לשלם רק כמו שהיתה שוה בשעת אכילה חולין מתוקנים, ואף אם היתה שוה בשעת גזילה יותר מ"מ אין זה ענין לתשלומי כפרה שזה דווקא ע"י חולין מתוקנים אבל מהחיוב העודף שבא מצד גזילה בזה לא מיירי הרמב"ם וזה יוכל לשלם לו במעות כדין גזילה דעלמא, ולפ"ז הרמב"ם ז"ל לא פליג בעיקר דין זה שנעשה גזלן גם בשוגג, והשגת הראב"ד ז"ל על הר"מ ז"ל נעלמה ממני כוונתה:

טו) ומרווחנא בזה ליישב קושיא חמורה שהקשה אותה הגרע"א ז"ל בדו"ח לכתובות (ל ע"ב) במחלוקת אביי ורבא בזר שאכל תרומה שדוחק הש"ס לאוקמא בגוונא דחיקא ורחיקא בשתחב לו חבירו וכו' יעו"ש והקשה הגרע"א אמאי לא מוקי לה כפשוטו שירשו פקדון תרומה מאביהם וכסבורין של אביהם ואכלו דאין צריכים לשלם אלא מה שנהנו אבל אין חייבים מצד גזילה ומזיק כיון שסבורים של אביהם הם וכמו בטבחוה ואכלוה, והניח בצע"ג:

אבל ע"פ האמור לענ"ד לא קשיא בהקדם דברי הרמב"ם ז"ל פט"ז מה' מכירה ה"ו והובא להלכה בשו"ע חו"מ סי' רל"ב סי"ג המוכר דבר שהי' מום בממכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון אם עשה דבר שדרכו לעשותו פטור ואם שינה ועשה מום אחר קודם שיודע לו המום מחזיר המקח לבעליו ומשלם דמי המום שעשה עכ"ל, ומבואר מזה אף דסבור דשלו הוא המקח וכל מה שעשה עשה באונס ופטור מטעם מזיק דמה"ט פטור בשעשה בו מום שדרכו לעשותו, מ"מ אם שנה ועשה בו מום שאין דרכו לעשותו חייב אף שבדבר זה שהזיק לחבירו אנוס הוא דסבור דשלו הי' ורצה ליזוק בנכסיו מ"מ כל דלא הי' לעשותו אף בשלו כיון שאין דרך לעשות כן לא חשוב אונס וחייב משום מזיק, ולפ"ז גם באוכל תרומה דכסבור דשלו הוא שירש מאביו ג"כ אין לפוטרו מטעם מזיק אף דבזה שסבור דשלו הוא אנוס הוא מ"מ כיון דהוא עשה דבר שאין דרכו לעשותו כיון דידע שתרומה היא ואסור לאכלו והוא אכלו הרי שנה ע"כ חשוב מזיק גם על מה שהזיק לחבירו, ולפ"ז מיושב קושית הגרע"א ז"ל דכאן חייב משום מזיק, דדווקא התם דטבחוה ואכלוה דעשו כדרך שדרכו לעשותו פטורים מטעם אונס משא"כ כאן שאכל תרומה במזיד הרי אין לך שינוי ועוות גדול מזה ע"כ אין זה חשוב אונס וחייב מטעם מזיק דמ"מ לא הי' לו לעשות כן, מעתה לא מיבעי שחייב כאן מכיון דלעסיה דאז הזיק וחייב על ההיזק שמשעת לעיסה וחיוב מיתה הא בא על שעת הנאת גרונו ואין באים כאחד וא"כ א"א לאוקמי בהכי, ולא עוד לפמש"כ דכל שחייב מטעם מזיק שוב חשוב ג"כ גזלן בהכי, א"כ כשנוטל תרומה שסבור שהיא שלו לאכלה במזיד חייב ג"כ על שעת נטילה והגבהה דכיון שנטלה ע"מ לאכלה שאין דרכה בכך דחשוב בהכי מזיק חשוב ג"כ גזלן משעת הגבהה, וא"כ משעת גזילה נתחייב בתשלומין קודם שבא לאיסור אכילה, והר"ז כמו גונב חלבו של חבירו שמקשה הש"ס והוצרך לאוקמי דווקא בתחבו וכו' ולענ"ד הוא נכון מאד ביישוב הקושיא הנ"ל, ועיין ב"ק (סב.) הזיקתו משלמת של זהב מה הוי לך גביה דאזיקתיה, מזה מבואר כסברת הרמב"ם הנ"ל דכל ששנה חייב אף דאנוס הוא דכסבור דשל כסף הוא ומשום זה מדוייק לישנא דהש"ס טבחוה ואכלוה להורות דדוקא אם אכלוה ע"י טביחה אבל אם אכלו אותה נבלה חייבים דמ"מ לא הי' להם לעשות כן והבן:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה