אור ברסלב
שות מרחשת ב › סימן לא

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

ב · סימן לא

סימן ל

לבאר דין שור שנגמר דינו אם החזירו מוחזר בגזלן ובשומר ושאר ענינים המסתעפים מזה:

א:

א) הרמב"ם בפ"ג מה' גו"א ה"ה פסק דשור שנגמר דינו בבית גזלן אם החזירו גזלן לבעליו מוחזר ויכול לומר לו הרי שלך לפניך, אולם בפ' י"א מה' נזק"מ ה"ט כתב דשור שנגמר דינו אם החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר, וכבר עמדו בסתירת שני פסקים הללו הלח"מ והיש"ש בב"ק פ' הגוזל קמא, ומלבד שדברי רבינו עצמם סותרים זא"ז וצריך טעמא מדוע ראה לחלק ביניהן הנה הדבר נסתר מסוגיא דב"ק פ' הגוזל (צח ע"ב) מאן שמעת ליה דאמר עד שלא נגמר דינו אין משנגמר דינו לא רבנן וכו' הרי דלרבנן דס"ל החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר הכ"נ ס"ל בגזלן ג"כ אינו מוחזר, וכיון שרבינו פסק כרבנן בשומר איך פסק בגזלן היפך זה כר"י דס"ל החזירו שומר לבעליו מוחזר, וזיכה שטרא לבי תרי:

ב) והנלענ"ד בזה בהקדם מה שיש לבאר בעיקר מחלוקת ר"י ורבנן דלר"י החזירו שומר לבעליו מוחזר משום דס"ל גומרין דינו של שור שלא בפניו, וע"כ כתבו התוס' דלדידיה תפיסת ב"ד את השור הוי היזק שאינו ניכר ולרבנן דס"ל אין גומרין דינו אלא בפניו הוי תפיסת ב"ד היזק הניכר, יעויין בתוס' (מה.) ד"ה השתא, ולכאורה צריך ביאור דע"כ הטעם הא דלרבנן הוי תפיסת ב"ד היזק הניכר הוא משום דתפיסת ב"ד לא גרע מאילו תפסו גנב או גזלן ע"י פשיעתו של השומר והכ"נ הוי בשור זה שנגח ותפסו אותו ב"ד ע"י פשיעת השומר שלא שמרו שלא ימית אדם, וא"כ לר"י נמי נאמר כן דתפיסת הב"ד הוי היזק הניכר כמו שתפסו גנב או גזלן, וא"כ נהי שיכולין ב"ד לגמור דינו ולאסרו בהנאה גם זולת התפיסה מ"מ הר"ז דומה לכאורה להא דאמרינן בב"מ (כו ע"ב) ומודה רבא כל היכא דאי גנבה גנב בי אגם ומתה כדרכה בי גנב דחייב ולא אמרינן בזה מלאך המות מה לי הכא מה לי התם, והכ"נ כיון שב"ד תפסו השור הוי ליה היזק הניכר, וא"כ אף שהתפיסה לא גרמה את הגמר דין מ"מ לא שייך לומר סוף סוף הוי גמרי ליה לדינא, כמו דלא אמרינן כן במתה בי גנב, דלא אמרינן מה לי הכא מה לי התם:

ג) אמנם באמת אין זה דומה כלל להתם, דהתם הטעם הוא דאי שבקה מלאך המות בביתא דגנב הוי קיימא, והיינו דשם מיתתה אינה גורמת כלל את תפיסת הגנב דאף אם לא מתה ג"כ הוי הגנב תופסה, ונמצא שבתפיסת הגנב נגמר החיוב, וחייב השומר לשלם אף שמתה אח"כ אצל הגנב, משא"כ כאן דהב"ד אינן תופסין את השור אלא בשביל לגמור דינו דאם לא לגמור דינו לא היו ב"ד תופסין אותו דב"ד לאו גזלנים הם, וכיון שכן בתפיסת הב"ד לבד לא נעשה היזק כלל עדיין וכיון שהגמר דין ואיסור הנאה הי' יכול להעשות גם בלא התפיסה א"כ אין התפיסה גורמת כלל האיסור, וע"כ התפיסה בעצמה לא חשוב היזק כלל, ואדרבה הר"ז דומה לפשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה דפטור משום דמ"ה מה לי הכא מה לי התם, והכ"נ אין לחייב השומר על שעת התפיסה משום דמחמת תפיסה באה האיסור דזה אינו דהאיסור הי' יכול להיות גם בלא תפיסה, וא"כ אמרינן מלאך המות מה לי הכא מה לי התם, ועל עצם מלאך המות שהוא האיסור הנאה אינו חייב משום דהוי היזק שאינו ניכר וכמו בחמץ, ועל התפיסה אין לחייב משום דהתפיסה לא גרמה האיסור והיא בעצמה לא מפסדת ולא מידי, משא"כ לרבנן דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו והתפיסה היא שגרמה להיות השור אסור בהנאה, נמצא דהתפיסה היא המזיק את השור דעל ידה בא האיסור להשור והתפיסה היא היזק הניכר כמו תפיסת גנב או גזלן וע"כ שפיר חייב השומר לשלם לרבנן:

ד) אבל זו היא שקשה בדין זה, נהי ודאי מה שנפל ליד ב"ד הוי היזק הניכר כמו נפל ליד גנב או גזלן ע"י פשיעתו של השומר, אבל כ"ז הוא בשישנו ת"י הב"ד אבל אם הצליח בידו להצילו מיד ב"ד ולהחזירו לבעליו הר"ז כמו שהציל מיד הגנב והגזלן והחזירו לבעלים שפטור, ואי משום דזה השור אסור בהנאה מה בכך הא מצד האיסור הנאה אין כאן טענה דהא אומרין בא"ה הרי שלך לפניך דא"ה הוי השא"נ, ומכח תפיסת ב"ד אין עוד לחייב אחרי שהצילו מיד ב"ד והחזירו לבעלים א"כ הדר קשה אמאי בהחזירו שומר לבעליו אינו מוחזר לרבנן:

ה) והנלענ"ד בזה בהקדם סוגיא דב"מ (לד.) אר"ח בר אבא אמר ריו"ח לא שלם שלם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם אע"פ שלא שלם תניא כוותיה דריו"ח השוכר פרה מחבירו ונגנבה ואמר הלה הריני משלם ואיני נשבע ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר, ופירש"י ד"ה השוכר אע"פ שהשוכר חייב בגו"א מ"מ אם רוצה לשקר ולישבע שנאנסה הי' נפטר בשבועה הילכך כי אמר נגנבה וחייב עצמו בקרן נקנה לו הכפל עכ"ל, והנה דברי רש"י ז"ל תמוהים מה ראה על ככה לפרש דמיירי שהשוכר טוען טענה המחייבתו דהיינו גו"א והטעם דקני הכפל הוא משום שהי' יכול לטעון דנאנסה ואמאי לא פירש כפשוטו שטוען באמת שנאנסה אלא שאינו רוצה לישבע ומשלם, ולא עוד אלא שדבריו אלה סותרים גמ' ערוכה דב"ק (נז ע"ב) דשם מבואר להדיא דמיירי דטוען טענה הפוטרת, ויעו"ש דדייק מלישנא דהברייתא הריני משלם ואיני נשבע מכלל דבעי פטר נפשיה בגנבה, הרי מבואר דהש"ס מפרש לה בטוען טענה הפוטרת שנאנסה ולא כפירש"י ז"ל כאן, וכבר עמד על זה המהר"ם שיף ז"ל בב"ק שם, וכמו כן הקצוה"ח בסי' רצ"ה הניח דברי רש"י ז"ל אלו בצ"ע:

ו) ונראה לי ליישב זה דהנה הסמ"ע בסי' הנ"ל הקשה למאי נפק"מ אמר הריני משלם ואיני נשבע דהא גם במשלם ג"כ צריך לישבע שבועה שאינה ברשותו, וא"כ לאיזה צורך ישלם כיון דבכל אופן נשבע, ויעו"ש מה שתי' בדוחק, אולם לענ"ד נראה לשיטת רש"י ז"ל בכתובות (פח.) דשבועת המשנה היא ג"כ בלא נקיטת חפץ א"כ ההבדל פשוט דמשו"ה משלם כי היכי דלא ליהוי עליו רק שבועה דרבנן בלא נקיטת חפץ, דשבועה שאינה ברשותי היכא דמשלם אינה אלא מתקנת חכמים, משא"כ אם לא ישלם הר"ז נשבע שבועה חמורה דאורייתא בנק"ח:

ז) ולפ"ז נראה דכ"ז לדידן דקימ"ל שבועת השומרים א"צ כפירה במקצת והודאה במקצת, וע"כ יש כאן שבועה דאורייתא בכל שומר שטוען טענת נגנבה או נאנסה באופן שפוטר עצמו, אבל למ"ד בב"ק (קו ע"ב) דשבועת השומרין צריכה כפירה והודאה במקצת, במוסר לו פרה אחת וטוען נאנסה ליכא רק שבועה דרבנן כמ"ש התוס' ב"ב (ע ע"ב) ד"ה סוף לר"ת שם, ולפ"ז תתעורר קושית הסמ"ע לפ"מ שתרצנו למאי נפק"מ במה שמשלם ואינו נשבע הא בלא"ה צריך לישבע שד"ר שא"ב ואינו מרויח כלל, דגם כשלא ישלם ג"כ אין עליו רק שבועה דרבנן, ומה מרויח בתשלומין:

ואין לומר דלאותו מ"ד, דין זה דשלם ולא רצה לישבע מיירי כגון שמסר לו ג' פרות וכפר במקצת והודה במקצת שמחוייב שד"א על אותה שנאנסה וע"כ משלם ואינו נשבע, זה אינו לענ"ד דהא שם (ע"ב) איבעי לן שאל שתי פרות ושלם אחת מהן מהו אם מקני ליה כפילא דדילמא אינו מקנה לו הכפל רק במשלם לו כולו, א"כ בכפירה במקצת בשכופר לו פרה אחת ודאי לא מקנה לו כפילת השניה, וע"כ דין זה דשלם ולא רצה לישבע שמבואר במשנה דהכפל להשומר ע"כ לא איירי בכפירה והודאה, א"כ הדר קשה למה אינו נשבע כיון דבלא"ה צריך לישבע שא"ב, ולזה ע"כ צ"ל דמ"ד דש"ש צריך כפירה והודאה יפרש מתניתין דשלם ולא רצה לישבע כמו שפירש הריב"ן (בתוס' שם לג ע"ב ד"ה נגנבו) דמתניתין ה"פ דהנפקד אומר שנגנבו בפשיעה ולא רצה לישבע לשקר יעו"ש, ולפ"ז גם ברייתא דשוכר את הפרה ג"כ ע"כ יפורש כמו שפירש"י כאן דאיירי בשנגנבה והואיל וחייב עצמו בקרן נקנה לו הכפל, ולפ"ז מתורצים כאן דברי רש"י מה שפירש כאן בב"מ דלא כסוגית הש"ס דב"ק דאיירי בטוען טענה הפוטרת, והוא משום דכאן בב"מ אמרינן תניא כוותיה דרחב"א ארי"ו השוכר פרה מחבירו וכו', וכיון דסוגיין כאן אזלא לרחב"א ארי"ו, ורחב"א ארי"ו הוא מארא דשמעתא בב"ק (קו ע"ב) דארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, ולדידיה שפיר הוכרח רש"י לפרש דמיירי בטוען טענה המחייבתו וכעין שפירש הריב"ן במתניתין, משא"כ סתמא דסוגית הש"ס בב"ק פירש הברייתא כפשוטה בשאינו מחייב עצמו וטוען טענה הפוטרת: ח) אבל עדיין קשה ל"ל לסוגיא דב"ק לדחוקי שם בכמה אופנים לדחות הראי' שרצו להביא שם אם לסטים מזויין גנב הוא ואמאי לא פירש הש"ס התם הברייתא באופן שחייב עצמו בקרן כמו שמוכרחים אנו לפרש אליבא דריו"ח וכמו שפירש"י כאן, והנראה בזה דבב"מ שם אחר מימרא של ריו"ח ותניא כוותיה איתא אמר ר"פ שו"ח שאמר פשעתי מקנה ליה כפילא, ויעויין בקצוה"ח שם סק"א שכתב לתרץ קושית הריטב"א דמאי קמ"ל ר"פ הא מתניתין היא שלם ולא רצה לשבע דנקנה לו הכפל, דטובא קמ"ל דהיינו דמכיון דאמר פשעתי בה אף דלא אמר הריני משלם ג"כ מקנה ליה כפילא כיון שמודה שחייב לשלם נקנה לו הכפל מיד, וזהו דקמ"ל ר"פ מה שלא שמענו זה ממשנתינו, וברייתא דהשוכר את הפרה וכו' ואמר הלה הריני משלם ואיני נשבע דמשמע דוקא באומר הריני משלם אבל בלא זה לא, היינו משום דברייתא מיירי בטוען טענה הפוטרת משו"ה צריך לומר דוקא הריני משלם אבל באומר פשעתי בהודאה זו לבד מתחייב ואצ"ל הריני משלם:

ט) אולם כ"ז לר"פ ולדידן דאפשר לפרש הברייתא בטוען טענה הפוטרת אבל לריו"ח לפמש"כ לעיל דע"כ מיירי בשחייב עצמו בקרן ואע"פ כן נקטה הברייתא ואמר הריני משלם משמע דוקא באומר הריני משלם אבל בהודאת פשיעה לבד אינו מתחייב, וצ"ל באמת דבזה הוא דנחלקו ריו"ח ור"פ דריו"ח ס"ל דאינו מקנה לו כפילא רק באומר הריני משלם דאז סמכה דעתו אבל פשעתי לבד אינו מקנה לו הכפל משום דילמא יטריחהו בב"ד דכה"ג אינו מקנה לו כפילא כדאיתא שם (לה.) ור"פ סבר דפשעתי לבד מקנה לו כפילא, ולא קשיא מברייתא דתני ואמר הריני משלם משום דמיירי בטוען טענה הפוטרת:

ולפ"ז ניחא סוגיא דב"ק דאזלא בשיטת ר"פ דבפשעתי לבד מקנה ליה כפילא א"כ ברייתא דתני ואמר הריני משלם דמשמע דוקא באומר ע"כ בטוען טענה הפוטרת ושפיר דייק מכלל דבעי פטר נפשיה וכו', והיינו לדידן דקימ"ל דשומר א"צ כוהו"ד במקצת ואין הכרח לאוקמי ברייתא בשחייב עצמו בקרן, ושפיר ס"ל כר"פ, אבל ריו"ח ע"כ פליג אר"פ ומוקי ברייתא בשחייב עצמו בקרן ואעפ"כ צריך לומר הריני משלם, ורש"י בב"מ פירש אליביה, וא"ש:

י) דבר הלמד מכאן דלדידן דקימ"ל כר"פ שומר שאמר פשעתי מקנה ליה כפילא דמכיון דנתחייב לשלם הרי הכפל נקנה לו מיד וכמ"ש הקצוה"ח ואף אם לא אמר הריני משלם: והנה הטעם דנקנה לו הכפל מבואר בסוגיא דב"מ משום דהוי כאומר לו פרתי קנויה לך מעכשיו או סמוך לגנבה ומבואר לפ"ז דכל שומר שמתחייב לשלם נקנה לו החפץ הניתן לפקדון על ידו למפרע משעת שמירה או סמוך לגניבה:

יא) והנה זה ודאי בשומר שנגנב או נגזל מת"י הפקדון בפשיעתו, הוא מתחייב לשלם תיכף ומיד עבור פשיעתו ואינו יכול לאמר לבעלים המתן אולי אוכל למצוא את הגנב או הגזלן ולהציל מידו אלא מכיון שאין בידו להציל אין הבעלים מחוייבין להמתין אלא תיכף נתחייב לשלם לבעלים, דאל"כ אין לדבר סוף, וזה פשוט, ומסתעף מזה ג"כ דאז נקנה הפקדון למפרע להשומר משום שבשעה שזה השומר מתחייב לשלם לבעלים החפץ נקנה להשומר משעה ראשונה או סמוך לגנבה:

ולפ"ז נחזור לעניננו הקודם דלפ"מ שנתבאר לעיל דתפיסת ב"ד חשוב היזק הניכר משום דהוי כמו תפסו גנב או גזלן, א"כ תיכף שנגמר דין השור בב"ד לסקילה, שעדיין הוא השור ביד ב"ד שאין גומרין דינו אלא בפניו לרבנן, נתחייב השומר לשלם לבעלים דמי השור משום דע"י פשיעתו נפל ליד ב"ד שאינו יכול להציל ממנו והוי כמו נפל ליד גנב או גזלן באינו יכול להציל, וכיון שנתחייב לשלם תיכף ממילא קנה השומר את השור למפרע משעת משיכה או סמוך לנגיחתו, לפ"ז א"ש מה שלדברי רבנן החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר, משום שבשעה שנגמר דינו נתחייב לשלם לבעלים ונקנה השור למפרע להשומר, א"כ אף שהצליח ביד השומר לאחר זמן להוציא את השור מיד ב"ד ולהמציאו ליד בעלים, אינו יכול לומר לו עוד הרי שלך לפניך משום שאינו כבר של הבעלים שהשור הוא למפרע של השומר ואינו יכול לומר הרש"ל לפרעו באיסורי הנאה משום שאינו עוד של הבעלים, משא"כ לר"י דגומרין דינו של שור שלא בפניו א"כ מעולם לא נתחייב כלל לשלם משום דהוי השא"נ, ועל תפיסת הב"ד אינו מתחייב משום דסוף סוף גמרי ליה לדינא וכמש"נ לעיל, וא"כ ממילא לא נקנה כלל השור להשומר, וע"כ יכול לומר הרש"ל, ומבואר היטב פלוגתת ר"י ורבנן: יב) ומעתה יובנו פסקי הרמב"ם ז"ל שבגזלן פסק דיכול לומר לו הר"ש לפניך ובשומר פסק כרבנן דהחזירו שומר לבעליו אינו מוחזר, דלפ"מ שנתבאר הטעם הא דאינו מוחזר בהחזירו שומר לבעליו הוא משום שכבר נקנה השור להשומר ואינו יכול לפרוע באיסורי הנאה לבעלים, א"כ אין זה אלא בשומר אבל בגזלן דלעולם אין נקנה השור להגזלן, דלא אמרו אלא בשומר משום אומדן דעתיה דנעשה כאומר לו וכו' כדאיתא בב"מ שם א"כ בגזלן דלא שייך זה שפיר יכול לומר לו הר"ש לפניך, ומשו"ה פסק הרמב"ם ז"ל בגזלן בשור שהי' יוצא ליסקל אומר לו הר"ש לפניך, ונתבארו דברי רבינו בטעמן לחלק בין שומר לגזלן:

יג) וכעת החובה עלינו לתרץ לדעת הרמב"ם סוגיא דב"ק (צח ע"ב) ששם מבואר להדיא דלרבנן דס"ל החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר גם בגזלן הדין כן, כמבואר בברייתא התם שור עד שלא נגמר דינו וכו' יכול לאמר הר"ש לפניך עד שלא נגמר דינו אין משנגמר דינו לא כמאן כרבנן וכו', הרי דלרבנן גם בגזלן אינו יכול לאמר הר"ש לפניך:

והנראה לי בזה הוא משום דהא דאומרים בא"ה הר"ש לפניך הטעם הוא משום דהוי הזאש"נ וכיון דהוי השא"נ לא חשוב שינוי שיהי' נקנה להגזלן, כמבואר בגיטין (נג ע"ב) ובתוס' שם, דבגזלן אין חילוק בין היזק הניכר ובין היזק שא"נ רק בזה דאם הוא חשוב היזק הוי זה שינוי וקני בשינוי ואם אינו ניכר אין זה שינוי ויכול לומר לו הר"ש לפניך:

יד) והנה בשור שעמד בב"ד ונגמר דינו בב"ד לרבנן דס"ל אין גומרין דינו שלא בפניו וצריך השור לעמוד בב"ד כדי לגמור דינו בפניו ואין הגמר דין נעשה ואינו נאסר בהנאה רק בפני ב"ד יש לומר דהאיסור הנאה לבד שחל עליו בהיותו בב"ד בשעה שגומרין דינו חשוב היזק הניכר, משום דזה שרואין השור בב"ד בשעה שגומרין דינו הר"ז ניכר להרואין שנאסר בהנאה, והר"ז כמו שכתבו התוס' בב"ק (ק. ובב"ב ב ע"ב) דהמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו חשוב היזק הניכר משום שרואין הגפנים ע"ג הזרעים יעו"ש, ולפ"ז הכ"נ בשעה שרואין את השור לפני ב"ד הגומרין דינו הוי זה היזק הניכר באותו שעה, וממילא לפ"ז כיון דחשוב ניכר הר"ז גם כן שינוי משום דזה תלוי בזה כדמוכח בגיטין שהבאתי, אמנם כ"ז באותה שעה אבל אם אח"כ הצליח בידו להצילו מיד ב"ד ולהשיבו ליד הבעלים שוב אין כאן עוד דבר ניכר כיון שאינו עוד תחת יד ב"ד וממילא אין כאן עוד שינוי, והר"ז שינוי החוזר לברייתו: טו) והנה בדין שינוי החוזר לברייתו מצינו שנחלקו בזה תנאי לפי אוקימתא דרב אשי ר"פ הגוזל קמא (צג ע"ב) תנא דמתניתין סבר שינוי החוזר לברייתו אינו קונה, ושם עוד איתא ברייתא דרבנן דר"ש בר יהודה ס"ל דצבעו אין מצטרף משום דס"ל שינוי החוזר לברייתו הוי שינוי יעוש"ה רבא אמר וכו', ולפ"ז לפ"מ שכתבנו דשור שנגמר דינו בב"ד לרבנן הוי שינוי החוזר לברייתו אשר בדין זה נחלקו תנאי, א"ש דבמשנה (צו ע"ב) איתא בהמה שהיתה יוצאה ליסקל אומר הר"ש לפניך וברייתא שם (צח ע"ב) קאמר דשור עד שלא נגמר דינו דווקא יכול לומר הרש"ל אבל משנגמר דינו לא, דרש"י ז"ל כתב דמתניתין אתי כר"י וברייתא כרבנן, אבל לפי דברינו אין צורך לזה דנוכל לאמר דמתניתין ג"כ כרבנן ומה שיוכל לומר הרש"ל הוא משום דמתניתין ס"ל שינוי החוזר לברייתו אין זה שינוי, וכדמוקי ג"כ ר"א לעיל משנתינו דס"ל דלא הוי שינוי, וכיון שאין זה שינוי ע"כ אומר לו הר"ש לפניך, וברייתא דא"י לומר הר"ש לפניך הוא כרבנן דברייתא דצבעו אין מצטרף דס"ל שינוי החוזר לברייתו הוי שינוי וע"כ גם בשור משנגמר דינו אינו יכול לאמר הר"ש לפניך: ולפ"ז א"ש מה שפסק הרמב"ם ז"ל בשור שנגמר דינו יכול לומר הרש"ל משום דרבינו לטעמיה שפסק בפ"ב מה' גנבה ה"י דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי, ויעויין ש"ך חו"מ סי' שס"א סק"ב וע"כ פסק דגזלן יכול לומר הרש"ל, ואין סתירה מברייתא זו וכמש"נ:

וכל זה הוא לרבנן אבל לר"י דס"ל גומרין דינו של שור שלא בפניו אין זה חשוב הניכר כלל אף באותה שעה כיון שאין צורך להשור להיות בב"ד בשעה שגומרין דינו ואין מביאין כלל השור בשעה שגומרין דינו ואף אם מביאין אין הבאתו צורך לגמר דינו וע"כ אין זה חשוב ניכר כלל, וע"כ מוקי ברייתא דשור שנגמר דינו דא"י לומר הרש"ל דווקא כרבנן והבן:

טז) וכל זה בגזלן שחיובו שא"י לומר הרש"ל תלוי בשינוי אם הוי שינוי אם לא, אבל בשומר דלא קני כלל בשינוי א"כ אף אם הוי דבר הניכר בשעה שרואין אותו בב"ד, מ"מ אחר שמוציאו מיד ב"ד ששוב אין ניכר ההיזק עדיין יכול לומר הר"ש לפניך, והא דכתבו התוס' דחייב במסכך גפנו ע"ג תבואתו משום שרואים הגפנים ע"ג הזרעים והוי היזק הניכר, ולכאורה ג"כ אמאי חייב המסכך הא יכול להטות גפנו שלא יהיו מסוככים ע"ג תבואתו של חבירו או שיגדור אח"כ ושוב לא יהי' היזק הניכר ויוכל לומר לו טול את שלך, לענ"ד זו לא קשיא כלל לפ"מ דאיתא בתוספתא דכלאים פ"ה מ"ה דכלאים מותרים משום גזל והוי הפקר וכבר כתבתי לחלק במ"א בין כלאים לשאר א"ה שיש להם בעלים רק שאינם ברשותו כמש"כ הקצוה"ח סי' ת"ו ואכ"מ, לפ"ז א"ש דכיון דבשעה שסיכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ואסרה אז ניכר ההיזק ואז נעשו הפקר, א"כ אין שייך לפטור אותו כשיחזור ויגדור או שיסיר גפנו מתבואתו ויהי' אינו ניכר, משום דלא יוכל לומר לו עוד טול את שלך כיון שזה כבר נתחייב בשעה שניכר, ואחר שלא יהי' ניכר א"א לומר טול את שלך משום שנעשו הפקר והר"ז כמאן דליתא, משא"כ בשור הנסקל אף בשעה שרואין בב"ד הוי ניכר מ"מ אחר שעה הוא יוכל לסלק את ההיכר והוא מחזיר לו את שלו דשור הנסקל אינו הפקר כמו שכ' הקצוה"ח, וע"כ צריך לומר כמו שכתבנו לעיל משום דבשעה שנתחייב נקנה למפרע השור להשומר וע"כ אינו יכול לומר הר"ש לפניך דוק בזה ותמצא:

[הערה - והא דהוצרכו התוס' לחלק דבמטמא אינו ניכר משום דמי יודע אם הוכשרו ולא כתבו לחלק משום דלאחר שניטל השרץ הר"ז אינו ניכר הוא משום דאם נאמר דבשעה שמונח השרץ ע"ג הטהרות חשוב ניכר, א"כ אמאי תני בברייתא דב"ק שם תרומה ונטמאת אומר הרש"ל והא כיון דאז ניכר א"כ הוי שינוי וכמו בשור שנגמר דינו שחשוב להברייתא שינוי א"ו דבטהרות אף באותה שעה שמונח השרץ עליהם אין זה ניכר וע"כ הוכרחו לומר הטעם משום שאינו ידוע אם הוכשרו. ע"כ]:

ב:

א) ובזה נראה ליישב עוד מה דאיתא בב"ק (עא ע"ב) בגנב שור הנסקל דמוקי לה רבא בשור שגמר דינו בבית שומר וגנב מבית שומר ור"מ סבר לה כר"י דהחזירו שומר לבעליו מוחזר וסבר לה כר"ש דדבר הגורם לממון כמ"ד, ויש להקשות מהא דאיתא בסנהדרין (עט ע"ב) דמוקי ר"ל משנה דהתם בשור שלא נגמר דינו שנתערב באחרים שנגמר דינו, דחכמים ס"ל אין גומרין דינו של שור אלא בפניו ורבי יהודה ס"ל דגומרין יעו"ש, והא חכמים דר"י קימ"ל בכ"ד הוא ר"מ ובכמה דוכתי מקשה הש"ס מחכמים דר"י אר"מ, והא ר"מ בב"ק ס"ל כר"י דהחזירו שומר לבעליו מוחזר, וא"כ ע"כ ס"ל גומרין דינו של שור שלא בפניו כדמפרשינן טעמו של ר"י וא"כ קשיא דר"מ אר"מ:

ב) וביישוב זה נקדים מה שלכאורה יש לסתור מה שכתבתי לתלות טעמו של רבינו דפסק דהחזירו שומר לבעליו אינו מוחזר הוא משום שנקנה השור למפרע להשומר, דבדעת רבינו ז"ל א"א לכאורה לומר כן דרבינו בפ' שמיני מה' פקדון ה"א כתב דאם נמצא הגנב הבהמה עצמה חוזרת, והובא בש"ך חו"מ סי' רצ"ה, הרי אף במקום דנקנה לו הכפל ס"ל לרבינו דאין להשומר קנין בגוף הפקדון ובזה נסתר כל יסודי: ג) אולם אני אומר מדה טובה אינה חוזרת, דבאמת דברי רבינו ז"ל שכתב דהבהמה עצמה חוזרת הם דברים תמוהים, כאשר תמה הש"ך ע"ז דבגמ' מוכח דגוף הבהמה הקנה לו, דבלא"ה א"א להקנות הכפל משום דהוי דשלבל"ע וכן כתבו התוס' שם דקנה גוף הפרה, וכבר עמלו שם בקצוה"ח ונתיבות ליישב זה בדרך רחוקה יעו"ש, אולם לענ"ד דבאמת הסברא נותנת כדעת רבינו דגוף הבהמה לא מקנה ליה דהא אמרינן בב"מ שם דדווקא שבחא דאתי מעלמא מקנה ליה גיזות וולדות דאתי מגופיה לא מקנה ליה וכיון דמה דאתי מגופיה לא מקנה ליה הדעת נותנת דגופה עצמה ודאי אינו מקנה לו אף שמקבל הדמים עבורה, בכ"ז לא ניחא ליה להקנות לו משום דאדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו ומשום כושרא דחיותא וזה עוד יותר חביב ליה, ויעויין ברמב"ם שדעתו שגם גיזות וולדות של אחר הגנבה ג"כ אינו מקנה לו, וכן היא דעת התוס' לקמן (לה.) ביוקרא שכתבו שחשוב מילתא דאתי מעלמא, הרי דגם בשבח שגם אחר הגנבה לא מקנה אם אתי מגופיה, ולפ"ז ודאי יש לנו לומר דאין רצונו להקנות גוף הבהמה, אלא דזה לא יתכן לכאורה דאם אינו קונה גוף החפץ שוב לא יוכל לקנות הכפל משום דהוי דשלבל"ע וכקושית הגמ', וע"כ צריך להקנות לו גוף הבהמה כדי שיקנה השומר הכפל, ואף שאין רצונו להקנות לו גופה מ"מ כיון דאמדינן דעתיה דרצונו להקנות הכפל ע"כ משום זה מקנה לו גוף הבהמה דבלא זה לא יוכל להתקיים קנין הכפל, אבל מאחר שזכינו לדין זה דבאמת רצונו להשאיר גוף הבהמה לעצמו אם היתה אפשרות להקנות הכפל להשומר, לזה אני אומר דמשום הקנאת הכפל אין צורך להקנות גוף הבהמה לחלוטין דהא קימ"ל מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ומכירה, ולפ"ז יש לנו לומר דאמדינן דעתיה מחמת שרצונו להקנות הכפל ולשייר גוף הבהמה, שאינו מקנה הבהמה רק בע"מ להחזיר, והיינו שפרתו קנויה לו מעכשיו או סמוך לגנבה ע"מ שאם תמצא הגנבה תחזיר לי אותה בעצמה ואנכי אחזיר לך דמיה, ונמצא שניהם מתקיימים, קנין הכפל משום שבשעה שנגנבה היתה של השומר, והכפל הוא של השומר משום דע"מ להחזיר הוי מתנה והרי היא של השומר והכפל שלו, והבהמה עצמה כשנמצאה ביד הגנב שייך להבעלים משום שכך התנה עמדו וכך אנו אומדים דעתו, ושפיר כתב רבינו שהבהמה עצמה חוזרת והיינו מכח תנאי דע"מ להחזיר וכך אנו אומדין דעת המפקיד: ד) ובזה מתורץ קושית מוהרש"א בתוס' (לג ע"ב) ד"ה המפקיד אית דלא גרסי ואבדו דבאבדה ליכא כפל והקשה מוהרש"א ז"ל אמאי לא מפרשי בטוען ע"ג באבדה דמשלם כפל והיינו דמשכחת לה בשאבדה ושלם ולא רצה לשבע ואח"כ מצא אחד את החפץ וטען אח"כ ט"ג דשייך הכפל להשומר הראשון, ועיין מש"כ ז"ל בתי' משום דלישנא דונמצא הגנב לא משמע הכי, ובחי' הגרע"א ז"ל לב"מ שם הקשה דאכתי קשה על התוס' לקמן (לד ע"ב) ד"ה הריני משלם ומת שהניחו בתימא היך ישלם לבני הנפקד הא אין אדם מוריש קנס לבניו, ומאי תימא היא הא משכחת לה בטט"ג אחר שמת טען זה ט"ג ונמצא דנתחייב הכפל להבנים ולא להנפקד אביהם יעו"ש, אולם לפמש"כ דבנמצא הגנב שוב חוזרת הבהמה לבעלים משום דהוי הקנאה ע"מ להחזיר ואף התוס' מודים בזה, שמה שכתבו שמקנה לו גוף הפרה היינו בתורת ע"מ להחזיר, לא קשיא כלל קושית מוהרש"א דכיון דכבר מצאו אחר שוב הבהמה שייך לבעלים א"כ מה שטען אח"כ ט"ג אין הכפל שייך להשומר כי אם להבעלים דמיד שנמצא חזרה לבעלים מכח התנאי, והשומר אבדה אינו עוד שומר של השומר רק של הבעלים, ואם טט"ג שייך לבעלים הכפל ולא להשומר שכבר חזר לבעלים במציאת השומר אבדה, והדברים נכונים לענ"ד: ה) מעתה לפמש"כ גם הרמב"ם ז"ל מודה דגוף הבהמה קנוי להשומר עד שעת מציאת הגנבה או האבדה משום מכירה ע"מ להחזיר, ולפ"ז נכון לקיים היסוד שכתבנו דמשו"ה אין השומר יכול לומר הר"ש לפניך בשור שנ"ד אחר שהצילו מיד ב"ד משום שנקנה השור להשומר ע"מ שיחזיר, וא"כ אף שבינתיים נאסר השור בהנאה מ"מ השומר יוכל לקיים תנאו דהא אמרינן בב"ב (קלז ע"ב) במתנה ע"מ להחזיר והקדישו הר"ז מוקדש ומוחזר, וכיון שמקיים תנאו שוב הוי המכירה למפרע מכירה וממילא משום זה אינו יכול לשלם היזקו מה שנתחייב באיסורי הנאה כיון שאין השור של הבעלים עד הנה והוא נאסר בהנאה אינו יכול לפרוע חובו באיסורי הנאה, וא"כ בממנ"פ חייב, דאם לא יחזיר ודאי חייב לשלם ההיזק הניכר שעשה לו, ואם מחזיר שוב מתקיימת המכירה למפרע ונמצא שאין השור הזה של הבעלים ולא יוכל לשלם לו היזקו ולאמר לו הרי שלך לפניך משום שכבר נתחייב בהיזקו, ובחזרת השור אינו מחזיר לו של הבעלים רק מקיים תנאו אבל גוף השור אינו של הבעלים ואין כאן לומר הר"ש לפניך, וע"כ חייב השומר לשלם מ"מ והבן כי הדברים עמוקים:

ו) ובזה נבא ליישב קושיתנו דלעיל מר"מ דסנהדרין אר"מ דמרובה בהקדם סוגיא דב"מ ריש פ' המפקיד וצריכא דאי תני בהמה וכו' מקנה ליה כפילא אבל כלים וכו' וכו', מתקיף לה רמב"ח והא א"א מקנה דשלבל"ע וכו', ודקדקו המפרשים אמאי נטר בקושיא דרמב"ח אחרי הצריכותא ואמאי לא הקשה תיכף, ועוד דקדק הריטב"א על רש"י שפירש ד"ה מתקיף דאמתניתין פריך דלא מצינו מתקיף אמתניתין, ונ"ל ביישוב כ"ז דבאמת מתניתין דר"פ המפקיד דשלם ולא רצה לשבע דהכפל הוא לשומר ובנשבע ולא רצה לשלם דהכפל הוא לבעלים יש לפרש בפשיטות לא מטעם הקנאת הכפל רק דמתניתין אתיי' כר"ש דס"ל דה"ג לממון כמ"ד, וכבר פירש הריב"ן בתוס' דהאי נגנבו היינו נגנבו בפשיעה, ולפ"ז היינו טעמא דבשלם ולא רצה לשבע דמשלם הכפל לשומר דכיון שפשע השומר בשמירתו א"כ כשגנב הגנב לא הזיק הגנב להבעלים ולא מידי דהא השומר יצטרך לשלם להבעלים וכמו שבאמת משלם השומר, א"כ לא עשה היזק בגנבתו להבעלים אלא להשומר שנתחייב לשלם לבעלים א"כ לר"ש דדה"ג לממון כמ"ד שייך הכפל מן הדין להשומר משום שגרם היזק להשומר כמו בגונב שור הנסקל, משא"כ בנשבע ולא רצה לשלם שההיזק הגיע להבעלים ע"כ שייך הכפל להבעלים, ומתפרשת באר היטב המשנה מצד הדין דגורם לממון לר"ש וא"צ לסברת הקנאה כלל, אבל מכח הצריכותא דעבד בבהמה וכלים מוכח מהמשנה דלא מטעם גורל"מ נגעו בה רק מטעם הקנאה דאל"כ אין שייך לחלק בין בהמה לכלים, וע"כ שפיר פריך אח"ז רמב"ח והא א"א מקנה דשלבל"ע משום דעיקר הקושיא היא אחר הצריכותא, ושפיר נקיט הש"ס בלשונו לשון מתקיף דאף דפירש"י דאמתניתין פריך משום דהקושיא היא לפי הצריכותא ושייך לשון מתקיף ע"ז וזה נכון לענ"ד:

ז) והשתא שזכינו לדין זה דלמ"ד דה"ג לממון כמ"ד א"צ טעם הקנאה כלל רק מצד הדין דגורל"מ שייך הכפל להשומר ולפ"ז באמת למ"ד דהגורל"מ כמ"ד לית ליה כלל טעם הקנאה לפי מה שכתבנו לעיל דבאמת אין רצון המפקיד להקנות גוף הבהמה להשומר הוא משום דרוצה להקנות את הכפל להשומר ואינו יכול להקנות הכפל בענין אחר אם לא שיקנה לו גוף הבהמה ע"כ מוכרח הוא להקנות לו גם גוף הבהמה, א"כ אין זה אלא לדידן אבל למ"ד דבר הגורל"מ כממון דמי שבזה אין צריך להקנות לו גוף הבהמה כדי לקנות הכפל דהא מן הדין הוא הכפל להשומר, א"כ א"צ כלל להקנות לו גוף הבהמה דהא הכפל בלא"ה יהי' של השומר וגוף הבהמה הא רוצה שיהי' שלו ולאיזה צורך יקנה לו הבהמה אף במתנה ע"מ להחזיר, א"כ ודאי למאן דס"ל דבר הגורל"מ כמ"ד אין כאן הקנאה מצד המפקיד כלל, לפ"ז לא קשיא כלל דר"מ אדר"מ דסבר בב"ק כר' יעקב דהחזירו שומר לבעליו מוחזר דכיון דמסיק רבא דסבר לה נמי כר"ש דדבר הגורל"מ כממון דמי שוב לית ליה טעם הקנאה כלל בכל שומר שמתחייב לשלם, ולפ"ז שפיר יוכל לסבור כר"י דהחזירו שומר לבעליו מוחזר ולא מטעמיה משום דגומרין דינו של שור שלא בפניו דאף אם ס"ל לר"מ דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו וכאוקימתא דר"ל בסנהדרין בחכמים דרבי יהודה שהוא ר"מ, ג"כ הוי מוחזר, אף דהוי היזק הניכר בשאין גומרין דינו אלא בפניו, מ"מ כיון שאין השור נקנה להשומר שפיר יוכל להחזירו לבעלים משום דהא דמציל מיד ב"ד הוי כמו שמציל מיד הגנב שיכול לומר הר"ש לפניך כיון שאין השור נקנה להשומר וכמש"נ לעיל:

ח) ובזה ניחא לן מה שאינו מובן לכאורה פשטות הסוגיא דב"ק דס"ל לר"מ כר"י דהחזירו שומר לבעליו מוחזר וס"ל דהגורל"מ כמ"ד וע"כ חייב הגנב לשלם להשומר משום שגרם להשומר היזק לשלם לבעלים אם אין השור להחזיר, וזה תמוה דלמה צריך השומר להחזיר לבעלים כלל שור הנסקל שאסור בהנאה כיון דלר"י הוי היזק שא"נ א"כ לא נתחייב כלל לשלם לבעלים, בשלמא בגזלן דחייב בהשבה שפיר אמרינן כיון דליתא בעיניה ממונא בעי שלומי אבל בשומר שאינו מחוייב כלל בהשבה וכיון שלא עשה לו היזק כלל משום דהוי השא"נ לא נתחייב בהשבה כלל ויאמר ליה הא מונח קמך בב"ד, ואף דאח"כ המיתו ב"ד את השור והוי היזק הניכר הא זה נעשה אחר שכבר נגמר דינו דלא שוה ולא מידי, ועל אותה שעה אינו מתחייב כלום דגם אם אחר בא והזיק את השור לאחר שנגמר דינו אינו חייב כלום לשלם משום שאינו שוה כלום, ועוד שאין שייך לומר דע"י פשיעתו של שומר נעשה היזק הניכר ע"י שסקלוהו ב"ד וכל שלא השיב מקודם חשוב כאלו נעשה הכל תחת יד השומר, זה אינו לענ"ד דכל שנגמר דינו ונאסר בהנאה שוב כלתה שמירתו של שומר, ואין עוד שייך שמירה של שור שאינו שוה כלום, וכשהמיתו אותו ב"ד הר"ז נעשה ההיזק אחר שכבר כלתה שמירתו של השומר והר"ז דומה כאלו החזירו מקודם, וא"כ הדר קשה מה לי החזירו מה לי לא החזירו כיון שאין השומר מחוייב בהשבה כלל, ומצאתי שכבר הרגיש קצת בזה השמ"ק בב"ק (נו ע"ב), ורבו ז"ל רצה באמת לומר מקודם דאין צריך השבה כלל לר"י ואך חזר בו מכח סוגית הגמ' דפ' מרובה ויעו"ש שנשאר בצ"ע:

ט) אולם לפי המבואר אתנו דבאמת ס"ל לר"מ דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו, וא"כ יש כאן באמת היזק הניכר מה שנופל ליד ב"ד אלא הטעם דמוחזר הוא משום דלית ליה דנקנה להשומר והר"ז כמו שהצילו מיד הגזלן והחזירו לבעלים א"כ אין זה אלא בשהחזירו אבל בשלא החזירו עדיין היזק הניכר עבד לו, וכבר נתחייב לשלם לו ואינו נפטר רק אחר שיחזירנו, אבל כ"ז שלא החזירו לא נפטר מחיוב שנתחייב לו בגמר דינו, ולא יצא ידי חובתו עד שיביאוהו ליד בעלים משום שנתחייב לשלם תיכף כשגמרו ב"ד את דינו משום דהוי היזק הניכר, ואין לומר כיון שהגנב גנבו ע"כ מבית השומר כדאיתא התם דאל"כ והוא הי' עוד תחת יד ב"ד א"כ לא הפסיד כלל להשומר דכיון דהשור הי' ביד ב"ד בלא"ה לא הי' יכול להחזירו, וכיון שע"כ מתחת יד השומר גנבו וא"כ כבר הצילו השומר מיד ב"ד ולפ"ז שוב פקע חיובו וממילא אינו חייב עוד בהשבה, זה אינו דכל שנתחייב לשלם אף שבא ליד השומר אח"כ לא חשוב כאלו בא ליד הבעלים דכיון שנאסר בהנאה שוב כלתה שמירתו ואין ידו כיד הבעלים, ואין זה השבה כלל ליד הבעלים שיהי' נפטר מחיובו, וע"כ מתחייב כל שלא החזיר ליד הבעלים ממש, וע"כ הו"ל היזק להשומר ע"י גנבתו של זה, והבן: י) ומה שעומד לנגדנו לכאורה במה שאמרנו דלר"מ דדה"ג לממון כמ"ד קני הכפל בלא טעם הקנאה ולכאורה דין זה אינו אלא בשנתחייב השומר לשלם ע"פ דין כגון שפשע אבל בשטוען השומר טענה הפוטרת אלא שאין רצונו לישבע ומשלם, לכאורה בזה הכפל לבעלים דהא הגנב עשה היזק בזה להבעלים דהשומר פטור ע"פ דין, ואם נאמר כן תסתער עלינו קושיא גדולה מסוגיא דב"ק (נז ע"ב) שהבאנו לעיל השוכר פרה מחבירו וכו' ואמר הלה הריני משלם ואיני נשבע משלם ת"כ לשוכר, ומדקתני ואינו נשבע מכלל דאי בעי פטר נפשיה בשבועה וכו' אמרי מי סברת כר"י וכו' דילמא כר"מ ס"ל דאמר שוכר כשו"ח דמי, והא הכא מיירי בטוען טענה הפוטרת ומוקמינן לה כר"מ והא כתבנו לעיל דלר"מ דס"ל דה"ג לממון כממון דמי לית ליה טעם הקנאה א"כ כאן בטוען טענה הפוטרת לכאורה לא שייך טעם זה דהגורל"מ לזכות השומר בכפל, וא"כ ע"כ מוכח מזה דגם ר"מ ס"ל טעם הקנאה בכפל, ואף אם נאמר דבמקום שטוען טענה המחייבתו שם מן הדין הוא הכפל להשומר מטעם גורל"מ מ"מ הא עכ"פ צריך ר"מ ג"כ לטעם של הקנאה במקום שאין לזכות את הכפל לשומר מטעם גורל"מ בלחוד, וא"כ גם לר"מ נקנה השור להשומר:

יא) אמנם לענ"ד נראה שאין בזה סרך קושיא, דבאמת גם בטוען טענה הפוטרת, מ"מ כל שזה משלם ואינו נשבע נמצא דההיזק הי' להשומר ולא להבעלים ע"כ שייך הכפל להשומר, דכל ששלם זה ולא נשבע איגלאי מילתא למפרע דהגנב גרם להשומר את ההיזק ולא להבעלים וע"כ מגיע הכפל להשומר, דתיכף שגנב הגנב את הפרה מבית השומר נתחייב לשלם את הכפל למי שיוגרם היזק על ידו ואם נמצא שההיזק נגרם להשומר אז הכפל שייך להשומר ולא לבעלים, ועי' בתשו' עמו"א סי' אות ד' שכ' כעין זה לדון בענין דהגורל"מ, יעוש"ה:

יב) ואדרבה עוד נרויח בזה ליישב סוגיא זו דב"ק ממה שעמדו התוס' בזה ד"ה ואי בעית אימא דתירוץ הגמ' ואי בעית אימא אין לה שחר כיון דלא נפק"מ מידי אם אתי כר"מ או כר"י, יעו"ש:

אולם קודם שנבא לכלל יישוב נקדים מה שכתב השמ"ק בשם הראב"ד ר"פ המפקיד והא לך לשונו, "והשתא קשיא לי לר"ש דאמר דבר הגורל"מ כמ"ד כיון דשומר חייב באחריותה ליחשבה דבעלים, ואיכא למימר דלא דמי חיוב שמירה לאחריותה דבהמה משום דבשמירה איכא אנפי דלא מחייב ואחריות בכל אנפי מחייב עלה" עכ"ל, וגוף קושיתו וכוונת תירוצו לכאורה נעלם ובלתי מובן דמאי קשיא ליה לר"ש דס"ל דה"ג לממון כמ"ד ליהוי הכפל של השומר, מי יאמר לנו דאינו כן ואולי באמת לר"ש הכפל לעולם של שומר מטעם זה, ותירוצו כיון דאיכא אנפי דלא מחייב לא חשוב דהגורל"מ לכאורה עוד יותר נפלא הא מבואר בפסחים (ה ע"ב) דשומר כיון דאילו מיגנב או מיתביד חשוב ממונו למ"ד דה"ג לממון כמ"ד, ולרוב הפוסקים שם גם בשו"ח שאינו חייב רק בפשיעה ג"כ חייב בביעורו, וא"ל דזה לדידן דנפקא לן מלא ימצא אבל לר"ש מטעם דהגורל"מ לא חשוב ממונו רק כשמחוייב בכל אופני אחריות, א"כ מאי מקשה התם לר"ש מאי צריך קרא דלא ימצא הא איצטריך קרא לשומר דלא נתחייב בכל אופני אחריות דבזה גם לר"ש לא חשוב ממונו, והוא פלא:

יג) והנראה לי לומר בזה מקודם בכוונת קושיתו והיינו דקשיא ליה אמאי בנשבע ולא רצה לשלם הוי הכפל לבעלים ואמאי לא הוי הכפל גם להשומר כיון דמחוייב באחריותה חשוב ממונו וליהוי גם השומר בעלים של החפץ כדי שיהי' שייך גם לו הכפל, והי' לנגד עיניו הטהורות של הראב"ד ז"ל סוגיא זו דב"ק שאנו עסוקין בה דמוקמינן לה כר"מ ואעפ"כ אמרינן דוקא בשלם ולא רצה לשבע הוי הכפל לשוכר אבל בנשבע ולא שלם הוי הכפל לבעלים ואמאי כיון דר"מ ס"ל דהגורל"מ כמ"ד להוי השומר בעלים אף בנשבע ולא רצה לשלם, ומכח הך סוגיא דב"ק דמוכח דגם למ"ד דהגורל"מ כמ"ד ג"כ לא שייך הכפל להשומר היכא דנשבע קשה ליה להראב"ד ז"ל:

ובכוונת תירוצו אומר ע"פ מה שאמרתי ליישב קושית הקצוה"ח על הא דאמרינן בפסחים שם כל היכי דאיתא בעינא לא אמר ר"ש דהגורל"מ כמ"ד מהא דסנהדרין (קיב ע"ב) הכא בקדשים שחייב באחריותן וכו' דמוכח דאף היכא דאיתא בעינא ג"כ הוי ממון לר"ש, ואמרתי בזה דבר נכון, דבאמת בפסחים שם איכא תרי לישני אליבא דרבא אם אמר ר"ש דהגורל"מ כמ"ד היכא דאיתא בעינא ולחד לישנא גם באיתא בעינא אמר ר"ש, וצריך להבין טעם פלוגתתם, ונראה דהני תרי לישני מישך שייכי בתרי לישני אליבא דרבא בכתובות (לד ע"ב) דלחד מ"ד שומר מתחייב משעת משיכה ולחד מ"ד אין השומר מתחייב רק משעת אונסין יעו"ש, וזה נראה דהוא גם מחלקתם כאן בפסחים דלמ"ד שומר מתחייב משעת משיכה נמצא דהוי ממונו משעת משיכה אף דהוי בעינא כיון דמחוייב באחריותה משעה שמשך, אבל למ"ד דוקא משעת אונסין ע"כ לא חשוב ממונו כ"ז דאיתא בעינא כיון דעדיין אינו חייב באחריותה, ואינו מתחייב רק כדליתא בעיניה דאז כיון דחייב באחריותה חשוב ממונו, ולפ"ז לא קשיא אמאי דאמרינן בקדשים שחייב באחריותן אף אם איתא בעיניה, דקדשים שאני כיון דאמר הרי עלי נתחייב הוא משעה שקבל עליו ולעולם הוא חייב באחריות משעת קבלת הנדר, ואחריות חלה עליו משעה שקבל עליו עד שעה שהביאה לעזרה כמבואר ברש"י חולין (קל"ט), ע"כ חשוב ממונו גם אם איתא בעיניה ודו"ק:

ומעתה נאמר דזה כוונת הראב"ד בתירוצו כיון שאינו חייב בכל אנפי אחריות, והיינו דמתרץ כיון דכל היכי דאיתא בעיניה לא חשוב ממונו ע"כ לא חשוב ממונו של השומר כ"ז שהיו תחת ידו בעיניה ואימתי הוא חשוב ממונו רק לכשיתחייב לשלם עבורו אחר, וכאן כיון שנגנב שלא בפשיעה כיון שנשבע ונפטר נמצא דלעולם לא נתחייב באחריותו א"כ לא חשוב ממונו דשומר וע"כ שייך הכפל לבעלים ולא לשומר, זה לענ"ד כוונת תירוצו של הראב"ד ז"ל:

יד) אולם כ"ז רק להך לישנא דהיכי דאיתא בעיניה לא חשוב ממונו דשומר שפיר יש לומר כנ"ל אבל לאידך לישנא דגם היכי דאיתא בעיניה חשוב ממונו עדיין חזר הדין אף בנשבע ולא רצה לשלם ג"כ הוי ממונו של השומר כיון שנתחייב באחריותו חשוב ממונו:

ולפ"ז יש לומר דמאי דמשני בב"ק מי סברת כר"י דילמא כר"מ דס"ל שוכר כשו"ח דמי ומוקי לה כר"מ הוא להך לישנא דכל היכא דאיתא בעיניה לא חשוב ממונו זע"כ דוקא שלם ולא רצה לישבע הוי הכפל של השומר אבל לא בנשבע ולא רצה לשלם, אבל לאידך לישנא דלעולם חשוב ממונו של השומר אף דאיתיה בעיניה אי אפשר לאוקמי כר"מ, דא"כ אף בנשבע ולא רצה לשלם ג"כ יהי' שייך הכפל להשומר משום דדהגורל"מ כמ"ד גם היכא דאיתא בעיניה, וע"כ מתרץ הגמ' איבעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה ולא אתי כר"מ אלא כר"י דכר"מ אי אפשר לאוקמי וכנ"ל, ומתורץ היטב קושית התוס' והסוגיא מתיישבת ברווחא:

אבל עדיין יש לפקפק בזה ע"פ סוגיא דב"מ שם דמביא הש"ס שם ברייתא השואל פרה מחבירו ונגנבה וקדם השואל ושלם ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשואל והא אמרינן התם דהך ברייתא דהשואל והשוכר גבי הדדי תניין וכיון דמוקמינן בב"ק הא דהשוכר כר"מ ע"כ גם הא דהשואל כר"מ אתיא, והא בשואל כיון דבאמת מתחייב לשלם עבור הגנבה א"כ אמאי דוקא קדם ושלם אף אם אמר שנגנבה הוי הכפל לשואל כיון דההיזק הוא להשואל ולא לבעלים, וצריך לומר דמאי דמוקמינן בב"ק כר"מ הוא כפי סברת ר"פ דלא בהדי הדדי תניין א"כ אפשר דברייתא דקאי בהשואל לא אתי כר"מ, ולפ"ז יש לומר בפשיטות מאי דמשני איבעית אימא הוא משום דקאי להני תנאי דבי ר"ח ור"א דגבי הדדי תניא אי אפשר לאוקמי כר"מ, וע"כ מתרץ כדמחליף רבא ואתי כר"י:

ג:

א) ולכאורה קשיא לי בסוגיא זו דב"ק לפ"מ דמוקי לה רבי זירא בטוען טענת לסטים מזויין ונמצא שאינו מזויין ומיירי שטוען טענה הפוטרת אף ששקר היא לפ"ז גם סיפא דהשואל ג"כ צריך לאוקמי בטוען טענה הפוטרת ונמצא שאינה והיינו בטוען מתה מחמת מלאכה ונמצא שנגנבה כיון דגבי הדדי תניא ע"כ בחד גוונא איירי, ולפ"ז מאי אמרינן שם בב"מ ללישנא קמא דר"פ ודאי לא הוי תיובתא, והא גם ללישנא קמא ג"כ קשה אמאי דוקא קדם ושלם הא הטעם דר"פ דשואל שאמר הריני משלם לא מקני ליה כפילא הוא משום דמתה מחמת מלאכה לא שכיח, א"כ אין זה אלא בטוען טענה המתחייבת לא אמרינן מיגו דבעי פטר נפשיה במתה מ"מ דזה לא שכיח, אבל בטוען באמת מתה מחמת מלאכה והוא פטור מן הדין והוא משלם ואינו נשבע בזה קני הכפל בדיבורא בעלמא, ולפ"ז גם ללישנא קמא קשה אמאי דוקא קדם לשלם, וצ"ל באמת דתירוצו של ר"ז הוא עולה רק לדינו של אביי בב"מ דשואל דוקא עד שישלם משום דכל הנאה שלו דבזה לעולם לא קני הכפל עד שישלם אף בטוען טענה הפוטרת, וכמש"כ התוס' שם, ומזה מוכח דהלכתא כאביי דשואל עד שישלם משום דכל הנאה שלו, כיון דר"ז בב"ק קאי כוותיה, אולם יש לומר דר"ז קאי התם לתרץ אליבא דאביי דס"ל התם לסטים מזויין גזלן הוא ולאביי לשיטתו שפיר מתרץ דבשואל לעולם בעינן קדם ושלם, אבל לדידן דקימ"ל לסטים מזויין גנב הוא יש לומר באמת דלא קימ"ל כאביי אלא כר"פ וכלישנא קמא דלא הוי תיובתא כגירסת רש"י ז"ל שם:

ב) ועיין תוס' ב"מ שם שהביאו גירסת ר"ח דגרס ללישנא קמא דר"פ ודאי הוי תיובתא והיינו כיון דמפרש הטעם משום דלא שכיח האי טעמא שייך אף בשלם, ולענ"ד קשה מאי קושיא דילמא ר"פ ס"ל כאוקימתא דר"ז בב"ק וא"כ גם הא דהשואל מיירי כגון שטוען טענה הפוטרת מתה מ"מ ונמצא שנגנבה, ונמצא לפ"ז ללישנא דלא שכיח לא שייך זה דהא באמת טען כן וא"כ ודאי מקנה ליה כפילא, והא דתני קדם ושלם היינו משום דס"ל ג"כ כטעמא דאביי דכל הנאה שלו וע"כ אף בטוען טענה הפוטרת ג"כ לא מקנה ליה כפילא בדבורא בעלמא, והא דהוצרך ר"פ לטעמא דלא שכיח היינו היכא דטעין טענה המתחייבת דבזה לא מקנה ליה כפילא גם בשלם כמו שכתב ר"ח, וא"כ לא הוי לר"פ ברייתא זו תיובתא כלל, ועוד קשה לוקמי ברייתא זו דמיירי שהיו בבעלים דאז השואל פטור מלשלם וע"כ בששילם קונה את הכפל וזה דוקא בשלם וכטעמא דאביי, ור"פ איירי בטענה המתחייבת ומשום דלא שכיח לא קני כפילא גם בשלם, וכן הקשה השמ"ק בב"ק שם מכלל דבעי פטר נפשיה בשבועה וכו' אמאי לא משני כגון דפטר נפשיה בשבועה בבעלים יעו"ש שלא תירץ כלום, ומקושיא זו דהשמ"ק מבואר דאף בבעלים חייב שבועה שא"ב דאל"ה א"כ בטוען בבעלים ליכא שבועה כלל ואם משלם אף אם אינו חייב שבועה הא בכה"ג לא מקנה ליה כפילא כמ"ש הרשב"א הביאו הש"ך סי' רצ"ה דביש עדים שנגנבה שלא בפשיעה ומשלם אינו מקנה לו הכפל כיון דלא נתחייב שבועה כלל, דלא מקנה ליה כפילא אלא בשמחוייב שבועה ואינו רוצה לישבע אבל בכה"ג לא, ומוכח מזה כסברת הקצוה"ח והנתיבות סי' רצ"א דגם בבעלים יש עליו שבועה שאינו ברשותו: [הערה - ובזה אמרתי ליישב מה שהקשיתי לכאורה בהא דאמרינן בב"מ (לח.) המפקיד פירות אצל חבירו הר"ז לא יגע בהן לפיכך בעה"ב עושה אותן תרו"מ על מקו"א והטעם משום דמעמידין אותם בחזקת שהם קיימין כמשנה (גיטין לא.), והא בגיטין (כח ע"ב) אמרינן דלשמא ימות חיישינן וא"כ ניחוש שמא יגנב ויאבד והשומר ישלם ונמצא שהפירות היו למפרע של שומר משעת משיכה למ"ד דנעשה כאומר פרתי קנויה לך מעכשיו, ואין תרו"מ של בעה"ב כלום ולשמא ימות חיישינן דעל להבא ליכא חזקה וכמבואר שם ברש"י, וע"פ דעת הרשב"א שהבאתי ניחא דכיון שהמפקיד עושה אותם תרו"מ על מק"א שוב אף אם יגנב או יאבד יהי' פטור השומר מלשלם דמזיק מת"כ פטור מלשלם ומכש"כ דליכא דין שמירה דהוי ממון שאין לו תובעין וכמו בלשמור ולא לחלק [הערה - ואף אם נעשו ממון עניים אחר שבאו לידו בתורת שמירה ג"כ פטור כמו בחולין ואח"כ הקדישן ביד שומר שפטור משמירה כמבואר בשו"ע חו"מ סי' ש"א ס"ט בהגהת הרמ"א. ע"כ] (ב"ק צג.) וגם שבועה שא"ב אין כאן דכיון דהוי ממון שאל"ת, וכיון שהשומר פטור מן הדין לשלם א"כ אף שישלם בכה"ג לא מקני ליה וכמו שכתב הרשב"א ביש עדים שנאנסה משום דלא אסיק אדעתיה שישלם השומר אף שפטור מן הדין, והכ"נ כיון שפטור מן הדין לשלם שוב לא מקני ליה כלל, וע"כ הוי הפירות לעולם של הבעלים ושפיר עושה אותם תרו"מ עמ"א, אבל זה אין לתרץ ולומר שתלוי ברצון הבעלים ואם הבעלים אינם רוצים לקבל התשלומין מן השומר כה"ג לא מקנה לו, וא"כ כשירצה לא יקבלו תשלומין מן השומר והוי הפירות של הבעלים ושפיר הוי תרו"מ דבזה יש לפקפק כיון דאמרינן דהקנה לו מעכשיו אם ירצה וישלם לו אפשר דהשומר גם בע"כ של הבעלים קנה משום דנתינה בע"כ שמה נתינה וכמו בתנאי וגם כאן אינו אלא תנאי וצ"ע. ע"כ]:

ג) וליישב קושיות אלו נראה לענ"ד בזה ומקודם ניישב קושיתנו וקושית השמ"ק בב"ק הא דלא מוקים לה דמיירי בבעלים והוא ע"פ תירוץ הסמ"ע ריש סי' רצ"ה על קושיתו שהבאתי לעיל כיון דגם במשלם ג"כ נשבע שבועה שא"ב א"כ לאיזה צורך ישלם כיון דבכל אופן נשבע, ותירץ משום דכשאינו משלם צריך לכלול בשבועתו עוד ב' ענינים ששמר כראוי ושלא נהנה בשליחות יד, וירא השומר שמא פעם אחת נהנה ממנו במקצת או לא שמרו כראוי בעת מן העתים, יעו"ש, ולפ"ז בגנבה בבעלים דכיון דליכא שבועה שלא פשעתי בה דהא פטור על הפשיעה וכן גם שליחות יד לא שייך כאן דהא בשוכר ובשואל עסקינן דשכרה ושאלה להשתמש בה וליכא שליחות יד, ובפרט לפמש"כ בשו"ת בית יעקב הביאו הקצוה"ח סי' שמ"ו דבשואל כיון דמדעת בעלים קעביד אף שליחות יד פטור ואף אם שאלו למלאכה ידועה ועשה בו מלאכה אחרת ג"כ פטור יעו"ש, וא"כ ליכא בשואל ושוכר בבעלים רק שבועה שא"ב וכיון דששא"ב בלא"ה מחוייב לישבע אף במשלם א"כ לא נפק"מ בשמשלם או אינו משלם וא"כ לאיזה צורך אומר הריני משלם ואיני נשבע דמה יועיל בתשלומין, ואף אם נשבע שא"ב ואעפ"כ משלם ג"כ לא קנה הכפל כיון דפטור מן הדין לשלם, א"כ בכה"ג לא מקנה ליה כפילא כמ"ש הרשב"א ביש עדים שנאנסה, משום דלא אסיק אדעתיה שישלם במקום שפטור, ועל כן אי אפשר לאוקמי ברייתא זו דשואל ושוכר בבעלים ושפיר קאמר הש"ס מכלל דבעי פטר נפשיה וכו' ומתורץ היטב קושית השמ"ק וקושיתנו כאן בב"מ, וזה נכון לענ"ד, ואף לפמש"כ לעיל לתרץ קושית הסמ"ע באופן אחר והיינו משום הכי משלם ואינו נשבע הוא כדי שלא תהי' עליו רק שבועה דרבנן ונשבע בלא נק"ח לדעת רש"י ז"ל בכתובות (פח.) ג"כ ניחא דלדעת רש"י ז"ל יש לומר דס"ל דשבועה העיקרית היא שבועה שלא פשעתי בה ושבועה שא"ב ושליחות יד הוא רק מתורת גלגול, כידוע מחלוקת הפוסקים בזה, ולפ"ז בבעלים דליכא שבועה שלא פשעתי בה משום דפטור על הפשיעה א"כ אין כאן שבועה שאינו ברשותו מדאורייתא כלל רק מדרבנן, וכיון דגם כשמשלם ג"כ חייב שבועה שא"ב דרבנן שוב ליכא נפק"מ בין משלם או כשאינו משלם דבין כך ובין כך אין כאן שבועה רק מדרבנן בלא נק"ח:

ד) ועכשיו נבא ליישב קושיתנו בסוגיא דב"מ לדעת רש"י דגריס ללישנא קמא דר"פ ודאי לא הוי תיובתא דהא לפי אוקימתא דר"ז בב"ק בטוען טענת לסטים מזויין ונמצא שאינה מזויין וכה"ג ודאי גם הא דהשואל מיירי בשטוען טענה הפוטרת, א"כ גם ללישנא קמא קשה אמאי דווקא משלם הא גם באמר הריני משלם סגי, וכמו כן קשה להיפך לגירסת ר"ח דגרס ודאי הוי תיובתא משום דלא מהני גם בשלם לר"פ כיון דמתה מ"מ לא שכיח, דבטוען טענה הפוטרת לא שייך זה ושפיר קני הכפל בקדם ושלם: ה) והנלע"ד בזה בהקדם מה ששמעתי להקשות בשם חכם אחד על תירוץ ר"ז דמשני בטוען טענת לסטים מזויין ונמצא שאינו מזויין, א"כ איך גובה השומר הכפל מהגנב הא השומר הודה מקודם לפני ב"ד שהי' מזויין והוי גזלן שאינו חייב בכפל א"כ אף שנמצא אח"כ הגנב ויש עדים שלא הי' מזויין ובגנבה בא לידו מ"מ הודאת השומר כמאה עדים דמי ולא יוכל עוד לגבות הכפל מהגנב כיון שהוא עצמו הודה שלא הי' גנב רק גזלן:

והנלע"ד דלא קשה מידי לא מיבעי' לדעת התוס' בב"ק (קח ע"ב) ד"ה תבעו דלא מהני הודאה שלא בפני התובע, יעו"ש, א"כ הכ"נ לא מהני הודאת השומר לפטור את הגנב כיון שהיתה ההודאה שלא בפני הגנב, וכמו דלא מהני להתחייב בהודאה כזו הכ"נ לא מהני לפטור את זה שכנגדו שמתחייב לו כל זמן שהודה שלא בפני מי שחייב לו, דכיון דהודאה שלא בפני מי שיש לו זכות בהודאה זו לא מהני הכ"נ לא מהני לפטור כיון שאין מי שמקבל זכות לפנינו בשעת הודאה, ואף לדעת הפוסקים שהובא בשו"ע סי' פ"א ס"ח דמהני הודאה שלא בפני התובע, מ"מ הא כתב הקצוה"ח שם דזה לא הוי אלא לענין ממון, אבל בהודאת קנס אינו נפטר אלא כשהודה בפני התובע, כדמוכח בב"ק שם דלא מהני הודאת גנב בפני השומר אף שהיתה לפני ב"ד סמוכין מ"מ כיון שלא הי' בפני בעלים לא הוי הודאה לפטור מקנס יעו"ש, א"כ כמו כן כאן בגנב שהשומר מודה שהיה מזויין ולא גנב והוי זה הודאת קנס לפטור את הגנב וזה לא מהני שלא בפני הגנב ולק"מ:

ז) והנלענ"ד עוד בזה דגם לדעת הפוסקים דמהני הודאה שלא בפני התובע יש לומר דהטעם בזה הוא משום דבענין הא דמהני הודאת בע"ד יש שני טעמים, האחד מצד נאמנות דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים והוא בגדר עדות, ויותר טוב מעדות שאינו בהכחשה כמבואר בב"מ פ"א (ד' ג ע"ב), ועוד יש בה טעם משום התחייבות ומתורת מתנה כיון דיכול אדם לחייב עצמו כשאינו חייב וזה שמודה שחייב הוי כאילו אמר חייב אני לך מנה, כמ"ש מוהר"י בן לב הובא בקצוה"ח סי' ל"ד סק"ד יעו"ש ובסי' רמ"א סק"א, ושני הטעמים אמת וכל היכא שיש לחייב באיזה מן הטעמים הוא חייב, ולפ"ז יש לומר דגם הפוסקים דס"ל דמהני הודאה שלא בפני התובע ג"כ ס"ל כתוס' דהודאה שלא בפני התובע אינה הודאה, אולם זהו מטעם נאמנות דכל שאינה בפני התובע אינה חשוב הודאה להתחייב עלה מתורת נאמנות ועדות, וכמו שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד, וגם זה הוי בגדר עדות שלא בפניו, ואף דהוי לזכותו מ"מ כל שלא בפני בע"ד יכול לחזור בו ואינה חשובה עדות וחוזר ומגיד, וכל זה אם באנו לחייבו מטעם נאמנות ועדות, וכל שלא בפני התובע אין כאן תורת עדות, אבל מ"מ נהי דמתורת עדות אין לחייבו מ"מ יש לחייבו מתורת התחייבות ומתנה דיכול אדם להתחייב לחבירו שלא בפניו דזכין לאדם שלא בפניו, וע"כ מהני הודאתו להתחייב לחבירו מתורת מתנה וחיוב, וזהו דעת הפוסקים דס"ל דמהני הודאה שלא בפני התובע משום דחייב מתורת מתנה, ולא קשיא לפ"ז מגמ' דב"ק דמשמע דהודאה שלא בפני הבעלים לא הוי הודאה משום דשם ההודאה צריכה להיות מתורת נאמנות ועדות דאז הוי מודה בקנס ופטור, אבל אם ההודאה הוי מתורת התחייבות לא מהני הודאה כזו לפטור מקנס והבן:

ז) ולפ"ז לא קשיא מידי מהא דטוען טענת לסטים מזויין ונמצא שאינו מזויין הא כבר הודה שלא הי' גנב אלא גזלן ולא נתחייב בכפל, ולפמש"כ כיון דהוי הודאה שלא בפני הגנב לא הוי כאן הודאה מצד נאמנות שבזו כו"ע מודים כמש"נ, א"כ אין לפטור את הגנב רק מתורת מתנה שזה השומר נותן לו חיוב הכפל למחול לו את הכפל, לפ"ז לפ"מ דאיתא בירושלמי פ"ג דכתובות ה"ז דר"ב ב"ח בשם רבי זעירא ס"ל דקנס אינו מתחייב רק משעת העמדה בדין וע"כ מפותה אינה יכולה למחול הקנס משום דהוי מוחל דבר שאינו ברשותו יעו"ש, והובא בר"ן פ"ג דכתובות (ד' עז ע"ב), וידוע דרבי זעירא דבירושלמי הוא רבי זירא דבבלי, וכיון שכן ר"ז לשיטתיה דס"ל דאין אדם מוחל קנס משום שלא נתחייב עד שעת העמדה בדין, וע"כ גם כאן במודה שהי' מזויין אין יכול למחול לו בהודאתו את הכפל ובתורת מתנה ומחילה, משום שכפל אינו מתחייב עד שעת העמדה בדין וא"א מוחל דבר שאינו ברשותו וכמו בקנס דאונס ומפתה, ומטעם הודאה שהיא מצד נאמנות בלא"ה ליכא משום שהיתה שלא בפני הגנב ומיושב שפיר קושיא הנ"ל:

ח) אבל כ"ז בטוען טענת לסטים מזויין ונמצא שאינו מזויין שאין ההודאה אלא בכפל ולא בהקרן דבקרן בין אם הוא גנב או גזלן חייב לשלם, ובכפל שהוא קנס אין ההודאה חשובה לפוטרו כמש"נ, אבל בשואל אם טוען טענת מתה מחמת מלאכה ונמצא שלא מתה מחמת מלאכה אלא שנגנבה, בזה כיון דההודאה היא בקרן גופיה דלפי דבריו מעולם לא נגנב אצלו אלא מתה מחמת מלאכה, בזה אין לחייב את הגנב לשלם לא קרן ולא כפל דבקרן הוי הודאתו הודאה, אף דהוי שלא בפני הגנב ואין הודאתו מצד נאמנות, מ"מ זכה הגנב בהקרן מצד מחילה ומתנה, דבקרן שפיר מהני מחילה ומתנה להגנב כמו מחל לו הקרן וכו' ולגנב עצמו מהני מתנה, כמו שכתב הקצוה"ח בסי' ל"ז, וכן כתב השאג"א דלגנב ולגזלן עצמו מהני מתנה וכן מוכח מדברי הראב"ד בחי' הרשב"א (ב"ק סט.) שהקשה בהא שלקטו עניים דלימחל לעניים עצמן יעו"ש וכיון דמחל ונתן הקרן להגנב ע"י הודאתו שוב אי אפשר לחייב את הגנב כפל משום דהוי חזרה קרן לבעלים כדאמרינן בב"ק (סח ע"ב) דכל שחזרה קרן לבעלים קודם שבאו עדים והעידו אין לחייב כפל להגנב והכ"נ כיון שמחל או נתן להגנב הר"ז כמו שחזר לו לבעלים הקרן ושוב אין כאן כפל, ולפ"ז מיושב מה שהקשינו לעיל דלוקמא הא דשואל ג"כ כאוקימתא דר"ז ובטוען מתה מ"מ ונמצא שנגנבה דזה אינו דאם הי' טוען שמתה מ"מ שוב לא הי' אפשר לחייב לשלם כפל לשואל משום שכבר חזרה קרן לבעלים ע"י הודאת השואל, ושוב אין הגנב חייב לשלם כפל, וע"כ אף דהא דהשוכר איירי בטוען טענת לסטים מזויין ונמצא וכו' הא דהשואל ע"כ לא מיירי בכה"ג שטוען טענה הפוטרת היינו מתה מחמת מלאכה וכמו שנת':

ט) וכזה אני אומר ליישב קושית הפנ"י בהא דס"ל דשמואל בב"ק (עה.) מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב אמאי לא מקשה הש"ס עליו מהא דלעיל שם (סח.) בעה"ב שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם וכו' הרי מבואר דבהודה ואח"כ באו עדים פטור מקנס וזה דלא כשמואל יעו"ש בפנ"י, אולם לענ"ד נראה ע"פ המבואר לקמן קי"ח בשומר שגנב מרשותו והחזיר למקום שגנב דרי"ש סבר לא כלתה לו שמירתו וסגי בדעת דידיה שעדיין שומר עליו ור"ע סבר כלתה שמירתו, ולפ"ז יש לומר בבעה"ב שטען ט"ג והודה אף שנעשה גנב בטענתו מ"מ כל שהודה אח"כ לא כלתה לו שמירתו ועדיין שומר עליו כרי"ש, ואפשר בהודה גם ר"ע מודה, [הערה - ועיין ש"ך וסמ"ע סוס"י שנ"ה סע"ג. ע"כ] וכיון שעדיין הוא שומר עליו א"כ כל שהודה הר"ז כמו שחזרה קרן לבעלים קודם שבאו עדים דמיד שהודה ועדיין הוא שומר עליו הרי ידו כיד הבעלים, והר"ז כמו שבא לבעלים כיון ששומר להם הוא וידו כידם, וא"כ הרי חזרה קרן לבעלים קודם שבאו עדים, וע"כ כאן לא חייב כפל לכו"ע וכמו שנתבאר:

וזה נראה ג"כ בהא דאיתא שם (עא ע"ב) בעי רבא מר"נ גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן מהו וכו' חמשה חצאי בקר וכו' איתיביה גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי דו"ה והא הכא כיון דמת אביו כמו שקדם והודה לאחד מהן דמי וקתני משלם דו"ה יעו"ש, ולכאורה מה דמיון הוא זה דבהודה שפיר נפטר כיון שהודה בב"ד אבל בגנב ואח"כ מת אביו הא לא הודה בב"ד כלל ולא נפטר כלל אלא שהוא יורש אביו מה שמגיע לחלקו אבל באמת נתחייב הכל, אבל לפי המבואר דאמרינן חזרה קרן לבעלים תו אינו חייב כפל, הכ"נ כיון שמת אביו כבר ירש החלק המגיע לו ונמצא שכבר חזר קרן חלקו המגיע לו לבעלים כיון שהוא יורש אביו וכיון שחזרה קרן קודם שבאו עדים שוב אינו חייב דו"ה על חלק המגיע לו וכאמור: נחזור לענינינו בסוגיא דב"מ דלא קשה מידי הן לגרסת ר"ח הן לגרסת רש"י משום דאי אפשר לפרש הא דהשואל בטוען טענת מתה מ"מ ונמצא שנגנבה משום דכה"ג לא הי' חייב הגנב לשלם כפל לשואל משום הודאתו וכמו שנתבאר:

אבל עדיין קשה לשיטת הרמ"ה בחו"מ סי' ש"מ ס"ג בשואל מחבירו בהמה לילך דרך ידועה ובאו עליו לסטים וחיות רעות דזה מיקרי מתה מחמת מלאכה ופטור, א"כ משכחת לה שפיר שטוען דלסטים לקחוה ממנו בדרך ששאל לילך עמה שבזה פטור ואח"כ נמצא שנגנבה ואותו האיש שאמר עליו השואל שהוא הי' לסטים נמצא שבגנבה באה לידו ולא בגזילה א"כ אין כאן הודאת קרן מצד השואל דהא השואל ג"כ אומר שחייב לו קרן משום שלקחה בגזלה ועל חיוב הכפל לא מהני הודאה וכמו שנתבאר, וא"כ לק"מ לר"פ לפי גרסת ר"ח, ולגירסת רש"י קשה אף לר"פ ללישנא קמא, וצ"ל דהרמ"ה ס"ל כגירסת רש"י, ור"ז דמשני בטוען טענת לסטים מזויין ונמצא שא"מ ס"ל כאביי ולא כר"פ וכמו שכתבתי לעיל:

ד:

א) ובעסקי בסוגיא זו אמרתי לפרש לשון רש"י ז"ל המזוקקת שבעתים בב"מ שם (לד ע"ב) באיבעיות דגמ' שם שלמו בנים וכו' שבבעיא שלם לבנים כתב רש"י ז"ל דאמר השומר לבנים הריני משלם או שלם וכן בבעיא דשלם מחצה דקדק רש"י ז"ל לפרש מתחלתו אמר הריני משלם מחצה ולא יותר, הרי שדקדק רש"י ז"ל לפרש דלאו דוקא שלם וה"ה אמר הריני משלם וכמו שהוא באמת הדין אף באומר הריני משלם מקנה לו כפילא, אולם בבעיא דשלמו בנים ושלמו בנים לבנים, שם שם רש"י ז"ל דומיה מחסו והשמיט מלפרש דה"ה אם אמרו הרינו משלמים הלא דבר הוא:

ב) אולם כוונה עמוקה הליט רש"י ז"ל בשכל מליו ודין אמת ונכון לחלק בהני איבעיות בין שלם או אמר הריני משלם בהקדם דברי התוס' ע"א שם ד"ה אלא שכתבו דלרבא אם אמר הריני משלם אם נשבע תחלה אין הכפל שלו עד שישלם וזה צריך טעם מדוע בנשבע תחלה צריך דוקא שלם ולא סגי באמר הריני משלם, ולענ"ד דברי התוס' מתפרשין יפה ע"פ מש"כ הרא"ש שם דהא שאם אמר הריני משלם ואיני נשבע דמקנה ליה כפילא הוא משום שאינו יכול לחזור בו עוד משום דהוי כמו קבל עליו לאחר גמר דין שאינו יכול לחזור בו אבל אם הי' יכול לחזור בו לא הי' מקנה לו כפילא יעו"ש, מעתה שפיר כתבו התוס' דבנשבע תחלה אם אמר הריני משלם לא מקנה ליה כפילא והיינו כיון שנשבע תחלה כבר נפטר מן הדין, א"כ מה שאומר אח"כ לשלם הוא לפנים משורת הדין וכמו שכתב רש"י ז"ל בב"ק (קח.), וא"כ הר"ז כמו שאומר אתן מתנה לך דיכול לחזור בו מדבורא בעלמא, וכיון שיכול לחזור בו שוב אינו מקנה לו כפילא, וע"כ שפיר כתבו התוס' דאין הכפל שלו עד שישלם, וזה נכון לענ"ד בכוונת התוס', ומצאתיה אח"כ דזכה בה תחלה הגרע"א ז"ל בחי' לב"מ שם ושמחתי שכוונתי לדעת הגאון ז"ל:

ג) וזה נראה כוונת רש"י ז"ל דבשלמו בנים או בשלמו בנים לבנים לא כתב באמרו הרינו משלמים דבזה באמת לא מקנה להו כפילא עד שישלמו, דכיון דלא אמר האב הריני משלם עד שמת אין היתומים מתחייבים ולא מידי דאין עליהם שבועה כלל דשבועת ה' כתיב ולא בין היורשים, ואין כאן חיוב על היתומים לא ממון ולא שבועה אם מת האב ולא נשבע ונמצא שהיתומים נפטרו מן הדין במיתת אביהם, א"כ כשאמרו הרינו משלמים הר"ז כמו שמתחייבים ליתן מתנה דיכולים לחזור בהם, ובזה עדיין אינו מקנה להם כפילא דכל שיכול לחזור בו אין המפקיד מקנה לו כפילא כמש"כ הרא"ש, וע"כ כאן צריך באמת שישלמו דוקא, משא"כ בששלם לבנים או בשלם מחצה דבו בעצמו קיימינן והוא מתחייב בקבל עליו את הדין כיון שאמר הריני משלם ואינו יכול לחזור בו בזה תיקן רש"י ז"ל לפרש גם באמר הריני משלם, ודברי רש"י ז"ל מדוקדקים ומזוקקים שבעתים:

ה:

א) אולם בעיקר קושית הראב"ד לפמש"כ לפרש כוונתו דאף בנשבע ולא רצה לשלם ג"כ יהי' שייך הכפל להשומר כיון דמחוייב באחריותו, יש לומר דעד כאן לא אמרינן דלר"ש דה"ג לממון כמ"ד ומחייב למי שהוא גורם לו חיוב אחריות שאינו אלא בקדשים או בשור הנסקל שגנבו מבית שומר דשם אי אפשר להתחייב לבעליו ממש היינו הקדש דבקדשים ליכא כפל וכן בשור הנסקל פטור מלשלם כפל לבעלים כיון דלאו דמאריה הוא וכקושית הגמ' בב"ק ע"כ חשוב עיקר הבעלים להתחייב כפל ודו"ה לו השומר או הבעלים בקדשים שחייב באחריותם, אבל בשומר חפץ של בעלים הדיוט כיון דגוף החפץ הוא שלהם, הם חשובים בעלים של החפץ יותר מהשומר, וע"כ אף כשנגנב החפץ אף דחשוב ג"כ ממונו של שומר לענין חמץ וכה"ג מ"מ לענין כפל שייך יותר לבעלים דגוף החפץ שלהם, ועוד כיון דההיזק הוא לבעלים דשומר נשבע ואינו משלם אין השומר חשוב כלל בעלים לענין זה מכח שהי' חייב באחריות אם הי' נגנב בפשיעה, כיון דעתה עיקר גרם ההיזק הוא לבעלים ממש וגם עיקר החפץ הוא של בעלים ודאי הכפל שייך לבעלים ולא להשומר דאין לו זכות רק מה שהי' באחריותו ועתה כיון שנגנב שלא בפשיעה נפטר ממנו, ועיין קצוה"ח סי' ש"פ סק"י שהקשה אמאי השני אינו בדין יום או יומים לר"מ דס"ל ק"פ כקנין הגוף דמי והא ר"מ ס"ל דה"ג לממון כמ"ד ומה דחזי ליה לאחר זמן חשוב דהגורל"מ כדמוכח בפסחים (כט.), ולפמש"כ אפשר ליישב כיון דס"ל לר"מ ק"פ כקה"ג דמי חשובים בעלים של הק"פ בעלים יותר מהשני שאין לו אלא גורל"מ, ויש לחלק:

ב) אמנם אם נאמר דהיכי דגוף החפץ שייך לבעלים אז הם חשובים בעלים יותר מהשומר כל היכי דהבעלים ג"כ ישנם בדיני כפל וד"ה יש לשדות נרגא גם במה שכתבתי לדון דלמ"ד דבר הגורל"מ כמ"ד היכי דשלם ולא נשבע הוי הכפל של השומר כיון דההיזק הוא להשומר ולא לבעלים, א"כ יש לומר אף דאין להבעלים היזק מגנבתו כיון דהשומר משלם לו, מ"מ לפ"מ שכ' הקצוה"ח בסי' ע"ג דכפירת חפץ ידוע אף דמשלם לו ממון עבורו חשוב כפירת ממון וחייב עליה שבועה דאורייתא וכדמוכח מסוגיא דר"פ שנים אוחזין חדא במקח וממכר אף דאין התביעה אלא בגוף החפץ ולא בהדמים דהא נקיט זוזי מתרווייהו ויעו"ש בארוכה, א"כ אף דהשומר משלם להבעלים ההיזק מ"מ כיון דהגנב עשה היזק להבעלים בגוף החפץ שע"י גנבתו נאבד מהם גוף החפץ, אף שהם מקבלים דמים עבורו, חשוב זה גנבה לענין שיתחייב כפל להבעלים עבורו, וכיון שגם הבעלים שייכים בקבלת הכפל מטעם היזק גוף החפץ שוב אין השומר חשוב בעלים לגבי בעלים ממש שגוף החפץ שלו, והרי נולד לנו מתוך דברינו ספק עצום היכי דגנב מידי מחבירו ואין ההיזק אלא בגוף החפץ ולא בשוויו אם זה חשוב גנבה להתחייב עליה כפל ודו"ה:

ג) ולכאורה יש להביא ראי' דאינו מתחייב כה"ג כפל מהא דאמרינן בב"ק (עח ע"ב) גנב מצי פטר נפשיה בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע, ואם נאמר דגוף החפץ הוי ג"כ טענה להתחייב כפל ע"ז, א"כ אמאי מצי פטר נפשיה הא מ"מ גוף השור גנב ממנו ואותו הפסידו ונהי דיכולין הבעלים לפטור עצמם בכבש או בעולת העוף ולא הפסידו ממון מ"מ הא גוף השור גנב והפסידו אותו ומשום זה לבד הוא חייב, א"ו דאין לחייב משום גוף החפץ כפל או דו"ה:

אמנם לאחר העיון אין זו ראי' כלל דהא לענין הקדש שהם הבעלים מגוף החפץ פטור הוא כלל מכפל ודו"ה דרעהו ולא של הקדש, ועיקר הבעיא הוא כמ"ש רש"י ז"ל שם הוא אליבא דר"ש דס"ל דהגורל"מ כמ"ד וקדשים שחייב באחריותן חייב משום שהזיק לבעלים בגנבתו שמחוייב להביא קרבן אחר, וא"כ כיון דעיקר החיוב הוא לגבי הבעלים החייבים באחריותם ולגבי דידהו ליכא כלל היזק בגוף החפץ רק בהחיוב שהם מתחייבים לשלם, וכיון שיכולים בעלים לפטור עצמם בכבש או בעולת העוף שפיר מצי פטר נפשיה גם הגנב בזה:

ובזה מיושב ג"כ הקושיא אמאי פרש"י דוקא אליבא דר"ש ואמאי לא פירש ג"כ אליבא דרבנן ולענין חיוב הקרן דקרן גם לרבנן חייב יעו"ש, [הערה - כמו שכ' הפנ"י בב"ק (ה.) יעו"ש. ע"כ] ולפי האמור לענין הקרן ודאי לא מצי פטר נפשיה דהא מזיק הקדש עכ"פ מדרבנן חייב כמש"כ תוס' שם (ז.) וא"כ הוא מפסיד את ההקדש את השור, ואף דלענין הבעלים סגי בכבש או בעולת העוף אבל לענין הקדש הוי היזק לענין גוף השור דאין למזבח אלא כבש או עוף ולא שור, וע"ז הוא דמתחייב הגנב: ד) אבל לכאורה נראה להביא ראי' דאין דין כפל היכא דהגנבה היא רק בגוף החפץ ולא בדמיו מהא דב"ק (נז.) א"ל אביי לר"י ואת לא תסברא דשו"א כשו"ח דמי והא אמר רחב"א אמר רי"ו הטט"ג באבדה משלם תשלומי כפל ואיס"ד שו"ש הוי אמאי משלם ת"כ קרנא בעי שלומי, וכתבו התוס' וכיון שחייב עצמו לשלם אפי' נמצא שגנבו פטור מכפל יעו"ש, הרי מפורש אף בטט"ג על גוף החפץ, מ"מ כיון שאין היזק לבעלים רק בגופו ולא בשוויו אין חייב ע"ז ת"כ, וכיון שכן הדין בטט"ג מינה נשמע שכך הדין בגנב עצמו דמ"ש, ולכאורה זה נראה ראי' ברורה:

אבל באמת גם מזה אין ראי' דטט"ג שאני, דטט"ג לא מיחייב רק בשבועה, וכיון דקרנא בעי שלומי שוב אין עליו שבועה כלל דמשלם ואינו נשבע ושבועה שא"ב אינה אלא מדרבנן, וכמש"כ הקצוה"ח שם בטעמא דמילתא דשבועת התורה היא השבע או שלם, וכשאינו רוצה לישבע נחתינן לנכסי' ומשלם, וכיון שזה משלם שוב אין כאן שבועה, מאחר שאין מתעצמין וטוענין על חפץ ידוע המובא לפנינו, וכיון דליכא כאן שבועת השומרין ממילא ליכא כאן כפל, אבל בגנב שמתחייב אף בלא שבועה שפיר יש לומר דיש ע"ז שם גנבה להתחייב כפל, אף במקום דעיקר הגנבה היא בגוף החפץ ולא בדמיו: ה) אמנם יש להביא ראי' להיפך דגם כה"ג יש כפל מהא דאיתא שם (סט ע"ב) ריו"ח סתמא אחרינא אשכח אין הגונב אחר הגנב משלם ת"כ ודו"ה בשלמא לגנב ראשון וכו' אלא לבעלים לשלם אלא זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, והא התם אינו עושה היזק לבעלים אלא בגוף החפץ אבל בשויו אינו מזיק לו ולא מידי דהא הגנב הראשון חייב באחריותו והוא חייב לשלם לבעלים עבור החפץ, ואעפ"כ אי לאו דאינו ברשותו הי' חייב הגנב השני לשלם לבעלים כפל ודו"ה אלמא דגם גנבת גוף החפץ חשוב גנבה להתחייב עלה כפל ודו"ה:

אבל גם זה יש לדחות דהוכחת הגמ' הוא מהא דפסיק לן תנא דאין הגונב אחר הגנב משלם ת"כ ודו"ה בכל אופן אף אם הבעלים הפסידו ע"י כגון שאין לגנב ראשון לשלם את הקרן או שמת ולא הניח אחריות נכסים אחריו שנמצא שהפסיד לבעלים גם שוויו של החפץ, ואעפ"כ אמרינן דהגנב השני אינו משלם אלא קרן, א"ו הטעם הוא משום שאינו ברשותו, אבל באמת היכא שאין הבעלים נפסדים ע"י הקרן ושויו של החפץ יש לומר דאין כאן דין כפל ודו"ה:

ו) ולכאורה דבר זה ממקומו הוא מוכרע לדידן דקימ"ל דלא כר"ש ומצריכין טעמא הא דמשלם כפל להשומר ולא להבעלים הוא משום דמקנה ליה כפילא אבל בלא"ה שייך הכפל להבעלים כדמוכח מהא דרצה הש"ס לומר דמקנה לו הכפל לבד ולא הפרה אלמא דיש לבעלים כפל כה"ג אף שהשומר משלם להבעלים ואין מגיע להם היזק מהגנבה, אף בפשע בה השומר והוא משלם תשלומי הגנבה ואעפ"כ משלם הגנב הכפל לבעלים ולא אמרינן לא יתחייב גנב כפל לא לבעלים ולא לשומר, לבעלים לא משום שאין להם היזק ע"י גנבתו ולא להשומר משום שאינו ממונו לדידן דקימ"ל דלא כר"ש, א"ו כיון דגוף החפץ של הבעלים ומפסידו גוף החפץ חשוב גנבה להתחייב כפל ע"ז, א"כ מה"ט יש להסתפק גם אליבא דר"ש דדבר הגורל"מ כמ"ד מ"מ הבעלים חשובין יותר בעלים לענין הכפל מהשומר:

ז) אמנם יש לחלק דהא התוס' בסנהדרין (כה ע"ב) ד"ה מעיקרא כתבו דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו כן הוא האמת וכן מוכח בתוס' ב"מ (ה ע"ב) ד"ה בלא, ואפילו לפי תירוצם השני דלאו דלא תחמוד איכא גם בנתן דמים, וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"א מה' גזלה ובח"מ סי' שנ"ט, אין זה אלא בלאו דלא תחמוד אבל הלאו דלא תגזול או לא תגנוב ודאי ליכא בנותן דמים, ומבואר מזה דכל שנותן דמים אין זו קרויה גנבה או גזלה, ולפ"ז ודאי בגונב רק גוף החפץ ולא שויו אין לחייב כפל ודו"ה כיון דלית בזה משום איסור גניבה, דאין זה לא גנב ולא גזלן ואין להתחייב בזה בחיובי גניבה וגזילה, וע"כ בטט"ג בשו"ש דקרנא בעי לשלומי אי אפשר להתחייב אף זולת פטור השבועה (דמה שכתבתי משום דטט"ג אינו חייב אלא בשבועה וכאן כיון דליכא שבועה מדאורייתא אין כאן כפל בזה יש עוד לפקפק, דיש לומר הא דחייבה תורה טט"ג דוקא בשבועה היינו משום דכל זמן שלא נשבע הוא מחויב לשלם וכל שמשלם לא גנב ולא מידי וע"כ דוקא כשנשבע שנפטר ג"כ מלשלם אז נתחייב לשלם כפל דאז הוא דגנב, א"כ כ"ז אם אנו אומרין דבגנבת גוף החפץ לבד אינו נקרא גנב אבל אם היינו אומרין דבגנבת גוף החפץ לבד ג"כ הוי גנב א"כ גם בלא נשבע ג"כ יהי' גנב אף שמשלם מ"מ הא גנב גוף החפץ, וע"ז אנו דנין) כיון שמשלם דמיו, והטעם נראה דהתורה לא חייבה על גנבה רק כשנתרבה ממונו כשבא לידו דרך גניבה או גזילה אף שנוטלו להזיק או לאבד מ"מ כשבא לידו יש בידו ממון חבירו ונתרבה ממונו שלא הי' לו מקודם וע"ז חייב בחיובי גניבה או גזילה, אבל כשאינו גונב רק גוף החפץ ולא שויו אף דגוף החפץ חשוב ממון מ"מ כיון דלא נתרבה אצל הגנב כלל דהא נותן דמים עבורו אין זה חשוב גנבה כדי להתחייב ע"ז, ולפ"ז בגנב שגנב מהשומר באופן שהשומר מחויב לשלם לבעלים מ"מ כיון דהגנב הוא גנב גמור דהא אצלו נתרבה ממונו שהוא גונב החפץ ושויו והוא נתחייב כפל בכל אופן אלא שאנו דנין למי מגיע הכפל אם לבעלים שגוף החפץ שלהם אף שלא הגיע להם היזק ממון רק בגוף החפץ או לשומר שהגיע לו היזק ממון שנצטרך לשלם לבעלים בזה אנו אומרים דלרבנן דדבר הגורל"מ לאו כמ"ד א"כ כלפי השומר לא נעשה גנב כלל ורק מזיק בעלמא ולמאן דלא דאין דינא דגרמי אינו גם מזיק, ואף למאן דדאין אינו רק מזיק ולא גנב, וא"כ לא גנב ולא מידי ורק מזיק בעלמא וכלפי הבעלים אף שלא הגיע להם היזק ממון ע"י מ"מ כיון שגוף החפץ חשוב ג"כ ממון לכל הדברים ע"כ בדין הוא שמגיע תשלומי הכפל לבעלים, משא"כ לר"ש דס"ל דבר הגורל"מ כמ"ד ונעשה גנב גמור כלפי השומר דלא יהי' אלא כגונב שור הנסקל דע"י גרמת הממון חשוב גנב גמור אצלו א"כ נהי דגוף החפץ הוי של בעלים מ"מ כיון דעל גניבת החפץ בלא שויו ליכא כפל וכמו שנתבאר, אלא דכאן איכא כפל לא מצד היזק הבעלים רק מצד ריבוי ממונו של הגנב וא"כ כיון דלגבי השומר הוי גנב גמור יותר מסתבר לומר שיהי' שייך הכפל להשומר ולא לבעלים ושפיר כתבנו דלר"ש היכא דהשומר משלם לבעלים שייך הכפל להשומר, ודו"ק: ח) וע"פ מש"כ דכפירת גוף החפץ הוי ממון גמור וכמש"כ הקצה"ח ניחא בזה ליישב קושית תוס' ב"ק (קז ע"ב) ד"ה כגון שדחקו לפרש וחזר וטען טענת אבד היינו שטוען דמה שנשבעתי שנגנב לא כי אלא אבד דאין לפרש דאמר אחר שבועה אבד דא"כ לא הוי מצי למפטר נפשיה באבד כיון שהיא ברשותיה בשעה שנשבע דאההיא שמה שנשבע לשקר מתחייב באונסין ולא מתחייב אהך שבועה חומש ואשם דלא הוי כפירת ממון אלא כשבועת ביטוי בעלמא עכ"ל התוס', אולם לפ"מ שכתבתי דכפירת גוף החפץ הוי ממון א"כ אף בטוען טענת גנב ונשבע וחזר וטען טענת אבד אף שכבר נתחייב באונסין מכח שבועה הראשונה מ"מ חשובה גם השניה כפירת ממון דהא מ"מ כפר ליה גוף החפץ שטוען טענת אבד ואין נותן לו גוף החפץ וא"כ כפירת ממון הוא, ואף דאין כאן שבועת ב"ד, וכמו שנתבאר לעיל, מ"מ הא שבועת הפקדון מחייב גם ע"פ עצמו גם במקום דליכא שבועה ע"פ ב"ד, וכיון שיש כאן כפירת הפקדון שפיר חייב קרבן שבועת הפקדון ע"ז, ובזה סרה ג"כ קושית תוס' שם (קח.) ד"ה ובאו שהוצרכו לדחוק לפי שיטתם דמיירי ע"כ שטען שאבד לא שנגנב, אבל לפמש"כ אין צורך לזה דיש לומר שהוא כפשוטו שטען שאבד אחר שבועה ולק"מ, וה"ז נכון בישוב קושיות התוס': וכן נראה לי ראי' מדברי רש"י ב"ק (ד ע"ב) ד"ה תנא ליה שומ"ח והשואל שכתב והא דנקט הכא והשואל לאו דוקא דהא לא משכחת לה ביה דנפטר לא בטוט"ג ולא בטוען טענת גזלן שהרי הוא חייב בכולו, ואם נימא דבכפירת גוף החפץ נעשה גנב או גזלן א"כ גם בשואל אף שמחייב עצמו לשלם דמיו מ"מ כיון שנמצא שהוא עצמו גנב הוי על החפץ גנב או גזלן ואם נאנס ומתה מחמת מלאכה אח"כ חייב באונסין כדין כופר בפקדון שחייב באונסין אף בלא שבועה א"ו כמש"כ ודוק היטב בכ"ז:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה