שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן כט
ב"ה ווילנא יום ב' פ' ויחי תרס"ד:
להנ"ל:
א) מכתבו היקר קבלתי בש"ק העבר והי' למשיב נפשי ושמחתי כי נתכווננו שנינו לדבר אחד וכי רוח אחד לשנינו בהבנת סוגית הגמ' דתמורה וכמו שביאר כת"ר בארוכה בראשית דבריו, אך אעפ"כ נשאר לי מקום לבאר כוונתי במה שתליתי מחלוקת רב ורבא בסנהדרין (ע"ב) בדין א"ע מהני או לא מהני, והוא דנחזי אנן אם התורה לא היתה אוסרת גזל כלל ולא הי' איסור מפורש ע"ז איך הי' הדין אם אחד גזל מחבירו אם הי' קונה את החפץ או לא, והנה דבר זה לא מצאנו מפורש אבל מכיוצא בו נלמוד דהנה היראים כ' דאפי' למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ ל"מ שלכם הרי דס"ל שאף דליכא איסור גזל בעכו"ם מ"מ לא קנה אותו, אולם דעת שאר פוסקים דשפיר מיקרי שלכם דכיון דלית בו איסור גזל הרי הגוזל ממנו כזוכה מן ההפקר וא"כ למדנו לדעת פוסקים אלו דגם בישראל הי' הדין כן אם הי' גזילו מותר הי' זה הגוזלו קונה החפץ הגזול מאתו כזוכה מן ההפקר:
ב) מיהו אני אומר שיש לחלק בין ישראל ובין עכו"ם, דבישראל אף אם גזילו הי' מותר מ"מ לא הי' קונה החפץ הגזול והי' מחויב לשלם ולהחזיר אותו לישראל, דבישראל כיון דמזיק חייב א"כ בגוזל לא גרע ממזיק שחייב לשלם והי' מחוייב לשלם וגם להחזיר גוף הגזילה שגם זה הוא נכנס בסוג חיוב ההיזק שבמקום שהוא בעין ויכול להחזיר גוף החפץ שלא יהי' חבירו ניזוק ממנו גוף הדבר הי' מחויב לשלם גוף דבר הגזול בתורת תשלומי היזק, וע"ז אמרה תורה ומכה נפש בהמה ישלמנה ישלם אותה עצמה (ועי' ב"ק י ע"ב), וכ"ז בישראל אבל בעכו"ם שמזיק פטור וע"כ כיון דגזל ג"כ מותר א"כ אין בגזילו שום חיוב לא משום גזל ולא משום תשלומי היזק וממילא הי' קונה גוף החפץ הגזול כזוכה מן ההפקר:
ג) אולם עכשיו שאמרה תורה לא תגזול ואסור לגזול את חבירו אין לנו אלא איסור, אבל אם עבר ועשה את האיסור וגזל א"כ למ"ד א"ע מהני אין האיסור פועל על עצם קנין החפץ הגזול וכמו שאם לא הי' איסור אז הי' קונה החפץ הגזול רק חייב בתורת תשלומין לשלם משום מזיק כמו כן עתה שאסור לגזול מ"מ אם עבר ועשה ג"כ הי' קונה את החפץ הגזול ורק הי' חייב לשלם בתורת מזיק לבד, אבל למ"ד א"ע ל"מ ומצד האיסור אמרינן דא"ע ל"מ דכיון שאסרה תורה לגזול ע"כ גם אם עבר ועשה ל"מ גזילו, והדבר הגזול שייך עדיין לנגזל כמו קודם גזילו, שלא פעל מאומה בגזילו כיון דעביד איסורא, וא"כ רב דס"ל בסנהדרין (ע"ב) שהגזלן קונה גוף הגזילה וכמו שפרש"י ז"ל התם ע"כ ס"ל דאי עביד מהני שאם הי' סובר א"ע ל"מ לא הי' הגזלן קונה הגזילה מצד דעביד איסורא, וא"כ זה שבאמת לא קנה הגזילה וצריך להחזיר גוף הגזילה אינו מטעם שלא קנה אלא רק מצד תשלומי היזק, ועוד מצד עשה דוהשיב שהתורה נתקה לעשה שיהא חייב להחזיר גוף דבר הגזול או דמיו אם אינו בעין, ואף שהי' חייב מצד מזיק לבד מ"מ צריך ג"כ העשה כדי לנתקו מלאו שגם אם התרו בו שלא ילקה, ואדרבה שיהא חייב לשלם, דאי מצד מזיק הייתי אומר להיפך דבגזל דאיכא לאו אם התרו בו יהי' לוקה ופטור מלשלם וע"כ צריך עשה לנתק לאו שבה לעשה, וכ"ז אם לא קלבד"מ בשעת גזילו אבל אם קילבד"מ שאז אינו מתחייב לא מצד מזיק ולא מצד עשה דוהשיב שג"כ הוי חיוב דממון, וקלבד"מ פוטר אותו משום חיוב ממון שבעולם, ממילא הוי קם ליה אדינא כמו שלא הי' כאן לא שום עשה ולא שום חיוב מזיק, וממילא הי' קונה את הגזילה כמו שקונה בזוכה מן ההפקר וכמו בגוזל את העכו"ם שקונה את החפץ הגזול מאתו, זוהי סברת רב, אבל רבא ס"ל דא"ע ל"מ וע"כ משום איסור גזילה אינו קונה את החפץ כלל והוי הכל כמו שמונח ברשות הנגזל עדיין, וקלבד"מ לא שייך דליקני משום הכי דאף אם אין כאן חיוב דהשיב ולא חיוב מזיק מ"מ כיון שזה לא קנה גוף הגזילה עם הגזל אין המיתה עושה קנין שיהא קונה עי"ז את הגזילה, אלא דהי' קשה לרבא א"כ שהגזלן לא עשה שום קנין בהגזילה וכמו שהי' כן עתה היא עומדת ברשות הנגזל אמאי חייב הגזלן באונסין כיון שמונחת ברשות הנגזל, וע"ז תירץ רבא דחיוב אונסין הוא משום דלא גרע משואל אף שהוא ברשותא דמרא מ"מ חייב באונסין, הכ"נ בגזלן חייב באונסין אף שלא קנה גוף הגזילה, וזוהי ביאור סוגית הגמ' דתמורה ג"כ דאם עבד מהני א"ש מה שקונה בשינוי כיון שאין חיובו אלא מוהשיב, א"כ בשנשתנה דילפינן מאתנן דדבר שנשתנה חשוב כדבר חדש ואינו אותו החפץ שהי' מקודם אין ע"ז חיוב דוהשיב, דהתורה ל"א רק להחזיר מה שגזל אבל לא דבר אחר שלא גזל, וכ"ז אם נאמר א"ע מהני אבל אם נאמר א"ע ל"מ והוי כמו שנשתנה ברשות הנגזל והוי עדיין של נגזל ולא שייך שיהא השינוי קונה לגזלן, וזוהי ביאור הגמ', וגם כת"ר הבין כן, וע"ז משני דגז"ה הוא בגזל שיהא השינוי קונה ולא שקנה מצד הגזל שבתחלה רק מצד השינוי שנעשה דכיון שנעשה שינוי גז"ה הוא שאין חייב להחזיר את הדבר שנשתנה ורק חייב לשלם דמיו, וכמדומה שבזה נסתלקו השגות כת"ר עלי:
ד) ובזה אמרתי לפרש דברי רש"י ב"ק (סו.) אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא ופירש"י ז"ל שינוי קונה "היכא ששינה בידים" והוא תמוה דגם אם נעשה שינוי ממילא ג"כ שינוי קונה כמו גזל בהמה והזקינה דמשלם כשעת הגזילה, ואף דר"א ס"ל באמת לחלק בין שינוי דממילא ובין שינוי דבידים כמו שכ' התוס' שם (סח.) ד"ה מה טביחה יעו"ש מ"מ מנ"ל לרש"י ז"ל לפרש גם אליבא דרבה כן ומה דחקו לזה, ואמרתי ע"פ מש"כ הקצוה"ח סי' ש"ס סק"ב לתרץ קושית התוס' ב"ק (סה ע"ב) ד"ה הן ולא שינוייהן דל"ל תרי קראי דשינוי קונה קרא דאתנן וקרא דאשר גזל, ותי' ע"פ סוגית הגמ' דתמורה דודאי מאתנן ידעינן דשינוי עושה את הדבר לחדש ואינו אותו שהי' קודם וע"כ באתנן הוא מותר למזבח שאינו עוד אתנן שנתן לה, אבל בגזל כיון דא"ע ל"מ א"כ אינו קונה בשינוי וע"כ צריך קרא מיוחד בגזל שקונה בשינוי יעו"ש, והיינו לפ"מ שנתבאר דא"ע ל"מ הוי כמו שנשתנה ברשות הנגזל ולא הי' הגזלן קונה ואינו אלא כמזיק או כמשביח שלא ברשות שאין הדבר נקנה להמזיק או להמשביח, וע"כ צריך קרא מיוחד דבגזל ג"כ קונה בשינוי, והנה רבה אמר שינוי קונה כתיבא ותנינא כתיבא והשיב את הגזילה אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי, תנינא הגוזל עצים ועשאן כלים וכו' משלם כשעת הגזילה אי נמי לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור אלמא שינוי קונה ע"כ דברי רבה, והנה מדהוצרך רבה ללמוד דשינוי קונה מקרא דאשר גזל מוכח דרבה ס"ל א"ע ל"מ דלמ"ד א"ע מהני א"צ קרא דאשר גזל, דשינוי עושה לדבר חדש ילפינן מאתנן וא"צ קרא מיוחד בגזל, א"כ ע"כ מוכח דרבה ס"ל א"ע ל"מ, והשתא נחזי אנן הא דצריך קרא בגזל דאי לא"ה הו"א דבגזל שינוי א"ק משום דא"ע ל"מ הא קשה קושית הקצוה"ח במשובב נתיבות סי' ל"ד הא שינוי דממילא ג"כ קונה וא"כ ל"ש בזה א"ע ל"מ כמו שכ' התוס' בתמורה (ד ע"ב) בצורם אזן בכור דמהני משום דלא גרע מנפל מאליו וא"כ גם שינוי כה"ג ומה תלה הש"ס בדין א"ע ל"מ, וע"כ צריך לומר כהסברת המשו"נ הנ"ל דמאי דלא מהני הוא על עיקר קנין הגזל דאם נימא דל"מ קנין הגזילה שוב הוי השינוי שנשתנה כמו שנשתנה ברשות הנגזל דלא שייך שיקנה הגזלן, ולפ"ז נחזי אנן איך הביא רבה ראי' לדבריו דשינוי קונה בגזל ממשנה דלא הספיק ליתנו עד שצבעו שפטור שמוכח דשינוי קונה, דלכאורה אין מזה ראי' כלל דבאמת אפשר לומר דלא דרשינן אשר גזל דשינוי קונה בגזל וא"כ הדר לדינא דשינוי א"ק בגזל, והיינו משום דבתחלתו ל"ק הגזילה בשעת הגזל וע"כ ל"ש אח"כ שינוי, והא דקנה בלא הספיק ליתנו עד שצבעו היינו משום דשם הוא באמת ממון הבעלים כ"ז שלא הגיע ליד כהן אלא שעל הבעלים מצוה לתת ראשית הגז לכהן וע"כ ל"ש לומר דלא קני במה שצבעו בתורת גזילה, שאין כאן גזילה שעדיין הכל של הבעלים, וכיון שנשתנה ונעשה דבר חדש הא זה ילפינן מאתנן דשינוי עושה לדבר חדש וא"כ גם כאן הוי הגז דבר חדש ואין זו הגיזה שמחוייב ליתנה לכהן, ואי משום דלא מהני שינויו משום דכיון דעבר על עשה שבתורה שהתורה אמרה לתת לכהן ראשית הגז והוא מבטל המצוה ורוצה להפקיע המצוה ממנו ע"כ אמרינן ג"כ בזה א"ע ל"מ ולא מהני חפצו ורצונו ומעשיו להפקיע המצוה, הא ליתא דכאן ל"ש כלל דין דא"ע ל"מ דלא גרע מממילא, ואם נשתנה ממילא הגיזה הי' פטור וע"כ גם בצבעו בידים פטור דלא גרע מנפל שינוי מאליו כמו שכ' התוס' בבכור, וא"כ קשה מאי ראי' מייתי רבה לדבריו דשינוי קונה בגזל מדין ראשית הגז, דאין זו ראי' כלל לגזל, דבגזל ל"מ שינוי משום דא"ע ל"מ ולא קנה גוף הגזילה משא"כ בראשית הגז דלא שייך זה וכמו שנתבאר, משום זה שיכל רש"י ז"ל לפרש דע"כ רבה ס"ל דשינוי אינו קונה רק אם נעשה בידים ולא בנעשה ממילא וא"כ שפיר מייתי רבה ראי' לדבריו דאם איתא דבגזל אין שינוי קונה משום דא"ע ל"מ א"כ גם בראשית הגז נאמר דא"ע ל"מ, ול"מ רצונו ומעשיו להפקיע המצוה דראשית הגז ולבטלה, ואי משום דלא גרע מנעשה ממילא זה אינו דאם נעשה ממילא שינוי א"ק וא"כ שייך שפיר לומר א"ע ל"מ והוי כמו נעשה מאליו וא"ק, א"ו דשינוי קונה גם בגזל מקרא דאשר גזל וע"כ ילפינן מינה ג"כ ראשית הגז דמהני שינוי אפי' במקום דאפשר לומר א"ע ל"מ, וז"ב לדעתי בכוונת רש"י ז"ל:
ה) וכת"ר ידידי הקשה לרב אמאי אומר לו בחמץ שעבר עליו הפסח הר"ש לפניך כיון שקונה הגזילה לא הבנתי לקושיתו דאחרי שאמרה תורה והשיב את הגזילה א"כ ל"ק גוף הגזילה מטעם קרא דוהשיב שמחוייב להשיב גוף הגזילה וע"כ בחמץ שפיר עביד לו השבה, ושלו של הנגזל מחזיר לו, ודוקא במקום דאיכא עשה דוהשיב אבל במקום דליכא עשה דוהשיב כמו בקילבד"מ דפוטר אותו מחיוב השבה דהשיב שוב הוא חוזר לדין דקנה גוף הגזילה וכמו שנתבאר:
והנה מעכ"ת ידידי כ' דטעמא דרב דס"ל בב"ק (ק"ו) דנשבע ואח"כ באו עדים שפטור משום ולקח בעליו ולא ישלם לטעמו אזיל דס"ל בסנהדרין (ע"ב) דגזלן קונה גוף הגזילה, הנה שמחתי מאד כי גם בדבר זה הננו מזדמנים שנינו לפונדק אחד, שגם אנכי אמרתי שרב לשיטתו בזה בסנהדרין אך בארתי בסגנון אחר קצת לפי דרכי אשר בררתי לי בזה למעלה, ואעתיק לו בזה מש"כ בחדושי:
ו) בשבועות (לז ע"ב) מקשה על רבה דס"ל הכופר בפקדון שיש עליו עדים פטור מהא דתניא לא אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה ה"ד דאי ליכא עדים אמאי לוקה אלא פשיטא דאיכא עדים וקתני תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה מילקא הוא דלא לקי אבל קרבן מייתי, ומסיק בתיובתא לרבה: וקשה לי מאי מקשה מכאן לרבה הא אפשר לומר דרבה כרב רביה ס"ל דכופר בפקדון ואח"כ באו עדים פטור מלשלם אם לא שהודה, א"כ דילמא ברייתא זו מיירי בשכפר לו בב"ד שאז פטור מלשלם בבאו עדים אח"כ וע"כ חייב קרבן שבוה"פ דהא לא הוי כפירת דברים שאף אם יש עדים מ"מ הא לא מהני עדותן אח"כ, וא"כ כפר לו ממון ממש שלא יוכלו עוד העדים לחייבו וע"כ חייב קרבן, והא דרבה ס"ל דהוי כפירת דברים בעלמא מיירי בשכפר לו חוץ לב"ד דעדים מהני אח"כ וכדאיתא בב"ק שם דדינו של רב אינו אלא בשנשבע בב"ד, וע"כ הוי כפירת דברים בעלמא דהא העדים יעידו אח"כ ול"מ שבועתו ולא מידי, והיא קושיא עצומה לכאורה:
ז) והנראה בזה הנה רש"י ז"ל שם ע"א ד"ה הזיד כתב הא דלא מיבעי בהזיד בשבועת העדות משום דהוי התראת ספק דמי יודע שהם יודעים לו עדות, ומוהרש"א בשם מוהריב"ל ז"ל הקשה דמאי קאמר מי יודע שהם יודעים לו עדות הא משכחת לה כגון דהוי עדים אחרים בהדייהו כשהעידו על אותה עדות, וא"ת א"כ אינן חייבין קרבן דהוי כפירת דברים הא ליתא דרב כהנא ס"ל דהוי כפירה, ותי' מוהרש"א די"ל כמו שכ' התוס' לעיל בפ' שבועת העדות דבאיתנהו הנהו סהדי קמן לכו"ע הוי כפירת דברים, ול"פ ר"כ ורבה אלא בליתנהו קמן, וא"כ הנהו דמתרו בהם אינן יודעים שהם יודעים לו עדות, אך קשה דא"כ תקשי דבפקדון נמי כיון דע"כ בליתנהו הני סהדי קמן הכשרים דאל"כ הוי כפירת דברים וא"כ הו"ל התראת ספק דמי יודע שיש לו פקדון אצלו ויש ליישב עכ"ל מוהרש"א ז"ל:
ונראה ליישב בפשיטות דזה שכ' התוס' לעיל דבאיתנהו קמן כו"ע מודו דכפירת דברים הוי הוא דווקא דבאיתנהו קמן בפני ב"ד כיון שישנן לפני ב"ד להעיד בלא"ה הוי כפ"ד, אבל אם הם שלא בפני ב"ד מה לי אם איתנהו קמי התובע או העדים כיון שאינן בפני ב"ד במקום הגדה, ולפ"ז ניחא בשבועת העדות דקימ"ל כרבנן שם דאין חייבין על שבועת העדות חוץ לב"ד וא"כ ע"כ הוי העדים שמשביעין אותן בפני ב"ד, וא"כ אם היו כאן עדים אחרים כשרים שיכולין להעיד תו הוי כפירת הראשונים כפ"ד בעלמא, וכקושית הגמ' שם הא קיימא שני', וע"כ שפיר כ' רש"י דבשבועת העדות הוי התראת ספק דמי יודע שיודעים לו עדות, כיון דבב"ד קיימינן וע"כ ליכא כאן עדים אחרים כשרים שיודעים העדות להתרות בהם וא"כ הוי הת"ס, משא"כ בשבועת הפקדון שחייב גם בחוץ לב"ד שפיר י"ל דהעדים מתרים אותו ואף שיש כאן עדים מ"מ לא חשוב כפירת דברים כיון דהוי שלא בפני ב"ד אין זה כפ"ד לרב כהנא, ואף לפ"מ שכ' התוס' לעיל (לא ע"ב) ד"ה משביע דלרבנן נמי א"צ שתהי' השבועה בב"ד אלא הכפירה דאהגדה דווקא קפיד קרא דליהוי במקום הגדה, מ"מ לא משכחת לה כגון שהשביען חוץ לב"ד והתרו בהם העדים הכשרים היודעים שיודעים אותה עדות וכפרו אח"כ בב"ד דחייבין אח"כ קרבן שבוה"ע כדקתני במתניתין התם, שאם נשבעו חוץ לב"ד לשקר ויש כאן עדים שנשבעו לשקר שוב ל"מ עדותן בב"ד ואיך יתחייבו אח"כ קרבן שבוה"ע בכפרו בב"ד אח"כ דהא הטעם הוא משום דמהני עדותן אם הודו, וכיון שכבר נשבע לשקר שוב הוי סופן בפסלות ופסולין הם לכל עדות שבעולם, והא דתני במתניתין דחייבין בשכפרו אח"כ בב"ד צריך לומר ע"כ בשהיו מושבעין מפי אחרים חוץ לב"ד דאז כ"ז שלא כפרו בב"ד אין זו שבועה כלל, ושוב מצאתי כן בקצוה"ח סי' כ"ח בשם אחיו ז"ל, אבל בסוגיין אי אפשר לומר כגון שהיו מושבעין מפי אחרים דא"כ אכתי לא היו חייבין מלקות דזה ודאי הוי התראת ספק דילמא לא יכפרו אח"כ בב"ד ולא עברו על שבועת שקר ול"מ, וא"כ ע"כ צריך אתה לומר בשהיו מושבעין מפי עצמן א"כ שוב הוי פסולי עדות ולא מהני עדותן אח"כ ולא היו חייבין קרבן, ואם בב"ד הוי קיימי תו הוי כפירת דברים בעלמא וא"כ בממ"נ לא משכחת לה האיבעיא בהזיד בשבועת העדות שיתחייב קרבן ומלקות, משא"כ בשבועת הפקדון שפיר מיבעי ליה והוי התראת ודאי משום דהעדים מתרין בו ולא הוי כפירת דמים לר"כ כיון שחוץ לב"ד הוי וז"ב: ח) מעתה יונח לן מה דקשיא לן דילמא רבה כרב ס"ל דשבועה קונה ובאו עדים אח"כ פטור וע"כ הוי זה כפירת ממון ולוקמא ברייתא זו דמקשה מינה לרבה בהשביע עליו בב"ד דאז פטור בבאו עדים אח"כ, דהא ליתא שאם בב"ד הוי א"כ איך אפשר לומר דילקה או יביא קרבן, דממ"נ היכי מיירי שאם יש כאן העדים שמעידים שיש לו פקדון אצלו והוי התראת ודאי תו הו"ל כפ"ד בעלמא כיון דבב"ד קיימינן ואיך יניחו אותו ב"ד לישבע כיון שיש עדים כאן, וכל שיש עדים אין כאן שבועת הדיינים כלל, ואף אם נשבע הו"ל קפץ ונשבע שאינו פוטר אותו כדאיתא בב"ק שם, ואם מיירי באין כאן עדים לפנינו תו הו"ל התראת ספק ואין כאן מלקות, וא"כ לא משכחת לה בשבועת הפקדון בב"ד שיוכל להתחייב קרבן או מלקות ושפיר מותיב מינה תיובתא לרבה ועלתה לו בתיובתא, וזה נכון בס"ד לשיטת רש"י ז"ל:
אבל כ"ז לשיטת רש"י ז"ל דכל דהוי ספק להמתרים הוי ג"כ התראת ספק אבל לסברת התוס' שם דכל שאין להמותרה ספק לא הוי הת"ס וא"כ שפיר משכחת לה כגון שאין העדים לפנינו ומתרים בהם אחרים בב"ד וע"כ אין זה כפירת דברים משום דלא יועיל עוד עדות העדים אח"כ והר"ז כפירת ממון ממש והדרא קושיא לדוכתא: ט) ואשר אחזה לי בזה והוא דעיקר סברת רב דס"ל שבועה קונה צריך להבין טעמא מאי, ונראה דרב לטעמיה בסנהדרין (ע"ב) דבא במחתרת ונטל כלים דפטור דבדמים קנינהו ומאור עינינו רש"י ז"ל הסביר לנו טעמא דרב והוא משום דרב ס"ל דכל גזלן קונה עצם הגזילה להיות שלו דאל"כ לא הי' חייב באונסין אלא ודאי שהגזלן קונה את החפץ הגזול אלא שהתורה אמרה והשיב והטילה עליו חיוב השבה ע"כ מתחייב הוא להחזיר את הגזילה ואם אינה בעין חייב לשלם דמיו וע"כ כיון דבעצם קנה גוף הגזילה רק דמוטלת עליו חיוב השבה א"כ כשקלבד"מ ובשעה שגזלה לא חלה עליו חיוב השבה שוב קנה גוף הגזלה להיות שלו, וזוהי סברת רב אבל רבא סבר שם דז"א אף שגזלן מתחייב באונסין מ"מ משו"ז לא קנה גוף הגזילה וכל היכי דאיתא ברשות מרא איתא ומה שמתחייב באונסין הוא מטעם דלא גרע משואל וע"כ ל"ש לומר בזה דבדמים קנינהו דהמיתה אינה עושה קנין וכמו שנתבאר:
ועתה נאמר שגם זה דס"ל לרב דשבועה קונה הוא ג"כ מה"ט דכיון דבשעה שכפר ממון חבירו הוא נעשה גזלן וכמו דאמר רב ששת שם הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וקנה גוף הגזילה אלא שנתחייב בהשבה בזה אנו אומרים דשבועה קונה היינו פוטרתו מחיוב השבה וממילא קני ליה להממון לגמרי, ונראה דהא דנעשה גזלן לר"ש בכפירה לבדה לענ"ד היינו דווקא בשנפטר בהכפירה בב"ד ואין עליו עוד חיוב כלל, משא"כ בשחייב עוד שבועה אין זו עוד כפירה דהא צריך עוד לישבע ומי יימר דמשתבע ואולי יודה קודם השבועה ולא חשוב כפירה רק כשנשבע שאז נשלמה כפירתו, ולפ"ז לרב הוא נעשה גזלן באותו שעה שכופר ונשבע וקונה גוף הגזילה, אלא שאנו באים לחייבו בהשבה בזה אנו אומרים דשבועה קונה ופוטרת אותו מחיוב השבה וממילא קני גוף הגזילה ולא משלם מידי אף אם באו עדים אח"כ, זהו לדעתי ביאור סברת רב: י) וכיון שנתבאר דשבועה קונה היינו משום דבשעה שכפר ע"י שבועה נעשה גזלן וכר"ש וקני ליה גוף הגזילה ושוב השבועה פוטרתו מחיוב השבה, לפ"ז בשהתרו אותו על השבועה שוב אי אפשר שיתחייב קרבן שבועת הפקדון אם הודה אח"כ כיון דס"ל לרב בדמים קנינהו וא"כ בשהתרו בו על השבועה וחייב מלקות על השבועה ובאותה שעה שנעשה גזלן בכפירתו על הפקדון נתחייב מלקות על השבועה א"כ תו קנה ליה להפקדון משום דקלבד"מ לרב דס"ל דבדמים קנינהו, וכיון שאין כאן חיוב קרן תו לית כאן קרבן וחומש כמש"כ התוס' בפסחים (כט.) דאם אין קרן אין חומש ואשם, והכא דליכא קרן משום שנפטר מהקרן בשעה שעבר על השבועה ונתחייב מלקות תו ליתא גם קרבן אשם וחומש וכמו במעילה, ואין לדחות כיון דהפקדון הי' אצלו מכבר וכבר נתחייב בפקדון קודם שכפר למ"ד חיוב שומר משעת משיכה תו אי אפשר למלקות דשבועה לפוטרו מחיוב הקרן משום שבקרן כבר נתחייב מקודם ולא בא בב"א והוי דומיא דאמרינן בכתובות (לד ע"ב) בהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת שחייב משום שכבר נתחייב בקרן קודם איסור שבת למ"ד שומר מתחייב משעת משיכה, הא ליתא דהתם דווקא לדידן דקימ"ל כרבא דלא אמרינן בדמים קנינהו וע"כ אמרינן שפיר דבקרן כבר נתחייב וע"י קילבד"מ אינו נקנה לו הקרן, אבל לרב דס"ל דבדמים קנינהו א"כ כאן בשעה שכפר כלתה לו שמירתו וחיוב השומרים נפקע מעליו כיון שנעשה גזלן וקני גוף הגזילה וכיון דקילבד"מ קנה גוף הגזילה ונפטר מחיוב השמירה דקילבד"מ והוי כמו שקנה החפץ בתוך זמן שמירתו שפקעה חיוב השמירה ממנו ונעשה החפץ שלו וקנה אותו: והשתא א"ש מה דקשה לן דלוקמא רבה ס"ל כרב דזה אינו, דלפמש"כ דעיקר טעמו דרב הוא משום דאזיל לטעמו בסנהדרין דגזלן קונה הגזילה אלא שנתחייב בהשבה, מעתה אם נאמר דגם רבה ס"ל כרב דבנשבע ואח"כ באו עדים פטור ע"כ דס"ל כרב בסנהדרין דבדמים קנינהו דהכל טעם אחד וממקור אחד הלכו, א"כ לרב א"א כלל לומר שיתחייב קרבן בהזיד בשבועת הפקדון היכי דהתרו בו דכיון שיתחייב מלקות אין עוד קרבן וכיון שאין קרן אין חומש ואשם, וכיון דרבה ס"ל דבאמת גם בהתרו בו הי' מתחייב קרן אי לאו משום דהוי כפי"ד בעלמא וא"כ ע"כ לא ס"ל כרב דבדמים קנינהו וא"כ ממילא אין לתרץ ברייתא כגון שהשביעו בב"ד דהוי כפירת ממון, דרבה ע"כ לא ס"ל כוותיה דרב וס"ל דנשבע ואח"כ באו עדים חייב:
יא) וזו אין להקשות א"כ יקשה לרב מברייתא זו דס"ל דמייתי קרבן אף בהתרו בו והא כיון שנתחייב מלקות תו ליכא כאן קרן וממילא אין כאן חומש ואשם, דזו לאו קושיא היא דרב מוקי בשלא הי' כאן חיוב שבועה בב"ד כגון שכפר הכל וכדומה ובכפירה לבדה נעשה גזלן וא"כ אח"כ כשנשבע ונתחייב מלקות על השבועה לא אמרינן קילבד"מ ופטור משום שכבר נתחייב חיוב גזילה מקודם בכפירתו לבד, אבל אם נעמיד הברייתא בשבועת הדיינין א"כ לא נעשה גזלן בכפירה לבד רק ע"י השבועה שאז נשלמה כפירתו ושוב נתחייב אז מלקות וליכא קרן ובדמים קנינהו וע"כ אי אפשר להעמיד כן, דוק בדברים אלו ותמצאם עמוקים ונכונים אחר העיון עכ"ל בחדושי: יב) מש"כ כת"ר ליישב דעת הבעה"מ שכ' דהא דבעין חייב להחזיר הוא מדרבנן והרמב"ן ז"ל השיב עליו וכת"ר ירד להציל והציל בעצה מחוכמה מאד אבל בעניי לא מצאתי מי שסובר דיאוש מדאורייתא קונה רק מדרבנן אינו קונה, חפשתי בטור ואין בו ואדרבה ההיפך מצאנו דאפי' למ"ד יאוש א"ק מ"מ מדרבנן קונה מתקנת השבים כדאיתא בב"ק (סו.) אבל להיפך נעלם ממני מקומו:
יג) ומש"כ כת"ר שלא הבין דברי שכתבתי בתי' הקושיא דב"ק (ע ע"ב) משום שאין הגנב מחוייב להעמיד ולקיים מקחו וע"ז כ' שלא הבין, לדעתי הדברים פשוטים דאימתי הוי קנין אם זה שמקנה מחוייב לקיים המקח אז הוי קנין אבל אם זה שמקנה אינו בר חיוב לקיים המקח אין הקנין כלום, ומה שהקשה מתלוה וזבין דזביני' זביני, שם ודאי מחוייב לקיים המקח דכיון דאמדינן דעתו דגמר ומקני א"כ יש כאן רצון להקנות וממילא הוי בר חיוב לקיים המקח וע"כ הוי קנין, אבל במי שאינו בר חיוב באותו שעה אין הפיסוק והגמר שגמרו ביניהם כלום, והמכר נתקיים מתוך שנתחייב להעמיד המקח ע"כ ממילא הוי קנין אבל לא להיפך:
יד) ומש"כ כתב ליישב הקושיא בב"ק ע"פ סוגיית הגמ' דב"ב דכל מכר זוזי הוא דאנסוהו ואגב אונסי' גמר ומקני וע"כ בגנב דקלבד"מ דכיון שאם יתבעו ממנו הדמים יהי' פטור וא"כ אינו גומר ומקנה, דדווקא במקום שאם לא יקיים המקח יהי' צריך להחזיר המעות שלקח ע"כ משום זה הוא גומר ומקנה החפץ אבל כאן דפטור מלשלם הדמים שלקח תו לא גמר ומקנה ואף דבעין הוא מחוייב להשיב מ"מ כיון דלשיטת רש"י ותוס' בנטל במחתרת דגם אם שבר אח"כ פטור וא"כ הכ"נ דאף אם יאכל אח"כ התאנים יהי' פטור משום דמתחלה פטרתו המיתה וע"כ כיון שיש לו עצה להפטר מתביעתו ע"י ב"ד ע"י שיאכל התאנים אח"כ שוב ממילא אין כאן אונס המכריחו למכור וע"כ לא גמר ומקנה, זת"ד ידידי והיא עצה שנונה ואולי גם נכונה, זולת מה שיש לי לפקפק בה והוא דבאמת שיטת רש"י ז"ל ותוס' דאף אם שבר אח"כ אחר שיצא מהמחתרת ג"כ פטור הוא תמוה מאד דמה"ת יפטור ע"ז שהזיק אח"כ כיון שאז בשעה שהזיק לא נתחייב מיתה והר"ז כיוצא ליהרג ואח"כ הזיק שחייב לשלם כדאיתא בערכין (ו.), ולזה ע"כ צריכין אנו לדחוק בדעת רש"י ז"ל ותוס' דס"ל דכל שנעשה גזלן על החפץ מקודם ויצא מרשות הנגזל משעת הגזילה שוב אינו מתחייב עוד מטעם מזיק עליה, ל"מ לרמב"ח דפליג על ר"ח בב"ק (קיא ע"ב) וס"ל דהגוזל ובא אחר ואכלו שאינו יכול לגבות מזה שאכלו הרי מוכח דס"ל דהשני פטור ואינו מחוייב גם מצד מזיק, וא"כ הכ"נ הגזלן גופיה שהזיק אח"כ אינו מחוייב מצד מזיק רק חיובו הוא על שעה ראשונה שגזל שנתחייב באונסין על כל מה שיאורע עם החפץ אבל לא על האי שעתא דהזיק דכיון שהזיק דבר שיצא מרשות הנגזל א"ח ג"כ משום מזיק וכמו שהסבירו התוס' סברת רב"ח בב"ק שם, אלא אפי' לר"ח ולרבא דס"ל דרצה מז"ג ורמז"ג מ"מ אין זה אלא באחר שעדיין לא נעשה גזלן עליה הוא חייב עלה מצד מזיק או גזלן, יעוי' קצוה"ח סי' ל"ד ונתיבות סי' הנ"ל, אבל הגזלן גופיה אינו מתחייב עוד מצד מזיק כיון שכבר נעשה גזלן עליה, והא דאמר רבה מעיקרא שוה זוזא ולבסוף שוה ד' תבריה או שתיי' משלם ד' הרי דמשלם על שעת השבירה אף שכבר נעשה גזלן עליה אפשר לחלק דדווקא על היוקר שבשעה שגזל לא הי' אז היוקר ונמצא דלא נעשה מקודם גזלן על היוקר ע"כ הוא חייב כעת עליה, אבל במה שנעשה גזלן מקודם שוב אין מתחייב עליה עתה משום מזיק כיון שיצא מרשות הנגזל וכמו לרמב"ח, וע"כ בנטל במחתרת ואח"כ שבר כיון שנטל הוא גזל מרשות הבעלים אף שפטור הוא על שעת הנטילה מ"מ מרשות הנגזל יצאו וע"כ אינו חייב עוד מצד מזיק אף אם שבר אח"כ, כן צריך לדחוק לדעת התוס' ורש"י ז"ל הנ"ל:
טז) ולפ"ז אין זה אלא בנטל כלים שנחת עליה אדעתא דגזלנותא שנעשה גזלן עליהם ואף שפטור הוא על הנטילה מ"מ יצאו מרשות הנגזל ככל גזילה דעלמא, אבל בגנב שמכר בעד התאנים שלא נחת לגזול התאנים אלא לוקח אותם בתור דמי מכירה על המקח ואם נתבטל המקח הרי התאנים פקדון בידו וברשותא דהלוקח קיימי א"כ ודאי אם יאכלם אח"כ יתחייב כדין כל מזיק, וחיוב מיתה הקודם לא יפטרו מחיוב מזיק דהשתא ושפיר מתחייב על התאנים משום כיון שלא נעשה גזלן עליהם מקודם והרי הוא כאלו לקח השתא מרשות הלוקח והזיקם שאין סברא לפוטרו משום מזיק מחמת חיוב מיתה שקדם וכיון שכן ודאי יתחייב לשלם אף אם יאכלם ושוב גמר ומקנה כיון שאם יתבעם יתחייב לשלם, וע"כ צריך לומר כמש"כ במכתבי הקודם שאינו מתחייב בהחזרת התאנים עצמם משום שנקנו לו בשעה שלקחם ומותר להשתמש בהם ואינן פקדון בידו וכמו שכ' התוס' בב"מ (מ"ג) לרי"ו, ובזה אפשר לקיים דברי ידידי שכיון שדמי המקח נקנו לו ואינו מתחייב בהשבתם מטעם קילבד"מ דכיון שמותר להשתמש בהם אינו חשוב בעין ופטור מחיוב תשלומים דקלבד"מ וחזר הדין כיון שהדמים הוא פטור מלשלם שוב ממילא לא גמר ומקנה את החפץ כיון שאין לו אונס המכריחו לקיים המקח כמו שכ' כת"ר, אבל באמת גם זה אינו שאם נאמר דלא גמר ומקנה שוב הוי דמי המקח פקדון בידו והוי בעין ומחוייב להחזירם אם יתבע ממנו א"כ הדר משום זה גמר ומקנה וחוזר חלילה:
טז) והנה מעכ"ת ידידי כ' בטעמא דרב בב"ק דס"ל דגם בפקדון אם נשבע ואח"כ באו עדים שפטור הוא מטעם דרב לטעמו דיאוש כדי קני ולאחר שנשבע סתמא מתיאשים הבעלים מגוף החפץ כמ"ש הרמב"ם בטעמו דצריך להוליך אחריו למדי אם נשבע, וע"כ כיון דלרב גוף החפץ קנה ביאוש ולא נשאר אלא חיוב דמים וזה קונה בשבועה, זת"ד ידידי, ותיתיה ליה לידידי שנתכוון בזה לדעת הגאון בעל ים התלמוד בב"ק שם שכ' ג"כ כנ"ל בטעמו דרב, אולם מש"כ כת"ר ורבא לטעמו דיאוש כדי ל"ק ע"כ ס"ל דבפקדון דברשותא דמרא איתא לא מסתברא טעמיה דרב, בזה יש להעיר דהנה לכאורה יש לפקפק בסברת כת"ר משום שקנאו ביאוש לרב כיון שנשבע וכמ"ש הרמב"ם דא"כ איך נפטר מלשלם כיון דקודם שנשבע אכתי לא נתיאשו הבעלים ומחוייב הוא להחזיר גוף החפץ ורק אחר שנשבע שקנה ביאוש ונתחייב אז בדמים ואימתי נתחייב בדמים רק אחר השבועה ואז לא נשבע עוד פעם אחרת על חיוב הדמים א"כ אימתי פטרתו השבועה מחיוב דמים, אולם באמת דברי ידידי נכונים דגם חיוב הדמים וחיוב גוף החפץ הוא הכל משעת גזילה, דגזלן לבד שלא קנה גוף החפץ ושייך לנגזל עוד יש עליו חיוב אונסין שהוא חיוב דמים וחיוב השבה משעת גזילה וע"כ כשכפר ונשבע ונעשה גזלן ונשבע אח"כ על גוף החפץ ועל חיוב השבה והדמים שנתחייב בשעת כפירתו שנעשה אז גזלן הנה גוף החפץ נקנה אחר השבועה ביאוש וחיוב השבה ודמים שנתחייב בשעה שנעשה גזלן הלא זה פטרתו השבועה, אבל לפ"ז כיון שבאמת משעה שנשבע נפטר מכל חיוב דמים והשבה שזה פטרתו השבועה ורק גוף החפץ לא קנה ע"י השבועה משום דכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא בזה כיון שנתיאשו הבעלים הוא קונה אפי' למ"ד יאוש כדי ל"ק בגזילה דהא טעמא דמ"ד יאוש ל"ק בגזילה הוא משום דבאיסורא אתי לידו ונתחייב בהשבה אבל בזה לאחר השבועה שפקע ממנו כל חיוב השבה ודמים א"כ הר"ז כאבדה שמונחת ע"ג קרקע שקונה אותה ביאוש גרידא וכמו שכ' הרמב"ן במלחמות פ"ב דב"מ באבדה שנטלה ע"מ שלא להחזירה:
יז) ומש"כ כת"ר שדברי הר"ן נדרים שכל שותף בשעה שמשתמש הוי כולו שלו אינם אמורים אלא רק על מה שנכנסו בתחלה שיהא רשאי ומוכרח להשתמש בחצר אבל על דברים ששמו חכמים שלא נכנסו בתחלה שיהא רשאי להשתמש בלא רשות חבירו בזה לא נחשב לכולה שלו אף בשעה שמשתמש, והכריח דבר זה מהא דאינו רשאי להעמיד בהמות ותרנגולים ואם נאמר שכולה שלו אמאי השותף יכול לעכב עליו, הדבר פשוט לדעתי דמה שיוכל לעכב הוא דאפי' בשעה שזה משתמש הוי כולו שלו מ"מ יש להשותף חבירו שעבוד על החצר וע"כ בדבר שמקפיד ודאי שיוכל לעכב עליו ומשו"ה אינו רשאי להעמיד בהמות ותרנגולים שזה דבר שסתמו מקפיד ואינו מקובל על שותף חבירו, אבל בתמורה וכה"ג דמאי איכפת ליה ומה נפסד וחסר זה אם שותפו עושה תמורה בבהמת השותפים או לא, שאין בהמת הקרבן נפחתת ע"י התפסת הקדושה על בהמה אחרת ודאי בשעה שמשתמש הוי כולו שלו, ומה שהביא ידידי ראי' מהא דכתב הרמ"א באו"ח סי' תרנ"ח שאם לא לקח לשם מצוה א"י לצאת בו הרי מבואר דדבר שלא נכנסו בו בתחלה לא חשוב כולו שלו, לדעתי לא מן השם הוא זה, דדין זה הוא לקוח מהה"מ פ"ח מה' לולב דין י"א שכ' כן בשם הרשב"א ולשון הרשב"א שם כן ומסתברא דהא דאחין בשלא לקחוהו לצאת אלא לאוכלו ולהריח בו אבל בשלקחוהו לצאת ודאי בכל גוונא יוצאין וכו' הרי דהתנה הרשב"א בשלקחוהו לאוכלו ולהריח בו ולכאורה שפת יתר היא לפרש לאיזו צורך לקחוהו הלא די במה שכ' שלא לקחוהו לצאת אבל כוונת הרשב"א לדעתי הוא דווקא בשלקחוהו לאוכלו ולהריח בו שאזי לא יכול להשתמש בו לצורך מצות אתרוג משום שאם כן יהי' אסור כל שבעה כדין אתרוג של מצוה דאיתקצאי למצותו והו"ל דבר שהשותף יקפיד עליו שאוסר אותו עליו ע"כ לא יוכל לצאת בו כיון שיש לו שעבוד עליו, ועוד כיון שלקחוהו לאוכלו ולהריח הו"ל דבר שיש בו דין חלוקה וע"כ הוי רק החצי שלו משא"כ בדבר שאין בו דין חלוקה כמו לצאת ידי מצוה דצריך שיהא לקיחתו תמה והוי דבר שא"ב חלוקה ובזה אומרין דהוי כולו שלו, וכמו כן בקרבן דהוי דבר שא"ב דין חלוקה שחצי בהמה א"א להיות קרבן, והדברים פשוטים, ויעוי' ר"נ נדרים (מו ע"ב) ד"ה אבל יש בו ותמצא דהרשב"א ז"ל לשיטתו בזה והדברים ברורים: