אור ברסלב
שות מרחשת ב › סימן כח

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

ב · סימן כח

סימן כז

ב"ה ווילנא אור ליום ג' לס' וישראל אהב את יוסף תרס"ד לפ"ק: כבוד מעלת ידי"נ אהובי וחביבי הרב הגאון המפורסם וכו' וכו' מו"ה יה"ל דובאיש נרו יאיר ואורו יהל בק"ק פרי"ש:

א:

מכתבו הנחמד בלוית החוברת היקרה הכתובה פנים ואחור קבלתי במועדו והתענגתי בהם מאד, עברתי על פני קונטרסו היקר בשים לב, ואחרי עברי בין בתרי אמרותיו, אמרות טהורות, שתים שלש פעמים כדרכי והחילותי לנתח את דבריו באיזמל הבקרת הנאמנה, מצאתי בהם הרבה דברים אשר לא יצדקו לפני בדין, ואת זה אשר מצאתי להעיר עליהם ולהשיג אותו אשמור לדבר, אחרי אשר ידעתי כי מעכ"ת ידידי זה אדיר כל חפצו להעביר את דבריו בכור הבחינה ולהעמידו על האמת כפי משפט שכלנו הדל והבנתנו הקצרה, ורצונו של אדם זהו כבודו:

א) הנה כת"ר ידידי לקח לו למוסד, ליישב דעת הרמב"ם ז"ל מהקושיא המפורסמת איך בא על המפותה משלם קנס הא אין לוקה ומשלם, ע"פ דברי הר"י בתוס' ב"ק (ד' ד') דהא דאמרינן רשעה אחת אתה מחייבו וכו' הוא דוקא אם המיתה באה בהדי הממון על שני עונשים משא"כ היכי דהמיתה והתשלומין באים על עונש אחד בכה"ג ל"א כלל קלבדר"מ, וראי' מהא שרצה הש"ס לחייב כופר את האדם וכו', והאריך בזה ולדעתי לא נתכוונו רבותינו בעלי התוס' לחדש דבר כזה שהרי תשובתם בצדם חובל בחבירו ועדים זוממין שמשלמין ואינן לוקין משום רשעה אחת וכו' אף שהעונש בא בחובל משום עונש החבלה לחוד וכן בעדים זוממין המלקות והממון בא משום עונש אחד דעדות שקר ואעפ"כ אמרינן שכל המשלם אינו לוקה, ולדעתי כוונת התוס' שאם לאו קרא דעליו ולא על האדם הייתי מחייב אדם לשלם כופר משום דכופרא כפרה והייתי אומר כמו בשור שחייבים הבעלים לתת פדיון כופר נפשם הכ"נ באדם שהרג את האדם ובכפרה לא שייך כלל דין דקלבד"מ כמו שכ' התוס' בכתובות (ל ע"ב) באוכל תרומה בשוגג, והמעיין היטב בדברי התוס' ב"ק הנ"ל ימצא שכן כוונתם: ועוד אף אם יהיבנא ליה למעכ"ת ידידי את הבנתו וסברתו בדה"ת לדעתי אין הדמיון עולה יפה לומר שגם בבא על המפותה העונש של מלקות והקנס של נ' כסף הכל הוא על הזנות, שזה ללא אמת שחיוב המלקות הוא מצד הזנות מה שעבר על לאו דלא תהי' קדשה, וקנס של חמשים הוא משום שפגמה שהרי המלקות באה גם בבעולה וקנס של חמשים אינו אלא בבתולה וגם זה במפותה יתומה שאין לה אב הרי אין לה קנס, ואם הקנס הוא על הזנות מה לי מפותה שיש לה אב מה לי מפותה יתומה סכ"ס עבר על לאו דלא תהי', ועוד הא לאו דלא תהי' הוא בין בבא עליה כדרכה ובין בשלא כדרכה דמשכבי אשה כתיב והקנס אינו אלא בבא עליה כדרכה לדעת הרמב"ם ז"ל עצמו, הרי שחיוב הקנס אינו על הזנות רק על השרת בתולים, וא"כ המלקות וחיוב הקנס אינם באים על עונש אחד כלל:

ובזה אמרתי בחי' להמתיק דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' נע"ב ה"ט שפסק שהאיילונית אין לה קנס והראב"ד ז"ל השיגו, ומלבד שדברי הרמב"ם ז"ל סותרים גמ' ערוכה בפא"נ (לו.) שמבואר שם דלרבנן דס"ל שקטנה יש לה קנס איילונית ג"כ יש לה קנס אף שמקטנותה יצאה לבגר כיון שגם קטנה יש לה קנס, הנה מלבד כל זה לא זכינו להבין טעמו ז"ל וסברתו בזה:

ואמרנו בזה להמתיק דינו שאזיל לטעמיה בפרק הנ"ל שפ' דהבא על הנערה שלא כדרכה אין לה קנס ומבוארת מזה שיטתו ז"ל שקנס שחייבה תורה הוא על השרת הבתולים, וע"כ בשלכ"ד שאין בזה השרת בתולים א"ח קנס, ויצא לו זה מסוגיא דסנהדרין (עג ע"ב) שמוכח משם שחיוב קנס הוא על השרת בתולים, וכמו שהאריכו בזה התוס' שם, והרמב"ם ז"ל דוחה הרבה סוגיות שמבואר מהם שגם בבא עליה שלכ"ד חייב קנס מכח סתמא דגמ' דסנהדרין דמשמע שאין חיוב קנס רק על השרת בתולים יעו"ש בהה"מ ובר"ן פא"נ:

ועפ"ז אומר דהנה ביבמות (סא ע"ב) איתא כה"ג לא ישא את הקטנה ומפרש שם רנב"י דהאי תנא הוא דתניא בתולה אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומר והנערה וכו' בתולה וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ז מהא"ב הי"ג, ומבואר מזה שבתולה אינה נקראת אלא נערה בלבד, ורק משום בתולי נערות היא נחשבת בתולה אבל קטנה אין בתוליה בתולים להקרא בשם בתולה:

ולפיכך אני אומר שזה אמרה תורה שגם על הקטנה חייבים קנס כדמרבינן לה מהא דנערה חסר כתיב שגם קטנה בכלל אין החיוב על עצם השרת בתולי קטנות, שזה ע"כ אינו שבתולי קטנות אינן חשובים בתולים וכמו בכה"ג שמה"ט הוא אסור בקטנה וממילא גם בקנס שכתיב בתולה אין בתולי קטנה בכלל, ומה שחייב קנס על הקטנה אין זה על השרת בתולים דקטנות רק עיקר החיוב הוא על שם העתיד והוא נידון בו על שם סופה, שכיון שע"י השרת בתולי קטנות היא ממילא נעדרת בתולי נערות שהרי אין בתוליה חוזרין ולא תבא עוד לעולם לידי בתולי נערות, וא"כ בבא על הקטנה הרי הפסידה בתולי נערות העתידים לבוא, וזהו עצם הדרש שדרשינן נערה חסר כתיב שגם בקטנה הוא מחסר אותה בתולי נערות העתידים לבוא:

ונמצא לפ"ז סברת הרמב"ם ז"ל נכונה ועולה יפה כמין חומר מה שפסק שאיילונית אין לה קנס אף שקטנה אית לה, והיינו כיון שכל עיקר חיוב הקנס על הקטנה הוא רק על השרת בתולי נערות לעתיד א"כ אין זה אלא בקטנה שתבוא לכלל בתולי נערות אבל באיילונית שמקטנותה יצאה לבגר ולעולם לא יהיו לה בתולי נערות מהיכי תיתי יתחייב עליה אף שקטנה היא כיון שגם על הקטנה אינו מתחייב על השרת בתוליה בעצם רק על בתולי נערות שלעתיד וזו שלא יהיו לה אינו מתחייב, וזה נכון: וכל זה אם נאמר שחיוב קנס הוא על עצם השרת בתולים וע"כ יש לומר כנ"ל וכמבואר, משא"כ אם נאמר שהחיוב של קנס אינו תלוי כלל בהשרת בתולים וגם בשלכ"ד חייב קנס, וע"כ שגזירת הכתוב הוא לחייב קנס על מי שבא על נערה בתולה משום שפוגמה בביאתו, ממילא כשחייבה תורה קנס גם על הקטנה ע"כ לומר שחיוב קנס הוא מצד פגימת הקטנה בעצם ולא מצד פגימת הנערה שאין לחלק בין קטנה לנערה כיון שאינו תלוי בהשרת בתולים:

[הערה - כיון שעיקר החיוב הוא על הביאה וא"כ אי אפשר לחייבו משום ביאתו אלא משום שבא על הקטנה אבל לא משום שעתידה להיות נערה דהא בשעה שהיא נערה לא בא עליה. ע"כ]:

ומעתה י"ל שזה שאמרו בכתובות (לו.) דאיילונית יש לה קנס לרבנן דקטנה יש לה קנס הוא רק לפי סברא זו שחיוב קנס הוא גם על שלכ"ד ואינו תלוי בהשרת בתולים, משא"כ הרמב"ם ז"ל דס"ל שתלוי בהשרת בתולים ממילא באיילונית אין לה קנס ודחה הרמב"ם ז"ל סוגיא זו כמו שדחה הרבה סוגיות דמשמע שחייב קנס על ביאה שלכ"ד מכח סתמא דסנהדרין הנ"ל:

והחכם המבין יחכם עוד ויראה ויבין עד כמה סברא זו נכונה ואמיתית בדעת הרמב"ם ז"ל שהרי בפ"ג מה' א"ב ה"ד וה' בדין נערה המאורסה שבסקילה שם לא הוציא הרמב"ם ז"ל איילונית מכלל הנערות שאין חייבין עליהם סקילה, והיינו מהאי טעמא משום דשם גבי נערה המאורסה פסק הרמב"ם ז"ל שחייבין עליה גם בבאו עליה שלכ"ד, א"כ אין חיוב סקילה בנערה המאורסה משום השרת בתולים, וע"כ גם באיילונית מחוייב סקילה ששם חיוב על הקטנה סקילה הוא בעצם ולא על השרת בתולי נערות, וע"כ גם באיילונית חייב סקילה, כנלענ"ד:

הארכנו בזה לבאר ולהוכיח שדעת הרמב"ם ז"ל הוא שחיוב הקנס הוא משום השרת בתולים ולא על ביאת הזנות, וא"כ איפא אין מקום לדברי כת"ר ידידי שכ' ליישב דעת הרמב"ם שמשלם קנס אף שלוקה הוא משום שבאים על עונש אחד, ועיקר הקושיא ממפותה שחייב קנס הרי הרגיש הרמב"ם ז"ל עצמו בזה בפ"ב מה' נע"ב הי"ז, וכתב שאינו לוקה אלא בהכינה עצמה לכך אבל באונס ומפותה שלא הכינה עצמה לכך אינו לוקה, יעו"ש:

ב) בסי' ב' מדבריו כתב ידידי אהובי דלדעת רש"י ז"ל דגם היכי שהחפץ בעין ג"כ שייך קלבד"מ וא"כ יסתער קושיא גדולה על דבריו למה אמרה הגמרא בכ"מ דלפיכך לא לקי על גזילה משום דהוי לאו הניתל"ע שזה תלוי במחלוקת תנאים ואמאי לא אמר בפשוטו משום שהכתוב ניתקו לתשלומין משום דכתיב והשיב וממילא אינו לוקה משום כל המשלם אינו לוקה משום רשעה אחת וכו', ואנא גברא קחזינא ותיובתא לא חזינא שהרי מטעם שניתן לתשלומין אין לנו הוכחה כלל שאפשר שזה נאמר במקום שלא התרו בו שאז אינו לוקה וחייב בתשלומין משא"כ במקום שהתרו אז באמת הי' לוקה ולא משלם, ול"מ לר"י דס"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין בודאי אפשר לאוקמי קרא דוהשיב שמשמע שחייב בתשלומין הוא בשלא התרו אבל בהתרו אפשר שלוקה ואינו משלם ואפי' לר"ל הי' אפשר לומר ג"כ דגז"ה הוא במקום שלא התרו בו שיחוייב לשלם אבל במזיד שהתרו בו יפטור מלשלם ויחוייב מלקות וכמו שכ' התוס' כעין זה בכתובות בתרומה בשוגג, א"כ ודאי צריך לומר הקרא דוהשיב שהוא לאו הניתל"ע וממילא גם אם התרו בו אינו לוקה משום דהוי לאו הניל"ע, ובאמת לדעת הרמב"ם ז"ל שנראה מדבריו שאם אין הגזילה בעין אז החיוב הוא משום שניתק לתשלומין ולא משום שניתק לעשה, צ"ע מנלן שניתק לתשלומין במקום שהתרו בו, ויעוי' תוס' כתובות (לב ע"ב) ד"ה חובל דבחובל וכן בזוממין רבתה תורה לתשלומין אפי' במקום שהתרו בו משום קרא יתירא יעו"ש:

ג) והנה כת"ר בהמשך דבריו בסי' הנ"ל כתב עוד בזה"ל, "דהנה באמת בכל גזילה יש לנו לחייבו בתשלומין גם אם לא אמרה תורה והשיב דהא בזה שגזל מחבירו הא הזיק ממונו של חבירו ולא גרע אם לקח לעצמו מאלו השליך לים דחייב משום מזיק", בזה דבריו נכונים מאד ונתכווננו שנינו לדבר אחד ע"פ מה שהעליתי בזה מכבר אלא שלא באר כל הצורך, ואעתיק לו בזה סנסן אחד מקונטרס אחד בענין תפיסה שיש לי ומתוכו יתבאר לו לידידי שהרבה דברים בהמשך קונטרסו נאמרו שלא בעיון במחכ"ת כאשר יראה ידידי להלן, וז"ל בחדושי:

ונ"ל דגם זה שכתב רש"י ז"ל בב"מ (צא.) דבקם ליה בדר"מ מועלת תפיסה אין זה אלא בשתפס מעות דלא צריכי שומא אבל בשתפס מטלטלין שצריכים שומא ב"ד מוציאין ממנו והיינו ע"פ מש"כ הרי"ף ז"ל בכתובות פ' הכותב דכל הני נשבעין מדרבנן ונוטלין אם קדם ותפס ואמר לא משתבענא לא נחתינן לנכסיה ואין מוציאים מידם וכתב הר"ן בשם הרמב"ן הטעם משום דהוי גזל דרבנן ובגזל דרבנן לא נחתינן לנכסי כדאיתא בשבועות (מא.), וכ' עוד שם בשם הרמב"ן דהא דמהני תפיסה בקדמה ותפסה ולא נשבעה הוא רק בתפסה מעות שא"צ שומא אבל בשתפסה מטלטלין שהם צריכין שומא תו לא מהני תפיסתה ומוציאין מידה:

ונ"ל הטעם בזה לחלק בין תפיסת מעות לתפיסת מטלטלין והוא ע"פ מש"כ הרא"ש בפ"ק דקדושין גבי מנה אין כאן משכון אין כאן שאין אדם קונה משכון אם לא חייב לו מקודם לכן כדי שיחול קנין משכון ע"ז יעו"ש, מעתה בכל תפיסת מטלטלין לא יוכל לתפוס בתורת פרעון משום שצריכין שומא ומאן שם לך, וע"כ אינו אלא בתורת משכון, וא"כ כיון שהוי גזל מדבריהם וכל זמן שלא נשבע עדיין אינו מגיע לו כלל א"כ אין כאן חיוב מקודם כדי שיחול עליה תורת קנין משכון ע"כ ב"ד מוציאין ממנו, משא"כ בתפיסת מעות שא"צ שומא וכיון שתפס הם עומדים לפרעון וזוזי כמאן דפריעי דמי וכיון דהוי רק גזל דרבנן אי תפס לא מפקינן מיניה, זהו לענ"ד ביאור דברי הרמב"ן:

מעתה דון מינה ומינה גם לענין תפיסה בקלבדר"מ כיון שאין כאן חיוב לשלם ע"פ דין משום רשעה אחת וכו' א"כ אין זה חייב כלל לשלם, והא דמהני תפיסה אינו אלא כיון שמחוייב לצאת ידי שמים ע"כ אין ב"ד נזקקין להוציא מהתופס ולסייע לזה שמחוייב לצאת ידי שמים אבל חיוב בעצם אינו, א"כ א"ז אלא בתופס מעות שבזה מהני תפיסה ואין ב"ד נזקקין להוציא מהתופס כיון שאדרבה זה מחוייב לצאת יד"ש, אבל לתפוס מטלטלין כיון שאין התפיסה בהם אלא בתורת משכון לא מהני כיון שכ"ז שלא תפס מעות אין כאן חיוב לשלם ע"פ דין וכיון שאין חיוב אין כאן קנין משכון ע"ז וע"כ ב"ד מוציאין ממנו:

ועפ"ז מיושב קושית הטו"א בחגיגה על מש"כ רש"י ז"ל בסנהדרין (פ"ח) לענין זקן ממרא דבדקלב"מ אם תפס ממנו וקדש את האשה אינה מקודשת משום דהוי גזל, והקשה הטו"א הא בדקלב"מ מהני תפיסה כמו שכ' רש"י ז"ל עצמו וא"כ אין זה גזל, ולפי האמור ניחא שזה שכ' רש"י ז"ל דמהני תפיסה אינו אלא בתפס מעות אבל במטלטלין ל"מ וא"כ מש"כ בסנהדרין דלא מהני תפיסה הוא בשתפס מטלטלין וכמו שנתבאר: ועפ"ז נראה ליישב קושית האחרונים בהא דרבא דאיגנבו ליה דיכרי במחתרתי דאהדרינהו ניהלייהו ולא קבלינה הואיל ונפק מפומא דרב והתוס' הקשו הא חייבים לצאת יד"ש ותרצו שלא היו רוצים להחזיר אלא א"כ יתחייבו בדיני אדם וע"ז הקשו האחרונים הא מהני תפיסה ואמאי לא זכה רבא בתפיסתו, ולפי האמור נראה ליישב והוא משום דיש להבין עיקר סברת רב דס"ל דבדמים קנינהו דהיכן מצינו שקלבדר"מ עושה קנין, שהרי סברת קלבד"מ אינו אלא שפוטר מחיוב אחר אבל לעשות קנין אין זה אלא דברי תימה, וכהלכתא בלא טעמא, אולם המעיין בדברי רש"י ז"ל בסנהדרין שם אחרי עומק העיון יתבאר לו כי רב ס"ל דגזלן קונה גוף הגזילה והיינו דרב ס"ל אי עביד מהני וע"כ הוא קונה גוף הגזילה כדאיתא בתמורה (ה.) שלמ"ד א"ע מהני הגזלן קונה גוף הגזילה יעו"ש היטב ובמשובב נתיבות סי' ל"ד מש"כ בביאור קושית הגמ' שם וא"ר להאריך, וע"כ לדידיה אי לאו שאמרה תורה והשיב את הגזילה ונתקו לעשה לא הי' גזלן מתחייב כלל להחזיר את הגזילה ואף שאסור לגזול מ"מ אם גוזל בדיעבד קנה את הגזילה ומאי דעבד מהני, אלא דמ"מ אי אפשר לומר שיהא הגזלן פטור לגמרי דודאי לא גרע מדין מזיק שמחוייב לשלם והכ"נ אף שגזלו וקנאו מ"מ הא מזיק מיהא הוי אלא שבזה הי' חילוק בדבר שאם היינו מחייבין אותו מצד מזיק אז לא הי' חייב רק לשלם אבל גוף הגזילה הי' קונה בגזלתו משום דעבד מהני וחייב רק לשלם ממון דמי היזקו שהפסיד לחבירו את חפצו, ועוד אם הי' מתרים בו בשעה שגזל שאם יגזול ילקה אז באמת הי' פטור מדין תשלומין ג"כ דכל הלוקה אינו משלם אלא שבאה תורה ונתקה לעשה שחייב להשיב גוף הגזילה משום והשיב ונתחייב ג"כ אונסיו משום עשה דוהשיב, אבל כ"ז אם לא קלבדר"מ אבל בבא במחתרת דקלבד"מ שאז אין עליו חיוב השבה וחיוב מזיק דחיוב אחר לא יוכל לחול עליו משום דקלבד"מ, וממילא כיון דלית ביה חיוב דוהשיב שוב קם ליה אדינא דקני גוף הגזלה ואינו מחוייב להשיב וכמו כן פטור מדין מזיק משום שאין מת ומשלם, זהו ביאור סברת רב, משא"כ רבא לטעמיה דס"ל בתמורה דא"ע ל"מ וע"כ ל"ש לומר לדידיה בדמים קנינהו שאין הדין דקלב"מ עושה קנין כלל רק פוטר מחיוב, וכיון שגוף הגזילה ל"ק משום דאי עבד ל"מ א"כ נהי שאין עליו חיוב השבה מטעם קלב"מ אבל גוף הגזילה מהיכן תהי' שלו ומאין קנה אותה:

מעתה לפ"מ שבארנו דלרב באמת קנה גוף הגזלה א"כ אין החיוב לצאת יד"ש תלוי בעצם הגזלה דעצם הגזלה קנה מטעם דא"ע מהני אלא דמ"מ הי' מחוייב לשלם משום מזיק בעלמא ובקלבד"מ פטור מידי אדם, אבל לצאת יד"ש עדיין לא גרע ממזיק דעלמא היכא דקלבד"מ שמחוייב לצאת יד"ש, אבל אין זה שייך לגוף הגזילה שנאמר שמחוייב לצאת יד"ש להשיב גוף הגזלה דאין קנין גוף הגזלה מטעם קלבד"מ רק מטעם א"ע מהני ובזה ליכא דין דלצאת יד"ש כלל, ולפ"ז לפ"מ שחדשנו דתפיסה בקלבד"מ אינו אלא בתפס מעות אבל לא במטלטלין, וא"כ הכא בהנהו דיכרי שלדברי רב קנה הגנב גוף הני דיכרי ואינו חייב אלא לצאת ידי שמים לשלם לזה את היזקו א"כ אין זה אלא בשתפס מעות אבל הני דיכרי דהוי מטלטלין שנקנו להגנב לא מהני בהו תפיסה משום שלא יוכל לתפוס רק בתורת משכון וכיון שחיוב אין כאן משכון אין כאן וכאמור". עכ"ל בחדושי:

איך שיהי' אם כנים אנו ביישוב קושית האחרונים בסנהדרין אם לא אבל זה ודאי לענ"ד דטעם רב דס"ל בדמים קניננהו אינו משום דקלבד"מ עושה קנין רק משום דרב ס"ל משום שכבר קנה גוף הגזלה ע"י הגזלה וכיון שלא חלה עליו עשה דהשבה משום דקלבד"מ ממילא הגזלה הוי שלו מצד שכל גזלן קונה הגזלה משום דא"ע מהני וכמבואר, ומעתה יראה מעכ"ת ידידי דלפי ביאורי בכוונת רב אין מקום למש"כ בסי' ד' מדבריו דמשו"ה הקשו התוס' בב"ק דל"ל קרא דעליו ולא על האדם תיפוק ליה דקלב"מ ולא תי' משום דצריך כדי לפוטרו לצאת יד"ש משום דלרב קיימינן ולרב דקלב"מ עושה קנין אי אפשר שיהי' חייב לצאת ידי שמים שזה הוי תרתי דסתרי, ולפי מה שנתבאר כ"ז אינו דלרב ג"כ מחוייב לצאת יד"ש וכמו שהקשו התוס' לרבא אף דלא רצה לקבל משום דנפק מפומא דרב, דאין קלבד"מ עושה קנין כלל אלא דפוטר מחיוב אבל מלצאת יד"ש אינו פוטר כלל, וכאמור, ומזה יראה כת"ר ג"כ דמה שרצה להעמיס בביאור דברי התוס' גיטין נ"ג דלרב חייב אשעת הגבהה גם על הניסוך וא"י לומר הרש"ל אחר הניסוך משום שאחר הניסוך כבר קנינהו בדמיה לרב וא"י עוד לומר הרש"ל, דזה אינו דכיון שבשעת הגבהה כבר נתחייב בהשבה שוב אין הניסוך שאחר כן פוטרו משום שכבר נתחייב להשיב מקודם והניסוך שאח"כ דקלבד"מ אינו עושה קנין כלל וכמו שנתבאר, וחיוב השבה חל עליו מקודם א"כ אין הקלבד"מ שאח"כ מוציאו מידי חובת השבה כיון שלא באו בב"א וזה ברור לענ"ד, ובביאור דברי התוס' דגיטין במחלוקת רב ושמואל יעיי' מר בתשובת הגאון רע"א ז"ל סי' קס"ד ובחדושיו לכתובות ל"ב:

ד) כן הקושיא בב"ק (ד"ע ע"ב) על שינויא דרמב"ח באומר לו עקוץ תאנים מתאנתי ותיקני לי גניבותיך ופריך אמרי כיון דכי תבע ליה קמן בדינא לא אמרינן זיל שלים דמחייב בנפשו הוא מכירה נמי לא הוי וקשה דכיון דהוי בעין לא שייך כלל קלבד"מ א"כ הו"ל מכירה מעליא, וקושיא זו הקשה אותה הגרע"א ז"ל בגליון הש"ס, וכת"ר ידידי הלך בזה לשיטתו דכ"ז שלא ידע רבא דמחוייב לצאת יד"ש הי' סובר הש"ס ג"כ דדקלב"מ עושה קנין וע"כ לא הוי מכירה ורק רבא הוא שחדש שמחוייב לצאת יד"ש ומשום זה באמת אין קלבד"מ עושה קנין וממילא הוי מכירה, ולפמ"ש כ"ז אינו דחיוב לצאת יד"ש אין זה נוגע כלל בדברי רב דס"ל דבדמים קנינהו וכמבואר וא"כ תשאר הקושיא בתוקפה מאי פריך הש"ס הא כ"ז שהוא בעין ל"ק כלל: ולענ"ד על עצם קושית הש"ס אינני רואה אפי' ריח קושיא כלל דנהי ודאי שהתאנים אם הם בעין לא קנה אותם הגנב משום דקלבד"מ, מ"מ כיון שבשעה שנעשה הקנין על הגנבה שמכר הגנב קלבד"מ להגנב וכיון שבשעה שקלבד"מ אין חל על הגנב שום חיוב אחר א"כ ממילא אז לא נתחייב הגנב לקיים מקחו וליתן להקונה משום שבשעה זו שקלבד"מ אין הגנב מתחייב בשום חיוב כלל וממילא גם הקנין והפיסוק שעשו ביניהם אין לו כל תוקף ועוז וממילא אין כאן מכירה כלל כיון שלא נתחייב אז להעמיד ולקיים מקחו, ואם יש להקשות הוא רק על דברי רש"י ז"ל שכתב ד"ה בדינא "החזר לי תאנים שלקטת" דמשמע שגם בזה אין הגנב מחוייב והא זה ודאי הגנב מחוייב להחזיר כיון שהם בעין, אבל באמת לאחר העיון גם זה לק"מ ל"מ אם נאמר דבכל מקח שאם נתן דמים מקודם אף שהמקח עדיין לא נקנה מ"מ מותר המוכר להשתמש בהם כמו שכ' התוס' בב"מ (מג.) א"כ כאן שנתן להגנב התאנים בתורת דמים כמו שכ' התוס' כבר נקנו להגנב ולא נתחייב אלא דמיהם, וכיון שקלבד"מ אין חל עליו חיוב דמיהם כלל כמו שאין חל עליו חיוב לשלם שכר זונה שבא על אמו בידי אדם, אלא אפי' אם נאמר דכאן לא נקנו להגנב התאנים משום דכיון שלא נתחייב לקיים מקחו שוב לא נקנו הדמים להמוכר וכמו שכ' התוס' בב"מ לר"ל דכיון שכסף אינו קונה מה"ת שוב אינו רשאי להשתמש בהם והוי המעות פקדון מ"מ גם זה ניחא דמש"כ רש"י שאינו מחוייב להחזיר התאנים שלקט אינו רוצה לומר שנקנו להגנב שזה ודאי אינו דקלב"מ אינו עושה קנין אבל כוונתו דמ"מ אין על הגנב שוב חיוב בהחזרת התאנים כדין מוכר שלא נתקיים המקח דהו שו"ח או שו"ש על המעות ומחוייב בהחזרתם, אבל כאן לא חל שום חיוב על הגנב להחזיר כדין מוכר דעלמא משום דכיון דקלבד"מ אין עליו חיוב השבה וכדומה ורק שלא נקנו להגנב בכל מקום שהם הם של הלוקח אבל אינו חייב באחריותם ובהשבתם, והרי הם כמונחים ע"ג קרקע ולא עשה בהם הגנב שום קנין כלל, ויעוי' מלחמות ה' פ' בן סורר ומורה יעו"ש היטב וימצא כדברי, ויעוי' קצוה"ח סי' שנ"א סק"ג שאין חיוב השבה אפי' הוא בעין יעו"ש:

שוב מצאתי במחנה אפרים הל' מלוה ולוה סי' ב' שהקשה ג"כ קושיא זו ותי' כמו שכ' והנאני שכוונתי לדעתו הגדולה:

ה) ומה שחושב ידידי ליישב דעת רש"י ז"ל בעירובין מקושית התוס' הא החפץ הוא בעין ולא שייך קלבד"מ כדי לפטור מלהשיב את החפץ אם הוא בעין והוא ג"כ ע"פ שיטתו דמיתה עושה קנין אלא משום דמחויב לצאת יד"ש בטל קנינו אבל בעכו"ם שא"מ לצאת יד"ש שפיר אמרינן בדמים קנינהו גם לדידן, זת"ד, וודאי לפי שיטת כת"ר הוא תירוץ יפה ונעים אבל כבר מלתי אמורה שאין דעתי כן בהבנת דעת רב, ומיהו גם לפי דברי ג"כ יש ליישב שיטת רש"י דלפמש"כ דינו של רב תלוי אם אמרינן א"ע מהני או לא ולמ"ד א"ע מהני וקונה גוף הגזלה ממילא שפיר אמרינן בגוזל וקלבד"מ, ולפ"ז אמינא דרש"י ז"ל שכתב שנהרג ואינו משלם הוא משום דמרא דשמעתא דב"נ נהרג ע"פ משו"פ ולא ניתן להישבון הוא רי"ו, ורי"ו ע"כ ס"ל א"ע מהני מלבד מה דמוכח מהא דס"ל לרי"ו בב"מ דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין שמזה מוכיח הגמ' בתמורה דרי"ו ס"ל א"ע מהני הנה גם לפי מה שדחה שם הש"ס שאין ראי' מרבית ג"כ מוכח ע"כ שרי"ו ס"ל א"ע מהני ממקום אחר, וארויח להעלות בזה יישוב אחד לדעת הרמב"ם ז"ל בה' תמורה אשר על פיה נבוא להוכיח דרי"ו ע"כ ס"ל אי עביד מהני וכמו שיבואר: ב:

א) הרמב"ם פ"א מה' תמורה ה"א כתב וז"ל, כל המימר לוקה וכו' אע"פ שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות ל"ת שאב"מ אין לוקין עליה חוץ מנשבע ומימר ומקלל ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה מפני וכו' ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי התמורה קדש ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הציבור הואיל ויש להן בהן שותפות הר"ז לוקה ואין התמורה קדש, עכ"ל הצריך לעניננו, והנה על דברי רבינו אלה כבר התפלאו רבים, א) מניין לו לרבינו לחלק בין השוין שלוקה על הלאו בקרבן השותפין והתמורה אינה חלה, והרי כיון שנתמעט דין התמורה שאינו נוהג בקרבן שותפין לגמרי נתמעט ואין בו לאו כלל וכמו שאר דברים שנתמעטו מדין תמורה כמו קדשי בה"ב קדשי עכו"ם ועוד כיוצא בהם המנחות והעופות שכולם אינם עושים תמורה ונתמעטו לגמרי אפי' מלאו ומ"ש קרבן השותפין שנתמעט רק מחלות התמורה ולא מלאו שבה, ב) דברי הרמב"ם ז"ל סותרים גמ' ערוכה בתמורה (ב ע"ב) טעמא דרבי קרא לאשה הא לא רבי' קרא הו"א כי עבדא תמורה לא לקיא והאר"י א"ר איש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה איצטריך מ"ד ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון שעונש שאינו שוה בכל הוא שאין הצבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי לא לקיא קמ"ל, הרי מפורש דבקרבן צבור או שותפין לא הוי עונש כלל, ואם שרש"י ז"ל הביא עוד לשון אחר בגמ' הנ"מ לאו שיש בו מעשה אבל לא שאב"מ כגון תמורה דבדבורא תליא מילתא אימא לא תלקי קמ"ל, מ"מ קשה לומר שלהרמב"ם ז"ל לא הי' הלשון הראשון כתוב בספרים לפניו והי' לו רק הלשון שהביא רש"י ז"ל, וכבר הרגיש בשתי קושיות אלו הלח"מ יעו"ש, ג) קשה לי מסוגית הגמ' דתמורה (יג ע"ב) דפריך לר"ש שמוציא מכלל תמורה עולה הבא ממותרות משום שאינה באה בחובה מאי קסבר אי קסבר לה כמ"ד מותרות לנדבת הצבור אזלי פשיטא דלא עבדא תמורה, והיינו משום דקרבן של ציבור א"ע תמורה ולדעת הרמב"ם שמחלק שבקרבן צבור אף שאין התמורה חלה אעפ"כ לוקה א"כ שפיר איצטריך למעט עולה הבאה ממותרות משום שאינה באה בחובה כדי שלא יהי' עליה גם לאו דתמורה, דמשום דהוי קרבן צבור לחוד הוי לקי עליה מיהת וע"כ ממעט מכח שאינה באה בחובה, והיא קושיא עצומה שלא ראיתי מי שנתעורר עליה: ב) וקודם שאבא ליישב דעת רבינו מסוגיות הגמ' נבאר בתחלה דעתו ז"ל במה שמחלק בין הלאו להחלות בקרבן שותפין שלא מצינו כיוצא בה בשאר דברים שנתמעטו מתמורה, ואומר אני שהרמב"ם ז"ל סובר בה סברא ע"פ מש"כ הר"ן ר"פ השותפין דנדרים שכל דבר של שותפות כשבא השותף להשתמש בה הרי היא כולה שלו בשעה זו וכל אחד כשמשתמש בשלו קמשתמש. וכן קימ"ל להלכה בשו"ע או"ח סי' תרנ"ח באתרוג של קהל שיוצאין בו מהאי טעמא יעו"ש בשם הרשב"א, ומעתה אומר אני כששותף אחד בא להשתמש בקרבן שיש לו בשותפות או בקרבן צבור שיש לו חלק בו כדי לעשות בה תמורה הרי כשמשתמש בו הרי היא כולו שלו אז ואין לחבירו חלק בו ונמצא שאז הוי קרבן יחיד ושפיר מימר בה ומתחייב מלקות משום ממיר:

ג) והנה בפ"ג מה' הנ"ל ה"ב כתב רבינו תמורת הבכור לכהנים, ולמדנו מדברי רבינו אלה חדוש גדול אף שהממיר ממיר בבהמת חולין שלו מ"מ כיון שהבכור הוא לכהנים הוא עושה תמורתו כיוצא בו אף לענין קנין הממון והתמורה היא ג"כ של כהנים, ולא זה לבד שנתפסת בהתמורה קדושת הקרבן שהמירו בו אלא גם שמושך אחריו גם קנין הממון של הקרבן המומר אף שזה עושה בתוך שלו, מעתה בממיר בקרבן של שותפין שאם היינו אומרים שהתמורה חלה הי' הדין נותן שהבהמה שהתפיס בה אחד מן השותפין התמורה אף שהיא שלו ואין לחבירו חלק בה מ"מ כיון שעושה כיוצא בה והקדושה מושכת אחריו קנין הממון היתה התמורה ג"כ שייכת להשותפין ושניהם מתכפרין בה וצריכה נסכים וסמיכה משניהם:

[הערה - ומה"ט נראה לי ברור שגם במימר בקרבן של חבירו (באומר כל הרוצה וכו') הוי' התמורה של חבירו והוא סומך ומביא נסכים שלו ולא של הממיר, ויש עוד להאריך בזה אבל אין זה מקומו. ע"כ]:

מעתה אף שאנו אומרים שבשעה שזה בא להשתמש בקרבן השותפין כדי לעשות תמורה הרי היא כולה שלו, ונמצא שממיר בקרבן יחיד ושפיר לוקה עליה, מ"מ אחרי שכבר המיר שאם היתה התמורה חלה היתה התמורה ג"כ של שותפות, וזה אי אפשר שזה מיעטה תורה מקרא דמעשר שאי אפשר להיות תמורה של שותפות וע"כ אינה חלה, ונמצא דא"ש דזה ודאי בשעה שהוא משתמש הוא משתמש בקרבן יחיד, מ"מ אחרי כן כשתחול התמורה ע"כ תהי' של שותפות וזה אי אפשר ע"כ אין התמורה חלה, ומיהו לוקה עליה משום שבשעת עשיית התמורה לא המיר אלא בקרבן יחיד משום שאז היתה כולה שלו וע"כ הוא לוקה ומ"מ אינו עושה תמורה, זה נראה לי בטעמו של הרמב"ם שכתב שלוקה ואינו עושה תמורה בקרבן של שותפות, והמבין המעמיק ימצא אחרי דקות העיון כי הדברים נכונים:

ד) ובזה נבא ליישב קושיתנו מסוגיא דגמ' (יג ע"ב) אמאי לא קאמר דמשו"ה ממעט נדבת מותרות משום דלא הוי דבר שבחובה כדי שלא יהי' לוקה עליה משא"כ מטעם דהוי נדבת צבור הי' לוקה עליה, ולפי האמור שטעם הרמב"ם הוא משום שהמלקות הוא מכח שיש לו חלק בו וכמ"ש הרמב"ם "משום שיש לו בה שותפות" וע"כ כשהוא משתמש הוא משתמש בשלו והוי קרבן יחיד א"כ אין זה אלא בקרבן שותפין ממש שיש לכל אחד חלק בה וקנין ממון ממש וכן קרבן צבור שיש לכל אחד מישראל קנין ממון ממש וחלק בה, משא"כ בנדבת צבור שבא מן המותרות שלא בא כלל מממון הצבור שבאמת מותרות קרבן יחיד הוא כמו מותר חטאת ואשם שאין להצבור חלק של ממון ממש בה רק שהוא מרצה על הצבור ובתמורה אזלינן בתר מתכפר מ"מ אין לצבור קנין ממון ממש בה שהרי לענין חומש שתלוי במי שהממון שלו רק המקדיש מוסיף חומש ולא המתכפר והיינו משום שהמתכפר אין לו בה קנין ממון, והכ"נ מותרות שלא באו מממון צבור אין לצבור קנין ממון ממש בה ורק מתכפרים בה ולא קניא להו ויעוי' בזבחים ז' ביורשים, ולפ"ז בממיר במותרות אלו שפיר אינו לוקה משום שאין לו חלק של ממון בה, ולא שייך בו לומר שהוא משתמש בשלו וכולה שלו כשהוא ממיר כיון שאין לו בה ממון כלל וע"כ לא הי' לוקה עליה אף מטעם דהוי נדבת צבור לחוד ושפיר פריך עליה פשיטא: ה) ועתה נחזור להקושיא העצומה על הרמב"ם שסותר גמ' מפורשת דקרבן צבור ושותפין הוי לאו שאינו שוה בכל ואינו לוקה עליה ואומר אני שהרמב"ם ז"ל הי' גורס כשתי הלשונות שהבאתי מטעם דהוי לאו שאינו שוה בכל וגם משום דהוי לאו שאין בו מעשה, והוא שזה שכתב הרמב"ם ז"ל שהשותפין שהמירו לוקה אף שאינן עושין תמורה ע"כ אינו אלא לדעת רבא דס"ל א"ע ל"מ והאי דלקי משום שעבר אמימרא דרחמנא וע"כ גם בשותפין אף שאין התמורה חלה ולא מהני המרתה מ"מ לוקה משום שעבר אמימרא דרחמנא, אבל לאביי דס"ל דאי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי נמצא דלאביי אינו עובר אלא במקום שחלה התמורה אבל אם לא חלה התמורה ולא מהני ממילא אינו לוקה כיון דלא מהני אמאי ילקה, ומעתה נבואה חשבון:

דלאביי בקרבן השותפין גם הלאו אינו נוהג משום דלא מהני ולפ"ז להיפוך הוי הלאו דתמורה לאו שיש בו מעשה דהא אמרינן בגמ' אמר ליה רי"ו לתנא לא תתני מימר משום דבדבורא עביד מעשה, וכיון דלאביי לעולם ליכא ללאו דתמורה רק במקום שמהני התמורה ממילא לעולם הוי התמורה לאו שיש בו מעשה משום דבדבורא איתעביד מעשה, ולרבא כ"ז מתהפך כחומר חותם דלרבא דס"ל דאף אם לא מהני מ"מ לקי נמצא שלוקה משום לאו דתמורה אף שאין חל התמורה א"כ הו"ל לאו השוה בכל שנוהג גם בצבור ובשותפין אבל לנגד זה הוא להיפך לאו שאין בו מעשה שהרי הלאו יש אפי' במקום שלא מהני התמורה בצבור ובשותפין, ולפ"ז מה מאד מכוון ומדוייק דברי הגמ' שהביאו שתי הלשונות משום לאו שאינו שוה בכל ומשם לאו שאין בו מעשה שהלשון שהוא לאו שאינו שוה בכל הוא לאביי דס"ל דבשותפין שלא מהני אינו לוקה וא"כ הוי ליה לאו שאינו שוה בכל, אבל התירוץ משום דהוי לאו שאין בו מעשה אי אפשר לתרץ לדבריו, משום דממיר לדעתו לעולם הוי בו מעשה כיון שאינו אלא במקום חלות התמורה וכיון שחלה התמורה שוב חשוב לאו שיש בו מעשה, ולישנא אחרינא משום דהוי לאו שא"ב מעשה ג"כ צריך לרבא, דלרבא הוי הלאו גם בצבור ובשותפין שאין התמורה חלה והוי לאו שאין בו מעשה אבל התירוץ משום שאינו שוה בכל שאינו נוהג בצבור ובשותפין ליתא, לדידיה באמת נוהג גם בצבור ובשותפין והוי לאו השוה בכל ונמצא ששתי הלשונות צריכות זל"ז חד לאביי וחד לרבא, והרמב"ם היו לפניו שתי הלשונות ומכח זה אדרבה יצאו לו דבריו שהשותפין לוקין, וז"ב לענ"ד: ו) מעתה מוכח ע"כ דרי"ו ס"ל דאי עבד מהני דהא רי"ו אמר לתנא לא תתני מימר משום דבדבורא איתעביד מעשה ואם איתא דלרי"ו א"ע ל"מ והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ גם לאו דתמורה הו"ל לאו שא"ב מעשה דהא נוהג בצבור ובשותפין אף שאין התמורה חלה א"ו דס"ל לרי"ו כאביי דבמקום דלא מהני לא לקי וע"כ שפיר אמר לא תתני מימר משום דלדידיה ליתא ללאו דמימר אלא במקום שמהני וממילא הו"ל לאו שיש בו מעשה:

ולפ"ז שוב נשוב למה שכתבנו בתחלה דרש"י ז"ל שפיר מפרש בדברי רי"ו שאמר דנהרג ולא ניתן להשבון משום דקלבד"מ אף דהוי בעין דלפי מש"כ רי"ו מרא דשמעתא ס"ל אי עבד מהני וממילא לדידיה ע"כ כרב ס"ל דבדמים קנינהו ואף שהוא בעין וכמו שנתבאר בס"ד, והיינו ג"כ משום שהעכו"ם קונה גוף הגזילה משום דא"ע מהני אלא דמ"מ הי' מחוייב לשלם דלא גרע ממזיק בעלמא שחייב לשלם, וכמו שכ' כת"ר ג"כ כזה, אבל כיון דקילב"מ שוב אינו מתחייב לשלם וממילא נקנה לו גוף הגזילה ופטור מלשלם: ז) ועתה אשיב ידי על מה שכ' מעכ"ת ידידי אהובי באות ג' מדבריו אחרי אשר יישב קושית התוס' בכתובות (ל ע"ב) מהא דמשלם להקדש ולא אמרינן קילב"מ משום מיתה ביד"ש, והיינו משום דהמיתה והתשלומין באין משום עונש אחד היינו האכילה, וע"כ לא מיפטר משום קלבד"מ לפי שיטת מר ידידי, כ' עוד שהתו' שהקשו כן היינו משום דס"ל דגם בתשלומי דמי החפץ מקיים העשה דוהשיב וע"כ לשיטתם הא דמשלם באכילת הקדש לא דאכילתו גורמת החיוב רק הגזילה שגזל להקדש, הנה נראה מדברי ידידי שמדמה דין גבוה לדין הדיוט, ובגוזל הקדש ג"כ איכא עשה דוהשיב כמו בגוזל את ההדיוט, ואני תמה א"כ מועל בהקדש אמאי לוקה כדאיתא בפסחים (מ"ח) בחורש בשור וחמור והם מוקדשין הא הו"ל לאו הניתק לעשה לתשלומין כמו בגוזל את ההדיוט אם לא שנאמר משום דבהקדש איכא תרי לאוי חדא דלא תגזול וחדא דמעילה ואין חד עשה עקר תרי לאווי כדאיתא בתמורה (ה ע"ב), אבל גם זה אינו חדא דלפי מש"כ התוס' בחולין (פ.) אין זה אלא בשני לאוין סמוכין, ועוד איך אפשר לומר דאיסור גזילה יש גם בהקדש הא לא תגזול את רעך כתיב וממעט הקדש כמו ברעהו דמזיק, וכן גם בעשה דוהשיב ג"כ כתיב וכחש בעמיתו וממעט של גבוה ודוקא קדשים קלים לריוה"ג הוי ממון בעלים, וא"כ מכל זה מוכח דכל הני אזהרות לא מיירי כלל בשל הקדש, ותשלומי הקדש נפקא לן מקרא דואת אשר חטא מן הקדש ישלם דכתיב אצל הקדש: ח) וגם עיקר דברי ידידי שכתב דתשלומים והמיתה באים משום עונש אחד היינו האכילה גם זה ללא אמת דהא תשלומים איכא גם בנהנה ולא אכל מן ההקדש שמשלם קרן וחומש כדאיתא בכמה דוכתי שמשלם שיעור הנאתו אף שעל הנאתו ליכא מיתה כמו שכ' התוס' בפסחים שהביא ידידי א"כ התשלומין באים על הנאתו ולא על האכילה דוקא, וכמו כן במוציא מרשות הקדש הוא מועל בהוצאה לבד כדאיתא בקדושין (נג ע"ב) למ"ד הקדש בשוגג מתחלל אף שלא נהנה כלל וצריך לשלם להקדש קרן וחומש, ואדרבה גזל לא שייך כלל אצל הקדש דכבר מלתי אמורה בקונטרס אחד דלמ"ד הקדש במזיד אינו מתחלל לא עבר כלל על לאו דמעילה משום דלא עבד ולא מידי וכל היכי דאיתא בי גזי דרחמנא איתא ונמצא שלא הוציא מרשות הקדש כלל והארכתי בזה הרבה בראיות מוכיחות אין פה מקומו, מעתה מה שנסתפקו הגאון בעל ש"ש אם הקדש איסור הוי או ממון שפיר דן וביאור ספיקו אם זה שאמרה תורה לשלם להקדש מקרא דואת אשר חטא מן הקדש הוא משום דהקדש יש עליו תורת ממון או איסור בעלמא איכא והתשלומין הוא רק חיוב שאמרה תורה כדי לכפר עליו ובזה באמת הנכון עם כת"ר דמדברי התוס' מוכח שהקדש יש עליו דין ממון אבל לא משום איסור וחיוב גזילה דהדיוט רק מכח קרא דהקדש גופיה שהתורה חייבה לשלם במועל בהקדש כדכתיב ואת אשר חטא וכו' ישלם שזה מכח חיוב ממון ולא משום כפרה לחוד וע"כ שייך גם בהקדש קלבד"מ:

ט) עד פה אבא ולא אוסיף עוד כי כבר נלאה ידי, על קונטרסו בענין פלגש אעבור כעת בשתיקה ואחשוך לעת אחרת ידעתי כי אכזר הנני לא ידעתי רחם, הרסתי ולא חמלתי את קונטרסו אשר בנה כמו רמים בדברים נחמדים יפים אף נעימים לכאורה, אבל זו כחנו לתורתינו הק' לבלי לישא פנים בה ואחרי רעהו לבקר, ואת אשר תמצא ידינו להשיג נשיג נרדוף, ואני ידעתי כי ידידי אהובי לא יעזוב את מחמדיו לטרף לשיני הבקרת העזה ויאזור כגבר חלציו לעשות סנגורין לדבריו ויחשוף זרוע עוזו להצדיקם ולזכותם, אבל מה טוב ומה יפה, כי אותה אנחנו מבקשים, וע"י חכוך שני כחות מתנגדים תצא אש נוגה האמת ותפיץ אורה וזיוה אשר יתענגו עליה כל מבקשי אמת שוחרי אמונה ומחדוד הלכה בין שנינו תסתייע שמעתתא:

י) בדבר העיר אין אתי יודע עד מה, הגאון... בטח יהיו דבריו נשמעים בה אחרי אשר רוב מנינה ובנינה, כמדומה... אבל מי יוכל לבא אחרי המלאך הזה ומי יוכל לרדת לסוף דעתו את אשר יבחר ויקרב או ירחק, כי כל הגדולים והגאונים ראשונים וגם אחרונים כאין לפניו וכשחק מאזנים נחשבו, ומה דלדידן הוי מומא לדידיה לא הוי מומא וכן להיפך, ומי יוכל לכוון לעשות לו מטעמים לפי רוחו ולפי טעמו כאשר אהב, ומהות דרכו בקדש וכחו וגבורתו בתורה הלא נוכחנו לדעת מספרו שנדפס, ואם לא זכינו לשיחתו פא"פ זכינו לריחו, ואם מעכ"ת ידידי תמצא ידו להכין מטעמים כאלה אשר יריחו ריח נחוח לו אזי טוב, ואם לא הלא יזרה הלאה בביטול כהפקר וכעפרא דארעא, כאשר לקחה אזני שמץ מתהלוכותיו בזה, אני אין לי כל הכרות עמו, ובכלל לא אדע אם יש לכת"ר לברך על הגאולה והתמורה הזאת ואם ישבע רצון מעיר שרובה... ושלום לו ולביתו יהי נועם ה' עליו וכסאו יגדל נא כחפצו וכלבבו וימלאו כל משאלותיו לטובה כעתירת נפש ידידו עוז אוהבו ומכבדו דו"ש אשרו וטובו כה"י:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה