שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן כז
ביאור דברי הרי"ף פ"ק דגיטין בסוגיא דתן שטר שחרור לעבדי וכו': א) ראיתי לבאר דעת הרי"ף ז"ל בפ"ק דגיטין בהא דתן שטר שחרור לעבדי דאם רצה לחזור לא יחזור משום שזכין לו לאדם שלא בפניו שכתב עלה וז"ל, דהני מילי לחזרה דלא מצי רביה למיהדר ביה אבל עבדא לא נפיק לחרות עד דמטי גיטא לידיה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה ושמעת מינה דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל מיפק לחרות לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה ואשכחן זכיה כה"ג וכו' וכו' עכ"ל הרי"ף, והנה מלבד אשר הרבו להשיב עליו כל הראשונים ז"ל מכמה סוגיות בש"ס כמבואר בר"ן וברא"ש שם הנה לא זכינו לטעמו ז"ל להבין החילוק דלחזרה הוא דזכה לו אבל לענין שחרור לא זכה לו ואיך הזכיה מתחלקת לחצאין ומה טעם יש בזה ויעויין ברא"ש ובר"ן שם מה שהוכיחו מכמה סוגיות דבזכיה לבד משתחרר, והיותר תמוה דדברי הרי"ף ז"ל סותרים ממה שהביא בסמוך המזכה גט לאשתו במקום יבם דמוכח דאם אמרינן דזכות הוא לה מתגרשת לאלתר וכמו שתמה הר"ן ז"ל:
ב) והנה טרם כל נקדים דברי התוס' בב"מ (ד' עא ע"ב) ד"ה בשלמא שכתבו וז"ל, וי"ל אפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן העכו"ם זוכה לישראל דנהי אם העכו"ם מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחבירו השתא מיהא שהעכו"ם אינו מפקירן אלא בא לזכות במעותיו למלוה ע"י הלוה אין לו כח לזכות שאם כן היה הישראל המקבל שלוחו של עכו"ם לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לעכו"ם וכו' עכ"ל התוס', הנה מבואר מדברי התוס' דבכל מזכה לחבירו ע"י אחר הוי האחר שלוחו של המזכה ואם לא היה שלוחו של המזכה לא היה חבירו יכול לזכות ע"י: ולענ"ד דבריהם צריכין באור דהא ודאי בכל זכיה צריך להיות הזוכה שלוחו של המקבל דאל"כ איך זוכה עבורו הא אינו שלוחו וע"כ דהוא ג"כ שלוחו של המקבל ומכח שזכות הוא לו אמרינן דאנן סהדי דניחא ליה בשליחותיה וזכין לאדם שלא בפניו והוי שלוחו של המזכה דאלא"ה לא יוכל לזכות עבורו, וא"כ נמצא לפ"ז שהוא שלוחו של הנותן והמקבל כאחד וזה אי אפשר באדם אחד דהא מבואר בגיטין (ד' כד. וד' סג ע"ב) דאם הבעל עשה אותו שליח להולכה וחזרה האשה ועשתה אותו שליח לקבלה אינה מגורשת מטעם דחזרה שליחות אצל הבעל דאינו יכול להיות שליח הולכה וקבלה כאחד ועיין באה"ע סי' קמ"א דמבואר שם דעת הרמב"ם דמשיגיע גט לידה מגורשת ודאי והיינו דס"ל דהא דאמרינן חזרה שליחות אצל הבעל היינו שבטלה שליחות הקבלה ולא הוי גט עד שיגיע לידה, אולם מדברי רש"י (ד' ס"ג) שם מבואר דס"ל דשליחות ההולכה בטלה וע"כ אינה מגורשת אף בשהגיע גט לידה משום דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע כיון שבטלה שליחות הבעל ויעו"ש בטו"ז ובאב"מ, ומעתה קשה ממ"נ איך יוכל להיות שליח הנותן והמקבל כאחד וזה אי אפשר, ואם נימא כדעת הרמב"ם דשליחות הקבלה בטלה, א"כ איך הזוכה זוכה עבור המקבל הא אינו שלוחו, ואם כדעת רש"י ותוס' בגיטין שם דבטלה שליחות הבעל וא"כ ה"נ בטלה שליחות הנותן ואיך כתבו התוס' דהוי שליח הנותן:
ג) ונראה לי דדעת התוס' כאן כמו שצדדו בכתובות (ד' יא.) לומר לחד גירסא דזכיה לאו מטעם שליחות וכדעת הרבה ראשונים ז"ל וכמבואר בר"ן קדושין ריש פ' האיש מקדש, וא"כ נוחין דברי התוס' כאן דאף דצריך להיות שליח הנותן מ"מ הזוכה זוכה להמקבל משום טעם זכיה ולא מטעם שליחות וע"כ אין שייך להקשות חזרה שליחות אצל הבעל משום דבאמת לא נעשה שליח של המקבל כלל ורק שליח הנותן הוא והא דזוכה להמקבל מטעם זכיה ולא מטעם שליחות וכיון דלא נעשה כלל שליח המקבל שפיר נעשה שליח הנותן וליכא כאן תרי שליחות משום דזיכוי השליח אינו מטעם שליחות דזיכוי אינו מטעם שליחות:
ד) והנה דבר זה שכתבו התוס' דבכל מזכה לחבירו ע"י אחר צריך להיות שלוחו של הנותן כבר כתב המח"א בה' זכיה ומתנה סי' ל"ג דהוא ג"כ דעת הר"ן פ"ק דב"מ שהביא הנמי"ו שם דבכל שליחות צריך להיות שלוחו של בעל הממון והמח"א הביא ראי' לזה מירושלמי פ"ד דמע"ש ה"ד דמקשה הירושלמי במתנה וכי יש אדם עושה שליח לקבלה מתנה דבר שאינו שלו יעו"ש אלמא מבואר מדברי הירושלמי דאין אדם יכול לעשות שליח לקבל דבר שאינו שלו והיינו משום דבעי שליחות של בעל הממון וכמו שכתבו התוס' והר"ן, וע"כ צ"ל דהא דיכול לזכות ע"י אחר לחבירו במתנה ע"כ משום דנעשה שליח הנותן והא דזוכה הוא מטעם זכיה ולא מטעם שליחות וכמו שנת': והנה זה לשון הירושלמי שם ר"ז בעי קומי ר"מ אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו א"ל תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו עכ"ל הירושלמי, הנה מבואר מזה דהא דאשה עושה שליח לקבל את הגט הוא מטעם דתורה זכתה לה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה והיא יש לה זכות בגט מכח דהתורה זיכתה לה וע"כ היא עושה שפיר שליח לקבלה משום דהוי שליח של בעל הממון כיון דהתורה זיכתה אותה בגיטה והוא שלה וע"כ עושה שליח:
ולכאורה מאי מקשה הירושלמי איך אשה עושה שליח לקבל את הגט דהא לפ"מ שביארנו דגם במתנה דבעי שלוחו של בעל הממון ואינו שלוחו של המקבל מ"מ שפיר זוכה השליח עבורו את המתנה מכח זכיה ולא מכח שליחות וא"כ בגט ה"נ נימא כיון דהיא עשתה שליח לקבל את הגט הרי גלתה דעתה דניחא לה בקבלת הגט וא"כ שפיר זוכה לה השליח את הגט מכח זכיה וכמו במתנה דכיון דגילתה דעתה דניחא לה א"כ זכות הוא לה כדאיתא בקדושין (ד' מה ע"ב) ודילמא ארצויי ארצי קמי' יעו"ש וה"נ זכין לה את הגט אף בלא שליחות ומטעם זכיה כמו במתנה, ועיין ירושלמי ר"פ התקבל אף אם צווחה להתגרש אני אומר חזרה בה וכן הוא בטור ושו"ע א"ה סי' ק"מ ס"ד, רק לדעת בעל העיטור הוי ספק גירושין, אולם יעויין ק"נ ס"פ האשה תניינא שהביא בשם ספר פנ"י שו"ת דאם עשתה האשה שליח לקבלה יכול לזכות לה ע"י אחר כיון שאנו רואים שעשתה מעשה ולא חזרה ועדיף מצווחת להתגרש וא"כ ה"נ כיון שעשתה שליח יהי' מהני ממילא מטעם זכות ודו"ק:
ה) אולם כד נעיין בהא מילתא שפיר נראה דלאו קושיא היא כלל ע"פ מה שכתב הר"ן ריש פ' הזורק גבי תיזול איהי ותפתח שפירש"י התם שתחזיק בקרקע ותקנה את הגט אגב קרקע והר"ן השיג עליו וכתב דליתא דאין אשה מתגרשת באגב דנתן בידה בעינן וליכא וכן כתב הרשב"א בחדושיו שם, ודבר זה מבואר ג"כ בירושלמי פ"ב דגיטין ר"ז בעי קומי ר' מנא מסר לה במוסרה מהו מדת הדין את אמר נקנה מקח והכא את אמר הכין או שנייא היא דכתיב ונתן בידה עד שיהי' כולה בידה יעו"ש, הרי מבואר דאף דקנתה את הגט מ"מ אינה מתגרשת בו דאין תורת קנין בגט אם לא בא בידה או בחצירה שהוא כידה ויעויין תשובת רע"א סי' רכ"ב אות כ"ג מש"כ בזה ועיין בקצוה"ח סי' ר"ב סק"ד:
[הערה - ובטור אה"ע סי' ל' פסק הטור דאם זרק לה קדושין לתוך חצירה צריך שתהי' החצר משתמרת לדעתה והב"י שם תמה שזה סותר למאי שפסק הטור בחו"מ דבדעת אחרת מקנה סגי במשתמרת לדעת הנותן, וא"כ אמאי בעינן בקדושין דווקא שיהי' משתמרת דווקא לדעתה, ולענ"ד נראה ליישב ע"פ מאי שכתב הר"ן בפ"ק דקדושין (ד' ח ע"ב) גבי מנה אין כאן משכון אין כאן דכסף קדושין דאגיד לגבי בעל לאו קדושין הם יעו"ש, והטעם נראה משום דגמרינן ויצאה והיתה ובעינן כריתות כמו בגט בב"מ (ד' ז.) גט בידה ומשיחה בידו וכן אמרינן בגיטין (ד' פא ע"ב) דגם בקדושין כריתות בעינן יעו"ש ועיין מח"א ה' משיכה קנין מעות סי' ה' ד"ה הן אמת, ולפ"ז כיון דבקדושין לא מהני כל דאגיד לגבי המקדש א"כ שפיר כתוב בטור דבעינן דווקא שיהי' משתמרת לדעתה ולא סגי במשתמרת לדעת המקדש לבד דבמשתמרת לדעתו נמצא דקנין הקדושין אגיד גביה כיון דבלעדיו לא זכתה לה חצרה משום שאינה משתמרת וצריכין אנו למקדש כדי שתהא משתמרת ע"י א"כ זה הוי אגיד גביה ולא מהני גבי' קדושין משא"כ בשאר מקח וממכר דעלמא מהני אף באגיד גבי' וע"כ שפיר קונה במשתמרת לדעת הנותן ודו"ק, ועיין רשב"א גיטין (ד' עח.) ד"ה ורי"ו שכתב כיון דהבעל צריך בשמירתו אגיד גביה הוא, אבל יש לעיין לפ"ז בקדושין (מח.) במקדשה בשט"ח דא"מ דלא סמכא דעתה דמשמע דבלא"ה היתה מקודשת והא כיון דיכול למחול א"כ אגידא גביה כמו גט בידה ומשיחה בידו כיון דיכול לנתקו ולהביאו אצלו והכ"נ יכול לנתק ממנה ע"י מחילתו והוי זה אגידא גביה, ואולי נאמר דלא חשיב אגידא גביה רק היכא דיכול לנתקו ולהביאו אצלו אבל לא יוכל לנתק רק באופן שע"י נתיקו לא יבא אצלו רק יפול מידה על הקרקע לא חשיב אגיד גביה והכ"נ במחילת שטר הא לא יוכל להביאו אצלו רק יוכל להפסידה ממנה אבל לא להביאו אצלו רק יהי' שייך להלוה וא"כ אין זה אגידא גביה וצ"ע ואכ"מ. ע"כ]:
ולפ"ז א"ש דבמתנה שפיר אמרינן דזכי לו אף בלא שליחות משום כיון דזכין לאדם שלא בפניו שפיר קנה המקבל מכח זכיה דבמתנה לא בעינן בא לידו ממש כיון דמהני בו קנין ואגב אף דלא בא לידו וע"כ שפיר קנה מכח זכיה אף אם לא בא לידו, אבל בגט כיון דאמרה תורה ונתן בידה דבעינן שיבוא לידה ואי לא בא לידה אינה מתגרשת בו אף דקנתה את הגט וכמו שכתב הר"ן דלא מהני קנין אגב וסודר בגט משום דונתן לידה בעינן וליכא אלמא אף בזכתה את הגט ע"י קנין מ"מ לא מהני להתגרש בו כיון דלא בא לידה ממש, וא"כ בגט לא מהני זכיה להתגרש בו דנהי דזכתה בגט מ"מ לא מהני להתגרש בו כיון דלא בא לידה ממש ואף דזכיה קנין הוא מ"מ הא אינה בידה, וע"כ אם נימא דאשה אינה יכולה לעשות שליח לקבלה משום שאינה שלה ורק מטעם זכיה הוא זה אינו דמטעם זכיה לבדה אינה מתגרשת משום דלאו ונתן בידה קרינן בה וע"כ מה שאשה עושה שליח לקבל את הגט הוא מטעם שליחות ולא מטעם זכיה ושליחות שפיר מהני בה כיון ששלוחה כמותה הוי כמו בא לידה ממש משום שהוא במקומה עומד וכידה דמי, וע"כ אם נימא דאין אדם יכול לעשות שליח לקבל דבר שאינו שלו תיקשי היך אשה מתגרשת בקבלת השליח הא הגט אינה שלה ואי משום זכיה הא ליתא דזכיה לא מהני להתגרש בו, וע"כ תירץ הירושלמי דשנייא היא בגט דהתורה זכתה לה בגט והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה, ומשום זה באמת הוצרכה תורה לרבות דאשה עושה שליח לקבלה ולא סגי במה שמגלה דעתה דניחא לה ושוב הוי זכות וזכין לאדם שלא בפניו וכמו דילפינן בקדושין מקרא, אולם לפ"מ שבארנו דמשום תורת זכיה בלבד לא היתה מתגרשת וע"כ צריך קרא דיכולה לעשות שליח וע"כ היא מתגרשת משום דהוי נתן בידה וז"ב:
ו) ומאי דאמרינן ביבמות (ד' קיח ע"ב) דאיבעי לן אם יכול לזכות לאשתו גט במקום קטטה או יבום משום דזכות הוא לה וזכין לו לאדם שלא בפניו וכו', אשר לכאורה מבואר מזה היפך מה שכתבנו וגם מטעם זכות מהני ג"כ בגט:
אבל באמת לאו קושיא היא כלל ע"פ אשר נבאר דעת הראשונים ז"ל דס"ל דזכיה לאו מטעם שליחות וכדמוכח בקדושין (ד' מב.) אין רצונם לאמר דכל עיקר מאי דמצינו דזכין לאדם שלא בפניו הוא לא מטעם שליחות אלא מטעם זכיה, זה אינו דודאי גם הסוברים דזכיה לאו מטעם שליחות מודו דבמאן דמצי למעבד שליח שפיר מהני ליה זכיה מטעם שליחות ג"כ דהא כיון דזכות הוא לו אנן סהדי דניחא ליה והוי כמו שפירש שעשה אותו שליח לעשות אותו דבר עבורו וכמו שפירש"י בקדושין (ד' מה ע"ב) ד"ה ודילמא דכיון דגילה דעתיה דניחא ליה וכו' נעשה לו שליח מאליו וזכין לו לאדם שלא בפניו, וכל עיקר מה שבאו הסוברים לפרש דזכיה לאו מטעם שליחות הוא להוסיף דאפי' במקום דלא מהני שליחות כמו בקטן דלא מצי למעבד שליח מ"מ שפיר מהני בו זכיה מדאורייתא וכמו שהביאו ראי' לזה מסוגיא דקדושין (ד' מב.) כמבואר בר"ן שם בארוכה, וזו היא שיטתם דמהני זכיה מדאורייתא אף במקום דלא מהני שליחות, אבל באמת במקום דמהני שליחות גם הסוברים דזכיה לאו מטעם שליחות מודים דמהני זכיה גם מכח שליחות משום כיון דזכות הוא לו אנן סהדי דניחא ליה בשליחותיה והוי כמו שעשאו שליח בפירוש, וממילא ניחא מאי דאמרינן דמהני לזכות לה גט במקום שזכות הוא לה, אף דלא מהני זכיה בגט להתגרש בו, היינו כיון דמהני שליחות בגט לעשות שליח לקבלה כמו דרבתה תורה, א"כ שוב ממילא היכא דזכות היא לה שפיר מהני לזכות לה משום שהמקבל גט עבורה נעשה לה שליח כיון דזכות הוא לה אנן סהדי דניחא לה בשליחותיה ושפיר מהני הגט משום דהוי שלוחה ולא מטעם זכיה לבד וכמו שנתבאר:
והנה בקדושין (ד' כ"ג) מבואר פלוגתת רשב"א ורבנן, דרבנן ס"ל דעבד יכול לקבל גט עבורו ע"י עצמו ורשב"א ס"ל דעבד אינו יכול לקבל גט ע"י עצמו, ומבואר שם טעמיה דרשב"א, אף דגמרינן לה לה מאשה מ"מ אין עבד יכול להשתחרר ע"י עצמו כמו באשה משום דבעינן דומיא דאשה מה אשה עד שתוציא לרשות שלה אף עבד כן וע"כ כיון דיד עבד כיד רבו לא מצי להשתחרר ע"י קבלת השט"ש ע"י עצמו, ואף רבנן דס"ל דיכול להשתחרר ע"י עצמו היינו משום דאמרינן גיטו וידו באים כאחד וע"י הגט גופו יש לו יד וע"כ שפיר מהני לקבל גט ע"י עצמו, ויעו"ש בסוגיא: ז) ומעתה לפי המבואר בירושלמי דמעשר שני שהבאנו למעלה דטעמא דמצי האשה לעשות שליח לקבלה מטעם שהתורה זכתה לה בגט ועשתה אותו כשלה וע"כ הוי שפיר שליח לקבלה משום שלוחו של בעל הממון, לפ"ז נראה לי דכל זה שייך באשה דיש לה יד לעצמה ויכולה לזכות עבורה וע"כ שפיר אמרינן דהתורה זכתה לה בגיטה ועשתה אותו כשלה משום שיש לה זכיה ויכולה לקנות את הגט להיות כשלה כדי לעשות שליח והוי שפיר שלוחה, אבל בעבד כיון דיד עבד כיד רבו הוא ולית ליה יד לעצמו כלל ואין לו קנין לעצמו, א"כ איך נוכל לאמר דהתורה זכתה לו בהשטר שחרור הא אין לו יד כלל לזכות ומאי יזכה כיון דאין לו יד לזכות מרבו, ואף דגמרינן לה לה מאשה, וא"כ כמו דאשה יכולה לעשות שליח כמו כן העבד, הא מ"מ ז"א דהא טעמא דאשה יכולה לעשות שליח הוא מטעם שיש לה זכות בגט וכמו שאמר בירושלמי אבל בעבד שאין לו יד להיות לו זכות א"כ ממילא לא יוכל לעשות שליח לקבלה משום דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו, דהא חזינן בקדושין שם דרשב"א ס"ל אף דגמרינן לה לה מאשה מ"מ ס"ל כיון דלא דמי לאשה ואין לו רשות לעצמו כמו אשה לא מהני לקבל ע"י עצמו, ואף רבנן דס"ל דיכול לקבל גט שחרור ע"י עצמו היינו משום דס"ל דבעת קבלת הגט שחרור יש לו יד ג"כ משום דגיטו וידו באין כאחד אבל זולת זו הסברא לא הוי אמרינן דיכול לקבל גט שחרור ע"י עצמו אף דגמרינן לה לה מאשה, וא"כ הכא בשליח דלא שייך כאן לדון גיטו וידו באין כאחד דכ"ז שייך במקבל ע"י עצמו אמרינן גיטו וידו באין כאחד וממילא יש לו יד לקבל את הש"ש ע"י עצמו, אבל לעשות שליח לקבלה לא מהני זה דבשעה שנעשה שליח עדיין לית ליה יד דעדיין לא נשתחרר וכיון דלית ליה יד ממילא לית ליה זכות בגט וכמבואר וממילא לא יוכל לעשות שליח לקבלה דהא אינו עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו כיון דלית ליה יד לזכות מקודם בגט כמו אשה וע"כ ממילא לא יוכל לעשות שליח לקבלה, ולא שייך לומר גם בשליחות דשלוחו וגיטו באין כאחד דלפי מה שנביא לקמן דברי הקצוה"ח דגיטו וידו באין כאחד לא אמרינן רק היכי שאין צריך זכיה מדעתו אבל בשצריך זכיה מדעתו לא אמרינן כן א"כ בשליח דלא נעשה שלוחו בע"כ אין שייך לומר שלוחו וגיטו באין כאחד, ויש לומר עוד ע"פ סוגית הגמרא דנזיר (ד' יב.) יעו"ש, והדברים נכונים מאד למעיין: ח) ממוצא דברינו אלה נשכיל דבאמת עבד אינו יכול לעשות שליח לקבלה משום דהוי עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו דזה לא יתכן, אבל לפ"ז צריכין אנו להבין הא דתנן בקדושין (ד' כב ע"ב) דעבד יוצא בשטר ע"י אחרים הא לא מהני שליחות לקבלה כלל, וא"כ איך מהני השחרור הא אינו יכול לעשות שליח כלל, ועוד יותר תמוה דלרשב"א שם ע"י עצמו לא מהני וע"י אחרים מהני הא לא מצי למיעבד שליח כלל: ולכאורה היה אפשר לומר לפי מה שהבאנו לעיל דמשו"ה במתנה מהני לזכות ע"י אחר אף דאינו יכול לעשות שליח לקבל דבר שאינו שלו, שהטעם הוא לפי שיטת הסוברים דזכיה לאו מטעם שליחות ומהני זכיה אף במקום דליכא שליחות וע"כ מהני לזכות במתנה עבורו אף דלא נעשה שליח שלו, ולפ"ז י"ל ג"כ בשטר שחרור דנהי דלא מהני מטעם שליחות וכאמור, מ"מ מהני לזכות עבור העבד את השט"ש ע"י אחרים מטעם זכיה לא מטעם שליחות וכמו במתנה, אולם באמת אי אפשר לומר כן דהא כתבנו לעיל דמהאי טעמא צריך שליחות בגט אשה לקבלה ולא מהני מטעם זכיה לחודה כיון שגילתה דעתה דניחא לה בקבלת הגט, משום דבגט אף דזוכה לה הגט מ"מ לא מהני להתגרש בזכיה לבדה זולת השליחות משום כיון דונתן בידה בעינן, וזכיה אף דקנין הוא מ"מ כיון שאין כאן שליחות א"כ אין זה בא לידה כלל:
[הערה - ובזה אני אומר מה ששנינו בגיטין (ד' יט.) על הקרן של פרה ונותן לה את הפרה ועל יד של עבד ונותן לה את העבד ומבואר שם הטעם לקמן (ד' כ"א) משום דמחוסר קציצה, ובחדושי הרשב"א שם כתב וכן הוא בש"ע א"ה דאף אם נותן לה את העבד והפרה ג"כ כל שאינו נותן לה אותם במתנה לא מהני, והפנ"י שם נשאר בצ"ע בטעמא דמילתא דלא מהני דהא ליכא למימר דמשום דשייר את העבד והפרה לעצמו ע"כ אין זה כריתות משום דאגיד גביה דהא מלעיל (ד' כ ע"ב) הרי זה גיטך והנייר שלי וכו' בין תיבה לתיבה מהו מבואר דמה שמשייר לעצמו בגט לא חשוב אגיד גביה, ויעו"ש בפנ"י שלא מצא מקום ליישב דין זה, ולענ"ד נראה ע"פ המבואר בחו"מ סי' ר' ס"ה דאין כליו של מוכר קונה ללוקח ברשות לוקח אף אם אמר ליה המוכר זיל קנה יעו"ש, ולפ"ז במשייר פרה ועבד לעצמו לא תוכל האשה לקנות את הקרן והיד בהכניסה את העבד והפרה לתוך חצירה דהא כיון דהפרה והעבד הם של בעל א"כ הרי זה הגט בכליו של בעל ולא תוכל לקנות לה חצירה ולא מהני רק משיכה בכליו של מוכר כמבואר בחו"מ שם דמשיכה מהני בכליו של מוכר וכמו במשוך פרה לקנות כלים שעליה (ב"מ ד' ט ע"ב) אבל קנין של משיכה והגבהה לא מהני בגט וכמבואר לעיל בשם הירושלמי דבגט דווקא ידה וחצירה בעי וקנין אחר לא מהני, וע"כ צריך שיקנה לה ג"כ הפרה והעבד ומכניסם לתוך חצירה ושפיר מתגרשת, והבן, וזה לענ"ד טעם רבינו ירוחם שהביא הב"י בא"ה סי' קנ"ד ד"ה וכותבין וכותב על יד של עבד צריך להיות העבד כפות והב"י השיג עליו דבכותב על יד של עבד הוי העבד גופיה כקלף גדול וע"כ אין צריך כפות דכל שזכתה בעבד באחד מדרכי הזכיה הרי זה קנתה הגט יעו"ש: אולם לפמש"כ צריך להיות העבד כפות משום דצריך להכניס את העבד תוך חצירה משום דקנין אחר לא מהני וכל שאינו כפות אינו משתמר אף בעומדת בצד ביתה כמו שכתב התוס' בב"ק (ד' יב.) ד"ה למה משום דהוי כצבי רץ יעו"ש היטב ודו"ק כי קצרתי. ע"כ]:
ומעתה הוא הדין בעבד כיון דגמרינן לה לה מאשה א"כ לא מהני זכיה בשטר שחרור משום דבעינן ונתן בידה ואין זה בא בידו כלל, וע"כ לא מהני להשתחרר בתורת זכיה לבדה וכמו בגט:
ט) ונקדים כאן דברי הקצוה"ח סי' ר' סק"ה דלאחר שהעלה דהא דאמרינן בעבד ואשה גיטו וידו באין כאחד, הוא משום דגט עבד ואשה לא בעי זכיה כיון דעבד ואשה יוצאין בע"כ ואין זכיה בע"כ אלא ודאי גבי אשה לא בעי רק ונתן בידה וליכא תורת זכיה והקנאה בהם בע"כ אבל במתנה כיון דבעי זכיה דהא הוי מדעתו לא אמרינן חצירו וידו באין כאחד יעו"ש, הוסיף וכתב בזה"ל, דבזה ניחא מאי דקימ"ל דשטר שחרור שלא לשמה פסול והא גופו של שטר שחרור הרי את בן חורין וכו' וא"כ אמאי לא קנה עצמו בתורת שטר דמאי שנא ממוכר עבדו לאחר וכותב לו עבדי קנוי לך דמהני אף שנכתב שלא לשמה וה"נ יהי' מהני במוכר אותו לעצמו ואף דלא יהני לענין שיהי' מותר בב"ח מ"מ יועיל למקני נפשיה ולשמואל דס"ל דהמפקיר עבדו יצא לחרות ואין צריך גט שחרור יהי' מהני גם להיות מותר בבת חורין, אולם לפמש"כ ניחא דשלא לשמה כיון דאינו בתורת שחרור אלא בתורת קנין ובעי זכיה בשטרו וכיון דיד עבד כיד רבו הוי ליה כנותן שטר מתנה לחבירו על חצירו ונתן השטר מתנה בהחצר דלא קנה לא את השטר ולא החצר, ודוק, ולפ"ז בשטר ע"י אחרים קנה נפשיה אלא שאסור בבת חורין וכו' עכ"ל הקצוה"ח:
ומעתה לפי דברי הקצוה"ח שהקדמנו דבאמת בכל שטר שחרור אף דלא נעשה כתיקון גט אשה מ"מ יהי' מהני מטעם שטר קנין ממון כמו במוכר עבדו אף זולת דין שטר שחרור שהוא דומה לגט, ולפ"ז במזכה שטר שחרור ע"י אחר נהי דלא מהני להשתחרר ע"י משום דלא מהני זכיה בגט משום דונתן בידה בעינן מ"מ יהי' מהני מטעם שטר מתנה משום דמקנה אותו לעצמו וע"כ אף דלא מצי למעבד שליח לקבלה מ"מ יקנה נפשיה ע"י הזכיה אף זולת השליחות, ואף דלא יוכל להשתחרר שחרור גמור ע"י הזכיה משום דלית כאן שליחות א"כ אין כאן ונתן בידה וע"כ לא הוי השחרור גמור להיות מותר בבת חורין כישראל גמור, מ"מ קנין ממונו של זה לא הלך ממנו ויוכל לקנות נפשיה ע"י הזכיה אף בלא השחרור כמו בכל מתנה שזוכה אף שלא יוכל לעשות שליח, ויד עבד כיד רבו אין כאן דהא ע"י אחרים הוא והוי דוגמא שכתב הקצוה"ח דבשטר ע"י אחרים מהני למקניה נפשיה אף בשנכתב השט"ש שלא לשמה:
י) לפ"ז אחר שזכינו לדין זה אני אומר דהיינו ממש דברי הרי"ף שכתב דהא דאם רצה לחזור לא יחזור ה"מ לחזרה דלא מצי רביה למהדר ביה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה, והיינו דס"ל להרי"ף ז"ל דנהי דזכין לו לאדם שלא בפניו מ"מ לא מהני בעבד להיות משוחרר ע"י הזכיה, משום דנהי דזכיה הוי כמו שליחות מ"מ בעבד כיון דלא מצי עביד שליח לקבלה ורק האחר זכה לו משום זכיה זולת השליחות א"כ לא מהני הזכיה להשתחרר שחרור גמור משום דלא קרינן ביה ונתן בידה כיון דליכא כאן שליחות, אבל מ"מ קנה עצמו קנין ממון ואין האדון יכול לחזור בו משום שכבר קנה עצמו קנין ממון ע"י הזכיה לבדה, אבל לצאת לחרות להיות מותר בב"ח אינו יוצא רק במטא לידיה אבל קודם דמטא לידו לא מהני רק לענין קנין ממון אבל לא לקנין שחרור גמור, וזהו שכתב הרי"ף דלא מצי הדר ביה היינו משום שקנה עצמו העבד קנין ממון, אבל לא נפיק לחרות כלומר להיות מותר בב"ח לא, דלענין זה לא מהני זכיה מידי כיון דלית כאן שליחות:
[הערה - ובאמת בלא"ה צריך לומר כן לדעת הרי"ף דפקע ממנו קנין ממון כיון דאינו יכול לחזור בו א"כ ממילא הבעלים מתיאשים ממנו והוי כמו נתיאשתי מפלוני עבדי דאינו יכול להשתעבד בו עוד, שוב מצאתי בפנ"י לקמן (ד' יג.) על מתניתין דתנו שהקשה כן לדעת הרי"ף ז"ל ומה שתירץ שם משום דלא הוי הפקר תמוה הא מ"מ מתיאש ממילא ומאי צריך לשון הפקר כיון דהוי כאן יאוש, ועיין תוס' יבמות (ד' טז ע"ב) ד"ה בשלמא, ודו"ק:
שוב מצאתי בישועות יעקב א"ה סי' ק"מ סק"ב שכתב ליישב כן דברי הרי"ף דמכיון שאסור לחזור אז ממילא מתיאש האדון והוי כמפקיר עבדו שאסור לאכול בתרומה יעו"ש ושמחתי שכוונתי לדעתו בזה ובאמת הרגיש בזה הפנ"י כמו"ש ויעו"ש מה שהאריך בזה. ע"כ]:
ומעתה דברי הרי"ף מבוארין ונכונין בטעמן דמהני זכיה לחזרה ולא לצאת לחרות, וזה אין להקשות כיון דקנה הגט שחרור תיכף בקבלת השליח לענין קנין ממון א"כ כבר השטר שחרור קנוי להעבד ואיך א"כ משתחרר בשמגיע לידו הא בשעה שמגיע לידו אין עוד השטר שחרור של האדון והוי של העבד ובעינן ספר המקנה שיהי' משל הבעל עיין גיטין (כ.), מ"מ יעויין לקמן שם (פד ע"ב) שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל מן הכהונה וברש"י שם מ"מ אין צריך שתקנה לו את הגט, שוב מצאתי בנתיבות סי' קצ"ז סק"ד שכתב כן יעוש"ה:
יא) וע"פ דברינו מיושב מה שראיתי בשו"ת עונג יו"ט סי' קמ"ט שהקשה על דעת הרי"ף ז"ל דלא יצא לחירות עד דמטא גיטא לידיה וא"כ אמאי לא יוכל לחזור כיון דלא נשתחרר עוד א"כ יוכל לבטל את השט"ש כמו דמהני ביטול בגט, וכתב ליישב משום דהא דאמרינן דיוכל לבטל הגט היא משום דאתי דבור ומבטל דבור כמבואר קדושין (ד' נט ע"ב) וא"כ כאן כיון שזכה בהנייר א"כ איכא מעשה ולא אתי דבור ומבטל מעשה כיון דיש כאן קנין לענין הנייר יעו"ש ובאמת דבריו דחוקים דא"כ אם השט"ש הוא פחות משו"פ דלא הוי ממון כלל א"כ מאי מהני וכמו כן כתב המחבר עצמו ז"ל להסתפק אם כתבו על אסורי הנייה כיון דליכא זכות לענין הנייר שוב יכול לחזור בו יעו"ש, אולם לפ"מ שכתבתי דבאמת מהני הזכיה לא לענין זכיה לבד כי אם ג"כ לענין שקנה נפשיה אלא שמחוסר מטי לידיה כדי שיהי' מותר בב"ח וא"כ כיון דמהני לענין קנין ממון יש כאן מעשה גמור ולא מצי לבטל את השט"ש משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה ואף בכתבו על פחות משו"פ הדין כן דבשטר הקנאה לא צריך שווי פרוטה כמבואר בב"ב (ד' נא.) ודו"ק:
וראיתי עוד בספר הנ"ל שם בהגהה שכתב לדעת הרי"ף ז"ל דהא דלא יתנו לאח"מ לאו דווקא מת הה"ד דאם מכרו לאחר לא יתנו דלא מהני עוד שחרורו כיון שכבר מכר ופקע רשותו מיניה יעו"ש, אולם לפי דברינו דלדעת הרי"ף באמת זכה עצמו קנין ממון ואין עליו רק קנין איסור דלא יוכל לישא ב"ח משום דאכתי לא אישתחרר כולו עד דמטי לידיה, א"כ שפיר נקטה המשנה דווקא מת משום דמכירה לא שייך בו דכיון דפקע ממנו קנין ממון האדון ע"י הזכיה שזכה השליח עבורו שוב לא יוכל למכרו דאין עליו עוד קנין ממון וכמו דאמרינן בגיטין (ד' מ.) דהמפקיר עבדו ומת וכו' משום דגופיה לא קנו ליה איסורא הוא דאיכא גביה ואיסוריה לבריה לא מוריש יעו"ש וא"כ מכש"כ שלא יוכל למוכרו אם אינו יכול להורישו, והבן:
יב) וע"פ הקצוה"ח שהבאנו לעיל דמשו"ה לא מהני שלא לשמה מטעם קנין ממון משום דבשטר קנין ממון בעי קנין וזכיה וזה לא מהני בעבד משום דידו כיד רבו, מיושב ג"כ קושית הפנ"י בגיטין (ד' לט ע"ב) על התוס' ד"ה מה אשה שהקשו דלאבא שאול האיך עבד משתחרר בשטר אם לא יפקירנו תחלה דמה אשה איסורא ולא ממונא וכ"ת דלשון הכתוב בשטר כגון הרי את ב"ח הרי את לעצמך הוי לשון הפקר א"כ לשמואל למה לי שטרא יפקירנו יעו"ש, והפנ"י כתב ע"ז, לא ידענו מאי קשיא להו דנהי דלשון הכתוב בשטר לא הוי לשון הפקר אכתי מצינן למימר דכותב לו בל' מתנה ומהני לענין הפקעת ממון כדמצינו בקדושין וכו' לענין עבד עברי שיוצא בשטר דהיינו לשון מתנה אע"ג דמסקינן שם דעבד עברי גופו קנוי וממילא ה"ה לע"כ כיון דנותן לו שטר השחרור דמהני לענין איסור וכותב ג"כ ל' מתנה דמהני לענין ממון וכו' עכ"ל הפנ"י, אבל ע"פ הקצוה"ח הנ"ל שפיר מקשים התוס' דמשום שטר מתנה לא מהני דהא לא מצי לזכות את השטר כיון דלענין קנין ממון צריך זכיה ויד עבד כיד רבו ולא מהני זכיה וכמו שכ' הקצוה"ח לענין שטר שחרור שלא לשמה, ומיושב שפיר קושית הפנ"י: יג) נחזור לעניננו דלפי המבואר אתנו בזה דברי הרי"ף ז"ל נכונים בטעמן דהעבד אינו יוצא לחירות עד דמטי גיטא לידיה הוא מטעם שאינו יכול לעשות שליח לקבלה ורק מטעם זכיה לבדה זכה בעצמו לענין קנין ממונו אבל לא לצאת לחירות דיהי' מותר בב"ח:
ועפ"ז ממילא מיושבים קושיות הר"ן והרשב"א מהא דמזכה גט לאשתו במקום יבם וכן מהא דפ' המקבל דהאשה שאמרה התקבל לי גיטי דאם אמרינן תן כזכי מגורשת מיד כשהגיע ליד השליח, אבל לפי דברינו לא קשיא כלל דבמזכה גט לאשתו שפיר מתגרשת בקבלת השליח מיד דבגט כיון דמהני שליחותה ויכולה לעשות שליח לקבלה משום דהוי שלוחו של בעל הממון משום דהתורה זכתה לה בגיטה להיות דבר שלה כמבואר בירושלמי וע"כ שפיר מהני זיכוי מטעם שליחות כיון דאנן סהדי דניחא לה נעשה המקבל שליח עבורה וע"כ מתגרשת מיד משום דנעשה לה שליח וידו כידה, משא"כ בעבד דלא מהני שליחות משום שאינו שלוחו של בעל הממון כמבואר לעיל ולא מהני קבלת השליח רק מתורת זכיה ולא מתורת שליחות וא"כ אינו משתחרר שחרור גמור עד דמטי גיטא לידיה, ודברי הרי"ף ז"ל נכונים וקושית הר"ן מיושב פה יפה:
יד) ומעתה נבוא לשאר הקושיות שהקשו עליו ממתניתין פ"ח דתרומות העבד והאשה שהיו אוכלין בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך או שעשאך ב"ח ר"א מחייב קרן וחומש וכו' אלמא אף שלא הגיע גט לידו משוחרר והרשב"א בחדושיו לגיטין הוסיף לתמוה עליו מסוגיין גופא דאמרינן ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלין בתרומה וזה אינו אוכל אלמא מכיון שהגיע שטר שחרור ליד השליח יצא העבד לחירות ואיפסיל ליה בתרומה:
אולם לפ"מ שבארתי דעת הרי"ף ז"ל דהא דלא יוכל לחזור בו הוא משום שזכה עצמו העבד קנין ממון ע"י זכיית השליח עבורו ואינו מחוסר רק שיבוא השטר לידו כדי שישתחרר שחרור גמור ויהי' מותר בב"ח, וא"כ אינו אלא מעוכב גט שחרור ולקמן בגיטין (ד' מב ע"ב) איבעי' לן אם מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, לפ"ז לא מיבעי' אם נאמר דמעוכב גט שחרור אינו אוכל בתרומה א"כ ודאי א"ש מאי דנפסל לאכול בתרומה גם כאן בזכה בו השליח עבורו, אלא אפי' אם נאמר דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, לענ"ד נראה דעד כאן לא מיבעי' לן אלא בשארי מעוכבי גט שחרור כיון דמחוסר עדיין כתיבת השט"ש וא"כ אכתי אגיד גבי האדון וע"כ יש מקום לומר דחשיב עוד קנין כספו, אבל כאן במזכה שטר שחרור לעבדו דאין מחוסר עוד מעשה השטר שכבר יצא השטר שחרור מתחת יד האדון ואינו מחוסר עוד מעשה מצד האדון כלל בזה לא איבעי' לן, דזה ודאי לא חשוב קנין כספו כיון שאינו אגיד גבי האדון כלל ואינו מחוסר רק מסירת השט"ש ליד העבד, וע"כ בזה פשיטא לן דמעוכב גט שחרור כזה אינו אוכל בתרומה, וע"כ שפיר מהני זיכוי השטר שחרור לפוסלו מן התרומה ולא קשה כלל ממתניתין דתרומות ומסוגיין שהקשו הרשב"א והר"ן ז"ל, ועיין רמב"ם פ"ט מה' תרומות ה"ה המזכה וכו' וכל עבד וכו' והבן:
טו) ולפי דברינו שלדעת הרי"ף אין העבד יוכל לעשות שליח לקבל גט שחרור מרבו מפני שאינו שליח של בעל הממון ואינו דומה לאשה, תקשה לכאורה הא דאיבעי' לן בקדושין (כג ע"ב) לרשב"א מהו שיעשה העבד שליח לקבל גט מיד רבו הלא גם לרבנן אין העבד עושה שליח משום שאינו שלוחו של בעל הממון ומאי מיבעי' לן לרשב"א, אבל באמת לק"מ דדווקא לרשב"א דס"ל שאין העבד יכול לקבל שטר שחרור ע"י עצמו וא"כ הא דכתב קרא וחופשה לא ניתן לה דהיינו שטר שחרור הוא ע"י אחרים א"כ גזירת הכתוב הוא שאחרים יכולים לזכות לו שטר שחרור והם נעשים שליח לו לקבלו אף שאינו בעל הממון וע"כ לרשב"א שפיר יוכל העבד לעשות שליח ג"כ אי לאו משום הסברא דמי איכא מידי וכו' אבל לרבנן דס"ל שהעבד יכול לקבל גט שחרור ע"י עצמו משום דגיטו וידו באים כאחד א"כ אין כאן גזירת הכתוב שא"צ שלוחו של בעל הממון בגט שחרור, דמה דכתיב וחופשה לא ניתן לה הוא ע"י עצמו אבל ע"י אחרים וע"י שליח אין העבד יוכל להשתחרר שחרור גמור משום שאינו שלוחו של בעל הממון ומה שהוא משתחרר ע"י אחרים אינו מטעם שליחות כי אם משום זכות ואינו אלא לקנין ממון שבו אבל לענין שחרור גמור להיותו בן חורין אינו נעשה בזה וכמו שנתבאר בדברינו למעלה:
ב:
א) והנה כ"ז כתבנו לפי מה דמסתם סתים לה הרי"ף ז"ל, אולם דעת הרמב"ם ז"ל לחלק יצאה, דז"ל בפ"ו מה' עבדים ה"א המזכה שטר שחרור לעבדו ע"י אחר ואמר לו זכה לפלוני עבדי יצא לחירות אע"פ שלא הגיע גט לידו שזכין לאדם שלא בפניו אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו והעבד לא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו לפיכך האומר תנו גט זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה עכ"ל, והנה אם נאמר דדעת הרי"ף ז"ל הוא כדעת הרמב"ם ז"ל לחלק בין אומר זכי ובין אומר תן מסולקות כל הקושיות שהקשו על הרי"ף ז"ל דלפי דעת הרמב"ם ז"ל לחלק בין זכי ובין תן א"כ כל הלין דוכתי דמשמע דהעבד נשתחרר מיד איירי כגון דאמר לו זכה, אולם טעמו של הרמב"ם ז"ל לא זכינו להבין מניין לו לחלק בין אומר תן ובין אומר זכי דממ"נ אם תן כזכי אמאי לא יצא לחירות מיד כמו בזכי ואם תן לאו כזכי א"כ אמאי לא יוכל לחזור בו, וכבר הרגיש בכ"ז הלח"מ שם אבל לא מצא מענה בפיו ליישב דברי הר"מ ז"ל כהוגן ולמצוא טעם נכון לחלק ביניהם יעו"ש:
ב) וליישב דברי הרמב"ם ז"ל ולמצוא הכוונה הצפונה בשכל מליו לחלק כן נראה לי ע"פ מה שהבאנו לעיל בתחלת דברינו דברי התוס' בב"מ דהשליח הזוכה עבור המקבל הוא שלוחו של הנותן ועפ"ז אמרנו דהא דבאמת יכול לזכות דהא לא יוכל לעשות שלוחו של הנותן והזוכה כאחד משום דחזרה וכו' היינו משום דהא דזוכה לאו מטעם שליחות רק מטעם זכיה שאינה משום שליחות וכמבואר אתנו לעיל בארוכה: אולם כעת ראיתי דכוונת דברי התוס' דב"מ הנ"ל אינה לפי המובן אתנו בתחלה דהשליח המקבל הוא לעולם שלוחו של בעל הממון, אבל הברור לענ"ד בכוונתם הוא משום כיון דבעינן שלוחו של בעל הממון ומי שאינו בעל הממון לא יוכל לעשות ולמנות שליח, וע"כ כתבו התוס' דצריך הנותן דהוא בעל הממון לעשות ולמנות שליח עבור המקבל אבל מצד המקבל בעצמו לא יוכל להעשות שליח כיון שאינו בעל הממון וקליש כחו לעשות שליח, וע"כ צריך רק הנותן שהוא בעל הממון ובידו הכח למנות ולעשות שליח עבור המקבל והנותן הוא שעשאוהו שליח להמקבל, ואחר שהנותן עושה אותו שליח הוא באמת שלוחו של המקבל ואינו שליח של הנותן כלל ורק הנותן הוא שממנה אותו להיות שלוחו של המקבל, וע"כ שפיר כתבו התוס' דאם הנותן עכו"ם דאינו יכול לעשות שליח אינו יכול ג"כ למנות שליח עבור המקבל כיון שאינו בתורת שליחות לא יוכל למנות את הישראל להיות שליח עבור ישראל חבירו וע"כ ממילא ליכא כאן שליחות ואין הישראל זוכה עבור ישראל חבירו, זה לענ"ד ברור בכוונת התוס' דב"מ:
ג) ונקדים תחלה מה שאמרנו ביישוב שיטת רש"י ז"ל בב"מ (ד' י.) דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים מהני אם עשאו שליח והתוס' השיגו עליו מהא דיימר בר חשו דבכתובות (ד' פד ע"ב) דאף אם עשאו שליח לא מהני והרא"ש שם הקשה עליו מהא דב"מ שם דאף אם אמר תנה לי ועשאו שליח מ"מ אמרינן דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, והוא דבאמת דברי רש"י ז"ל נכונים כיון שעשאו שליח א"כ הא קימ"ל בכה"ת שלוחו של אדם כמותו ואמאי לא יקנה כיון דהוי כמו שהוא עצמו תפס, וע"כ שפיר כתב רש"י ז"ל דאם עשאו שליח שפיר מהני לתפוס כיון ששלוחו כמותו, ודוקא בלא עשאו שליח דאז אינו נעשה שלוחו רק מכח דזכות הוא לו וע"כ אמרינן דלאו כל כמיניה לזכות לזה ולחוב לזה ולא נעשה שלוחו כ"ז שלא גילה הבע"ח דעתו שרוצה בשליחותו, ועיין קדושין (ד' מב.) דב"ד חבין ע"מ לזכות ודוקא ב"ד שכחן יפה אבל בעלמא לא מהני לזכות לזה ע"מ לחוב לזה ובזכות כזה לא אמרינן זכין לו לאדם שלא בפניו, זהו טעמו של דבר:
והנה ע"פ מה שכתב הר"ן דבעינן שלוחו של בעל הממון וכל שאינו בעל הממון אינו יכול למנות שליח ולפ"ז הקשה הר"ן אמאי מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הא אינו שלוחו של בעל הממון, ויעויין בנמוק"י פ"ק דב"מ, והנה לפ"מ שכתבנו לעיל דזכיה לאו מטעם שליחות וע"כ אף במקום דליכא שליחות מהני זכיה, לפ"ז ניחא מה שמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והיינו דאף משום שליחות ליכא מ"מ מטעם זכיה איכא דזכיה לאו מטעם שליחות וע"כ מהני אף במקום דלא מהני שליחות: ולפ"ז א"ש במציאה למ"ד דמגביה מציאה לחבירו הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דשם אף בעשאו שליח לא מהני משום דבמציאה ליכא שליחות משום דאינו שלוחו של בעל הממון ורק מצד זכיה יש כאן וכיון דאיכא כאן חוב לאחרים ליכא כאן דין זכיה דאין זוכין לזה ע"מ לחוב לזה, וע"כ מיושב שפיר קושית הרא"ש מהא דתנה לי דלא מהני אף בעשאו שליח משום דבמציאה ליכא שליחות כלל משום שאינו שלוחו של בעל הממון וע"כ מצד זכיה לא מהני כל עוד שיש כאן חוב לאחרים, אבל בתופס לבע"ח כיון דנכסי הלוה נשתעבדו להמלוה ע"כ הוי שפיר שלוחו של בעל הממון וע"כ מהני התם שליחות, משא"כ בהא דיימר בר חשו דהוי מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי אלא דכל עוד דלא נכנסו לרשות היתומים יכול לתפוס וא"כ ליכא כאן שלוחו של בעל הממון ולא מהני אף בעשאו שליח משא"כ בבע"ח דנכסיו משועבדים שפיר מהני תפיסה אם עשאו שליח, כן נ"ל ליישב שיטת רש"י, ודבר זה אמרתי מכבר ומצאתי אח"כ להנתיבות סי' ק"ה שכתב ליישב כעין זה ביתר ביאור יעו"ש:
ד) וע"פ דברינו אלה אמרתי ביישוב שיטת הר"י ברזילי שכתב דהאב יכול לקדש אשה עבור בנו הקטן ובמוהרי"ט סי' מ"א הקשה ע"ז מגמ' דב"ב (ד' קנו.) אמר ר"נ אמר שמואל בודקין לקדושין ולגרושין ומאחר דבדקינן לקדושין לגרושין למה לי ולפי דעת הרי"ב דאב יכול לקדש אשה עבור בנו הקטן א"כ לא מקשה מידי דאף אם היה קטן בשעת קדושין מ"מ מהני קדושי האב עבורו וצריך בדיקה לגרושין: ואולם אמרתי ליישב זה ע"פ מה שהקשה הנוב"י מהד"ק ח' אה"ע איך יכול אדם לקדש אשה ע"י שליח הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ותירץ משום מיגו דזכי לנפשיה וכו' אולם עדיין הקשה היכא דעל השליח היא איסור ערוה דאינו יכול לקדשה לעצמו אמאי מהני שליחותו, אולם באמת לדעת רש"י ז"ל דס"ל דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים מהני אם עשאו שליח א"כ בלא"ה א"ש מכיון דעשאו שליח לא איכפת לן אם הוא חב לאחרים אם לא:
ה) והנה ננקוט לעיקר דדעת הרי"ב הוא כשיטת רש"י דמהני שליחות במקום שחב לאחרים וע"כ שפיר יוכל אדם לקדש ע"י שליח אף דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משום דע"י שליח מהני וכנ"ל:
אולם כ"ז בגדול המקדש אבל באב המקדש לבנו קטן שהקטן אינו בר שליחות, וא"כ הא דיכול האב לקדש עבורו אשה מן התורה ע"כ הוא משום דס"ל להרי"ב דזכיה לאו מטעם שליחות וע"כ אף דאין שליחות לקטן מ"מ זכין לקטן מן התורה וכמבואר בקדושין (ד' מב.) ובר"ן שם וע"כ שפיר יכול האב לקדש אשה עבור בנו מטעם זכיה לא מטעם שליחות וזכין לקטן:
אולם אם כל עיקר מאי דמהני קדושי האב עבור בנו הקטן הוא מטעם זכיה לא מטעם שליחות תתעורר קושית הנוב"י הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ומה שתרצתי לפי דעת רש"י משום דהיכא דעשאו שליח מהני, זה אינו בקטן דהא קטן אינו יכול לעשות שליח ורק קנינו הוא מטעם זכות והדרא קושיא לדוכתא דהוי תופס במקום שחב לאחרים ולא מהני משום דאין זכין לזה ע"מ לחוב לזה:
אבל באמת דבר זה לא קשיא כלל דהא לדידן באמת קימ"ל דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והיינו מטעם מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ואין זה חב לאחרים וא"כ שפיר יוכל האב לקדש לבנו אשה משום מיגו דזכי וכו' ולא הוי תופס במקום שחל"א: ו) ולפ"ז מיושב קושית המוהרי"ט מש"ס דב"ב דמקשה ומאחר דבודקין לקדושין לגרושין ל"ל דהא מארא דשמעתא התם ר"נ ור"נ ס"ל בב"מ (ד' י.) דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ולית ליה סברא דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה א"כ לדידיה באמת לא יוכל האב לקדש אשה עבור בנו משום דהוי תופס לבע"ח וסברא דמיגו וכו' לדידיה לא מהני ושפיר מקשה ומאחר וכו':
ועפ"ז מיושב נמי מה שהקשה המוהרי"ט שם עוד על דעת הר"י ברזילי מגמ' גיטין (ד' פה.) חוץ מקדושי קטן מהו מי אמרינן השתא מיהא לאו בר הויה הוא וכו' ולדעת הרי"ב גם השתא הוא בר הויה ע"י קדושי אביו, אולם לפמש"כ דלר"נ באמת לא מהני קדושי אב בעד בנו קטן א"כ א"ש גם שם דשם איבעי' לה רבא מר"נ וגם רבא ס"ל כר"נ דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו כמבואר בב"מ (ד' ח.) וכמ"ש התוס' בב"מ (ד' י.) וע"כ שפיר אמר שם דהשתא לאו בר הויה הוא, ודו"ק:
ז) וכעת נחזור לענינינו דלפי מה שכתבנו לעיל בכוונת התוס' דב"מ משום כיון דהמקבל אינו יכול לעשות שליח משום שאינו בעל הממון וע"כ צריך הנותן לעשות שליח עבור המקבל והנותן הוא הממנה שליח להמקבל וע"כ הוא באמת שליח המקבל ולא הנותן, לפ"ז יש מקום לומר לא כפי שכתבנו לעיל דאין העבד יכול לעשות שליח לקבלה וכל זכיית השליח עבור העבד הוא בתורת זכיה לא בתורת שליחות דלפי מה שהעלינו כעת באמת יוכל להיות השליח שליח גמור של העבד ואף דאין העבד יכול למנות ולעשות שליח משום שאינו בעל הממון ואינו עושה שליח לקבל דבר שא"ש מ"מ הא לפי מה שכתבנו אם המקבל אינו יכול למנות משום שאינו בעל הממון אז הנותן ממנה שליח עבורו, ולפ"ז ג"כ בעבד אף שאינו יכול למנות שליח מ"מ האדון שהוא הנותן עושה וממנה שליח עבור העבד והוי שפיר שלוחו של העבד לקבלה, ולפ"ז יכול העבד להשתחרר בקבלת השליח מיד כיון דבאמת נעשה השליח שלוחו שלו ורק האדון הוא העושה אותו לשליח עבורו ודין עבד ודין מתנה אחד הן:
ח) ובזה נבוא לבאר דברי הירושלמי שהבאנו לעיל והוא דהירושלמי קאי שם לרבי דס"ל באשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך דס"ל דהולך כזכי ומתגרשת מיד וכדאיתא בתלמודא דידן (ד' סג.), וע"ז בעי ר"ז קומי ר"מ גם במתנה הולך כזכי א"ל תמן התורה זיכתה אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לך מימר במתנה כן אדם עושה שליח לקבל דשא"ש ועוד מן הדא דאמר רי"ו וריב"ז אמר ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו חוזר בו יעו"ש וביאור דברי הירושלמי דדווקא בגט אמרינן הולך כזכי כיון שהוא נעשה שליח שלה ע"י מה דאמרה תורה שהיא יכולה למנות שליח ונעשית שלה והיא עושה שליח וע"כ אף באמר הולך אמרינן דהוי כזכי משום דאמרינן דאינו מקפיד בדבר להיות דווקא הולכה וכיון שאינו מקפיד ממילא השליח הוא שלוחה ושפיר מתגרשת ע"י קבלת הגט ע"י שלוחה, אבל במתנה כיון דאינו יכול לעשות שליח לקבל דבר שאינו שלו וכל מה שיוכל לזכות במתנה הוא דווקא משום שהנותן עושה אותו שליח להמקבל וא"כ כל שאמר הולך דמשמעות לשונו הוא שליחות להולכה ולא לקבלה ואף דאינו מקפיד לעכובא מ"מ הא הוא לא עשאו שליח דהא הולך אמר לו ולא מנאו שליח להמקבל וכיון שלא מנאו שליח להמקבל שוב אין כאן שליחות וא"כ במאי יזכה הא המקבל לא יוכל למנות שליח והנותן לא מנאו שליח ולא יוכל לזכות, וא"ת הא מ"מ השליח יוכל לזכות עבורו בתורת זכיה וא"כ אף שלא יוכל המקבל לעשות שליח מ"מ השליח יוכל לזכות בתורת זכיה ולא מטעם שליחות לזה מסיק הירושלמי ועוד מן הדא דאמר רי"ו וכו' אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור חוזר בו והיינו כיון שהנותן מותר לחזור בו אף שהבטיח לתת וא"כ לא יוכל השליח לזכות בתורת זכיה משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כיון דליכא איסור כלל לנותן לחזור וא"כ איכא כאן חוב לאחרים ולא מצי זכי עבור הנותן בתורת זכיה משום דלא מהני לזכות ע"מ לחוב לזה, דכל שאינו בתורת שליחות רק בתורת זכיה שוב לא יוכל לזכות לחבירו במקום דאיכא חוב לאחרים, והדברים נחמדים בביאור דברי הירושלמי בזה:
ט) ובזה גם סוגין גיטין (ד' יא ע"ב) ש"מ מדרבנן דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה ונתקשו שם התוס' והרשב"א ז"ל בביאור סוגיא זו כיון דס"ד דתן לאו כזכי וא"כ איך יוכל לתפוס אם האדון אינו רוצה ומה זה ענין לתופס לבע"ח דשם המלוה גופיה יכול לתפוס וכאן הא העבד עצמו לא יוכל לעכב האדון אם היה נותן שחרור לדעת שלא ישתחרר בקבלה זו:
אולם לפי דברינו הסוגיא עולה יפה דהא באמת מבואר לקמן (ד' סג ע"ב) דעת רבי דגם בהולך הוי כזכי אם אמרה לו התקבל לי והיינו משום שהבעל אינו עוקר בזה שליחות לקבלה של האשה:
[הערה - ואף לדידן דלא קימ"ל כרבי וס"ל דהולך לאו כזכי דמי בגט היינו משום דאמרינן כיון דהיא אמרה לו התקבל לי גיטי והוא הבעל אמר לשון הולך שהוא הולכה משמע דדווקא קאמר ועקר שליחות לקבלה שלה כיון דשני דבוריה ממה שאמרה, אבל בלא עשתה שליח כלל נהי דלשון הולך לא הוי כזכי אבל מ"מ אינו קפידא דווקא הולכה וכך הם דברי הר"ן כאן במש"כ ליישב קושית התוס' משום דאדם יכול לעשות עצמו שליח לקבלה עבור חבירו ויעיין פנ"י שתמה הא מ"מ כיון דתן לאו כזכי א"כ איך הוא יכול לעשות עצמו שליח לקבלה, אבל לפ"מ שכתבתי ניחא דדווקא שם בגט דהיא עשתה עצמה שליח לקבלה והוא אמר הולך אמרינן דעקר שליחות לקבלה שלה אבל בלא"ה אינו קפידא בדיוקא, ובזה באמת מיושב דעת הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' גירושין ה"י שפסק דבהולך ותן לה עקר שליחות הקבלה דתן לאו כזכי ובפ"ד מה' זכיה ומתנה ה"ד פסק דתן כזכי במתנה, ועיין ב"ש אה"ע סי' ק"מ סק"ט ובביאור הגר"א שם סקי"ח שעמדו בזה, אבל לפי מה שכתבנו ניחא דדווקא בגט הוי תן לאו כזכי משום דשני ממה שאמרה אשתו ונקט לשון שאינו משמע שליחות לקבלה ע"כ דעקר לשליחהת לקבלה אבל במתנה הוי אף תן דלא הוי כזכי מ"מ אינו דווקא וקפידא דווקא להולכה אלא שאינו ג"כ לשון קבלה אבל מ"פ לא יוכל לחזור כמו שיבואר לפנינו בעז"ה, ועיין שו"ת עונג יו"ט סי' קמ"ט הנ"ל שגם מדבריו משמע לחלק כן יעו"ש, ועיין עוד תורת גיטין (ד' יא ע"ב) מש"כ ביישוב קושית הפנ"י, וקצרתי. ע"כ]:
אולם כ"ז בגט דאיכא שליח לקבלה, אבל בשטר שחרור דליכא שליח לקבלה לפ"מ שכתבנו ובארנו לעיל בארוכה, וא"כ מאי שיוכל לזכות הוא רק או שהנותן יעשה אותו שליח או שיזכה בתורת זכיה לא בתורת שליחות, וכיון דס"ד דתן לאו כזכי וא"כ הא האדון אינו עושה אותו שליח עבור העבד וא"כ השליח אינו שלוחו של העבד ולא יוכל לזכותו רק בתורת זכיה לא בתורת שליחות ובזה הוי חב לאחרים דהא הוי חב להאדון שלא יוכל לחזור בו, וע"כ משנה כל האומר תנו כאומר זכי דמי והדברים ת"ל נחמדים בפירוש הסוגיא:
י) ונבאר בזה עוד דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' זכיה ומתנה ה"ד דתן כזכי במתנה והרשב"א ז"ל בחדושיו לגיטין ספ"ק הביא ראי' דתן לאו כזכי במתנה מהא דאיתא בהדיא בירושלמי ספ"ק דגיטין האומר לחבירו תן מנה לפלוני שאני חייב לו וכו' אם רצה להחזיר לא יחזיר וכו' תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני רצה להחזיר יחזיר וכו' הרי בהדיא דתן לאו כזכי במתנה, עוד הביא הכ"מ בפ"ד מה' זכיה ומתנה שם בשם תשובת הרשב"א דמההיא דאמר ליה רב לרב אדא ברדלא קבא דמוריקא דאית לי גבך יהבינה לפלניא ומשמע התם דמתנה הוה ואפ"ה משום מע"ג קנה הא לאו הכי לא קנה ומשמע מזה דתן לאו כזכי במתנה, יעו"ש בכ"מ, ובחדושיו הוסיף לחזק ראי' זו משום דדוחק הוא לאמר דההוא מוריקא לא הוי ברשותיה דרב אדא ברדלא, יעו"ש: יא) אולם לענ"ד כד נעיין בהא מילתא נראה דלאו סתירה היא כלל לדעת הרמב"ם ז"ל ואדרבה ממקום שבאנו להקשות עליו נמצא כי כל דבריו מיוסדים על סוגיא זו, ולבאר כ"ז נקדים להציע דברי הגמ' גיטין (ד' יד.) אמר לי' רב לר"א ברדלא קבא דמוריקא דאית לי גבך יהביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי וכו' הא אמר רב חדא זימנא וכו' תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה אי מההיא הו"א ה"מ מתנה מרובה אבל מתנה מועטת לא ליבעי בפניו קמ"ל ע"כ:
והנה לענ"ד לכאורה הדברים מתמיהים היכן מצינו חילוק בין ממון הרבה או מועט דמעט ממון לא יצטרך דרכי הקנינים הלא דין פרוטה כדין מאה וגם שו"פ צריכה דרכי הקניה כמאה מנה וא"כ איך הוי אמינא דמתנה מועטת לא תצטרך מעמד שלשתן ולא שום קנין:
אולם לענ"ד הדברים יתפרשו כמין חומר ע"פ מה שבארנו לעיל דברי הירושלמי דמשו"ה בהילך מנה במתנה לא קנה ואם רצה לחזור חוזר ולא יוכל השליח לזכות עבורו משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משום כיון דהאומר לחבירו לתת לו מתנה וביקש לחזור בו חוזר בו ואין בזה שום איסור וע"כ ממילא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משום דהוי חוב להנותן שלא יוכל לחזור בו ולא מהני זכייתו עבור המקבל, וכמבואר כ"ז לעיל, והנה בב"מ (ד' מט.) אמרינן דבהבטיח לתת לחבירו מתנה מועטת אסור הנותן לחזור בו, יעו"ש, לפ"ז היינו דקאמר הש"ס ה"מ מתנה מרובה אבל מתנה מועטת לא ליבעי לפניו והיינו משום דבמתנה מועטת כיון דאסור לחזור בו שוב הוי ר"א ברדלא זוכה עבור פלוני ולא הוי תופס במקום שחב לאחרים כיון דהנותן אסור לחזור בו ובזה ממילא שפיר אמרינן תן כזכי כיון שאסור הנותן לחזור בו שוב אין כאן חוב להנותן ויוכל שפיר השליח לזכות עבור המקבל וכקושית הרשב"א ז"ל לימא תן כזכי, קמ"ל דלא דמ"מ יוכל לחזור בו, והיינו משום דרב לשיטתיה בב"מ שם דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ואף במתנה מועטת מותר לחזור בו וע"כ בעי דווקא מע"ג אבל לאו הכי לא קנה משום דהשליח לא יוכל לתפוס להמקבל משום דהוי חב להנותן דמותר לחזור בו, והדברים לענ"ד מאירים בביאור הסוגיא: יב) והנה התוס' כאן ד"ה אבל מתנה מועטת כתבו וז"ל, וא"ת הא נמי שמעינן לה דאמר רב דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ומדמי התם מתנה מועטת למכר דליכא מעות בהדי דברים, ויש לומר דהכא שאמר לנפקד או לבע"ח שיתן לו סלקא דעתן דקני טפי מכשאמר מתנה אני נותן לך עכ"ל התוס', והיינו משום דהוי ס"ד דאף דרב ס"ל דדברים אין בהם משום חיסור אמנה מ"מ הכא דאמר לו תן וגם הוי מתנה מועטת דהוי תרתי למעלייתא ובזה גם רב יודה דאסור לחזור בו, וע"כ ממילא הוי שפיר זכי ליה ר"א לפלוני זכיה גמורה משום דבכגון זה הוי תן כזכי קמ"ל דלא, והיינו משום דרב ס"ל דדברים לית בהן משום חיסור אמנה כלל ואף בכה"ג מותר לחזור בו וע"כ ממילא לא יוכל ר"א לתפוס עבור פלוני משום דהוי תופס וכו' וכמבואר: ומעתה הנה מצינו החילוק מבואר בתוס' דאף בהבטיח לתת לחבירו מתנה מותר לחזור בו ולרב אף במתנה מועטת מ"מ באומר לו תן כיון דנותן לו לתת מיד לחבירו והוי יותר גמר בלבו לתת לחבירו ובזה הוי יותר סמיכות דעת המקבל וע"כ הוי אסור לחזור בו והוא כמו דאמרינן בב"ב (ד' קעה.) אמר תנו פסקיה אבוהון למילתא ופירש הרשב"ם ז"ל שם משום דגמר דבריו וע"כ כיון דבאומר תן הוי גמר דבריו ואיכא סמיכות דעת המקבל וכמו שפירש"י הטעם דאסור לחזור בו במתנה מועטת משום דאיכא סמיכות דעת וע"כ גם באומר תן כיון דאיכא סמיכות דעת והוי גמר בלבו וע"כ אסור לחזור, אלא דרב ס"ל דבדברים ליכא חיסור אמנה כלל ואף בתרתי למעליותא לא איכפת לן וליכא בדברים חיסור אמנה כלל, אבל לדידן דקימ"ל כרי"ו דדברים יש בהם משום חיסור אמנה ובמתנה מועטת אסור לחזור בו אף בהבטיח לתת לו, א"כ באומר תן לפלוני הוי ג"כ מחוסר אמנה אף במתנה מרובה כיון דבזה הוי גמר דעת, וכך לי מתנה מועטת בהבטיח לתת לו ומתנה מרובה בנותן לו תיכף ואומר תן דגם בזה כיון דאיכא גמר בלבו והוי סמיכות דעת ואסור לחזור בו:
ולפ"ז נראה דהיינו טעמא דהרמב"ם ז"ל דס"ל דתן כזכי במתנה והיינו אף דלשון תן אינו במשמע מינוי ועשיית שליחות לקבלה שיהי' השליח שליח לקבלה עבור המקבל מ"מ כיון דבאומר תן אסור הנותן לחזור בו משום דהוי כמו מתנה מועטת ממילא שפיר יוכל השליח לזכות עבור המקבל בתורת זכיה וליכא כאן משום תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משום דאינו חב לאחרים כלל כיון דאסור הנותן לחזור בו שוב אין כאן חוב ויוכל השליח לתפוס עבור המקבל, ובזה מבואר החילוק שבין תן ובין הולך דבהולך יוכל לחזור בו במתנה והיינו משום דבהולך כיון דלא גמר לתת לו מיד א"כ שפיר יוכל לחזור בו וע"כ לא אמרינן בהולך דהוי כזכי, משום כיון דהנותן מותר לחזור בו ע"כ לא יוכל השליח לתפוס עבורו משום דהוי תופס במקום שחב לאחרים משום דהוי חוב להנותן שמותר לחזור בו וע"כ לא אמרינן הולך כזכי במתנה: ולפ"ז לא קשיא כלל קושית הרשב"א ז"ל על הרמב"ם ז"ל מהא דקבא דמוריקא דמשמע דיכול לחזור בו ולא אמרינן תן כזכי במתנה, דלפי מה שבארנו דכל זה הוא דווקא לרב דס"ל דדברים אין בהם משום חיסור אמנה, וע"כ גם בתן מותר לחזור בו וע"כ ממילא לא אמרינן תן כזכי במתנה לרב משום דהוי תופס במקום שחב לאחרים, אבל לדידן דקימ"ל כרי"ו דדברים יש בהם משום חיסור אמנה ואסור לחזור בו, וע"כ גם בתן כיון דאסור לחזור בו מחמת חיסור אמנה שוב ממילא יוכל השליח לתפוס עבורו משום דלא הוי תופס במקום שחב לאחרים כיון שהנותן אסור לחזור בו, והדברים לענ"ד נכונים מאד:
יג) ומעתה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עבדים שמחלק בין אומר זכי דמשוחרר מיד ובין אומר תנו דאינו משוחרר עד שיגיע גט שחרור לידו אלא דבאומר תנו אם רצה לחזור לא יחזור, ולפי האמור דבריו ו"ל נכונים ומבוארין בטעמן והיינו דבאומר זכי הוא עושה את השליח להיות שליח לקבלה עבור העבד וע"כ ממילא מכיון שהגיע השט"ש ליד השליח ה"ה משוחרר מיד משום דהשליח הוי שלוחו של העבד ע"י עשיית ומינוי שליחותו ע"י האדון, משא"כ באומר תנו דבזה ליכא מינוי שליחות ורק מהני תנו לענין שהוא אסור לחזור בו ולא דמי להולך, וע"כ כיון שאסור לחזור בו שוב לא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ומהני בו זכיה אף דליכא שליחות וע"כ אינו יכול לחזור בו משום דזכה עבור העבד, אבל מ"מ אינו משתחרר שחרור גמור עד שיגיע גיטו לידו, והיינו כיון דליכא כאן שליחות ורק זכיה יש כאן וא"כ בתורת זכיה לא יוכל להשתחרר משום דונתן בידה בעינן וליכא ולא זכה רק לענין שלא יוכל לחזור בו משום דזכה השליח עבורו קנין ממון אבל שחרור גמור לא הוי עד דמטי גיטו לידו וכמבואר אתנו לעיל מילתא בטעמא, ודברי הרמב"ם ז"ל נכוחים וישרים למוצאי דעת: יד) ובזה אני אומר יתבאר מחלוקת הירושלמי עם תלמודא דידן ספ"ק דגיטין אמתניתין דתן גט זה לאשתי וכו' בכל אתר איתמר תן כהולך והכא איתמר תן כזכי כינו אמתניתין זכה גט זה לאשתי זכה שטר שחרור זה לעבדי יעו"ש בירושלמי הביאו הרא"ש ספ"ק דגיטין ויעו"ש שכתב דחולק אגמרא דידן דמפרש לה דתן כזכי: אולם לפי המבואר אתנו בזה דהיינו טעמא דתן כזכי משום דכיון דאמר תן אסור לחזור בו וע"כ ממילא זכי עבור המקבל משום דלא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משום שהנותן אסור לחזור בו, לפ"ז לפי המבואר בירושלמי פ"י דשביעית ה"ד דשיטתו לבלי לחלק בין מתנה מרובה ובין מתנה מועטת ובכל אופן מותר לחזור בו אף לרי"ו, וכדמתבאר דבר זה מהא דאמר רי"ו הנותן עירבון לחבירו וביקש לחזור בו חוזר בו וזה הוי כמו מתנה מועטת כמבואר בב"מ (ד' מט.) ובתוס' שם, הרי מבואר מדברי הירושלמי דלית ליה סברא דגמרא דידן דהיכא דאיכא סמיכות דעת אסור לחזור וכן מתבאר דבר זה מירושלמי ב"מ פ"ד ה"ב דרב ורי"ו לא פליגי כלל בזה וכן כתב בהגהות ציון ירושלים שם דהירושלמי מחולק בזה עם תלמודא דידן וסבירא ליה דדברים אין בהם משום חיסור אמנה כלל, יעו"ש היטב, וכיון דדעת הירושלמי דגם במקום דאיכא סמיכות דעת מותר לחזור בו ממילא לדידיה גם בתן אף דהוי סמיכות דעת לפ"מ שכתבנו מ"מ מותר לחזור בו, לפ"ז שפיר הוכרח הירושלמי להעמיד משנתינו באומר זכה משום דבאומר תן לבד כיון שאינו עושה אותו שליח וגם האדון מותר לחזור בו לשיטת הירושלמי שוב הוי כאן תפיסה במקום שחב לאחרים ולא זכה בתפיסת השליח, וע"כ ס"ל להירושלמי דתן כהולך, משא"כ בתלמודא דידן דס"ל דהיכא דאיכא סמיכות דעת אסור לחזור בו וכדאמרינן בב"מ מודה רי"ו במתנה מועטת, וע"כ שפיר אמר רי"ו בש"ס דילן כל האומר תנו כאומר זכי משום כיון שאסור לחזור שוב שפיר זכה עבורו השליח ולא הוי תפיסה במקום חוב לאחרים שאין כאן חוב כיון שאסור לחזור בו, ונתבאר היטב פלוגתת הירושלמי עם גמרא דידן דאזלי לטעמייהו, והדברים ברורים לענ"ד:
ומעתה גם קושית הרשב"א ז"ל מירושלמי דתן מנה זה לפלוני דמבואר דיכול לחזור בו, דלפי מה שכתבנו הירושלמי לשיטתו בזה אבל לדידן ליתא לדין זה כלל וכמבואר: טו) ובזה מיושב מה שהקשה הפנ"י במתניתין דגיטין (ד' יג.) האומר תנו גט זה לא יתנו לאח"מ תנו מנה יתנו לאח"מ, לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאומר תנו גט שחרור לעבדי מיירי בשמוסר לשליח השטר שחרור ואע"פ כן לא יתנו לאח"מ דא"כ אמאי דחיק תלמודא לאוקמי סיפא דמתניתין תנו מנה לפלוני במע"ג או בשכ"מ ואמאי לא מוקי בפשיטות דומיא דרישא שמסר לשליח המנה משו"ה יתנו לאח"מ דהא דעת הרמב"ם ז"ל דתן כזכי במתנה, וא"כ תקשה אמאי לא מוקי לה בהאי טעמא גופא וכו' וכו' יעו"ש בפנ"י שהאריך בדבריו לחזק הקושיא ובסוף דבריו נשאר בצ"ע, ובאמת הקושיא עצומה וכבר הרגיש הרא"ש בפרקין סי' ט"ז להוכיח מכח זה דתן כזכי לא אמרינן במתנה יעו"ש:
אולם לפי דברינו בעיקר טעמא דהרמב"ם ז"ל דתן כזכי במתנה הוא משום כיון דאסור הנותן לחזור בו ע"כ שפיר זכה עבורו השליח משום שאין כאן תפיסה במקום חוב לאחרים, א"כ כ"ז לדידן דקימ"ל דאסור לחזור בו היכא דאיכא סמיכות דעת וע"כ גם באומר תן אסור לחזור משא"כ לרב דס"ל דדברים אין בהם משום חיסור אמנה לדידיה באמת מותר לחזור בו וע"כ לדידיה תן לא הוי כזכי במתנה וכמו שכתבנו לעיל ושכן היא ג"כ שיטת הירושלמי, לפ"ז לא קשיא מידי קושית הפנ"י, דהא עיקר מאי דמהדר תלמודא דידן לאוקמי במע"ג או בשכ"מ הוא דעת רב דהא מארא דשמעתא שם הוא רב דאיהו היא דמוקי לה בצבורין ומונחין בקרן זוית, וכל השקלא וטריא דסוגיא שם הוא לרב, ולרב באמת לא אמרינן תן כזכי במתנה וכמבואר לעיל משום דס"ל דברים אין בהם משום חיסור אמנה, וע"כ לא זכה עבורו השליח משום דהוי תפיסה במקום חוב לאחרים וכמבואר לעיל בארוכה וזה כפתור ופרח ת"ל: טז) וראיתי להפנ"י גיטין (ד' יא ע"ב) בתוס' ד"ה התופס שתמה על המבואר בטושו"ע סי' קכ"ה דבמתנה אף אם עשאו המקבל בפירוש לשליח לא מהני בתן ויכול הנותן לחזור בו, וזו מניין, אולם לפי דברינו ניחא דעשיית המקבל לשליח לא מעלה ולא מוריד משום שאין אדם עושה שליח לקבל דשא"ש וע"כ צריך הנותן למנות אותו שליח עבור המקבל, וכיון דבלשון תן אין כאן מינוי שליחות שוב ממילא לא מהני שליחות המקבל ולא מידי כ"ז שלא עשה אותו הנותן לשליח עבור המקבל:
והמח"א סי' ל"ג מה' זכיה ומתנה הקשה על דעת מוהר"ם שבמרדכי פ"ק דב"מ דבמתנות כהונה ליכא דעת אחרת מקנה אותו משום דטובת הנאה אינה ממון וא"כ איך אמרינן בפ' כל הגט אמתניתין דהמלוה מעות וכו' במזכה להם ע"י אחר הא ליכא שלוחו של בעל הממון דהמזכה אינו בעל הממון, יעו"ש, אולם לפי מה שהעלינו דזכיה לאו מטעם שליחות ואף בגוונא דליכא שליחות מהני זכיה א"כ שפיר יוכל לזכות להם ע"י אחר אף דליכא בעל הממון מ"מ זוכין מטעם זכיה, והתוס' שכתבו דאם הנותן עכו"ם לא יוכל לזכות היינו משום דס"ל דזכיה מטעם שליחות כמו שכתבו בכתובות (ד' יא.) וכן בגיטין (ד' יא ע"ב) ד"ה התופס וע"כ אם ליכא כאן שליחות שוב ממילא לא מהני זכיה אבל דעת מוהר"ם ז"ל דזכיה לאו מטעם שליחות וע"כ שפיר יוכל לזכותם ע"י אחר דתופס לבע"ח ליכא כאן משום דהבעלים הא רוצים בכך וג"כ אינו חב לכהנים אחרים דהא התורה זכתה לבעלים ליתן לכל כהן שירצה, וע"כ אין זה חב לאחרים: יז) ולכאורה יש לומר ע"פ דברינו לעיל שכתבנו דבחוב הוי שפיר שלוחו של בעל הממון משום דנכסי הלוה נשתעבדו למלוה ולפ"ז נוכל לומר דהיינו טעמא דבמלוה ופקדון אמרינן הולך כזכי כמבואר בגיטין (ד' י"ד) משום דבמלוה ופקדון כיון שהשליח יוכל להיות שלוחו של המלוה או המפקיד אף אם לא עשאו הלוה או הנפקד שליח כיון דהוא שלוחו של בעל הממון ממילא אין צריך למינוי השליחות מצד הנותן, וע"כ ממילא גם בהולך אף דליכא כאן מינוי שליחות מ"מ השליח בעצמו יוכל להיות שליח עבור המקבל, וע"כ גם בהולך אמרינן דהוי כזכי משום דנעשה שליח עבור המקבל, אבל מדברי התוס' דב"מ הנ"ל מבואר דגם במלוה לא אמרינן דהוי שלוחו של בעל הממון, דהא כתבו דמהאי טעמא לא יוכל העכו"ם לזכות לישראל ע"י ישראל חבירו משום שאין שליחות לעכו"ם ושליח של ישראל אינו משום שאינו שלוחו של בעל הממון, הרי דגם במלוה לא חשוב שלוחו של בעל הממון:
ואף שיש לומר דמדברי התוס' אין ראי' לפי מה שכתב המקנה בקדושין (ד' ו ע"ב) ברש"י ד"ה אינה מקודשת דבעכו"ם שעבודא לאו דאורייתא משום דעיקר שעבוד ילפינן מיוציא לך העבוט וישראל מעכו"ם לא קנה משכון יעו"ש, לפ"ז כיון דנכסי העכו"ם לא נשתעבדו לבע"ח ע"כ לא חשוב השליח שלוחו של בעל הממון וע"כ שפיר כתבו התוס' דהעכו"ם לא יוכל לזכות משום שאין שליחות לעכו"ם, משא"כ בלוה ישראל דנכסיו משועבדים שפיר הוי הזוכה שלוחו של המלוה אף זולת השליחות של הלוה, אבל באמת זה אינו דהא חזינן דרב ס"ל בגיטין שם (ד' י"ד) דהולך כזכי בחוב אף דרב ס"ל שעבודא לאו דאורייתא כדאיתא בב"מ (ד' קעה ע"ב), וע"כ דבחוב שאני משום דאמדינן דעתיה דאף באומר הולך כוונתו לזכות לו מיד משום דחייב לו וע"כ שפיר זכה עבורו השליח, והדרנא בי ממש"כ ליישב לעיל שיטת רש"י דמשו"ה התופס לבע"ח אם עשאו שליח מהני משום דבחוב הוי בעל הממון, אבל זה אינו דא"כ אף בלא עשאו שליח יהי' מהני כיון דאנן סהדי דניחא ליה א"כ ממילא יהי' שליח עבורו כיון דמהני שליחות בזה וזה באמת קושית התוס' בגיטין שם על רש"י יעוש"ה, ואף שיש לחלק דשעבוד נכסי לא הוי כ"ז שאינו תובעו וע"כ בעשאו שליח דמגלה המלוה רצונו ודעתו שרוצה לתבוע חובו וע"כ ממילא הוי כאן שעבוד נכסי והוי שלוחו של בעל הממון משא"כ בנעשה שליח מאליו אין כאן שלוחו של בעל הממון כיון שאינו תובעו אין כאן שעבוד נכסי, ודו"ק כי קצרתי, ויעויין קצוה"ח סי' י"ב, ויעויין עוד קצוה"ח סי' ק"ד סק"ב שכתב שאין מצוה לפרוע חוב רק כשיתבענו הנושה ולפ"ז אפשר לומר אף למ"ד שעבודא ל"ד מ"מ מיקרי בעל הממון דמכיון דכופין אותו לעשות מצוה כדאיתא כתובות (פו.) דמכין אותו עד שתצא נפשו וע"כ נזקקין לנכסיו דעד שכופה אתה אותו בגופו כפהו בממונו כמו"ש הרמב"ן בביאור דבר זה וע"כ מיקרי בעל הממון אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, אולם כ"ז כשתובעו אבל בשאינו תובעו א"כ ליכא מצוה וממילא אין נזקקין לנכסיו ג"כ וע"כ לא הוי בעה"מ וא"ש דברי רש"י ודו"ק כי קצרתי: יח) וע"פ מה שהעלינו בטעמא דתן כזכי לדעת הרמב"ם ז"ל משום דבתן אסור לחזור בו וע"כ ממילא שפיר מצי תפיס השליח עבורו ואין כאן חוב לאחרים ניחא מש"כ הסמ"ע בחו"מ סי' קכ"ה סקכ"ח דבאומר אתן לעניים יש לו התרה ועכשיו שהוציא אין לו התרה ואף אם אמר לו הולך אם המקבל עני אינו יכול לחזור בו כמבואר בטושו"ע שם וגם לא מהני התרה והתומים פקפק על זה דהרשב"א קאמר בזוכה לעני אבל הכא באומר הולך לעני או תנו למ"ד לאו כזכי דמי והרי הוא ברשות נותן וא"כ מצי לשאול עליו, ויעויין בקצוה"ח שם סק"ב, אולם ע"פ האמור א"ש כיון דבאומר תנו לעניים אסור לחזור בו משום נדר שוב יוכל השליח לזכות ולתפוס עבורו זכיה גמורה כמו בכל זוכה כיון דליכא כאן חוב לאחרים כיון שאסור לחזור בו ולא מהני עוד בו שאלה כמו שכתב הר"ן נדרים (ד' פה.) באוסר נכסיו דיכולים אחרים לזכות דאף אם נשאל על נדרו מ"מ קנין ממונו של זה לא הלך יעו"ש וה"נ דכוותה: ואחרי כותבי דברים אלה מצאתי להמח"א הל' קנין מעות סי' ו' שכתב דהיכי שנתן דמים על המקח ועדיין לא משך ואח"כ אמר לו המוכר ללוי שהיה המקח בידו החפצים שהם בידך מכרתים לשמעון תנם לשמעון וקיבל לוי ליתנם לשמעון אע"פ שלא היה שמעון באותו מעמד זכה שמעון ואפי' למ"ד תן לאו כזכי דמי הכא שכבר קיבל המוכר דמים ואסור לחזור בו תן דקאמר לו כזכי דמי והכי מבואר בספר המקח לר"ה גאון ז"ל וכו' יעו"ש, הרי שכתב בהדיא לדון שהיכא שאסור לחזור בו שוב הוי תן כזכי אף למ"ד תן לאו כזכי דמי, ולפמש"כ הדין הזה יותר מוסבר משום דהשליח יכול לתפוס עבור המקבל משום דלא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים: שוב ראיתי עוד להמח"א הלכות צדקה ס"ג שתמה ג"כ על הסמ"ע שהבאתי לעיל כקושית התומים כיון דהולך לאו כזכי דמי א"כ היכי מצי השליח לזכות עבורו וכתב ג"כ לדון כיון שאסור לחזור בו שוב הולך דידיה כמאן דאמר לו זכי, אבל דחה זה יעו"ש, ותמיהני שלא זכר מה שכתב בהל' מכירה להיפך ודעתו שם כיון שאסור לחזור בו שפיר הוי הולך דידיה כזכי וכמו שהבאתי בסמוך:
יט) והנה הבאתי לעיל מה שהקשה המח"א סי' ל"ג ה' זכיה ומתנה על דעת מוהר"ם שבמרדכי פ"ק דב"מ דבמת"כ ליכא דעת אחרת מקנה וא"כ איך מזכה מת"כ ע"י אחר דהא ליכא שלוחו של בעל הממון דהמזכה ג"כ אינו בעל הממון ולעיל תרצתי משום דדעת מוהר"ם ז"ל דזכיה לאו מטעם שליחות וכמבואר לעיל, וכעת ראיתי שיש לומר עוד ע"פ מה שכ' הקצוה"ח סי' רמ"ג סק"ד דמה"ט חש"ו יש להם זכיה במתנות כהונה אף שאין להם יד לזכות משום דממון כהנים הוא וכבר זכתה בהם התורה לכהנים וא"כ אפי' כהן קטן נמי כמו בירושה דאית ליה וכי קא זכי מדידיה קא זכי, ויעו"ש מה שהאריך, לפ"ז שפיר יוכל לזכות לו ע"י אחר מת"כ משום דהכהן הוי בעל הממון ושפיר עושה הכהן שליח אף אם המזכה לא יוכל לעשות שליח משום דכאן אין צריך לשליחות המזכה כלל משום דהוי שליח הכהן שהוא בעל הממון:
ועפ"ז יבואר מה שאמרו בירושלמי ספ"ק דגיטין אמר ר' אילא המעשר כחוב וכמו שהיא הגירסא בחי' הרשב"א שם והשירי קרבן שם תמה מה ענין מעשר לכאן, אבל לפי דברינו הענין מבואר דבמעשר כיון דהוי ממון כהן או לוי וכמו שכתב הקצוה"ח והוי שלוחו של בעל הממון א"כ בהן הוי הולך ותן כזכי כמו במלוה ופקדון דקימ"ל הולך ותן כזכי, וזה נכון מאד:
כ) אולם עוד יש לנו לומר בטעם הירושלמי דהמעשר כחוב ע"פ המבואר אתנו לעיל דכל דאסור לחזור בו שוב יוכל השליח לזכות עבור המקבל משום דלא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכמו שמצאתי אח"כ להמח"א שכתב כן כמובא לעיל, לפ"ז הא אמרינן בב"מ (ד' מט.) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותם תרומת מעשר על מקום אחר ומבואר שם דהיינו משום שהישראל אסור לחזור בו משום דהוי מתנה מועטת, ולפ"ז שפיר קאמר הירושלמי המעשר כחוב משום דבמעשר אף אם אמר הולך או תן כיון שאסור לחזור בו שוב יוכל השליח לזכות עבורו משום דלא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כיון שאסור לחזור בו, ולענ"ד הדברים ברורים מאד:
ואף שכתבתי לעיל דדעת הירושלמי דדברים לית בהן משום חיסור אמנה ואף במתנה מועטת מותר לחזור בו מ"מ לענ"ד נראה דדעת הירושלמי לחלק דבמת"כ כיון דטובת הנאה אינה ממון גרע טפי ממתנה מועטת ואסור לחזור בהן אף למ"ד דברים אין בהן משום חיסור אמנה, וראי' לזה דהא דין זה דכור מעשר יש לך בידי הביאו להלכה ג"כ הירושלמי פ"א דתרומות ה"א, אלמא אף דדעת הירושלמי דמתנה מועטת מותר לחזור בו מ"מ בכור מעשר הב"ל רשאי לעשותם תרו"מ וע"כ מטעם שאסור לחזור כמבואר בב"מ שם (ד' מט.), ועוד ראי' לזה מהגהות אשרי ומרדכי פ' כל הגט שכתבו דהיינו טעמא דאמרינן שם דבמכרי כהונה יצא ידי נתינה משום דמכרי כהונה הוי כמו מתנה מועטת ואסור לחזור בו, יעו"ש, ואף דמארא דהאי אוקימתא הוא רב ורב לית ליה להאי מילתא דאמר ליתן מתנה לחבירו במתנה מועטת שאסור לחזור בו, וכבר עמד בזה המח"א ה' זכיה ומתנה סי"ט ד"ה אבל, אבל לפמש"כ באמת דעת הג"א והמרדכי לחלק דבמתנות כהונה ומעשר גם רב מודה דאסור לחזור בו משום דגרע טפי ממתנה מועטת וע"כ במכרי כהונה ולויה אסור לחזור בו וא"כ שפיר קאמר בירושלמי דמעשר כחוב דבמת"כ גם הירושלמי מודה דאסור לחזור בו, וע"כ השליח מצי תפיס ולא הוי במקום שחב לאחרים:
ובזה מבוארין דברי רש"י גיטין (ד' יד.) ד"ה דכו"ע הולך כזכי דמי שכתב וז"ל כלומר בעלמא הולך כזכי דמי ואם היו במתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר ע"כ והתוס' שם תמהו עליו דהולך לאו כזכי במתנה וכמבואר בריש פ' השולח, אולם לפמש"כ יש לומר דכונת רש"י במתנה היינו במתנה מועטת באופן שאסור לחזור דכהאי גוונא הולר כזכי דמי:
כא) והנה לפי דברינו יבוארו ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל פ"כ מה' מלוה ולוה ה"ב שכתב דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אבל אם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני זכה לו ואין אחד מבע"ח יכולין לגבות מאלו המטלטלין שכבר זכה בהן אחר עכ"ל והה"מ שם כתב דדין זה נתבאר ממה שכתב פי"ו שאם היה ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך מנה זה לשמעון שאני חייב אם בא לחזור אינו חוזר וכו' וכן מבואר פ"ק דגיטין דהא דתופס לבע"ח דכל היכא דאמר הלוה תנו זוכה ע"כ והלח"מ שם תמה על הרב המגיד דהא הראי' הראשונה שהביא אין מבואר כלל דין זה דהא שם איירי בשאינו חייב לאחרים וע"כ כתב דעיקר ראיית הה"מ מהא דתנו דפ"ק דגיטין, ובאמת גם דברי הלח"מ תמוהים דהא שם כיון דאומר תנו שהוא כזכי א"כ אין כאן תופס לבעל חוב דהא האדון רוצה בכך, ומצאתי להקצוה"ח סי' ק"ה שתמה עליו בזה שאין שום ראי' מסוגיה זו דגיטין לדין זה של הרמב"ם דאם הלוה חייב לאחרים שיוכל לזכות לאחד מהם ולא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, והקצוה"ח שם כתב בטעמא של הרמב"ם ז"ל דכל היכא שהלוה מזכה אין כאן תופס לבע"ח משום שיש לו רשות לתת לכל מי שירצה וראי' ממתנות כהונה דמצי לזכות להם ע"י אחר אף שחב לכהנים אחרים, וע"כ דזה לא מיקרי חב לאחריני משום שהתורה נתנה לו רשות לתת לכל מי שירצה יעו"ש, אולם לענ"ד ראיית הקצוה"ח אינה ראי' כלל דלפי מש"כ לעיל דכל היכא שאסור לו לחזור בלא"ה שוב אין כאן חוב לאחרים כיון דלהאחרים אסור א"כ ממת"כ אין ראי' כיון שהכהן אסור לחטוף את המת"כ בלא דעת הבעלים כדאמרינן בחולין (ד' קלג.) ונתן לכהן ולא שיטול מעצמו ובלא רשות הבעלים אסור לו ליטול א"כ אם הבעלים מזכים לאחד לא הוי חב לאחריני כיון שהכהנים אחרים אינם רשאים ליטול מעצמן וע"כ לא חשוב חוב לאחרים, אבל במטלטלין של הלוה שכל בע"ח יכול לתפוס עבורו לגבות חובו דעביד אינש דינא לנפשיה כמבואר בכמה דוכתי, א"כ שפיר הוי חב לאחריני, ואין ראי' כלל ממת"כ לדין זה:
כב) אבל לפי דברינו בטעמו של דבר דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה הוא משום כיון שאינו שלוחו של בעל הממון ולא יוכל לזכות רק מתורת זכיה וע"כ לא מהני זכיה לזה היכא שיש חוב לזה וכמבואר לעיל א"כ בשאמר הלוה זכה חפץ זה לפלוני דאז עשאו הלוה שלוחו של המקבל והוי שלוחו כמותו שפיר יוכל לתפוס כיון שזכה עבורו בתורת שליחות ולא בתורת זכיה לבדה א"כ שלוחו של אדם כמותו ויוכל להיות שלוחו אף במקום שחב לאחריני, ומדוייק לפ"ז לשון הרמב"ם ז"ל שנקט זכה בחפץ זה לפלוני אף שלדעת הרמב"ם ז"ל גם בתן הוי כזכי, אולם לפי דברינו דווקא נקט הכא זכה דזה הוי מינוי שליחות עבור המקבל אבל באומר תן כיון דאין זה לשון שליחות א"כ לא הוי מהני כאן משום דהוי חב לאחריני, ונהי דתן כזכי במתנה היינו לגבי הנותן גופיה משום דלדידיה לית כאן חוב עוד כיון שאסור לחזור בו אבל כאן דאיכא בע"ח אחרים לא מהני לשון תן משום שאינו שליחות ורק זכיה יש כאן ולא מהני במקום שחב לאחרים, אבל באומר זכה דיש כאן שליחות מהני אף במקום שחב לאחרים דשלוחו של אדם כמותו, כנלע"ד נכון:
ג:
א):
והנה נחזור לענין שהתחלנו בו דלפי מה שכתבנו לדעת הרי"ף במזכה שטר שחרור ע"י אחר אף דלא משתחרר עד דמטי גיטא לידיה מ"מ קנין ממון שיש לרבו עליו פקע ע"י הזיכוי בלבד, ניחא לן בזה מאי דקשיא לי לדעתו ז"ל הא דרשב"א (קדושין ד' כ"ג) דס"ל בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, וכיון דע"י אחרים ג"כ בעי מטי גיטא לידיה וקבלת עצמו לא מהני לרשב"א א"כ ממילא לא תועיל קבלת אחרים כיון דבעי מטי לידיה ויד הא לית ליה, וזו קושיא עצומה:
[הערה - וע"פ מה שכתבנו בסימן זה ענף א' אות ט"ז דלרשב"א בשטר ע"י אחרים הוא משתחרר שחרור גמור משום גז"ה דוחופשה לא ניתן לה שלדבריו אינו אלא בשטר ע"י אחרים בלא"ה לק"מ כמובן. ע"כ]:
אבל לפמש"כ דלדעת הרי"ף קנין ממונו של האדון פקע באמת ע"י הזיכוי ולא בעי מטי לידיה א"כ שפיר ס"ל לרשב"א בשטר ע"י אחרים משום דע"י אחרים פקע קנין ממונו ואז יהי' מהני להשתחרר שחרור גמור ע"י עצמו, משום שכבר יש לו יד ע"י קבלת האחרים שזכו לו קנין ממונו ושפיר יוכל להשתחרר אח"כ שחרור גמור ע"י קבלת עצמו, וזה נכון מאד, אלא דבאמת אין צריך לזה דלפי מה שכתבנו לעיל דעת הרמב"ם ז"ל דבאומר זכה הוא משתחרר מיד ע"י קבלת השליח וא"כ בלא"ה לא קשיא מידי דהא דשטר ע"י אחרים דקדושין מיירי באומר זכה ומשתחרר מיד, שוב מצאתי להפנ"י בקדושין (ד' כ"ג) שם שהרגיש לפה"נ בקושיא זו ודבריו אינם מובנים אם לא שכיוון למה שכתבתי יעוש"ה, ויעו"ש בפנ"י מה שכתב לפרש איבעי' דרבה לרשב"א לפי דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל, וגם לפי דברינו דעבד אינו יכול בעצמו לעשות שליח לקבלה ג"כ ניחא איבעית הגמ' עבד מהו שיעשה וכו' דאם היה חשוב אינו בר שליחות בזה משום דכל מידי דאיהו לא מצי עביד א"כ לא היה מהני מינוי שליחות עבורו גם מצד האדון, ודו"ק:
ב) אולם מה שיש לעורר לפי דברי שכתבתי דכל שלא מהני שליחות ורק זכיה מהני ע"כ בגט אשה דבעינן ונתן בידה לא מהני זכיה בגט אם אינו בתורת שליחות וכן בשטר שחרור ומבואר כ"ז למעלה בארוכה, לפ"ז יקשה עלי קושיא גדולה מהא דאיתא בגיטין (ד' כג ע"ב) הרי את שפחה וולדך בן חורין לא מהני מטעם שאין העבד יכול לקבל גט לחבירו מיד רבו שלו, אבל זולת זה היה מהני קבלת השפחה עבור הולד, וזו היא שקשה כיון דאין שליחות לקטן וא"כ במזכה לעובר לא מהני רק בתורת זכיה לא בתורת שליחות, וא"כ בשחרור הא זכיה לא מהני משום דונתן בידה בעינן כיון דשליחות לא מהני כאן, ומפשטות דברי הגמ' משמע דאם העבד היה יכול לקבל גט שחרור מיד רבו שלו לחבירו היה נעשה בן חורין גמור וזה לפי דברי אינו, והיא קושיא עצומה: ונראה לענ"ד ליישב זה ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' גירושין שכתב וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אע"פ שחצירה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששליח לקבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעה גמורה עכ"ל, ויעו"ש בהשגות הראב"ד ובלח"מ מה שכתב לתרץ דבריו במה נשתנה כאן דין שליחות קטנה מכל התורה דלא מהני שליחות לקטן אף במקום שאין צריך עדים ואכ"מ, אבל עכ"פ חזינן דדעת הרמב"ם ז"ל דבקבלת גט היה מהני גם שליחות לקטנה אלא משום דאין מעידין על הקטן והיינו משום דקטן כמאן דליתא דמי ואין מקבלין עדות שלא בפניו וע"כ לא מהני שליחות הקבלה של הקטנה, לפ"ז יש לומר דדווקא בגט דחוב הוא לה ע"כ לא מהני שליחותה משום דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד, משא"כ בשטר שחרור דזכות הוא לו, והראנ"ח בתשובה סי' ג' הביאו הפ"ת חו"מ סי' כ"ח סקכ"ו דהא דאין מקבלין עדות שלא בפני הבע"ד הוא דווקא לחוב הבע"ד אבל הזוכה בעדות מקבלין שלא בפניו יעו"ש שהסכים עמו תשובת עבוה"ג, לפ"ז בשחרור כיון דזכות הוא לו ומהני בזה שפיר קבלת עדות אף בקטן א"כ שפיר יוכל ג"כ קטן לעשות שליח כמו בגט שהיה מהני זולת הטעם משום דאין מקבלין עדות על הקטן וכאן דליתא לטעם זה שפיר מהני ג"כ שליחות הקטן, ולענ"ד זה נכון מאד לתרץ קושיתנו מהא דהרי את שפחה וכו':
ג) אבל אי קשיא לי הא קשיא דלפי דברינו הדין המבואר בשו"ע אה"ע סי' א' ס"י בהגהות הרמ"א שם דמי שנשתמדה אשתו מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת וכן כתב עוד שם סי' ק"מ ס"ד דאם אשתו מומרת לעכו"ם וזיכה לה גט ע"י אחר אע"פ שחזרה בה אח"כ אינה צריכה גט אחר יעו"ש, ולפמ"ש הב"ש סי' קמ"א סמ"ז וכן המג"א סי' קפ"ט דמומר לאו בר שליחות כמו עכו"ם יעו"ש א"כ לא מהני זיכוי הגט לה ולא מידי כיון דאין שליחות למומרת לא זכי לה השליח בתורת שליחות רק בתורת זכיה וזה לא מהני בגט כמו שכתבתי לעיל, ויהי' מוכח מכאן דיש שליחות גם למומר שלא כדעת הב"ש והמג"א וצ"ע:
ד) ולפי דברינו בביאור דברי הרי"ף דהנותן גט שחרור ע"י אחר העבד קונה עצמו מיד קנין ממון אבל אינו משוחרר גמור להיות מותר בב"ח עד שיגיע גט לידו, מיושב קושית התוס' גיטין (ט.) ד"ה שוו שהקשו למאי תיקנו במביא שט"ש ממ"ה דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ דהא בעבד לא שייך עיגון דאי משום דאסור בב"ח ובשפחה לא ליתביה האי שליח לעבד גט זה שהוא ממ"ה ולא יאסר בשפחה, וקושיתם חזקה, אבל לפמש"כ דבמזכה גט שחרור היכא דלא אמר לו זכי אז לא זכה העבד עד שיגיע לידו אבל מ"מ קנה עצמו קנין ממון והוי מעוכב גט שחרור, א"כ שפיר תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ כדי שיהי' מותר בב"ח דאי לא ימסרו את הגט שחרור עכ"פ ג"כ יהי' אסור בשפחה משום דהוי מעוכב גט שחרור ואסור בשפחה כמו דאסור בתרומה וכמו שכתב התוס' לקמן (מ.) לדמותן ומכש"כ לדעת רש"י שם, וא"כ שפיר איכא עיגונא משום שהעבד אסור בשפחה ובב"ח אם לא יתן לו השליח משום שכבר קנה עצמו קנין ממון בזכיית השליח לבד וע"כ תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ, אבל אם נעשה שליח לקבלה עבור העבד הא בשליח לקבלה באמת לא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ כמו שכתב רש"י ריש גיטין במשנה וכמו שביאר הר"ן שם, וכאשר מצאתי להפנ"י שהקשה באמת אמאי צריך לומר בפ"נ ובפ"נ בעבד הא קימ"ל זכות הוא לעבד וא"כ יצא מיד לחירות והוי שליח לקבלה ובשליח לקבלה לא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ וכו', אבל לפי דעת הרי"ף ז"ל ולפי דברינו בביאור דעתו ז"ל הדבר נכון מאד במאי שהצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ משום דבזכות השליח לבדו נאסר בשפחה ובב"ח, ושפיר איכא עיגונא: