שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן כד
גיטין (ע"א) אמר ר"כ א"ר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אר"י מאי קמ"ל תנינא נשתתק א"ל ר"ז אלם קאמרת שאני אלם דתניא מדבר וכו' שומע ואינו מדבר זהו אלם וזו"ז הרי הן כפיקחין לכ"ד, אמר ר"ז אי קשיא לי הא קשיא דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד אמאי הא יכול להגיד מתור הכתב א"ל אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם מיתיבי כשם שבודקים אותו לגיטין כך וכו' לעדיות קתני מיהת עדיות אר"ש בעדות אשה וכו' ע"כ:
א) והנה סוגיא זו מהלכות עמומות הן, עיין תוס' ד"ה אמר ר"ז שהקשה ר"י דמשמע דפריך לר"כ מדקאמר הא יכול לדבר מתוך הכתב ואמאי לא פריך אמתניתן הא יכול להגיד ע"י הרכנה, ומה שתרצו התוס' דפשיטא ליה דגט אין צריך הגדה בפה רק שמתרצה ודווקא גבי עדות צריך דבור אבל לר"כ דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב אפי' בחרש א"כ דבור מעליא הוא ויש לחושבו הגדה, הנה תרוצם זה לא הבנתי דמאי הוכחה היא הא כיון דגט שאני דאין צריך דבור א"כ מאי ראי' היא מרב כהנא דכתב חשוב דבור מעליא הא רב לא אשמעינן אלא דמתוך שמדבר מתוך הכתב מוכח שפקח הוא וע"כ ממילא כיון שפקח הוא וידעינן ע"י כתבו שרוצה לגרש ע"כ כותבין ונותנין וכמו בהרכנה דמהני כיון דידעינן דמתרצה, אבל מנ"ל להוכיח דזה חשיב דבור מעליא ומנ"ל דזה עדיף מהרכנה דהא לא עדיף מהרכנה רק בזה שהוא בחינה גם בחרש שדעתו צלולה בו אבל לא מוכח מידי דחשיב דבור יותר מהרכנה ומנ"ל דגם בני עדות, כיון דגט שאני מעדות דבגט אין צריך דבור, שנית קשה לי דממ"נ איך הי' סברת ר"ז דהקשה על רב מקרא דואם לא יגיד פרט לאלם דאם סברתו החיצונית היתה דכתיבה לאו כדבור א"כ תקשה ברייתא גופא למאי צריך למעט מלא יגיד תיפוק ליה כיון דכתיבה לאו כדבור דמי ממילא ליכא ביה עדות ולא מהני עדותו מידי, ואם הי' ס"ל דכתיבה כדבור דמי מתוך הסברא רק דבעדות ממעטינן מקרא דולא יגיד א"כ ליכא קושיא כלל, דשאני הכא בעדות דכתב קרא ומנ"ל דבגט כתיבה לאו כדבור דמי דאדרבה מדאיצטריך קרא גבי עדות מכלל דבעלמא כדבור דמי, וכן באמת לפי מאי דמסקינן דבעדות לא מהני כתיבה משום מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ למאי צריך למעט אלם מקרא דולא יגיד תיפוק ליה כיון דלא מהני עדותו ע"פ הכתב ממילא אינו חייב קרבן שבועה כיון דאין עדותו מועלת, כן גם התירוץ השני שתרצו התוס' דאמתניתין לא קשיא ליה דאיכא למימר דהא דקאמר פרט לאלם שאינו יכול להגיד היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש, וכתירוץ זה תפס הרשב"א בחדושיו לעיקר יעו"ש, אבל לענ"ד הנה מלבד מה שכתבו התוס' דלשון אלם לא משמע הכי לענ"ד קשיא טובא עוד עלה דאם נימא דברייתא בחרש קאי א"כ איך ס"ד לר"ז להוכיח מכאן נגד רב דכתיבה לאו כדבור דמי, אדרבה לענ"ד נראה להיפך דיהי' מוכח מברייתא דכתיבה כדבור דמי דהא אמרינן בשבועות (לא ע"ב) א"ש ראוהו שרץ אחריהם ואמרו לו מה אתה רץ אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין עד שישמעו מפי התובע יעו"ש דבעינן בשבועת העדות שישמעו מפי התובע לומר בואו והעידוני, לפ"ז אם נאמר דברייתא איירי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר א"כ למאי צריך לזה קרא למעט שפטור מקרבן שבועה תיפוק ליה כיון דלא שמע מפי התובע לאמר בוא והעידני כיון דחרש שאינו שומע הוא, וע"כ לאמר דאיירי כגון שכתב לו התובע בכתב בוא והעידני א"כ אדרבה הא מוכח מכאן דמהני כתיבה כמו דבור דאלא"ה אין כאן שמיעה מפי התובע כיון דכתיבה לאו כדבור דמי ומאי צריך קרא וכמו בגט דרצה לומר דלא מהני משום דכתיבה לאו כדבור דמי משום דבעינן שישמעו את קולו:
[הערה - וע"פ דברי התוס' נראה ליישב הוכחת השב יעקב דבשבועה ע"פ כתב מהני דאם איתא אי"כ אין צריך קרא דואם לא יגיד למעט מקרבן שבועה תיפוק ליה דשבועתו לאו כלום הוא כיון דשבועה בכתב לא מהני והתומים סי' צ"ו דחה ראי' זו דבשבועת העדות חייב אף במושבע מפי אחרים א"כ אין צריך העד להשבע כלל ודי בכפירתו יעו"ש, אולם לפמש"כ התוס' דקושית הגמ' דאי לאו דרב ה"מ לאוקמי הא דאלם בחרש א"כ אכתי למאי צריך קרא למעט מואם לא יגיד הא חרש אינו שומע מהתובע וע"כ דכתב לו שבועה אם אי אתה יודע לי עדות ואם שבועה לא מהני בכתב א"כ הוי מושבע מפי אחרים ע"י כתב דלא הוי שבועה וע"כ דשבועה ע"פ כתב מהני ומוכח דכתיבה כדבור גם בשבועה, ועיין תוס' גיטין (לט ע"ב) ד"ה מה איסורא וכו' וכי תימא דלשון הכתוב בשטר כגון הרי את בן חורין וכו' הוי לשון הפקר וכו' משמע לכאורה דהפקר מהני דכתיבה כדבור ומהני גם בהפקר ולדעת הרמב"ם ז"ל הפקר מדין נדר ואיך יהי' מהני ע"פ כתב ודו"ק ואכ"מ. ע"כ]:
עוד הקשה הפנ"י דאם נמעט מקרא דולא יגיד חרש והיינו ע"כ משום שאינו בר דעת ולאפוקי מדרב דאית ליה דחרש שמדבר ע"פ הכתב הוי פקח ואתי קרא למעט זה דאינו בר דעת וזו קשה למאי צריך כיון דאינו בר דעת א"כ אינו בכלל מצוות ולא הוי בר עדות כלל ואיך צריך קרא למעט מקרבן שבועה, וגם הוי עדות שא"א יכול להזימה וכמו שכ' רש"י ב"ק (פח.) בקטן:
ב) ולזה נלענ"ד לולא דברי התוס' והראשונים ז"ל הייתי מפרש הסוגיא באופן אחר, ומקודם נקדים דודאי בזה שוה גיטין לעדות דכמו דבעדות צריך דבור ה"נ בגט וכמו דאיתא בברייתא דלקמן (עב.) עד שישמעו את קולו ולא סגי בגילוי דעת רצונו לבד בלא דבור, וטעמא דמילתא נלע"ד דהוא משום כיון דהא דצריך ציווי הבעל בגט כתבו התוס' לעיל (כב ע"ב) וכן כתבו כל הראשונים ז"ל הוא משום דבלא ציווי הבעל דאף דכתב לשמה מ"מ אין זה לשמה כל זמן שלא נצטוו מפי הבעל לכתוב את הגט יעו"ש, ולפ"ז כיון דציווי הבעל עושה אותו לשמה וקובע עליו שם גט א"כ ממילא צריך דבור וכמו שצריך הסופר הכותב לשמה לאמר בפיו שהוא כותב את הגט הזה לשם אשה פלונית ולא סגי במחשבתו לבד כמבואר באה"ע סי' קל"ב וכן לענין כתיבת סת"ם צריך דווקא לומר בפיו ובמחשבה לבד אינו נעשה לשמה ה"נ בגט כיון דציווי הבעל קובע אותו בלשמה, אין הגט נקבע בלשמה אם לא יאמר בפיו שמצוה לכתוב בגט ולא סגי במה דידעינן דעתו ורצונו לבד, וע"כ באמת צריך דבור בגט כמו בעדות, ולפ"ז ממילא כיון דחזינן דהרכנה בראש סגי בגט וחשיב ציווי א"כ ע"כ מוכח דזה חשוב דבור ממש וכמו דאיתא בירושלמי הרכנת הראש היינו קולו והיינו משום כיון דעושה מעשה בגופו שניכר ממעשה גופו בזה שמצוה לכתוב הגט הר"ז כמו שמצוה בפיו ממש וכמו שכ' הרא"ש כאן דעושה מעשה בגופו חשיב טפי והוי דבור ממש, ולפ"ז גם בעדות חשיב שפיר דבור והגדה ממש כמו בגט, אבל לפ"ז עוד יותר תקשי קושית התוס' דיקשה אמתניתין דמכשרת הרכנה בגט א"כ גבי עדות ג"כ יהי' מהני ואמאי אלם אינו יכול להגיד:
ג) ונלענ"ד ע"פ מאי דאיתא בסנהדרין (ד' ס') אמר ר"ל ש"מ אני כמוהו כשר בד"מ ובד"נ ומעלה הוא דעבוד רבנן והכא כיון דלא אפשר אוקמוה רבנן אדאורייתא דאי ס"ד פסול הכא משום דלא אפשר קטלינן לגברא ע"כ ועיין שם ברש"י דמעלה הוא דעבוד רבנן בד"מ ובד"נ שהוצרכו כל העדים לפרש עדותן יעו"ש, הנה מבואר מכאן דמדרבנן צריכין העדים להעיד את העדות בעצמן כלומר לספר את כל מעשה העדות ולא סגי שישאלו אותן הב"ד אם פלוני לוה מפלוני מנה ביום פלוני וכו' והעדים יענו על שאלתן הן או לאו רק העדים בעצמן צריכין לספר המעשה מפי עצמן פלוני לוה וכו' או לא לוה אבל בתשובת הן לא סגי מדרבנן, ועיין באלפס סנהדרין פ' ארבע מיתות על הא שאני עדים זוממין שישנם באין היינו דסגי בתשובת הן, אולם כ"ז מדאורייתא אבל מדרבנן צריכין לפרש עדותן ולספר כך וכך היה המעשה, ולפ"ז לכאורה נראה לתרץ קושית התוס' דמשו"ה לא מקשה אמתניתין דמהני הרכנה א"כ הא אלם ראוי להגיד ע"י הרכנה אבל לפי שנתבאר דבעדות צריכין העדים לספר מעשה העדות ולא סגי באמירת הן או לאו על שאלת הבי"ד לפ"ז אלם אינו ראוי לעדות מדרבנן משום דהרכנה לא הוי רק הסכמה לשאלת אחרים אם הן או לאו אבל לספר המעשה ע"י הרכנה זה אי אפשר כמובן, ולפ"ז ממילא שפיר לא מקשה ממתניתין דדווקא בגט דסגי באמירת הן א"כ הרכנה שפיר חשוב הן וכמו שאומר בפירוש בפיו הן אבל בעדות דלא סגי באמירת הן רק צריך לספר המעשה שהי' כך הי' וזה אי אפשר בהרכנה א"כ אין זה עדות, אבל באמת זה אינו דבאמת בעדות גם באמירת הן לבד כשר בדיעבד כדאיתא בשו"ע חו"מ סי' כ"ח בהגהת הרמ"א שם דאם העדים הלכו למה"י שפיר מהני אני כמוהו יעו"ש, וראי' לזה דבדיעבד מהני מהא דאיתא ב"מ (כח ע"ב) ידעיתון ביה דרמאי הוא אמרו אין וכו' מסתברא דלא מייתי אינש חובתא לנפשיה, ואם איתא דאמירת הן לא מהני כלל אף בדיעבד א"כ לא הוי צריך להא דמסתברא לא מייתי וכו' תיפוק ליה דבאל"ה לא הי' כאן הגדה כלל דאין לא מהני ושפיר חוזר ומגיד, וכמו עדים שהעידו שלא בפני בע"ד דהגדתם לא מהני דמבואר בשו"ע שם דחוזרים ומגידים משום דהגדתן הראשונה לא מועלת אף דזה דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אין זה אלא מדרבנן כמבואר בב"י בשם הרשב"א סי' הנ"ל, וע"כ מוכח דבאמת אמירת הן מהני וכשר בדיעבד ולפ"ז שפיר איכא באלם הגדת עדות ע"י הרכנה דזה חשוב כמו הן, ועוד אף אם מדרבנן פסול הא מ"מ קרא דולא יגיד אדאורייתא קאי ולחד מ"ד בשבועות (ל.) דאם מדאורייתא כשר אף אם מדרבנן פסול שפיר חייב קרבן שבועת העדות כמו משחק בקוביא יעו"ש, אלא ודאי דזה ליתא:
ד) אולם לענ"ד מדה טובה אינה חוזרת אף דזה ודאי ליתא דודאי סגי באמירת הן או לאו בעדות מ"מ כד נעיין בזה א"ש, ובזה נבוא לפרש הסוגיא הנה יש להתבונן במאי דקא משמע לן ריש לקיש ש"מ אני כמוהו כשר וכו' וכל הרואה ישתומם דמאין היינו אומרים דזה יהי' פסול דצריך ריש לקיש להוכיח ממשנתינו דזה כשר מדאורייתא דמהיכי תיתי נאמר דזה לא הוי הגדת עדות, ואיזה רמז רמיזה יש בזה באיזה משנה שהעדים צריכין לפרש עדותן:
אבל לענ"ד נראה דריש לקיש טובא קמ"ל דבאמת היינו אומרין דהגדה כזו אינה הגדה והוא מהאי ברייתא גופא דגיטין ואם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד, דפירוש הברייתא הוא דמשום דלשון הגדה בכל התורה לשון ספור ובאור דברים כהויתן ומעשה שהי' כך הי' כמו והגדת לבנך וכו' אבל אינו נופל על מענה קצר באמירת הן או לאו, וזה הוא דממעט לנו הקרא פרט לאלם שאינו יכול להגיד והיינו אף דיכול להגיד ע"י הרכנה והוי דבור מעליא וכמו בגט דהוי דבור ממש מ"מ הצריך הפסוק דוקא עד כזה שיכול להגיד כלומר שיכול לספר מעשה העדות כמו שהוא מבלי שאלת פיו את המעשה ויאמר בראשו הן או לאו אבל צריך לספר פלוני לוה מפלוני וכו' מפי עצמו ואלם שאינו יכול רק להרכין בראשו הן או לאו עד כזה אינו עד, וזה הוא דבא ריש לקיש להשמיענו דאני כמוהו כשר לעדות משום דהוי ס"ד לאמר דמקרא דולא יגיד ממעטינן עדות כזו שאינה מספרת דברים כהויתן ולא סגי באמירת הן משום דזה אינה הגדה ואנן הגדה בעינן לזה קמ"ל ריש לקיש דאינו כן והיינו דבעד שיכול לדבר ויכול לספר המעשה כמו שהוא חשוב שפיר עדות אף אם לא סיפר המעשה כמו שהוא ורק שאלו אותו אם המעשה נעשה וענה ואמר הן או לאו, ומאי דממעט קרא היינו דוקא אלם שאינו יכול להגיד המעשה בפועל כמו שהיה אבל מי שראוי להגיד המעשה שפיר חשוב עדותו אף אם אומר הן לבד, וכמו דס"ל לר"ת בב"ב (מ.) דהא דממעטינן עדות בכתב דוקא באלם שאינו יכול להגיד ע"פ לא מהני ביה ג"כ בכתב משום דכל הראוי לבילה וכו', וה"נ לפי דבריו לא ממעטינן רק מי שאינו יכול לספר המעשה דכל שאינו ראוי לבילה וכו' אבל אם יכול לספר המעשה שפיר חשוב הגדה גם באמירת הן, זה לענ"ד כוונת הדברים פרט לאלם שאלם שאינו יכול להגיד היינו למעט דבהרכנה לא חשוב הגדה משום שאינו ספור המעשה, ולפ"ז לא קשה מידי אמתניתין דמכשיר הרכנה משום דבגט אין צריך ספור הדברים בבאורין ורק סגי באמירת הן לבד אבל בעדות ממעט קרא דלא סגי באמירת הן במי שאינו ראוי אלא לאמירה זו:
ה) ולפ"ז שפיר מקשה ר"ז ואם איתא הא יכול להגיד ע"י הכתב, והיינו לרב דס"ל דיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין אלמא דס"ל דכתיבה כדבור דמי ומהני ציוויו כמו ע"פ ממש, וא"כ איך ממעטינן אלם מקרא דולא יגיד הא יכול להגיד ע"י הכתב כלומר דבכתב שפיר יוכל אלם לספר גוף המעשה ודברים כהויתן ואינו מחוסר הגדה כלל וראוי להגדה וא"כ איך ממעטינן אלם הא יכול לספר ע"י הכתב ומשני עדות קאמרת דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והיינו דהתורה מיעטה דמפי הכתב לא מהני עדות וא"כ ע"כ צריך לומר ע"פ ובאלם שעל פה אינו יכול לספר כל המעשה ממעטינן אותו ממילא כיון דאינו יכול להגיד, אבל בכל מקום באמת כתיבה כדבור דמי: ועפ"ז מה שמקשה מברייתא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין וכו' ולעדות, אין צריך לדחוק כמו שפירש"י דמקשה דאלמא שיעיד עדותו מפי הכתב והאמרת מפיהם וזה נאלם יעו"ש, דמשמע מפירש"י דעל זה דיהי' סגי בהרכנה בעדות לא מקשה מידי ורק מקשה על הא דפוסל כתב בעדות, הא באמת מברייתא מבואר דגם הרכנה כשר בעדות דהא כשם שבודקין אותו לגיטין כך לעדיות ובדיקת גיטין היא בהרכנה כמבואר במתניתין, אולם לפמש"כ ניחא דבאמת מקשה גם על הרכנה דאיך מבואר בברייתא דהרכנה לא מהני באלם משום דבעינן הגדה וספור המעשה הא בודקין אותו לעדיות אלמא דסגי בהרכנה גם לעדות, ומקשה בפשיטות על הברייתא:
ולפי דברינו יש לכוון גם זה בפרש"י היינו משום דעיקר הקושיא היא על הא דכתב פסול דאם היה כתב כשר בעדות ממילא הי' אלם ראוי להגדה ע"י כתב וממילא הוי ג"כ הרכנה כמו בכל עדות דהן סגי כיון שראוי לספר גוף המעשה ממילא גם אמירת הן חשוב הגדה, וה"נ כיון דאלם ראוי להגדת המעשה ממילא גם הרכנה סגי כמו הן בעדים מדברים, וכל עיקר מאי דלא מהני הרכנה היינו משום דאינו ראוי להגדה ע"י כתב וע"כ נקט רש"י הא דכתב דלא מהני באלם, ודוק בזה כן נראה לענ"ד פירוש הסוגיא באופן מרווח ומאד נעלה ולענ"ד הכוונה ברורה כמו שכתבתי בעז"ה: ו) ולענ"ד מזה זכינו להבין דברי הרמב"ם פ' ט' מה' עדות הי"א החרש כשוטה וכו' ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר אע"פ שראייתו ראיה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בב"ד בפיו או שיהי' ראוי להעיד בפיו וכו' ועיין כ"מ שם שעמד בצ"ע שכאן משמע דדעת רבינו ממ"ש דיהי' ראוי להעיד בפיו כסברת ר"ת דפקח ששלח כתב ידו לב"ד כיון שראוי להגיד כשר דכל הראוי לבילה וכו' וזה סותר עצמו ממה שכתב פ"ג מה' עדות שעדות בכתב לא מהני ולא מידי וגם שטר אינו אלא מדרבנן, ויעיין פ"ג שם בלח"מ, והדבר צ"ע גדול איך דברי רבינו סותרין זא"ז: אולם לענ"ד כד נדייק בלשונו הזהב של הרמב"ם נשתומם דלא סיפא רישא ולא רישא סיפא, שכתב שצריך להעיד בפיו דמשמע דדוקא בפיו צריך שיעיד אבל לא ע"י ד"א ואח"כ כתב או שיהי' ראוי שמשמע דע"י כתב ג"כ מהני ואין צריך העדאת פה דוקא: אבל לענ"ד נראה דדברי הרמב"ם הם הם הדברים שכתבנו דמה"ט חרש שומע ואינו מדבר פסול משום דצריך להעיד בפיו כלומר שיספר המעשה בפיו ולא ע"י פי אחרים ורק הוא יסכים בראשו ויאמר הן או לאו אבל צריך להעיד בפיו מעצמו, [הערה - אולי צריך להיות להגיד והיינו סיפור המעשה ונתחלף ג' בע'. ע"כ] וזה היינו מאי דאמרינן בסנהדרין דמעלה עשו חכמים דצריכין העדים לפרש עדותן, אלא דבזה הא באמת בדיעבד כשר אף אם אמרו הן לבד וכמו שפסק הרמב"ם פ"כ מה' עדות, ע"ז כתב או שיהי' ראוי להעיד בפיו כלומר דעכ"פ גם בדיעבד צריכין אנו עד כזה שיהי' ראוי להעיד ולספר בפיו דוקא ולא ע"י פי אחרים וירכין הן וע"כ ממילא שומע ואינו מדבר פסול משום שאינו ראוי להגיד בפיו וזה לענ"ד ברור בכוונת הרמב"ם, אבל מפי הכתב ודאי לא מהני אף בראוי דזה ממעטינן מקרא דע"פ שנים יקום דבר דאין קיום לדבר אם לא שנאמר בע"פ ולא ע"י הכתב, ולא שני לן בין ראוי או לא ראוי דעל פי קאי על דבר ובדבר לא שייך לחלק אם הוא ראוי ע"פ או לא משא"כ בהגדת המעשה שקאי על העד המעיד דואם לא יגיד דקאי על האדם שפיר מחלקינן בין ראוי או לא ולענ"ד הדברים ברורים ואמיתים: