שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן כג
ביאור דעת הרי"ף ז"ל בכתובות פ' הכותב:
א) הרי"ף שם פסק דאף דקימ"ל כאבא שאול שאם כתב לה נקי נדר נקי שבועה וכו' לא מהני לפטור משבועת היתומים מ"מ היכא שפטרה בפירוש משבועת היתומים מודה אבא שאול שפטורה כיון שפטרה בפירוש והשיגו עליו מתלמוד ערוך בכתובות (פח ע"ב) דמוקי אביי מחלוקת רבנן ור"ש בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דר"ש ס"ל כא"ש אף אם כתב לה נדר ושבועה אין לי וליורשי מ"מ כ"ז שתובעת כתובתה בי"ד משביעין אותה אלמא דאב"ש ס"ל אף בפטרה בפירוש משבועת היתומים לא מהני פטורו ויעוי' ברא"ש ובר"ן שם, עוד פסק הרי"ף שם דהא דמהני פטור בפירוש דוקא ממנו ומיתומים אבל אם בא לגבות מלקוחות או דאיכא בע"ח וכתובת אשה אחרינא לא מהני הודאתו ופטורו וחייבת שבועה, וגם על זה השיגו עליו דהא בהדיא איתא במשנה דמהני פטור שבועה מכל הבאים ברשותו ובתוספתא מפרש אלו הם הבאים ברשותו מכר או נתן לאחר הרי בהדיא דמהני פטור שבועה גם מלקוחות, יעוי' בבעה"מ ובמלחמות להרמב"ן מה שנדחק לישב דברי הרי"ף אלו הקשים מאד מגמרא ובסברא ובטעמא:
ב) והנראה לי בזה ליישב שני פסקי הרי"ף ז"ל אלו והוא, דמקודם נחקור בעיקר הדבר דמהני פטור לפטור משבועה משום שכתב לו נאמנות שהרי משום שכתב לו נאמנות עדיין מידי חשש פרעון לא יצאנו שהרי אפשר דמ"מ פרע לו ומאי טעמא לא נחייב שבועה כיון שתקנו שבועה אף ביש להמלוה שטר עליו א"כ גם בנאמנות יש אותו חשש של פרעון, והא ניחא לרבנן דאב"ש דס"ל אף בכתב לו נקי נדר נקי שבועה מהני לפטור משבועה אף בבא לגבות מהיתומים והוא משום דס"ל כיון דאיכא נאמנות ודאי לא פרע לו כמבואר סברא כזו בחו"מ סי' ס"ט בכת"י בנאמנות יעו"ש, אבל לדעת אבא שאול דאית ליה שאינו נפטר בזה משבועה ליתומים והיינו משום דס"ל שעדיין אנו חוששין לבלי לגבות מיתומים בלא שבועה א"כ גם בפטרו בפירוש מהיתומים מאי מהני עדיין מידי חשש פרעון לא יצאנו:
ולזה נראה דהיינו טעמא אף שפרע לו מ"מ כיון שכתב לו נאמנות הרי התחייב עצמו לשלם ואף אם פרע מ"מ הוא התחייב עצמו וכל תנאי שבממון קיים, וכן כתב בפירוש טעם זה הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' מלוה ולוה ה"ז:
ג) והנה בהא דנדרים (כ"ט) הנטיעות הללו קדושות הן עד שיקצצו אמר בר פדא פדאן חוזר וקדושות כתב הר"ן שם בשם הרשב"א שאם מכר לאחד שדהו עד שאעלה לירושלים שאם חזר וקנה ממנו אינו חוזר ונקנה להלוקח משום שכבר כלה הקנין הראשון כיון שצריך קנין כסף או שטר או חזקה והקנין הזה כלה במכירה הראשונה ואינו חוזר ונמכר לו בשטר הראשון ודוקא בקדושת פה חוזרות וקדושות יעו"ש, והשתא בשטר חוב שאם ניחוש לפרעון, דלענין שבועה אנו חוששין לפרעון, א"כ הא קימ"ל דשטר שנמחל שעבודו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו, וא"כ גם בכתב לו נאמנות אף שחייב עצמו לשלם כל אימת שיאמר המלוה שלא פרע לו, מ"מ אם באמת הוא שפרע לו הרי השטר נמחל שעבודו וכבר כלה שעבודו הראשון א"כ אינו חוזר ומשתעבד בשטר זה אף שהתנה שכל אימת שיאמר שלא פרע יתחייב לשלם ואין כאן מלוה בשטר, והוי דוגמא שכתב הרשב"א בשדה שכבר כלה הקנין הראשון ואינו חוזר ונקנה, והוי רק מלוה ע"פ דמהני חיובו אפי' מאה פעמים שיכול לחייב עצמו אפי' מאה פעמים באומר חייב אני לך מנה בשטר שמהני חיובו בע"פ [הערה - ואף שנמחל שעבודו מ"מ עדות מיהא הוי שהתחייב עצמו לשלם כל אימת שהמלוה יאמר שלא נפרע וכמו שכ' רש"י בב"מ (ד' יז.) ד"ה שכבר שאינו טורף מלקוחות אבל גובה מבני חורין וכן דעת הפוסקים. ע"כ] והוי כמו בנטיעות דחוזרות וקדושות אבל השטר שנמחל שעבודו אינו חוזר ועושה קנין, וזכינו לדין שחיוב נאמנות דמהני לפטור משבועה אינו עושה אלא חיוב של מלוה ע"פ אבל אין כאן חיוב של שטר חוב:
ד) והנה התוס' בגיטין (נ.) ד"ה כיון כתבו דאביי ס"ל דשעבודא לאו דאורייתא יעו"ש ולפ"ז לאביי מלוה ע"פ אינו גובה מן היתומים כדאיתא (בב"ב קע"ה) דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא מלוה ע"פ אינו גובה מן היתומים, והשתא סרה הקושיא מעל הרי"ף ז"ל שפסק דמהני פטור בפירוש נגד היתומים מהא דמוקי אביי פלוגתא דר"ש ורבנן בפלוגתא דאב"ש ורבנן דמוכח דלאב"ש לא מהני גם בפטר בהדיא משבועה נגד היתומים, ולפי האמור א"ש דמרא דשמעתא הוא אביי ולדידיה כיון דמלוה ע"פ אינו גובה מן היתומים לדידיה לא מהני הפטור אף בפטר בהדיא נגד היתומים כיון שהשבועה נתקנה כדי לצאת מידי חשש פרעון ואם פרע הו"ל השטר או הכתובה שטר שנמחל שעבודו והו"ל מלוה ע"פ ואינו גובה מן היתומים, וע"כ התנאי שבממון אינו קיים נגד היתומים:
אבל כ"ז לאביי, אבל לדידן דקימ"ל שמלוה ע"פ גובה מן היתומים שפיר מהני בפטר בפירוש מן שבועה נגד היתומים, אף אם השטר הוי כנמחל שעבודו אם פרע מ"מ הוא התחייב עצמו והו"ל מלוה ע"פ ומהני לגבות מן היתומים אם פטרו בפירוש: ומעתה א"ש גם פסק השני של הרי"ף ז"ל דלא מהני פטור הלקוחות והוא משום דכל עיקר מאי דאמרינן דמהני פטור נגד היתומים משום דחייב עצמו, ואף שהשטר נמחל שעבודו אם פרע מ"מ הוי מלוה ע"פ וגובה מן היתומים, וא"כ נוחין דברי הרי"ף דלא מהני פטור נגד הלקוחות משום שמלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות וא"כ אם אנו חוששין לפרעון לא מהני מה שהתחייב עצמו לגבות מן הלקוחות משום שהשטר נמחל שעבודו ואינו גובה מן הלקוחות, ודברי הרי"ף ז"ל נכונים הם בסברא ובטעמא: ה) והנה הרא"ש בכתובות ריש פ' אע"פ וכן בפ' השותפין בב"ב כתב הא דמחייבין לאלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים שאינה נפרעת אלא בשבועה אף דקימ"ל כר"ל שאין אדם פורע תוך זמנו וכתובה כתוך זמנו הוא. ובתוך זמנו הבא לגבות א"צ שבועה, היינו טעמא אף דבאמת לא חיישינן לפרעון גמור משום דהוי תוך זמנו מ"מ כיון דאית לה בתנאי בי"ד חיישינן דילמא צררי אתפסה להיות בידה למשכון על הכתובה יעו"ש:
ולפ"ז בשטר כתובת אלמנה שאין אנו חוששין לפרעון משום דהוי תוך זמנו אלא משום דילמא צררי אתפסה שאינם אלא למשכון בידה וא"כ אף אם צררי אתפסה אכתי לא נמחל שעבודו, ואם כתב לה נאמנות שפיר תוכל לגבות מן הלקוחות משום שמתוך הנאמנות שכתב לה מחל לה הצררי ואכתי איתא לשעבודא דשטרא, וכמו דאמרינן כה"ג בב"ב (לב ע"ב) בההוא ערבא יעו"ש וברשב"ם, ולפ"ז א"ש מה שמצאנו בתוספתא דמהני פטור גם להבאים ברשותו והיינו שמכר או נתן לאחר משום דבכתובת אלמנה עסקינן ובזה שפיר מהני נאמנות אף לגבות מן הלקוחות, ומה שכתבנו לישב דעת הרי"ף מהא דאביי מוקי לה מחלוקת ר"ש ורבנן בפלוגתא דאב"ש ורבנן דמוכח דלא מהני גם בפטרה בפירוש משבועה ליתומים משום דלאביי לטעמיה דס"ל דמלוה ע"פ אינו גובה מן היתומים וע"כ גם בפטרה בפירוש לא מהני לגבות מן היתומים משום שהשטר כתובה אם פרע לה אביהם הוי נמחל שעבודו, ולפי דברינו הא בשטר כתובה לא שייך זה משום דאכתי איתא לשעבודא דשטרא, היינו משום דגם בזה אביי לטעמיה אזיל דס"ל (בב"ב ד.) דאדם פורע תוך זמנו וע"כ לדידיה חוששין לפרעון גם בכתובה אף דהוי תוך זמנו, ומש"כ הרא"ש שהחשש הוא רק משום צררי היינו לדידן דקימ"ל כר"ל וכדמוכח מלשון קושית הרא"ש שם שהקשה למאי דקימ"ל כר"ל שאין אדם פורע תוך זמנו יעו"ש: ו) ולכאורה ז"א, שהרי הרי"ף שכתב דלא מהני פטור נגד לקוחות כתב זה על מתניתין (ד' פ"ז) שהבאה לגבות מן נכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה אלמא שדעת הרי"ף שאף בכתובה לא מהני פטור נגד לקוחות:
אבל באמת ניחא ולק"מ, שהרי התוס' בכתובות שם כתבו דמתניתין (דד' פ"ז) מיירי בגרושה שבאה לגבות מנכסי יתומים או מנכסים משועבדים, וכ"כ התוס' שם (צד.) ד"ה כאביי קשישא, וכיון דבגרושה מיירי א"ש שהרי גרושה הא כבר הגיע זמנה לפרוע משעה שנתגרשה וכשבאה לגבות מן הלקוחות הוי זה לאחר זמנה ואז חוששין לפרעון ממש ולא לצררי לבד, וכיון שחוששין לפרעון הו"ל שטר שנמחל שעבודו ולא מהני נאמנות לגבות מן הלקוחות וכמו שנתבאר ת"ל:
ז) ומש"כ הרי"ף ז"ל עוד דלא מהני פטור גם היכא דאיכא בע"ח אחרינא או כתובת אשה, ולפמש"כ בטעמו הא דלא מהני פטור נגד לקוחות משום דהוי הנאמנות רק כמלוה ע"פ א"כ באיכא בע"ח אחרינא לכאורה לא שייך זה, אבל באמת גם זה ניחא שהרי"ף לטעמיה אזיל דאית ליה דמלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת מלוה בשטר קודמת כמו שהביא הנמו"י בסוף ב"ב משמו בתשובה, וא"כ א"ש שכתב דלא מהני פטור נגד בע"ח אחרינא משום דכל דאיכא למיחש לפרעון אין הנאמנות אלא כמלוה ע"פ, ובע"ח בשטר קודם אף שמאוחר הוא:
ח) ובזה אדרבה מדוייקים דברי הרמב"ם שבפט"ז מהל' מלוה ולוה ה"ז פסק ג"כ כהרי"ף וכתב וז"ל שהבא לגבות מהלוקח לא יטרוף אלא בשבועה שאינו מתנה לאבד ממון חבירו יעו"ש, ויש לדקדק אחרי שהרמב"ם ס"ל כהרי"ף דלא מהני פטור נגד לקוחות אמאי לא כתב ג"כ שאם יש בע"ח או כתובת אשה אחרים ג"כ אינו גובה כי אם בשבועה כמו שכ' הרי"ף, ואמאי משמיט לה הרמב"ם ז"ל ולא כתב רק בבא לגבות מלוקח, אולם לפמש"כ דלא מהני נאמנות במקום שיש בע"ח או כתובת אשה הוא משום דהוי כמלוה ע"פ מוקדם ומלוה בשטר מאוחר דמלוה בשטר מאוחר קודם, שזוהי דעת הרי"ף בתשובה, אבל הרמב"ם שדעתו בזה כדעת רב האי גאון ז"ל דמלוה ע"פ קודם למלוה בשטר מאוחר, כמו שהביא הש"ך בחו"מ סי' ק"ד סק"כ בשם הה"מ, וא"כ במכוון השמיט הרמב"ם ז"ל הא דהיכא דאיכא בע"ח אחרינא וכו' משום דלדעתו בכה"ג פטור משבועה משום דעכ"פ מלוה ע"פ הוי ואף אם יש בע"ח אחרים ג"כ הוא קודם: ט) ובזה יהיו מכוונים עוד לשונות הרמב"ם בשני מקומות שבפט"ז מה' אישות ה"כ כתב שאם באה לגבות מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה כתב סתם נכסים משועבדים שזה כולל ג"כ היכא שמשועבדים לבע"ח אחר שגם זה נקרא נכסים משועבדים ובהל' מלוה ולוה כתב שאינו גובה מן הלוקח בלא שבועה משמע דווקא מן הלוקח אבל היכא דאיכא בע"ח אחרינא א"צ שבועה בכתב לו נאמנות, וצריך טעם מדוע שינה לשונו בשני מקומות הנ"ל, אבל לפ"ד שהטעם שכתב בה' מלוה ולוה דווקא בבא לגבות מן הלוקח הוא משום דס"ל שמלוה בע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר, ולפ"ז י"ל שזה אינו אלא בבע"ח אבל לא בכתובת אשה לפ"מ דאיתא בכתובות (פו.) האי מאן דאית עליה כתובת אשה ובע"ח לבע"ח יהבינן ליה ולא לכתובת אשה והרא"ש והר"ן עמדו בזה איך אנו גוזלין מהאשה ונותנין לבע"ח ותרצו דכיון שאם קדם וגבה מה שגבה גבה א"כ אין זה גזל כלל לאחר שגבה, ע"כ משום ה"ט דיותר מה שהאיש רוצה האשה רוצה להנשא מקדימין אנו לבע"ח, ולאחר שיגבה הא לא יהי' גזל כיון שמה שגבה גבה יעו"ש, ולפ"ז אני אומר דהכ"נ כן שהרי כתב הש"ך בסי' קי"ד בשם הר"ן שאף לדעת הפוסקים שמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר מ"מ אם קדם בעל השטר וגבה מה שגבה גבה יעו"ש, ולפ"ז כיון דבמקום שגבה גבה אז לכתחלה יהבינן לבע"ח ולא לאשה וא"כ במכוון נקט הרמב"ם ז"ל בה' אישות שאינה גובה מנכסים משועבדים בלא שבועה אף בכתב לה נאמנות שהלשון נכסים משועבדים כולל גם בע"ח אחרים משום דמלוה ע"פ דכתובת אשה מוקדם ומלוה בשטר מאוחר בזה בע"ח קודם, כיון שמה שגבה גבה לבע"ח יהבינן ולא לכתובת אשה וע"כ היא צריכה שבועה נגד בע"ח אחרים אף בכתב לה נאמנות, משא"כ בהל' מלוה ולוה דמיירי בבע"ח דשם מלוה ע"פ קודם למלוה בשטר מאוחר וע"כ דקדק וכתב בשבא לגבות מן הלוקח צריך שבועה ולא מהני נאמנות נגדו, אבל כשיש כאן בע"ח אחר א"צ שבועה משום דמלוה בשטר קודם, ומדוייקים מאד לשונות הרמב"ם ז"ל בשני מקומות הנ"ל:
ב:
והנה הש"ך בחו"מ סי' ק"ד הנ"ל נסתפק בדברי הרמב"ם ז"ל בדין מלוה ע"פ מוקדם ומלוה בשטר מאוחר מי קודם אם אית ליה כר"ה גאון ז"ל דמלוה ע"פ קודם או כדעת הרי"ף דשטר מאוחר קודם, ולענ"ד נראה ראי' ברורה דהרמב"ם ז"ל מוכרח לסבור דמלוה ע"פ קודם מהא דאיתא בב"ב (קלב.) דרוצה הש"ס להוכיח דהא דאמר ר"י אמר שמואל שהכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא אינו אלא בשכיב מרע מהא דתניא כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב ר"א אומר תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה וחכמים אומרים תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה נמצאת קרחת מכאן ומכאן וכו' וכו' ודחי לא בשכיב מרע ור"ע מוקי לה בכולהו ורבינא מוקי לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה יעו"ש, והנה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' אישות הי"א דארוסה אינה גובה כתובתה אף אם כתב לה אלא מבני חורין ויעוין ברא"ש פ' נערה שנתפתתה מש"כ בזה, וכיון שדעתו שארוסה אינה גובה אלא מבני חורין א"כ אינה אלא כמלוה ע"פ וא"כ איך אמרינן שאם יצא עליה שטר חוב תעמוד על כתובתה דהא מאי מהני לה דמ"מ השט"ח יגבה אף שהוא מאוחר מ"מ הוא קודם למלוה ע"פ א"ו שלדעת הרמב"ם מוכרח לומר דמלוה ע"פ מוקדם קודם לשטר מאוחר וכדעת הה"מ בדעת הרמב"ם ז"ל: [הערה - ולפי דעת הרמב"ם ז"ל דכתובת אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מבני חורין ישבתי מכבר פשט הגמ' בכתובות (פט ע"ב) ונשנית בב"מ (יז ע"ב) הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דאי ס"ד וכו' וכו' אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיטא כתובה גבי' ואי לא לא גבי' אלמנה מן האירוסין במאי גבי' בעדי מיתת בעל לטעון ולאמר פרעתי וכ"ת הכ"נ א"כ מאי הועילו חכמים בתקנתם ופירש"י התם ד"ה לאו מילתא היא דאמרי דבמקום שכותבין כתובה יכול לטעון פרעתי א"כ אלמנה מן האירוסין שאף במקום שכותבין אין כותבין מן האירוסין יע"ש ברש"י, ולענ"ד לא הבנתי הקושיא מה הועילו חכמים בתקנתם לטעון ולאמר פרעתיה, הרי הועילו והועילו בזה שתקנו כתובה לארוסה ומחוייב כל אדם לתת כתובה ולכתוב כתובה לארוסה ואם אירע שלא כתב לה איהו דאפסדה אנפשה, אבל מ"מ הועילו במה שהטילו חוב על כל אדם לכתוב כתובה לארוסה ואם יכתוב לה לא יוכל עוד לטעון פרעתיה, ומצאתי אח"כ שבס' תו"ח הקשה כן, עוד הקשו התוס' שם ד"ה אלמנה דלפרוך מאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין מה הועילו:
אולם לפי דעת הרמב"ם ז"ל שכתובת אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מבני חורין ובהקדם דעתו ז"ל שכל שטר שאינו גובה מנכסים משועבדים יכול לטעון פרעתי כמו שס"ל בכת"י שנאמן לומר פרעתי וכמו שכ' הנמו"י בב"ב פ' המוכר אה"ב שכן היא דעתו ז"ל א"ש בפשיטות קושית אביי בכתובת אלמנה מן הארוסין מה הועילו חכמים בתקנתם, שאף אם כתב לה ג"כ יוכל לטעון פרעתי כיון שאינה גובה הנכסים משועבדים א"כ אין תועלת בתקנת הכתובה דכל אחד יוכל לטעון פרעתי וכן היתומים יוכלו לטעון שמא פרע אביהם, ואף שכתובת אלמנה הוי כתוך זמנו כמו שכ' הרא"ש ריש ב"ב שהבאתי למעלה, ואפשר דצררי אתפסה לא שייך בארוסה, מ"מ א"ש דמרא דשמעתא הוא אביי ואביי לטעמיה דס"ל בב"ב אדם פורע תוך זמנו ושפיר יוכלו היתומים לטעון פרעון הוא. ע"כ]:
אבל לפמש"כ לעיל דמלוה ע"פ דכתובה אינה קודם למלוה בשטר מאוחר, משום דכל היכי דאמרינן דבע"ח מאוחר אם גבה גבה בע"ח קודם לכתובה, א"כ תקשה מהא דב"ב (קל"ב) שמוכח דכתובת ארוסה שאינה גובה אלא מבני חורין דהוי כמלוה ע"פ, דמ"מ היא קודמת למלוה בשטר מאוחר, והא בחיוב כתובה ל"א כן, ורציתי לחלק ע"פ מה שכתבו התוס' בכתובות שם בשם ר"ת דדוקא בגרושה אמרינן דבע"ח עדיף אבל באלמנה לאחר מיתה אשה עדיפא א"כ א"ש דשם בב"ב דמיירי באלמנה שם חוב דכתובה קודם אף שהיא כמלוה ע"פ משא"כ הרמב"ם דפט"ז מה' אישות ה"י דמיירי בגרושה שם בע"ח קודם, וע"כ סתם וכתב מנכסים משועבדים לכלול ג"כ גם בע"ח אחרים, אבל באמת הרמב"ם עצמו לא ס"ל כר"ת דבפי"ז ה"ה כתב דין זה דבע"ח קודם גם לכתובת אלמנה, יעו"ש וצ"ע, אם לא שנאמר לחלק דדווקא בכתובת אלמנה או גרושה מן הנשואין דאית לה בתנאי בי"ד ומתקנת חכמים ולא משום התחייבותו בזה אמרו דבע"ח קודם, ומקולי כתובה הוא מפני שהאשה רוצה לינשא וכו', אבל בכתובת אירוסין שאין זה מתקנת חכמים כמו שפסק הרמב"ם פ"י מה' אישות הי"א שארוסה אין לה כתובה אלא א"כ כתב לה א"כ דומה בזה לבע"ח שהרי סתמא אמרו דבע"ח קודם אף באופן שלא הוציא מעותיו אלא אפי' במחייב עצמו בשטר וה"ה בכתובת ארוסה, ועי' בפי"ז ה"ה הנ"ל בכ"מ מש"כ בשם הריב"ש דבנדוניא היא קודמת, ואף שכתב שם דבתוספת כתובה בע"ח קודם אף שתוספת כתובה היא מצד התחייבותו אפשר דתוספת שאני משום שהיא ככתובה בכל הדינים כמבואר בריש פ' אע"פ ויעוי' שער משפט סי' ק"ב סק"א ואכ"מ ועדיין צ"ע:
ג:
א) והנה לכאורה נראה ראי' לדעת הרי"ף ז"ל דפטור בפירוש מהני ליורשיו מהא דשבועות (לב ע"ב) אמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב וכו' וקשה לי הא אמרינן לעיל בשכנגדו חשוד על השבועה שהוא פטור משום מי יימר דמשתבעת וא"כ הכא בעד מיתה דאלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים צריכה שבועה אמאי חייב קרבן שבועה הא מ"ל מי יימר דמשתעבדת וכמו לעיל בחשוד, והצעתי קושיא זו לפני חכם אחד ואמר לי כי כבר כתובה היא על ספר, אולם לדעת הרי"ף ז"ל דמהני פטור בפירוש נגד יורשי' לא קשיא מידי דיש לומר דר"פ מיירי כגון שפטרה בפירוש מן היורשין וע"כ אין עליה שבועה, כן הי' נראה לכאורה, ויקשה איפה מזה על דעת ר"ח דלא מהני פטור נגד יורשים:
אולם לענ"ד נראה לדחות ואין מכאן הכרח לדין זה, דהנה לכאורה לפי מה דמסיק הגמ' שם בשבועות על הקושיא ש"מ משביע עדי קרקע חייב ומשני כגון דאתפסי מטלטלי לא קשיא מידי, דהא אמרינן בכתובות (נה.) מטלטלין ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה ופרש"י המייחד מטלטלין לכתובת אשה והיא נפרעת מהן אינה צריכה שבועה משום דהיינו צררי דאתפסי יעו"ש, לפ"ז דכיון דבאתפסי מטלטלי קיימינן והא שם באמת פטורה מן השבועה וליכא למימר מי יימר דמשתבעת:
ב) ובזה יש להבין דעת הרמ"ה שהביא הריטב"א בשבועות שם שפירש דאתפסי מטלטלי דוקא שהתפיסה הבעל בעצמו מחיים אבל לא בשתפסה מעצמה מחיים והריטב"א ז"ל דחה דבריו דאף בתפסה מעצמה ג"כ א"ש וכמו שפרש"י, אולם לפי דברינו ניחא דדוקא שהתפיסה הבעל בעצמו דאז הוי כמו ייחד לה ופטורה מן השבועה אבל בשתפסה מעצמה דעדיין צריכה שבועה אינו חייב קרבן שבעוה"ע משום מי יימר דמשתבעת: אכן עדיין לא עלתה ארוכה להקושיא שהקשינו, דזה תינח לפי מסקנת הגמ' אבל לפי מה דס"ד דלא מיירי בשהתפיסה מטלטלי אמאי לא הוקשה לו רק משום דמשביע עדי קרקע תיפוק ליה משום דמי יימר דמשתבעת:
ג) וביישוב קושיא זו נקדים מאי דאיתא לעיל בשבועות מחלוקת רב פפא ור"א ב"י, דר"א בר יעקב ס"ל דהא דאינו נוהג אלא בראויין להעיד הוא לאפוקי משחק בקוביא, ור"פ ס"ל למעוטי מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו, והרשב"א ז"ל שם הקשה על דעת ר"פ דחייב קרבן שבועת העדות משום דמדאורייתא הוא עד כשר דמה בכך דמ"מ כיון דעתה רבנן פסלו עדותו שוב אין תועלת בעדותו ואמאי יתחייב משום שבועת העדות. ותירץ הרשב"א ז"ל דטעם ר"פ הוא משום דבפסולי עדות דרבנן מהני תפיסה וא"כ הוי תועלת בעדותו לענין תפיסה יעו"ש: והנה נחקור בטעם דבר זה דמהני תפיסה בפסולי עדות דרבנן, ונראה דדבר זה מתבאר ע"פ מש"כ הרי"ף ז"ל בכתובות פ' הכותב דכל הני נשבעין מדרבנן ונוטלין אם קדם ותפס ואמר לא משתבענא לא נחתינן לנכסי ואין מוציאים מידם, ויעוין מש"כ הר"ן הטעם בזה משום דכל דאין חייב שבועה אלא מדרבנן א"כ הוי גזל דרבנן ובגזל דרבנן לא נחתינן לנכסי כדאיתא בשבועות (ד' מ"א) יעו"ש, ולפ"ז נראה דזה כוונת דברי הרשב"א שכתב דמהני תפיסה בפסולי עדות והוא משום דכיון דמדאורייתא עד כשר הוא ואינו פסול אלא מדרבנן א"כ אין תפיסתו זו אלא גזל מדרבנן ולא נחתינן לנכסי ואין מוציאים מידו:
ד) והנה הר"ן שם בכתובות כ' בשם הרמב"ן ז"ל דהא דבקדמה ותפסה ולא נשבעה דלא נחתינן לנכסי הוא רק בשתפסה מעות דאינן צריכין שומא אבל בשתפסה מטלטלין דצריכין שומא תו לא מהני תפיסתה ומוציאין מידה:
ובזה נכון ומכוון מש"כ לעיל ליישב דעת הרמ"ה שכתב דדוקא באתפסי מטלטלי אבל לא בתפסה היא בעצמה, שהטעם הוא משום דבתפסה מעצמה צריכה שבועה ומי יימר דמשתבעת, ולכאורה לפמש"כ הרי"ף ז"ל דבקדמה ותפסה לא נחתינן לנכסי א"כ ליכא משום מי יימר דמשתבעת גם בתפסה בעצמה. אולם לפי המבואר לדעת הרמב"ן דכל זה אינו אלא בשתפסה מעות אבל בשתפסה מטלטלי לא ומוציאין מידה א"כ שפיר הוצרך הרמ"ה ז"ל לאמר דדוקא בשהתפיסה מחיים דכיון דהש"ס מוקי בשתפסה מטלטלי ולא מעות ובזה לעולם צריכה שבועה אם לא שהתפיסה מחיים, והר"ז נכון:
ה) נחזור לעניננו דמבואר דטעם דפסולי עדות דרבנן מהני תפיסה הוא משום דהוי גזל דרבנן וע"כ לא נחתינן לנכסיו, ולפ"ז לפמש"כ הר"ן בשם הרמב"ן דתפיסה לא מהני רק במעות אבל לא במטלטלין, לפ"ז גם בפסולי עדות דרבנן דמהני תפיסה אין זה אלא בשתפסה מעות אבל מטלטלין לא מהני, וכמו שנתבאר שדינן אחד הוא: והנה לפי המבואר לעיל דטעם ר"פ דס"ל דפסולי עדות דרבנן חייבין קרבן שבועת העדות הוא משום דמהני תפיסה בפסולי עדות דרבנן א"כ ר"א בר יעקב דס"ל שמשחק בקוביא ג"כ פטור משבועת העדות ע"כ משום דס"ל אף דמהני תפיסה בפסולי עדות מ"מ משום זה לא חשיב ממון כדי להתחייב קרבן שבועת העדות משום דזה הוי חששא רחוקה דיהי' לו תועלת בעדותו לענין תפיסה דמי יודע אם יוכל לתפוס או לא, וע"כ אין זה חשוב הפסד ממון ואינו חייב משום זה קרבן שבועת העדות, והרמב"ם ז"ל פ"י מה' שבועות ה"א פסק באמת כרב אחא בר יעקב דמשחק בקוביא פטור מש"ה, וע"כ מוכח מזה דמה דמהני תפיסה אין זה חשוב הפסד ממון כדי להתחייב שבועת העדות, ובזה באמת נחלקו ר"פ וראב"י והרמב"ם ז"ל פסק כר"א ב"י:
ו) ולכאורה קשה על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מה' עדות דבהעידו על פלוני עבדו שסימא את עינו ואח"כ הפיל את שינו והוזמו וכו' דמשלמין דמי עין לעבד, והראב"ד השיגו דהא האדון אינו משלם רק אם תפס העבד לא מפקינן מיניה, ותירץ הכ"מ שם דכיון דמהני תפיסה א"כ הפסידו אותו העדים לענין תפיסה משום בקל יכול לתפוס, מבואר מזה דמשום תפיסה לחוד הו"ל ממון:
[הערה - ובזה אמרתי ליישב קושית הרא"ש בשמ"ק לב"מ (לו.) על הא דאמר שם שוכר בחטאת ושואל באשם כגון שמתה כדרכה ואמרו מתה מחמת מלאכה שוכר דבין כך ובין כך מיפטר פטור חייב בחטאת שואל דמיחייב במתה כדרכה וקא פטר נפשיה במתה מחמת מלאכה באשם, וע"ז הקשה הרא"ש שהוא תימא והלא השואל לא כפר כלום שהוא טוען שמתה מחמת מלאכה והשוכר מודה לו ומבעלים הראשונים מסולק הוא דהא כדרכה מתה וגם השוכר נפטר מן המשכיר יעו"ש וכן הקשה הגרע"א בחי' לב"מ ולא ראה ששאילת ראשונים היא שכבר קדמו הרא"ש בשמ"ק, ויעו"ש שנדחקו מאד בתי' קושיא זו, ולפי דעת הרמב"ם שכל היכי דמהני תפיסה הוי ממון והוי כפירת ממון א"ש, שהרי אם השואל הי' טוען האמת שמתה כדרכה והי' מחוייב לשלם להשוכר אף שהשוכר מודה שהשואל פטור משום שמתה לפי דבריו מחמת מלאכה א"כ הוי תרי הודאות דסתרי אהדדי שכתב הרמב"ן במלחמות פ' שור שנגח את הפרה והובא בקצוה"ח סי' פ"ח דמהני בזה תפיסה, וא"כ אם הי' השוכר תופס מן השואל היתה מהני תפיסתו ולא מפקינן מיניה כיון שהשואל הי' מודה שחייב הוא להשוכר, ועכשיו שטען השואל שקר שמתה מחמת מלאכה אם הי' השוכר תופס ממנו היו מוציאים ממנו, נמצא שהשואל בזה שטען שקר שמתה מחמת מלאכה פטר נפשיה מהשוכר שלא תהא מהני תפיסתו א"כ הוי זה כפירת ממון וע"כ הוא חייב באשם ודוק בזה, ואפשר שמכאן יצא ליה להרמב"ם ז"ל דינו שכל היכי דמהני תפיסה הוי זה כפירת ממון. ע"כ]:
א"כ קשה איך פסק כאן כר"א בר יעקב דמשחק בקוביא לא חשיב ממון לענין שבועת העדות אף דמהני תפיסה:
אולם לפי המבואר לעיל דהא דמהני תפיסה בפסולי עדות דרבנן אינו אלא בתפס מעות אבל לא בתפס מטלטלין א"כ מחלוקת ר"פ וראב"י היא משום דר"פ ס"ל דכל היכי דמהני תפיסה אף תפיסת מעות לבד ולא מטלטלין חשוב ג"כ ממון לענין עדות והוי ממון וחייבין ש"ה אבל ראב"י ס"ל דמה דיהי' תועלת בעדותו לענין תפיסה אין זה חשוב ממון להתחייב קרבן ש"ה, אולם כ"ז אינו רק בשאין תועלת בעדותו רק בתפיסת מעות לחוד, דבזה ס"ל לר"א בר יעקב דלא הוי ממון משום דזה הוי דבר רחוק שיוכל לתפוס מעות ולא שייך לומר בקל יוכל לתפוס כיון דאין תפיסתו מועלת רק במעות לחוד לא יוכל להזדמן לו בקל לתפוס מעות דוקא, אבל בשתפיסתו מועלת גם במטלטלין אז שפיר הו"ל ממון משום דבקל יכול לתפוס דכל מה שיתפוס מהני תפיסתו וע"כ הוי זה בקל, ולפ"ז ניחא דשם בסימא את עינו דהטעם דמהני תפיסה הוא משום דהוי איבעי' דלא איפשיטא אם מעוכב גם שחרור יש לו קנס וכמבואר שם ובספיקא דדינא מהני תפיסה גם במטלטלין כמבואר בכמה דוכתי וכמו שחלקו האחרונים בזה, בזה באמת חשוב ממון ועדים זוממין חייבין לשלם, משא"כ במשחק בקוביא לענין שה"ע דשם לא מהני תפיסת מטלטלין רק מעות בזה פסק הרמב"ם ז"ל כר"א בר יעקב דלא הוי ממון, וזה נכון מאד לענ"ד:
ז) ולפ"ד אלה נראה ליישב ג"כ מה שהקשה הש"ש ש"ז פ"ג על דברי הרשב"א ז"ל הללו דכל היכי דמהני תפיסה הו"ל ממון לגבי שה"ע מהא דאמרינן בשבועות (ל"ג) משביע עדי קנס מהו ת"ש חצי נזק, והא בח"נ דעת הראב"ד אפי' מודה ביה מהני תפיסה וא"כ היכי פשיט מחצי נזק דהא טעמא דמשביע עדי קנס פטור הוא משום דאי אודי מקמי דאתי סהדי מיפטר ובח"נ דעכ"פ תפיסה מהני, וכל היכי דמהני תפיסה מחייב קרבן שבועה:
אולם לפ"מ שנתבאר דהא דכתב הרשב"א ז"ל דכיון דמהני תפיסה בפסולי עדות דרבנן ע"כ חייב קרשה"ע אין זה אלא אליבא דר"פ, אבל לדידן דקימ"ל כר"א בר יעקב משום תפיסה לא חשוב ממון כדי להתחייב קשה"ע א"כ שפיר אמרינן דבחצי נזק פטור משבועת העדות ואף דמהני תפיסה משום זה לא חשוב ממון לדידן, וסוגית הגמ' דמוכיח מחצי נזק דמשביע עדי קנס פטור הוא לא אליבא דרב פפא דהא רב פפא ס"ל פלגא נזקא ממונא וא"כ לדידיה אין זה קנס כלל וכמו דאמרינן בשבועות שם הניחא למ"ד פלגא נזקא ממונא וכו' לפ"ז לר"פ לשיטתו בלא"ה ליכא ראי', ועיקר ראית הגמ' הוא לדידן ולדידן מאי דמהני תפיסה אין זה חשוב ממון:
אבל לפי שנתבאר לעיל דגם לדידן היכי דמהני תפיסת מטלטלין חשוב שפיר ממון, א"כ עדיין יקשה בחצי נזק קנס דמהני תפיסה לדעת הראב"ד דמשמע דגם תפיסת מטלטלין מהני:
ח) אולם לענ"ד נראה דדעת הראב"ד דמהני תפיסה בחצי נזק קנס אין זה אלא מגופו לבד דהא תם אינו משתלם אלא מגופו וא"כ ודאי תפיסת מטלטלין או מעות לא מהני מידי אצל תם כיון דאין חיוב תשלומין אלא מגופו וכמו שכתב ר"ת בחצי נזק קרן דבבבל דלא מהני תפיסה רק בהמזיק לבד וכמבואר בתוס' ב"ק (טו ע"ב) ויעויין ברא"ש שם, ולפ"ז כיון דאינו יכול לתפוס כל דבר רק את המזיק לבדו משום דאינו משתלם אלא מגופו אין זה חשוב בקל יכול לתפוס והוי כמו תפיסת מעות שכתבנו דכל דלא מהני רק תפיסה במעות לבד אין זה בקל ולא הו"ל ממון לענין שבועת העדות, ע"כ שפיר לא הוי חצי נזק ממון לענין תפיסה כיון דלא מהני רק מגופו לבד, ולר"פ דס"ל דגם היכא דלא מהני רק תפיסת דבר מיוחד ג"כ הו"ל ממון בלא"ה ניחא דהא ס"ל פלגא נזקא ממונא וכמו שכתבתי לעיל:
ט) ונ"ל עוד בזה דגם זה שכתב רש"י ז"ל בב"מ (צא.) דבקם ליה בדרבה מיניה דמהני תפיסה אין זה ג"כ אלא בשתפס מעות משום דלא צריכי שומא, אבל בתפס מטלטלין כיון דצריכי שומא מוציאין מידו וכמו שכתב הרמב"ן לענין קדם ותפס לענין גזל דרבנן, ודוקא בספיקא דדינא שפיר יוכלו ב"ד לשום משום דכיון שהוא מוחזק שפיר יוכלו ב"ד להזדקק להגבותו אף דספק הוא, משום דלהאי צד שהוא חייב הרי יכול לתפוס מטלטלין בתורת משכון ואין ב"ד יכולין להוציא ממנו משום שכבר קנה משכון משא"כ בקלבד"מ שאין כאן חיוב ממון כלל לא שייך לומר שהוא קונה בתורת משכון כיון דמנה אין כאן משכון אין כאן, וכמו שכ' הרא"ש בפ"ק דקדושין שאין אדם קונה משכון אם לא שחייב מקודם כדי שיחול קנין משכון, דהא דמהני תפיסה בקלבד"מ הוא משום שכיון שמחוייב לצאת ידי שמים אין בי"ד נזקקין לסייע לזה שמחוייב לצאת ידי שמים, וכ"ז בתפס מעות אבל בתפס מטלטלין שאין זה תשלומין המגיע לו ע"פ דין הו"ל גזל תחת ידו, כיון שאינו קונה משכון הרי בי"ד נזקקין להוציא גזילה מתחת יד זה התופס, אבל במעות הרי כבר נפרע זה שכנגדו מחוייב לו לצאת ידי שמים, ואין הבי"ד נזקקין לסייע לשכנגדו שלא יצא ידי שמים:
ובזה מתורצת ג"כ קושית הטו"א בחגיגה על מה שכתב רש"י ז"ל בסנהדרין (פ"ח) בענין זקן ממרא דבקים ליה בדרבה מיניה אם תפס וקדש בו את האשה אינה מקודשת משום דהויא גזל והקשה הטו"א דהא בקלבד"מ מהני תפיסה כמו שכ' רש"י בב"מ, אבל לפמש"כ ניחא שמה שכ' רש"י דמהני תפיסה אינו אלא בתפס מעות אבל במטלטלין לא מהני א"כ מה שכ' בסנהדרין דלא מהני תפיסה הוא בשתפס מטלטלין דבזה לא מהני תפיסה:
י) ובזה נראה עוד ליישב קושית הש"ש שם מהא דהדליק את הגדיש ביוה"כ לרנבה"ק או בשבת לכו"ע דפטורין מקשה"ט הא מהני תפיסה בקלבד"מ וא"כ נפק"מ מעדותן לענין תפיסה, ולפמש"כ דבקלב"מ לא מהני תפיסה רק במעות ולא במטלטלין אין זה חשוב ממון דליחייב עליה קרבן שה"ע וכמבואר למעלה, ואי דאכתי תקשי לר"פ דס"ל דאף משום תפיסת מעות לחוד חשוב ממון וא"כ איך יתרגם משנתינו דהא דהדליק את הגדיש בשבת שפטורין מקשה"ע הא מהני תפיסה שחשוב כפירת ממון לר"פ, נראה דלק"מ דהא בב"מ שם על הא דמשני רבא שם אתנן אסרה תורה ואפי' בבא על אמו, והיינו דמהני תפיסה כמו שכ' רש"י ז"ל שם, משני ר"פ תירוץ אחר משום דמשעת משיכה נתחייב במזונותיה, משמע מדנאיד ר"פ משנויא דרבא ותי' תירוץ אחר משמע דלא ס"ל כלל הא דחייב לצאת ידי שמים בקלבד"מ ולפ"ז לר"פ לטעמיה לק"מ:
יא) ועוד נראה לי ביישוב קושיא זו לפמש"כ הנתיבות בסי' כ"ח דאף דמהני תפיסה בקלבד"מ מ"מ אסור הוא לכתחילה לתפוס דכמו דב"ד אין נזקקין לגבות ממנו כמו כן הוא בעצמו דמהני תפיסתו משום דעביד אינש דינא לנפשיה מ"מ לכתחילה אסור לתפוס יעו"ש ודבריו נכונים, ולפ"ז לא קשה כלל מה שאין העדים חייבין קרשה"ע אף דמהני תפיסה דכיון דלכתחילה אסור לתפוס א"כ אין שייך לחייב העדות מטעם שהי' יכול לעשות איסור ולתפוס וכמו שהביא המל"מ בה' מלוה ולוה בשם הר"א מטוך דכל היכי דאסור לכתחלה לקבל ממון זה שוב אין העדים חייבין משום זה יעו"ש ובאב"מ: וא"כ הכ"נ כיון דאסור לתפוס אין העדים חייבין משום הפסד ממון, ודוקא בפסולי עדות דשם מותר לתפוס כיון דהוא יודע בעצמו שחייב לו וכיון דתפיסתו מהני שפיר הוי נפק"מ ליה מזה וכן בספיקא דדינא אפשר דמותר לתפוס לכתחלה, ואכ"מ להאריך בענין זה:
יב) הדרינן לראשית דברינו דמחלוקת ר"פ וראב"י לפי העולה מכל דברינו הנ"ל הוא דרל"פ כל היכא דנפק"מ ליה מעדותם גם לענין תפיסת מעות לחוד הר"ז ממון והעדים חייבין משום זה קשה"ע משא"כ לדידן דקימ"ל כראב"י וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל אין תועלת תפיסה חשוב ממון רק היכא דמהני גם תפיסת מטלטלין משא"כ תפיסת מעות לחוד:
והנה הר"ן ריש פ' אלמנה נזונת כתב אף דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח וגם אם תפסה האלמנה מוציאין מידה מ"מ אין זה אלא בתפיסת מטלטלין משום דצריכי שומא משא"כ בתפסה מעות אין מוציאין מידה דכמאן דפריעי דמי יעו"ש: והנה כאן בסוגין דמקשה על ר"פ ש"מ משביע עדי קרקע חייב פירש רש"י ז"ל משום דכתובה אינה נגבית אלא ממקרקעי, והגרע"א ז"ל בתשובה סי' קנ"ג כתב אף דשטר חשיב שעבוד קרקעות אף דנגבה ג"כ ממטלטלין מ"מ כתב רש"י ז"ל כאן משום דכתובה אינה נגבית אלא ממקרקעי והיינו משום דכאן קיימינן לר"פ ור"פ ס"ל בשבועות (לז ע"ב) דשטר לא חשוב כפירת קרקעות והיינו משום דנגבית ג"כ ממטלטלין וע"כ פירש"י ז"ל משום דאינה נגבית רק ממקרקעי יעוש"ה:
יג) ולפי הנחת דברינו לעיל תתעורר לנו קושיא גדולה מאי מקשה ש"מ משביע עדי קרקע חייב ולפי שנתבאר הוא משום דאינה נגבית אלא ממקרקעי, דלפי מה שכתבנו לעיל דלר"פ כל היכי דמהני תפיסת מעות בלחוד שוב חשוב משום זה ממון להתחייב קשה"ע, א"כ כיון דגם בכתובה מהני תפיסת מעות לאחר מיתה מן היתומים לפמש"כ הר"ן, א"כ אין זה עדי קרקע לחוד דהא הוי ג"כ שבועת עדי מטלטלין דהא יהי' מהני עדותן לתפוס מעות מן היתומים דזה חשוב לר"פ ממון כדי להתחייב קרבן שבועת העדות וכל דנגבית ג"כ ממטלטלין שוב לא הוי עוד כפירת קרקעות בלחוד לדעת רב פפא וכמו שנתבאר מדברי הגרע"א ז"ל:
יד) אולם באמת לענ"ד אין זו קושיא ע"פ מה דאיתא לקמן (לח ע"ב) מחלוקת ר"ש ורבנן באנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי דר"ש פוטר משבועת הפקדון ורבנן מחייבים, ומפרש רב פפא התם טעמייהו דר"ש סבר דלא שבק אינש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ ורבנן סברי דתבע בושת ופגם משום דלא שבק אינש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר ותבע מידי דכי מודה מיפטר יעו"ש, הנה מבואר מזה דבין ר"ש ובין רבנן ס"ל דכל שתובע אדם תביעה שיש בה שתי תביעות אז עיקר דעתו של אדם על התביעה היותר קרובה ומזומנה לגבות, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אבל על התביעה הרחוקה ומופלגה אין דעתו של אדם עליה כל שיש לו טענה קרובה מזו וכמבואר:
ומעתה באשה המשבעת את העד להגבותה כתובתה וכיון דעיקר גביית הכתובה הוא ממקרקעי וממעות לא תוכל לגבות רק ע"י תפיסה דזה יותר רחוק, א"כ כשמשבעת את העד עיקר דעתה הוא שיעיד לה עדות כדי שתוכל לגבות מן הקרקע דזה ב"ד יורדין לנכסיו וגובין, משא"כ בתפיסת מטלטלין או מעות דלא מהני רק ע"י תפיסה, וכיון שכן עיקר השבעתה את העד לא הי' רק על הקרקע אבל לא על תפיסת המעות שאין דעתה לכך, והר"ז דומה ממש להתם בשבועת הפקדון דאמרינן דכל שיש לו שתי תביעות עיקר תביעתו היא על היותר קרובה אבל לא על הרחוקה וכן הוא ג"כ דעיקר תביעתה הוא על גביית הקרקע ולא על מטלטלין או המעות ושפיר מקשה ש"מ משביע עדי קרקע חייב, והר"ז נכון מאוד:
טו) ולפ"ז נבוא ליישב קושיתנו שהקשינו לעיל לפי מה דס"ד דלא אתפסי מטלטלין אמאי חייב משום שבועת העדות כיון שחייבת שבועה ליתומים מי יימר דמשתבעה, אולם לפי המבואר ניחא כיון דסוגית הגמ' קאי לרב פפא ולרב פפא באמת משום מי יימר דמשתבעה שפיר חשוב ממון לפמש"כ הרי"ף דנשבעין ונוטלין מהני תפיסה ואין מוציאין מידה אם אינו רוצה לישבע, א"כ לר"פ משום זה גופא חשוב ממון כיון דיכולה לתפוס ושלא להשבע, דגם לאח"מ מהני תפיסה במעות וכמו שכתב הר"ן פא"נ שהבאתי, א"כ משום זה חשוב ממון משום דיש תועלת ע"י עדותן לתפוס מעות ואם לא תרצה לישבע לא מפקינן מינה ושפיר חייב משום זה קרשה"ע לרב פפא ואין קושיא מזה לר"פ לטעמיה, וע"כ מקשה רק משום משביע עדי קרקע דמ"מ כיון דעיקר גבייתה הוא ממקרקעי ולא ממעות דבזה לא מהני רק תפיסה, א"כ עיקר תביעתה הוא על הקרקע ולא על המעות והר"ז כמו באנסת ופתית לר"ש דפטור משבועת הפקדון משום דעיקר תביעתו הוא קנס ולא בושת ופגם וע"כ אינו חייב משם שבועת הפקדון, ודווקא בפסולי עדות דרבנן דשם לא מהני עדותן רק לענין תפיסה א"כ עיקר עדותן ועיקר תביעתו הוא על התפיסה וע"כ חייבין קשה"ע משום הפסד תפיסת מעות לרב פפא וכמו שנתבאר, ודוק בזה כי הדברים נכונים מאד:
זאת תורת העולה מתוך דברינו דאין ראי' מסוגיא זו דשבועות דמהני פטור בפירוש נגד יורשיו ואין קושיא מכאן על דעת ר"ח ז"ל וכמו שנתבאר:
ד:
א) והנה ראיתי להגרע"א ז"ל בדו"ח לכתובות פ"ד על הא דר"ע אומר ינתנו ליורשים שכולם צריכים שבועה ואין היורשים צריכים שבועה שפירש"י ז"ל משום הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, והגרע"א ז"ל הוקשה לו שם שעל זה גופא אנו דנין כיון שהן ביד אחרים ולא זכו בהן היורשים לא הוי כגובה מהן שיהי' לזה דין מטלטלין דיתמי אלא דהוי כגובה מיניה דידיה, א"כ מה"ט גופא לא ליבעי שבועה משום דאין זה גובה מנכסי יתומים כיון דעדיין לא זכו בהם, וע"כ פירש הגרע"א ז"ל דטעמא דכולן צריכין שבועה הוא משום דכיון שמת הוי כמו שלא בפניו ואין נפרעים שלא בפניו שלא בשבועה, ובזה יישב ג"כ קושית המרדכי על הירושלמי דאמר הגע עצמך שפטרה מן השבועה הא קימ"ל כאבא שאול דלא מהני נאמנות נגד יורשים, אולם לפי הטעם דמשום דהוי משום נפרע שלא בפניו ולא משום בא ליפרע מנכסי יתומים א"כ בזה שפיר מהני נאמנות, יעו"ש:
ב) ולענ"ד נראה מה שהקשה הא ע"ז גופא אנו דנין אם הם נכסי יתומים לא קשיא כלל לפמש"כ רש"י ז"ל דטעמא דבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוא משום דהאב הי' יכול לטעון אישתבע לי דלא פרעתיך והכ"נ טענינן ליתמי, א"כ נהי דאכתי לא הוי נכסי יתומים מ"מ לענין שבועה כיון דהאב עצמו הי' יכול לטעון טענת אישתבע לי טענינן ג"כ ליתמי, אף דאין המטלטלין עדיין ברשותם מ"מ טענינן להו דהוא עצמו הי' יכול להשביעו וזה טענינן ג"כ ליתמי, ומש"כ הגרע"א ז"ל לפרש דהוא מטעם נפרעת שלא בפניו אינו נראה לי דהא לקמן צ"ד איתא מחלוקת רבנן וב"נ אם הבא ליפרע מנכסי יתומים גדולים צריך שבועה, ולדעת הגרע"א ז"ל דכל שמת חשוב שלא בפניו וצריך שבועה א"כ אמאי ביתומים גדולים אין צריך לרבנן שבועה דנהי משום יתומים אין כאן שבועה מ"מ יהי' חייב שבועה משום נפרעת שלא בפניו דבזה לא מצינן כלל מחלוקת ולא אישתמיט מאן דאמר דהנפרע שלא בפניו אין צריך שבועה, אלא ודאי דהבא ליפרע מנכסי יתומים אחרי שמת אין זה ענין כלל לנפרע שלא בפניו, דדווקא שלא בפניו שהוא במדינת הים ואפשר שיש לו שובר או עדים שידעו שפרע לו וע"כ שפיר חיישינן שישבע, משא"כ בשמת ואין תחת יד היתומים כל שובר או עדים וגם לא פקד קודם מותו ודאי מוכח שלא פרעו א"כ אין זה ענין לנפרעת שלא בפניו, תדע דלענין נפרע שלא בפניו הוא מחלוקת בגמ' דבע"ח אין נפרע כלל אף בשבועה כדאיתא לקמן (פ"ח), אלא ודאי דנפרע שלא בפניו גרע טפי, משא"כ בשמת ובא לגבות מנכסי יתומים אין זו השבועה משום שלא בפניו:
ג) אולם יש ליישב דברי הגרע"א ז"ל דלא תיקשי מהא דלקמן (צד.) דמוכח שם דרבנן ס"ל דהבא ליפרע מיתומים גדולים אין צריך שבועה ואמאי אינה חייבת שבועה משום נפרעת שלא בפניו, דיש לומר לפי דעת ר"ח ז"ל דס"ל דלא מהני פטור נגד יורשים אף בפירוש, לפ"ז יש לומר דשם מיירי כגון שפטרה בפירוש מן השבועה אלא דלגבי יורשים לא מהני פטור משא"כ לגבי שבועת שלא בפניו מהני שפיר פטור וכמו שכתב הגרע"א, וע"כ שפיר לרבנן דס"ל דביתומים גדולים אין צריך שבועה אף דמ"מ הא צריכה שבועה משום שלא בפניו משום דמיירי באמת שפטרה מן השבועה אלא דב"נ ס"ל דהבא ליפרע מיתומים גדולים ג"כ צריך שבועה ובזה באמת לא מהני פטור, דנגד יורשים לא מהני פטור אף בפירוש:
וביותר יש לומר דגם לדעת הרי"ף ודעימיה דמהני פטור נגד יורשיו מ"מ א"ש ג"כ, דמארא דשמעתא שם דמוקי מחלוקת ב"נ ורבנן דאביי קשישא איכא בינייהו הוא אביי, ולאביי כבר כתבנו לעיל דלדידיה דס"ל אדם פורע תוך זמנו וגם מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים לדידיה לא מהני פטור בפירוש נגד יורשיו א"כ א"ש דמיירי באמת שפטרה מן השבועה וע"כ משום נפרעת שלא בפניו פטורה משום דנגד זה מהני פטור, משא"כ לב"נ דמחייב שבועה בבא ליפרע מנכסי יתומים גדולים לנגד זה לא מהני הפטור כלל, ונוחין שפיר דברי הגאון רע"א ז"ל:
ד) והנה התוס' שם ד"ה שנמצאת כתבו לתרץ אמאי אינה צריכה שבועה כדין בא ליפרע מנכסי יתומים משום דמיירי שפטרה מן השבועה, וכתב הגרע"א ז"ל דנראה היינו שפטרה קודם מותו משו"ה לגבי הנשים הקודמות צריכה לישבע דלא מהני פטורו לחייב אחרים, דדוחק לומר דשפטרה מפורש דווקא נגד היתומים ולא לגבי משועבדים וכו' עכ"ל, ולענ"ד תמוה למאי צריך דווקא שפטרה קודם מותו אף אם פטרה להרביעית בשעת נשואין ג"כ חייבת לישבע דאין פטורו מועיל נגד הנשים הקודמות, ואף לדעת הראשונים ז"ל החולקים על הרי"ף וס"ל דמהני פטור גם נגד לקוחות אין זה אלא בשקדם הפטור והנאמנות ללקוחות דאז אינהו דאפסיד אנפשייהו, אבל בקדמו הלקוחות לפטורו ודאי לא כל כמיניה להאמין לזה כדי לחייב אחרים, וא"כ הכא הרביעית שהיא המאוחרת לא מהני נאמנותו נגד הנשים הקודמות וזה ברור: ה) אולם מה שיש לעמוד בזה הוא מאי דאמרינן דהראשונה נשבעת לשניה והשניה לשלישית וכו' דע"כ מיירי ג"כ באופן שפטרם מן השבועה דאלא"ה מאי איריא לשניה או לשלישית תיפוק להו משום דצריכים לישבע משום שבאים ליפרע מנכסי יתומים א"ו מיירי בנאמנות א"כ קשה אמאי צריכין הקודמות לישבע למאוחרות הא כיון שקודמות א"כ תנאו קיים ומהני פטורו נגדם:
והנה ע"כ מוכח מזה דגם התוס' ז"ל עומדים בשיטת הרי"ף ז"ל דלא מהני פטור נגד משועבדים אף בשקדם הנאמנות להם וע"כ שפיר צריכה לישבע לשניה ולא מהני נאמנותה לנגד השניה והשלישית וכו', והנה מצאנו מבואר מזה דגם דעת התוס' ז"ל ממש כדעת הרי"ף ז"ל דמהני פטור בפירוש נגד היתומים ולא נגד הלקוחות והמשועבדים: ו) ובזה יש לומר פרפרת נאה דמשו"ה נאיד אביי כאן מאוקימתא דשמואל ור"נ ומוקי לה מחלוקתם הוא באביי קשישא אם צריכה לישבע בבא ליפרע מנכסי יתומים גדולים ולא ניחא ליה בתירוץ שמואל ור"נ ואיירי באמת כגון שפטרה מן השבועה, אולם לפמש"כ דאביי דס"ל אדם פורע תוך זמנו וגם ס"ל מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשים משום דשעבודא לאו דאורייתא וא"כ לדידיה באמת לא מהני פטור נגד היתומים גם במפורש וא"כ ע"כ מאי דפטרי רבנן לרביעית מלשבע הוא משום דס"ל דמיתומים גדולים אינה צריכה כלל לישבע:
אבל עדיין אין זה נוח לי לפמש"כ לעיל דבאלמנה באמת אין צריכה לישבע נגד הלקוחות משום דאכתי איתא לשעבודא דשטרא ואין כאן חשש פרעון, א"כ אכתי אמאי צריכה ראשונה לשבע לשניה הא כיון שפטרה מהני פטורה גם נגד הלקוחות וכמו שנתבאר לעיל:
ז) ונראה דדעת התוס' כאן כדעת ריצב"א שהביא הרא"ש בפ"ק דב"ב שכתב דשמא מיהת זמנו הוא ואז אורחיה לפרעה כדי שלא תתבזה בב"ד וא"כ כיון דחיישינן לפרעון באלמנה שפיר לא מהני פטור בפירוש נגד משעובדים וכמו לאביי, ומה שמבואר בתוספתא דאלה הם הבאים ברשותם כל שלקחו או נתנו במתנה וא"כ סיפא ע"כ איירי ג"כ כה"ג אשר מזה השיגו כולם על הרי"ף ז"ל נראה דהתוס' יפרשו הבאים ברשותם דסיפא היינו לקחו במתנה וס"ל דמלוה ע"פ גובה מן המתנה כמו כן מן היתומים, וכמו שפלפלו בזה התוס' בכמה דוכתי עיין לעיל (נ ע"ב) ויבמות (צט.) וא"כ כיון דמ"מ מלוה ע"פ הוי גם זולת השטר כמו שנתבאר לעיל שפיר גובה מן המקבל מתנה, משא"כ כאן ס"ל כדעת הרי"ף ז"ל דמע"פ מוקדמת אינה קודמת למב"ש מאוחר וע"כ שפיר צריכה לישבע וכמו שנתבאר לעיל:
ואולי יש לומר עוד דשמואל ור"נ דמוקי בשפטרם ואעפ"כ צריכה הראשונה להשבע לשניה אפשר ג"כ דס"ל אדם פורע תוך זמנו וכמו כן ס"ל שעבודא לאו דאורייתא כדאיתא בב"ב (קעה ע"ב), וכן ר"נ ס"ל כן כמו שכתבו התוס' בב"ק (יב.) ד"ה אנא, וא"כ לדידהו ודאי אין מלוה ע"פ מוקדם קודם לשטר מאוחר והשטר המאוחר קודם, וגם באלמנה יש לה להשבע משום דיש חשש פרעון גם באלמנה לדעת מ"ד אדם פורע תוך זמנו:
ובזה מיושב מאי דקשה לי לדעת הרי"ף ודעימיה ז"ל דמהני פטור נגד יורשים א"כ מאי מקשה בשבועות (מח.) על רב ושמואל דס"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו ממתניתין דמתה יורשיה מזכירין וכן ממשנה דנשא את הראשונה וכו' ומשני בנשבעה ומתה ואמאי לא משני כשפטרה מן השבועה א"ו דלא מהני פטור בפירוש נגד יורשים, אולם לפמש"כ יש לומר משום דקושית הגמרא היא לרב ושמואל ואינהו ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ומלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין וע"כ אף פטור בפירוש לא מהני וכמו שנתבאר לעיל לדעת אביי, וכמו כן ס"ל דגם באלמנה הדין כן משום דאדם פורע תוך זמנו וכמו שהוכחנו לעיל מהא דמוקי שמואל למתניתין דפ' משה"נ בשפטרה ואעפ"כ הראשונה נשבעת לשניה וכמו שנתבאר:
ח) והנה בתוס' כתובות (צב.) ד"ה ראובן שמכר שדה לשמעון כתבו דמשו"ה נקט בזקפו עליו במלוה דאלא"ה לא היו יכולין לאמר אנן מטלטלי שבוק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי, דאפי' לר"ע דאמר ינתנו ליורשים לא קאמר אלא משום דמחוסר שבועה ואין היורשים צריכים שבועה הא אי אחרים נמי לא היו צריכין שבועה משמע דמודה שיתנו לאחרים, והכא האי לוקח מאי שבועה צריך דליכא למיחש שמא התפיסו צררי דכל זמן שמעות המקח בידו עדיין למה יתפיסו אחרים הלכך נקט זקפו במלוה דהואיל וזקפו במלוה איכא למיחש טפי שמא התפיסו צררי שיעכב אם יטרפוהו ממנו, יעו"ש, ובדו"ח להגרע"א ז"ל הוקשה לו הא מ"מ הבע"ח דבא לטרוף מן הלוקח מחוסר שבועה וא"כ ממילא הוי זה מחוסר שבועה שאין הלוקח יכול לטרוף מן היתומים עד שיטרוף הבע"ח מן הלוקח והבע"ח אינו יכול לטרוף מן הלוקח עד שישבע כדין כל הבא לטרוף מנכסים משועבדים לא יטרוף אלא בשבועה וא"כ אכתי מחוסר שבועה הוי יעו"ש שהניח בתימא:
ולענ"ד נראה דלאו קושיא הוא דנחזי אנן דכיון שבא הבע"ח לטרוף מן הלוקח רק אחרי מיתת האב ודאי משמע הא דלא טרף בחיי האב הוא מסתמא משום שלא הגיע עדיין זמנו לגבות בחיי האב, ורק אחר מיתת האב אז נשלם זמן ההלואה והגיע זמן פרעון ובא לטרוף מן הלוקח, ולפ"ז אין כאן מקום לשבועה כלל דכיון דבחיי האב הוי תוך זמנו שוב אין לחוש עוד לפרעון, ולפ"ז ממילא הבע"ח כשבא לגבות יכול לגבות בלא שבועה כדקימ"ל בב"ב דתוך זמנו גובים בלא שבועה, ואף דקימ"ל בשו"ע חו"מ סע"ח דהבא לטרוף מן הלקוחות אף תוך זמנו צריך שבועה משום דלגבי לקוחות חשו לפרעון גם בתוך זמנו, מ"מ נלע"ד דכיון דהא דתקנו שבועה בתוך זמנו כשבא לטרוף מן הלקוחות אינו אלא לטובת הלקוחות, א"כ ממילא משום זה אין זה מחוסר שבועה כלל, דהא הלוקח אם ירצה לפרעו בלא שבועה רשאי דיכול למחול את השבועה כיון דלא נתקנה אלא לטובתו, וכדמוכח ממה שכתבו התוס' לקמן ע"ב דינא הוא שכתבו דנ"מ הוא כשמחל שמעון שבועת הבא ליפרע מנכסי משועבדים יעו"ש, אלמא אף דמחל לו השבועה אין המוכר יכול לאמר לו לא הי' לך למחול שאם לא מחלת אז אפשר שלא נשבע לשקר, וכבר עמד במוהר"ם שיף שם, א"ו מוכח דעת התוס' דכיון דשבועת הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא נתקנה אלא לטובת הלוקח א"כ כשמחל לו השבועה והבע"ח טורף מן הלוקח שפיר יוכל הלוקח לחזור אחרי נכסי המוכר ולגבות ממנו ואין הלה יכול לטעון לא הי' לך למחול וכנ"ל, וא"כ הכ"נ הכא הלוקח יכול למחול להבע"ח את השבועה ואין היתומים יכולין לאמר לא הי' לך למחול ואיך תחזור עלינו דזה אינו דכיון דכשבא כאן הבע"ח ליפרע מנכסי היתומים לא הי' צריך שבועה כלל משום דהוי תוך זמנו ובתוך זמנו אף מן היתומים א"צ שבועה, ורק כשבא לגבות מן הלוקח צריך שבועה א"כ שבועה זו אינו אלא לטובת הלוקח ויכול למחול להבע"ח השבועה והלוקח שפיר יוכל לחזור ולגבות מן היתומים משום דנגד היתומים אין כאן שבועה כלל, והבע"ח ג"כ לא הי' צריך שבועה אם הי' בא לטרוף מן היתומים משום דהוי תוך זמנו, וכיון שהיתומים אין להם זכות בשבועה כלל שפיר יוכל הלוקח לטרוף מנכסי היתומים ואין זה חשוב מחוסר שבועה מצד שהלוקח צריך שבועה כשבא לטרוף מן הלוקח דמצד זה אין זה חשוב מחוסר שבועה שהלוקח יכול למחול את השבועה ואין זה חסרון אצל הלוקח כנלענ"ד: