אור ברסלב
שות מרחשת ב › סימן יט

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

ב · סימן יט

סימן יח

בסוגיא דיבמות (כ ע"א וע"ב):

א:

א) הנה רש"י ז"ל על הא דאיתא שם ביאת כה"ג באלמנה ר' יוחנן ור"א חד אמר אינה פוטרת צרתה וחד אמר פוטרת כתב וז"ל, ד"ה פוטרת אותה ואת צרתה מן החליצה וסגי לה בגט עכ"ל, והנה צריך להתבונן מאי בעי רש"י ז"ל בזה להשמיענו כאן דפוטרת אותה וסגי לה בגט דהא פשיטא כיון דפוטרת צרתה מכש"כ אותה דפוטרת וגם סגי לה בגט ואם כוונת רש"י ז"ל ללמדנו דעת דלא כמוהרש"א ז"ל שכ' דלד"ה היא עצמה סגי לה בגט וע"ז כתב רש"י שאינו כן דבאלמנה מן הנשואין או למ"ד גם באלמנה מן האירוסין אינה פוטרת צרתה דה"ה דלא סגי לה בגט א"כ הי"ל להעמיד דבריו על מאן דאמר אינה פוטרת דה"ה דלא סגי לה בגט ולמה נטר לפרש דעת המ"ד שפוטרת שהוא בא באחרונה:

ואשר אחזה לי בכוונת דבריו ז"ל הוא, דהנה התוס' כאן ד"ה אטו ביאה שני' כתבו דל"ד אטו ביאה שני' דה"ה אטו גמר ביאה דבגמר ביאה ליכא עוד מצות עשה יעו"ש, אולם הרשב"א בחידושיו כאן ובקדושין וכן הר"ן שם כתבו אף שיבמה נקנית בהעראה מ"מ מצוה איכא גם בגמר ביאה דעיקר מצוה היא בהקמת זרע וכולה ביאה מצוה היא יעו"ש, וע"כ הא דאמרינן כאן ביאה ראשונה אטו ביאה שני' בדווקא היא ולא אטו גמר ביאה וכמבואר:

ב) אולם בעניותי אני אומר להכריח מצד אחר כדעת התוס' שהכוונה גזירה אטו ביאה שני' היא אטו גמר ביאה, והוא דלקמן (נט.) אמרינן אירס את הקטנה ונעשית תחתיו בוגרת אסור לכונסה משום שאשתני גופא בין אירוסין לנשואין, והקשו התוס' א"כ איך אמרינן בקדושין (י.) שאם תחלת ביאה קונה מותר לכה"ג לקדש בביאה הא מ"מ כיון דאיבעי' לן לעיל אם ביאה ארוסין עושה וא"כ את"ל ביאה אירוסין עושה הא אף אם תחלת ביאה קונה מ"מ אסור לכה"ג לקדש בביאה משום דהויא בעולה בין אירוסין לנשואין ואשתני גופא ויעו"ש מש"כ התוס' בזה וכן הקשה הרמב"ן והרשב"א בחי' ליבמות ותרצו דבעיית הגמ' אם תחלת ביאה קונה הוא לפי הצד אם ביאה נשואין עושה, והנה לקמן (נו.) איתא בהא דאמרינן דאחד המערה ואחד הגומר קנה מחלוקת רב ושמואל דרב אמר קנה לכל ושמואל אמר דלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה ומסקינן שם בלישנא בתרא דבאלמנה מן האירוסין כו"ע לא פליגי שלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה כי פליגי באלמנה מן הנשואין, ויעו"ש בתוס' שהביאו בשם הירושלמי שמפרש מחלקתם בהעראה דהוי ביאה גרועה ואינה קונה אלא לדברים האמורים בפרשה והיינו לפטור את צרתה ואותה להצריכה גט ולא חליצה אבל לא ליורשה ולטמא לה וכו' ומבואר דהעראה ביבמה מן האירוסין לד"ה אי"ע אותה נשואה לקנותה לכל אלא הכל מודים שאינה אלא ארוסה לבד לאוקמי במקום בעל ולא יותר ואינו קונה אותה להיות ככנוסה לכל דבר, ולפ"ז מוכח ע"כ שהגזירה אטו ביאה שני' הוא אטו גמר ביאה כיון דהעראה לבדה אינה עושה באלמנה מן האירוסין אלא ארוסה לבד וא"כ תיכף שעשה העראה נעשה בעולה והעראה אינה עושה אותה אלא ארוסה וא"כ נעשה בעולה בין אירוסין לנשואין ואי אפשר עוד לגמור ביאתו משום שבשעת גמר ביאה כבר נעשה בעולה והוי אלמנה מן הנשואין דהוי עשה ול"ת ואינה דוחה, וע"כ הגזירה היא אטו גמר ביאה, וכדעת התוס':

ג) ועוד אני אומר ומתפלא על הרשב"א והר"ן שהחליטו שהכוונה גזירה ביאה ראשונה אטו שני' היא דווקא ובגמר ביאה עדיין מותר דזה ודאי אי אפשר לומר כן, ואפי' אם נאמר שסוברים דלא כהירושלמי שמפרש מחלוקת רב ושמואל וס"ל כדעת ר"י בתוס' שם שהעראה כגמר ביאה לכל דבר ומחלקותם היא בביאת שוגג ואונס מ"מ גם לפי דבריהם ג"כ מוכרחים אנו לומר שהכוונה היא אטו גמר ביאה והגמר ביאה באמת אסור, דהנה הרשב"א והר"ן ז"ל בקדושין שם הקשו כיון דמסקינן שם כל הבועל דעתו על גמר א"כ איך אמרינן כאן דבאלמנה מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת הא לא קנה אותה אלא בגמר ביאה ובגמר ביאה כבר היא בעולה והוי עשה ול"ת וכמו דאמרינן בקדושין שם שמהאי טעמא אסור לכה"ג לקדש בביאה ותרצו דיבמה שאני דלא בעינן דעתו דגם ביאת שוגג ואונס קונה וע"כ אף שדעתו לקנות בגמר ביאה מ"מ הוא קונה בתחלת ביאה ג"כ ביבמה משום שנתרבה שוגג כמזיד:

ד) והשתא כיון שעיקר מה שקונה היבם בתחלת ביאה הוא משום דגם ביאת שוגג קונה וכבר הבאנו למעלה דביאת שוגג לכו"ע אינה עושה אותה אלא ארוסה א"כ אי אפשר לומר דכולה ביאה מותרת היא באלמנה לכה"ג מן האירוסין משום שאף שכולה ביאה מצוה היא מ"מ באלמנה מן האירוסין ע"כ גמר ביאה אסורה משום שתיכף בהעראה נעשית בעולה והיא אינה אלא ארוסה בתחלת ביאה משום דהוי ביאת שוגג וא"כ נעשה בעולה בין אירוסין לנשואין ואסור לגמור ביאתו משום דהוי עשה ול"ת, והדבר תימא על הרשב"א והר"ן איך כתבו הם עצמם מיד בסמוך שהכוונה היא אטו ביאה שני' דווקא, אם לא שנאמר שכוונתם דנהי שבאלמנה לכה"ג ודאי הגזירה היא משום גמר ביאה מ"מ בשאר חייבי לאוין דמייתי שם כגון ממזרת ונתינה וכו' שם הגזירה היא משום ביאה שני' דווקא משום דביאה ראשונה כולה מצוה הוא ואף דגם לגבי כה"ג לבד אמרינן כן לקמן (סא.) ובסנהדרין (יט ע"ב) גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' מ"מ י"ל דאגב כולהו חייבי לאוין נקט גם בכה"ג ביאה שניה אבל באמת בכה"ג באלמנה מן האירוסין גם הרשב"א והר"ן מודו דביאה שני' לאו דווקא והגזירה היא גם אטו גמר ביאה, ולקמן עוד נשוב נדבר בזה ביישוב נכון ומרווח אי"ה:

ה) עכ"פ הדבר מוכרח לפי מה שהעלינו שבאלמנה לכה"ג מן האירוסין הגמר ביאה אסורה ודאי משום דבגמר ביאה איכא עשה ול"ת והוי כמו אלמנה מן הנשואין וכל עיקר מה שאפשר לדחות הוא העראה גרידא, וכיון דהעראה גרידא באלמנה מן האירוסין אינה עושה אלא אירוסין בין לפירוש הירושלמי שגם העראת מזיד אינה עושה אלא ארוסה שהיא ג"כ דעת רש"י ז"ל כמו שכ' הכ"מ בפ"ח מה' תרומות בין לדעת התוס' שהוא דווקא בביאת שוגג גם ביבמה כיון דדעתו על גמר ביאה ההעראה אינה אלא ביאת שוגג, מעתה תצא לנו כאור כוונת רש"י ז"ל שהעמיד דבריו על מ"ד דפוטרת וכתב שפוטרת אותה ואת צרתה וסגי לה בגט, והיינו כיון דבאלמנה מן האירוסין אינה עושה אלא ארוסה והגמר ביאה אף שעושה אותה נשואה הא מ"מ כיון שבגמר ביאה איכא עשה ול"ת לא קנה אותה ולא פוטרת כדאמרינן הכא דבאלמנה מן הנשואין כו"ע לא פליגי שאינה פוטרת וכיון שכן כל עיקר קנינה הוא מצד העראה לבד, ובאלמנה מן האירוסין הא כבר למדנו לדעת שאינה אלא ארוסה, א"כ זו היא כוונת רש"י ז"ל לפרש שפוטרת אותה ואת צרתה וסגי לה בגט והיינו להשמיענו דמ"ד שפוטרת צרתה אין זה קנין גמור כנשואה משום שאין לה קנין אלא לענין זה לפטור אותה ואת צרתה וסגי לה בגט וכוונתו להא דאמרינן לקמן (נו.) לפוטרה מן היבום שכתב שם רש"י ז"ל וז"ל שאם מת ולו בנים מאשה אחרת מותרת לשוק או אם הוציאה בגט לא בעיא חליצה או אם היתה לה צרה נפטרה ביאתה של זו עכ"ל וזה ג"כ כוונתו כאן שפוטר אותה היינו שאם יש לו בנים מאשה אחרת ומת שאינה זקוקה עוד לייבום וכן צרתה נפטרת לשוק וגם היא סגי לה בגט אבל תו לא דלא קני לה ליורשה ולהפרת נדריה וכו' וזהו שהעמיד דבריו לפרש למ"ד פוטרת צרתה שלא תימא שקנה אותה קנין גמור ככל יבמה, וכמו שנתבאר הטעם, וז"ב בכוונת רש"י ז"ל:

ו) ומאחר שזכינו לזה עוד נוסיף לקח ונאמר עוד דבר חדש, דלפי מה דבאלמנה מן הארוסין אין העראה עושה אותה אלא כארוסה ולא כנשואה לפי הירושלמי או ביאת שוגג לדעת התוס' דממילא יצא לנו מזה שגם גמר ביאה אינה עושה אותה כנשואה והוא דכיון דהעראה אינה עושה אלא ארוסה וכן גם לפירוש התוס' משום דבכל יבמה העראה אינה אלא ביאת שוגג משום שכל הבועל דעתו על גמר ביאה וכמו שבארנו למעלה, א"כ לא מהני עוד הגמר ביאה לשוויי נשואה, והוא ע"פ המבואר (בדף כט ע"ב) בעי רבה מאמר לב"ש נשואין עושה או אירוסין עושה וא"ל למאי הלכתא אילימא ליורשה ולטמא לה השתא ארוסה וכו' מאמר מיבעי אלא לענין מסירה לחופה מאי נשואין עושה ולא בעיא או דילמא אירוסין עושה ובעיא מסירה לחופה א"ל השתא לא עבד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בע"כ עבד בה מאמר מיבעי א"ל שאני אומר כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת אירוסין עכ"ל הגמ', והשתא כיון שהעראה ביבמה עושה אותה ארוסה א"כ שוב הוי כמאמר לב"ש ופרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת אירוסין ושוב לא מהני עוד גמר ביאה לקנותה להיות כנשואה בלא חופה שכל שהיא נעשית ארוסה בעיא מסירה לחופה כמו במאמר לב"ש:

ז) ולפ"ז הייתי מפרש מחלוקת רב ושמואל רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה והיינו בין בשוגג בין במזיד בין במערה בין בגומר, והיינו משום דשמואל ס"ל דמערה או ביאת שוגג לא מהני לקנותה לכל דבר וממילא אינו קונה אותה גם בגמר ביאה משום שפרחה ממנה זיקת יבמין, ולרב באמת קנה אותה לכל משום שנתרבתה ביאת שוגג כמזיד וא"כ גם ביאת שוגג או העראה קונה לכל, ובאמת בגמרא לא משמע מידי דבגמר ביאתו הכל מודים דקנה אותה לגמרי ואדרבה מסתימת לשון הגמ' משמע שבין במערה ובין בגומר לא קנה לשמואל אלא לדברים האמורים בפרשה והיינו כמש"כ, משום דביאת שוגג או מערה אינה עושה אותה אלא ארוסה וממילא לא מהני ג"כ גמר ביאה משום שפקעה זיקת יבמין והר"ז נכון לכאורה: ח) ואם כנים אנו בזה אני אומר דרש"י ז"ל באמת ס"ל כמוהרש"א ז"ל דבאלמנה מן הנשואין לכה"ג ג"כ סגי לה היא עצמה בגט וכמו שכתבנו בסי' ט"ז משום דא"ע מהני ומה שכתב רש"י ז"ל דבאלמנה מן האירוסין הוא קונה אותה לפטור אותה בגט הוא כמו שכתבנו לפרש להשמיענו דדוקא לענין זה קונה אותה אבל לא לשוויה נשואה לכל דבר, ובזה הענין גריעא אלמנה מן הארוסין מן האלמנה מן הנשואין דלפי מה שכתבנו כל שאינו קונה אותה בתחלת ביאה לעשותה נשואה שוב לא מהני גמר ביאה משום שפרחה וכו', ולפ"ז י"ל דמשמע ליה לרש"י ז"ל דביאת כה"ג באלמנה מיירי בביאה גרידא בלא כניסה לחופה, ובזה האופן גריעא יותר אלמנה מן הארוסין מן האלמנה מן הנשואין דאלמנה מן הנשואין ודאי קונה וסגי לה בגט וגם יורשה ומטמא לה ומפר נדריה דהוי כנשואה לכל דבר משא"כ באלמנה מן הארוסין כיון דתחלת ביאה אינה עושה אלא ארוסה שוב לא מהני גמר ביאה לקנותה לגמרי משום שפרחה וכו' וצריכה מסירה לחופה וביאת כה"ג באלמנה משמע אף בלא חופה וע"כ כתב רש"י ז"ל דלא מהני קנינה רק לענין לפטור צרתה וסגי לה בגט אבל לא לענין אחר, משא"כ באלמנה מן הנשואין מהני לכל דבר אלא שאינה פוטרת צרתה:

ט) ומאחר שבאנו לידי מדה זו יש ליישב דעת הרשב"א והר"ן שהבאנו למעלה שמפרשים גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' דוקא ולא אטו גמר ביאה ועמדנו עליהם דהא ביאת יבמה באלמנה מן הארוסין אינה אלא ארוסה והוי בעולה בין ארוסין לנשואין וא"א לגמור ביאתו משום דהוי עשה ול"ת:

אולם לפי האמור יתכנו דבריהם והוא, דהרמב"ן והרשב"א תרצו עוד בקדושין על הקושיא שהבאתי למעלה על בעית הגמ' תחלת ביאה קונה הא הוי בעולה בין ארוסין לנשואין וכתבו לתרץ עוד דמיירי כגון שכנסה לחופה בשעת הביאה א"כ תיכף שבא עליה קנה אותה ג"כ בחופה ושוב לא הוי בעולה בין ארוסין לנשואין יעו"ש, והשתא נוכל לומר לעולם גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ולא אטו גמר ביאה משום שיוכל ג"כ לגמור ביאתו ואי משום דהוי בעולה בין ארוסין לנשואין זה אינו דלפי מה שנתבאר בביאת העראה ביבמה שפרחה זיקת יבמין שפיר מהני חופה ביבמה א"כ ה"נ יכול לכנסה לחופה א"כ תיכף שעושה ההעראה שוב קונה אותה בחופה ושוב כשגומר הביאה אין כאן בעולה בין ארוסין לנשואין משום שהחופה והקדושין באו כאחד ולא נעשית בעולה בינתים (וכמו בקדושין דאשה דעלמא שכ' הרשב"א והר"ן שכונסה לחופה שג"כ כוונתם דהיינו דתיכף שהערה הוא קונה אותה בחופה אבל לא מקודם ההעראה משום שאין חופה קודם קדושין וכמו שהעלה השעה"מ בחופת חתנים, ואכ"מ), וכיון שכל הסוגיא היא לרב וכדקימ"ל כוותיה שיש חופה לפסולות וא"כ גם באלמנה לכה"ג מהני חופה ושפיר מותר לגמור ביאתו:

י) וע"פ דברינו יתפרשו דברי הירושלמי יבמות פ' הבע"י שהביאו התוס' (נו.) ונעתיק בזה כמו שהובאה הגירסא בחי' הרמב"ן ז"ל וז"ל, שמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה לירש נכסי המת ולאסרה לאחיו ולהתיר צרתה בשוק רי"ו אמר קנה כל הדברים אמר ריב"א מה פליגין בשהערה בה אבל אם גמר את הביאה כל עמא מודי שקנה בכל הדברים אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר א"ר מתניא מה פליגין בבא עליה בבית אביה אבל אם בא עליה עודה בבית בעלה כל עמא מודיי שקנה בכל הדברים עכ"ל הירושלמי, ויעוי' בפנ"מ ובמה"פ ד"ה מה פליגי שהערה בה דע"כ היינו משהערה בשוגג דאין לפרש במתכוון בהעראה א"כ מאי מסיים אבל אם גמר וכו' וכי צריך ראי' שהגומר ביאתו ביבמתו לדעת קנה לכל הדברים, וכן הביא עוד שם בשם הרמב"ן על הא דמחלק הירושלמי דאם הכניסה לביתו לא אתיא כגמרא דילן דחופה מאי עבדא ביבמין, יעו"ש:

אולם לפ"ד יפורש הירושלמי כמין חומר והיינו דריב"א אתי לאשמעינן דאף דבהעראה לבד אינו קונה אותה לכל הדברים מ"מ בגמר ביאתו קונה לכל הדברים וטובא קמ"ל דלא תימא כיון דבהעראה אינו קונה והוי רק ארוסה שוב לא מהני אחר כן גמר ביאה משום שפרחה זיקת יבמין וע"ז קמ"ל שאינו כן וריב"א לא ס"ל סברא זו שפרחה וע"ז הביא רבי יוסי ראי' לדבריו ממשנה דכנסה הרי היא אשתו לכל דבר אלמא שקנה אותה לכ"ד ולא בעינן כניסה לחופה וע"ז בא ר' מתניא לדחות ראיית ר"י מה פליגין בבא עליה עודה בבית אביה והיינו דבאמת אף בגמר ביאתו פליגי משום דכיון שפקעה ממנו זיקת יבמין שוב אינו קונה אותה לכל דבר אף בגמר ביאתו ואין ראי' ממשנתינו דכנסה הרי היא אשתו לכ"ד משום דשם מיירי שכנסה לבית בעלה והוי חופה א"כ קנה אותה בחופה אבל בביאה גרידא בבית אביה דלא הוי חופה שם גם בגמר ביאתו לא מהני משום שפרחה ממנו זיקת יבמין וחלה זיקת אירוסין וכיון דליכא חופה גמר ביאתו לא מהני ולא מידי, ולפי פירושנו הרי דברינו מפורשים ומבוארים בירושלמי והדברים שמחים ומאירים בעז"ה:

יא) אמנם אף שהדברים נכונים בסברא מצד עצמם ודברי הירושלמי נוטים כך כמו שבארנו מ"מ מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' תרומות מבואר שאינו כן שהרי כתב שם וז"ל יבם כהן שבא על יבמתו באונס או בשגגה או שהערה בה ולא גמר ביאתו אע"פ שקנאה כמו שבארנו בה' יבום אינו מאכיל בתרומה עד שיבעול בעילה גמורה וברצון בד"א שנתאלמנה מן האירוסין אבל מן הנשואין הואיל והיתה אוכלת תאכל בביאה זו עכ"ל, הרי מפורש שאם גמר ביאתו קנה אותה לכל אפי' באלמנה מן הארוסין וא"צ חופה כלל, וזה שלא כמו שכתבנו:

אמנם אני אומר דבר אמת יקום לעולם והדברים שכתבנו שנכונים מצד עצמם יש להם קיום וגם דברי הרמב"ם יבאו על מקומם בשלום והוא, דודאי זה נכון וקיים דכיון דהעראה באלמנה מן הארוסין אינה עושה אותה אלא ארוסה שוב פרחה ממנה זיקת יבמין וחלה עליה זיקת אירוסין וצריכה חופה מיהו אעפ"כ הגמר ביאה עושה אח"כ אותה נשואה לכל דבר והוא ע"פ מש"כ התוס' בפ"ק דקדושין (י.) בשם רבינו נסים גאון דהא דאמרינן אשה נקנית בהעראה לבעלה אף דקימ"ל כל הבועל דעתו על גמר ביאה הוא לענין זה לעשותה כנשואה אחרי קדושי כסף ושטר שהעראה שאחר קדושין עושה אותה כנשואה וכן היא דעת הרי"ף ז"ל וכן ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל פ"י מה"א ה"א, ולפ"ז נוכל לומר דודאי ההעראה ביבמה אינה עושה אותה אלא ארוסה ואעפ"כ אם גומר אח"כ ביאתו הרי הגמר ביאה עושה אותה נשואה דלא גרע גמר ביאה ביבמה מהעראה באשה אחר קדושין וא"כ הכ"נ כיון דבתחלת ביאתו נעשית ארוסתו א"כ בסוף ביאה עושה אותה נשואה משום דלא גרע מהעראה אחר קדושין באשה בעלמא:

יב) מעתה י"ל דהיינו טעמא דר"י בר אלעזר בירושלמי דקאמר אבל בגמר ביאה קנה לכל הדברים והיינו משום דנהי דבהעראה לבדה אינו קונה אותה לכל אלא הוי כארוסה מ"מ הגמר ביאה עושה אותה נשואה כמו ביאה באשה לאחר קדושין, וע"ז בא ר"מ לחלוק מהראי' ממשנתינו ולדחות אותה דשם מיירי שהכניסה לחופה וע"כ הוי כאשתו לכ"ד אבל בבית אביה דלא הוי חופה אפשר דלא קנה לכל ונחלקו ריב"א ור"מ בסברת ר"נ והרי"ף ז"ל:

והשתא א"ש דברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאם גמר ביאתו וברצון קנה לכל היינו לשיטתו שפסק בפ"י מה"א שביאה אחר קדושין עושה אותה נשואה וא"כ ממילא גם גמר ביאה ביבמה עושה אותה נשואה משום דבהעראה נעשית ארוסתו ובגמר ביאה הו"ל ביאה אחר קדושין וקנה אותה לכל דהוי נשואה:

יג) ואדרבה בזה עוד יתישבו דברי הרמב"ם ז"ל, דהנה התוס' ביבמות (נו.) נסתפקו במחלוקת רב ושמואל אם קאי על העראה או על ביאת שוגג והרמב"ם ז"ל בדבריו הנ"ל מפרש בין בביאת שוגג ובין בהעראה וזו תימא מנין לפרש כן דהא מהירושלמי שהביאו התוס' מבואר שמפרש מחלקותם בהעראה אבל בביאת שוגג לא נזכר כלל בירושלמי, אולם ממוצא דברינו נשכיל ונמצא שהעראה וביאת שוגג הוי הכל אחד וממקור וטעם אחד חצבו, וכיון שהעראה ביבמה מן הארוסין אינה קונה אלא לדברים האמורים בפרשה ממילא גם ביאת שוגג גמורה אינה קונה אלא כהעראה, והוא דלפי מה שהעלינו הא דגמר ביאה קונה אותה לכל אף שכבר פרחה זיקת יבמין בתחלת ביאה וצריכה חופה, היינו משום שהגמר ביאה הוי כמו ביאה באשה דעלמא אחר קדושין דעושה אותה נשואה, לפ"ז אין זה אלא בשמתכוון לקנות בביאה שאחר קדושין שתהא כנשואה אבל בשאינו מתכוון לשם קנין אינו קונה ועדיין ארוסה כמו שכ' הר"ן בקדושין שם דהא דקונה אותה בהעראה אחר קדושין בשבא עליה לשם קנין שאז קונה אותה ואינו לוקה משום בא על ארוסתו בבית חמיו אבל בבא עליה שלא לשם קנין אז אינו קונה אותה ולוקה משום בא על ארוסתו בבית חמיו יעו"ש, והשתא בביאת שוגג אף אם גומר ביאתו היינו טעמא שאינו קונה אותה לכל משום דכיון שתיכף שהערה בה קנה אותה והו"ל ארוסתו ופרחה ממנה זיקת יבמין וא"כ הגמר ביאה לעשותה כנשואה צריך כוונה לשם קנין וכיון שהוי ביאת שוגג ובלא כוונה או באונס ממילא אין הגמר עושה כלום והוי עדיין ארוסה ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דביאת שוגג אינה אלא ארוסה ואינה אוכלת בתרומה, והדברים נחמדים בעז"ה:

יד) וע"פ פרשת דברינו אלה נראה עוד ליישב קושית התוס' והראשונים ז"ל שהבאתי למעלה איך אמרינן שאם תחלת ביאה קונה מותר כה"ג לקדש בביאה והא כיון דביאה אירוסין עושה א"כ הוי בעולה בין אירוסין לנשואין:

אולם ע"פ דברינו נראה ודאי דכל עיקר שאלת הגמ' אי ביאה אירוסין עושה או נשואין עושה הוא רק אחר דמסקינן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה וסוף ביאה וע"כ איבעי' לן אם הביאה הזו עושה שתי פעולות פעולת הקדושין וגם פעולת החופה להיותה כנשואה דאפשר שאין הביאה עושה שתי פעולות ביחד אבל אם נאמר דתחלת ביאה קונה אין מקום עוד להסתפק אם ביאה אירוסין עושה או נשואין שאף אם ביאה אירוסין עושה מ"מ כיון דבתחלת ביאה קנה אותה ונעשית ארוסתו א"כ סוף ביאתו קונה אותה להיות נשואה משום דהוי כמו העראה אחר קדושי שטר כסף או ביאה שקונה אותה להיות כנשואה וכשיטת הר"נ גאון הרי"ף והרמב"ן ז"ל, וע"כ באמת מדוייק בזה מה שהעמיד הש"ס הבעיא דביאה נשואין עושה וכו' אחר האיבעיא דהתחלת ביאה או סוף ביאה, והיינו שאין מקום לבעיית הגמ' שביאה אירוסין עושה רק אחר שמסקינן דסוף ביאה קונה שאז יש להסתפק אם הביאה עושה שתי פעולות הקדושין והנשואין וכמו שנת':

טו) מעתה מיושב שפיר קושית הראשונים ז"ל אם נאמר דתחלת ביאה קונה מ"מ אם אירוסין עושה הוי לה בעילה בין אירוסין לנשואין וע"פ האמור כיון אם תחלת ביאה קונה אותה להיות ארוסתו בסוף ביאה הוי נשואה א"כ לא הי' כל שהות בינתים להיות בעילה בין ארוסין לנשואין דתיכף אחר העראה הוא גומר ולא הי' מקום שהות ופנאי לחול איסור הבעילה באירוסין והר"ז כמו שתירץ הרמב"ן שמיירי שכנס אותה לחופה שודאי חופה קודם קדושין לא מהני כמו שהעלה השעה"מ וע"כ החופה קונה רק לאחר שהערה ומ"מ לא חשיבה בעילה בין אירוסין לנשואין משום שתיכף אחר העראה חלה החופה וא"כ הכ"נ שתיכף אחר העראה הוא גומר ולא הי' שהות בין ארוסין לנשואין ושפיר מותר כה"ג לקדש בביאה ויעוי' תוס' יבמות (לג.) ד"ה כגון וכתובות (כט ע"ב) ד"ה ל"צ ואכ"מ להאריך בפרט זה והדברים נכונים לענ"ד:

טז) מיהו אף לפמש"כ דגמר ביאה עושה נשואה ביבמה לא תקשה מזה למה שכתבתי לעיל בביאור דברי רש"י ז"ל דבאלמנה לכה"ג מן הארוסין אף אם גמר ביאתו לא קנה לכל משום שפרחה זיקת יבמין וצריכה חופה, והא לפ"ד הגמר ביאה עושה אותה נשואה זה אינו דאלמנה לכה"ג דהוי באיסורא לא מהני הגמר ביאה לעשותה נשואה לפ"מ שהקשה הר"ן בקדושין על דעת הר"נ גאון והרי"ף ז"ל דהא העראה בתר קדושין היכי דמי אי בחופה א"כ תיפוק ליה משום חופה ואי בלא חופה הא קימ"ל הבא על ארוסתו בבית חמיו דלוקה וא"כ כיון דביאה דאיסורא היא איך קונה ועושה אותה נשואה הא אמרינן ביבמות מאמר דהיתירא קונה מאמר דאיסורא לא קני ותירץ דודאי בשבא עליה שלא לשם קנין אז באמת הוא אינו קונה אותה ולוקה אבל בשבא לשם קנין אז קונה ואינו לוקה דכל שבא עליה לשם קנין כיון שקונה אותה שוב ליכא איסור וממילא קונה אותה ואינו לוקה יעו"ש:

יז) והשתא באלמנה לכה"ג דבגמר ביאה איכא איסור משום אלמנה לכה"ג שוב אינו קונה אותה להיות כנשואה משום דביאת איסור אינה קונה להיות כנשואה כמ"ש הר"ן ואין זה ענין להא שכתבתי למעלה (סי' ט"ז) דבאלמנה לכה"ג גלי רחמנא דקני ולא אמרינן א"ע לא מהני דלא גלתה תורה אלא לענין קדושין אבל לנשואין היא ככל נשים שבתורה דלא מהני בהו נשואי איסור כמו שכתב הר"ן דנשואי איסור אין עושין אותה נשואה ודברי הר"ן ג"כ אינן מצד א"ע ל"מ רק מטעם אחר, יעוי' בצלעות הבית להגאון בית מאיר מש"כ בזה, ושפיר כתבתי שהגמר ביאה באלמנה לכה"ג אינו עושה אותה לנשואה:

יח) וכ"ז באלמנה מן האירוסין שקנין הגמר ביאה שבה אינו מצד יבום אלא משום ביאה אחר קדושין כמו באשה בעלמא וע"כ באלמנה לכה"ג שהגמר ביאה הוא באיסור אינו עושה נשואין וכמו שכ' הר"ן דביאת איסור אינה עושה נשואין אבל באלמנה מן הנשואין ביבמה שביאתה והעראתה קונה אותה לכל ועושה אותה כנשואה בזה אין לחלק בין אירוסין לנשואין שאין ההעראה גומר בה מצד נשואין רק משם תורת יבום ואי אפשר לחלק בה קנין הביאה לחצאין שיקנה לאירוסין ולא לנשואין, וכיון שהביאה עושה באלמנה מן הנשואין כנשואה אף בלא דעתו כלל ואחד ביאת שוגג או מזיד מהני בה גם ביאת עבירה לנשואין ואין לחלק בה בין אירוסין לנשואין וע"כ קונה לכל באלמנה לכה"ג מן הנשואין ורק שאינה פוטרת צרתה, ודוק בדברים אלה כי נכונים ועמוקים הם:

יט) ואחרי שהעליתי כ"ז על הגליון ובחפשי בספרים שמחתי למצוא להגאון בעל אבני מלואים סי' ל"ג שעמד בקושיא זו שהקשיתי בתחלת דברינו לדעת הרשב"א והר"ן ז"ל, אולם הוא ז"ל מקשה אותה באופן אחר והעמיד הקושיא על הגמ' דמקשה דבאלמנה מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת הא הוי בעולה בגמר ביאה ובאלמנה לכה"ג בתר נשואין אזלינן ויעו"ש מה שטרח ליישב דסוגית הגמ' היא ללישנא קמא דפ' הבע"י דגם באלמנה מן האירוסין קונה אותה לכל אליבא דרב ויעו"ש שנשאר בצ"ע לדעת הרמב"ם שפסק כהירושלמי שגם במערה אינו קונה אותה לכל דבר א"כ כולה סוגיא דלא כהלכתא, אולם באמת קושיתו באופן שהוא מקשה אותה לא קשיא ולא מידי שהש"ס שפיר פריך וליתי עשה ולידחי ל"ת היינו שיעשה העראה בלבד שע"כ צריך לומר כן לדעת התוס' דס"ל שבגמר ביאה ליכא מצוה וגזירה אטו ביאה שני' היינו אטו גמר ביאה שקושית המקשה דלא הוי ס"ל גזירה זו הוא שיעשה העראה לבדה א"כ שפיר פריך הש"ס, ורק הקושיא תחול כמו שהקשיתי אני לדעת הרשב"א והר"ן שמפרשים גזירה אטו ביאה שני' דווקא ולא אטו גמר ביאה וע"ז שפיר יש להקשות איך אפשר הגמר ביאה דהא בגמר ביאה איכא עשה ול"ת, וכבר כתבתי במה שיש בו די ליישב שיטתם ז"ל וכמו שנתבאר אתנו בארוכה:

ב:

א) ומדי עיוני בדברי האב"מ שם ראיתי שהביא קושית המל"מ על שיטת הר"נ גאון ז"ל שכ' דהא דאמרינן ביבמות דאשה נקנית בהעראה לבעלה מיירי בהעראה אחר קדושין דע"י העראה עושה אותה לנשואה, אבל תחלת קדושין אינו קונה אלא בגמר ביאה כדאמרינן דכל הבועל דעתו אגמר ביאה והקשה המל"מ מהא דאמרינן בקדושין (ט ע"ב) וכי כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה אי מהתם הו"א עד דמקדש והדר בעיל ופריך א"כ נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת לה והשתא אמאי לא פריך א"כ קרא דואשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה דאי לעולם בעינן ביאה וביאה אינה קונה עד גמר ביאה הרי היא בעולה, א"ו דכסף קונה והי' מרויח בקושיא זו תירוץ הגמ' דבא עליה שלא כדרכה דלמ"ד בעולה שלכ"ד לא שרי' לכה"ג מא"ל, והשעה"מ הביאו האב"מ שם תירץ דלמאי דס"ד דבעינן תרווייהו כסף וביאה פשיטא ודאי דלא בעינן גמר ביאה כדי לקנותה שהרי ביבמה פשיטא לן דבהעראה קונה מטעמא דזקוקה ועומדת כמש"כ הרי"ף א"כ אף זו נמי זקוקה ועומדת ע"י קדושי כסף, והאב"מ דחה זה דביבמה זקוקה ועומדת מחמת קדושי ראשון ואסורה לעלמא וזקוקה לייבמה בע"כ משא"כ בכסף אם תרצה קודם ביאה לחזור חוזרת וא"כ אינה זקוקה כלל, יעו"ש: ב) ולענ"ד תירוצו של השעה"מ הוא נכון ועולה יפה דע"כ אי אפשר לומר דלפי דהוי ס"ד דבעינן תרווייהו קדושי כסף לא מהני מידי עד שיבעול, שא"כ לא יועילו קדושי כסף גם אחרי שיבעול דהא אין אדם מקדש דבר שלב"ל והמקדש את שפחתו לאחר שישחררה אינה מקודשת אף שבידו לשחררה אין בידו לקדשה כדאיתא לקמן (סב ע"ב) והשתא אם נאמר שאין קדושי כסף חלין כלל רק אחר שיבעול א"כ נהי דאמרינן שהמקדש לאחר שלשים יום חלו הקדושין היינו משום דבידו לקדשה מעכשיו וע"כ לא הוי זה דבר שלא בא לעולם אבל לפ"מ דס"ד שלא יוכל לקדש אשה בכסף גרידא רק בכסף וביאה ותרווייהו בעי א"כ מאי מהני קדושי כסף כיון שאינן חלין כלל כעת והביאה הא אין בידו לבא עליה בע"כ שנאמר שחלין הקדושי כסף משום שבידו לבא עליה וא"כ הוי כמו במקדש שפחתו שנהי דבידו לשחררה אין בידו לקדשה והכ"נ אין בידו לבא עליה וממילא הוי קדושי כסף כמקדש דבר שלא ב"ל ולא יועילו מידי גם כשיבעול: לזה נראה דודאי כוונת הגמרא דהוי ס"ד עד דמקדש והדר בעיל לא לאמר שלא יחולו קדושי כסף כעת כלל שז"א כמש"כ, אבל הכוונה הוא כמו דאמרינן לקמן המקדש מעכשיו ולאחר שלשים דס"ל לרי"ו (ס' א') דקדושי כולם תופסין בו משום דס"ל דמתחלי מהשתא ואינן גומרים רק לאחר שלשים יעו"ש ובתוס', וא"כ הכ"נ רי"ו דהוא מרא דשמעתא כאן ס"ל ג"כ הכי דהוי ס"ד שאין קדושי כסף גומרים רק כשיבעול אח"כ אבל מ"מ הם מתחילין משעת קדושין אלא שאינן גומרין רק עד אחר הבעילה וכסברתו לקמן: ג) והשתא שפיר כתב השעה"מ דחשובה זקוקה ועומדת גם לפי הס"ד דבעינן תרווייהו והיינו משום שהקדושין כבר התחילו לחול ועשו קצת קנין בהאשה וע"כ אינה גרועה מיבמה שהעראה קונה אותה משום שזקוקה ועומדת וע"כ לא קשיא מקרא דואשה בבתוליה יקח משום דלאחר קדושי כסף כאלו גם ההעראה גומרת הקדושין ורק מנערה המאורסה שפיר פריך הש"ס היכי משכחת לה דבסקילה כיון דקדש ולא בעל עדיין אף שכבר התחילו הקדושין לחול מ"מ כיון שלא נגמרו עדיין עד שיבעול אינו חייב סקילה כיון שאין לו בה רק מקצת קנין אינה בת סקילה שאינה אשת איש גמורה, ודבר זה שכל אשת איש שאין בה רק מקצת קנין אינה בת סקילה וכרת הוא מוכרע מדברי רי"ו עצמו דס"ל שקדושי כולם תופסין בו ואם איתא שכל אשה שיש בה מקצת קנין הוי בת מיתה וכריתות א"כ היך קדושי שני תופסין בה נהי דנשאר בה מקום פנוי לחול קדושי שני מ"מ כיון שאשת איש ובת כרת היא מצד קדושי הראשון א"כ לא גרע מכל חייבי כריתות שאין קדושין תופסין בהן, וגם עיקר הא שאין קדושין תופסין בא"א אינו מצד קנינו של הראשון בה אלא משום דהוי חיי"כ כמו שהוכיח האבני מלואים בסי' מ"ד דלא כהפנ"י, וא"כ אם אשה זו שקדשה מעכשיו ולאחר ל' היו בה כרת לא היו קדושין תופסין בה דסו"ס היא חיי"כ ואין קדושין תופסין בהם א"ו מוכח מזה שכל שאינה אשת איש גמורה אין בה כרת וע"כ שפיר קאמר רי"ו קדושי כולם תופסין בהם שכ"ז שלא נגמרו הקדושין אינה בת כריתות וקדושין תופסין בה: [הערה - ונראה שדבר זה נחלקו הפנ"י והא"מ בסי' מ"ד הנ"ל בהא שאין קדושין תופסין באשת איש שלדעת הפנ"י אינן תופסין משום שכבר קנוי' היא להראשון וע"כ אין מקום לחול עוד קדושי השני והא"מ כתב הטעם משום דהוי חייבי כריתות הוא ג"כ מחלוקת בירושלמי פ' האומר ה"א דאיתא התם רי"ו אמר אפי' קדושי מאה תופסין בה א"ר אלעזר לכן צריכה אפי' קדשה השני קדושין גמורין ר"י בן טבלי בעי קומי ר"א מה נפשך מה שקנה בה הראשון קנה והשאר השני בא וגומר א"ל וכי יש נפשך בעריות מה כדון כל אשה שאינה קנוי' לאדם אחד אפי' קדושי מאה תופסין בה ע"כ, ולא נתברר באיזו סברא נחלקו ר"י בן טבלי ור"א וגם כוונת הדברים "וכי יש נפשך בעריות" אין לה כל מובן, אולם לפי הנ"ל מתבאר היטב והיינו דר"י בן טבלי ס"ל שהטעם שאין קדושין תופסין בא"א הוא משום שכבר קנוי' לחבירו ובשקדש ושייר מה שקדושי כולם תופסין בה הוא משום שכל אחד קדש בה רק מקצת וכ"א שייר לחבירו מקום פנוי לחול עוד קדושין אחריו וממילא לפ"ז אם השני בא וקדשה קדושין גמורין א"כ אין עוד מקום פנוי לחול עוד קדושי שלישי שממה נפשך מה שקנה הראשון קנה והשאר בא השני וגמר בה ונמצא שבין שניהם היא קנוי' כולה ואין מקום פנוי בה לשלישי, וע"ז א"ר אלעזר וכי יש נפשך בעריות שהטעם שאין קדושין תופסין בא"א הוא משום ערוה ולא משום קנין הראשון וא"כ לא שייך ממה נפשך בעריות שכיון שאינה נעשית ערוה ע"י מקצת קנין לאדם אחד (שאם היתה נעשית ערוה ע"י מקצת קנין לאדם אחד לא היו תופסין בה קדושי שני שאין קדושין תופסין בחיי"כ), וכל שאין לאדם אחד קנין גמור בה לא נעשית ערוה וחייבי כריתות וא"כ אפי' קדושי מאה תופסין בה ואפי' בא השני וגמר כיון דמ"מ אינה קנוי' לאדם אחד ולא הוי בה קנין גמור לאדם אחד לא הוי חיי"כ וקדושין תופסין בה אפי' מאה, וז"ב בביאור לשון הירושלמי:

ומה שהשיג הא"מ על הפנ"י מסוגיא דקדושין (סז ע"ב) דצריך קרא שאין קדושין תופסין באשת איש ולהפנ"י א"צ קרא דבלא"ה אי אפשר שיתפסו קדושי אחר כיון שכבר קנוי' לראשון, נראה ליישב עפ"י מה שכ' התוס' בגיטין (מב.) דהא דאמרינן כל שאינו בזא"ז גם בבת אחת אינו אין זה נאמר אלא במקום שהראשון מונע את השני מלחול כמו בשתי אחיות שמונעים קדושי הראשונה מלחול קדושי שני' אבל במקום דלא קני שני בזא"ז לאו משום דלא חזי לקנות אלא משום שכבר נסתלק הנותן ואין לו בו כלום בזה בבת אחת שפיר חייל יעו"ש, ולפ"ז נפקא מינה שאם עשו שנים שליח לקדש אשה אחת בבת אחת שאם לא היו תופסין קדושין באשת איש אלא מצד שהיא קנוי' כבר לראשון ואין להאשה שהקנתה עצמה כלום אז הי' הדין שאם קדשוה שנים בבת אחת שפיר חיילי קדושי שניהם וע"כ צריך קרא דבאשת איש אינן תופסין קדושין מצד עצמה משום דהוי חייבי כריתות וקדושי ראשון מונעים מלחול לקדושי שני מצד שהיא חיי"כ וע"כ כשקדשו שנים בב"א לא חיילו קדושי שניהם משום דכל שאינו בזא"ז גם בב"א אינו וכמו בשתי אחיות וכדומה. ע"כ]:

ד) ונראה שלמדים אנו דבר זה מהא דאמרינן בקדושין (יט.) אשת איש פרט לאשת קטן ומוקמינן דביבם בן ט' שנים עסקינן דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה והוי ס"ד הבא עליה מתחייב משום אשת איש קמ"ל ולדעת רש"י קטן קונה מדאורייתא ביבמה מ"מ כיון שלא קנה אותה קנין גמור כמו גדול אין חייבין עליה משום אשת איש, ומזה ילפינן ג"כ לכל קדושין שלא נגמרו עדיין שאין חייבין עליה משום אשת איש וע"כ לא הוי בת כרת וקדושין תופסין בה והארכתי בזה במקום אחר, ואכ"מ: ה) ועוד אני אומר דלפי ההו"א דתרווייהו בעי כסף וביאה ע"כ גם קדושי כסף לחוד עושים פעולתם במקצת ותפסי קצת, דהא ביבמות (קד ע"ב) אמרינן דלרבי שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה וע"כ בכבשי עצרת אם שחט לשמן וזרק שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש וכמו כן בחליצה ברקקה ולא חלצה הרקיקה עושה פעולתה לפסול על האחין יעו"ש ולפ"ז הכ"נ בקדושין דתרווייהו בעי כסף וביאה א"כ הו"ל שני דברים המתירים ליעשות אשת איש על פיהם ומעלין זה בלא זה לעשות כל אחד פעולתו במקצת והיינו שתהא אסורה לאחר אלא שאינן נגמרין להתחייב עליה משום א"א עד שיבעול ומרא דשמעתא דלמד מוכי יקח איש אשה ובעלה שהאשה נקנית בבעילה הוא רבי ולדידיה שפיר דחי דהו"א עד דמקדש והדר בעיל והוי מקודשת במקצת ע"י הכסף לחוד וממילא הוי זקוקה ועומדת ושפיר היתה נקנית בהעראה כמו יבמה, ותירוץ השעה"מ מכוון ועולה יפה לענ"ד:

ו) עוד זאת נוכל לומר שכוונת הגמ' דעד דמקדש והדר בעיל הוא רק בדרך תנאי דודאי קדושי כסף לחוד מהני אבל מ"מ לא יחולו רק אם הדר בעיל שאז הם חלים למפרע וכמו במקדש מעכשיו ולאחר שלשים אליבא דרב דתנאה הוי אבל כל שלא בעל עדיין אין קדושי כסף חלין, ולפ"ז ל"ק מידי מקרא דבתולה בעמיו יקח אשה אף שצריך לבעול מ"מ אם יבעול הא חיילי קדושי כסף למפרע וכשבא עליה נמצא למפרע בא על אשתו ולא על בעולה בעלמא כיון שחלו קדושיה, וכיון שקדושי כסף חלין למפרע סגי בהעראה לחודה שיעשה אח"כ משום דהוי כמו העראה אחר קדושין דסגי לשיטת ר"נ גאון ז"ל, ולק"מ מכה"ג מקרא דבתולה בעמיו וכו' אבל מנערה המאורסה פריך שפיר דהא מוכח מקרא שעונשין אותה בסקילה אף אם לא בא עליה הבעל אחר שנבעלה להנואף כדכתיב כי תהי' נערה בתולה מאורשה וכו' ושכב עמה והוצאתם את שניהם וכו' אף אם לא בא עליה הבעל אח"כ, דהא הבעל אסור לבא עליה אח"כ דכיון שיחולו קדושיה למפרע א"כ נמצא שהוי סוטה ואסורה ליה:

ז) ובזה ניחא קושית המקנה שהקשה ע"מ דמשני שקדשה בשטר דהא מ"מ קשיא דבמוציא שם רע ג"כ כתוב סקילה אף דכתיב שם כי יקח איש אשה וסתם קיחה היא בכסף ולא בשטר כדילפינן משדה עפרון אלמא דאיכא סקילה גם בקדושי כסף לחוד, אולם לפי האמור יש לומר דבמוציא ש"ר ס"ל לרי"ו בכתובות (מו ע"ב) כראב"י שאינו חייב עד שיבעול כדרכה יעו"ש וכיון שהבעל בא עליה א"כ חיילי קדושי כסף למפרע ושפיר חייבין עליה סקילה, ואף שבשעה שזינתה הוי התראת ספק שמא לא יבעול אותה הבעל אח"כ, מ"מ רי"ו דהוא מרא דשמעתא כאן ס"ל התראת ספק שמה התראה וא"כ שפיר חייבת סקילה למפרע אחר שבא עליה הבעל:

ועוד בה שלישיה ליישב קושית המל"מ על שיטת הר"ן גאון ז"ל דבירושלמי פ' הבע"י ה"א איתא איזו הערייה ר"י בשם רב שמואל עד שתהא אצבע נראית בין השפיות רי"ו אמר עד שתכנס העטרה רבב"ח בשם ריו"ח נכנסה העטרה זו גמר ביאה מה אנן קיימין אם בשאר עריות עשה בהם המערה כגומר אם בשפחה חרופה עד שיפלוט אלא כן אנן קיימין באלמנה לכה"ג ואמר ר' בא בר ממל הערה בה חייב משום ביאה (כצ"ל וכן הגיה הק"ע) נכנסה העטרה חייב משום חללה (כצ"ל) גמר את הביאה חייב משום לא יחלל זרעו עכ"ל והיינו דר' אבא בר ממל ס"ל כר"ב בשם ר"י שהכנסת עטרה הוא גמר ביאה וע"כ ס"ל דבהערייה לבד חייב משום לא יקח ולא יחלל דכה"ג וע"כ מאחר שנעשית חללה משעת הערייה א"כ כשנכנסה העטרה חייב משום לאו דחללה ואח"כ כשגמר ופלט חייב משום לא יחלל זרעו ויעו"ש בירושלמי ובפירושי המפרשים: והנה מבואר מזה דר"א בר ממל ס"ל דהערייה זו נשיקה וכדעת ר"ב בשם רי"ו שהכנסת עטרה היא גמר ביאה ולפ"ז לר"א בר ממל אף לפי מה דמסקינן בקדושין כל הבועל דעתו אגמר ביאה ואין אשה נקנית בהעראה אלא בגמר ביאה מ"מ לר"א בר ממל כה"ג שפיר מותר לקדש בביאה דהא השרת בתולים הוא רק בהכנסת עטרה כמבואר בסנהדרין (עג ע"ב) ואז כבר מקודשת היא אליבא דר"א בר ממל משום דזהו גמר ביאה: מעתה ל"ק קושית המל"מ הא דלא פריך מקרא דואשה וכו' היכי משכחת לה דהא מרא דשמעתא בקדושין שם שמקשה א"כ נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת לה הוא ר' אבא בר ממל ולדידיה לק"מ מקרא דכה"ג דשפיר יוכל כה"ג לכנוס בביאה משום דגמר ביאה זו היא הכנסת עטרה וזה נכון מאד:

ג:

יישוב דעת ר"ת ז"ל בתוס' קדושין (י.) ד"ה כל הבועל, וביאור דעת רש"י ז"ל בכתובות (ל.) ד"ה בעולה ושייך קצת לענין הקודם:

א) באבני מלואים סי' ל"ג הנ"ל ראיתי שכתב ליישב קושית השמ"ק לסנהדרין שהביא השעה"מ על ר"ת שמפרש בעיית הגמ' בקדושין תחלת ביאה או סוף ביאה קונה היינו תחלת העראה או סוף העראה א"כ מאי מקשה ביבמות ליתי עשה ולידחי ל"ת באלמנה לכה"ג מן הארוסין הא בשעה שקונה אותה כבר היא בעולה והוי עשה ול"ת, ותירץ האב"מ לפמש"כ הריטב"א דבהעראה גרידא לא הוי אשתני גופא דדוקא בבגרות אשתני גופא א"כ מן הארוסין ליכא עשה ול"ת דלא חשיב אשתני גופא עכ"ל האב"מ, ונוראות נפלאתי עליו דהא לפי דעת ר"ת ע"כ צריך לומר דגם בתחלת העראה נעשית בעולה דהא לפ"מ דמפרש הבעיא בקדושין אי תחלת העראה או סוף העראה קונה ואמרינן דנפ"מ לכה"ג דקא קני בתולה בביאה מוכח מזה שאם אמרינן סוף העראה קונה כה"ג לא יוכל לקדש בביאה משום שכבר נעשה בעולה בתחלת העראה א"כ אין מקום לתירוצו דבהעראה לא נשתנה גופה דהא מ"מ בעולה היא מתחלת העראה ובשעה שקנה אותה הוי כבר בעולה, דהא לדעת ר"ת כיון דמסקינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה אין תחלת העראה קונה כלל בין ביבמה בין באשה לבעלה כיון דשאלת הגמ' איזה העראה נתרבתה לקנות אם תחלתה או סופה וכיון דמסקינן דסופה קונה א"כ הוי כבר בעולה בשעת קנין, אם לא שנאמר דהאב"מ מפרש בדעת ר"ת דנהי דשאלת הגמ' הוי אי תחלת העראה או סוף העראה היינו ג"כ על איזה דעתו לקנות ומסקינן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והיינו סוף העראה והיינו משום שאין דעתו לקנות בתחלת העראה אבל מ"מ בעצם גם תחלת העראה קונה וע"כ ביבמה כיון דלא בעינן דעתו שפיר קונה תחלת העראה, וכיון דבתחלת העראה לא אשתני גופא לא הוי בעולה, אבל באמת זה לא יתכן כלל בכוונת ר"ת דא"כ מה מרויח ר"ת ז"ל בתירוצו כיון דסוכ"ס צריך לחלק כדעת ריב"ם בתוס' משום שאין דעתו לקנות, א"ו שר"ת מפרש שבעיית הגמ' היא אם תחלת ביאה או סוף ביאה קונה היינו בעצם, וכיון דמסקינן דסוף העראה קונה וכה"ג אסור לקדש בביאה הדרא קושית השמ"ק לדוכתה, וכן מבואר בלשון השמ"ק שהביא האב"מ שם, וא"כ לא הועיל האב"מ בתירוצו כלום ודבריו הם כאן במחכ"ת שלא בעיון, וקושית השמ"ק קמה וגם נצבה ותירוצו הוא הנכון דר"ת ס"ל דבעולת עצמו אינה אסורה מן התורה וכן היא כוונת התוס' בכתובות (ל.) ד"ה בעולה שכתבו ור"ת לא פירש כן כמבואר בדו"ח של הגרע"א ז"ל בשם בנו הגאון רש"א ז"ל, ולא ראה שכבר קדמו בזה השמ"ק שהביא השעה"מ: ב) מיהו יש לי לגמגם בתירוצם דנהי דבעולת עצמו אינו מן התורה לדעת ר"ת מ"מ מדרבנן מיהא אסור וא"כ הוי ל"ת ועשה מדבריהם כיון דמדרבנן איכא איסור עשה ואין עשה ול"ת דדבריהם נדחה מפני עשה כמו שכתב הר"ן בר"ה פ"ד: עוד צל"ע לר"ת דא"כ מאי מיבעי' ליה דנפ"מ לכה"ג אם יכול לקדש בביאה ומאי נפ"מ כיון שעיקר האיסור מבעולת עצמו הוא מדרבנן, ולענין איסור דרבנן בלא"ה ליכא נפ"מ דהא גם אי תחלת ביאה קונה ג"כ אסור מדרבנן משום דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה וא"כ בלא"ה איכא איסור דרבנן ומאי נפ"מ לכה"ג בזה:

ג) והנראה לתרץ דעת ר"ת ז"ל ולבאר דבריו ע"פ אשר נבאר עוד דעת רש"י ז"ל בכתובות (ל.) ד"ה בעולה לכה"ג דמיירי בבעולה שלא כדרכה דאי כדרכה הא ליכא קנס והתוס' שם ד"ה איכא בינייהו הביאו בשם ר"ח דמפרש דלא מיירי בבעולה מאחר אלא בכה"ג שאנס בתולה גמורה ולא חשיבה ראוי' לקיימה אע"ג דאמר בפ' הבע"י דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי מ"מ כיון דלכתחילה לא ישא לא חשובה ראוי' לקיימה דהאי לא ישא הוא מן התורה אע"ג דאם נשא נשוי ה"נ אמר בבוגרת ומוכ"ע אם נשא נשוי אע"ג דהוי מן התורה ועוד דקאמר התם מתיב רבא ולו תהי' לאשה באשה הראוי' לו פרט לאלמנה לכה"ג היכי דמי אילימא בכדרכה תיפוק ליה דהוי לה בעולה משמע דבעולת עצמו אסורה לו מן התורה, ור"ת עצמו לא פירש כן עכ"ל התוס':

ד) וליישב קושית התוס' מהא דיבמות שהוכיחו דבעולת עצמו הוי מן התורה מדפריך תיפוק ליה דהו"ל בעולה נקדים תחילה ע"פ מה שיש להעמיק חקר בדבר זה שאמרה תורה בכה"ג דבתולה בעמיו יקח אשה ולא בעולה אם עיקר הרצון בזה הי' משום הבעילה מחמת שנבעלה לאחד נפגמה בביאתו ואינה ראוי' עוד לכהן גדול או החסרון הוא משום שגזירת התורה היא שכה"ג ישא אשה שבתוליה קיימין וע"כ הבעולה שאין לה בתולים אסורה להנשא לכה"ג, וכאשר נעיין בזה נמצא ששתים הנה קוראותיה השוד והשבר, השוד, שנשדדה ונטל הודה וכבודה של האשה ע"י פגימת הביאה, וגם השבר שנשתברו בתוליה, וכל אחת משתי אלה דיה היא לאסור את האשה הזאת לכה"ג: ה) הנה מהא דקימ"ל דבוגרת ומוכ"ע אסורה לכה"ג מן התורה מתבאר מזה שקפדה תורה גם על זה שיהיו בתוליה קיימין דהא בוגרת ומוכ"ע לא נבעלו כלל ואעפ"כ אסרה תורה הרי לנו אות ומופת שהקפידה על שלימות הבתולים וכל בתוליה שנשתברו בתוליה אינה ראוי' לכה"ג:

אולם גם מצד אחר נראה שהבעילה לבד גם בלא חסרון הבתולים ג"כ עושה אותה פגומה לכה"ג, ודבר זה מתברר מהא דאמרינן ביבמות שם נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה הרי אף דליכא כאן חסרון הבתולים דהא בתוליה קיימין מ"מ אסורה לכה"ג מצד שנבעלה לאחד וע"כ אף שנבעלה שלא כדרכה הבעילה פוגמת אותה לכה"ג שחסרון הבעילה הוא בין כדרכה בין שלא כדרכה דמשכבי אשה כתיב ומצד עצם פגימת הביאה אין נפ"מ בין כדרכה לשלכ"ד דביאה קרייה רחמנא, אבל בבוגרת ומוכ"ע דשם הפסול הוא אינה מצד הבעילה שהרי לא היתה שם ביאה כלל ועיקר הפסול הוא משום שאין בתוליה קיימין וע"כ אם נעשית מוכ"ע שלא כדרכה כשרה לכה"ג כדאיתא התם (נט ע"ב) אין לך אשה שלא נעשית מוכ"ע ע"י צרור והיינו משום דשם כשרה מכל צד שאין שם חסרון הבעילה וגם חסרון הבתולים אין שם דהא נעשית מוכ"ע שלכ"ד ובתולותיה קיימות: ו) ועתה נוסיף דרכנו עוד לחקור בזה דאמרינן שבעולת עצמו אסורה מן התורה איסורה של זו על שום מה היא אם מצד הבעילה כמו שנבעלה מאחר או משום חסרון בתוליה והרי היא אסורה כמו בוגרת ומוכ"ע שאסורין מן התורה משום שאין להם בתולים וה"נ בעולת עצמו אין לה בתולים, אבל אין איסורה משום פגימת הביאה דכל שלא נבעלה מאחר רק ממנו בעצמו אין זו חשובה פגומה מצד הביאה דביאת עצמו אינה פוגמת אותה ועיקר פסולה הוא רק מצד חסרון הבתולים, ונפ"מ לן מזה שאם נבעלה ממנו בעצמו בעילה שלא כדרכה שאם נאמר שבעולת עצמו ג"כ אסורה מכח פגימת הבעילה דלא שנא הוא מאחר א"כ גם בנבעלה שלכ"ד ממנו עצמו ג"כ פסולה לו כמו מאחר, אבל אם נאמר דבעולת עצמו אינה אסורה אלא מפני חסרון הבתולים א"כ בשנבעלה שלא כדרכה ממנו עצמו אין כאן איסור כלל כיון שבתוליה קיימין והוי כמו שנעשית מוכ"ע שלא כדרכה, והחילוק מובן:

ז) ואחרי העיון נראה דדבר זה דבעולת עצמו במחלוקת שנוי' ביבמות (נט ע"ב) ת"ר אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ואמרינן שם אמר ר"ה אמר רב ומוציא בגט ואלא הא דקתני אם נשא נשוי אמר ראב"י לומר שאינו משלם קנס כמפותה אזל רב גביהה מבי כתיל אמרה לשמעתא קמי דרב אשי א"ל והא רב ורי"ו דאמרי תרווייהו בוגרת ומוכ"ע לא ישא ואם נשא נשוי אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו סופה להיות מוכ"ע תחתיו הכ"נ סופה להיות בעולה תחתיו קשיא, עכ"ל הגמ', ולהבין סברת מחלוקת רב ורב אשי נראה שביסוד זה נחלקו דרב ס"ל דבעולת עצמו איסורה ג"כ מצד פגימת הביאה דלא שנא הוא מאחר דכיון שנבעלה לו קודם שנתקדשה לו הרי הוא אצלה כמו זר ואחר, וע"כ הוא מוציא בגט ולא אמרינן אם נשא נשוי שאין זו דומה לבוגרת ומוכ"ע ששם הפסול הוא מכח חסרון הבתולים וע"כ אמרינן נהי שאסורה לו לכתחלה ליקח אותה מן התורה משום שהתורה אמרה כ"א בתולה מעמיו יקח אשה דבשעת לקוחין תהי' בתולה וכמו שפרש"י שם ד"ה לא ישא מ"מ אחר שלקחה אין צריך להוציאה ממנו משום שסופה להיות בוגרת ומוכ"ע תחתיו, וכמו בכל בתולה שהכה"ג נושא שמותרת לו לעולם אף שבכל שעה ושעה שבא עליה הוא בא על הבעולה מ"מ מותר משום שאין הבתולים צריכין להיות קיימין לעולם ורק צריך שבשעת לקיחה יהיו בתולים, ובבוגרת ומוכ"ע שבשעת לקוחין איננה בתולה והתורה אמרה כי אם בתולה מעמיו יקח אשה וע"כ הוא עובר בעשה בשעת קיחה אבל אם עבר ולקחה א"צ להוציאה, משום שכעת אין נפ"מ כלל אם יש לה בתולין או לא שגם אם היתה בתולה בשעת לקוחין ג"כ לא היתה כעת בתולה ועיקר האיסור הוא בשעת לקיחה וזה כבר עבר ומה שהי' הי' ואין להשיב וע"כ אמרינן אם נשא נשוי, משא"כ בבעולת עצמו שהפסול הוא לא מצד העדר הבתולים לבד אלא גם מצד פגימת הביאה שכל שעדיין לא נתקדשה לו ואינה אשתו לא שני לן ביאתו מביאת איש אחר וע"כ אין שייך לומר בזה הסברא סופה להיות בעולה תחתיו, שזה אינו דכשתהי' בעולה תחתיו תהי' בעולה מבעלה משא"כ כשנבעלה קודם קדושין הרי היא כמו שנבעלה מאחר וזה אין סופה להיות בעולה מאיש אחר, והחילוק עמוק ונכון, וע"כ ס"ל לרב שיוציא בגט שהיא כמו שנבעלה מאחר, אבל רב אשי ס"ל דבעולת עצמו אינה פוגמת אותה מצד ביאתו ורק עיקר הפסול הוא משום חסרון הבתולים ובעילתו אינה אלא כמו שהוכתה בעץ וע"כ כיון דאמרינן דבבוגרת ומוכ"ע אם נשא נשוי הכ"נ בבעולת עצמו, זהו לענ"ד יסוד מחלוקת רב ורב אשי ובסברא זו נחלקו, ומבואר מזה דרב דס"ל דבעולת עצמו מוציא בגט הוא משום דס"ל דבעולת עצמו ג"כ האיסור הוא משום פגימת הביאה כמו בנבעלה מאחר:

ח) ובזה נבא לבאר קושית רבא (נט.) על הא דאמר רב נבעלה שלכ"ד פסולה לכהונה דמתיב רבא ולו תהי' לאשה פרט לאלמנה לכה"ג ה"ד אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום דהוי בעולה ומזה הוכיחו התוס' דבעולת עצמו הוי מן התורה ואינה חשובה ראויי' לקיימה:

ט) אולם לענ"ד ע"פ דרכנו למעלה לק"מ מזה ואדרבה מתוך סוגית וריהטת לשון הגמ' כאן נמצא סעד וראי' לדברי רש"י ז"ל בכתובות דבעולת עצמו לא הוי אשה שאינה ראוי' לו, ונפרש שיחתנו:

הנה מלשון הקושיא של רבא שמקדים לומר אילימא בכדרכה תיפוק ליה דהו"ל בעולה משמע שאם היינו יכולים להעמיד הברייתא בכדרכה אז לא הי' קשה על רב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה וזהו תמוה שאיך יתכן זה אם כדרכה כשרה מכש"כ שלא כדרכה ואיסור בעולה לכה"ג לא משכחת לה כלל, ואיך יתכן דינו של רב שלכ"ד תהי' פסולה לכה"ג וכדרכה כשרה:

י) ולזה נראה דקושית רבא הי' בדרך הכרח מכח שיטת רב והיינו דבאמת היינו יכולים לומר שנבעלה שלכ"ד פסולה לכהונה וכסברת רב ואעפ"כ לא הוי קשיא מברייתא זו תיפוק ליה דהו"ל בעולה שזה אפשר דמיירי גם בכדרכה ולא קשיא בכדרכה כשרה מכש"כ שלכ"ד שזה אינו, דעד כאן לא קאמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה היינו בנבעלה מאחר שאז אף שבתוליה שלמין מ"מ היא פסולה מכח פגימת הביאה אבל הברייתא דמיירי בבעילת עצמו בזו אפשר לומר דגם בכדרכה מיירי משום שבעולת עצמו אין בה פסול מצד פגימת הביאה ורק משום העדר הבתולים ובזה הא אמרינן אם נשא נשוי וא"כ חשובה שפיר ראוי' לקיימה כיון שאם נשא נשוי (ולפנינו עוד נבאר טעם נכון בזה) ולא הוי קשיא מידי מזו לרב, אולם רבא הקשה שפיר מזה לרב לשיטתו דס"ל לקמן שאם נשא מוציא בגט אלמא דלא ס"ל לחלק בין בעולת עצמו לאחר וס"ל שגם בעולת עצמו עצם הביאה פוגמתה כמו בעילתה מאחר וא"כ תיפוק ליה דהו"ל בעולה והיינו רב לשיטתיה א"צ לאיסור אלמנה דלרב סגי דלא הוי אשה הראוי' מצד בעולת עצמו וא"כ ע"כ לרב צריכין אנו לומר דמיירי בשלכ"ד וא"כ מוכח דשלכ"ד כשרה לכהונה גם בנבעלה מאחר דלרב אין לחלק בין נבעלה ממנו בעצמו או נבעלה מאחר, ואם נבעלה שלכ"ד פסולה לכהונה שוב גם בנבעלה ממנו בעצמו שלכ"ד ג"כ פסולה לו כיון דביאתו פוגמת אותה כמו בעילת אחר, וע"כ שפיר פריך רבא מזה לרב שמוכח מזה שביאה שלא כדרכה אינה פוסלת לכהונה גם מאחר דדוקא ביאה כדרכה פוסלת ולא שלכ"ד ל"ש ממנו ול"ש מאחר, וקושית הגמ' מבוארת על נכון:

והשתא כל עיקר קושית רבא היתה רק לפי שיטת רב דס"ל מוציא בגט וכמו שביארנו דס"ל דגם בעולת עצמו פסולה מצד פגימת הביאה כמו מאחר וע"כ שפיר אמרינן דלא חשובה ראוי' לקיימה. משא"כ לרב אשי דס"ל דבעולת עצמו אם נשא נשוי שאין ביאתו פוגמתה ואסורה היא רק משום העדר בתולים, ע"כ שפיר חשובה ראוי' לקיימה הואיל ואם נשא נשוי:

יא) והשתא נבאר בזה הטעם שחשובה ראוי' לקיימה הואיל ואם נשא נשוי אף שלכתחלה אסורה מן התורה משא"כ אם נאמר שמוציאה בגט לא חשובה ראוי' לקיימה, הנה ממה דאמרינן דבוגרת ומוכ"ע וכן בעולת עצמו לרב אשי אם נשא נשוי מזה מבואר אף דלקמן אמרינן לר"א בן יעקב יש חלל מחייבי עשה ומאנוסת ומפותת חבירו הולד חלל וקימ"ל כראב"י מ"מ מאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא הוי הולד חלל שאל"כ איך אמרינן אם נשא נשוי ומותר לקיימה הא כיון שהולד חלל והיא עצמה ג"כ מתחללת א"כ ממילא הוא בא אח"כ על החללה ועובר על לאו דחללה בכל עת ובכל שעה וגם על לאו דלא יחלל זרעו ואיך מותר לקיימה ויע' תוס' (ס.) ד"ה חלל, א"ו מוכח מזה דאנוסת עצמו ומפותת עצמו אף שאסור בה מן התורה מ"מ אין הולד חלל ואין היא עצמה מתחללת, וכן כתבו התוס' שם ד"ה שאינו דראב"י מודה באנוסת עצמו יעו"ש, ולמש"כ הדבר נכון בסברא שכיון שאנוסת עצמו ומפותת עצמו אין איסורה רק מצד העדר הבתולים וע"כ כיון שסופה להיות בעולה תחתיו אין עוד איסור מכאן ולהבא רק בשעת לקוחין אבל בשעבר ולקחה אין עושה עוד איסור כלל וממילא משום זה אינה מתחללת כיון שאין איסור עוד אם עבר ולקחה משא"כ אנוסת חבירו ומפותת חבירו שאסור בה לעולם וע"כ היא מתחללת והולד חלל והבא עליה חייב משום חללה: יב) והנה התוס' ישנים בכתובות (מ.) כתבו דמה דאמרינן שם שאין עשה דלו תהי' לאשה דוחה לל"ת דאלמנה וכו' הוא משום דעליה ליכא עשה דלו תהי' ועל הלאו היא מוזהרת כמותו וע"כ אי אפשר לקחתה להיות לו לאשה משום לתא דידה יעו"ש: עוד נקדים בזה דעת הגרע"א ז"ל בכתובות (ל.) שהרבה להוכיח שעשה דבתולה וכו' יקח אשה היא רק על הכה"ג אבל לא על האשה דהא עיקר מאי דאמרינן שהאשה מוזהרת על לאוין דכהונה הוא משום דכתיב לא יקחו לשון רבים להורות שהאשה מוזהרת ע"י האיש וא"כ בעשה דבתולה מעמיו יקח אשה דכתיב יקח לשון יחיד אין היא מוזהרת עליו, ודבריו נכונים מאד:

מעתה תתעורר אצלנו קושיא גדולה לפ"מ שהחליטו האחרונים ז"ל דלאו הבא מכלל עשה נדחה מפני עשה דלא חמירה מלאו והבאתי דבר זה לעיל סי' ט"ז א"כ תקשה מאי מקשה רבא כאן אילימא בכדרכה תיפוק ליה משום דהו"ל בעולה ומאי קושיא נהי דהוי בעולה אתי עשה דלו תהי' ודחי לאו הבמכ"ע דבתולה מעמיו. ובזה אין לתרץ משום לתא דידה דהא היא אינה מצווה כלל על עשה זו ועיקר האיסור הוא עליו וגביה שפיר איכא עשה דולו תהי' ודחי ללאו הבמכ"ע והיא קושיא נפלאה ועצומה:

יג) אכן לפ"מ שבארנו למעלה שעיקר קושית רבא היא לרב ולרב הא לא שני ליה בין בעולת עצמו לבעולת חבירו דגם בבעולת עצמו נפגמה בבעילתו כמו מאחר, ולפ"ז לדידיה גם בעולת עצמו מתחללת כמו בבעולת חבירו א"כ שפיר מקשה תיפוק ליה דהו"ל בעולה דכיון דבעולה הוי והיא מתחללת בביאתו אי אפשר לכנוס אותה כיון שעושה אותה חללה ועובר אלאו דלא יחלל וא"כ לא שייך לומר יבא עשה וידחה לאו הבא מכ"ע שכיון שעובר אלאו דלא יחלל ולאו דחללה אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ואף אם נאמר שעשה דוחה לאו הבמכ"ע ולא הוי ביאתו בעבירה מ"מ היא ודאי נעשית חללה כמו שהעלה הגאון בעל עמודי אור סי' פ' וכן היא דעת הב"ח בהגהותיו ליבמות (ד' פ"ד.) בתוס' ד"ה כולה ויע' המקנה קדושין (עא.) ואכ"מ, וע"כ שפיר פריך תיפוק ליה דהו"ל בעולה וכאמור:

אולם כ"ז לרב וכמו שנתבארה שיטתו אבל לר"א דס"ל אם נשא נשוי באנוסת ומפותת עצמו אין היא מתחללת וכמש"כ וא"כ באנוסת עצמו דאיכא עשה דולו תהי' לאשה שפיר אתי עשה ודחי ללאו הבא מכ"ע, וא"כ הוי שפיר ראוי' לקיימה ואפי' לכתחלה לכונסה משום דעשה דוחה ללה"ב מכ"ע:

יד) מעתה תצא כאור צדקת רש"י ז"ל בכתובות (ל.) שנאיד מלפרש בבעולת עצמו משום דס"ל דקימ"ל כרב אשי שאם נשא נשוי בבעולת עצמו וא"כ בעולת עצמו חשובה ראוי' לקיימה, וא"כ ליכא למימר איכא בינייהו בעולה לכה"ג בכהאי גוונא וע"כ פירש בנבעלה שלא כדרכה מאחר דכה"ג הוי שפיר אשה שאינה ראוי' לקיימה דאחר פוגמה בביאתו אף שלכ"ד, ודברי רש"י ז"ל צודקים מאד:

טו) ומזה בוא נבא לתירוץ השמ"ק על שיטת ר"ת דס"ל בעולת עצמו היא דרבנן ועמדנו לעיל בקושיא דלפי שיטה זו מאי קאמר בקדושין דנפ"מ לכה"ג דקא קני בתולה בביאה דמאי נפ"מ הא בלא"ה איכא איסור דרבנן בכל מקדש בביאה, אולם לפ"מ שהעלינו יש לומר שגם ר"ת ז"ל דס"ל דבעולת עצמו דרבנן לא כתב כן אלא אליבא דרב אשי דס"ל אם נשא נשוי ומדלא מפקינן מיניה ע"כ שאין האיסור אלא מדרבנן משא"כ לרב דס"ל שמוציא בגט לדידיה ודאי הוי איסור דאורייתא, ולפ"ז יש לומר דבקדושין שם דנקט תרי נפ"מ כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר א"נ לכה"ג דקא קני בתולה בביאה היינו לדידן דס"ל בעולת עצמו דרבנן נקט נפ"מ הראשון כגון שפשטה ידה וקבלה קדושין והא"נ הוא לרב דס"ל בעולת עצמו דאורייתא א"כ נפ"מ אם מותר מדאורייתא לקנות בביאה וא"ש תירוץ השמ"ק:

טז) אולם הדרך הנכון הנראה לי לבאר תירוץ השמ"ק על ר"ת ז"ל דס"ל אנוסת עצמו דרבנן הוא מה שנאמר לפנינו אי"ה והוא, דמקודם ניישב קושיתנו מאי אמר נפ"מ לכה"ג דקא קני בביאה הא בלא"ה איכא איסור מדרבנן משום מקדש בביאה והוא ע"פ מה שכתבו התוס' ביבמות (נב.) בשם ר"ת ז"ל אומר ר"ת דאפי' ביבמה שצריך ביאה דפריצותא היא שעושה תחלת קנינו בביאה וכן כתבו התוס' קדושין (יב ע"ב), ונראה שכוונת ר"ת שכתב שעיקר האיסור הוא משום שעושה תחלת קנינו בביאה הוא לומר דוקא בכה"ג שלא היתה כלל התחלת קנין אחר אלא בביאה לבדה משא"כ אם תחלת הקנין הי' כסף או שטר אף שלאחר כן נתבטל קנין זה וצריך קנין ביאה מ"מ כיון שלא עשה תחלת קנינו בזה לא הוי פריצותא ומותר לקדש בביאה וכוונתו לפ"מ דקימ"ל בכתובות (ע"ג) שהמקדש על תנאי ובעל לד"ה צריכה גט משום שא"א עושה בעילתו בעילת זנות וכתבו התוס' שם דהיינו כשהוא כונס אותה הוא בועל לשם קדושין, והנה בזה אף שנתבטלו קדושין הראשונים מכח התנאי מ"מ ליכא איסור כשכונס אותה ומקדש אותה כעת בביאה משום שלא הי' תחלת קנינו בביאה אף שנתבטלו למפרע, מעתה מיושב קושיתנו למאי נפ"מ הא בלא"ה איכא איסור דרבנן משום מקדש בביאה דנפ"מ שפיר בכה"ג שכבר עשה תחלת קנינו ע"י כסף ושטר ונתבטל כגון מקדש על תנאי וכה"ג דבזה ליכא איסור משום מקדש בביאה ומיבעי ליה אם יש כאן איסור בכהן גדול משום בעולת עצמו:

יז) מיהו עדיין לא עלה בידינו ליישב הקושיא שעמדנו עליה למעלה על תירוץ השמ"ק על קושיתו מיבמות (כ.) משום דאנוסת עצמו דרבנן דהא עדיין קשה דהא יש כאן ל"ת ועשה דרבנן ולא דחי וכמו שמוכח מר"ה (לג ע"ב), וכעת מצאתי שהגאון רש"א בתשובות הגרע"א סוס"י רכ"ב עמד בזה והניח בצ"ע:

ואשר אחזה לי ביישוב קושיא זו הוא משום דבאמת קשה להעלות על הדעת שאנוסת עצמו דרבנן דאיך יתכן זה שאף אם נאמר דביאת עצמו אינה פוגמתה כמו שבארנו למעלה מ"מ במה יגרע בעילת עצמו ממוכת עץ בעלמא דהא מ"מ נשתברו בתוליה ואין בתוליה קיימין ומה לי אם הוכתה ע"י עץ או הוכתה ע"י ביאתו ומוכת עץ הא ודאי אסורה מן התורה כדמוכח ביבמות בכולה סוגיא וכמו שכתבו התוס' בכתובות שהבאנו למעלה: [הערה - ועלה בדעתי לומר בכוונת ר"ת דאנוסת עצמו דרבנן היינו ע"פ מה דאיתא בכתובות (יא ע"ב) בקטן הבא על הגדולה רב אמר עשאה מוכת עץ ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר, והנה התוס' שם כתבו שע"כ בלא השרת בתולים מיירי דאי השיר בתולים למה יש להיות לה פחותה ממוכת עץ והיינו כמו שכתבתי, מיהו מדברי רש"י שם ד"ה עשאה וד"ה אין מוכת עץ משמע שגם בהשיר בתולין מיירי מ"מ בקטן פחות מט' שנים שאין ביאתו ביאה אין ביאתו עושה אותה מוכת עץ יע"ש ויע' בשמ"ק לכתובות שם שהביא גם בשם ראשונים שאפי' בשהשיר בתוליה מיירי ואעפ"כ כיון דלא חשובה בעולה כבתולה דיינינן לה לגמרי יע"ש היטב שיש קצת ערבוב לשון ושגיאות הדפוס בלשון השמ"ק שם, מעתה מצאנו מבואר מחלוקת רב ושמואל בהא מילתא אם מחמת בשר אדם היכי שאינו אוסר מחמת בעילה אם זה חשוב מוכת עץ מעתה י"ל דהיינו דעת ר"ת ז"ל דאנוסת עצמו דרבנן אף בבעולה והיינו כיון שבעילת עצמו אינה פוסלת אותה מחמת פגימת הביאה ולא חשובה בעילה ממילא לשמואל ג"כ לא הוי מוכת עץ משום שאין מוכת עץ בבשר אדם וקימ"ל כוותיה דשמואל, ולפ"ז אזדא לה ג"כ קושית התוס' מהא דפריך ביבמות אי כדרכה תיפוק ליה דהו"ל בעולה שמוכח שבעולת עצמו מן התורה, ולפי האמור ל"ק כלל דשם לרב פרכינן ולרב הא הוי מוכת עץ בבשר וע"כ לדידיה גם בבעולת עצמו אסור מן התורה משום דלא גריעה ממוכת עץ, משא"כ לשמואל דקימ"ל כוותיה שאין מוכת עץ בבשר שפיר כתב ר"ת דבעולת עצמו דרבנן, כן עלה בדעתי לכאורה, מיהא כ"ז דוחק לומר דלא הוי מוכת עץ ע"י ביאת אדם גדול אף שאינה נפגמת מחמת הביאה ויעוי' יבמות (נט ע"ב) נבעלה מבהמה כשרה לכהונה שפרש"י אף לכה"ג למאן דמכשיר מוכ"ע לכהן גדול וכן כתב עוד שם ד"ה מאחריה שלא כדרכה דאי כדרכה לא גרעה ממוכ"ע משמע דפשיטא ליה דהוי מוכ"ע אף שאין בעילת בהמה אוסרת ואין זנות לבהמה אפ"ה הוי מוכ"ע הרי דהוי מ"מ מוכ"ע אפי' ע"י בשר ואף שיש לחלק מ"מ דוחק הוא. ע"כ]:

יח) והנה האבני מלואים סי' הנ"ל כתב להוכיח דבהעראה לא חשוב אשתני גופא אלא בגמר ביאה ממש"כ השמ"ק בכתובות לפרש בעולה לכה"ג היינו כגון שהערה בה אחר ואתי כמ"ד העראה זו הכנסת עטרה וקנס נמי משלם דאמרינן בירושלמי הערו בה עשרה בנ"א ועדיין היא בתולה כולן משלמין קנס ומבואר מזה דהעראה לא חשיב אשתני גופא שהרי בכתובות אמרינן שמה"ט בעולה פטור מקנס משום שאשתני גופא וממילא משמע דבהעראה לא אשתני גופא כיון שאפי' עשרה בני אדם משלמין את הקנס א"ו משמע דבעולה דמיקרי אשתני גופא הוא בגמר ביאה יע"ש באב"מ:

יט) אולם לענ"ד אף שלכאורה משמע כן מדברי השמ"ק מ"מ לענ"ד אי אפשר לומר דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אם הערו בה עשרה בני אדם כולן חייבין בקנס שהרי מבואר בסנהדרין (עג ע"ב) דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה הוי השרת בתולים ע"י העראה כמבואר שם והכי כתבו התוס' שם ויותר מזה ביבמות (נט ע"ב) ובתוס' שם דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה כבר נשרו בתוליה ואינו חייב על גמר ביאה קנס יע"ש בתוס' בשם ר"ת וריב"א ודוקא למ"ד העראה זו נשיקה אין בזה השרת בתולים כדאמרינן בסנהדרין שם הניחא למ"ד העראה זו נשיקה וכו' וכיון שבהכנסת עטרה נשרו בתוליה איך אפשר לחייב קנס כיון שכבר נשתברו בתוליה:

כ) וע"כ לענ"ד ברור שטעות קלה נפלה בדברי השמ"ק שהטעה את הספן הגדול הגאון בעל אב"מ ז"ל, וצ"ל בשמ"ק "ואתי כמ"ד העראה זו נשיקה" והיינו דלמ"ד העראה זו נשיקה עדיין אין נושרין בתוליה ומ"מ הוא חייב קנס אף שלא השיר בתוליה כמו שכתבו שם תוס' שאפי' על בעילה שלא כדרכה חייב קנס וכמו כן הוי בעולה לכה"ג משום דכיון שהעראה זו נשיקה וחשובה ביאה בכל מקום וע"כ הוי פגומה ואסורה לכה"ג ומכש"כ למ"ד נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ושפיר הביא בשם הירושלמי אם הערו בה עשרה בני אדם כולן חייבין בקנס והיינו למ"ד העראה זו נשיקה ומיחייב קנס על בעילתו כמו בבא עליה שלכ"ד וגם השני חייב משום שעדיין בתולה היא דלא נשרו בתוליה בהעראת נשיקה לבדה וז"ב בכוונת השמ"ק והירושלמי, שו"ר שנתקשה בהבנת דברי השמ"ק המל"מ פי"ז מה' א"ב:

[הערה - וקצת מדברי שהעליתי למעלה ראיתי שנתעורר בהם המל"מ פי"ז הנ"ל ושמחתי שכוונתי בהם לדבריו ז"ל. ע"כ]:

ולענ"ד ברור כמו שכתבתי שט"ס נפל בשמ"ק וצ"ל כמו שכתבתי:

כא) מעתה נדעה נרדפה לדעת אחרי שנדחה תירוצו של הבעל אב"מ לומר דבהעראה לבדה לא נשתנה גופה שזה אינו למ"ד העראה זו הכנסת עטרה ודאי נשתנה גופה וכיון דמסקינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה והיינו דסוף העראה קונה וכמ"ד העראה זו הכנסת עטרה וסופו קונה ולא תחלתו למפרע וכמו שביאר שם השמ"ק א"כ כיון דאמרינן דמשום זה כה"ג לא יוכל לקדש בביאה היינו משום דע"י תחלת העראה ג"כ חשובה בעולה א"כ ודאי קושית השמ"ק במקומה עומדת מהא דיבמות דהוי עשה ול"ת דבתחלת העראה נעשה בעולה לדעת ר"ת ואינו קונה אותה אלא בסוף העראה והוי עשה ול"ת, וע"כ צריכין אנו לתירוצו של השמ"ק דבעולת עצמו דרבנן:

כב) ובכוונת הדברים שבעולת עצמו דרבנן נראה דודאי לא אמרה הר"ת בבעולה גמורה שאסורה רק מדרבנן שזו ודאי אינו משום דלא גרעה ממוכת עץ דעלמא דהוי מן התורה, וראי' ברורה לזה עוד מהא דאיתא ביבמות (סא ע"ב) כהן לא ישא את הקטנה אמר ראב"א הכא בכה"ג עסקינן לאימת קני לה לכי גדלה בעולה היא אמר רבא מכלי לב אי דקדשה אבוה מההיא שעתא הוא דקני לה ואי דקדשה נפשה הא ר"א היא ולא רבנן יע"ש, ואם איתא דבעולת עצמו דרבנן א"כ קשה טובא מדוע לא ישא כה"ג את הקטנה הא לנגד איסור דרבנן דבעולת עצמו הא איכא נשואין דרבנן דהא נשואי קטנה מדרבנן וכדאמרינן כה"ג בנדה (מו ע"ב) אתי נשואין דרבנן ומפקי נדרא דרבנן יע"ש וא"כ אמאי לא יוכל לישא את הקטנה אלא ודאי נראה ברור מזה דגם בעולת עצמו הוי איסור דאורייתא וכנ"ל, ומה שתירץ השמ"ק דבעולת עצמו דרבנן היינו דוקא בגוונא דקאי ביה השתא היינו בשנעשית בעולה בתחלת העראה שבזה לפי פירוש ר"ת בקדושין אף זו חשובה בעולה ואסורה לכה"ג בזה מסתבר שאין זה אלא מדרבנן והיינו שבתחלת העראה אין בה השרת בתולים וכמו שנתבאר מגמ' דסנהדרין א"כ אין לאסרה משום מוכת עץ משום שאין בה הסרת בתולים, וגם מטעם פגימת הביאה אין לאסרה מן התורה לא מיבעי למ"ד העראה זו הכנסת עטרה דלדידיה קיימינן השתא דודאי אין בה פגימת ביאה בתחלת העראה כיון שאין זו חשובה ביאה כלל בכה"ת אלא אפי' למ"ד העראה זו נשיקה ויש כאן ביאה ואפשר לפוסלה משום שנבעלה וכמו בנבעלה שלא כדרכה לזה כתב ר"ת שג"כ אין איסורה אלא מדרבנן והיינו כמש"כ למעלה שאין בעילת עצמו פוסלתה מכח פגימת הביאה, ורק עיקר הפסול הוא משום שאין בתוליה קיימין אבל בזה בתחלת העראה שבתוליה קיימין אין בה פסול כלל מדאורייתא לא משום פגימת הביאה שבעילת עצמו אינה פוגמתה ולא משום חסרון בתולים שעדיין בתולה היא בתחלת העראה: כג) וזו היא כוונת ר"ת בראייתו שהביא השמ"ק בשמו מהא דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ודחה השמ"ק ראייתו דהא בוגרת ומוכ"ע ג"כ אם נשא נשוי ואעפ"כ הוי מן התורה יע"ש בשמ"ק שהביא השעה"מ בה' אישות שממנו העתיקו האב"מ, וע"פ מה שהסברנו כוונת ר"ת היא ברורה להביא ראי' דע"כ בעילת עצמו אין פגימת הביאה פוסלתה מדאמרינן אם נשא נשוי ואם בעילתו היתה פוסלת אותה לכה"ג מטעם פגימת הביאה א"כ אמאי אם נשא נשוי מה לי הוא ומה לי אחר ומכש"כ שהיא עצמה מתחללת לדעת ראב"י אלא ודאי שעיקר פסול ביאת עצמו אינו אלא משום חסרון בתולים וע"כ אם נשא נשוי כמו בוגרת ומוכ"ע, וע"כ בתחלת העראה שאין שם חסרון בתולים אין בה איסור כלל מן התורה, וע"כ מה דמשמע בקדושין שנפסלת לכה"ג גם כה"ג ע"כ אין זה אלא מדרבנן, זהו תוכן כוונת ר"ת דאנוסת עצמו הוי מדרבנן אבל בעילה גמורה שנשתברו בתוליה ע"י בעילתו ודאי גם לר"ת הוי אסורה מן התורה משום דלא גרע ממוכ"ע בעלמא:

כד) ומעתה נעשה דרכנו הלאה ביישוב הקושיא מיבמות איך פריך ליתי עשה ולידחי ל"ת הא לר"ת הוי כאן עשה דדבריהם ואין עשה דוחה ל"ת ועשה דדבריהם כדמוכח בר"ה, אמנם לפ"מ שהוכחנו דבתחלת העראה ליכא השרת בתולים כדמוכח בסנהדרין א"כ זה ודאי לא הוי אשתני גופא כיון שלא נשרו בתוליה וכמו דאיתא בירושלמי שכולם חייבין קנס ולפ"ז כה"ג אם ארס כה"ג את הבתולה ונעשית בעולה בתחלת העראה כיון שאין בזה השרת בתולים ולא נשתנה גופה אף שמדרבנן אסורה מ"מ כיון דלא אשתני גופא בין אירוסין לנשואין מותרת לכה"ג כמו באירס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג שמותרת לו כיון שלא נשתנה גופה, ואפי' הוי אסורה מדאורייתא ג"כ הוי מותרת כ"ז שלא נשתנה גופה:

והנה ביבמות (נב.) אמרינן מצות יבמין מקדש ואחר כן בועל ואם בעל בלא מאמר ה"ז לוקה מ"מ מדרבנן, והשתא יבמה זו שנפלה לפני כה"ג שעושה בה תחלה מאמר כדין מצות יבמין ואח"כ בועל, וא"כ קודם שבא עליה יש עליה קדושין דרבנן דמאמר יבמין הוי כקדושין מדרבנן וא"כ מדרבנן ה"ז אשתו וארוסתו והוי כמו ארס את הבתולה, ואי משום דנעשה בעולת עצמו בין אירוסין לנשואין הא העראה בתחלת העראה אינה עושה שינוי הגוף וכיון שכן בתר אירוסין אזלינן כמו באירס את האלמנה, ואף שהאירוסין הוי רק מדרבנן מ"מ לנגד איסור בעולת עצמו כה"ג הוי ג"כ דרבנן, אתי דרבנן ומפקא דרבנן כדאמרינן בנדה (מו ע"ב). ומיושב היטב דעת ר"ת ז"ל, והדברים לענ"ד נכונים מאד ביישוב וביאור שיטת ר"ת:

כה) ולפ"מ שבארנו שאיסור בעולת עצמו הוא מכח חסרון הבתולים ולא משום פגימת הביאה יש ליישב בזה ג"כ קושית המל"מ פי"ז מהא"ב מהא דחגיגה (יד ע"ב) בתולה שעיברה מהו לכה"ג מי חיישינן לדשמואל דבקי בהטייה והקשה המל"מ נהי נמי שבעל בהטייה ולא יצא דם מ"מ מי גרע מנבעלה שלכ"ד שפסולה לכה"ג. אולם לפ"ד יש לומר שהאיבעיא בתולה שעיברה היינו שנבעלה מכה"ג עצמו שאז אינה אסורה רק מכח העדר בתולים וע"כ מיבעי' ליה אם שכיחא דשמואל וא"כ בתוליה קיימין ומותרת היא לכה"ג, וקצת ראי' לענ"ד דמיירי בנבעלה מכה"ג עצמו שאל"כ מאי מיבעי' ליה לכה"ג תיפוק ליה שאסורה לכו"ע משום דהוי מעוברת חבירו ואם לאחר הלידה זה פשיטא שאסורה דלא גריעה ממוכ"ע דכשהיא יולדת בתוליה משתברים ויוצאים, וגם בלא"ה היא אסורה אז משום דהוי בוגרת דע"כ לא נתעברה אלא בנערותה ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים וכדאיתא בכתובות (לט.) (וזה יש לדחות קצת כגון שהפילה), א"ו דמיירי שנתעברה מכה"ג בעצמו ומיבעי' ליה אם שכיחא דשמואל א"כ לא השיר בתוליה ומותרת לו או לא, אלא דלדעת ר"ת יקשה קצת דס"ל דמדרבנן מיהא אסור אפי' בנשיקת אבר כדמוכח מהא דקדושין לפי פירושו בגמ' כמו שכתב הרמב"ן ז"ל הובא במל"מ שם: ויעויין שם במל"מ שקשה על פירוש זה א"כ מאי מיבעי' ליה אם תחלת ביאה או סוף ביאה הא זהו פלוגתת אמוראים מה היא העראה אם נשיקה או הכנסת עטרה אולם לא ראה בשמ"ק כ"י (שהובא בשעה"מ) על סנהדרין שביאר כוונת ר"ת דודאי האיבעיא היא למ"ד הכנסת עטרה אלא דמיבעי' ליה אם ע"י הכנסת עטרה לבסוף הוא קונה למפרע מתחלת ביאה או דסוף ביאה קונה אבל מתחלתו אינו קונה כלל אפי' למפרע רק מסוף העראה הוא קונה מכאן ולהבא יעו"ש ולק"מ קושית המל"מ:

ולענין אם בהעראה הוי שינוי הגוף יע' עוד תוס' כתובות (מה.) ד"ה דילמא שהמעיין בדבריהם ימצא דבהעראה לבד הוי שינוי הגוף שאל"כ הוי לעולם שינוי הגוף אחר העבירה, ויע' הפלאה שם ודבריו תמוהים ואכ"מ להאריך עוד: ד:

ומענין לענין באותו ענין אמרתי לפרש דברי הרמב"ם ז"ל פ"י מה' אישות שהובא בדברינו למעלה שכתב הבא על ארוסתו לשם נשואין אחר שקדשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר, ובפ"ג מהלכות אלו ה"ה עמד הלח"מ דלפי מה שכתב הרמב"ם שם והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהי' מקודשת וכ' הה"מ שדעת רבינו כדעת בעל הלכות דווקא היכא שאמר התקדשי לי בביאה סתם אבל אם פי' ואמר בתחלת ביאה הויא מקודשת בתחלת ביאה א"כ קשה שהרי לא הוצרך בעל הלכות לומר כן אלא לתרץ קושית התוס' דבפ' הבע"י אמרינן שנקנית בהעראה וכאן אמר דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קני בהעראה, לכך תי' בעל הלכות דשאני התם שפירש ואמר בתחלת ביאה קונה אבל הרי"ף ז"ל תי' בפ' הבע"י דהתם הוי העראה במקום חופה היינו אחר קדושין וכיון שרבינו כאן ס"ל כדעת הרי"ף שאחר קדושין נעשית נשואה בהעראה א"כ למה הוצרך רבינו לשני התירוצים, ויעו"ש בלח"מ שכתב שודאי פשט הדברים הוי כדברי בעל הלכות מדקאמר דעתו וכו' משמע היכא שפירש קונה בתחלת ביאה אלא מכח קושיא אחרת שהקשו התוס' בפ"ק דקדושין (ד ע"ב ד"ה ובעלה) דנילף מגז"ש דקני בביאה מיבמה כדאמרינן ריש פ' הבע"י אשה לבעלה מניין שקונה בהעראה אתיא קיחה קיחה ולפ"ד ניחא דהא גז"ש לא הוי אלא לענין חופה בלבד עכ"ל הלח"מ, והנה דבריו ז"ל נכונים מאד במקור הראי' שהעראה עושה נשואין לאחר קדושין במקום חופה ולפי דברינו למעלה יש ראי' לזה עוד מירושלמי יבמות לפ"מ שבארנו בכוונתו, יעוי' בדברינו בארוכה, אבל אני תמה בלשון הרמב"ם ז"ל שהרי לדעתו ז"ל הוא יכול לקנות גם תחלת קדושין בהעראה אלא משום דסתם בועל דעתו על גמר ביאה א"כ אמאי בביאה שאחר קדושין הוא קונה משיערה בה לעשותה נשואה ואמאי לא נאמר ג"כ שכל הבועל דעתו על גמר ביאה וכוונתו לשם קנין ונשואין היתה לסוף ביאה ולא בתחלתו דמ"ש מתחלת קדושין, ואם נאמר שמה שכתב הרמב"ם משיערה בה קנה היינו בשפירש שקונה בתחלת העראה א"כ קשה כיון שדין תחלת קדושין וביאה של אחר קדושין לחופה אחד הוא ושניהם אם פירש קונה בתחלת ביאה ובסתמא דעתו על גמר ביאה א"כ אמאי שינה טעמו ולשונו לשנות לנו פרקו בתחלת קדושין שקונה בגמר ביאה ובביאה שאחר קדושין שקונה בהעראה אחרי שדינן אחד: והנראה לי בזה ע"פ מה שהקשה המל"מ בפ"א מה' מכירה לדעת הריב"ל שהיכא שנשבע למכור לו קונה בכסף לחוד דמכח השבועה גמר ומקנה והוי כפירש שיקנה בכסף א"כ איך אמרינן בקדושין שאם סוף ביאה קונה אסור לכה"ג לקדש בביאה נימא שמכח האיסור דבעולה לכה"ג הוי כפירש שיקנה בתחלת ביאה, והגרע"א ז"ל בחי' לכתובות (ל.) כתב לתרץ משום דאיסור דבעולה אינו אלא על הכה"ג ולא על האשה [הערה - מיהו התוס' בחגיגה (יד ע"ב) ד"ה בתולה לא כתבו כן יע"ש. ע"כ] וע"כ כמו דאמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה הכ"נ דעתה דידה על גמר ביאה והיא שאינה מצווה על עשה דבעולה לכה"ג לא הוי כפירשה שדעתה על תחלת ביאה, יעו"ש: ואכתי איכא למידק לפ"ז אמאי אמרינן בכל מקדש בביאה שדעתו על גמר ביאה כיון דמשום איסורא הוי כפירש א"כ לדעת הרמב"ם ז"ל שהבא על הפנוי' לוקה נאמר מחמת איסורא כוונתו לקנות בתחלת ביאה שאם דעתו על גמר ביאה תחלת ביאה הו"ל כבא על הפנוי' ולוקה ומחמת איסורא הוי כפריש, אבל באמת ניחא, חדא איכא למימר שאפי' אם כוונתו לקנות בסוף ביאה מ"מ לא עבר אאיסורא דאורייתא אתחלת ביאה דדוקא בבא על הפנוי' שלא לשם קדושין כלל אז לוקה אבל בשכוונתו לקדשה אלא שמקדשה לבסוף לא הוי כבא על הפנוי' שלא לשם קדושין כלל שלוקה ואכ"מ, ועוד שהמקנה בקו"א ריש הלכות קדושין כ' שלדעת הרמב"ם ז"ל בבא על הפנוי' אינו לוקה בהעראה בעלמא אלא דווקא בשגמר ביאתו משום דלאו דלא תהי' קדשה אינו אלא בגומר ביאתו יעו"ש, והשתא ממנ"פ ליכא איסורא שהרי בהעראה ליכא איסורא דלאו דלא תהי' קדשה ובגמר ביאה הא מקדשה ולא הוי קדשה, ואי משום דעביד מיהא איסורא דרבנן כיון שאינו מקדשה בתחלת ביאה הוי כבא על הפנוי' בתחלת ביאה ואף דליכא איסורא דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא דהא לא גרע העראה מיחוד של פנוי' שגזרו עליה, וא"כ נאמר מכח איסורא דרבנן דהוי כפריש שיקנה בתחלת ביאה, זה אינו דאיסורא דרבנן ממנ"פ עביד, שאפי' אם מקדשה בתחלת ביאה עביד איסורא דמקדש בביאה לוקה מכת מרדות וע"כ משום איסורא דרבנן לא הוי כפריש משום דממנ"פ עביד איסורא: והנה הר"ן בפ"ק דקדושין כתב דהא דאמרינן שהבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה הוא דווקא בשבא עליה שלא לשם נשואין אלא דרך זנות בעלמא שאינו קונה ולוקה אבל בא עליה לשם נשואין הוא קונה כנשואה ואינו לוקה יעו"ש, ומבואר מזה שבא על ארוסתו אחר קדושין לשם נשואין ליכא איסורא כלל ואפי' איסורא דרבנן לא הוי שהרי ביאה זו במקום חופה הוי וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל כאן עי"ע היטב ותמצא: והשתא עפ"י הקדמת דברים אלו יתישבו היטב דברי הרמב"ם ז"ל דודאי בעושה תחלת קדושין ע"י ביאה אמרינן שפיר כל הבועל מסתמא דעתו על גמר ביאה ולא אמרינן משום איסורא הוי כפריש משום דממנ"פ איסורא דאורייתא ליכא בפנוי' שקדשה אפי' אם מקדשה בגמר ביאה ואיסורא דרבנן בלא"ה עבר בין אי מקדשה בתחלת ביאה בין בסוף ביאה, וכיון דממנ"פ עבר ע"כ אמרינן בסתם דעתו אגמר ביאה, וכ"ז בתחלת קדושין אבל בבא על ארוסתו לשם נשואין שאם כוונתו לקנותה בתחלת ביאה לא עביד איסורא כלל וכמו שכ' הר"ן דכיון שלשם נשואין הוא בא עליה הוא קונה אותה ואינו לוקה, אבל אם הי' רוצה לקנותה בסוף ביאה הי' עובר אתחלת ביאה על איסור דרבנן שהבא על ארוסתו לוקה שהרי בתחלת ביאתו לא נתכוון לקנותה והוי כבא על ארוסתו בבית חמיו שלוקה, והשתא כיון שאם נאמר שבתחלת ביאה כוונתו לקנות לא עביד איסורא כלל ואם נאמר שכוונתו לקנות בסוף ביאה הרי עביד איסורא בתחלת ביאה א"כ לפמש"כ הריב"ל דהיכא דאיכא איסור הוי כפריש א"כ משום זה גופא אמרינן שכוונתו לקנותה בתחלת ביאה משום דהוי כפריש, וע"כ שפיר כתב הרמב"ם בבא על ארוסתו אחר שקדשה דמשיערה בה קנה אותה משום ששם גם סתמא כפירושו שכוונתו לקנות בהעראה משום איסורא, ודוק בזה, ויעוי' בסי' א' מספרי כתבתי לישב דברי הרמב"ם אלו בד"א:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה