שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן יח
א:
ביאור סוגית הגמ' ביבמות (י"א) בדין צרת סוטה ויישוב לקושית התום' שם: צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות מתיב רב חסדא ר"ש אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של הראשון פוטרת צרתה א"ל רב אמינא סוטה דאורייתא ואת אמרת סוטה דרבנן, ויעוי' תוס' ד"ה ר"ש מה שטרחו הרבה בביאור הקושיא של רב חסדא ועדיין אין הדברים מספיקים ואינם משביעים רצון:
ולולא דבריהם ז"ל הייתי אומר שקושית רב חסדא סובבת הולכת על זה דס"ל לרב שסוטה פוטרת צרתה ג"כ אבל לא על עיקר הדין שהיא עצמה פטורה, ועל זה לא נחלק רב חסדא כלל, ואפרש דברי:
הנה מלשון רב שאמר צרת סוטה אסורה ולא נקט תחלת דינו שסוטה עצמה פטורה משום דטומאה כתיב בה כעריות וממילא היינו שומעים מדבריו כיון שסוטה פטורה ממילא גם צרתה הוי צרת ערוה, נראה שעיקר חדושו של רב הוא במה שפוטר הצרה אבל בפטור הסוטה עצמה אין כל כך חדוש, והנה יש לנו ליתן לב להבין באמת דהכל טעמא מאי שהרי עיקר החידוש הוא במה שהיא עצמה פטורה אבל במה שפוטרת צרתה אין בזה כל חידוש שזו רק תולדה מחוייבת יוצאת מדין סוטה עצמה כיון שהיא הויא ערוה ממילא צרתה כמותה וא"כ הי"ל לומר סוטה פטורה, ויעוי' בחי' הרשב"א ז"ל שגם הוא ז"ל הרגיש בזה:
והנה מקודם נפרש טעם הדבר דחשבינן לסוטה ערוה משום שטומאה כתיב בה כעריות הלא הטומאה אינה אמורה אלא אצל הבעל וא"כ הוי ערוה על הבעל אבל מה שייכות טומאה זו לגבי יבם שתחשב לגביה ערוה, וע"כ לומר דהיינו טעמא שחשובה ערוה אצל היבם הוא מכח ק"ו במותר לה אסורה באסור לה לא כש"כ והכ"נ אם אצל הבעל אמרה תורה דהוי טומאה וערוה מכש"כ באסור לה אצל היבם דודאי הוי ערוה, וע"כ כיון דמכח ק"ו זה תהוי ערוה אצל היבם ממילא תהי' פטורה מן החליצה והיבום, וכמו דאמרינן ק"ו זה במחזיר גרושתו (בסמוך ע"ב) וכן בסוטה (ו ע"ב) יעו"ש: והשתא אחרי שכל עיקר מה דפטרינן לה מן החליצה והייבום הוא משום שחשובה ערוה אצל הבעל וע"כ מכח ק"ו היא ערוה ג"כ אצל היבם א"כ מה"ט גופיה היא הנותנת שתהא צרתה זקוקה לייבום, והיינו כיון שהסוטה הוי ערוה אצל הבעל לא חשובה עוד בית אחיו מחמת שערוה היא אצלו משעה שזינתה ופקעה קנין אישותו בעוד הבעל חי, ואף שקדושיו תופסין בה כדאיתא לקמן (מט ע"ב) מ"מ משעה שזינתה אינה חשובה עוד ביתו משום שערוה לא חשובה בית כלל והרי זה כמו שנתגרשה ממנו בחייו, והרי שנינו במשנתינו וכולם שנתגרשו צרותיהן מותרות והכ"נ חשובה כאלו נתגרשה בחיי אחיו מכיון שזינתה דלא קרינן בה בית אחיו לענין יבום אף שקדושיו תופסין בה עדיין, וממילא צרתה מותרת:
ולפ"ז הרי דבר גדול השמיענו רב במה שאמר צרת סוטה אסורה שאף שהסוטה חשובה ערוה מ"מ כיון שעדיין קדושין תופסין בה קרינן בה ביתו והיא פוטרת את צרתה ג"כ מן החליצה והייבום, והיינו דקאמר צרת סוטה אסורה שעיקר החידוש הוא בצרתה אף שהסוטה חשובה ערוה מ"מ צרתה חשובה צרה להיות ערוה כמותה לפטור מן החליצה והייבום:
מעתה היינו שמקשה רב חסדא מהא דאמר ר"ש ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה דמשמע דרבנן פליגי עליה ס"ל שביאתה אינה פוטרת צרתה ומקשה במכוון מדברי ר"ש משום דבדבריו נזכר דין צרתה משא"כ בדברי רבנן לא נזכר כלל דין הצרה אלא שר"ש ס"ל דלא נאסרה כלל אצל היבם שלא קנסו חכמים לאסרה על היבם, אבל מדקאמר ר"ש שפוטרת צרתה דס"ל שלא אסרוה משום סוטה מכלל דרבנן ס"ל שאינה פוטרת צרתה, וע"ז הוא דמקשה רב חסדא דהכל טעמא מאי כיון דלרב דין הסוטה והצרה אחד הוא וזה תלוי בזה א"כ ממילא צריך לפטור הצרה ממנ"פ שאם היתה חשובה סוטה דאורייתא א"כ בלא"ה ממילא הצרה פטורה ואם משום שהיא רק סוטה דרבנן ע"כ חייבת בחליצה ממילא גם חליצתה תפטור צרתה כיון שדינן אחד וזיקת האחת תלוי' בחברתה, א"ו מדס"ל לרבנן שאין חליצתה פוטרת צרתה הוא ע"כ משום דמדרבנן חשובה ערוה וע"כ אין צרתה נפטרת בחליצתה של סוטה זו משום שהסוטה נחשבת כאלו נתגרשה בחיי הבעל ואינה פוטרת צרתה, וע"ז משני כיון דמדרבנן הוא אינה חשובה ערוה כלל אלא דמ"מ כיון שאסורה מדרבנן לייבום אין חליצתה אלים לפטור צרתה משום דהוי כמו חליצה פסולה שאינה פוטרת, והבן, כנלענ"ד לפרש הסוגיא בדרך מרווח:
ועיין מה שכתבתי למעלה בסימן י"ב מספרי זה לחלק דבנשאת עפ"י עד אחד מה שאסורה לחזור לראשון הוא משום לתא דאיסור סוטה משא"כ בנשאת עפ"י שנים עדים אין איסורה אלא משום שצריכה גט משני משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה וע"כ אסורה לחזור לראשון שלא יאמרו החזיר זה גרושתו משנשאת ואין אסורה לראשון אלא משום לתא דמחזיר גרושתו משנשאת יעו"ש מה שיישבתי בזה קושית תוס' כאן הנ"ל: ועפ"י האמור שם יוצא לנו דין חדש שאף לפ"מ דקיימ"ל דל"ש נשאת ע"פ עד אחד ול"ש נשאת עפ"י שני עדים שתצא מזה ומזה ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין כמבואר בשו"ע אה"ע סי' י"ז סנ"ו, מ"מ יש חילוק דין לענין צרתה דבנשאת עפ"י עד אחד שאיסורה לראשון הוא משום סוטה ממילא גם צרתה חולצת ולא מתיבמת משום שצרת סוטה אסורה כמותה, אבל בנשאת עפ"י שני עדים שהטעם שאסורה לראשון אינו אלא משום מחזיר גרושתו משנשאת א"כ צרתה מתיבמת דהא במחזיר גרושתו משנשאת צרתה מתיבמת כמבואר באה"ע סי' קע"ד ס"ב:
מיהו כ"ז לשיטת רש"י ז"ל (כמבואר אתי שם בסימן י"ב הנ"ל) אבל מדברי התוס' (צד ע"ב) ד"ה ואע"ג בתירוץ הא"נ שכ' בדאיכא תרי על גיסו וכמ"ד דרבנן פליגי על ר"ש בניסת שלא ברשות וקניס אפי' בשני עדים ואמרינן שם דאשת גיסו אסורה אע"ג שא"צ גט יעו"ש בגמ' ובתוס' ד"ה אשת גיסו מוכח דס"ל דלרבנן הקנס הוא בשני עדים משום סוטה אפי' היכי דלא בעי' גט יעו"ש, ויעוי' ברש"י ד"ה וגיסו שמפרש לה בעד אחד והוא לשיטתו דבשני עדים ליכא קנסא ויעוי' במלחמות להרמב"ן ז"ל שג"כ עמד בזה, ויעוי' ספר אור שמח שנדפס מחדש פ"י מה' גירושין ה"ח מש"כ לחלק בזה ואכ"מ להאריך בזה:
ב:
במחלוקת הפוסקים ז"ל בדין צרת סוטה:
והנה בדין צרת סוטה נחלקו הרי"ף והרמב"ם והראב"ד ז"ל שהרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כרב שצרת סוטה פטורה ופוטרת צרתה, אבל הראב"ד ז"ל נחלק עליהם ופסק שסוטה אינה פטורה מן החליצה, ויעוי' ברא"ש כאן מבוארים דבריו ז"ל באריכות: ולענ"ד נראה להביא ראי' לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל מהא דלעיל (י.) יעקב אנס כלתו והוליד ממנה בן וכו' מדנקט אנס ולא אמר בא על כלתו משמע מזה דמשו"ה נקט אנס דאם הי' ברצון היתה נאסרה על ראובן משום סוטה וצרתה היתה צרת סוטה ובלא"ה פטורה, מזה מוכח כדעת הרי"ף והרמב"ם שצרת סוטה פטורה שלא כדעת הראב"ד ז"ל דס"ל שחולצת ולא מתיבמת, ואע"ג דרב אשי גופיה לקמן (יא.) מקשה על רב ממתניתין דסוטה מ"מ ס"ל לדינא כרב שצרת סוטה פטורה שהרי הכא נקט דוקא אנס וכמו שכתבתי: ולכאורה אפשר לדחות משום שאף לדעת הראב"ד ז"ל שחולצת מ"מ שפיר נקט דוקא אנס משום דכיון דהא דסוטה חולצת ולא מתיבמת הוא משום ק"ו במותר לה אסור באסור לה לא כש"כ ומכח ק"ו זה היא חולצת ולא מתיבמת, ולקמן (יא ע"ב) איבעי לן אי אלים ק"ו לדחות צרתה שלא תהא מתיבמת כמותה, א"כ אם נאמר שאלים ק"ו לדחות צרתה מיבום הרי בדיוק נקט ואנס משום שאם בא עליה ברצון עכ"פ לא היתה מתיבמת לא היא ולא צרתה א"כ לא הי' יכול לתנויי במתניתין משום שאינה בצרת צרה משום שצרתה ג"כ אסורה להתיבם וכמו דמשני לעיל (ג ע"ב) לרב דמשו"ה לא תני סוטה משום שאינה בצרת צרה, וע"כ בדווקא נקט ואנס דליכא משום סוטה ושפיר משכחת לה צרתה וצרת צרה, וכן נראה לכאורה מלשון הראב"ד שהביא הרא"ש ז"ל לקמן שם וז"ל, סוגיא דשמעתין אע"ג דכתיב בה טומאה בעיא חליצה או היא או צרתה וכו' וכו' השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה, עכ"ל, מדכתב שצריכה חליצה או היא או צרתה וכ' וצרתה כמוה מוכח שצרתה דווקא חולצת ולא מתייבמת, והיינו ע"כ דס"ל להראב"ד ז"ל שאלים ק"ו דבמותר לה לדחות צרתה וס"ל ג"כ שאף במחזיר גרושתו צרתה חולצת ולא מתיבמת ולא כמסקנת הרא"ש והפוסקים בשו"ע אה"ע סי' קע"ד ס"ב:
אבל באמת אי אפשר לומר שרב אשי כאן שמקשה יעקב אנס כלתו ס"ל דאלים ק"ו לדחות צרה, שא"כ קשה בלא"ה מאי מקשה ליתני יעקב אנס כלתו כיון דלר"י אסור באנוסת אביו א"כ מכיון שבא יעקב על כלתו נאסרה על ראובן בנו משום אנוסת אביו וממילא אמרינן כה"ג ק"ו אם במותר לה אסור באסור לה לא כש"כ, וכשמת ראובן אסורה על כל האחים משום אנוסת אביהם וממילא צרתה אסורה כמוה מכח ק"ו דבמותר לה וכו' וא"כ אכתי לא משכחת לה צרת צרה, ובשלמא הא לא קשיא כיון שנאסרה על כל האחים משום אנוסת אביהם והו"ל חיי"ל וקימ"ל חיי"ל חולצת ולא מתיבמת וא"כ צרתה ג"כ כמותה, ז"א שבמפורש איתא ברי"ף תוספתא שצרת שני' וכן חייבי לאוין חולצות או מתיבמות וכמו שהובא להלכה בשו"ע אה"ע סי' קע"ד הנ"ל, וא"כ שפיר משכחת לה צרת צרה, אבל אם נאמר שאלים ק"ו לדחות צרה הכ"נ מלבד שהיא חייבי לאוין על האחים אסורה ג"כ מכח ק"ו שכיון שבא עליה יעקב אביו נאסרה על ראובן המת משום אנוסת אביו, וא"כ הוי ק"ו אם במותר לה אסורה באסור לה לא כש"כ וכמו בסוטה יעוי' סוטה ז' דכה"ג אמרינן ק"ו משום שנעשה פסול בגופה ויעוי' תוס' לקמן (פד ע"ב) ד"ה שייר ואם נאמר דרב אשי דמקשה כאן ס"ל שאלים ק"ו לדחות צרה א"כ לא הוי התחלה לקושיתו כמו שנת', א"ו דס"ל דלא אלים ק"ו לדחות צרה וצרתה מתיבמת והדר קשה למה נקט שאנס כלתו א"ו שברצון היתה באמת פטורה מן החלוצה והייבום, וכדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו כרב:
מיהא מסתפקנא באנוסת אביו אליבא דר"י אם נאסרת על הבן אפי' בשהיתה נשואה לו ובא עליה אביו באונס שאפשר שאנוסת אביו אינה נאסרת על הבן אלא אם בא עליה אביו קודם שנשאה הבן אבל אם אנסה אביו אחר שכבר היתה אשת בנו לא אסרה תורה על בנו משום דלאו כל כמיניה לאסרה על בנו, מיהו בפשוטו נראה שאין לחלק דמ"מ כנף שראה אביו הוא וכל שראה אביו קאי עלה בלאו דלא יגלה, ויעוי' תוס' לקמן (כו.) ד"ה א"ה שכתבו דלא מצי לשנויי דנקט בנו לרבותא דר"י שאוסר אנוסת אביו וכו' משמע לכאורה דר"י אוסר אנוסת אביו אף לאחר שנשאה הבן, מיהו יש לדחות שאפשר שכוונתם הוא היינו משום שבא עליה קודם שנשאה ונאסרה על הבן עולמית, וצ"ע: ג:
ישוב וביאור דברי התוס' והרא"ש בדין הנ"ל:
והנה התוס' והרא"ש דחו ראיית הראב"ד מגמ' דסוטה (ו ע"ב) דפריך ותתיבם יבומי אלמא דלא אמרינן דסוטה הוי כערוה, וכתבו התוס' והרא"ש לתרץ משום דהא דאמרינן טומאה כתיב בה כעריות אינו אלא בודאי סוטה דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב בעריות אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשוב טומאה דידה אפי' כספק ערוה הלכך פריך שפיר ותתיבם יבומי וכו' יעו"ש ברא"ש, ועדיין התירוץ הזה סתום וחתום דמ"מ כיון דבסוטה ודאי הוי לאו דלא יוכל וכו' וחשובה ערוה א"כ בספק סוטה ליהוי ספק לאו ואמאי לא חשובה אפי' ספק ערוה כמו כל הספיקות:
והנראה להסביר כוונת התוס' והרא"ש והוא עפ"י מה שיש לנו לשית לב להבין מפני מה אסרה תורה ספק סוטה נהי דמשום הקינוי והסתירה הוי רגלים לדבר והורעה חזקת כשרות שלה ונעשה ספק מ"מ הא קימ"ל בכל ספק איסור עד אחד נאמן ובחתיכה ספק חלב ספק שומן עד אחד נאמן לומר ששומן הוא, ובעלים עוד יותר נאמנים מעד אחד דעלמא כמו שכ' הרא"ש פ' הניזקין, וגם עיקר נאמנות העד אחד באיסורין ילפינן מנדה מקרא דוספרה לה לעצמה, א"כ סוטה אף שספק היא מ"מ תהא נאמנת לומר שטהורה היא ולא נטמאה וכמו שכ' הרא"ש בפ"ק דכתובות בשם רבינו יונה שגם בחד ספק נאמנת לומר שנאנסה יעו"ש, ואין לומר משום שסוטה הוי דבר שבערוה וכשם שאין עד אחד נאמן לאסור כך אין ע"א נאמן להתיר כיון שדבר שבערוה היא, זה אינו דמבואר בהדיא בתשו' מיימוני שעד אחד נאמן בדבר שבערוה היכא שאומר שלא הי' כאן דבר שבערוה כלל ומשום זה כתב השב שמעתתא (ש"ו פכ"ג) שעד אחד נאמן להתיר ולאמר שלא נטמאה יעו"ש וא"כ קשה מ"ש הסוטה עצמה מאחר הא בעלים נאמנים ג"כ כמו עד דעלמא:
אמנם ניחא לי משום שאני סוטה שגזירת הכתוב הוא לעשות את אמירתה כלא כלום והברי שלה שאומרת שלא נטמאה כספק, וזה מתבאר עוד ממש"כ התוס' בסוטה (כה ע"ב) שהקשו לר"ה ור"י דס"ל ברי ושמא ברי עדיף א"כ אמאי אינה נאמנת לגבות כתובתה במתו בעליהן עד שלא שתו, ותירצו דמאחר שהתורה עשתה ספק עד שתשתה אינה יכולה לטעון טענת ברי יעו"ש, הרי מבואר שזה גופא גזרה תורה שלא תהא אמירתה וטענתה כלום, והר"ז כמו שהיא בעצמה היתה אומרת אני יודעת, וע"כ אין כאן עדות ונאמנות כלל והר"ז ספק גמור:
ובזה תתיישב מה שראיתי בתשו' רע"א ז"ל החדשות שהקשה למ"ד הבעל שמחל על קינויו אחר קינוי וסתירה שקינויו מחול ומותרת לבעלה הא מ"מ מכח רגלים לדבר נעשית ספק סוטה וספק איסור סוטה להיכן הלך ואמאי מותרת לבעלה ע"י מחילתו: אולם עפ"י האמור שאף שספק סוטה היא מ"מ היתה צריכה להיות מותרת מצד נאמנותה כיון שאומרת שטהורה היא אלא שהתורה גזרה בספק סוטה לאסרה ולעשות אמירתה ודאי כשמא, א"כ אין זה אלא כשאנו דנין בה דיני סוטה האמורין בפרשה אבל במחל לה על קינויו שבזה הלכו לה דיני סוטה האמורין בפרשה וחזר הדין ככל ספק שבתורה וכיון שהיא אומרת שלא נטמאה הרי היא נאמנת ככל ספק איסור תורה שבעלים נאמנין לומר שאיסור או היתר הוא שכל שפקעה ממנה גזירת הכתוב ודיני סוטה שוב הדרינן לכללא ועיקר שבתורה שעד אחד נאמן באיסורין, כנ"ל:
והשתא אומר אני דהיינו טעמא שכתב הרא"ש שלא חשובה אפי' ספק ערוה והיינו משום דנהי שנפל ספק בדבר אם זינתה או לא מ"מ כיון שהיא אומרת שלא זינתה הרי היא נאמנת כמו בכל איסורין שבתורה וע"כ אין כאן ספק לאו דלא יוכל כלל שעל הספק הזה יש לן עדותה שאומרת שלא נטמאה ומוציאה מכלל ספק, וע"כ אין לך בה אלא חידוש שחדשה תורה וגזרה שלא להאמינה ועשתה לספק א"כ אין לך אלא מה שכתוב בה היינו עשה דנטמאה לבדו שהתורה הטילה בפרשה האמורה בסוטה איסור עשה דונטמאה לבד, והואיל שמכח עשה זו לבד לא חשיבה ערוה א"כ אין כאן אפי' ספק ערוה כלל דעל הלאו שלא יוכל שלא נאמר בפרשת סוטה הר"ז נאמנת כעל כל איסור בעלמא ומכח עדותה ונאמנותה היא נאמנת לומר שלא נטמאה ואין בה לאו דלא יוכל וכו' וכל הספק שיש בה הוא מכח גזירת הכתוב שבפרשת סוטה דכתיב ונטמאה ומכח עשה זו דונטמאה לא חשובה ערוה כלל, וע"כ ממילא אין כאן אפי' ספק ערוה, ודוק בזה כך לענ"ד הדברים נכונים:
ויעויין ש"ש ש"א פ"ז שכתב לתרץ קושית התוס' בחולין (ט ע"ב) מנלן דס"ט ברשוה"ר טהור אפי' במקום דליכא חזקת טהרה, שהראי' היא מהא שמותרת לבועל היכי שנולד הספק ברשות הרבים ובבועל ליכא חזקת טהרה משום שנולד הספק מחיים בעודה אשת איש ולא הוי חזקת היתר, יעו"ש, אמנם עפ"י המבואר פה נדחה תירוצו שהרי קושית התוס' דמנלן שספק טומאה ברשוה"ר טהור היכי שליכא חזקת טהרה היא שיהא כמו בשאר איסורים שספיקו לחומרא א"כ אין ראי' מבועל מהא שמותרת לבועל ברשוה"ר דהתם שאני כיון דלה ולהבועל אין כאן ספק כלל שהרי הם יודעים אם נטמאה או לא וכיון שאומרים ברי שלא נטמאה אין שייך לאסור עליהם כלל כדמוכח בכתובות (כב ע"ב) באומרת ברי לי ויעוי' בחי' הרשב"א קדושין (סו.) ובפנ"י שם בכתובות שבכל מקום דהוי ספק לגבי עצמו נאמן, ודווקא ברשוה"י אסרה תורה ספק סוטה לבועל משום דעשאו כודאי ואף אם טהורה היא ג"כ אסורה כל עוד שמסופק לנו כמו שכ' התוס' בסוטה (כח.) ד"ה מה, אבל ברשוה"ר שאין בה דין סוטה וחזר הדין לכללא ועיקר שבכה"ת כמו שכתבנו א"כ אין לאסור משום ספק כיון ששניהם אומרים ברי שלא נטמאה בו והוי כמו שנשאת לאחד מעדיה בכתובות שם, ומשום זה ג"כ אין לומר לפי דרכו של הש"ש שהלמוד הוא מהא דכתיב ונטמאה לאסור לכהונה כדדריש לה ר"ע במס' סוטה שם ולכהונה ג"כ ליכא חזקת היתר משום שנולד הספק בעידן שהיא א"א ועיקר קרא לאסור לכהונה הוא לאסור לאחר מיתת הבעל כדאיתא שם, דלפי מש"כ ג"כ אין ללמוד מזה דברשוה"ר טהור אפי' במקום דליכא חזקת טהרה דגם לכהונה ברשוה"ר כיון דליכא דין סוטה הדרינן לכללא ונאמנת היא לומר שטהורה היא כמו בכל איסורין שבתורה וכמו שכתבתי:
לפיכך נראה שהלמוד הוא לפמש"כ הרמב"ם שקטנה מקנין על ידה ואעפ"כ ברשוה"ר התירה התורה אף אם אין הבועל לפנינו וכן מותרת ג"כ לכהונה, וטענת הקטנה לאו טענת ברי היא כלל דקטנה אין טענתה כלל, ולקטנה אין נאמנות באיסורין ואעפ"כ התירה התורה ברשוה"ר אפי' לכהונה, ומזה מוכח דס"ט ברשוה"ר טהור אפי' במקום דליכא חזקת טהרה, דבקטנה לכהונה אין בה חזקת היתר משום שנולד הספק בשעה שהיתה א"א וגם נאמנות אין כאן כלל, והבן:
ד:
ישוב לקושית הגרע"א ז"ל בענין הקודם:
הגרע"א ז"ל בדו"ח ליבמות (סא ע"ב) הקשה על הא דר"מ בן חרש אומר אפי' הלך בעלה להשקותה ובא עליה בעלה בדרך הר"ז זונה הא בלא"ה אסורה לכהונה ולתרומה כ"ז שלא שתתה והא הכא ממילא אינה שותה כיון דבא עליה בעלה ואינו מנוקה מעון וא"כ אפי' לא עשאה בבעילתו זונה פסולה לכהונה, ותירץ דנפק"מ לענין מלקות לפמש"כ התוס' פ"ק (יא.) דונטמאה ליכא לאו אבל מכח שבא עליה בעלה בדרך כיון שהתורה אסרתו מספק מיקרי ביאה פסולה ונעשית בביאה זו ודאי זונה ולוקה עליה יעו"ש: ולכאורה יש לפקפק בתירוצו שהרי אין איסור חל ע"א וכיון שכבר אסורה מכח עשה דנטמאה לכהונה ולתרומה היך חל אח"כ כשבא עליה בעלה איסור זונה, וגם על איסור עשה לא חל איסור כמ"ש התוס' בשבועות (כג ע"ב) אם לא שנאמר שזנות איסור מוסיף הוא כמו דאיתא בקדושין (עז ע"ב) דשם זנות פוסל בישראל, אמנם לפמש"כ רש"י ז"ל שם משום שנאסרה ע"י שם זנות גם על בעלה יש לומר דהכא לא הוי איסור מוסיף משום שאסורה לבעלה מקודם:
ונראה דנ"מ כגון אם היתה נדה בשעה שנבעלה לבועל ואח"כ לבעל כשהלך להשקותה דלא חל עלה איסור טומאה לכהונה ולבעל ואח"כ טבלה שאז חל עליה איסור זונה לכהן ואיסור עשה דונטמאה בב"א:
ובעיקר קושיתו נלענ"ד דמשכחת לה כגון שבאו עדים אח"כ ואמרו שהיא טהורה שאז היתה ניתרת לכהונה אבל מאחר שבא עליה בעלה בעוד שלא באו עדים והיתה אסורה עליו מספק כמו ודאי זינתה שאף אם טהורה היא ג"כ אסורה כמש"כ התוס' בסוטה כ"ט שהתורה עשתה ספק כודאי אף אם קמי שמי' גלי' שטהורה יעו"ש א"כ נעשית זונה בבעילת הבעל, ואף אם באו עדים אח"כ שטהורה מ"מ הוא בא עליה באיסור כ"ז שלא הוברר ע"י העדים או השתי' ונעשית זונה בבעילתו:
מיהו יש להסתפק בסוטה שאסורה לבעלה כ"ז שלא השקה אותה אם האיסור גם עליה, שאפשר כיון שאצלה אין ספק ואם היא יודעת שטהורה אין עליה איסור כלל כיון דלדידה אין כאן ספק כלל ולא שייך עשתה ספק כודאי כיון שהיא אינה מסתפקת כלל ולפניה גלוי שטהורה היא, ואם נאמר שעליה אין כאן איסור והיא לא עבדא איסורא כיון שהיא יודעת שלא נטמאה, יש לשדות נרגא בתירוצנו דמשכחת לה כגון שבאו עדים אח"כ שטהורה היא ואעפ"כ היא נעשית זונה משום שבשעה שבא עליה בעלה הוי בספק ועשה איסור, דלפי זה אין סברא לומר שנעשית זונה בזה כיון שעתה יודעים אנחנו שבאמת טהורה היתה וא"כ יודעים אנו אפוא למפרע שגם בשעה שבא עליה בעלה לא עבדה איסורא כלל ולא נבעלה באיסור כלל א"כ אינה נעשית זונה, דנהי שהבעל עבדה איסורא משום דאיהו לא ידע מ"מ כיון שהיא לא עבדה איסורא ולא הי' לגבה דידה שום ביאת איסור וזנות כלל אינה נעשית זונה, דלענין לעשות אותה זונה תלוי הכל בדידה אם היא נבעלה ביאת איסור וזנות אבל לא מה שהוא איסור לגבי הבועל, ול"מ למ"ד לעיל (נו ע"ב) דבאונס לא מיקרי זונה הרי אף שהבועל עביד איסורא מ"מ כיון דהיא אנוסה היתה לא חשובה זונה א"כ מכש"כ הכא דהיא לא עבדה איסורא ודאי לא נעשית זונה, אלא אפי' למ"ד דגם באונס נעשית זונה מ"מ הכא לא נעשית זונה דדוקא באונס שעכ"פ עבדה איסורא אלא שנעשה באונס והו"ל ביאת איסור וע"כ היא נעשית זונה שהרי גם בששניהם אנוסין ג"כ נעשית זונה כיון דמ"מ ביאת איסור הוי אלא שנעשה באונס, אבל כאן דלדידה לא הוי ביאת איסור כלל לא חשוב ביאת זנות כלל ולא נעשה זונה, אם נאמר דלגבי דידה ליכא איסור כיון שהיא יודעת וכיון שנתברר אח"כ ע"י עדים שטהורה היא נמצא שהיא לא עבדא איסורא כלל:
אבל באמת הדבר פשוט שכ"ז שלא נתברר ע"י עדים או השקאה גם היא עצמה אף שיודעת שטהורה היא מ"מ אסורה לבעלה והאיסור גם עליה ונעשית חתיכה דאיסורא גם על עצמה, והראי' מהא שאסורה לבועל, והא שניהם יודעים שלא עבדו איסור והיך היא נאסרת על הבועל, א"ו שכל זמן שלא נתברר לנו והוי אצלנו ספק התורה עשאה כודאי שיהא האיסור גם על הסוטה וגם על הבועל אף ששניהם יודעים שטהורה היא ואם באו עדים אח"כ שטהורה היא ניתרת מכאן ולהבא אבל בשעת הספק היתה אסורה כודאי, וע"כ שפיר היא נעשית זונה אם בא עליה בעלה אז ולא מהני העדים אח"כ כיון שהבעל בא עליה באיסור סוטה וזה ברור לענ"ד, ומתורצת היטב קושית הגרע"א ז"ל: ובזה י"ל קושית התוס' לקמן (פה ע"ב) ד"ה ולרבי מתיא ב"ח שהש"ס מוקי לה במחזיר ספק סוטתו איכא בינייהו למ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ולמ"ד מפני שמרגילתו הא נמי מרגילתו ומקשה ולרמב"ח דס"ל דעשתה זונה הא לא מרגילה ליה למה נפק"מ ופירש"י דניחא לה לשתות כדי שלא תפסול לכהונה, ועיי' תוס' שהקשו הא כיון שכבר גירשה לאו בת שתי' ויעו"ש מה שנדחקו בזה גם לרבנן, ולפי האמור י"ל דבמחזיר ספק סוטתו דלדידה אפשר שהיא יודעת שטהורה היא וסבורה שאולי עוד יבאו עדים ויעידו שלא נטמאה ולפ"ז לר"מ ב"ח שפיר לא מרגלה ליה שאם יבא עליה בעלה אז תהא אסורה לכהונה אף אם יבאו עדים ויעידו שטהורה היא, כיון שבא עליה בשעה שלא נתברר עוד הספק ע"י עדים ואסורה כודאי לבעלה א"כ עי"ז עשאה זונה ולא יועילו העדים אחר כן כמו שכ' ושפיר לא מרגילה ליה, וזה אולי כוונת רש"י דניחא לה לשתות ולאו דווקא לשתות אלא כוונתו שתהא לע"ע בספק שאפשר יהי' להתירה לכהונה ע"י עדים משא"כ לרבנן שאינה נעשית זונה ע"י בעילת הבעל, והבן כי לענ"ד הדברים נכונים מאד:
ה:
ביאור דברי רש"י ז"ל ביבמות (נא ע"ב):
יבמות (נא ע"ב) אר"ש לחכמים אם ביאת ראשון ביאה ביאת שני אינה ביאה אם ביאת ראשון אינה ביאה ביאת שני נמי אינה ביאה וכו' וכתב רש"י ז"ל שם הא דלא נפסלה על הראשון משום שזינתה דקימ"ל ביאתו ביאה ואם בא על אחת מכל העריות מתות על ידו אפ"ה לא מיתסרא אבעלה דקימ"ל אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, ויעו"ש בתוס' ד"ה אי שתמהו וכתבו שלא פירש רש"י ז"ל כן מעולם דבעד אחד ודאי אינה נאסרת בלא קינוי אבל בעדי טומאה היא נאסרת בלא קינוי, ומכח תמיהה זו החליטו שט"ס הוא בפירש"י ולא אמרה רש"י ז"ל מעולם: ולענ"ד נראה ליישב בהקדם מה שיש לעיין במה דקימ"ל צרת סוטה אסורה דטומאה כתיב בה כעריות הא הטומאה אינה אלא לבעלה שזינתה תחתיו אבל מאי שייכות הטומאה ליבם ואיך אסורה עליו משום טומאה שנתהוה עליה אצל הבעל, אמנם הדבר מתבאר היטב כיון שעיקר זיקת היבמה ליבם היא מכח נשואי אחיו ואי לאו נשואי אחיו לא היתה זקוקה כלל לו, נמצא שנשואי אחיו גרמו להיותה זקוקה לו והיא אשתו קצת וא"כ מה שנטמאה תחת הבעל הוי כאלו זינתה תחת היבם, שמה שזינתה אצל הבעל הוא זנות ג"כ אצל היבם, והוא מכח ק"ו במותר לה אסורה באסור לה לא כש"כ, וע"כ הטומאה שנתהותה אצל הבעל מכש"כ דהוי אצל היבם והוא פשוט, ואף דקימ"ל שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה הרי אף שזינתה ממש אצל היבם מותרת אליו מכש"כ אם זינתה תחת הבעל, נראה לענ"ד דזו לא קשיא מידי והוא דאשת איש שזינתה אינה אסורה לבעלה אלא אם כן זינתה באיסור מיתה כדין אשת איש שהיא בחנק אבל אם זינתה באיסור לאו בעלמא (אם היתה אפשרות מציאות כזו) אינה נאסרת לבעלה אף אם זינתה תחתיו, וע"כ בסוטה שזינתה תחת בעלה היא אסורה ליבם משום שזינתה תחת היבם ג"כ באיסור אשת איש שהוא בחנק, משא"כ בשזינתה תחת היבם שאז אינה אסורה לעלמא אלא באיסור לאו בעלמא אינה נאסרת [הערה - ודווקא לר"ע שחמיר ליה חייבי לאוין ועושה חיי"ל כערוה שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה יעוי' סוטה. ע"כ] שאין האשה נאסרת על בעלה אא"כ זינתה תחתיו באיסור מיתה ולא באיסור לאו בעלמא וכמש"כ ר"ת בכתובות (ג ע"ב) בתוס' שם דמשו"ה בזינתה עם הנכרי אינה נאסרת משום שאין חייבין מיתה על ביאת מצרי יעו"ש ואף החולקים עליו לא נחלקו אלא משום דס"ל דאיכא מיתה גם בביאת מצרי ויעוי' בעה"מ ומלחמות סו"פ בן סורר ומורה, ואכ"מ: והשתא לפ"מ דאיתא בקדושין (יט.) דעת רש"י ז"ל דקטן בן תשע שנים קונה יבמתו מן התורה אלא אעפ"כ מיעטה תורה ממיתה מקרא דאשת איש פרט לקטן שאין חייבין מיתה על אשת קטן אפי' במקום שקנוי' לו מן התורה כמו ביבם, וא"כ לפ"ד אם זינתה תחת הקטן שפיר אינה נאסרת משום סוטה כיון שלא זינתה באיסור מיתה אינה נאסרת וע"כ אין ביאת השני אוסרת על הראשון משום סוטה, וזו היא באמת דעת רש"י ז"ל: ומה שהוצרך רש"י ז"ל לומר משום שאין האשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה הוא משום דהיכי דהוי ע"י קינוי וסתירה נאסרת אפי' אם לא זינתה באיסור מיתה והוא משום דלקמן (נה ע"ב) אמרינן שכבת זרע פרט לכשקינא לה דרך איברים, ופריך פריצותא קאסר רחמנא ומשני איצטריך ס"ד אמינא בקפידא דבעל תלי רחמנא והא קא קפיד קמ"ל יעו"ש, הרי שבמקום דהוי קינוי היתה נאסרת אפי' אם לא היתה באיסור מיתה שהרי דרך איברים אין עליה איסור מיתה, ואפי' לדעת הרמב"ם פכ"א מהא"ב שאסור מן התורה אינו אלא לאו גרידא מ"מ כיון שהבעל קפיד היתה נאסרת גם ע"י זה, הרי שע"י קינוי א"צ שתהא זנות של איסור מיתה, וע"כ ביבמה שהיא אשת קטן אף דליכא איסור מיתה מ"מ היתה נאסרת ע"י קינוי כיון דקא קפיד, ודווקא דרך איברים נתמעט משום שאינו שכבת זרע אבל בביאת שכבת זרע היתה נאסרת אף אם ליכא בביאתה איסור מיתה לזה כתב רש"י ז"ל דכאן ליכא קינוי, (וגם אם קינא לה נראה ג"כ דלאו קינוי הוי כיון שהבעל קטן הוא אינו בן דעת לקנא אשתו, ודווקא ב"ד מקנין למי שנתחרש או נשתטה אבל קינויו של חרש ושוטה עצמו אינו כלום) וע"כ אינה נאסרת משום זנות רק ע"י ביאה של איסור מיתה ובאשת קטן דליכא מיתה אינה נאסרת, וזהו שכ' רש"י ז"ל שאינה נאסרת אלא ע"י עסקי קינוי וסתירה והיינו שע"י קינוי היתה נאסרת גם אשת קטן, והבן כי לענ"ד הוא נכון לדעת רש"י ז"ל ומיושב היטב קושית התוס':
ויעוי' עוד לקמן (צה.) אלא יבמה לאחין עבד בה מאמר ותוס' שם ד"ה עבד בה מאמר שהוא לב"ש דמאמר דאורייתא, ומוהרש"א שם הקשה דאכתי קשה מה ליבמה שכן נטמא הגוף, ולפמש"כ א"ש שאפי' אם מאמר קונה מדאורייתא מ"מ אינו גומר ואינו חייב עליה מיתה (יעוי' לעיל כט ע"ב) וע"כ לא נאסרה מטעם סוטה אלא משום מאמר אחר מאמר, יעוש"ה ותמצא כי הדברים נכונים: