אור ברסלב
שות מרחשת ב › סימן יז

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

ב · סימן יז

סימן טז

א:

ישוב לקושית התוס' בסוגיא דיבמות (י ע"ב):

אמר רב ששת סיפא אתאן לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וליתני לדברי ר"ע אין לה עליו כלום והתוס' כאן ד"ה וליתני נשארו בתימא על זה שבכתובות (עה ע"ב) איתא כה"ג ולא פריך וליתני יעו"ש:

וביישוב קושית התוס' לבי אומר לי שטעות קל נפל בדברי הש"ס כאן ולולא יראתי לשלוח יד בקדשים הייתי מגיה קצת והלשון דאמר אין קדושין תופסין בחיי"ל מקומה בהקושיא וליתני לדברי ר"ע וכאן צריכים להיות התיבות "דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין", ובזה יבא הכל על מקומו בשלום, ואפרש דברי:

א) הנה לקמן (מד.) אמרינן אליבא דר"ע דחלוצה הכתוב קראה ביתו וע"כ הוא חייב על אחות חלוצתו משום אחות אשתו, ומתבאר מזה דלר"ע החליצה עושה קנין ונעשית אשתו ע"י החליצה ושוב נפקעת ממנו, ובירושלמי (פ"א דמכילתין ה"א ועוד) איתא דלמ"ד חליצה קנין האחים חייבים עליה משום אשתו של חולץ יעו"ש והשתא אפי' לרי"ו דס"ל שאין האחים חייבים על החליצה כרת מ"מ מודה הוא דלר"ע ודאי איכא כרת עליהם דכיון דלר"ע הוי קנין והויא אשתו של חולץ וא"כ הו"ל אשת אח וכמו שהחולץ חייב על אחותה משום אחות אשתו הכ"נ האחים חייבים על החלוצה משום אשתו של חולץ והוי אשת אח, וזו לכאורה ודאי אין לומר דכיון דס"ל לרי"ו דשליחותיה דאחין קעביד א"כ כמו שהוא אינו בכרת ה"נ האחין אינן בכרת זה ודאי לא מסתבר, דודאי דלדידן דס"ל דחליצה הוי פטור שפיר יש לומר דהוי כאלו נחלצה מכולם אבל אם חליצה הוי קנין וחשוב כניסה אי אפשר לכאורה לומר דהוי ככנוסת כולן, וראי' לדבר שהרי בייבום ג"כ אמרינן דשליחותיה דאחין קעביד כדאיתא בסמוך (יא.) דלרי"ו הוי בבא אחד מן האחין על צרתה בעשה וכי נאמר כשייבמה שאין האחין חייבין עליה משום אשת איש ואשת אח, א"ו שזכות הכניסה אינו אלא במייבם או בחולץ ממש אבל לא שאר האחין, ועוד ראי' שאם נאמר שחשובה בחליצת אחד מהם כאלו היא חלוצת כולן וממילא כנוסת כולן לר"ע א"כ לר"ע כמו שהחולץ חייב על אחות חלוצתו משום אחות אשתו הכ"נ האחין יתחייבו עלה משום אחות אשתו, ולא אשתמט מאן דאמר כן אליבא דר"ע, וכן מוכח מדברי רש"י ז"ל (שם מד.) ד"ה הכתוב שכתב וז"ל, ולית ליה סתמא דמתניתין החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת דלר"ע פטורה לגמרי עכ"ל, ואם איתא דאחיו אסור בה עדיפא הו"ל לומר שא"כ גם אחיו אסור באחותה ואין קדושין תופסין בה, א"ו שעל אחיו ליכא איסור כלל באחותה דחלוצת אחיו אינה חשובה ככנוסה לו וע"כ אינו חייב על אחותה משום אחות אשתו, ועוד ראי' מדברי הרשב"א (לעיל ע"א ד"ה ובפלוגתא קמיירי) שהקשה א"כ ליתני קרובת חלוצתו לר"ע דאמר הכתוב קראו ביתו וכו' יעו"ש מש"כ בזה, הרי מזה מבואר להדיא דלר"ע קרובת חלוצתו מותרת לאחיו של חולץ דאל"כ אי אפשר למיתני קרובת חלוצתו כיון שגם היא אסורה גם לאחיו ואין קדושין תופסין בה, א"ו כנ"ל דלהאחין אינה חשובה ככנוסה שיהו נאסרין בקרובותיה אלא לגבי החולץ והכ"נ ממילא שאר האחין חייבין על החלוצה כרת משום אשתו של חולץ לר"ע משום דהוי כמו גרושת אחיו, וכמו שהחולץ חייב על אחותה משום אחות גרושתו הכ"נ האחים חייבים עליה משום גרושת אחיהם, וז"ב לכאורה:

[הערה - ומדברי הרשב"א אלו ראי' ג"כ דלר"ע קרובת חלוצתו הויא אחות אשתו ממש וקאי עלה בכרת ולא כמו שרצה לומר הגאון בעל ק"א (מד.) דלר"ע אינו אלא בלאו ולא בכרת. וז"א שא"כ אין התחלה לקושית הרשב"א ז"ל דהא לוי ודאי ס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל מדקתני אמו אנוסת אביו כמש"כ תוס' ורשב"א שם ואם קרובת חלוצתו לא הוי אלא לאו גרידא א"כ בת חליצה וייבום היא אלא ודאי דלר"ע קאי עלה בכרת, וז"ב. ע"כ]:

ב) והשתא נראה לפרש דמאי דמשני רב ששת סיפא אתאן לר"ע לאו למימרא דרישא רבנן ולא ר"ע וסיפא ר"ע ולא רבנן ומי ששנה זו לא שנה זו אבל הביאור הוא דסיפא אתאן לר"ע דווקא אבל הרישא מצי אתי כר"ע וכרבנן ומאי דמשני אתאן לר"ע אין כוונת ר"ש להא דס"ל לר"ע אין קדושין תופסין בחיי"ל אלא להא דר"ע דלקמן שהכתוב קראו ביתו וחלוצה קרייה אשתו של חולץ, וע"כ האחין חייבין עליה משום אשתו של חולץ ושפיר אמר בסיפא שאם עמד אחד מן האחין וקדשה שאין לה עליו כלום משום דהוי גרושת אחיו ואין קדושין תופסין בחייבי כריתות, מיהו גם הרישא ג"כ מצי א"ש כר"ע דרישא החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת צריכה חליצה מן האחין משום אף שהיא היתה אסורה על האחין משום אשתו של חולץ מ"מ כשחזר החולץ וקדשה שוב לא נאסרה עליהם משום אשתו של חולץ כשמת משום דקימ"ל (לקמן קט.) המגרש את אשתו והחזירה הר"ז מותרת לייבם משום שמיתה מפלת, וא"כ הכ"נ אף שמקודם היתה אסורה עליהם משום גרושת אחיהם מ"מ כל שחזר וקדשה שוב מיתה מפלת לפניהם לייבום והותרה להם כמו מחזיר גרושתו שמותרת לייבם, וא"כ מתבארת הברייתא היטב כמין חומר כולה אליבא דר"ע ולא דרישא רבנן דוקא וסיפא ר"ע דוקא ואין זה תברא ומי ששנה זו שנה זו, וע"ז פריך וליתני לר"ע (וכאן צריך להיות כמו שהגהתי) "דאמר אין קדושין תופסין בחיי"ל" אין לה עליו כלום, והיינו דפריך אף שמצי אתי כר"ע בהא שצריכה חליצה מן האחין מ"מ אין זה אלא במה דס"ל שחשובה כנוסה אבל לפ"מ דס"ל לר"ע אין קדושין תופסין בחיי"ל רישא בלא"ה לא מצי אתי כוותיה כיון שאסורה עליו בלאו לא תפסו בה גם קדושי החולץ א"כ אינה צריכה חליצה מן האחים משום שאינה אשתו של חולץ כלל שקדושיו לא תפסו בה, ואם אתיא כר"ע ליתני ולדברי ר"ע אין לה עליו כלום, והיינו אף שהברייתא ס"ל כר"ע דחשובה כנוסה וע"כ ברישא צריכה חליצה מן האחין ובסיפא שקדשה אחד מן האחין אין לה עליו כלום מ"מ כיון דקאי בשיטת ר"ע הי"ל לומר עוד לדברי ר"ע דס"ל אין קדושין תופסין בחיי"ל אין לה עליו כלום וממילא א"צ חליצה מן האחין כיון דלא הוי אשתו כלל, כנלענ"ד לפרש סוגיא זו לולא יראתי להגיה קצת ודו"ק:

ב:

ביאור דין יבמה שנעשה ערוה על היבם לאחר נפילה אם פוטרת צרתה, בסוגיא דיבמות (ח.):

א) אמר רב אשי מתניתין נמי דייקא (דלערוה גופה לא צריך קרא) דקתני חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ואילו פטורות ופוטרות לא קתני ש"מ, וקשה לי מאי ראי' היא זו הא י"ל דלעולם צריך קרא לערוה גופא משום דאי לאו קרא הייתי אומר הואיל ואשתרי אישתרי והא דלא נקט נמי במשנה פטורות הוא משום דהא דצריך קרא לאסור ערוה הוא בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דהו"א הואיל ואישתרי אישתרי וכה"ג אף שנפטרה יבמה והלכה לה אינה פוטרת צרתה כיון שבשעת נפילה לא היתה צרת ערוה כמו שכתבו התוס' לקמן (כו ע"ב) ד"ה חליצה פסולה יעו"ש, והשתא באופן שפוטרת צרתה היינו בשנשא חי ואח"כ נשא מת בזה באמת א"צ קרא ולא מצי למיתני פטורות ופוטרות ולהשמיענו החידוש מהן עצמן שפטורות, משום שבאופן שפוטרות צרותיהן אין חידוש מהן עצמן, ובאופן שצריך קרא היינו בשנשא מת ומת ואח"כ נשא חי בזה לא פטרה צרתה וא"כ לא מצי למיתני תרווייהו:

ב) ונראה ליישב עפ"י אשר נבאר מקודם הא דערוה פוטרת צרתה אין איסור הערוה פוטרת צרתה, ר"ל כגון אחות אשה אין איסור אחות אשה פוטרת צרתה שהרי בערוה שלא במקום מצוה צרתה מותרת אלמא שאין הערוה פועלת שתהא צרתה כמותה אלא עיקרו של דבר הוא משום שכיון שהיא ערוה אינה זקוקה לייבום ומאחר שאינה זקוקה לייבום שוב היא אסורה עליו ג"כ משום אשת אחיו כמו דאיתא לקמן ל"ב שחייב עליה משום שתי שמות וכיון שהערוה הוי באיסור אשת אח שוב היא פוטרת צרתה שהתורה לא אמרה שתהא זקוקה לייבום אלא אם כן יוכל לקחת איזו שירצה כדאמרינן בסמוך ע"ב כל היכי דאיכא ב' לקוחין דאי בעי האי נסיב ואי בעי האי אז קרינן בה ולקחה אבל אם אינו יכול לקחת אחת מהן משום דהוי אשת אח שוב גם השני' הוי אשת אח שאין בית אחד חלוק ואי אפשר לומר שאחת תהא פטורה מן הייבום והשני' תהא זקוקה לייבום, אבל הכל הוא משום איסור אשת אח ועיקר הפטור בצרתה הוא מטעם שאיסור אשת אח פוטר משום ששניהן נעשות עליו באיסור אשת אח, אבל אין איסור דאחות אשה או שאר עריות פוטרת את זו משום דבזה לא שייך צרה משום דהוי כצרה שלא במקום מצוה, ותדע לך שכן הוא שהרי טעמייהו דב"ש דס"ל לקמן (יג ע"ב) שהצרות מותרות לאחין מפרש רבא משום דס"ל א"א חל על איסור וע"כ היכי שנשא חי ואח"כ נשא מת דלא אתי איסור א"א וחל על איסור אחות אשה ע"כ הו"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה הרי מפורש שאין האיסור הערוה פוטר הצרה אבל עיקר הפטור משום דכיון דהוי ערוה ממילא קאי ג"כ באיסור אשת אח ואין בית חלוק ופטורה גם הצרה וע"כ לב"ש דס"ל דליתא בזה איסור אשת אח שוב אין צרתה פטורה:

ג) והשתא יבואר לנו באר היטב טעמם ונימוקם של התוס' שכתבו שאין ערוה פוטרת צרתה בשנעשה ערוה אחרי נפילתה לייבום, והוא עפ"י מה דאמרינן לקמן (מא.) דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה מותרת ליבם ואין אני קורא בה כל יבמה שעמדה עליו שעה אחת באיסור שוב נאסרה עליו עולמית:

[הערה - ויעוי' בחי' הרשב"א שם שכתב שאף שהותרה ליבם מ"מ אינה זקוקה לו עוד ומותרת להנשא לעלמא דכיון שנפקעה שעה אחת הזיקה בנשואי אחותה שוב אינה מתעוררת עוד לעולם יעו"ש, ואכ"מ. ע"כ]:

ומבואר מזה שאם נשא מת ומת ואח"כ נשא חי אף שנאסרה עליו יבמתו באיסור אחות אשה מ"מ איסור אשת אח אין כאן שאם הי' כאן איסור אשת אח בשעה שנשא אחותה לא היתה ניתרת ליבם במיתת אחותה דנהי שאיסור אחות אשה ליכא לאחר מיתת אחותה מ"מ איסור אשת אח להיכן הלך ואמאי לא נאמר גם בזה כל יבמה שאין אני קורא בה יבמה יבא עליה ונאסרה עליו שעה אחת הר"ז אסורה עליו עולמית כיון שנעשית אשת אח בנשואי אחותה מי התיר איסור אשת אח לו אחר מיתתה, ובפרט לדעת הרשב"א ז"ל שם שליכא דין יבום עוד אחר מיתת אחותה א"כ איסור אשת אח להיכן הלך, אלא ודאי שאף בנשואי אחותה שנפקעה זיקתה מ"מ כיון שנפלה פעם אחת לייבום והותר איסור אשת אח שוב לא נאסרה עוד בשנשא אחותה משום איסור אשת אח ג"כ אלא באיסור ערוה של אחות אשה לבד, וכיון דליכא איסור אשת אח עוד בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי א"ש שאין הצרה נאסרת עליו דלפי מה שכתבנו שכל שאין כאן איסור אשת אח אינה פוטרת צרתה, וע"כ בשנעשה ערוה אחר מותו דליכא איסור אשת אח שוב אינה פוטרת צרתה משום דעיקר פטור הצרה הוא מכח איסור אשת אח ולא מכח הערוה וכיון שליכא איסור אשת אח תו הו"ל כערוה שלא במקום מצוה שאינה פוטרת צרתה, וזהו טעמם של התוס' וזה נכון מאד:

ד) ועפ"ז נאמר דבזה באמת פליגי רב ושמואל לקמן (מא.) במתה אשתו מהו ביבמתו דרב ור"ח ס"ל שכל שנעשית ערוה לאחר מות המת שוב אינה נעשית אשת אח בנשואי אחותה אף שנפקעה הזיקה, וע"כ בשמתה אחותה אינה אסורה עליו משום שגם בחייה של אשתו לא היתה אסורה יבמתו עליו משום אשת אח וע"כ בשמתה אשתו שפקעה איסור אחות אשה מותר ביבמתו, אבל שמואל ורב אסי ס"ל שכל שנפקעה הזיקה בנשואי אחותה ואינה זקוקה עוד לייבום שוב חזר איסור אשת אח למקומו, וע"כ בשנשא אחותה נאסרה עליו יבמתו משום אשת אח ג"כ וע"כ גם כשמתה אשתו יבמתו ג"כ אסורה כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור אשת אח הר"ז אסורה עליו עולמית:

ה) וכאשר נעמיק עוד חקר בזה נמצא שטעמו של שמואל הוא משום דס"ל שכל שנפקע זיקתה ואינה זקוקה עוד לייבום הר"ז למפרע אשת אח משעת נפילה משום שכל שלא בא לידי ייבום שוב הו"ל למפרע אשת אח משום שגם בשעת נפילה לא נסתלק ממנה איסור אשת אח אלא שהתורה התירה ליבם אבל כל שלא בא לידי יבום הר"ז נעשית אשת אח למפרע וכמו דאיתא בירושלמי פ"א ה"א שאף אם אין קדושין תופסין ביבמה מ"מ כל שמת היבם חיילי קדושין למפרע משום שכל שמת ולא בא לידי יבום שוב לא היתה זקוקה למפרע וחיילי קדושי אחר, ונחלקו רב ושמואל במחלוקת רי"ו ור"ל דלרי"ו אין האחין חייבין על החליצה כרת וכן הוא על הצרה ולר"ל בין הוא בין האחין חייבין על הצרה כרת, והיינו דרי"ו ס"ל שכל שנפלה לפני יבום נסתלק איסור ערוה מכל נשיו של המת וכמו שכ' הרמב"ם פ"א מה' יבום הי"ב וע"כ כשהותר איסור אשת אח אינו חוזר ובא כשחלץ לאחת בין עליה בין על הצרה אבל ר"ל ס"ל שחייב כרת והיינו משום דס"ל שכל שלא בא לידי יבום וחליצה אינה חשובה זקוקה למפרע וע"כ הוי עליה איסור אשת אח ובאיסור קיימא, ובזה ג"כ נחלקו רב ושמואל, ושמואל לטעמיה דס"ל ג"כ כר"ל לקמן (מ ע"ב) שהבא על צרת חלוצה הולד ממזר הרי דס"ל ג"כ שכל שלא בא לידי יבום שוב הו"ל אשת אח משעת נפילה, ומשו"ה ס"ל בשמתה אשתו אסור ביבמתו משום שכל שלא בא לידי יבום כגון שנפקעה זיקתה ע"י נשואי אחותה שוב הו"ל אשת אח למפרע משעת נפילה וע"כ אני קורא בה ג"כ כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה וכו' משום שאף שנשא אחותה לאח"מ ג"כ הוי כאלו היתה אשת אח בשעת נפילה וכאמור:

ו) ובזה נראה ליישב קושית תוס' לקמן (יז ע"ב) ד"ה אבל שהקשו ומנלן דסבר רב אין זיקה דילמא לעולם יש זיקה ולאחר מיתה שרי משום שפקעה זיקה וכמו דאמרינן בסמוך (יח ע"ב) יעו"ש, ולפי האמור א"ש דלרב אי אפשר לומר דמשו"ה שומרת יבם שמתה מותר באמה משום דפקעה זיקה לאחר מיתה כיון דרב ס"ל מתה אשתו מותר ביבמתו ומוכח דס"ל לפ"מ שבארנו שאף שנפקעה הזיקה בנשואי אחותה מ"מ לא נפקעה למפרע כאלו לא היתה כאן זיקה מעולם וכמו שבארנו א"כ אי אפשר לומר לרב דבאמת יש זיקה ואך לאח"מ פקעה הזיקה למפרע, משא"כ לקמן (יח ע"ב) דקיימינן אליבא דשמואל שפיר עבדינן צריכותא דאי אשמעינן הלכה כר"י בן בתירא הו"א מחיים אבל לאח"מ פקעה לה זיקה והיינו לשמואל לטעמו דס"ל באמת כן דכל שלא בא לידי ייבום וחליצה לבסוף נפקעה הזיקה למפרע, וע"כ הייתי אומר שג"כ לאחר מיתת היבמה שלא באה לידי יבום וחליצה שוב פקעה זיקתה למפרע ומותר באמה ולכן קמ"ל דלא אמרינן כן במתה יבמה, משום דשאני בנשואי אחותה דשם בעצם נפקע הזיקה ע"כ אמרינן דלמפרע הופקעה משא"כ במתה אף שלא באה לידי יבום מ"מ הא הזיקה לא נפקעה כלל ורק משום דליתה בעולם ואין כאן יבמה במי לקיים הייבום בזה ס"ל לשמואל דלא פקעה כה"ג הזיקה והדברים ברורים ונכונים לענ"ד ביישוב קושית התוס':

ז) והשתא לפ"מ שביארנו דין זה שכתב התוס' שאם נעשית ערוה אחר נפילה אינה פוטרת צרתה הוא תלוי באשלי רברבי שזהו דווקא לרב דס"ל דמתה אשתו מותר ביבמתו וכדקימ"ל כוותיה וכפי מה שהסברנו בטעמו משום שהותר איסור אשת אח שוב אינו חוזר ונאסר בהפקעת הזיקה וכן היא סברת רי"ו דס"ל שאין הוא והאחין חייבין על החלוצה והצרה כרת, אבל לשמואל וכן לר"ל דס"ל שנתעורר איסור אשת אח למפרע בהפקעת הזיקה ודמי כאלו לא הותרה מעולם והו"ל אשת אח ממילא ג"כ גם בנעשית ערוה לאח"מ ג"כ פוטרת צרתה משום דכיון שהערוה נעשית למפרע אשת אח הרי היא כשעת נפילה שערוה פוטרת צרתה, והתוס' שכ' שאינה פוטרת צרתה היינו לשיטת רב וכמו דקימ"ל כוותי' קם דינא שאין ערוה לאח"מ פוטרת צרתה:

ח) והשתא נחזור לקושיתנו המוצבת בראש דברינו על רב אשי שמוכיח ממשנתינו מדלא קתני פטורות ופוטרות מוכח דערוה לא צריך קרא והקשינו שאיך אפשר למיתני ביחד פטורות ופוטרות דהא במקום שצריך קרא שפטורות דהיינו בנשא מת ומת ואח"כ נשאת שם אינן פוטרות צרותיהן לדעת התוס', ולפי האמור א"ש שכל זה בשיטת רב ורי"ו, אבל לשמואל וכן ר"ל דס"ל שאיסור אשת אח הוי למפרע במקום שלא בא לידי חליצה ויבום שם באמת פוטרת צרתה, ומעתה הא רב אשי לטעמו דס"ל (יא.) כריש לקיש שפיר ס"ל שגם בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ג"כ פוטרות צרותיהן, וע"כ שפיר מדייק דליתני פטורות ופוטרות בחד גוונא שגם בגוונא דנשא מת ומת וכו' ג"כ פוטרות, א"ו דערוה גופא ל"צ קרא כלל ופשיטא שאינה זקוקה לייבום:

ט) ומתוך דברינו אלה יתבאר לנו יישוב נכון למה שהקשו התוס' לקמן (צב ע"ב) ד"ה נותן דמאי קמ"ל רב אשי אליבא דשמואל שם שאם הי' יבמה ישראל דנותן לה גט והותרה לו דלאשמעינן דבעיא גט לא איצטרך שכבר פסק אמימר הלכתא כשמואל, יעו"ש, ולדברינו רב אשי טובא קמ"ל שכיון שקדושין תופסין ביבמה א"כ הרי היא נעשית אשת איש וערוה על היבם וא"כ הר"ז כמו דאמרינן לעיל שאם נשא אחותה ושוב מתה דשמואל ס"ל שנאסרה עולמית, וא"כ הכ"נ ביבמה כיון שנתקדשה ונעשית אשת איש ונאסרה שעה אחת על היבם אף כשחזר ונתן גט הוי אמינא שתהא אסורה עליו עולמית וכסברת שמואל לשיטתו וכן רב אשי דהוא מרא דשמעתא זו דניתן גט דס"ל לפמש"כ ג"כ כשמואל ועומד בשיטתו משום שע"י שנעשית אשת איש וערוה על היבם שוב נתעורר איסור אשת אח למפרע ואסורה אפי' לאחר שנתן גט משום שאיסור אשת אח לא הלך ממנה, קמ"ל שזה אינו דע"י הקדושין אף שנעשית ערוה ואשת איש מ"מ לא נתעורר איסור אשת אח והיינו משום דע"י קדושין לא נפקעה הזיקה כמו שכתבו התוס' (טז.) ד"ה בני צרות שכיון שבידו לגרש לא פקעה הזיקה, וכיון שלא נפקעה הזיקה עדיין מותרת היא בייבום וזקוקה לייבום כשיגרש המקדש, וע"כ נותן לה השני גט והותרה להיבם, וטובא קמ"ל רב אשי לטעמו בזה, ודוק בכל הדברים האלה, ואחרי העיון תמצא כי נכונים הם בס"ד:

י) ועפ"י דברינו נדחו דברי הגרע"א ז"ל בתשו' סי' ר"ו שכתב לתרץ בשם ח"א דברי התוס' ביבמות (צב.) ד"ה ואמרו שכתבו דמיבם לא הוי ממזר מדאורייתא אפי' לר"ע דמשווי זנות יבמה כזנות דאשת איש לאוסרה איבם דאפי' אשת איש לא מיתסרא מדאורייתא ע"י טעות וכו' ותמה הגרע"א ז"ל שאפי' במזיד לא הוי ממזר מסוטה דהא הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר כדאיתא לעיל (מט ע"ב) וכ' לתרץ בשם ח"א משום דאם היתה נקראת סוטה דאורייתא פקע מצות ייבום כדאמרינן בפ"ק דיבמות דטומאה כתיב בה כעריות ונעשית עתה ערוה וממילא הוי ממזר משום אשת אחיו, ויעו"ש שקילס דברים אלו וכ' ודפח"ח, ולפי האמור אין זה נכון כלל דלא נעשית ערוה משום אשת אחיו אלא א"כ בשעת נפילה הוי סוטה אבל במה שזינתה לאחר מיתה אף דהוי סוטה אין בה איסור אשת אחיו וכמו בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא חל עלה איסור אשת אחיו אלא איסור דאחות אשה בלבד, וא"כ בשומרת יבם שזינתה אין בה לגבי היבם אלא איסור סוטה לבד אבל לא איסור אשת אחיו וכיון שתפסי בה קדושין לא פקעה זיקה ג"כ ומכש"כ דלא הוי הולד ממזר, ותדע לך שכן הוא דאל"כ רב המנונא שאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה הו"ל לומר רבותא יותר שפטורה מן החליצה ומן היבום ומותרת לשוק כיון שנעשית אשת אח ופקעה זיקה כמו בנשא אחותה א"ו שלא פקעה זיקה כיון שזינתה אחר נפילה, וזה ברור לענ"ד:

יא) ולענין תמיהתו על התוס' נראה לגודל התמיהה ליישב עפ"י מש"כ התוס' (לעיל מט ע"ב ד"ה סוטה) דמה שסוטה תפסי בה קדושין הוא מקרא דלהיות לו לאשה דמוקמינן לה בסוטה דאלמא דאית בה הויה, יעו"ש, ולפ"ז קרא דלהיות לו לאשה ליכא לאוקמי ג"כ בשומרת יבם דהא יבמה לאו בת הויה היא כמו שכ' התוס' שם ד"ה הכל מודים דליבם נמי לאו בת קדושין היא אלא ביאה הוא דאית בה, יעו"ש, והשתא כיון דבשומרת יבם סוטה לא כתיב הוי' ממילא אין קדושין תופסין לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחיי"ל, וכמו שכ' התוס' שם לענין בועל כיון דלא כתיב בו הוי' לא תפסי בה קדושין יעו"ש כנלענ"ד:

ג:

ביאור פסקו של הרמב"ם ז"ל פ"א מה' יבום הי"ב ויישוב דבריו ז"ל: א) והנה הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' יבום הי"ב) כתב שאיסור חלוצה וצרותיה עליו ועל האחין הוא רק מדבריהם כשניות לעריות, וכבר הרבה לתמוה עליו הה"מ ז"ל שם מסוגיא זו שמבואר להדיא דלר"ע אין קדושין תופסין בה וכן לקמן פר"ג (נב ע"ב) אמרינן אין הדברים הללו אמורים אלא אליבא דר"ע שהי' אומר חלוצה כערוה וכן שם (נג.) בשלמא לרי"ו איצטריך לאשמעינן שאין קדושין תופסין בחייבי לאוין הנה מכל אלו מוכח ומפורש דהוי לאו דאורייתא עד שלר"ע אין קדושין תופסין בהן, ודברי הרמב"ם באמת תמוהים ונפלאים מאד באין פותר אותם:

ב) ואשר אחזה לי ביישוב דבריו ז"ל הוא דבאמת הדרשה כיון שבנה שוב לא יבנה דמינה נפקא לן דקאי עלה בלאו דחה הרמב"ם מכח סתמא דגמ' (מד.) דאמרינן שם אמ"ר חב"א אמר רי"ו אשר לא יבנה בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים וכקושית התוס' כאן ושם דלא אייתר קרא דלא יבנה אלא איצטריך דלא לחלוץ לחדא ולייבם לחדא, וא"כ כיון שצריך קרא לדרשה זו תו לית לן לדרוש כיון שבנה שוב לא יבנה, ודוקא ר"ל ס"ל דאתי קרא דלא יבנה דהוא קאי עלה בלאו, אבל לרי"ו דס"ל לקמן דאצטריך קרא דלא יבנה לזה שא"צ לחלוץ לחדא וליבם לחדא תו לית לן לאו מדבר תורה שיהא אסור בחלוצתו מן התורה וקרא דלא בנה שוב לא יבנה לרי"ו אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן:

ג) ומאי דאמרינן כאן ובכולה סוגיא דפר"ג דלר"ע אין קדושין תופסין בה יתבאר היטב דלר"ע לטעמיה יש לו בזה מקור דרשה אחרת אשר לשיטתו הו"ל לאו מן התורה בחלוצה, והוא, דלקמן (נב ע"ב) איתא אהא דאמרינן זו דברי ר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחיי"ל דפריך הש"ס אי ר"ע כיון דיהיב לה גט מי מהני בה מאמר והתניא ר"ע אומר מנין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עליו עולמית שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה אחר שלוח אמר רב אשי גט יבמין מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע"כ הגמ', הרי שר"ע דורש מקרא דלא יוכל לשלחה שאסור ביבמתו אחר שנשתלחה ממנו, ולפ"ז יש לומר דמאי דאמרינן דלר"ע אין קדושין תופסין בחלוצתו הוא מקרא דלא יוכל לשלחה שהוא לאו גמור לר"ע, דלא יוכל בעלה לשוב ולקחתה אחר שלוח והיינו אחר חליצה שנשתלחה ממנו והותרה לעלמא דשוב קאי עלה בלא יוכל, ומאי דאמר רב אשי גט יבמין דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היינו דוקא לענין גט יבמין משום דגט אין זה שלוח כלל ביבמה דחליצה מתרת ולא גט כדנפקא לן בקדושין (יד.), וע"כ לא קרינן בה אחר שלוח שאין זה שלוח כלל ביבמה וע"כ לא הוי זה אלא מדרבנן וקרא לענין גט אסמכתא בעלמא, וכ"ז בגט אבל בחליצה כיון דהוי שלוח שניתרת בזה לעלמא קאי עלה בלאו דלא יוכל לשלחה, וכ"ז אינו אלא אליבא דר"ע לטעמיה אפשר ללמוד מקרא דלא יוכל לשלחה שאסור ביבמה אחר שנשתלחה בחליצה והיינו משום דר"ע לטעמיה דס"ל שהכתוב קראו ביתו וחליצה הוי קנין וחשובה אשתו שע"י החליצה היא נעשית אשתו וגם נפקעת ממנו ע"י זה, וע"כ הוי זה אשתו שנשתלחה ממנו וע"כ קאי עלה בלאו דלא יוכל לשלחה משום דהוי שלוח שהרי אשתו היא שנשתלחה ממנו, משא"כ לדידן דס"ל דחלוצה לא הוי קנין ולא הוי אשתו כלל אין לומר בה שלוח כיון שלא נעשית אשתו כלל שנאמר שנשתלחה ממנו וע"כ לא שייך דרשה זו אליבא דידן, וממילא לדידן לית לן קרא שהוא אסור בחלוצתו, ודוקא לר"ע איכא לאו בחלוצתו מקרא דלא יוכל, וא"כ כל הסוגיות דאמרינן דלר"ע אין תופסין בחייבי לאוין דלפי מה שנתבאר לר"ע לשיטתו איכא לאו בחלוצה משא"כ לדידן ולענ"ד הדברים נכונים ומחודשים בהערת מקור הלאו דחלוצה ושאין לו מקום אלא אליבא דר"ע, והדברים שמחים לענ"ד: ד) מיהו יש לשדות בזה נרגא מהא דאמרינן לקמן (מה.) אלא אמר רב יוסף מאן הכל מודים רבי אע"ג דרבי אומר אין הדברים אמורים אלא לדברי ר"ע שהי' עושה חלוצה כערוה וליה לא ס"ל בכותי ועבד מודה, והשתא לפמש"כ דעיקר לאו בחלוצה אינו אלא אליבא דר"ע שאיהו דריש לאו מקרא דלא יוכל לשלחה אבל רבנן לא דרשי ואין איסור מדאורייתא במחזיר חלוצתו א"כ מאי מייתי רב יוסף מכאן ראי' דרבי ס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל דילמא מאי דאמר רבי אין הדברים אמורים היינו בעיקר הדין דס"ל לר"ע דקאי עלה בלאו דלא יוכל וע"כ הוי עליו כערוה בזה הוא דפליג רבי וס"ל כרבנן דליתא שאין כאן לאו מן התורה אבל בחייבי לאוין מן התורה אפשר באמת דס"ל לרבי שקדושין אין תופסין בהן:

ה) אולם אחר העיון אתי שפיר עפ"י אשר נבאר מחלוקת רי"ו ור"ל דלרי"ו אין הוא ושאר האחין חייבין כרת בבא על החלוצה וכן על הצרה ולר"ל האחין חייבין כרת ורק הוא הכתוב נתקיה מכרת ללאו דלא יבנה וכו', ונבאר טעמו ונמוקו של כל אחד והוא דרי"ו ס"ל משום שכיון שהתורה התירה ליבמה ולכנסה וכל אחד מן האחין יש לו רשות לכונסה הרי היא הותרה משעה שנפלה לייבום לכל, וכמש"כ הרמב"ם שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו וכן מעל כל שאר האחין, וע"כ אף שחלצה לאחד מהם מ"מ לא נאסרה לכולם כלל שכיון שהותרה הותרה ומהיכן יתעורר איסור אשת אח אחר שכבר הותר, וע"כ אף ששאר האחין או הצרות לא באו לכלל כניסה או חליצה מ"מ ס"ל ששלוחייהו קעביד וחשיב כאלו היתה לכל אחד זקוקה, ולא שמכיון שחלצה מזה או שכנס זה או שכנס זו שוב למפרע לא היתה זקוקה לשאר האחין או שהצרה לא היתה זקוקה להם כלל אלא אמרינן שכולן היו זקוקות ולכולם היו זקוקות, וע"כ כשהותרו הותרו כולם ואינן חוזרות ונאסרות, משא"כ ר"ל ס"ל שבאמת היא אשת אח קודם שבא עליה, ורק התורה התירה אותה ליבמה, וע"כ כשכנס אחד מהם או שחלץ אחד מהם שוב חשוב כאלו האחרות לא נפלו כלל לייבום ולא הוזקקו כלל וכן שאר האחין הוי למפרע כאלו לא נפלה לפניהם כלל לייבום כיון שלא בא לידי ייבום וע"כ הוי אשת אח גבייהו, וגם החלוצה עצמה היתה בכרת על החלוץ שכיון שלא ייבמה חשוב כאלו לא נזקקה כלל למפרע והוי קיימא באיסורא דא"א ורק דאתי קרא דלא יבנה ונתקו מכרת ללאו, אבל אחין וצרות באיסורייהו קיימי משום דע"י חליצתה של זו על יד אח זה חשוב כאלו לא נפלה לייבום לפני האחים האחרים וע"כ נשארו באיסור כרת, וכן איתא בירושלמי (פ"א ה"א) שכיון שלא בא לייבום לסוף שוב למפרע פקעה הזיקה וחשוב כאלו לא היתה זקוקה כלל, ואכ"מ להאריך בזה:

ו) ובזה יתבארו היטב דברינו לעיל מה שכתבנו שהרמב"ם ז"ל דחה הדרשה דכיון שלא בנה שוב לא יבנה משום שהדרשה אינו אלא לר"ל משא"כ רי"ו לית ליה דרשה זו כלל, והיינו דדוקא לר"ל דס"ל דשאר האחין בכרת והיינו משום דס"ל דכיון שפקעה הזיקה ע"י חליצה שוב חשוב כאלו לא נזקקה כלל לייבום למפרע ולא הוי נפלה לייבום כלל וע"כ באיסורא דא"א קיימי, וגם החולץ עצמו הוי קאי באיסור כרת שכיון שחלץ לזו הו"ל למפרע כאלו לא נזקקה כלל וע"כ גם הוא עצמו הוי קאי באיסור כרת וצריך קרא דלא יבנה לנתקו מכרת ללאו, משא"כ רי"ו ס"ל שכיון שהותרה הותרה ואין האיסור כרת מתעורר למפרע וע"כ אין צריך קרא לנתקו מכרת ללאו שגם בלא קרא לא נאסר עוד בה מכיון שהותרה ונסתלק איסור ערוה מעליה וא"צ קרא דלא יבנה וקרא איצטריך לדרשה דלא יחלוץ לחדא ולייבם לחדא כמו שהיא הגירסא לקמן (מד.) הובאה בתוס' כאן ושם, וכמ"ש למעלה:

והשתא נחזור לדברינו מה שעמדנו למעלה שאם הלאו דלא יוכל לשלחה אינו אלא אליבא דר"ע ולא לדידן א"כ מאי מייתי רב יוסף ראי' מרבי דס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל משום שאמר זו דברי ר"ע שעושה חלוצה כערוה דילמא מאי דלא ס"ל כר"ע היינו בעיקר הלאו דלא יוכל לשלחה אבל באלו שהם חייבי לאוין מה"ת ס"ל ג"כ כר"ע שאין קדושין תופסין בהן, אמנם לפי האמור א"ש דרב יוסף לשיטתו דס"ל לעיל (מ ע"ב) שהבא על צרת חלוצתו הולד ממזר והיינו כר"ל דס"ל באיסורא קיימא ובכרת קאי כדאיתא התם אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא וכו' והשתא לרב יוסף דס"ל כר"ל ודאי ס"ל דקרא דלא יבנה לנתוקי מכרת ללאו אתי דאי לאו קרא הוי הוא עצמו בכרת, וא"כ הוא ודאי דריש קרא דלא יבנה ללאו, וא"כ הלאו הוא לכו"ע ושפיר מייתי רב יוסף ראי' מרבי דס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל דלרב יוסף ודאי איכא לאו בחלוצה אפי' לרבנן דר"ע משום דס"ל כר"ל, וע"כ הא דאמר רבי אין הדברים הללו אלא לר"ע שהי' עושה חלוצה כערוה ע"כ משום דס"ל הוא עצמו שקדושין תופסין בחיי"ל, ושפיר הביא רב יוסף ראי' דלרבי קדושין תופסין בחיי"ל, ואע"ג דמאי דמשני רב יוסף מאן הכל מודים רבי הוא לפרש דברי רבב"ח אמר ר' יוחנן דאמר הכל מודים בעכו"ם ועבד וכו' שאין הולד ממזר ולשיטת רי"ו עצמו אין ראי' מדברי רבי שאמר אין הדברים הללו אמורים וכו' שלית ליה כר"ע שא"ק תופסין בחיי"ל, מ"מ אין זו קושיא שי"ל דרי"ו עצמו פשיטא ליה ממקום אחר דרבי ס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל אך רב יוסף לשיטתיה הביא עוד ראי' מפורש מדברי רבי דס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל, וכן לקמן (ע.) דא"ל ר"ל לרי"ו כמאן כר"ע דאמר יש ממזר מחיי"ל והשיב לו רי"ו אפי' תימא רבנן בעכו"ם ועבד מודו דכי אתא ר"ד משום רבינו עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ויעו"ש ברש"י דרבי ע"כ פליג על ר"ע דהא אמר אין הדברים הללו אמורים אלא לר"ע, הנה מוכח לכאורה מזה דרי"ו עצמו ס"ל להוכיח מדברי רבי דס"ל קדושין תופסין בחיי"ל, ג"כ יש לומר כנ"ל דרי"ו לאו מדברי רבי שאמר אין הדברים הללו וכו' מוכיח שרבי ס"ל קדושין תופסין בחיי"ל רק פשיטא ליה ממקום אחר שרבי ס"ל כן ואעפ"כ מודה דעכו"ם ועבד וכו' הולד ממזר, ובאמת מוכח שיטת רבי דס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל מהא דלעיל (ח ע"ב) רבי אומר ולקח ולקחה לאסור צרות ועריות יעו"ש, ואם ס"ל שאין קדושין תופסין בחיי"ל הו"ל למימר לאסור צרות וחיי"ל שגם הם פטורין מן החליצה ומן היבום לר"ע כדאיתא התם (ד' ט.) א"ו דרבי עצמו ס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל אלא שרב יוסף לשיטתיה הביא ראי' מפורשת יותר מדברי רבי אלו דאמר אין הדברים הללו אמורים אלא לר"ע וכו', וזה פשוט:

ד:

בענין שלמעלה וביאור דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ביבמות (פ"ג): א) שבתי וראיתי שמה שהבאתי למעלה ראי' מקושית הרשב"א (לעיל י.) דליתני קרובת חלוצתו לר"ע שמוכח מזה דס"ל שהאחין אינן אסורין בקרובת החלוצה לר"ע אלא החולץ, כעת ראיתי שאפשר לדחות דקושית הרשב"א היא לר"ל דס"ל לאו שליחותייהו קעביד וע"כ כיון שהחלוצה אבראי קיימא אין האחין חייבין על אחותה משום אחות אשתו אבל לרי"ו דס"ל דשליחותייהו קעביד הו"ל כאלו האחין ג"כ חלצו לה שוב י"ל שגם האחין חייבין על אחותה משום אחות חלוצה לר"ע וקושית הרשב"א היא לר"ל וכמו שמקשה שם ר"ל בעצמו (שם י ע"ב) לשיטתיה שם ללוי דליתני החולץ וכו' יעו"ש: ב) ולפ"ז יש לומר באמת דלמ"ד שליחותייהו קעביד והו"ל כאלו כולם חלצו לה הרי היא לגבי אחין כאלו היתה חלוצתם ממש והכי מוכח מהא דמוכיח רב יוסף שהבאתי לעיל אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא מותר אדם בקרובת צרת חולצתו אא"ב צרה אבראי קיימא משום הכי מותר באחותה אא"א צרה כחלוצה דמיא אמאי מותר ויעו"ש פרש"י שאם נאמר דצרה כחלוצה משום דשליחותה קעביד הו"ל צרה לגבי' כחלוצה ממש א"כ אחותה הו"ל אחות חלוצתו הרי מפורש שאם נאמר דשליחותה קעביד הו"ל כאלו חלצה ממש, ולפ"ז גבי אחין נמי כיון דשליחותם קעביד הו"ל כאלו חלצו הם ממש, אלא דמסקינן שם דמשו"ה מותר בקרובת צרת חלוצתו הוא משום שאחות חלוצה דרבנן ובצרה לא גזור, לפ"ז לר"ע שאחות חלוצה אסורה מדאורייתא כמו כן קרובת צרת חלוצתו הוי ג"כ אסורה מן התורה לרי"ו דצרה שליחותה קעביד ובאחין נמי לרי"ו דשליחותייהו קעביד ג"כ לר"ע אסורין באחות החלוצה מן התורה, ומה ששנינו במשנתינו שם הוא אסור בקרובותי' והאחין מותרין הוא דוקא לדידן דאחות חלוצה דרבנן ובאחין לא גזור כמו שלא גזרו בקרובת צרת חלוצתו כמו שפרש"י ויעוי' שם רש"י ד"ה הו"א האחין מותרין שכתב וז"ל ואפי' לאחר חליצה נימא דאיהו שליחותייהו קעביד משום הכי לא תנייה, ע"כ, הרי שבאמת הייתי אומר דמטעם שליחותייהו עביד יהיו גם האחין אסורין בקרובות החלוצה אלא דמ"מ מותרין משום שאחות חלוצה דרבנן ובאחין לא גזור, אבל לר"ע דס"ל דאחות חלוצה דאורייתא לרי"ו דשליחותה דאחין קעביד יש לומר שהאחין אסורין בקרובותיה כמו החולץ ממש: ג) והשתא אחרי שזכינו לדין זה דלר"י דין אחד להחולץ ולהאחין הרי נוכל לומר דבר חדש דלר"ע דס"ל שהחלוצה חשובה ככנוסה להאחין, וכשם שהאחין חייבין עליה משום אשתו של חולץ משום דהוי גרושת אחיו כן גם החולץ חייב עליה משום גרושת אחיו כיון דעביד שליחותם וחשיב גם לגבי האחין ככנוסה א"כ הו"ל לרי"ו אליבא דר"ע אשת האחין וחשובה כנוסת כולם א"כ כולם חייבין עליה משום אשת אח, זה משום אשתו של זה וזה משום אשתו של זה, וכמו שהאחין חייבין עליה משום אשתו של חולץ הכ"נ החולץ חייב עליה משום אשתו של אחין כיון דחשיבא גם לגבייהו ככנוסה לרי"ו אליבא דר"ע:

ד) ואם כנים אנו בזה הלא תזרח לנו שמש צדקה ומרפא בכנפיה להצדיק את הצדיק דמעיקרא ולרפא את דברי הרמב"ם ז"ל בפה"מ פר"ג שכתב וז"ל, ואמרו אין אחר חליצה כלום יורה שלא יועיל המאמר בחלוצתו, ואמנם זהו דעת ר"ע דס"ל שאין קדושין תופסין בחלוצתו לפי כשנחלץ חזרה ערוה כמו שהיתה קודם מיתת אחיו, עכ"ל, וכבר התפלא רבינו הרשב"א ז"ל בחי' לפר"ג הנ"ל הפלא ופלא הלא לר"ע ג"כ אינו אלא חייבי לאוין, יעו"ש, אולם לפי דברינו דברי הרמב"ם ז"ל מאירים דלדעת ר"ע שחלוצה הוי ככנוסה א"כ גם החולץ עצמו מחוייב עליה כרת והוי עליו ערוה ממש משום דהוי אשתו של אחין, והשתא מה שכתב הרמב"ם ז"ל דלר"ע הוי ערוה ממש של חייבי כריתות הוא ביבמה אחת ושני יבמין דבזה הו"ל לר"ע ערוה ממש משום דהוי לגבי החולץ אשתו של אחיו החי היבם הב' דחשובה גם לגביה ככנוסה, אבל ביבמה וביבם אחד בזה מודה הרמב"ם ז"ל דלר"ע אינה אלא חיי"ל גרידא וכמו שכתבנו בהערת מקור הלאו הזה אליבא דר"ע מקרא דלא יוכל לשלחה וכו' משום דלר"ע הוי ככנוסה והו"ל החליצה לגבה שלוח ממש משום דהויא אשתו מקודם:

והשתא לא קשיא תו מה שהקשה הרשב"א כאן על הרמב"ם הא בהדיא אמרינן כאן זו דברי ר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחיי"ל אלמא דלר"ע אינו אלא חייבי לאוין ולא ערוה של חייבי כריתות, דלפי האמור לא קשיא כלל דמאי דאמרינן דהוי חיי"ל הוא ביבם אחד דליכא משום כניסת אחין כיון שאין כאן אחין ולא הוי לר"ע להחולץ אלא חייבי לאוין גרידא מקרא דלא יוכל אבל בשני יבמין אז הוי חיי"כ משום אשתו של השני: ה) ועפ"ז תעלה ארוכה גם לקושיא השני' של הרשב"א ז"ל על דברי הרמב"ם אלו מהא דלקמן (מה.) שהבאתי למעלה דמאן הכל מודים רבי דאמר אין הדברים אמורים אלא לר"ע ומוכיח מכאן דרבי ס"ל קדושין תופסין בחיי"ל דלא כר"ע ולדברי הרמב"ם ז"ל דלר"ע הוי חלוצה כערוה ממש של חייבי כריתות אין ראי' משם, וזהו דוגמת מה שהקשיתי למעלה ע"פ דברינו:

ולכאורה אין הבנה לקושיתו, דנהי דלר"ע הוי חייבי כריתות ממש מ"מ הגמ' שפיר מייתי ראי' מרבי דס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל שהרי אמר שאין הדברים הללו אמורים אלא אליבא דר"ע וליה לא ס"ל ומוכח דס"ל שיש מאמר אחר חליצה, א"כ אף אם נאמר שרבי פליג על הא דס"ל לר"ע דהוי חייבי כריתות מ"מ הא ממילא שמעת מינה מדברי רבי דקדושין תופסין בחיי"ל כיון דלרבנן דר"ע הוי עכ"פ חיי"ל א"כ אמאי ס"ל לרבי דמהני מאמר אחר חליצה ע"כ משום דס"ל דקדושין תופסין בחיי"ל ושפיר הוכיח רב יוסף, וצריך לומר שכוונת הרשב"א ז"ל להקשות על הרמב"ם ז"ל לפי שיטתו דס"ל בחיבורו דלדידן אין לאו כלל והוי הכל איסורא דרבנן, וע"ז הוא שהקשה דע"כ מהוכחת רב יוסף מוכח אחת משתי אלה או דלר"ע אינו אלא חייבי לאוין גרידא או אף אם נאמר מאיזה טעם שיהי' דלר"ע הוי חיי"כ עכ"פ מוכח דלדידן הוי ג"כ חיי"ל שאל"כ אין ראי' מרבי כלל דס"ל קדוש"ת בחיי"ל, זהו לענ"ד כוונת הרשב"א ז"ל בקושיתו על הרמב"ם ז"ל:

ו) אולם עפ"י האמור שטעמו של דבר שכתב הרמב"ם דלר"ע הוי ערוה על החולץ משום דהוי ג"כ כנוסת אחיו, א"כ אין זה אלא לרי"ו דס"ל דשליחותייהו עביד אבל לר"ל דס"ל דלאו שליחותייהו קעביד שוב לא חשובה ג"כ כנוסת אחיו וממילא אינה ערוה על החולץ לר"ע אלא לאו גרידא מקרא דלא יוכל או מקרא דלא יבנה וכמו שנתבאר למעלה א"כ מתורצת קושית הרשב"א דהא מרא דשמעתא דמביא ראי' מרבי דאמר אין הדברים הללו אמורים אלא לר"ע שרבי ס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל הוא רב יוסף ורב יוסף לטעמו דס"ל לעיל (מ ע"ב) כריש לקיש דלאו שליחותייהו קעביד, וא"כ לדידיה גם לר"ע אינו אלא חייבי לאוין ולא כרת ושפיר מייתי ראי' מרבי דס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל, אבל הרמב"ם ז"ל שפסק כרי"ו דשליחותייהו קעביד שפיר כתב דלר"ע הוי ערוה ממש משום דהוי גם כנוסת אחיו והוי גבי כל אחד אשתו של אחיו ואפי' לגבי החולץ:

מיהו אף שהדברים נחמדים ונעימים ביישוב דברי הרמב"ם ז"ל בפהי"מ ובביאורם מ"מ האמת תורה דרכה שאין זה נכון לומר כן שתהא החלוצה חשובה לר"ע כאלו היתה כנוסת כל האחין דממנ"פ דאי דהאי לאו דהאי ואי דהאי לאו דהאי, ודוקא בצרה אמרינן לעיל (מ ע"ב) דאי אמרינן שליחותה קעביד חשוב כאלו חלץ גם להצרה הוא משום שהאיש ראוי לקחת לו שתי נשים וע"כ אמרינן שהחליצה עושה כאלו כנס בפועל לשתיהן, אבל לומר ג"כ שתהא כנוסה ע"י החליצה לשני אחין זו לא שמענו ולא מסתבר כן, כיון שאשה לבי תרי לא חזיא ומכש"כ אשת אחיו א"כ כיון שחשבינן לה לר"ע כאלו כנסה החולץ שוב אי אפשר לומר שתהא ג"כ כנוסת שאר האחין דממנ"פ לכולם אינה ראוי' ואם היא אשתו של זה אינה אשתו של זה וע"כ דברי הרמב"ם בפה"מ עדיין צריכין עיון, אבל מה שכתבתי ביישוב דברי הרמב"ם ז"ל מש"פ בחיבורו שאין איסור חלוצה להחולץ ולשאר האחין אלא מדבריהם הם דברים נכונים לענ"ד ומאי דאיתא בסוגיא (דדף י ע"ב) שם לדידי חייבי לאוין נינהו וכן למטה שם לדידי דאמינא חייבי לאוין נינהו דמשמע דגם לרי"ו בעצמו הוי חייבי לאוין אין זה אלא שטפא דלישנא מכיון דאסמכוהו רבנן אקרא דלא יבנה כיון שבנה שוב לא יבנה קרי ליה חייבי לאוין אבל עיקר איסורו אינו אלא מדרבנן לרי"ו וכמו שנתבאר, בס"ד בדברינו למעלה:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה