אור ברסלב
שות מרחשת ב › סימן טז

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

ב · סימן טז

סימן טו

קצת חדושים על מס' יבמות:

סוגיא דיבמות (ח.):

אלא כי איצטריך עליה היכי דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי וכו' והיינו דלא נאמר הואיל ואישתרי אישתרי ולפ"ז לא ידענו דלא אמרינן בזה הואיל ואישתרי אישתרי אלא באחות אשה דהוי בכרת וכן שאר עריות משום היקישא דרי"ו וכמו דאיתא בברייתא דלעיל (ג.) אין לי אלא אחות אשה וכו' ומרבה שאר עריות מכח היקישא דרי"ו וכמו שכתבו התוס' שם דעיקר סמוך על היקישא דרי"ו, אבל באיסורי לאוין דלא נפקא לן מהיקישא דרי"ו הדרינן לכללא דאמרינן הואיל ואישתרי, כן נראה לכאורה: אבל אם נאמר כן יש לנו לתמוה מהא דאיתא לקמן (סא.) שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ואח"כ נתמנה להיות כה"ג אע"ג שעשה בה מאמר הר"ז לא יכנוס, ואמאי לא נאמר בזה הואיל ואישתרי אישתרי ואף באלמנה מן הנשואין כיון שהותרה לו קודם שנתמנה להיות כה"ג אשת אח הותרה לו נמי אלמנה וגם לא שייך בזה גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' כיון דמטעם אישתרי אתינן עלה א"כ לעולם מותרת כמו איסור אשת אח שהותר לעולם דלא משום דיחוי אנו באים להתירה אלא משום היתר כמו א"א ויעוי' תוס' לקמן (כ ע"ב) ד"ה גזירה:

[הערה - ואחז"ר מצאתי שהקשה כן הבי"מ סי' קע"ד סק"א. ע"כ]: וע"כ מוכרחין אנו לומר דמאי דאמרינן שלא יכנוס אינו אלא מדרבנן משום גזירה דגזרינן אלמנה שנפלה לכהן הדיוט ואח"כ נתמנה להיות כה"ג אטו אלמנה שנפלה לפני יבמה שהי' כה"ג בשעת נפילתה וכמו דאמרינן (כ ע"ב) גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין והכ"נ יש להחמיר ולגזור כה"ג:

ואם כנים אנו בזה דלא ילפינן מקרא דעליה רק בעריות של איסור כרת אבל בשאר חייבי לאוין נשאר הדין דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי יש לבאר עפ"ז הא דזבחים (לג ע"ב) רבינא אמר לענין מלקות איתמר, ויעוי' רש"י שבא לתרץ דלא קשיא עוד על עולא אר"ל מהא דבעל קרי מותר להכניס ידיו בעזרה משום דליכא אלא לאו ולא כרת בביאה במקצת, ובתוס' שם נתקשו דאכתי איך דחי עשה דפסח לאו דטומאה הא לא הוי בעידנא, עוד תמוה לכאורה דרבינא בא לומר דעולא לא אמר דביאה במקצת שמה ביאה אלא לענין מלקות א"כ אמאי באמת לא משני עולא בעל המימרא בעצמו על הקושיא מבעל קרי משום דליכא אלא מלקות וע"כ שפיר מותר בע"ק להכניס ידיו לעזרה וכתירוצו של רבינא ולמה הוצרך לחדש משום דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ומדתירץ עולא כן ע"כ ס"ל דביאה במקצת שמה ביאה גם לענין כרת א"כ איך בא רבינא לומר שאינו כן אחרי שעולא בעצמו לא ס"ל כן:

והנראה בזה ע"פ מה שקשה לי עוד איך אמר עולא דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי אמאי לא נילף מיבום דאחות אשה דכתבה תורה עליה דלא אמרינן הואיל ואישתרי ונגמר מינה לעלמא, והניחא לסברת התוס' כאן ד"ה רבא דרבא ס"ל לחלק דדוקא בבע"ק דשם טומאה אחת היא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי א"כ אין ללמוד מיבמה דשני שמות הן אבל לפי סוגיין דס"ל דלזה צריך קרא ולא ס"ל לחלק כסברת רבא א"כ קשה נילף באמת מיבמה דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, ולזה נראה לומר דהא דאמר עולא הואיל ואישתרי אישתרי גמר לה מייבום גופא והיינו משום דס"ל שהסברא החיצונה והפשוטה בלאו קרא הוא דלא אמרינן הואיל ואשתרי וכו' דכי משום שניתר אחד נאמר שהותר גם השני ולפ"ז א"צ קרא כלל לאסור ייבום באחות אשה דמהיכי תיתי להתיר כיון שהסברא הפשוטה היא דל"א הואיל ואשתרי א"כ אמרינן אדרבה דוק מינה איפכא מדאיצטריך קרא לאסור ייבום באחות אשה והיינו דלא נאמר הואיל ואשתרי אשתרי מכלל דבעלמא אמרינן הסברא דאשתרי דאל"כ א"צ קרא דעליה לאסור: אמנם באמת א"א לומר דקרא דעליה לא צריך לגופה אלא למידק מינה דבעלמא אמרינן הואיל ואשתרי שא"כ נאמר דעליה להיתירא אתי כמו שהקשו התוס' לעיל (ג ע"ב) ד"ה טעמא לענין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, יעו"ש, וא"כ ע"כ צריך לומר להיפך שהסברא הפשוטה בלאו קרא הוא לומר הואיל ואשתרי וא"כ חזרה קושיתנו למקומה עכשיו שגלה לן קרא דייבום ל"א הואיל וכו' נילף מיניה לעלמא דלא אמרינן כן וא"כ אמאי אמר עולא הואיל ואשתרי בבע"ק:

אשר על כן נראה לי שזו היא באמת תירוץ רבינא לענין מלקות איתמר והיינו שבא לקיים תירוץ עולא דאמרינן הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו, אלא שבא לחלוק על רב יוסף שלמד מדברי עולא שטמאין ונעשין זבין אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי שזה אינו דעולא לא אמר כן הואיל ואשתרי אשתרי אלא לענין מלקות והיינו משום דבאיסור כרת ילפינן מאחות אשה דלא אמרינן הואיל ואשתרי אבל באיסור מלקות שפיר קיימא הסברא הואיל ואשתרי אשתרי, וזהו שבא רבינא לומר לענין מלקות איתמר שדינו של עולא דביאה במקצת שמה ביאה אין בה אלא מלקות ולא כרת וע"כ אמרינן הואיל וכו' ושפיר תירץ עולא הואיל והותר לצרעתו וכו' אבל באיסור כרת לא אמרינן הואיל משום דילפינן מקרא דאחות אשה דלא אמרינן הואיל וליתא לדינא דרב יוסף שהוכיח מדברי עולא שטמאין ונעשו זבין מותרין לעשות את הפסח שזה אינו דבאיסור כרת לא אמרינן כן, ואף שבפסח הבא בטומאה ליכא כרת בזבין כדאיתא בפסחים (צה ע"ב) היינו היכי שבא בטומאה אבל בטמאי מתים שנעשו כולם זבין אם לא נאמר הואיל ואשתרי לא יבא בטומאה ושוב יהי' כרת ממילא לא אמרינן בזה הואיל ואשתרי והבן:

לפ"ז לא קשיא כלל קושית התוס' הא לא הוי בעידנא ולפ"ד באמת לא בא רבינא כאן לומר מטעם עשה דוחה ל"ת אלא שבא לחזק תירוץ עולא ולחלוק על רב יוסף דלמד דין טמאין שנעשו זבין שעושין פסח שזה אינו אליבא דעולא, והדברים נראים נכונים לכאורה בביאור פשטות הסוגיא:

מיהו קשה לי דלקמן (כ ע"ב) מקשה לרב דס"ל דמיבמתו מרבינן שחייבי לאוין אינן עולין לייבום מן התורה מהא דפצוע דכא וכו' אם בעלו קנו ואסור לקיימן ואס"ד דמדאורייתא לאו בני ייבום נינהו אמאי אם בעלו קנו לפ"ד דבאיסורי לאוין אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ומה שאסור לכה"ג לכנוס שומרת יבם שנפלה לו קודם שנתמנה לכה"ג הוא רק מדרבנן א"כ מאי פריך לישני בפשיטות שמיירי שנפלה לו לייבום ואח"כ נעשה פצוע דכא וע"כ אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ומותר לכנוס מדאורייתא וע"כ אם בעלו קנו, משא"כ בשהיו חייבי לאוין בשעת נפילה בזה מדאורייתא לאו בני ייבום נינהו:

מיהו משום זה לא קשיא חדא דמרא דשמעתא דמקשה כן הוא רבא ורבא הא ס"ל לפמש"כ כאן (ח.) דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וע"כ פריך שפיר לטעמיה, ועוד נראה דלאו קושיא היא דלפי מה דיליף רב מקרא דחייבי לאוין לאו בני ייבום מקרא דיבמתו דהקרא דיבמתו בא לאסור ייבום בחייבי לאוין דלא נאמר דעשה דוחה ל"ת, א"כ כמו כן נאמר דקרא דיבמתו אתי דלא נאמר הואיל ואשתרי אשתרי דכמו דילפת מיבמתו דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת הכ"נ נילף מינה דל"א הואיל ואשתרי דמאן מפיס דלמעט בא בחייבי לאוין מייבום דלא נאמר עשה דוחה ל"ת, אדרבה נמעט מכאן שהכתוב בא לומר שלא נאמר הואיל וכו' וכיון דשמעת מינה דאין עשה דוחה ל"ת בייבום הכ"נ נגמור מינה דל"א הואיל ואשתרי ושפיר קמותיב דלפי מה דס"ל דילפינן מקרא דיבמתו לאסור ייבום והיינו ע"כ בחיי"ל כדי שלא נאמר אתי עשה ודחי ל"ת הכ"נ נאמר דילפינן מקרא דיבמתו דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וכמו שכתבה תורה לאסור באחות אשה הכ"נ בחיי"ל, ושפיר קפריך, אלא שזו אינו מספיק לפי מסקנת רבא דמסיק הטעם דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת משום שאפשר בחליצה ולא מקרא דיבמתו ויבמתו אתי באמת לחיי"ל ועשה דלא נאמר שאין עולין לחליצה ג"כ משום דכל העולה וכו' וכמו שכ' התוס' שם א"כ מאי מקשה על רבא מהא דאם בעלו קנו ומסיק בתיובתא ומאי קושיא נאמר שמיירי בשנפלה לו ואח"כ נפצע וע"כ אם בעלו קנו משום דמדאורייתא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, וע"כ מחוורתא כמו שכתבתי מעיקרא משום שהקושיא היא לרבא ורבא ס"ל דלא אמרינן הואיל ואשתרי וכמו שכ' התוס' ומקשה לרבא לשיטתו:

אבל עדיין יקשה מהא דלקמן (עט ע"ב) דרבה מוקי לה באמת הך ברייתא בשנפלה ואח"כ נפצע והקשה לו אביי וליתי איסור דפצוע דכא ולדחי ייבום מי לא תנן ר"ג אומר וכו' ותצא הלה משום אחות אשה אלמא אתי איסור אחות אשה ודחי הכ"נ ניתי איסור פצוע דכא ולידחי, ולפ"ז תמוה מאי מקשה אביי דילמא רבה ס"ל דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וע"כ בשנפלה ואח"כ נפצע שפיר זקוקה לייבום, משא"כ בהא דר"ג דהוי אחות אשה דילפינן מקרא דעליה דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי אבל באיסור לאו שפיר אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי:

והנראה בפשיטות בזה הוא דבאמת הקשו התוס' כעין זה לקמן (ט.) ד"ה והרי מהא דפשיטא ליה להש"ס דלר"ע חיי"ל לאו בני חליצה וייבום נינהו ואמאי לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת, א"כ איך שיהי' ע"כ פשיטא ליה להש"ס מאיזה סברא או מקום דלר"ע שאין קדושין תופסין בחיי"ל חייבי לאוין דומין לחייבי כרת לענין חליצה וייבום וא"כ ה"ה דפשיטא ליה להגמרא דלר"ע כיון שאין קדושין תופסין בחיי"ל הר"ז דומין לחייבי כריתות דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי כמו דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת:

ובאמת נראה לי לכאורה לתרץ קושית התוס' אמאי לא אמרינן לר"ע אתי עשה ודחי ל"ת והוא דלקמן (כ ע"ב) אמרינן דמיבמתו ילפינן דיש לך יבמה שאין עולה לייבום ועולה לחליצה, ולפי המסקנא קרא אתי לחייבי עשה ול"ת ועשה דמדאורייתא לאו בני ייבום נינהו דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ואתי קרא לחייבם בחליצה, ויש להבין לכאורה לר"ע לפ"מ דפשיטא לתלמודא דלדידיה חיי"ל לאו בני חליצה וייבום נינהו א"כ למאי אתי קרא דיבמתו דמיותר הוא ובשלמא לר"ס אליבא דר"ע בכתובות (כט ע"ב) דר"ע מודה באיסורי כהונה דקדושין תופסין בהם א"כ לדידיה איצטריך קרא דיבמתו לאלמנה לכה"ג מן הנשואין שצריכה חליצה דאיכא עשה ול"ת וצריך קרא לחייב חליצה כמו לדידן, אבל לר' ישבב שם דס"ל שכל שאין לו ביאה בישראל לר"ע הולד ממזר א"כ גם באיסורי כהונה אין קדושין תופסין א"כ למאי אתי קרא דיבמתו, ונראה דלפי מה דאמרינן שם לחד לישנא דר"י ס"ל דדוקא חיי"ל לאו בני קדושין נינהו לר"ע אבל חייבי עשה קדושין תופסין בהם לפ"ז אתי קרא לחייבי עשה דקדושין תופסין בהם וצריכין חליצה:

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' יבום כתב דחייבי עשה אם בעלו קנו וכתבו השאג"א והפנ"י בטעמו משום דס"ל דעשה דוחה ללאו הבא מכלל עשה וע"כ גם חייבי עשה מדאורייתא בני ייבום נינהו, ולפ"ז כיון דעשה דוחה לאו הבא מכלל עשה ולר"ע קרא דיבמתו לא אתי ע"כ אלא לחייבי עשה, וא"כ ממילא מוכח דלא אמרינן בייבום דאתי עשה ודחי ל"ת דלר"ע ע"כ קרא לא אתי לחייב בחליצה אלמנה לכה"ג מן הנשואין וכדומה דאית בהו עשה ול"ת דמדאורייתא לאו בני ייבום נינהו ואתי קרא להצריך חליצה דזה ע"כ אינו דהא אמרינן שם דמשו"ה חיי"כ פטורין מן החליצה ולא מרבינן מיבמתו שעולין לחליצה אף שאין עולין לייבום משום דכל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה לייבום א"ע לחליצה דמוקמינן קרא דכל העולה וכו' לחייבי כריתות משום דלא תפסי בה קדושין אבל חייבי לאוין ועשה דתפסי בה קדושין לא אמרינן כל העולה וכו' ומרבינן מיבמתו לחליצה אף שאינה עולה לייבום, ולפ"ז לר"ע דס"ל שאין קדושין תופסין בחיי"ל ואף באיסורי כהונה אי אפשר לאוקמי קרא דיבמתו להצריך חליצה באלמנה לכה"ג מן הנשואין וכדומה בחייבי עשה ול"ת משום דבהם אמרינן כל העולה וכו' וכל שא"ע לייבום א"ע לחליצה כיון שאין תופס בהם קדושין דמי לחייבי כריתות ועל כרחך פטורין מן החליצה, וא"כ ע"כ קרא דיבמתו לר"ע אתי רק לחייבי עשה שהקדושין תופסין בהם ואתי קרא להצריך חליצה אבל ממילא מוכח מזה דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת דהא חייבי עשה ג"כ נדחין מפני עשה ולא חמירי מל"ת ומ"מ אמרה תורה שצריכי חליצה ואין עולין לייבום א"כ גלתה תורה דלא אמרינן בייבום אתי עשה ודחי ל"ת לר"ע, ולפ"ז ממילא בחיי"ל גרידא עכ"פ שמענו דאין עשה דוחה ל"ת בייבום וא"כ לייבום ודאי אינם עולין דחזינן דאמרה תורה מקרא דיבמתו דאינן עולין לייבום, ולפ"ז ג"כ אי אפשר לרבות חיי"ל לחליצה דכיון שאין קדושין תופסין בהם אמרינן בהו כל העולה וכו' וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה כמו חייבי כריתות דאין עשה דוחה ל"ת ילפינן מיהא מקרא דיבמתו, ושאין צריכין חליצה ג"כ ממילא שמעינן מהא דכל העולה וכו' וכל שא"ע לייבום א"ע לחליצה כיון שאין קדושין תופסין בהם ולא אתי קרא דיבמתו אלא לחייבי עשה גרידא לאוסרן לייבום ולחייבם חליצה:

והנה כ"ז לר' ישבב אליבא דר"ע דס"ל דכל חיי"ל אין קדושין תופסין ושפיר מוכח דחיי"ל לאו בני חליצה וייבום נינהו וכל המקומות דפשיטא ליה לתלמודא דלר"ע חיי"ל לאו בני חליצה וייבום הוא בשיטת רי"ש אליבא דר"ע:

מיהו עדיין יקשה לפ"מ דאמר הגמ' בכתובות שם לחד צד דר"י אליבא דנפשי' קאמר ואפי' חייבי עשה אין קדושין תופסין אליבא דר"ע א"כ אכתי תקשי למאי אתי יבמתו לר"ע כיון שאין קדושין תופסין ח"כ לאו בני חליצה וייבום נינהו גם חייבי עשה: ונראה דבאמת י"ל דקרא אתי לסוטה אף שאינה עולה לייבום מכח ק"ו במותר לה אסורה באסור לה לא כש"כ וצריך קרא להצריכה חליצה דלא נאמר כל שא"ע וכו' א"ע לחליצה, אולם כ"ז אם נאמר דסוטה זקוקה לייבום אבל לרב דס"ל צרת סוטה אסורה ופטורה מן החליצה ע"כ קרא לא אתי לזה, מיהו יש לומר לפמש"כ התוס' (שם יא.) דהא דסוטה פטורה מן הייבום הוא דוקא מכח קרא דלאו אחרי אשר הוטמאה אבל לא מקרא דנטמאה, ולפ"ז י"ל שאפי' אם נאמר דר' ישבב טעמיה דנפשיה קאמר ובחייבי עשה ג"כ אין קדושין תופסין מ"מ לא תקשה קרא דיבמתו למאי אתי דיש לומר דקרא אתי לסוטה דס"ל לר"י כר"י בן כיפר דליכא לאו בסוטה, דטומאה כי כתיב במחזיר גרושתו קאי כדאיתא התם דריב"כ לית ליה לאו בסוטה וכיון דליכא לאו בסוטה שוב סוטה אינה בכלל טומאה דעריות ואסורה לייבום רק מכח ק"ו במותר לה אסורה וכו' ואתי קרא דיבמתו להצריך חליצה דלא נאמר כל העולה וכו' וכל שא"ע א"ע לחליצה: ולפ"ז לדידן דקימ"ל כרב דצרת סוטה אסורה וכרבנן דר"י ב"כ א"כ ע"כ קרא לא אתי לסוטה דהא סוטה פטורה מן החליצה ולספק סוטה ג"כ אין מקום לומר שצריך קרא דיבמתו שתהא עולה לחליצה אף שאסורה בייבום מכח ק"ו דבמותר לה וכו' משום שהתוס' כתבו שם דלקולא לא עשתה תורה ספק כודאי וא"כ ל"צ קרא להצריך חליצה לספק סוטה דבספק ל"א כל שא"ע לייבום א"ע לחליצה כדאיתא לקמן (מא ע"ב), וא"כ הדר קיימינן דקרא לר"ע כי אתי לחייבי עשה דקדושין תופסין בהם קאתי וממילא מוכח כנ"ל דלר"ע חיי"ל לאו בני חליצה וייבום נינהו:

ולפ"ז יש לומר ג"כ כיון דלר"ע קרא דיבמתו אתי לאסור יבום ולא לחיוב חליצה א"כ ממילא נשמע מקרא דיבמתו דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דכמו דאמרינן דקרא אתי לומר דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ה"נ נלמוד דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דהי מינייהו מפקת וכמו שכ' לעיל אליבא דרב, ושפיר פריך אביי לקמן (עט ע"ב) לרבה וליתי איסור דפצוע דכא ולידחי ייבום משום דשם אליבא דר"ע קיימינן ולר"ע באמת נפקא לן מקרא דיבמתו דל"א הואיל ואשתרי אשתרי:

אכן לדברינו דלר' סימאי דס"ל דבאיסורי כהונה ר"ע מודה דקדושין תופסין בהם שוב ליכא קרא לר"ע דלא אמרינן בייבום אתי עשה ודחי ל"ת דהא איכא לאוקמי קרא דיבמתו לאלמנה לכה"ג מן הנשואין ולחיוב חליצה כמו לדידן, לפ"ז עדיין יקשה למה הוצרך רב יוסף לקמן (עט ע"ב) על הקושיא מפצוע דכא לתרץ דהאי תנא ס"ל דבחיי"ל דלאו דשאר קדושין תופסין והיינו לאפוקי מר' סימאי כמו שכ' רש"י שם והא לר"ס בלא"ה ניחא כיון דאיכא לאוקמי קרא דיבמתו לאלמנה לכה"ג שוב לר"ע באמת אתי עשה ודחי ל"ת בייבום וכקושית התוס' א"כ שפיר אם בעלו קנו אפי' לר"ע: והנראה ליישב ע"פ מה דאיתא בירושלמי יבמות בכמה דוכתי מחלוקת אמוראי בחליצה אם הוא קנין או פטור והיינו אם זה שחילץ חשוב כמו שכינסה בחליצה ומגרשה תיכף או דלא חשוב אלא פטור מהזיקה אבל אין זה קנין לגבי היבום:

והנה לקמן (מד.) איתא הנושא אחות חלוצתו יוציא והולד ממזר דברי ר"ע וחכמים אומרים אין הולד ממזר ומפרש התם טעמא דר"ע דאמר קרא בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו ע"כ. הנה מבואר דר"ע ס"ל דע"י החליצה הוי ביתו ואשתו ועי"ז אסור לישא אחותה וקרובתה מן התורה והנה מתבאר מזה להדיא דלר"ע חליצה הוי קנין והר"ז החליצה חשובה ככניסה:

ובירושלמי פ' אלמנה לכה"ג מהא דתנן התם דכה"ג חולץ ולא מיבם מוכיח דחליצה הוי רק פטור ולא קנין דאל"כ וכי אומרין לו לעבור על דברי תורה והיינו דאם חליצה קנין הוא א"כ נמצא כה"ג נושא אלמנה שאסורה לו מן התורה אלא ע"כ דחליצה אינה אלא פטור וע"כ ליכא כאן כניסה:

ונראה שהירושלמי שמוכיח מכאן דחליצה פטור הוא משום דס"ל כאביי (קדושין עח.) דכה"ג שקדש את האלמנה ולא בעל לוקה ושפיר מוכיח הירושלמי דאם איתא דחליצה קנין א"כ הר"ז כקדושין וזה אסור מן התורה ולוקה ע"ז אבל לרבא דס"ל שם דקדש אינו לוקה דליכא איסורא דלא יקח אלא בבעל א"כ אין קושיא וכי אומרין לו עבור על דברי תורה שאף אם חליצה קנין היא מ"מ בקדושין לבד בלא בעילה ליכא איסור באלמנה לכה"ג, ורק איסור דרבנן איכא לפ"ד התוס' (י.) ד"ה דאי לא קתני יעו"ש וגם ע"ז פקפקו המפרשים מגמ' דסוטה, ואכ"מ, עכ"פ לרבא ליכא קושיא כלל וע"כ דהירושלמי ס"ל באמת בזה כאביי וע"כ מקשה מזה למ"ד חליצה קנין: מעתה לפ"מ שהעלינו דלר"ע ודאי חליצה הוי קנין א"כ לדידיה לפי סברת אביי דקדש לוקה א"כ כה"ג אסור לחלוץ מן התורה כמו שאסור לייבם כיון דחליצה קנין הוי א"כ לדידיה ליכא לאוקמי קרא דיבמתו באלמנה לכה"ג שעולה לחליצה אף שאינה עולה לייבום דזה אינו דכמו שא"ע לייבום מכח איסור אלמנה לכה"ג כמו כן לא תוכל לעלות לחליצה דג"כ יש איסור משום אלמנה לכה"ג דמאי שנא וע"כ קרא דיבמתו לא אתי לאיסורי כהונה כלל דבדידהו כיון דאיכא איסור קיחה ממילא אסור ג"כ חליצה כמו ייבום, וע"כ ממילא פטורה מן החליצה והייבום כיון שאין עשה דוחה ל"ת ועשה שוב פטורה כיון שאין לקיים בה כלל לא חליצה ולא ייבום וע"כ קרא דיבמתו לא אתי אלא לשאר חייבי עשה דקדושין תופסין בהם וכמו שנתבאר לעיל וממילא מזה מוכח דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת דאל"כ הי' צריך לדחות גם חייבי עשה, וא"כ שפיר מוכח דלר"ע לאו בני חליצה וייבום נינהו חיי"ל כיון דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת שוב בחיי"ל שאין קדושין תופסין בהם אמרינן כל שאינו עולה לייבום א"ע לחליצה: מעתה ניחא שפיר סוגיא דיבמות (עט ע"ב) דהסוגיא התם קאי לתרץ קושיא דאביי, דאביי הוא דמקשה וליתי איסור פצוע דכא ולידחי ייבום וע"ז הוא דמשני רב יוסף הך תנא דבי ר"ע הוא וכו' דלאביי דס"ל קדש לוקה שפיר צריך לאוקמי דוקא כמ"ד דמחייבי לאוין דשאר לא אמר ר"ע שאין קדושין תופסין דכר"ס ליכא לאוקמי משום דלדידיה ממילא מוכח דלר"ע חיי"ל לאו בני חליצה וייבום נינהו מקרא דיבמתו דקרא ע"כ לא מיירי מאיסורי כהונה וכמו שנת':

ומתוך דברינו אלה יוצא לנו דלמאן דס"ל דבחיי"ל דשאר דוקא לר"ע אין קדושין תופסין ולר"ע הא ע"כ קרא דיבמתו ליכא לאוקמי באיסורי כהונה לאשמעינן דצריכה חליצה כמו שנת' דלר"ע אליבא דאביי גם חליצה אסור באיסורי כהונה דכתיב בהם קיחה א"כ ע"כ קרא דיבמתו אתי לשאר חייבי לאוין והיינו כפי סברת רב (כ.) דקרא אתי לאשמעינן דאין עשה דוחה ל"ת ולהצריך חליצה ולפ"ז לר"ע בשאר חייבי לאוין דלאו דשאר דקדושין תופסין בהם מ"מ מדאורייתא א"ע לייבום וצריכים חליצה מקרא דיבמתו כיון דליכא לאוקמי קרא באלמנה לכה"ג וכנ"ל:

אבל לפ"ז יקשה עלינו מאי משני רב יוסף האי תנא דברי ר"ע היא וכו' דאכתי לא העלה ארוכה לקושית רבה מברייתא דפצוע דכא וכו' אם בעלו קנו דמשמע ליה דכר"ע היא, יעו"ש בתוס' ד"ה אלמא, דאכתי תקשה מה יועיל לנו דאתי כתנא דאמר דמחיי"ל גרידא דלאו דשאר לא הוי ממזר לר"ע וע"כ פצוע דכא לר"ע קדושין תופסין דהא מ"מ לפי מש"כ כל חיי"ל לר"ע מדאורייתא לאו בני יבום נינהו מקרא דיבמתו וא"כ כיון דמדאורייתא לאו בני ייבום נינהו אמאי אם בעלו קנו דהכי פריך רבא לעיל (כ ע"ב) אר"ג אמר רב דס"ל דחיי"ל לאו בני ייבום נינהו מקרא דיבמתו: ונראה לי לתרץ דבאמת יש לעיין מאי פריך רבא ואם מדאורייתא לאו בני ייבום נינהו אמאי אם בעלו קנו דמאי קושיא אע"ג דהתורה אמרה דלא אתי עשה ודחי ל"ת מ"מ בדיעבד אם עבר ובעל שפיר קנה דהא חיי"ל קדושין תופסין בהם וא"כ שפיר קנה אותה בדיעבד כיון דיש כאן תפיסת קדושין, ויעוי' באחרונים שהעלו דבאלמנה לכה"ג דאיתרבו מקרא דיבמתו לחליצה אם בא עליה אינו חייב משום אשת אח דכיון שרבתה תורה לחליצה שוב אין כאן איסור אשת אח שאם היתה באיסור אשת אח לא היתה צריכה חליצה וגם פוטרת צרתה א"ו דליכא כאן איסור א"א א"כ קשה כנ"ל אמאי לא נאמר דבדיעבד אם בעל קנה משום דקדושין תופסין בחיי"ל:

ונראה דרבא לטעמיה שפיר מקשה כנ"ל שאם חיי"ל לאו בני יבום נינהו מן התורה אין לומר אם בעלו קנו דרבא ס"ל בתמורה דאי עביד לא מהני ולדידיה הקשו האחרונים א"כ חיי"ל לא יוכל לקדש בביאה משום ד"ע לא מהני ותרצו פה אחד דעד כאן לא אמרינן אי עביד לא מהני רק היכי שאם נאמר לא מהני יתוקן האיסור משא"כ אם נאמר לא מהני לא יתוקן האיסור בזה לא אמרינן א"ע לא מהני יעו"ש תשו' מוהרי"ט ותשו' רע"א סי' קע"ד וע"כ בחיי"ל בביאה שאף אם נאמר לא מהני מ"מ איסורא דעביד עביד ל"א בכה"ג א"ע ל"מ:

אולם באמת תירוץ זה לא יתכן לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבכל חיי"ל בלא קדושין לא לקי אם בא עליה והאיסור דוקא ע"י קדושין וא"כ לדידיה שפיר יתוקן האיסור אם נאמר דל"מ ולא יתפסו הקדושין א"כ אין כאן איסור, וע"כ צריך לומר דלרבא באמת חיי"ל ע"י ביאה לא קני כלל משום דא"ע ל"מ, ולפ"ז רבא לשיטתיה שפיר פריך ואם מדאורייתא לאו בני יבום נינהו ואין עשה דייבום דוחה לל"ת אמאי אם בעלו קנו נאמר א"ע ל"מ ולא קני ומתקן האיסור דכל שלא קנה ולא הוי קדושין שוב יתוקן האיסור ושפיר אמרינן, דל"מ ולא קני:

ולפ"ז שפיר ניחא מה דקשה לן מאי משני רב יוסף האי תנא דבר"ע היא וכו' דמ"מ יקשה קושית רבה מהא דאם בעלו קנו אם נאמר דלר"ע חיי"ל לאו בני יבום נינהו מקרא דיבמתו דזו ל"ק מידי לפמש"כ דכל הקושיא מהא דאם בעלו קנו אינו אלא רבא לשיטתיה דס"ל א"ע ל"מ אבל לאביי דעליה קאי סוגיא זו דס"ל א"ע מהני (ובפרט דגם לדעת הרמב"ם דס"ל דבלא קדושין אינו לוקה אינו אלא אליבא דרבא דס"ל בקדושין דאם קדש ולא בעל אינו לוקה ומיניה יליף הרמב"ם ז"ל לכל חייבי לאוין אבל לאביי שפיר לקי אף בבעל ולא קדש כמו שהשיב לחכמי לוניל יעו"ש בהה"מ פ' ט"ו מה' א"ב ה' ב' וא"כ לדידיה בלא"ה לא שייך לומר א"ע ל"מ משום דלא יתוקן האיסור) וא"כ שפיר קנו אם בעלו אף אם מדאורייתא לאו בני יבום נינהו משום דקדושין תופסין בחיי"ל ושפיר קנה אם בעל בדיעבד וקושית רבא לעיל כ' אינו אלא לטעמיה: ואין להקשות שא"כ ישאר הקושיא לרבא אמאי אם בעלו קנו לר"ע כיון דמדאורייתא לאו בני יבום נינהו, דזו אינו דכל עיקר מה שהוצרכנו לומר כן היינו דוקא לאביי דס"ל אם קדש לוקה דלדידיה ליכא לאוקמי קרא דיבמתו באלמנה לכה"ג ובאיסורי כהונה משום דחליצה ג"כ אסור כמו יבום וע"כ הוכרח רב יוסף להעמיד כמ"ד דלאוי גרידי לא אמר ר"ע אבל לרבא דס"ל דקדש אינו לוקה הא אפשר לאוקמי קרא דיבמתו גם באיסורי כהונה ובאלמנה לכה"ג וממילא ליכא כלל קרא דיבמתו לאסור ייבום דלא אתי עשה ודחי ל"ת, וממילא גם לר"ע אליבא דרבא ס"ל דחיי"ל בני ייבום נינהו מדאורייתא משום דעשה דוחה ל"ת וכקושית התוס', ומה דמשמע בכל דוכתי דלר"ע חיי"ל לאו בני חו"י הוי שזה דוחק לומר שכל זה אליבא דאביי, היינו למאן דס"ל חיי"ל אף בלאוי דכהונה אין קדושין תופסין בהם וא"כ קרא דיבמתו ע"כ לא אתי אלא לחייבי עשה גרידא כמו שנתבאר לעיל וממילא מוכח מכאן שאין עשה דיבום דוחה ל"ת והדר ילפינן מזה דחיי"ל שאין קדושין תופסין בהם פטורין ג"כ מן החליצה כמו חיי"כ וכמו שנתבאר למעלה:

עוד נראה לומר אף אם נאמר שזה דוחק לומר דלרבא אם קדש חיי"ל בביאה לא הוי קדושין, דהיינו טעמא דהוי קדושין ולא אמרינן בזה א"ע ל"מ משום דאיתקש הויות להדדי וכיון דע"י כסף ושטר מהני קדושין בחיי"ל ממילא מהני ע"י ביאה וכמו דאמרינן כה"ג לענין תנאי בקדושי ביאה בכתובות (עד.) ויעוי' רש"י יבמות (מ"ה) ד"ה חיי"ל וס"ח ב' ד"ה עבד שכ' דמשו"ה אין קדושי נכרי תופסין בישראלית אף דבעולת בעל יש להם משום שאצל ישראל איתקשו הויות להדדי וכיון שכסף ושטר אין להם ביאה נמי אין להם, ולכאורה מנלן לאקושי לקולא שאין קדושין תופסין אדרבה נקיש לחומרא להיפך כי היכי דביאה יש להן הכ"נ דקדושי כסף ושטר יש להן והא כללא לחומרא מקשינן וכמו כן לענין תנאי נימא כמו דבקדושי ביאה ל"מ תנאי משום שא"א ע"י שליח הכ"נ ל"מ בקדושי שטר וכסף, וע"כ לומר משום דילפינן חדא מתרתי ולא תרתי מחדא וע"כ בקדושי נכרי כיון דקדושי כסף ושטר ל"מ ילפינן נמי דקדושי ביאה ג"כ אין להם בישראלית וכן תנאי כיון דתנאי מהני בקדושי שטר וכסף הכ"נ מקשינן ביאה דמהני בה תנאי, ולפ"ז בקדושין בחיי"ל ילפינן ג"כ חדא מתרתי ומקשינן הויות להדדי וכמו דקדושי כסף ושטר מהני בחיי"ל הכ"נ מהני קדושי ביאה אע"ג דהי' לנו לומר דל"מ משום דא"ע לא מהני וכמו דגמרינן לענין תנאי בקדושי ביאה וכה"ג אמרינן בתמורה דמקשינן גירושין למיתה דמהני אפי' באיסור יעו"ש, וזה מרווח יותר מכל מה שכ' בזה רבותינו האחרונים ז"ל:

ולפ"ז י"ל דכל זה בקדושין דעלמא אבל ביבמה דליכא קדושי כסף ושטר ורק איכא ייבום ע"י ביאה ליכא כלל היקש הוויות להדדי דלית בה הוויות כלל רק ביאה לחודה וגם זו לא בתורת קדושין רק בתורת יבום יעוי' תוס' לקמן מ"ט ד"ה הכל, ואכ"מ, א"כ שפיר י"ל אי עביד ל"מ, וע"כ חיי"ל אם נאמר דלאו בני ייבום נינהו מן התורה שוב לא קנה אותן כלל משום דאי עביד ל"מ וגם יתוקן האיסור לדעת הרמב"ם ז"ל דכל חיי"ל לא לקו אם בעל בלא קדושין:

ועפ"ז יש ליישב קושית השעה"מ פ' ו' מה' יבו"ח על מוהרש"א ז"ל שכתב (בד' כא.) בהא דביאת הכה"ג באלמנה שאינה פוטרת צרתה למר מן האירוסין ולמר מן הנשואין שכ"ז אינו אלא לענין צרה כיון שאין עשה דוחה ל"ת ע"כ לא אלים קנינה לפטור צרתה אבל היא עצמה בגט סגי לה ולא בעי חליצה, והשעה"מ הקשה ע"ז הלא הש"ס מקשה ע"ז מהא דאם בעלו קנו אלמא שאף היא עצמה אינה נקנית בביאתה היכי שאין עשה דוחה ל"ת ויעוי' אבני מלואים סי' קע"ד מש"כ בזה בארוכה, ועפ"י האמור דטעמא מאי דאמרינן אם בעלו לא קנו הוא משום דא"ע ל"מ, א"כ ניחא שפיר באלמנה לכה"ג שהיא עצמה נקנית ונפטרה בגט דבתמורה (ה ע"ב) פרכינן לרבא דס"ל א"ע ל"מ מאלמנה לכה"ג שהתורה אמרה לא יקח וקדושין תופסין בה ומשני משום דכתיב לא יחלל זרעו חלולין עושה וא"ע ממזרין אלמא דקדושין תופסין בה, הרי דגלתה תורה דבאלמנה לכה"ג אמרינן א"ע מהני וא"כ שפיר כתב מוהרש"א דהיא עצמה נקנית וסגי לה בגט משום דאלמנה לכה"ג שאני דאמרה תורה א"ע מהני משא"כ בשאר חיי"ל אמרינן א"ע ל"מ וע"כ פריך שפיר מפצוע דכא אמאי אם בעלו קנו אם מדאורייתא לאו בני ייבום נינהו לימא א"ע ל"מ אבל באלמנה לכה"ג היא עצמה לד"ה נקנית וסגי לה בגט, וע"כ לא נחלקו אלא בפטירת צרתה משום שאין קנינה אלים כ"כ לפטור צרתה ויעוי' מוהרש"א שם היטב, ויעוי' אה"ע סי' ט"ו דבקידש חיי"ל דקדושין תופסין בהם מ"מ אם בא אחר וקדשה כתב הרמ"א דתפסי קדושי שניהם ויעוי' בח"מ ובאב"מ שם סק"א ובסי' מ"ד סק"ב ואכ"מ להאריך ובמ"א הארכתי בפרט זה בהרחבה:

מיהו בעיקר הקושיא שעמדנו עליה למעלה נימא בשומרת יבם שנפלה לפני כהן ונתמנה להיות כה"ג הואיל ואשתרי אשתרי י"ל דבאמת ס"ל כחילוק רבא דל"א הואיל ואשתרי אלא במצורע ובע"ק דשם טומאה אחת היא אלא דרבא ס"ל דלא צריך קרא לזה דמסברא הייתי מחלק ואומר דלא שייך הואיל ואשתרי וכו' בשמות מחולקין ועולא וסתמא דגמ' בסוגיא דעליה ס"ל דאי לאו קרא דעליה הייתי אומר באמת שאין לחלק ולעולם אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וע"כ צריך קרא דעליה אבל מאחר שגלתה לנו תורה דל"א הואיל ואשתרי ממילא שמעינן מכאן דבשני שמות ל"א כלל הואיל ואשתרי אשתרי וא"כ ניחא שפיר מהא דפצוע דכא אפי' בנפלה ואח"כ נפצע ושומרת יבם וכו' דלמסקנא באמת ל"א כלל הואיל ואשתרי אשתרי בשני שמות מחולקין ודוקא במצורע ובע"ק אמרינן כן משום דשם טומאה אחת היא:

ובזה יש ליישב קושית השעה"מ לדעת הרמב"ם ז"ל פ"כ מהא"ב ה"א דהבא דרך איברים על ערוה חייב מלקות א"כ מאי שקיל וטרי הש"ס בסוגיא דעליה דליתי עשה דייבום ולדחי ל"ת דאחות אשה ושאר עריות הא לא הוי בעידנא דהא איסור לא תקרבו הוא תומ"י ועשה דייבום אינו מקיים רק בביאה וע"פ האמור י"ל דסוגית הגמ' דעליה דשקיל וטרי דליתי עשה דייבום וידחה ל"ת שיש בה כרת דאחות אשה ושאר עריות הוא לא בנשא חי ואח"כ נשא מת ומת דלזה ל"צ קרא דעליה שאפי' עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת מ"מ לא הוי בעידנא וכקושית השעה"מ, אבל השו"ט של סוגית הש"ס הוא הכל בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דבזה שפיר הוי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בה כרת ואי משום דלא הוי בעידנא משום שקודם דמקיים עשה דייבום הוא עובר אלאו דלא תקרבו זה אינו דהא באיסור קורבה דרך איברים ליכא לאו מיוחד לכל ערוה אלא לאו דלא תקרבו לחודיה הוא לאו כולל ושם אחד לכל העריות, וא"כ בזה שפיר הוי אמרינן הואיל ואשתרי איסור קורבה דאשת אח אשתרי נמי איסור קורבה דשאר ערוה הואיל והכל שם אחד והוי כמו מצורע ובע"ק וע"כ אם היינו אומרין דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת שפיר הוי מצי לייבם אחות אשה ושאר עריות דמשום איסור קורבה ליתא משום דבזה היינו אומרין הואיל ואשתרי אשתרי משא"כ באיסור ביאה גופה דכל ערוה הוי שם מיוחד ולאו מיוחד לא אמרינן בזה הואיל ואשתרי אשתרי וע"כ צריך לבא עליה ולדון משום עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, וזה כפתור ופרח בעז"ה: ודע דקושיתינו בשומרת יבם שנפלה לפני כהן ונתמנה להיות כה"ג דנאמר הואיל ואשתרי אשתרי וכן בשנפלה ואח"כ נפצע, כמו כן תקשה גם בהא דיבמה שנדרה הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה (לקמן קיא ע"ב) דאמרינן שאין כופין אותו לחלוץ דמשמע שאסורה ליבם ואמאי לא נאמר הואיל ואשתרי אשתרי וכמו כן בשומרת יבם שזינתה דס"ל לרב המנונא שאסורה ליבמה אמאי לא נאמר הואיל ואשתרי אשתרי כיון שהאיסור נעשה אחר שנפלה לפניו לייבום, מיהו לפמש"כ דלמסקנא ס"ל דל"א הואיל ואשתרי בשני שמות מחולקין א"כ גם זה דכל אלו שמות מחולקין הם ול"א בזה הואיל ואשתרי אשתרי ודוק בכל זה:

ובמה שכתבתי הטעם דאמרינן אם בעלו לא קנו הוא משום דא"ע ל"מ וע"כ באלמנה לכה"ג שגלתה תורה דל"א בה א"ע ל"מ שפיר נפטרת היא עצמה בגט משום דקנה אותה ורק צרתה אינה פוטרת, בזה יתישבו ג"כ דברי רש"י ז"ל (כ.) ד"ה תפסי בה קדושין שכתב וז"ל הלכך קרינא ביה לקחת בדיעבד אבל חיי"כ לא תפסי בהן קדושין ואפי' עבר האי יבם ונסב לאו קיחה היא ותמהו הרשב"א והריטב"א ז"ל איך כתב דקרינן בחייבי לאוין לקחת בדיעבד הא אמרינן דאם חיי"ל לאו בני ייבום נינהו מן התורה אם בעלו לא קנו יעו"ש בחי' מה שהאריכו בזה, אולם לפ"ז א"ש דהא התוס' שם ד"ה אי הכי כתבו דעיקר הקושיא חייבי לאוין נמי הוא דמחייבי לאוין ועשה פריך דלא יעלו גם לחליצה יעו"ש בתוס', והא איסור ביאה שיש בהם לאו ועשה אינן אלא איסורי כהונה לבד ובהו באמת אמרינן א"ע מהני כנפקא לן מקרא דלא יחלל זרעו חלולין עושה וא"ע ממזרין א"כ שפיר משני מסתברא חיי"ל תפסי בהו קדושין וקרינן בהו לקחת בדיעבד דבהם באמת אם בעלו קנו משום דא"ע מהני כדגלתה תורה באיסורי כהונה וא"כ ניחא שפיר דבחייבי לאוין גרידא ל"ק מידי שנאמר בהם כל העולה לייבום וכל שא"ע לייבום א"ע לחליצה דבחייבי לאוין לא ידעינן שאינן עולין לייבום רק מכח קרא דיבמתו וא"כ הא רבתה תורה בהם בהדיא שצריכין חליצה א"כ ל"ק כלל שנאמר בהם כל שא"ע לייבום א"ע לחליצה וכמש"כ התוס', ועיקר הקושיא היא מחייבי לאוין ועשה שהם רק איסורי כהונה ובזה שפיר מתרץ מסתברא חיי"ל תפסי בהו קדושין משום דבדידהו באמת אמרינן א"ע מהני וקרינן בהו לקחת בדיעבד וכמו שפרש"י ונוחין דברי רש"י, וע"כ הקשה רבא מהא דפצוע דכא דבזה באמת קשה אמאי אמרינן אם בעלו קנו נאמר אם עביד לא מהני:

ב:

ועוד נראה לי ביישוב קושית תוס' אמאי לא אמרינן לר"ע אתי עשה ודחי ל"ת דחייבי לאוין כאשר אבאר בזה, דהנה האב"מ סי' י"ח כתב לתרץ קושיתם ע"פ שיטת רש"י לקמן (מט ע"ב) דכל דלא תפסי פקעי קדושין הראשונים וע"כ לר"ע דחיי"ל אין קדושין תופסים בהם אז אם נאמר דעשה דוחה ל"ת מ"מ אין זה אלא בביאה ראשונה אבל יותר מזה לא דחי כדאיתא לקמן (כ ע"ב), וכיון דלאחר ביאה ראשונה הדר הו"ל חייבי לאוין לדידיה ולא תפסי קדושין וממילא פקעי וא"כ אינה אלא אשה לשעה וכל אשה שאינה אלא לשעה לא קרינן בה ולקחה לו לאשה וע"כ לא דחי לר"ע עשה דייבום לחייבי לאוין, ודבריו תמוהים א"כ איך יפרנס כולה סוגיא דעליה דרוצה הש"ס לומר דאתי עשה דייבום ודחי ל"ת שיש בה כרת מ"מ אחר ביאה ראשונה הדר הו"ל חיי"כ ואין קדושין תופסין בחייבי כריתות והו"ל אשה לשעה כנ"ל אליבא דר"ע, א"ו דהא ליתא:

והנראה לי בזה והוא בהקדם דברי התוס' לעיל (ג ע"ב) ד"ה ל"ת שהקשו אמאי לא יליף דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת מייבום גופיה שדחי איסור אשת אח ותי' דשאני ייבום דאין ללמוד ממנו לעלמא דמצותה בכך ואי אפשר להתקיים בענין אחר, ולכאורה דברי התוס' תמוהים אמאי לא ניחא להו בפשיטות דייבום לאו בתורת דחייה אלא בתורת היתר דהתורה לא אסרה אשת אח שאין לה בנים כלל לאחיו וא"צ לדחוקם כלל: אמנם באמת התוס' שפיר מקשו והוכיחו דייבום לאו בתורת היתר היא אלא בתורת דחי' מהא דר"ל ס"ל לקמן (ט ע"ב) שחייבים על החלוצה והצרה כרת ואם איתא שהותר איסור א"א שאין לו בנים וא"כ מנין ששוב נאסרה וחזר האיסור למקומו, וכן מהא דלקמן (מא.) דחד מ"ד ס"ל דאשת אח שהותרה ושוב נאסרה אין לה היתר עולמית, אלמא אף שכבר הותר איסור אשת אח מ"מ חוזר ונאסר וזה מנלן, ומזה הוכיחו התוס' דייבום לא בתורת היתר גמור הוא אלא בתורת דחי' ואכתי באיסור א"א קיימא אלא דמו"ע דייבום דוחה אותה, וע"כ הקשו ותירצו כנ"ל:

ולענ"ד נראה דרך אחרת בזה דודאי כל זמן שלא קנה אותה ע"י ייבום חשיבא א"א ולא הותרה כלל, וראי' עוד מהא דאין מאמר קונה ביבמה אלא מדרבנן, ולכאורה אמאי גריעא מאשה בעלמא ונהי דתורת ייבום ליכא אלא בביאה מ"מ תתקדש בכסף או שטר בתורת קדושין כמו שאר אשה, א"ו דלא שייך קדושין ביבמה משום דהוי אשת אח ואין קדושין תופסין בחייבי כריתות, וכ"כ רש"י מפורש לקמן (נב.) ד"ה נתן לאו קדושין גמורים הם כקדושי תורה שהרי אין קדושין תופסין באשת אח והתורה לא התירתו לו ליעשות כאשה נכרית אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתבה בה רחמנא עכ"ל וכ"כ הנמו"י שם:

[הערה - ועפ"ז מצאנו ראי' ברורה דלר' יהושע אף דס"ל אין ממזר אלא מאשת איש מ"מ ס"ל שאין קדושין תופסין אף בחייבי כריתות לחוד, שהתוס' בקדושין (סו ע"ב) נסתפקו בזה, מהא דיבמות (כט ע"ב) שומרת יבם וכו' דס"ל התם ר' יהושע דיפר אחד ולא שנים ומוקמינן לה התם בעבד בה מאמר וכב"ש וכו' יע"ש, ואמאי אין היבם הזה שעשה בה מאמר אינו מפר אף אם יש יבם אחר מ"מ כיון שהוא קדש אותה הו"ל ארוסתו ויוכל להפר בשותפות עם האב כדמוקמינן לה התם א"ו שגם לרי"ה אין קדושין תופסין בחיי"כ וע"כ גם ביבמה א"ק תופסין משום דהוי אשת אח וכמו שכ' רש"י ז"ל. ע"כ]: אבל כל זה כל זמן שלא ייבמה ולא קנה אותה לאשה אבל בשעה שקנה אותה ע"י ייבום והתורה אמרה ולקחה לו לאשה פקע איסור אשת אח וחיילה אישותו, והייבום וקנין האישות באים כאחד וממילא כשבא עליה אינו בא על אשת אחיו אלא על אשתו שהייבום מפקיע אותה מאשת אח ועושה אותה אשתו, וע"כ לא יליף מייבום שדוחה איסור אשת אח משום שלא בתורת דחי' הוא זה אלא ע"י ייבומו נעשית לו כנכרית ולא הוי' אשת אח כלל, אבל ודאי כל זמן שלא בא עליה בתורת ייבום וקנה אותה להיות לו כאשה הרי היא אשת אח, וע"כ אין קדושין תופסין בה:

ונמצינו למדים מדברינו דייבום לא חשוב בא על אשת אחיו משום דכיון שלקח אותה לאשה פקעה אשת אחיו וחלה אישותו והוא בא על אשתו ולא על אשת אחיו כלל: ומזה נבא לענין קושית התוס' שלפנינו דיבוא עשה וידחה ל"ת לר"ע, דלר"ע שאין קדושין תופסין בחיי"ל א"כ נהי דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת מ"מ אינו קונה אותה להיות אשתו כיון שאין לו בה קנין ותפיסת קדושין בעצם, והעשה דייבום אף שיהי' דוחה הלאו מ"מ אינו אלא בתורת דחי' ולא בתורת היתר משום דבחיי"ל אין תורת תפיסת קדושין, ולפ"ז אף אם נאמר דאתי עשה ודחי ל"ת מ"מ אינו קונה אותה להיות אשתו, וכיון שלא קנה אותה הרי עדיין אשת אח היא גם לאחר ייבומו, וכיון דהא דמהני ייבום באשת אח הוא משום דע"י יבומו נפקע איסור אשת אח וחלה אישותו וקנינו אבל בחיי"ל שעל ידי הייבום לא יחול קנינו ועדיין אשת אח היא וכשבא עליה הוא בא על אשת אח שיש בה כרת ועשה דייבום אינה דוחה לאו שיש בו כרת: ולפ"ז ניחא סוגיין דעליה שרצה הש"ס לומר דיבא עשה דייבום וידחה ל"ת שיש בה כרת ולא קשיא לן מ"מ כיון שאין קדושין תופסין בחיי"כ א"כ כשיבא עליה יבא על אשת אח כיון שאינה בת קנין לו, דזה א"ש דלפי מה דס"ל דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת שפיר יוכל לייבם חייבי כריתות, ואף שאינו קונה אותה ועדיין אשת אח היא מ"מ הייבום דוחה גם לאו של אשת אח שהוא בכרת וגם לאו של אחות אשה כמו שכ' התוס' למעלה שאם עשה דוחה ל"ת ה"ה תרי ל"ת, אבל לפי המסקנא ולפי מה דקימ"ל שאין עשה דוחה לאו שיש בו כרת חיי"ל לאו בני ייבום נינהו לר"ע דכיון שאינו קונה אותה שוב הוי' אשת אח ואין עשה דוחה לאו שיש בו כרת, הבן בדבר ותמצא כי הדברים נכונים:

ובוא וראה שזו היא כוונת רש"י ז"ל לקמן (עט ע"ב) ד"ה כחייבי כריתות וז"ל, דאר"ע בהחולץ יש ממזר מחייבי לאוין וכו' והיכי קאמר ר"ע סריס חולץ את אשת אחיו הא לא רמיא קמיה ואבראי קיימי כחייבי כריתות וקאי עלה באיסור אשת אח עכ"ל. וכל הרואה ישתומם לאיזה צורך כתב רש"י ומסיק משום דקאי עלה באיסור אשת אח הא אנן משום דחייבי לאוין כחייבי כריתות דמי אמרינן דלאו בני חליצה וייבום נינהו ולא משום איסור אשת אח, וכבר ראיתי למפרשים שנתקשו בזה ונשארו בצ"ע, אבל לפי מה שהעלינו הוא הדבר אשר דברנו ודבריו ז"ל מבוארין מעצמם, שזהו שכתב ואבראי קיימי כחייבי כריתות משום שבא לישב הקושיא דיבא עשה וידחה ל"ת וע"ז כתב דלא שייך כאן משום דאבראי קיימי משום שאף אם ייבם אותה עדיין עומדת מבחוץ ואין עליה קנין אישות ושוב קאי עלה באיסור אשת אח, והם הם הדברים שכתבנו: והתוס' שהקשו כן ומיאנו בזה הוא משום דאזלי לשיטתם, דבקדושין (ד' יט.) חלקו על רש"י ז"ל שכתב שקטן בן ט' שנים קונה יבמתו מדאורייתא, והר"י ס"ל שאינו קונה אלא מדרבנן, ולפי"ז לשיטתם מוכח שאף אם אין הביאה קונה ביבמה ועדיין אינה אשתו מ"מ אין עליה איסור אשת אח, דאל"כ איך אמרינן שקטן שבא על יבמתו תגדלנו כדאיתא לקמן (קי"א) כיון שאין הקטן קונה אותה נמצא שהוא בא על אשת אחיו והוי לאו שיש בו כרת, ומוכח מזה שאף שאין הביאה קונה אותה להיות לו לאשה מ"מ אין עוד איסור אשת אח עליה, וע"כ שפיר בחייבי לאוין שאף שאין קדושין תופסין בה ואינו קונה אותה מ"מ אין כאן איסור אשת אח וכמו בקטן, וע"כ הקשו שפיר ונשארו בקושיא, משא"כ לדעת רש"י א"ש דבאמת גם קטן קונה אותה מדאורייתא וע"כ ביאתו מפקיע אישות אחיו ונעשית אשתו אבל במקום שאינו קונה אותה ע"י ייבומו כמו לר"ע בחיי"ל שוב הוי אשת אח וקאי באיסור כרת:

מיהו לפ"ד שכל שאינו קונה אותה ע"י יבומו הוא עובר על איסור אשת אח תתעורר קושית התוס' לקמן (לה ע"ב) בהא דהכונס את יבמתו מעוברת והפילה שפטורה מן הקרבן לר"ל דס"ל דביאת מעוברת לא הוי ביאה ואינו קונה אותה א"כ אמאי פטור מן הקרבן הא הוי אשת אח שלא במקום מצוה, והתוס' תירצו שם מידי דהוי אקטן שבא על יבמתו גדולה דתגדלנו, והם לשיטתם שאין הקטן קונה יבמתו מן התורה, אבל לפ"ד קשה קושית תוס' הנ"ל הא כל שאינו קונה אותה הוי ביאת אשת אח ואמאי פטור מן התורה:

אבל לענ"ד נראה לולא דבריהם, שגם לר"ל דס"ל דביאת מעוברת אינה ביאה ולא קנה אותה מ"מ מצוות ייבום ישנה בה תיכף אלא שצריך שתמתין וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו שם להוכיח כן שאל"כ לא קרינן בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה והרי היא כא"א שיש לה בנים ופטורה מן החליצה ומן הייבום אלא ודאי שאני קורא בה יבמה יבא עליה משעת נפילה יעו"ש ברשב"א, וכיון שכן שמצוות ייבום יש גם לר"ל ביבמתו מעוברת א"כ א"ש מה שפטורה מן הקרבן דהא דכונס את יבמתו מעוברת דבשוגג הוי שפיר פטור מן הקרבן משום דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דמצוות ייבום קיים אף שלא קנה אותה, משא"כ בכונס את יבמתו בזמן שהולד בן קיימא חייב בקרבן משום דהוי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דחייב בקרבן, ומשנתינו כאן סברה כמו במשנה הסמוכה למעלה ל"ג דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה שחייב:

ואפשר ע"פ דברינו לישב קושית תוס' לקמן (נח ע"ב) ד"ה דהא דלוקמא כגון שנפל מן הגג ונתקע או שנתכוין להטיח בכותל יעו"ש, ולפ"ד א"ש שכל שלא קנה אותה הוי ביאת אשת אח והוי איסור כרת ואין המים בודקין אותה משום שאיננו מנוקה מעון ואף בשוגג חשיב אינו מנוקה מעון כמו שכ' התוס' ע"א ד"ה ונקה, והדברים ארוכים ואכ"מ עוד:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה