שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן טו
א:
אם כי קשה עלי הכתיבה מאד מפני שידי יד כהה אך נדרשתי לבקשת ידידי להעלות בכתב קצת מהרהורי לבי שעלו בדעתי כדי להקל גורלה של האשה מד... שלא להוציא אותה מבעלה ולאסרה עליו עולמית אם נצריך אותה חליצה אחרי שבעלה כהן הוא: א) הנה אם נסמוך על הגדת העד שאומר שהי' עמו בבית המרחץ שתי פעמים לערך שני שנים קודם מותו וראה שלא הי' לו שער בית השחי ולא שער בית הערוה, וכאשר נתודע לנו בבירור כי בשעת פטירת בעלה זה הי' יותר מארבעים שנה כאשר הגידו זה העדים אלא שלא נזכר בהגב"ע, הנה א"כ בשעה שראה אותו העד במרחץ הי' יותר מל"ו שנים הרי הוא סריס כיון שעברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שערות אף אם לא נולדו לו סימני סריס כלל כדאיתא ביבמות (צז.) ובש"ד, ואף שבגמ' שם לא נאמר רק שהוא גדול אחרי שעברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שערות אבל שיהא סריס אינו מפורש שם אבל מדברי הרשב"ם שהביא התוס' שם (פ ע"ב) מפורש שהוא סריס ג"כ וממילא מוכרח שמש"כ שהוא סריס היינו סריס ממעי אמו שאל"כ למנפק"מ כתב שהוא סריס אחרי שכ' שהוא גדול ודאי, א"ו הכוונה ג"כ לומר שהוא ממעי אמו, ואף שברמב"ם פ"ב מה' אישות הי"ב שכ' שהוא סריס אינו מבואר בדבריו שהוא סריס ממעי אמו ואפשר שמה שכ' שהוא סריס רצונו לומר שהוא נעשה גדול למפרע או מכאן ולהבא כמחלוקת רב ושמואל ביבמות (פ.) אבל בפיה"מ סו"פ האשה רבה כ' הרמב"ם מפורש שאם לא הביא שתי שערות אחרי שעברו עליו רוב שנותיו הר"ז סריס חמה וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' תע"ד שאם עברו עליו רוב שנותיו הר"ז סריס חמה ואין אשתו זקוקה ליבום וכ"כ הרמ"ה הובא בטור חו"מ סי' רל"ה שהוא סריס חמה ונעשה גדול למפרע מי"ג שנה ויום אחד:
ב) ומה ששנינו במשנה שם (צו ע"ב) אחד בן ט' שנים ואחד בן עשרים שנה שלא הביא שערות ולכאורה איך הם שוים לרב דס"ל דנעשה גדול למפרע א"כ אינן שוים דב"ט הוא קטן ובן עשרים שלא הביא שתי שערות שאם יעברו עליו רוב שנותיו נעשה גדול למפרע א"כ אם קדש אשה קודם לזה צריך לחשוש לקדושיו שמא יעברו עליו רוב שנותיו ולא יביא שערות ונעשה גדול למפרע וקדושיו קדושין, ומצאתי שעמד בזה בס' קרן אורה ביבמות (פ.) אשר מכח קושי' זו חידש שבעברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שתי שערות אם לא נולדו לו סימני סריס אינו נעשה גדול למפרע אף לרב, ובפרט להראב"ד שהביאו הרשב"א ז"ל בחי' לקדושין (ד.) שאף לרב אינו נעשה גדול משנת י"ג אלא משעה שהביא סימני סריס וע"כ בעברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שערות אינו נעשה גדול אלא משעה שעברו רוב שנותיו שזהו סימני סריסות שבו שאז נולדו בו יעו"ש, אבל לפלא בעיני איך נעלם ממנו דברי הרמ"ה בטור הנ"ל שמבואר בדבריו שנעשה גדול למפרע משנת י"ג והכי מוכח ג"כ מדברי הרמב"ם והריב"ש הנ"ל שכיון שחושבין אותו לסריס חמה ע"כ שהוא סריס ממעי אמו וא"כ הוא נעשה גדול משנת י"ג ויום אחד: ג) ומה שקשה ממשנתנו הנ"ל דכייל להו כחדא אפשר שזה כוונת רש"י ז"ל שם שכ' שניהם שוין לכל דין שלמעלה והיינו רק במה ששנה במשנתנו שם לענין שאם בא על יבמתו שהוא קטן וכן אם נשא אשה שהיא פטורה ששם אף אם יעברו עליו רוב שנותיו ולא יביא ב' שערות אף שנעשה גדול למפרע מ"מ אשתו פטורה מן היבום משום שהוא סריס חמה ואשתו פטורה מן היבום וזה כוונתו דוקא לענין דינים הנזכרים במשנה אבל לא לענין אחר, ומזה שאשתו פטורה מהיבום מוכח שהוא סריס חמה ממעי אמו ומזה תפסו רבותינו בפשיטות שהוא סריס חמה דממשנתינו מוכח כן:
איך שיהי', הדין פשוט בלי חולק שאם עברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שערות אף אם לא נולדו לו סימני סריס הרי הוא סריס חמה ופוטר את אשתו מן החליצה ויבום וכ"כ הריב"ש סי' הנ"ל בפשיטות בלי שום חולק, ומעתה בנד"ד לפי הגדת העד שלא ראה אצלו שערות אם הוא אחרי שעברו עליו רוב שנותיו הר"ה סריס חמה ואשתו פטורה מן היבום:
ד) אולם הריב"ש נעל לפנינו דלתי ההיתר במה דשדי בה נרגא וספק עלינו את הדבר שלא לסמוך על זה משום שחיישינן שמא הי' לו שערות ונשרו או גומות אע"פ שאין שערות שאין אנו בקיאין בהם כדאיתא בנדה (מ"ו) דבאיסור דאורייתא חיישינן לנשרו והובאו דברי הריב"ש אלה ברמ"א אה"ע סי' קע"ב וא"כ נפל דין סריס אצלנו בבירא ואין אנו יכולים לדון דין סריס להקל:
אולם לדעתי נראה לחלק בזה דבאמת זה שחיישינן שמא נשרו צריך להבין מהיכ"ת לחוש לזה שהרי ס"ל בכ"ד דאזלינן בתר חזקה דהשתא וכדקימ"ל כרב בקדושין הר"ז בוגרת לפנינו שכיון שרואין אנו סימני בגרות בערב אמרינן שמצפרא אתו וא"כ נימר נמי להיפך כשרואין אנו שאין לו שערות נאמר ג"כ כי היכי שאין לו שערות השתא לא הי' לו שערות גם מקודם ומדוע נחוש לזה, ואדרבה כאן אפי' לדברי שמואל צריך ליזול בתר השתא שהרי ביבמות פ' מקשינן וליחוש שמא הבריא ומשנינן כיון דתחלתו וסופו לקוי לא חיישינן והכ"נ כיון שמקטנותו לא הי' לו שערות וכעת ג"כ אין לו שערות לא נחוש שמא בינתים היו לו שערות ונשרו, וכה"ג אמר רב בנדה (ס"ח) כיון שמעיקרא נמצאת טמאה והשתא טמאה הוי טמאה ודאי ופסק הרמב"ם ז"ל כרב שם והארכתי בזה במ"א:
אולם הדבר פשוט דמשו"ה חיישינן שמא נשרו משום חזקה דרבא שאמר תינוקת שהגיעה לכלל שנותיה חזקה שהביאה שתי שערות בזמנה והיינו משום שרוב מביאין שערות בזמנן כמו שכ' התוס' שם ע"ב וע"כ חיישינן שמא נשרו משום שאיכא חזקה מכח רובא שמביאין שתי שערות בזמנן וע"כ חיישינן שמא נשרו משום שיש כאן חזקה מכח רובא ואמרינן השתא הוא שאין לו שערות ומעיקרא הוי לו וכמו בגבינות של בהמה שנמצאת טרפה דקימ"ל ביו"ד סי' פ"א שכשרות מכח חזקה דרוב בהמות כשרות הן ואמרינן השתא הוא דנטרפה, וזה כוונת אביי בב"ב (קנג ע"ב) שרוב חולין לחיים והיינו משום שרוב חולים לחיים אמרינן שנתרפא ומה שעכשיו נמצא מת אמרינן השתא הוא שחלה ומת ולא מעיקרא יעו"ש:
ומטעם זה חש ג"כ הריב"ש לעברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שתי שערות שמא נשרו ג"כ מכח חזקה דרבא ורובא שמביאין שערות בזמנן:
ה) ולפ"ז בנדון שלפנינו שידוע שלא הי' לו זקן כלל וגם לפי עדות העד הי' הגיד אצלו קטן מאד שנשתנה משאר בני אדם, ואף שאין זה מסימני סריס המנויים ביבמות שם וכמו כן אין לו זקן לא נחשב לסריס כל זמן שלא נולד לו אחד מסימני סריס האחרים, [הערה - לדעת הרמב"ם פ"ב מה' אישות הנ"ל. ע"כ]:
מ"מ הרי איתרע האיש הנ"ל ונשתנה גופו וגידולו משאר בני אדם ולא שייך בו לומר חזקה שהביא שערות בזמנו וכמו שכ' התוס' שם דבקטן שאינו עושה כפה לא שייך בו לומר רוב לאו סריסין נינהו משום שנשתנה וכמו דאמרינן בבכורות בטומטום כה"ג (מג ע"ב) כיון שאשתני אשתני וכ"כ הריב"ש בתשו' הנ"ל כה"ג, מעתה כיון שבנדון שלפנינו ל"ש כלל לדון בו חזקה דרבא שוב לא חיישינן שמא נשרו, ואם מצאו לאחר שעברו רוב שנותיו שלא הי' לו שערות אין לחוש שמא נשרו משום שאין לו חזקה דרבא:
שו"מ שכן כתבו התוס' בנדה (מח ע"ב) ד"ה א"א דהא דחיישינן שמא נשרו אינו אלא משום חזקה דרבא, ובתוך הפרק דליכא חזקה דרבא ל"ח שמא נשרו: והכי מוכח נמי בב"ב (קנד ע"ב) שאמר ר"ע שם אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנין עשויים להשתנות לאחר מיתה ופי' התוס' שם ד"ה בחזקת היינו שחיישינן שמא נשרו, ולכאורה קשה אמאי דוקא משום שעשויין להשתנות לאחר מיתה הא בלא"ה חיישינן שמא נשרו אפי' מחיים, אלא ודאי שזה שחיישינן שמא נשרו אינו אלא משום חזקה דרבא, אבל בעובדא דהתם כ' התוס' למעלה מזה דמשו"ה חששו שמא קטן הי' ולא סמכו על חזקה דרבא משום דמיירי שבשעה שהגיע לכלל שנותיו בדקו ולא מצאו לו גדלות וע"כ חששו שמא עדיין קטן הוא יעו"ש, וכיון ששם מיירי באופן שלא הי' שם חזקה דרבא וע"כ לא חשו שמא נשרו אי לאו שסימנין עשויים להשתנות לאחר מיתה וחיישינן שמא נשרו משום דלא שייך חזקה דהשתא כלל בדבר העשוי להשתנות כדאיתא בחו"מ סי' רכ"ז ס"ט ברמ"א שם דבשערים העשויים להשתנות לא שייך חזקה דהשתא כלל, וכ"כ התוס' ביבמות (לא ע"ב) ד"ה וארעא דבעתים חלים ועתים שוטה לא שייר חזקה דהשתא כלל: [הערה. ובזה אמינא ליישב מה שהוקשה לי ומצאתי אח"כ שהרמב"ן בחי' עמד עליה בב"ב (פב ע"ב) ואי ס"ד ר"ע אמאי ישפה הא אמר מוכר בעין יפה מוכר, ומאי קושי' הא אמרינן שם לעיל מזה ע"א וליחוש דילמא מסקא ארעא שירטון וא"ל תלתא זבינית ואית ליה ארעא אאר"נ יקוץ יעו"ש וא"כ הכ"נ ישפה שמא יטען אח"כ שיש לו קרקע כמלא אורך הענפים וחוצה להו, ולפי האמור א"ש דמאי דמקשינן לעיל דילמא תלתא זבנית לי קשה שאף אם יטעון כן לא יהי' נאמן שהמוציא מחברו עליו הראי' ונאמן המוכר לומר שלא מכר לו שלשה אילנות ביחד וכבר הקשה כן הרמב"ן בחי' שם, אולם לפ"מ דקימ"ל דאזלינן בתר השתא א"ש דכיון דחזינן שיש לו שלשה אילנות אמרינן כאן נמצא כאן הי' וכמו שיש לו כעת שלשה אילנות כן היו לו בשעה שמכר לו וע"כ יש לו קרקע, ובנמו"י תי' כן באמת בשם הרשב"א והריטב"א, ולפ"ז א"ש הא דישפה שכיון שדרך הענפים להתגדל ולהתפשט לא שייך כלל חזקה דהשתא ולא יהי' הלוקח נאמן לומר שהיו הענפים ארוכים בשעה שלקח כמו שהם כעט שבדברים העשויים להשתנות לא שייך חזקה דהשתא כלל. ע"כ]:
ו) ומעתה הדבר פשוט לדעתי שאם לא היינו מסופקים בהגדת העד והיינו סומכים עליו במה שאומר שראה ומצא שלא היו לו שערות לא בבית הערוה ולא בכיס היינו מחזיקים את בעלה הנפטר בסריס ודאי והיתה פטורה מן החליצה והייבום ולא הי' לנו לחוש לחששו של הריב"ש שמא נשרו שבאדם כזה שנשתנה סימני זכרות שלו משאר בני אדם אזדא לה חזקה דרבא ול"ח שמא נשרו וגם לחששא דגומות שהרי גומות שאמרו אע"פ שאין שערות אינן מפני שהם סימני גדלות לבד בלא שערות אלא משום כיון דאיכא גומות חזקה שהביא שערות משום שאין גומות בלא שער ונשרו כמו שכ' הרמב"ם פרק הנ"ל הי"ז, וכיון שבנד"ד אין אנו חוששין שמא נשרו א"א חוששין ג"כ לגומות: [הערה - וקצ"ע בזה בהא דמבואר בשו"ע אה"ע סי' קנה דהאידנא יש להחמיר שלא תמאן אחר י"ב שנה אף בלא נמצאו לה שערות ולא בעל והטעם משום דחיישינן לגומות וא"א בקאין וכיון שא"א חוששין לנשרו אמאי חוששין לגומות כיון שאינו אלא משום חששא דשמא נשרו. ע"כ]:
ז) והנה בדבר נאמנותו של העד שלא הי' לו שערות, הנה ידוע דעת מוהרי"ק ושו"ת מיימוני ושאר גדולי הראשונים ז"ל שע"א נאמן אף בדבר שבערוה במקום דלא איתחזק איסורא וכאן הא לא איתחזק איסורא לשוק כלל דלפי דברי העד הי' סריס ולא היתה זקוקה ליבום ולא היתה עומדת בחזקת איסור לשוק כלל א"כ ודאי לדידהו הוא נאמן בעדותו ואף לדעת החולקים וס"ל דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן אף במקום דלא איתחזק איסורא מ"מ הכא הוי איסור יבמה לשוק ולדעת הנוב"י ושאר אחרונים איסור יבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה כלל א"כ ודאי ע"א נאמן וא"כ לענין נאמנותו של העד הוי ס"ס להקל דילמא הלכה כהפוסקים דס"ל שע"א נאמן אף בדשב"ע במקום דלא א"א, ואף לדעת הני דלא ס"ל כן מ"מ ספק דילמא יבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה כלל, ובמק"א הארכתי בזה וכתבתי לחלק דהא דיבמה לשוק אינו דבר שבערוה הוא דוקא בע"א מעיד שמת יבמה או שהיא גדולה וראוי' לחליצה וכה"ג שעדותה אינה אלא להתירה לשוק אבל בע"א מעיד שיש לבעלה בנים ופטורה מן היבום בזה אין ע"א נאמן משום דהוי דבשב"ע משום שע"י עדותו הוא אוסר אותה לאחיו ועושה אותה אשת אח שיש בה כרת שזה הוי דבר שבערוה ממש, וכיון שאינו נאמן לאסרה על האחין אינו נאמן ג"כ להתירה לשוק משום שאין נאמנות לחצאין והוא כמו שבאו לשאול בב"א על ההיתר לשוק ועל האיסור על האחין וכשם שא"נ לאסרה על האחין אינו נאמן ג"כ להתירה לשוק, והעליתי בזה דברים נחמדים וביישוב דברי הרשב"ם ב"ב (קלד ע"ב) והדברים ארוכים אין פה מקומם, ולפ"ז בנידון שלפנינו הי' אפשר לומר שאין ע"א נאמן להעיד שסריס הי' משום דהוי דבשב"ע שהרי בעדותו שאומר שסריס הי' הוא אוסרה על האחין ואומר שהיא ערוה שיש בה כרת עליהם וממילא משום זה א"נ להתירה לשוק ג"כ משום שאין נאמנות לחצאין וע"כ לא יהי' נאמן לדעת אלה רברבתא ז"ל דס"ל שאין עא"נ אפי' בלא איתחזק איסורא בדבר שבערוה:
מ"מ אני אומר דהכא שאני גם לפי דברינו דבעובדא דידן כפי שנראה מהגב"ע הי' בעלה הנפטר כהן וא"כ גם אחיו כהנים הם (דחללים לא שכיחי) ולפ"ז הרי הגדת העד שאומר שסריס הי' אינה באה לאסור על האחין שהרי ממנ"פ היא אסורה להם אף אם היתה זקוקה ליבום שהרי נשאת לאחר בשעה שהיתה זקוקה ליבום א"כ נעשית זונה כמו שההלכה רווחת היא באה"ע סי' ו' ס"ח בלי שום חולק שיבמה לשוק שבא עליה זר עשאה זונה, והגדתו אינה אלא כדי להתירה לשוק לומר שאינה צריכה חליצה והר"ז כבא לשאול על איסור יבמה לשוק לבד ול"ש בזה אין נאמנות לחצאין וכבר כתבתי כה"ג במקו"א, וע"כ אין זה דבר שבערוה דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה כדעת הנוב"י ושאר אחרונים:
[הערה - ולא אמרינן בנד"ד בזה הואיל ואשתרי כיון שנעשית זונה אחר שנפלה לייבום כדמוכח ביבמות (סא.) שבנפלה לפניו ליבום ואח"כ נתמנה להיות כה"ג הרי היא אסורה לו משום אלמנה ול"א הואיל ואשתרי ואף שהב"מ הקשה כן מ"מ הדין פשוט שאסורה היא וע"ד קושיתו יש לי בזה דברים ארוכים ואכ"מ וא"כ הכ"נ נאסרה ליבמה כהן אם נעשית זונה גם אחר נפילתה ליבום. ע"כ]:
ח) כ"ז כתבנו מצד דין נאמנותו של העד אבל גם אם נפקפק בעצם עדותו ונאמר אחרי שהעד בשעה שהי' עמו במרחץ לא בא כדי לבדוק אחריו אם יש לו שערות רק שראה אותו לפי תומו דאולי לא דקדק להסתכל היטב ואפשר שהיו לו איזה שערות ולא כוון א"כ לא נעשה סריס כלל אם הביא שערות קודם שעברו עליו רוב שנותיו ואינו פוטר את אשתו מן החליצה והיבום, בכל זאת יש מקום להקל שכבר כתבנו דבנדון דידן שנשתנה גופו וגידולו משאר בני אדם לא שייך בו לומר חזקה דרבא שהביא שערות בזמנו וע"כ אף אם נסתפק שהיו לו אז שערות והביאן קודם שעברו רוב שנותיו מ"מ יש לומר שהביא אותן אחר שנשא אשה זו ואם לא הי' סריס הרי הי' קטן באותה שעה שקדש אותה וא"כ הרי קדושיו אינם כלום דקדושי קטן היו וא"כ הרי יש כאן ס"ס להקל ספק דילמא עברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שערות א"כ הרי הוא סריס חמה ואשתו פטורה מן החליצה ועוד אף אם הביא שערות קודם שעברו עליו רוב שנותיו דילמא הביא אותן אחר שנשא אשתו זו שלפנינו וא"כ קטן הי' בשעה שקדש אותה ולא היו קדושיו כלל קדושין:
אולם כל זה לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל בפ"ב מה' אישות הנזכר דבאם לא הי' לו זקן אף שהוא מסימני סריס המנויים ביבמות מ"מ אינו נעשה סריס בזה לבד אם אין עוד אחד מסימני סריס האחרים, וע"כ בזה שלא הוחזק אצלנו אלא בזה שלא הי' לו זקן אבל אם היו לו סימני סריס אחרים אין אנו יודעים וא"כ אם לא הביא שערות קודם שנשא אשתו זו הר"ז חשוב כקטן באותה שעה כיון שלא נולדו לו סימני סריס וקדושיו אינן קדושין אם לא היו לו שערות אז, אבל לדעת הראב"ד והתוס' ביבמות שם דבסימן זה לבד דלא הי' לו זקן נעשה סריס אם לא הביא שערות קודם עשרים וא"כ זה שלא הי' לו זקן אם לא הי' לו שערות הר"ז נולדו בו סימני סריס, ורב הא ס"ל שנעשה סריס למפרע וא"כ נעשה גדול למפרע ובשעה שקדש אותה כבר הי' גדול וקדושיו היו קדושין גמורין ואף לדעת הראב"ד ז"ל עצמו שכ' הרשב"א בקדושין בשמו שלא נעשה גדול למפרע אלא משעה שנולדו בו סימני סריס מ"מ זה בשעה שקדש אשתו כבר הי' יותר מבן שלשים שנה ולא הי' לו חתימת זקן וא"כ כבר נעשה גדול למפרע משעה שדרך בני אדם לצמוח זקנם היינו בשנת העשרים פחות או יותר מעט וזה לא הי' לו זקן א"כ נולדו בו סימני סריס מקודם שנשאה והוי גדול למפרע וקדושיו קדושין, וא"כ לדעת הראב"ד והתוס' אין בזה ס"ס להקל שאם נאמר שהיו שערות קודם שעברו רוב שנותיו א"כ כיון שנולדו לו סימני סריס היינו שלא הי' לו זקן הרי הוא גדול למפרע וקדושיו קדושין ואף אם סריס הוא מ"מ זוקק את אשתו ליבום משום שמא לא הי' סריס במעי אמו כיון שלא ראינו אותו מתחלת קטנותו שאינו עושה כפה וכדומה מסימני הסריס חמה שנולדו לו במעי אמו, וא"כ אף שסריס הוא מ"מ לא חשיב סריס חמה ממעי אמו כדי לפטור את אשתו מן החליצה וכמו שנסתפק הריב"ש בתשו' סי' הנ"ל, ואף שגם זה ספק הוא מ"מ אין כאן ס"ס להקל שמא עברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שערות ועוד שמא נולדו בו סימני סריס ממעי אמו, דס"ס משום אחד הוא בין שעברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שערות בין אם נולדו לו סימני סריס ממעי אמו הכל ספק אחד הוא אם הי' סריס ממעי אמו או לא ולא מצטרף לס"ס:
ט) אולם באמת דין זה שנעשה סריס וגדול למפרע אינו מוחלט אף שבאה"ע סי' קנ"ה סי"ב פסק כן הרמ"א וכן כ' הטור בשם הרמ"ה בח"מ רל"ה כמו שהבאתי לעיל מ"מ כבר פקפק בזה הגאון בעל בי"מ שם והביא שבאמת דעת הרמב"ם והראב"ד לפסוק כשמואל שאינו נעשה סריס למפרע וקטן הי' באותה שעה וא"כ גם לדעת הראב"ד והתוס' שחשיב זה שלא הי' לו זקן כאחד מסימני סריס ודי בו לבד להחשב סריס כדקימ"ל כרי"ו שהוא סריס באחד מהן מ"מ גם לדידהו אפשר דלא קימ"ל כרב אלא כשמואל שלא נעשה גדול למפרע וא"כ הרי שפיר יש לספוקי דילמא בשעה שנשא אותה לא הביא עדיין שתי שערות וקטן הי' באותה שעה שקדש אותה:
ועוד דלפי המבואר בהגב"ע הי' לו להנפטר איזה שערות באחד מן המקומות בשפמו, ואם לא נחשוב אותן לשומא בעלמא ונחשוב אותן לסיכי דדיקני דבזה קימ"ל דכו"ע ס"ל שאינו סריס עד שיהו בו כולן וא"כ לא חשיב נולדו לו סימני סריס ולפ"ז אם לא הביא שתי שערות במקום סימני גדלות קודם שנשא אותה הרי הי' קטן באותה שעה שקדש אותה ואין קדושיו כלום:
ואף שבקטן שקידש והגדיל אח"כ קימ"ל שצריכה גט משום דמסתמא בעל אח"כ לשם קדושין כמבואר באה"ע סי' מ"ג וא"כ הכ"נ ליחוש שמא בשעה שהביא שערות אחר שנשא והגדיל בעל לשם קדושין, לדעתי נראה שאין לחוש לזה דשאני קטן משום שאדם יודע שאין קדושי קטן כלום ובעל אח"כ כשהגדיל לשם קדושין אבל בנד"ד לא שייך לומר שהוא הי' יודע שקטן הי' ולא היו קדושיו כלום מילתא דאנן לא ידעינן והוא ידע שדבר זה אינו ידוע אפי' ללומדים ובפרט לאדם פשוט כהנפטר, ובפרט דלדעת רב שנעשה גדול למפרע אם נולדו בו סימני סריס א"כ לא הי' קטן כלל בשעה שנשא אותה לדעת הראב"ד והתוס' שמה שלא הי' לו זקן נחשב בזה כסריס ונעשה גדול למפרע וא"כ ל"ש כלל לומר אף לשמואל שקטן הי' באותה שעה או לדעת הרמב"ם שאינו סריס וחשיב קטן עד שעה שהביא שערות שאדם יודע שקטן הוא ואין קדושיו קדושין דבדבר שיש בו מחלוקת לא שייך לומר אדם יודע כמו שכ' התוס' בקדושין (סו ע"ב) ד"ה מהנ"מ, וא"כ זה אם בעל ודאי על קדושין הראשונים בעל ואין קדושיו כלום: י) ועוד שלפנינו הגידה האשה הזאת בשעת גב"ע (אם כי לא נזכר זה בתוך הגב"ע) שבעלה הנפטר לא בעל אותה מעולם כי לאו בר הכי הי' ובשעה שנשאה הגיד לה בפירוש שאינו נושאה כדי לחיות עמה כדרך איש ואשתו כי אם בתור שפחה לשמשו ולכלכל את צרכי ביתו ולא הי' נזקק לה מעולם כי לא הי' צריך לזה א"כ לפי דבריה ל"ש כלל שמא בעל אותה לשם קדושין והאשה נאמנת לומר כן יעוי' בפ"ת סי' מ"ג מה שהביא בשם הנוב"י שהאריך בזה בענין נאמנות האשה לומר שלא בא עליה, ואף לפי דבריו שם דהך ספק שמא לא בעל יש חזקה כנגדו דכל כנוסה בחזקת בעולה דחזקתו בעיל וכל שלשים יום לא מוקי אינש אנפשיה יעו"ש, אין זה אלא באדם בריא וראוי לזה אבל כאן לפי דבריה לאו בר בעילה הי' ולא הי' צריך לזה א"כ ל"ש כלל חזקה זו ובפרט שהדברים מראים כן שהרי הכל קראו אותו טומטום או "די מאד" וא"כ לעולם לא איתחזק בראוי לבא על אשה כדרך כל הארץ בודאי היא נאמנת לומר כן וכמו שכ' לעיל שע"א נאמן משום דלא איתחזק איסורא וגם הוי איסור יבמה לשוק דלא הוי דבשב"ע, ויעוי' בשו"ת משכנות יעקב אה"ע סו"ס ל"ט שכ' לדון כה"ג באומרת שלא נבעלה מחמת היותו רך בשנים וילד ולא יכול לבא כדרך כל הארץ שהיא נאמנת לומר כן, ויעו"ש בשו"ת הנ"ל שחקר שם אף אם נאמר שבעל אם צריך לכה"פ עדי יחוד שנתייחד עמה והן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה דבלא"ה אף אם בא עליה הוי קדושין בלא עדים, ואף לפ"מ שהעלה שם שא"צ עדי יחוד ממש אלא כיון שדר עמה יחד כדרך איש ואשתו חזקה בעל והוי כעדי קדושין ואף ידיעה בלא ראי' מהני מ"מ אין זה אלא במי שראוי לבעול והוי אנן סהדי שבעל כיון שדר עמה ביחד והוי קדושין בעדים אבל בנד"ד שגם זולת דבריה יש להסתפק אם הי' ראוי לבעול כיון שהיו בו סימני סריס "וטומטום" כמו שהוחזק בפי האנשים שידעו אותו וא"כ לא שייך בזה אנן סהדי שבעל כיון שספק לן אם הי' ראוי לבעול וא"כ אף לו יהי' שבעל אותה מ"מ הוי קדושין בלא עדים ול"ש בזה לומר הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה:
באופן שלדעתי נראה דלדעת הרמב"ם דבלא הי' לו זקן לא חשיב נולדו לו סימני סריס כדי שיהא סריס למפרע ודאי הוי בנד"ד ס"ס שמא עברו עליו רוב שנותיו בלא שערות והי' סריס חמה ואשתו פטורה מן החליצה ואף אם הביא שערות קודם רוב שנותיו מ"מ ספק דילמא בשעה שקדש אותה קטן הי' ואין קדושיו קדושין כלל, ואפי' לדעת הראב"ד והתוס' שבלא הי' לו זקן ג"כ חשוב סריס מ"מ ג"כ הוי ס"ס משום דלא קימ"ל כרב שנעשה סריס למפרע וגם לדידהו איכא לספוקי דילמא בשעה שנשאה קטן הי' ואין קדושיו כלום:
יא) העולה מתוך דברינו לענין הלכה אם הי' הדבר בא לפנינו קודם שנשאת לבטל אפשר שלא היו צדדי היתר אלה שהעליתי מספיקים להורות לה לכתחלה להנשא בלא חליצה והיינו מתישבים בדבר, אבל מאחר שכבר נשאת לבעל שכהן הוא ואם היינו מצריכים אותה חליצה היתה נאסרת לבעלה כדין חלוצה לכהן ואף שהיתה רק ספק איסור חלוצה מ"מ היתה נאסרת לו כמו שכ' התוס' ביבמות (כד.) דמשו"ה במת הולד תוך שלשים אם אשת כהן היא אינה חולצת משום דאתי למישרי חלוצה לכהן ואף לפ"מ שכ' התוס' בשבת (קלה ע"ב) דהא דאינה חולצת משום דכיון דאפשר בלא חליצה מוטב שלא תחלוץ כדי שלא להוציא לעז על בניה וא"כ אפשר דהכא חמיר טפי וחשוב כאלו אי אפשר בלא חליצה ומוטב שתחלוץ ונתיר ספק חלוצה לכהן דהוי דרבנן משנתיר ספק יבמה לשוק, מ"מ בנד"ד לא נרויח מידי במה שנטעין אותה חליצה כיון שכבר נשאת לו ובא עליה ואם נבא לחוש לאיסור יבמה לשוק הרי היא ממילא נאסרה לבעלה הכהן גם זולת איסור חלוצה לכהן משום שהיא נעשתה זונה כדין יבמה לשוק שבא עליה זר שאסורה לכהונה כמו שהבאתי לעיל ואסורה לו בלא"ה ודוקא התם במת הולד תוך שלשים דמיירי בקדשה לחוד שעדיין לא נבעלה לו ולא נפסלה לכהונה אף אם היתה יבמה לשוק, [הערה - ואף אם היא משתמרת לביאה פסולה מ"מ אינה נעשית בזה זונה אף מדרבנן דהא בנתאלמנו מן האירוסין כשרות כדאיתא ביבמות (נו ע"ב) ובלא"ה אפשר שלא שייך כה"ג משתמרת פסולה אלא באיסורי כהונה ואכ"מ. ע"כ] וע"כ טוב הי' שתחלוץ ויהי' רק חשש איסור דרבנן משלא תחלוץ ויהי' חשש איסור יבמה לשוק דאורייתא אי לאו משום דאפשר בלא חליצה כמו שכ' התוס', אבל הכא מידי חשש איסור דאורייתא לא נצא שאם באנו לתקן ספק איסור יבמה לשוק לא נתקן ספק איסור זונה שכבר נעשית מקודם והחליצה לא תועיל כלום דמה לי חד איסורא מה לי תרי איסורי יבמה לשוק וזונה לכהן ודאי בזה מוטב שנסמוך על צדדי ההיתר שהעלינו למעלה מצד דהוי ס"ס משתחלוץ ויבאו להוציא לעז על בניה כיון שאין אנו מתקנים מידי בזה, וכדאי הוא הרמב"ם ז"ל ודעימיה לסמוך עליו שלא להוציא אשה מתחת בעלה וכמו בההיא דמת הולד תוך שלשים יום שסמכו על דברי חכמים דפליגי על רשב"ג אף שההלכה כרשב"ג ומכש"כ הכא שאפשר שגם לדעת התוס' והראב"ד הוי ס"ס וכמו שנתבאר למעלה: מסקנא דמילתא דעתי נוטה שלא להוציא האשה הנזכרת מתחת בעלה ואם דעת כ"ג ג"כ מסכמת לזה ראוי להורות לה שתשב תחת בעלה ומה גם שיש בזה משום חיי נפשה ונפש עולליה שעיניהם נשואות למזונות בעלה ולפרנסתו ואם תהי' מוכרחת לצאת ממנו הם צפויים לגווע ברעב ר"ל כי היא עני' ודלה ואין לה במה להשתכר אף לצרור נקוב ומצוה גדולה להשתדל ולבקש כל טצדקי כדי להתירה לבעלה, והשומר אמת לעולם ית' ינחנו בדרך האמת לכוון את ההלכה לאמתה ויצילנו משגיאות:
ווילנא ועש"ק פ' במדבר תרפ"א:
ב:
שייך לענין הנ"ל תשובתו הרמתה של כ"ג קבלתי ושמתי עין עיוני עליה ואשר מצאתי להשיב על השגות כ"ג על דברי אמרתי אותם אסדר פה אחת לאחת על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
א) הנה כ"ג השיג על מה שכ' לדון שהע"א נאמן בנד"ד משום דלא איתחזק איסורא וגם שאיסור יבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה לדעת הרבה מרבותינו האחרונים ז"ל וע"ז כתב רומעכ"ת דבפשוטו נראה שגם בשאר איסורין כל היכי שניסת ובא ע"א להעיד שהיא אסורה עליו הוי דבשב"ע שכ"כ המח"א בפי"ב מה' עדות וכ"כ האבני מלואים סי' מ"ו סק"ה דהא דע"א נאמן לומר אשה זו זונה או גרושה לשיטת הרמב"ם היינו קודם נשואין אבל לאחר נשואין הוי דבר שבערוה ונראין דבריהם לכ"ג, - את דברי המח"א לא מצאתי במקום שציין כ"ג והא"מ לא החליט הדבר אבל כ"כ בדרך אפשר, ולדעתי דבריו שם תמוהים שכ' דמשו"ה ביצא קול שהיא גרושה אסורה לכהן מצד הקול ואיננה אסורה מצד הדין אף שאין אוסרין ע"י הקול זולת אם אומרים שמענו מפלוני ופלוני מפלוני מפי כשרים והא באיסור זונה וגרושה גם ע"א נאמן ואפי' עמפ"ע וא"כ לא משום קול גרידא נאסרת ולזה תי' משום שלאחר נשואין אין ע"א נאמן לומר גרושה או זונה היא, ואני תמה אקרא הלא שם בשו"ע וכן ברמב"ם סו"פ י"ז מה' איסורי ביאה הדברים אמורים באשה שעדיין לא נשאת לכהן שיצא עלי' קול שנתקדשה ונתגרשה שחוששין לה לאסור אותה להנשא לכהן יעוי' במ"מ שם דלאחר נשואין אין חוששין לקלא וא"כ עדיין תקשה אמאי רק חוששין לחוד הלא מדינא אסורה וגם כהן שבא עליה אח"כ לוקה עליה משום גרושה כמש"כ הרמב"ם בפ' ט"ז מה' סנהדרין וא"כ מה הועיל בזה בתי' קושיתו, אמנם לדעתי הדברים פשוטים ואין התחלה לקושיתו מלבד מה שיש לחלק בין קול אף שאומרים ששמענו מפלוני ופלוני וכו' מפי כשרים שאין על קול זה דין עדות כל שלא הגידו הראשונים בתורת עדות ואולי גם הם אמרו זאת דרך הגדה בעלמא ולא חקרו על אמתת דבר זה, הנה מלבד זה לק"מ שזה שכ' הרמב"ם שע"א אומר זונה או גרושה היא נאמן אינו אלא בשהיא אינה מכחשת אותו כגון ששותקת או אינה יודעת (כגון שקבל עליה אביה קדושין ונתגרשה על ידו) אבל במכחשת אותו הלא ע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואינו נאמן לאסרה א"כ הא דאסרינן משום קלא הוא באופן שגם היא מכחשת ואומרת שלא נתקדשה ולא נתגרשה מ"מ כל שיצא הקול כה"ג אסורה לכהן, והוא פשוט באופן שכל יסוד דברי האב"מ הוא רעוע מעיקרו ואין לו על מה להשען: ב) ובזה אני אומר לישב קו' הגרע"א בחי' ריש כתובות על הא דתני סתמא בתולה נשאת ליום הרביעי והא בקטנה אמרינן פתוי קטנה אונס היא ואמאי צריכה היא להיות נשאת ליום הרביעי דוקא שהרי אפי' אם זינתה ג"כ מותרת לו יעו"ש, ולפי האמור אפשר לומר עפ"י מה שהקשה עוד שם על מה שכ' התוס' דמשום אשת ישראל א"צ לתקן משום דס"ס הוא דהא מ"מ צריך להשכים לבי"ד כדי שאם תתאלמן תהא אסורה לכהן [הערה - כדין אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה אסורה לכהונה כדאיתא ביבמות (לה.), ויעו"ש בתוס' שהקשו לדעת רש"י שם שאסורה מכח קרא דכי תהי' לאיש זר פשיטא שאין לחלק בין אונס לרצון ומה רבותא גם בזה שאסורה לכהונה אף שמותרת לבעלה, ולדעתי נראה לתרץ דלכאורה קשה אמאי א"י שנאנסה אסורה לכהונה הא אין איסור חע"א דבשעה שזינתה אשת איש היא ובלא"ה אסורה לכהן וא"כ אין איסור זונה חל על איסור א"א וע"כ היינו טעמא משום שאיסור זונה מתלא תלי וקאי שאם ימות בעלה ישראל ופקע איסור א"א חל איסור זונה כמו דאמרינן ביבמות (לב.) באחות אשה בשנשא מת ואח"כ נשא חי, אף שיש לחלק שבאחות אשה היא גם עכשיו אחות אשתו ולא מפני שעת הנשואין הקודמים גרידא אבל בזונה הסיבה היא מצד בעילת זנות אז בשעה שהיתה אשת איש ואם אז לא חל האיסור אינו חל גם עכשיו שכעת לא נבעלה בעילת זנות מ"מ אפשר לומר שעכשיו חל איסור זונה כשפקע אא"א, וזהו באמת שקמ"ל ר"ש שאיסור זונה מיתלא תלי וקאי, ויעוי' תוס' נדרים צ' ד"ה נטילה ותשו' רע"א החדשות וכ"ז בשהיא מותרת לבעלה שאז אף שא"א חע"א מ"מ נאסרת לכהן משום הנ"ל, אבל אם היתה נאסרת בשעה שנאנסה גם לבעלה ישראל א"כ פשיטא שהיתה אסורה לכהונה אחר מות בעלה ישראל משום שאיסור זונה חל תיכף בשעה שזינתה משום דהוי איסור מוסיף מיגו שנאסרת לבעלה נאסרת ג"כ לכהונה ואף בשני שמות אמרינן איסור מוסיף כמש"כ התוס' ביבמות ל"ב שם ד"ה איסור כולל יעו"ש וטובא קמ"ל ר"ש שנאסרת לכהונה אף שמותרת לבעלה ישראל ויעוי' בקדושין (עז ע"ב) הואיל ושם זנות פוסל בישראל ואכ"מ. ע"כ] דהוי רק ספק אחד אינו תחתיו, ותי' משום שבאמת אינו נאמן לאסרה על אחר רק לעצמו משום דשא"נ חתיכה דאיסורא יעו"ש, ולכאורה מן הדין הוא נאמן לאסרה לכשתתאלמן לכהן שע"א נאמן באיסורין כמ"ש הרמב"ם גם על אחר אלא דמשו"ה א"נ משום דכאן הוי בהכחשה שהרי היא מכחשת ואומרת בתולה מצאתני ע"כ א"נ לאסרה לכהן משום דהוי ע"א בהכחשה ולאו כלום הוא ואינה אסורה אלא עליו משום דשוי' אנפשיה חד"א ובא"י דס"ס היא מותרת גם לעצמו:
ולפ"ז מתו' קושיתו הקודמת שכל זה הוא בגדולה שיכולה להכחישו והכחשה מועלת אבל בקטנה שאינה יכולה להכחיש וגם הכחשתה אינה כלום שאין הקטן נאמן להעיד אלא במילי דרבנן וגם זה במסיח לפ"ת, א"כ הוא יהא נאמן מצד ע"א נאמן באיסורין לאסרה על כהן כשתתאלמן וע"כ אף בקטנה אף שאונס הוי ולא תהא אסורה לבעלה צריך לתקן כדי שתאסר לכהן אחר שתתאלמן:
ג) ומצד הסברא הדבר פשוט לדעתי, להיפך מדעת הגאונים הנ"ל שהביא כ"ג, שכל שע"א מעיד שאסורה לבעלה מכח איסורין ולא מצד דבשב"ע הרי הוא נאמן לאסרה אף שעי"כ יהי' צריך ג"כ להוציאה כיון שנאסרת עליו מצד איסורין לא גרע מממון, ובממון אם אומר נתנסך יינך הוא נאמן לאסור על חבירו אף שהוא מפסיד את ממונו ול"א כיון שזה מעיד להפסיד ממונו אין דבר שבממון פחות משנים והיינו משום שעיקר העדות של העד אינו להוציא ממון אלא לאסור מצד איסורין ולא עליו בלבד אלא לכל ישראל ואף שעי"ז הוא נפסד ממונו אין בכך כלום שזה רק מסובב מהגדתו ולא עצם העדות שאינו אלא איסור בעלמא, והכ"נ בע"א אומר שאשה זו זונה או גרושה אף שכבר ניסת לכהן הוא נאמן שאינו מעיד להוציא כי אם לאסרה ולא עליו בלבד אלא לכל הכהנים ואף אם עי"ז יהי' מוכרח להוציאה היא רק תולדה מסובבת מעדותו ולא עצם העדות שהיא איסורין גרידא, ואף גם זאת שאף אם גרושה או זונה אינו מחויב להוציאה כלל ולגרשה מן התורה אף שאסורה עליו שהרי זו יכולה לשבת תחתיו ולהתיחד עמה בעדים או אפי' בלא עדים ולא דמי לעריות ויעוי' סוטה (ז.) מחלוקת ר"י ורבנן, ודוקא כהן שנשא נשים בעבירה כופין אותו לגרשה ומעשין על פסולות ואם לא רצה דפנו כדילפינן מוקדשתו משום שנושא באיסור ורוצה לעבור עבירה אבל במקום שנשא אותה בהיתר משום שלא ידע שהיא אסורה לו ועכשיו שנודע לו יפרוש ממנה תוכל לשבת תחתיו כמו שכ' התוס' ריש זבחים שגם בזינתה ברצון אינו מחוייב לתת גט, ויעוי' תשובות רע"א שבסוף ס' דו"ת מש"כ בזה, ואף להפוסקים דס"ל שכופין אותו לגרשה אינה אלא משום לתא דידה שמעוכבת מחמתו להנשא לאחר:
וראי' לדברינו שהרי אביי ס"ל באשתך זינתה והוא שותק שנאמן ונאסרת עליו אף שעי"כ הוא צריך להוציאה מ"מ כיון דס"ל לאביי שבעצם העדות הוא נאמן אם מצד דס"ל שאין זה דשב"ע או שאף בדשב"ע נאמן ע"א בשהוא שותק, ובמק"א בארתי מחלוקת אביי ורבא וטעמו של ר"א, לא משגחינן בזה שהוא צריך להוציאה אח"כ משום זה: [הערה - שו"מ כדברי וכסברתי להגאון ר"י מליסא בתשובתו בח"ש אה"ע סי' י"ח ושמחתי כי כוונתי לדעתו הגדולה. ע"כ]:
ומה שהביא רומעכ"ת מהא שאין ע"א נאמן להעיד שאשתו זינתה באונס אף שנאסרת ג"כ משום זונה, כבר העירותי בכל זה במק"א מדברי הר"נ סו"פ בתרא דנדרים משום דבאשת כהן שנאנסה יש בה ג"כ משום טומאה ועל הטומאה א"נ משום דהוי דשב"ע שוב אין נאמנות לחצאין וכ"ג הרגיש ג"כ בזה:
ד) אולם במה שהעיר כ"ג דבאיסור יבמה לשוק אף לשמואל דבעניותנו צריכה גט מספק דמספ"ל אם ק"ת ביבמה לשוק וע"א בא ומעיד שאין זו יבמה לשוק והרי היא א"א ודאית הרי אנו דנין בזה אם היא א"א ודאית וזהו דשב"ע ממש - לכאורה הערה צודקת היא אבל מ"מ בנד"ד יש לפקפק בה שהרי גם זולת דברי העד שאומר שלא היו לו שתי שערות ועושה אותו לודאי סריס אם עברו עליו רוב שנותיו ספק סריס מיהא הוי שזה שלא הי' לו זקן והי' נקרא בפי כל טומטום וכה"ג ידענו גם בלא עדותו שע"ז יש שתי עדים כמבואר בהגב"ע וא"כ מידי ספק סריס לא יצא וממילא יבמה זו שנשאת לשוק הרי היא אשת איש ודאית מצד ס"ס ספק שמא סריס הי' וספק שמא קדושין תופסין ביבמה לשוק וא"כ מכח דין ס"ס הרי היא חשובה אשת איש ודאית וכשם שאנו אומרים ס"ס להקל כך נאמר להחמיר בתורת ודאי, ול"מ לדעת הרשב"א שכ' שס"ס הוא מטעם רובא א"כ הרי היא א"א ודאית ואפשר שהבא עליה בחנק דגם בד"נ אזלינן בתר רובא כדאיתא בסנהדרין (סט.), [הערה - אולם בזה יש מקום להסתפק שאפשר שאין דנין מיתת בי"ד ע"י ס"ס משום קרא דושפטו העדה והצילו העדה כמו דס"ל לר"ה בדר"י מטעם זה דלא אזלינן בתר רובא בדי"נ בסנהדרין שם, ואף לדידן דמסקינן שם שבי"ד ממיתין ע"י רובא והיינו משום דרובא הוי בתורת ודאי ולא ספק אבל בס"ס אף שאנו סומכין עליה להקל מ"מ ספק הוא כדאשכחן בספק טומאה ברשוה"י שאף בס"ס טמא משום דאכתי ספק חשוב אף שבמקום רוב גם ברשוה"י טמא כדאיתא בכתובות (טו.) ובתוס' חולין ב' ד"ה דליתיה, ואכ"מ, וכיון שספק הוי אין ממיתין עליה משום קרא דושפטו והצילו העדה שכל שחשוב ספק אין בי"ד ממיתין עליו, ויעוי' רשב"ם ב"ב (נ ע"ב) ובתוס' שם, ויש עוד להטעים דהא דאזלינן בתר ס"ס הוא מטעם אומדנא שיש בזה משום אומד הדעת שאין לחוש לאופן רחוק המציאות שיזדמנו שני צדדים ביחד לאיסור או להיתר לחוב או לפטור, וכ"ז באיסורין או בממון דאזלינן בתר אומדנא דמוכח אף לרבנן דרב אחא, אבל בדי"נ דלא אזלינן בתר אומדנא כמש"כ הרמב"ם בה' דנפק"ל מקרא דנקי וצדיק אל תהרוג אין בי"ד ממיתין ע"י ס"ס, ולכאורה יש ראי' לזה לפי דעת הפוסקים דאיילונית ספק קדושין מהא דפשיט בסנהדרין שם דב"ג שנה חייבין עליה משום אשת איש ודילמא איילונית היא וקדושי טעות הוי, ואם ספק קדושין מיהא הוי, הוי ס"ס ספק לא איילונית היא וספק דילמא הוי קדושין א"ו שאין ממיתין על ס"ס ויש לדחות דשם הוא לפי הך צד דבדי"נ ל"א בתר רובא אבל לפ"מ דמסקינן אפשר שממיתין גם ע"י ס"ס. ע"כ] ומכש"כ לדעת התוס' בכתובות (ט ע"ב) שמוציאין ממון ע"י ס"ס אף שאין הולכין בממון אחר הרוב הרי ס"ס עדיפא מרובא וא"כ לענין איסור חשוב כודאי א"א ואם קבלה קדושין מאחר א"צ גט, וא"כ עד זה שמעיד שלא הי' לו שערות והוי סריס ודאי אינו בא לעשות אותה א"א ודאית שבלא"ה היא א"א ודאית מכח ס"ס ואינו בא רק להתירה לבעלה מאיסור יבמה לשוק וזה לא הוי דשב"ע: ומה שהשיג כ"ג עלי על מה שתליתי הס"ס בנד"ד במחלוקת רב ושמואל אם נעשה גדול למפרע או מכאן ולהבא דבנד"ד כשקדש את אשתו כבר הי' כבן שלשים ולשיטת התוס' והראב"ד גדול הי' תיכף אחר עשרים כשנולדו בו סימני סריס, - בזה צדק כ"ג ואודה ולא אבוש שאגב שיטפא כתבתי כן ולא נתתי אל לבי שהקדושין היו אחר שנעשה בן עשרים שהוא נעשה גדול אף לשמואל מכאן ולהבא:
ה) אולם על דברי שכ' לדון כיון שהיו לו איזה שערות בשפמו וחשיב כסיכי דדיקנא שבזה גם לדעת התוס' והראב"ד צריך שיהיו כולן ואי לא חשיב נולדו בו סימני סריס א"כ אם לא הביא ב"ש קודם שקידש הוי קדושי קטן, ע"ז כ' כ"ג שהוא מסופק בעיקר ההנחה לחוש אם לא הי' סריס (כיון שאין לו סימני סריס) שמא הי' קטן והאריך עוד בזה שכיון שסימן אחד שבסריסות שלא הי' לו זקן נולד לו אח"כ אם אפשר לומר שאזיל לו חזקה דרבא, דכיון שבשעה שהגיע לכלל שנותיו כבר הוחזק לגדול ע"כ אף שלא הי' לו זקן אח"כ אמרינן השתא הוא דאיתרע ע"י חולי אחר אבל כבר נעשה גדול מצד שהגיע לכלל שנותיו ואומרים שהביא שתי שערות, הנה הרב ריב"ש שהביא כ"ג אמר במפורש כן שאף שלא נבדק אם לא היו לו ב' שערות מ"מ כיון שנולדו לו סימני סריסות איתרע לו רובא ואזיל ליה חזקה דרבא, הרי שגם ע"י סימני סריסות שנולדו לו אח"כ מחזקינן למפרע שלא הביא ב"ש ולא אמרינן חזקה דרבא, אלא שכ"ג רוצה לדקדק מדברי הריב"ש ולחלק בין אם נולדו לו כל סימני סריסות או אם אחד מהם, ואני איני מוצא טעם לחלק בזה דמה לי כל סימני סריס או אחד מהם כיון שיצא מהרוב בני אדם שוב ל"א בו חזקה דרבא וה"ה ע"י סימן סריס אחד שלא הי' לו זקן ובפרט בנד"ד שהי' לו עוד שינוי בגופו שאברו הי' קטן מאד ולפי מה שאמר העד (לא הובא זה בהגב"ע) הי' אברו קטן כפול שגם אצל תינוק הוא גדול מזה, שמזה נראה בעליל שבתחלת ילדותו לא נתפתחו בו אברי ההולדה ושינויים אלו נראו בו עוד קודם שהגיע לכלל שנותיו ולא הוחזק כלל לגדול אצלנו כשהגיע לכלל שנותיו ואזדא לה חזקה דרבא, וספק גמור הוי אם הביא כלל שערות בשעה שקדש את אשתו: [הערה - ומקום אתי בזה לפרש דברי התוס' בנדה (לב.) שהקשו לרב הונא דס"ל עד שיהו בו כולן א"כ אמאי חייש ר"מ למיעוטא שמא ימצא סריס כיון שאנו רואין בקטנותו שעושה כיפה א"כ שוב לא הוי לקוי ממעי אמו אף אם יולדו בו אח"כ כל סימני סריסות, ותי' דלא מהני הבדיקה אא"כ הוא גדול בשנים ודבריהם סתומים אמאי לא מהני הבדיקה בקטנותו וגם תמוהים כיון שרואים אנו שעושה כיפה בקטנותו א"כ אף אם כשיגדיל ולא יהי' עושה כיפה ע"כ לא הי' לקוי ממעי אמו אלא שאח"כ נתקלקל ואין זה סריס חמה שפוטר את יבמתו מהחליצה ויבום:
ונראה לבאר דבריהם ע"פ סוגית הגמ' דיבמות (קיא ע"ב) דמקשה על הא דקטן הבא על יבמתו תגדלנו קרי כאן להקים לאחיו שם והוא לאו בר הכי הוא, וכ' התוס' שם ואף שיבא לכלל הקמת שם לא מהני כיון שלא הי' לו שעת הכושר כי היכי דפסלינן בהערל סריס חמה שלא הי' לו שעת הכושר אע"פ שבמינו מתרפאין באלכסנדרי' של מצרים, ומשני אמר קרא וכו' ולא דמי לסריס חמה שאין רפואתו ברורה כמו קטן שיגיע לכלל גדלות עכ"ל, הרי לדבריהם כל קטן הי' חשוב סריס אי לאו משום שרפאותו ברורה שיבא לכלל גדלות א"כ לר"מ שחייש למיעוטא שמא יהי' סריס אין רפואתו ברורה שמא לא יבא לכלל גדלות וממילא הוא סריס מצד קטנותו עצמה אפי' בלא סימני סריס אחרים, ולפ"ז שפיר כ' התוס' בנדה שלא מהני בדיקה בקטנותו שגם אם הוא עושה כיפה מ"מ סריס הוי מצד קטנותו ורק כשיגדל ויראו שעושה כיפה אז איננו עוד סריס אבל לא בקטנותו, וכ"ז לר"מ אבל לרבנן דלא חיישי למיעוטא ויבא לכלל גדלותו גם בקטנותו איננו סריס שכל שרפואתו ברורה ויבא לכלל גדלות גם בקטנותו לאו סריס הוא ואם הוא עושה כיפה בקטנותו שוב איננו לקוי ממעי אמו ואם כשיגדל לא יעשה כיפה חשוב היתה לו שעת הכושר ואינו סריס חמה מלידה, ויצא לנו דבר חדש דלר"מ דחייש למיעוטא א"צ שיהא לקוי ממעי אמו אלא שכל שקודם גדלותו נעשה סריס הוא חשוב כמו סריס מלידה משום שבקטנותו סריס הוא מצד קטנותו לר"מ: וזה נראה כוונת רבינו חננאל שהביא הרשב"א בחי' שם על הא דאמר רבא שם בלא"ה לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסירא ליה ולבתר שעתא שרי' והאר"י א"ר כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' ומפרש הר"ח שם שרבא בא לסתור דעת ר"מ דחייש למיעוטא וקטן אינם מיבם א"כ איך יהא מותר ליבם כשיגדל כשיראו שאיננו סריס, ותמה הרשב"א כיון דאיגלאי מילתא למפרע שלא הי' סריס הרי הי' מותר למפרע ליבם ולא שייך בה לומר כל יבמה וכו' כיון שאיגלאי מילתא למפרע שהיתה מותרת לו, ולפי האמור הרי דברי הר"ח נכונים שקושית רבא הוא הכי לר"מ דחייש למיעוטא כל קטן בשעת קטנותו הוא סריס שאין רפואתו ברורה שאפשר שלא יבא לכלל גדלות א"כ גם כשיגדיל ונראה שאינו סריס ג"כ יהי' אסור ליבם כיון שבשעת קטנותו סריס הי' ולא שייך כלל איגלאי מילתא למפרע שבשעת קטנותו באמת סריס הי' שלא הי' ראוי להקמת שם וכיון שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כא"א שיש לה בנים ואסורה, ולדעתי הדברים נכונים בהבנת דברי ר"ח ז"ל. ע"כ]:
ובפרט לפ"מ שהעלה הגאון בעל משכנות יעקב בתשו' חאה"ע והביא חבל ראשונים דס"ל דעיקר חזקה דרבא אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא אין זה רוב גמור וצירף ספק זה שמא לא הביא ב"ש כדי לדון בזה ס"ס יעו"ש, ודוקא בשצמח זקנו של מעלה מחזקינן ליה בגדול מדאורייתא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' אישות הט"ו דבן י"ג ויום אחד אם לא נבדק מלמטה כיון שנראו בו סימני בגרות מלמעלה הר"ז בחזקת גדול וכ"כ בפ"ט מה' עדות ה"ח, וסימני בגרות באיש היינו צמיחת זקן שזה סימן העליון באיש כמו שביאר הגר"א ז"ל בחו"מ סי' ל"ה דברי הרמב"ם אלו (ומדברי תוס' נדה מ"ח משמע לי שגם בנתמלא זקנו עדיין אין הוא בחזקת גדול שלא יהא צריך בדיקה וכן נראה מדברי הריב"ש ז"ל בתשו' סי' תע"ד אבל כל עוד שאין לו זקן אינו בחזקת גדול מן התורה, וחזקה שהביא סימנין אינו אלא מדרבנן, וכש"כ בנד"ד שאיתרע ע"י שינויים אלו שבגופו שספק שמא לא הביא ב"ש הוא ספק גמור לצרפו לס"ס: [הערה - ונראה שמכח דין זה שבצמיחת זקן הוא בחזקת גדול יצא לו להרמב"ם ז"ל דינו שבאין לו זקן לחוד אינו חשוב סריס אפי' לרי"ו דס"ל שבאחד מהן הוי סריס והוא ממעשה דבני ברק בב"ב קנ"ה שמוקי לה בשהי' בן עשרים ולא נולדו בו סימני סריס וע"כ בשלא הי' לו זקן שאם הי' לו זקן הוא בחזקת גדול וא"צ בדיקה ואם לא הי' לו זקן והוא בן עשרים הרי הוא גדול וסריס ומאי צריך לבודקו א"ו שלא נעשה סריס באין לו זקן לחוד עד שיהא לו עוד אחד מסימני סריס וע"כ עדיין קטן הוא אם לא הביא ב"ש מלמטה, והתוס' והראב"ד ז"ל דס"ל דאין לו זקן לחוד הוא סריס מוקי לה להמעשה דבני ברק שהי' לו זקן אעפ"כ צריך בדיקה כמו שכתבתי שהתוס' לא ס"ל שבצמיחת זקן הוא בחזקת גדול וצריך בדיקה, או משום שהתוס' ס"ל דמיירי כגון שנבדק בשהגיע לי"ג שנה ויום אחד ולא הביא סימנין דלמטה (כמו שכ' התוס' שם באמת קנ"ד א' ד"ה ועוד) שאז אף ביש לו סימני בגרות של מעלה היינו צמיחת זקן ג"כ הוי ספק אם הוא גדול או קטן כמו שכ' הרמב"ם זה בהלכה זו, ולדעת התוס' והראב"ד הא שבאם אין לו סימני סריס צריך שיעברו עליו רוב שנותיו ע"כ בשיש לו זקן או סיכי דדיקנא שאם אין לו זקן כלל סגי בנעשה בן עשרים ולא הביא ב"ש. ע"כ]:
ו) ומש"כ כ"ג לפקפק בהס"ס מטעם דבהספק הראשון אנו מסתפקים אם הוא סריס חמה א"כ בהספק השני שמא לא הביא ב"ש בשעת הקדושין הוי שני ספקות להחמיר שמא הביא ב"ש וגם אם לא הביא שמא הוא סריס ולא סריס חמה דבכה"ג גדול הוא מעכשיו לכו"ע והביא מדברי התוס' כתובות (ט ע"ב) דכל היכי שבספק אחד יש ס"ס אין הספיקות שקולין ולא הוי ס"ס, אין הנדון לדעתי דומה דשם בהספק השני את"ל שהוא בקי בפ"פ יש חלוק דין בין אם זינתה ברצון בין אם קודם שנתארסה נאנסה וע"כ בהספק השני שמא נאנסה תחתיו יש כנגדו שני צדדים שמא זינתה ברצון ושמא נאנסה קודם שנתארסה שאינם משם אחד וע"כ לא חשוב הספק השני ספק משום שבו יש ס"ס מעליא כנגדו שאינו משם אחד אבל בנד"ד השני הצדדים שישנם כנגד הספק השני אינם אלא משם אחד אם הי' גדול או לא דמה לי אם הוא גדול מטעם שהביא ב"ש או שהוא גדול מטעם שהוא סריס ולא סריס חמה והכל ספק אחד הוא וע"כ מצטרף שפיר לספק שמא סריס חמה הוא, ועוד כשם שאנו אומרים שבהספק השני יש שני צדדים להחמיר היינו ספק שמא הביא ב"ש ואם לא הביא ספק שמא סריס הוא ולא ס"ח כמו כן יש שני צדדים להקל בהספק הראשון שמא לא הביא ב"ש משעברו עליו רוב שנותיו ואף אם הביא קודם שעבר עליו רוב שנותיו ספק שמא סריס הוא ממעי אמו מכח סימני סריס שהיו לו, וא"כ שני הספקות שקולין שבזה יש שני צדדים להחמיר ובזה יש שני צדדים להקל ואכתי שוין הם והוי ס"ס מעליא, ומה שהוסיף כ"ג עוד צד להחמיר בהספק השני שמא נשא את אשתו אחר שעברו עליו רוב שנותיו אחרי שאין לנו עדות ברורה שלא עברו עליו רוב שנותיו בשעה שנשא אותה, הנה ספק זה שמא עברו עליו רוב שנותיו קודם שנשאה אינו להחמיר אא"כ הביא ב"ש קודם שעברו עליו רוב שנותיו שאם לא הביא קודם לא איכפת לן אף אם גדול הי' בשעה שנשאה מ"מ פטורה היא מן החליצה משום סריס חמה ממעי אמו הוא כמו שנתבאר בדברינו בתשו' הראשונה שכ' וכן מצאתי כעת מפורש בתוס' בכורות (יט ע"ב) ד"ה קטן שהוא סריס חמה לפוטרו מן היבום יעו"ש א"כ אין הספק אלא שמא הביא ב"ש קודם שעברו עליו רוב שנותיו וקודם שנשאה והרי ספק זה הוא משני צדדים להחמיר שכ' רומעכ"ת ולא נוסף בזה צד שלישי להחמיר כלל:
ז) ועוד אף אם יהיבנא לו סברתו לומר שבהספק השני יש שני צדדים להחמיר נראה דמ"מ מיעוט מיהא הוי וא"כ הוא מצטרף להספק הראשון והוי רוב להקל כמו סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוי רובא, ומש"כ התוס' בכתובות דלא הוי בכה"ג ס"ס, אמנם כן הוא, ס"ס לא הוי אבל רובא מיהא הוי וע"כ שם בכתובות דמיירי לענין ממון שפיר כ' התוס' דכיון דס"ס לא הוי אף דרובא הוי אין מוציאין ממון ע"י רוב שאין הולכין בממון אחר הרוב אבל בנד"ד לענין איסור שפיר מצטרף האי מיעוט שבהספק השני להספק הראשון והוי רוב להקל, ואף שמשמע מדברי התוס' שם ע"א שאם הי' רוב ברצון רוב גמור לא הי' מצטרף לספק שמא אינו תחתיו היינו משום שאם הי' רוב גמור אז הי' המיעוט כמאן דליתא משום דע"י הרוב ברצון כבר הוחזק אצלנו לכלל ולדין פסוק שהאשה המזנה ברצון היא מזנה וע"כ המיעוט כמאן דליתא משא"כ כה"ג בספק שיש בו יותר צדדים להחמיר מלהקל אין לחשוב את הצד להקל כמאן דליתא אלא דמיעוט מיהא הוי והוא מצטרף להספק הראשון כדי שיהי' רוב להקל, ויעוי' ש"ש ש"א פי"ח מה שהביא בשם הריב"ש לחלק בין מיעוט מפילות למיעוט באונס ומש"כ שם פי"ט ולפי חלוקו שם אין מקום לדברינו, מיהא אין דבריו מוכרחים ואכ"מ להאריך בזה:
ח) ומש"כ כ"ג לסתור הך ס"ס ע"פ סברת מוהרי"ט משום דבספק אחד סתרי אהדדי משום שע"י הס"ס שמתירין אותה לשוק יכולים ג"כ להתירה ליבם ספק שמא קטן הי' בשעת הקדושין וספק שמא לא הי' סריס, ושוב דחה זה עפ"י סברת הנוב"י והס"ט על דברי התוס' בנדה (ד' כז.) שכ' דהוי ס"ס דסתרי דכל זה לדינא דש"ס שהיו בועלין על דם טהור משא"כ לדידן שאין בועלין על דם טהור ונוהגין בחומרא דר"ז לא הוי ס"ס דסתרי אהדדי יעו"ש א"כ כיון שאין יבום נוהג בזמננו ל"ה ס"ס דסתרי אהדדי - בעובדא דידן לכאורה אין צורך לזה כיון שבעלה הנפטר הי' כהן וגם אחיו כהנים הם אין לחוש שמא נבא להתירה ע"י ס"ס ליבום שמא לא הי' סריס שאם לא הי' סריס א"כ היתה זקוקה ליבום ועכשיו שנשאת לזר הרי נפסלה לכהונה ואסורה על אחיו הכהנים כהכרעת השו"ע דיבמה שבא עליה זר הרי היא זונה, אולם כ"ג שלא רצה לדחות מטעם זה משום דלטעמיה אזיל דס"ל שאינה ודאי זונה אלא ספק משום דאיכא דעת המתירים דיבמה לשוק לא הוי זונה וע"כ היינו מתירין אותה ליבם כהן משום ס"ס ספק שמא קטן הי' וספק שמא יבמה לשוק לא נעשית זונה, אבל לפי דעתי אין לצרף דעה דחוי' שלא הובאה בשו"ע לס"ס כדי להקל וא"כ ודאי לא היינו מתירין אותה ע"י הס"ס זה ליבם וא"כ אין זה סתרי אהדדי משום שלא נבא להקל ולהתירה ליבם [הערה - שוב התבוננתי דגם לדעת רומעכ"ת לא היינו מתירין אותה ליבום משום שבהספק השני שמא לא הי' קטן יש שני צדדים להחמיר ספק שמא סריס הי' והוי א"א שלא במקום מצוה ואם אינו סריס שמא נפסלה לכהונה כדעת האוסרים ואסורה היא על היבם משום שאין שני הספקות שקולין אם לא כמו שכ' למעלה דמ"מ רוב מיהא הוי. ע"כ] כעת אחר שנשאת, אם לא שנאמר כיון שקודם שנשאת בעוד שלא נפסלה לכהונה לא היינו דנין ס"ס הנ"ל כדי להתירה לשוק משום דהוי ס"ס דסתרי אהדדי שוב גם עכשיו דנשאת דלא יהיו סתרי עוד מ"מ אסורה כיון שכבר נאסרה, ועוד אפשר דהוי כמו מבטל איסור לכתחלה שמקודם שנשאת לא הי' כאן ס"ס להתירה ועכשיו ע"י נשואין עושה היא ס"ס בידים ולא מהני וצריך עיון בפרט זה:
ט) והנה סברת מוהרי"ט צודקת היא וגם מוכרחת מכח ההיא דאשת טומטום ומה שתפס עליו הבי"מ איך לא הרגיש מהא דאמרינן בבכורות שהטומטום פוסל במקום אחין אף דשם ליתא לתרתי דסתרי אהדדי לק"מ, דמוהרי"ט שפיר חזי לקושיתו ותירוצו משום דבטומטום לא שייך ס"ס משום שאפשר שיתברר הדבר שיתקרע וימצא זכר ואז אזיל ליה הספק שמא נקבה וכ"ז ביבם טומטום אבל באשת טומטום שמת ונקבר שא"א עוד להתקרע ולהתברר שפיר מקשה דזה הוי ס"ס וע"כ צריך לתרץ משום דהוי ס"ס דסתרי אהדדי: י) אולם גם עפ"י סברת מוהרי"ט בנד"ד ס"ס מעליא הוי להתירה לשוק ולא הוי ס"ס דסתרי אהדדי, שהרי הש"ך ביו"ד סק"י בדיני ס"ס העלה דס"ס שאינו מתהפך אינו נידון לס"ס, ובאשת טומטום הוי ס"ס המתהפך בין להתירה לשוק בין להתירה ליבם מאיזה צד שנתחיל שנוכל לומר ספק סריס ואת"ל לא הוי סריס ספק נקבה וכן להיפך ספק נקבה ואת"ל דהוי זכר ספק סריס והוי ס"ס המתהפך להתירה לשוק, וכן להתירה ליבם הוי ג"כ ס"ס המתהפך ספק נקבה ואת"ל זכר ספק לא הוי סריס וכן להיפך ספק לא הוי סריס ואת"ל סריס (היינו שהי' בו סימני סריס שלא הביא ב"ש ועוד אחד מסימני סריס כגון בשרו מחליק) ספק דילמא נקבה הוי ואשתו מותרת ליבם מכח ס"ס וכיון שאם נדון דין ס"ס יש להתיר בין לשוק בין ליבם וע"כ הוי ס"ס דסתרי אהדדי ול"א כלל ס"ס כה"ג, אבל בנד"ד ודאי להתיר לשוק הוי ס"ס המתהפך היינו ספק קטן ואת"ל גדול שמא סריס וכן להיפך ספק סריס ואת"ל אינו סריס ספק קטן אבל להתירה ליבם אין כאן ס"ס המתהפך שנוכל רק להתחיל מספק שמא קטן ואת"ל גדול שמא אינו סריס אבל להיפך א"א לומר שמא לאו סריס הי' ואת"ל סריס שמא קטן זה אי אפשר שאם סריס הי' ודאי גדול הי' בשעה שנשא את אשתו ל"מ לדעת התוס' והראב"ד שאין לו זקן לחוד הוי סריס אם לא הביא ב"ש עד עשרים א"כ ודאי אם נאמר שסריס הי' שוב כשקדשה שהי' יותר מבן שלשים כבר גדול הי' אף אם נאמר שנעשה סריס מבן עשרים ולא למפרע ואף לדעת הרמב"ם ז"ל שבאין לו זקן לחוד אינו נעשה סריס ואעפ"כ כיון דאמרינן בהאי צד שסריס הוי ע"כ או משום שהי' לו עוד מסימני סריס שנעשה גדול מבן עשרים או שעברו עליו רוב שנותיו ולא הביא שתי שערות אכתי גדול הוי למפרע לדעת הפוסקים דקימ"ל כרב וכמו שפסק הטור בשם הרמ"ה בחו"מ סי' רל"ה ועוד שמא נשא אותה אחר שעברו עליו רוב שנותיו דהוי אז גדול לכו"ע וכיון שהס"ס להתירה ליבם אינו ס"ס מעליא ולא נתיר אותה ליבם מכח זה שוב הס"ס להתיר לשוק דהוי ס"ס המתהפך הוי ס"ס מעליא משום דלא הוי סתרי אהדדי משום שלא נבא להתירה ליבם ג"כ מכח הס"ס שאינו מתהפך שאינו ס"ס מן הדין:
יא) ועוד שהרי הטעם דס"ס דסתרי אהדדי לא אמרינן אף שלכל צד בין ליבם בין להתיר לשוק הוי ס"ס מעליא וכ"א יכול לומר לדידי שרי הוא משום דהוי כמו בשני שבילין ובאו לשאול בב"א או עליו ועל חבירו ששניהם טמאים משום דממנ"פ חד עביד איסורא והכ"נ אף דבזה לא עבדי שניהם איסורא משום כשתנשא לשוק לא תתיבם ואם תתיבם לא תנשא לשוק היינו משום דעכ"פ אפשר שיבא אחד מהם לידי איסור והיינו שתתיבם ואח"כ כשימות היבם או שיגרשה תנשא לשוק או להיפך שתנשא לשוק מכח ספק דילמא סריס הוי ואח"כ תתיבם מספק דילמא לאו סריס הי' ואף אם תתיבם ואח"כ תנשא לשוק ליכא למיחש למידי שאם תתיבם וימות היבם או שיגרשה ממנ"פ תהי' מותרת לשוק שאף אם היתה זקוקה ליבם מ"מ הרי היא מותרת לשוק לאחר שכנסה היבם ומת או שגירש מ"מ להיפך אפשר לבא לידי איסור היינו שתנשא לשוק מכח הס"ס דילמא סריס הי' ואם ימות בעלה האחרון תתיבם מכח הספק דילמא לאו סריס הי' ומותרת ליבם א"כ שניהם ממנ"פ חד מינייהו עביד איסורא אם גדול או זכר הוי באשת טומטום וע"כ לא אמרינן ס"ס כה"ג, אולם כ"ז באשת טומטום או בעובדא דידן אם הי' היבם ישראל, אבל בעובדא שלפנינו שגם אם לא היתה נשאת והיינו מתירים אותה להנשא לשוק מכח הס"ס דילמא סריס הי' שוב אי אפשר עוד להתירה ליבם אחר שימות הבעל האחרון מכח הספק דילמא לאו סריס הי' שאם היתה זקוקה ליבם שוב היא נשאת באיסור ונפסלה מן הכהונה ואסורה ליבמה כהן ואף לדעת כ"ג שספיקא דדינא הוא אם יבמה לשוק שבא עליה זר אם נפסלת מן הכהונה מ"מ לא היינו מתירין אותה להתיבם לכתחלה משום דבהאי צד דילמא לאו סריס הי' יש צד להחמיר דילמא נפסלת מן הכהונה א"כ בהספק השני יש שני צדדים להחמיר דילמא סריס הי' והוי א"א שלא במקום מצוה ואת"ל לאו סריס הי' דילמא אסורה בכל זאת ליבם משום שנפסלה מן הכהונה והוי כמו שכ' התוס' בכתובות ט' שהביא כ"ג, וכיון שלא היינו מתירין אותה להתיבם לכתחלה שוב לא אתי למיעבד חד מינייהו איסורא ממנ"פ וא"כ שפיר אפשר להתיר אותה להנשא לשוק מכח הס"ס דילמא קטן הי' ודילמא סריס הי':
יב) ומלבד זה הרי נראה פשוט דהא דלא אמרינן ס"ס דסתרי אהדדי אינו אלא מדרבנן שהרי הטעם הוא כמו שכ' משום דהוי כמו בשני שבילין שבאו לשאול בב"א או עליו ועל חבירו, וכבר כ' התוס' בפסחים (י.) ובש"ד דהא דבב"א שניהם טמאין אינו אלא מדרבנן והרי זכינו לדין שיצאנו בכח ס"ס הנ"ל מידי ספק איסור תורה ואינו אלא ספק מדבריהם והרי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' יבום וחליצה הכ"א כתב כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקת יבום או אין עליה זיקת יבום כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו ומת תוך שלשים יום שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שבארנו אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחליצה אינו חולץ לה שאין אוסרין על זה אשתו משום ספק דבריהם וכו' עכ"ל, הרי שכלל הרמב"ם ז"ל שכל יבמה שאסורה מספק דבריהם (היינו שחכמים עשו אותו לספק) אין אוסרין אותה על בעלה מספק ולמדה הרמב"ם ז"ל מדין מת הולד תוך שלשים יום (ויעוי' בלח"מ שם) ובנד"ד נמי שאף אם נאסור אותה מספק משום דהוי ס"ס דסתרי אהדדי אינו אלא ספק דבריהם אין אוסרין אותה על בעלה אחר שכבר נשאת ולא תצא:
המורם מכל דברינו אלה שלדעתי הדין ברור שאם אי אפשר הי' לעשות חליצה כגון שהיבם במדינת הים או שאינו רוצה לחלוץ שמותרת לשבת תחת בעלה ואינו מחוייב לפרוש ממנה ולהוציאה בגט ודעת רומעכ"ת דעת תורה להיכן נוטה באופן כזה לא הובררה אצלי מתוך תשובתו:
יג) אולם אם היבם לפנינו ורוצה לחלוץ לה בזה כבר מלתי אמורה כיון שאשת כהן היא אינה חולצת כמו במת הולד תוך שלשים יום ובעובדא דידן אף אם נאמר דחמור טפי לא נרויח מידי בחליצה משום שנשאת ואם באנו לחוש לאיסור יבמה לשוק הרי היא אסורה לבעלה כהן משום זונה כדעת הרמב"ם ז"ל וכסתימת השו"ע, ולדעתי מדוקדק בזה לשון הש"ס במת הולד תוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה ולא נקט עמדה ונשאת כמו שהוא הלשון בכ"מ הוא משום רבותא דאפי' בנתקדשה שעדיין לא נפסלה לבעלה כהן לא אמרינן שיחלוץ לה ותהי' ספק חלוצה ולא גזרו בה רבנן בזה אמר שאעפ"כ באשת כהן אינו חולץ וכן לרב משרשי' משמי' דרבא התם דס"ל שאחת זו ואחת זו חולצת דווקא בעמדה ונתקדשה שעדיין לא נפסלה לכהונה ע"כ ס"ל שגם א"כ חולצת ואח"כ תהי' מותרת לבעלה כהן משום דהוי ספק חלוצה אבל בשנשאת שלא נרויח מידי בחליצה פשיטא היא שא"כ אינה חולצת וגם לרב משרשי' אינה חולצת ומותרת לבעלה כהן בלא חליצה ומדוקדק בזה לשון הש"ס וראי' לדעת הרמב"ם שיבמה לשוק נפסלת לכהונה וכדברינו, אולם כ"ג מאן בזה ודעתו מאחר שלדעת הרבה פוסקים ראשונים יבמה שנשאת לזר אינה נפסלה לכהונה נרויח הרבה ע"י חליצה שמצד איסור זונה תהי' מותרת לבעלה כהן מצד ס"ס ספק סריס וספק יבמה לשוק אינה נפסלת לכהונה אבל בלא חליצה הוי מצד ספק סריס ספק תורה ואסור מצד יבמה לשוק:
יד) אמנם אף אם נאמר כן (אף כי אין דעתי נוטה לצרף דעה דחוי' שלא הובאה בשו"ע לס"ס מ"מ נרויח קצת) בכל זאת אינני יודע מה ראה כ"ג על ככה להחמיר עליה להצריכה חליצה אף שהיא אשת כהן אחרי שהדבר ברור כמדומה גם לפי דעת כ"ג שאינו מוצא בזה ס"ס גמורה מ"מ מידי איסור תורה יצאנו וכיון שאין כאן ספק גמור בשל תורה הרי שפתי הרמב"ם ז"ל ברור מללו שכל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקת יבום אין אוסרין אותה על בעלה מספק ואם אשת כהן היא אינה חולצת והובאו דברים אלו להלכה פסוקה בלי שום חולק בשו"ע סי' קס"ד ס"ו, הרי שתפסו דין זה בכל יבמה כה"ג ולאו דווקא במת הולד לחוד וא"כ מדוע נחמיר כאן יותר, וכ"ג פלפל בחכמה וכל יקר ראתה עינו בזה באשת כהן שחלצה בכה"ג אם תהי' אסורה לו ומשוה בזה מחלוקת בין דהת"ו בשבת קל"ו דלדבריהם תהא מותרת אחר חליצה לבעלה הכהן ולדברי התוס' ביבמות דכ"ד תהא אסורה אם חלצה, ובעניי איני רואה בזה שום מחלוקת שאפשר שגם דעת התוס' ביבמות דבדיעבד אם אירע שחלצה שאין אוסרין אותה לבעלה כהן אלא שהתוס' כ' דמוש"ה לכתחלה לא הצריכו בא"כ לחלוץ כדי שלא יאמרו קמו רבנן במילתא דנפל הוא וע"כ משום זה חשו והתירו אותה לבעלה כהן בלא חליצה אבל לומר שבדיעבד אם אירע שחלצה שאסורה לבעלה כהן אף שספק חלוצה היא איני רואה בזה שום משמעות מדברי התוס', אלא שמדברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי לכאורה משמע קצת שאם חלצה בדיעבד תהא אסורה לבעלה הכהן שהרי כ' ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה אינו חולץ לה שאין אוסרין על זה אשתו משום ספק דבריהם משמע שאם הי' חולץ היתה אשתו אסורה לו, אלא שיש לדחות שמה שכתב שאין אוסרין על זה אשתו משום ספק דבריהם מוסב על זה שמתירה בלא חליצה משום דהוי ספק מדבריהם אבל לא על זה שמשו"ה אינו חולץ בא"כ כדי שלא תאסור עליו אם יחלוץ לה, מיהא כ"ז בדיעבד הנני מסכים לדעת כ"ג שלא היתה נאסרת על בעלה כהן אם חלצה אבל להצריכה חליצה לכתחילה ולהתירה אח"כ לבעלה כהן איני רואה מי שיורה כן, ואם יצאנו מידי ספק תורה הרי הדבר חוזר למה שכ' הרמב"ם שא"כ אינה חולצת בכה"ג ואם נצריך לה לכתחלה חליצה ולהתירה לבעלה תהא מילתא דתמיהא בעיני בני אדם ויהי' בזה לעז ומכשול גדול להתיר חלוצה לכהן, שהרי משום זה אמרו שא"כ אינה חולצת כמו שכ' הרא"ש ביבמות שם אף דהשתא נשארת תחת בעלה בספק יבמה לשוק דאורייתא ואם היתה חולצת ונשארת תחת בעלה היתה עומדת בספק חלוצה דרבנן מ"מ הא עדיפא טפי דאי חלצה יאמרו קמו רבנן בולד דנפל הוי ולהכי אצרכוה חליצה ואתי למשרי חלוצה לכהן, וע"כ לדידי דס"ל שיש די יסודות נאמנים להתירה לשוק לא אוכל להסכים להצריכה חליצה לכתחלה ולהתירה אח"כ לבעלה כהן אחרי שרואים אנו שחשו חכמים ללעז ולמכשול שלא יבא להתיר חלוצה לכהן, ורק לפי דעת רומעכ"ת אם מוצא בנד"ד ספק ממש של תורה ואם לא הי' היבם כאן הי' מחייב את בעלה להוציאה בגט כדין ספק איסור תורה אז ודאי א"א בלא חליצה:
ווילנא כ"ח סיון תרפ"א: