שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן יד
שאלה בדבר העגונה מ' מערא לאה אלטא בת ר' יעקב נתן הכהן מעיר אוטייאן שבעלה של"ח איזה ירחים אחר חתונתם והניחה מלאה וילדה אחרי מותו והולד חי איזה שנים ולא נודע מקומו אי' והיא יושבת עגונה זה כשש שנים, ואחרי שהוגבה עדות זה ע"י הגאב"ד דעיר הנ"ל העידו שני עדים ר' אהרן יהודה ליב ב"ר משה הלוי והרבני ר' אברהם אידל ב"ר ישראל זאב דובינאווסקי איך שיודעים הם שבעל האשה הנ"ל ליב בן שלמה כ"ץ פלופער מת בחורף שנת תרס"ה והאשה הנ"ל ילדה בן אחר מיתתו דהיינו אחר הפסח שנת הנ"ל וחי בערך ששה ימים ומת, וגם הי' לפני הגאב"ד דעיר הנ"ל ובית דינו הפנקס של הח"ק דשם ונכתב בו שליב בן שלמה פלופער הנ"ל נפטר ביום י"ד לחדש שבט שנת תרס"ה ונכד יעקב נתן שוסטער מת ביום ששה ימים לחדש אייר שנת תרס"ה, והמילדת הגידה כי הולד הנ"ל גמרו שערו וצפרניו והי' ילד בריא כשאר ילדים בגילו וכן הגידו שארי נשים, ובעה"ב שאצלו גרו הזוג הנ"ל העיד גם הוא שהולד גמרו שערו וצפרניו וגם העיד כי הוכר עוברה בתחלת ח' כסלו, והשנה היתה שנת העיבור ועפ"י חשבון משעת הכרת עוברה עד הולדת הולד היו ששה חדשים, ונשאלתי מה דין האשה הנ"ל אם מותרת להנשא לשוק:
א:
א) הנה בדבר אם עברו ששה חדשים משעת הכרת עוברה עד לידתו כבר העלה הגאון רע"א ז"ל בתשו' סי' פ"ט וכן הביא הפ"ת סי' קנ"ו סק"ה בשם עוד גאונים שמתנבאים בסגנון אחד שזה נחשב כלו לו חדשיו ולפ"ז אם היתה לנו עדות ברורה בזה היתה מותרת בפשיטות להנשא לשוק אחרי אשר הולד הנולד חי ידוע כי כלו לו חדשיו אולם בעובדא דידן אין לנו עדות כשרה משני עדים כשרים ע"ז שכלו לו חדשיו ורק הגדת הבעה"ב שגרו אצלם הזוג הנ"ל שהוא ע"א וידוע מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ז"ל (בפ"ג מה' יבום וחליצה ה"ח) שהרמב"ם ז"ל ס"ל שע"א נאמן לומר שניתן לו בן במדה"י והראב"ד חלק עליו בזה משום דהא דע"א נאמן ביבמה לעלמא הוא משום דהוי מידי דעבידא לגלויי וזה לא הוי מידי דעבידא לגלויי, והביא ראי' לזה מהא שגם הבעל עצמו אינו נאמן לומר יש לי בנים במוחזק לנו באחים, ויעוי' בהה"מ מה שהביא בשם הרשב"א ז"ל לחלק מבעל לע"א דעלמא דעל הגדת הבעל לא דייקא וסמכה אבעל משא"כ בע"א והובאה מחלוקת זו באה"ע (סי' קנ"ו סי"ח) ובב"י שם הביא שכן ג"כ דעת הרא"ש ז"ל שאין ע"א נאמן שהרי כתב בתשו' שאין אשה אחרת נאמנת לומר שכלו לו חדשיו וה"ה לע"א, ויעוי' בתשו' רע"א ז"ל שם שצידד לומר שבעדות שכלו לו חדשיו גם הרמב"ם ז"ל מודה שזה ודאי הו"ל מילתא דלא עבידא לגלויי, ומאחר שמחלוקת ישנה היא בין רבותינו הראשונים ז"ל קשה הדבר להכריע ולהקל גם במקום עיגון כמו בעובדא דידן שהיבם נדד הלך מזה ועקבותיו לא נודעו:
ב) והנה מקודם שנבא לפתוח בזכות תחלה ולבקש ריוח והצלה להאשה הזאת מכבלי העיגון נקדים תחלה מה שיש לבאר ולפלפל בעיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ז"ל, דהנה כבר נודע מה שהעלה הנוב"י (מהדו"ק אה"ע סי' נ"ד) דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה כיון דקימ"ל שאין ממזר אלא מחייבי כריתות ומיבמה לשוק לא הוי ממזר שוב אין זה בגדר איסור ערוה אלא ככל איסורין שבתורה שע"א נאמן בה, יעו"ש באורך: והנה לדעת הנוב"י הנ"ל צריך להבין הא דמיבעי לן ביבמות (צג ע"ב) ע"א ביבמה לעלמא מאי טעמא דע"א משום מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי והכ"נ א"ד טעמא דע"א באשה משום דדייקא ומינסבא והא לא דייקא משום דמיסנא הוא דסניא ליה, ואם איתא דיבמה לשוק הוי בגדר איסורין א"כ אין צריך לא לטעם דעבידא לגלויי ולא להא דדייקא ומינסבא דמאי שנא מכל איסורין שבתורה שנאמן ע"א, וע"כ מוכח מזה דיבמה לשוק הוה דשב"ע וע"כ אי לאו טעמא דהוי מילתא דעבידא לגלויי לא הי' ע"א נאמן משום דדבר שבערוה לא הוי פחות משנים:
וצ"ל דה"ט שאין ע"א נאמן בלא"ה משום דאיתחזק איסורא דיבמה לשוק קודם שמת היבם וע"א במקום דאיתחזק איסורא א"נ כדאמרינן לעיל (פח.):
ג) אמנם גם זה אינו מספיק, חדא דהא גופא איבעי לן לעיל אם ע"א נאמן באיתחזק איסורא ולא איפשיטא ואם נאמר דנאמן מאי מיבעי לן ביבמה, ודוחק לומר דבעיית הגמ' ביבמה הוא הכל אם נאמר דע"א אינו נאמן ועוד שהרי דעת גדולי הראשונים הרמב"ן הרשב"א והריטב"א וכן היא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל דע"א נאמן באיסורין גם באיתחזק איסורא והש"ס לעיל אינו אלא לשאול מנ"ל שהוא כן אבל באמת קימ"ל דנאמן כמ"ש הרשב"א והריטב"א בחי' שם א"כ מאי מיבעי לן ביבמה לשוק אם נאמר דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה:
[הערה - וראיתי להנוב"י בסי' הנ"ל שכתב דמיבעי לן שאינו נאמן משום דמיסנא סניא ליה יעו"ש ולא זכיתי להבין ושותא דמרן הגאון ז"ל לא ידענא שהרי סברא זו דסניא ליה אינה אלא לגרוע סברא דדייקא ולומר משום דסניא ליה לא דייקא אבל אם נאמר דע"א ביבמה לשוק הוי איסורין אין צריך לדייקא שלה כלל כמו בכל איסורין שבתורה שע"א נאמן בהן. ע"כ]:
ולזה נראה לומר שהטעם דמיבעי לן ביבמה לעלמא אם נאמן ע"א הוא משום דיבמה לעלמא להעיד שמת יבמך הוי נגד תרי חזקה חזקת איסור לשוק וחזקת חי של היבם וכנגד שתי חזקות ד"ה שאין ע"א נאמן באיסורין שכבר כתב הריב"ש בתשו' (סי' שע"ט) ששתי חזקות הוי כמו רוב ולא אמרינן בזה רובא עדיף וכיון שתרי חזקי הוי כמו רובא א"כ אין ע"א נאמן כנגד הרוב כמו שכ' הש"ש (ש"ו פ"ז) וכ"כ הפנ"י בכתובות (כג ע"ב) דמה"ט ס"ל להרמב"ם ז"ל שאין ע"א נאמן להאכילו בתרומה דאורייתא להעיד שכהן הוא משום דהוי נגד הרוב דרובא דעלמא לאו כהנים הוו יעו"ש וממילא גם נגד תרי חזקי שחשוב כמו רובא אין ע"א נאמן באיסורין ושפיר מיבעי לן ביבמה לעלמא במת יבמך אם ע"א נאמן משום דע"א נאמן באיסורין אין לו נאמנות משום שהוא נגד תרי חזקי, והא דמיבעי לן בר"פ האשה קמא (ד' פח.) בעדות אשה אם ע"א נאמן ומשמע שם שאם ע"א נאמן במקום ח"א הי' נאמן גם בעדות אשה אי לאו משום דהוי דבשב"ע וצריך שנים אף שגם בעדות אשה שמת הבעל הוי ג"כ תרי חזקי חזקת איסור לשוק וחזקת חיים של הבעל, היינו משום דשם הוי רק חדא חזקה משום דחזקת איסור של האשה לשוק הוא מכח חזקת חיים של הבעל והוי רק חדא חזקה כמו שכ' הנוב"י מהדו"ק ח' אה"ע סי' מ"ג אבל במת יבמי חזקת איסור לשוק של האשה תחלתה היא מכח חזקת א"א ואף אם הי' מת היבם וע"כ הוי כאן תרי חזקה ונמשכה החזקה מתחלה מכח הבעל בלאו חזקת חיים של היבם וע"כ הוי כאן תרי חזקה ודוק בזה:
ד) ולפ"ז א"ש דעת הרמב"ם ז"ל בניתן לו בן במדיה"י שע"א נאמן שהראב"ד משיג עליו משום דלא הוי מידי דעבידא לגלויי, ולפי האמור ניחא דע"כ לא מיבעי לן בע"א ביבמה לשוק לסברת מילתא דעבידא לגלויי וכו' אלא במת יבמך משום שהוי הגדתו נגד תרי חזקי ואין נאמנות לע"א בזה גם באיסורין וע"כ צריך לטעם משום דמילתא דעבידא לגלויי אבל בניתן בן שאין בזה רק חדא חזקה חזקת איסור לחוד א"צ לנאמנות העד משום מילתא דעבידא לגלויי דבזה נאמן הוא מידי דהוי אכל איסורין שבתורה שע"א נאמן בהן אפי' איתחזק איסורא, ושפיר כ' הרמב"ם שע"א נאמן בניתן לה בן:
ה) ולכאורה הי' נראה להביא ראי' לדעת המרדכי דס"ל דיבמה לשוק הוי דשב"ע שלא כדברי הנוב"י שחלק עליו בזה מסוגית הגמ' כאן (ביבמות צג ע"ב). דהנה בש"ס כאן מייתי תרי לישני דבלישנא קמא איבעי להו מר"ש אם ע"א נאמן במקום יבם היינו להעיד שמת בעלה להתירה להתיבם ופשיט לה ממשנתינו מת בנך ואח"כ מת בעלך וכו' ואח"כ אמרו לה חילוף היו הדברים וכו' וכו' אלא בחד טעמא דאכחשוהו הא לא"ה נאמן, ובלישנא בתרא דמסיק הא לא מיבעי לן דהיא עצמה נאמנת לומר מת בעלי שתתיבם כי קמיבעי לן ביבמה לעלמא ופושט ג"כ ממשנתינו אמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך וכו' ואח"כ אמרו לה חילוף היו הדברים וכו' אלא בחד וטעמא דאכחשוהו הלא"ה נאמן ודחי הגמ' כדאמר ר"א בעדי הזמה הכ"נ בעדי הזמה יעו"ש, וכבר עמדו לתמוה הרמב"ן והרא"ש כאן אמאי לא דחי הש"ס פשיטותא דלעיל בע"א במקום יבם ג"כ דמיירי בעדי הזמה ויעו"ש שתרצו בדוחק שהש"ס לא חש להאריך: אולם אם נאמר דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה יש ליישב הסוגיא ברווחא ונקדים תחלה דברי התוס' בסנהדרין (לא.) ובב"ב (מא ע"ב) על הא דאמר רשב"א שם לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כתי עדים שאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שב"ש אומרים נחלקה עדותן וב"ה אומרים יש בכלל מאתים מנה והקשו התוס' שם לב"ש כיון דבכת אחת נחלקה עדותן א"כ בשני כתי עדים הו"ל נמצא קרוב או פסול ותי' דלא אמרינן נקו"פ עדותן בטלה אלא בשהפסול ידוע או במסייעי אהדדי או בשמעידים שניהם תוכד"ד אבל בשאין הפסול ידוע או בשמכחשי אהדדי או בשמעידים זא"ז לא אמרינן נקו"פ עדותן בטלה, עוד תרצו דב"ש ס"ל כרי"ו דבד"מ תתקיים העדות בשאר יעו"ש, וביאור קושית התוס' דודאי בזה אומר לוה וזה אומר לא לוה אין זה בכלל נקו"פ דהא אדרבה עוקרים סהדותייהו ואין להם צירוף כלל אבל אם בדבר אחד מסכימה עדותן ובפרט אחד מעדותן הם מכחישין זה א"ז כמו בז"א מנה וז"א מאתים שבמנה הם שניהם מעידים וכיון שע"י ההכחשה כת אחת נפסלה לבטול כל העדות אפי' על חד מנה:
ו) והשתא נחזי אנן בסוגיא דידן בשכת אחת אומרת מת בעלך ואח"כ מת בנך ובאו עדים אח"כ ואמרו חילוף היו הדברים שמת הבן ואח"כ מת הבעל ע"כ אי אפשר לומר שמכחישים זא"ז בשתיהם, ר"ל כגון שכת ראשונה אמרה שמת הבעל בניסן והבן באייר ואח"כ באו הכת האחרונה ואמרו שחילוף היו הדברים שמת הבן בניסן ואח"כ הבעל באייר א"כ איך אפשר להעמיד בעדי הזמה הא לא שייך בזה עמנו הייתם הא גם אם עמם היו ג"כ ראו מיתת הבן והבעל כמו שהאחרונים ראו אלא שמכחישים זא"ז מי קודם א"כ אין כאן אלא הכחשה ולא הזמה, וע"כ צ"ל שהמעשה שהי' כך הי' שאין מכחישים א"ע ואין מזימים במיתת האחד רק במיתת השני והיינו כגון שכת ראשונה אמרה שמת הבעל בניסן והבן באייר ובאו האחרונים ואמרו אמת שמת הבעל בניסן אבל מה שאתם אומרים שמת הבן באייר עמנו הייתם אז ולא ראיתם כלל מיתת הבן אבל מיתת הבן היתה באדר ונמצא שמת הבן ואח"כ הבעל (ומה שצ"ע בזה לפי דעת הרמב"ם דהזמה והכחשה ביחד הוי הכחשה וכמו שהקשו מסוגית הגמ' דב"ק (עג ע"ב) דאפכינהו ואזמינהו, ותירוץ הלח"מ שם לא יתיישב כאן אכ"מ להאריך) והשתא שתי כתי עדים מעידים במיתת הבעל וכיון שנפסלו הראשונים בעדותן ע"י הזמה א"כ הו"ל נמצא קו"פ ועדותן בטלה, ובשלמא לתי' התוס' שבשהעידו בזאח"ז ל"א נקו"פ עדותן בטלה א"ש דגם כאן לא העידו בב"א, אבל לאינך תירוצי התוס' משום שאין הפסול ידוע הא הכא פסול ידוע שהרי בהזמה כיון שנתזמו הרי האחרונים נאמנים וא"כ הראשונים פסולים ודאים והנזומים והמזימים שניהם מעידים במיתת הבעל הו"ל נקו"פ ועדותן בטלה ובטלה גם עדות האחרונים במיתת הבעל, וכמו כן לתירוצם משום דאתי כרי"ו דס"ל דבד"מ תתקיים העדות בשאר לא שייך הכא שטעם רי"ו הוא משום דלא שייך לאקושי שלשה לשנים משום דגם בשנים לא נתבטלה עדותן כלל בפסול האחד שהרי העד השני אתי לשבועה (יעוי' תוס' מכות ו. ד"ה אמר) אין זה אלא בד"מ ששייך שבועה משא"כ כאן: [הערה - ומקום אתי בזה להציג מה שרשום אצלי על חי' הרשב"א לקידושין (ד' סה ע"ב) על הא דשנים שבאו ממדה"י ואשה עמהם וחבילה עמהם ה"ד אי דאית לי' סהדי להאי וכו' מי מציא אמרה אלו שני עבדים והביא שם הרשב"א בשם הר"א אב"ד והראב"ד ז"ל בשאינן מכחישין אא"א אלא שאלו מעידין שנתקדשה לזה ואלו מעידין שנתקדשה לזה ואינן מעידין על זמן ידוע ואפשר שנתקדשה לשניהם וכו' אבל אם היו מכחישין אלו א"א לא היתה צריכה גט מאחד מהם שאין כאן עדים ותמה עליהם הרשב"א ז"ל דהא אפי' במכחישין אלו את אלו הו"ל כב' עדים אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה דאמרינן בפ' האש"נ הר"ז לא תנשא והכ"נ אזיל לגבי האי והו"ל כשנים אומרים נתקדשה לו ושנים אומרים לא נתקדשה לו וכן נמי לגבי אידך וכו', ורשמתי שם על הגליון בזה"ל, ול"נ בכוונת אלו הגדולים ז"ל דמשו"ה אין כאן עדים משום דכיון דפרט זה שהיא אשת איש שתי הכתי עדים מסכימים לדבר אחד אלא שנחלקו ומכחישין זא"ז בפרט זה אשת של מי היא א"כ הוי כמו נמצא קרוב ופסול שעדותן בטלה כיון דחדא מהני כתי עדים פסולה היא א"כ בהעדאת שני כתי עדים שהיא א"א יש כאן כת פסולי עדות וא"כ גם עדות הכשרים בטלה כדוגמא שהקשו התוס' בב"ב (מא ע"ב) ובסנהדרין (לא.) לב"ש דנחלקה עדותן א"כ הו"ל נמצא קרוב ופסול דעדותן בטלה והר"א אב"ד והראב"ד ז"ל ס"ל כתירוצם דאתיא כרי"ו דבד"מ תתקיים העדות בשאר ולא כהחולקים שחלקו שם וא"כ כאן בקדושין דכד"נ דמיא כמו שכ' הראשונים ז"ל והתוס' מכות (ו.) לכו"ע שנמצא קרוב ופסול עדותן בטלה ושפיר אין כאן עדים, וע"כ מיירי שבאין מכחישין זה את זה עכ"ל עה"ג, אלא שצ"ע אם נאמר כן א"כ בסוגיא דידן דיבמות דקאמר ה"ד אילימא תרי ותרי מאי חזית וכו' סמוך אהני ועוד ממזר ספק ממזר הוא ולפי דבריהם גם כאן בהכחשה נתבטלה כל העדות ואין כאן עדים כלל שמת הבעל והוי כנשאת בלא עדים והוי הולד ממזר ודאי ומאי מקשה ספק ממזר הוא, ובשלמא לדעת התוס' א"ש משום דבהכחשה אין הפסול ידוע ול"א נמצא קרוב ופסול עדותן בטלה, אבל לפי דבריהם ז"ל תקשה כנ"ל, וצ"ל דס"ל כחילוק התוס' בין כשהעידו בב"א או בזה אחר זה וכאן הא מיירי בהעידו זאח"ז לא אמרינן עדותן בטלה אבל שם בקדושין דמשמע שבאו כולם ממדה"י ועדיהם עמהם ומשמע שהעידו בב"א ע"כ שפיר כתבו שבמכחישין זא"ז אין כאן עדים, והבן. ע"כ]:
וגם תירוץ התוס' דבמכחשי אהדדי ל"א נקו"פ מ"ב לפמש"כ דבמיתת הבעל אינם מכחישים זא"ז כלל לא שייך כאן דדוקא במנה ומאתים גם בהמנה ששניהם מעידים ג"כ יש ביניהם הכחשה שהרי זה אומר בשעה שלוה לא לוה אלא מנה וז"א שבאותה שעה לוה מאתים ונמצא גם בעדות זו וגם בשעה זו יש כאן הכחשה בגוף המעשה איך הי' ע"כ אין עדותם מצטרפת כדי להבטל, אבל כאן לפמש"כ על שעת מיתת הבעל אין ביניהם הכחשה כלל כי אם על שעת מיתת הבן א"כ נצטרפו שניהם בעדות מיתת הבעל וכיון שעל שעת מיתת הבן נזומו הרי יש כאן פסולים שמעידים על מיתת הבעל ובטלה גם עדות האחרונים בזה (ויעוי' נתיבות סי' ל"ו שכ' שהתוס' בתירוצים אלו ס"ל שגם במעידים זאח"ז ג"כ אמרינן נקו"פ ע"ב משום דנצטרפו בראי' אף שבשעת ראייתם כשרים היו שלא כהקצוה"ח יעו"ש ואכ"מ) וא"כ קשה איך נאמנים האחרונים במיתת הבעל דמשמע ממשנתינו שתצא ממי שנשאת לו אבל לעלמא מותרת ע"י הגדתם והא כיון שנמצא קו"פ בעדות מיתת הבעל בטלה כל העדות גם עדות האחרונים המעידים ג"כ על מיתת הבעל:
אולם באמת ניחא שכבר העלה הגאון בנוב"י באה"ע סי' מ"ה וכן הגאון רע"א ז"ל סי' קכ"ד שבעדות אשה שגם קו"פ נאמן שם ל"א נקו"פ עדותן בטלה משום שאף שנמצא קו"פ אין זה פסול אלא מגז"ה ולא מטעם משקר ובעדות אשה גם קו"פ נאמן, יעו"ש בתשובותיהם, ודבריהם ברורים:
[הערה - ובזה נוחים דברי בעל המאור ז"ל בסוגיין שכ' דפשיטות הש"ס מהא דמת בעלך ואח"כ מת בנך הוא משום דע"כ מיירי באופן דאתי לאפוקי מחזקה וכו' דומיא דרישא דמת בנך ואח"כ מת בעלך שבא להוציאה מחזקה לשוק והרמב"ן ז"ל דחה זה שאין להוציא ראי' מדיוקא דבבי משום דמשנתינו לא באה ללמד אלא על הדרכים האלו של מקולקלות ולא להשמיענו בענין נאמנות ולא מידי והביא ראי' מהא דמתרצינן בעדי הזמה אף דלא קמ"ל מידי בנאמנות ולפי האמור גם בעדי הזמה הוי חדוש בנאמנות האחרונים אף שפסולין הם משום נקו"פ מ"מ נאמנים משום שע"א נאמן להתייבם כמו שנת'. ע"כ]:
מעתה א"ש בסיפא באמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ואח"כ אמרו חילוף היו הדברים שמת בנך ואח"כ מת בעלך שדחי הש"ס ומוקים לה בעדי הזמה היינו העדים האחרונים שמעידים שמת בנה ואח"כ מת בעלה הזימו הראשונים, אין להקשות דלבטול העדות האחרונים ג"כ ואין לנו עדות כלל על מיתת הבעל, דז"א, שהרי העדים האחרונים מעידים שמת בנה ואח"כ מת בעלה ובאים להתירה ליבם, והרי בלישנא בתרא זה שדחי בעדי הזמה הא מסיק דיבמה ליבם לא מיבעי ליה דע"א נאמן משם שגם היא עצמה נאמנת לומר מת בעלה להתיבם, וכיון שע"א נאמן שפיר נאמנים האחרונים אף אם נאמר נקו"פ ועדותן בטלה מ"מ נאמנים כיון שע"א נאמן גם קו"פ נאמן וא"כ שפיר נאמנים אף אם נקו"פ:
ולפ"ז מתורץ קושית הרמב"ן והרא"ש ז"ל אמאי לא דחי גם בלישנא קמא כשפשיט ממשנתינו דבאו ואמרו חילוף וכו' דמיירי בעדי הזמה, ולפי האמור א"ש דהא שם מיבעי לן אם ע"א במקום יבם נאמן ולפי סברת הגמ' שם שע"א א"נ להתירה להתיבם אף שהיא עצמה נאמנת מכש"כ דס"ל שע"א א"נ להתירה לעלמא שבזה גם היא עצמה אינה נאמנת לפ"ז כשפשיט ממשנתינו דאמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעלך להתירה להתיבם ובאו אח"כ ואמרו לה חילוף היו הדברים אי אפשר לדחות הפשיטות ולומר דע"א א"נ ולהעמיד המשנה בעדי הזמה והיינו שהאחרונים הזימו להראשונים וגם מעידים להיפך שמת בעלה ואח"כ מת בנה, דהא לפי סברת הגמ' השתא שאין ע"א נאמן במקום יבם ומכש"כ לעלמא וצריך שנים א"כ שוב אמרינן בזה נקו"פ עדותן בטלה והו"ל פסולים גם האחרונים שאין נאמנים במקום שע"א אינו נאמן ולא יהי' לנו א"כ עדות על מיתת הבעל כלל ותהי' אסורה לכל, וע"כ שפיר פשיט הגמ' מכאן ואינו מדחה דמיירי בעדי הזמה ומתורצת שפיר קושית הרמב"ן והרא"ש ז"ל:
ז) אולם כ"ז אם נאמר דעדות יבמה לשוק הוי דשב"ע ואם ע"א אינו נאמן צריך שנים שיהי' להם תורת עדות ואם נקו"פ עדותן בטלה והוי פסולים ופסולים א"נ בדשב"ע, אבל אם נאמר דעדות יבמה לא הוי דשב"ע, וא"כ הא דמיבעי לן אם מותרת בע"א אינו אלא משום דאיתחזק איסורא חד חזקה או תרי חזקי לפמש"כ שאין ע"א נאמן בזה גם באיסורין, והא באיסורין גם במקום שאין ע"א נאמן משום חזקת איסור לא שייך בזה נמצא קו"פ ע"ב דמה שאין ע"א נאמן במקום חזקה אינו מפני שהדבר צריך תורת עדות אלא מפני שאין לו נאמנות, וא"כ במקום שיש שנים אלא שנפסלו ע"י שנמצא קו"פ לא שייך לפסול נאמנותם דהא א"צ תורת עדות אלא נאמנות וא"כ אף שנפסלו ע"י גזה"כ מ"מ נאמנין הם דלשנים יש נאמנות וכמו בנתנסך יינך והוא שותק שנאמן בה ע"א משום שתיקה אף שבדבר שבערוה א"נ כרבא בקידושין (סו.), ולפ"ז אכתי תקשה אמאי לא דחי דמיירי בעדי הזמה, ואי משום דס"ל אכתי דע"א אינו נאמן מ"מ האחרונים המעידים שמת בעלך ואח"כ בנך ובאים להתירה לשוק וכיון דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה שפיר נאמנים הם אף אם נמצא קו"פ בעדותן כיון ששנים הם ויש להם נאמנות, א"כ לכאורה מוכח מכאן מדלא מדחה דמיירי בעדי הזמה כקושית הרמב"ן והרא"ש ז"ל דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה ואמרינן בזה נקו"פ ע"ב:
ח) אמנם אחר העיון נראה שאין ראי' כלל מכאן דיבמה לשוק הוי דשב"ע במת יבמך שכבר הבאנו למעלה שהראב"ד ז"ל הביא ראי' שע"א אינו נאמן לומר ניתן לה בן מהא שהבעל א"נ לומר יש לי בנים במוחזק לנו באחי והיא באמת ראי' נצחת, ומש"כ הה"מ שם לצדד שגם הבעל נאמן דבריו ז"ל תמוהים הא זה תלמוד ערוך בב"ב (קלד ע"ב) שהבעל שאמר יש לי בנים נאמן משום דבידו לגרשה משמע טעמא משום דבידו לגרשה אבל בלא"ה כעד דעלמא לא הי' נאמן וא"כ בע"א דעלמא שאין בידו לגרשה א"נ, א"כ אף לפמש"כ הרשב"א ז"ל דשאני בעל משום דלא דייקא משום דסמכה אבעל לדברינו לא יספיק זה כיון דנאמנות ע"א ביבמה לשוק אין זה דבר שבערוה אין צריך כלל לסברת דייקא ואף הבעל יהי' נאמן אף אם לא דייקא כמו בכל איסורין שבתורה, ועוד שאם נאמר שכל עיקר בעיית הגמ' ביבמה לעלמא אם ע"א נאמן במת יבמך הוא משום דהוי נגד תרי חזקי שאין ע"א נאמן באיסורין כה"ג א"כ איך פשיט רב ששת שם ואמר תניתוה מת בעלך ואח"כ מת בנך וכו' מאי לאו בחד וטעמא דאכחשוהו הא לאו הכי נאמן מאי ראי' משם דהתם לא הוי נגד תרי חזקה כלל שהרי שניהם מתו אלא שמספקא לן מי מת קודם ואם נאמר העמד הבעל בחזקת חי והשתא הוא דמת והו"ל נגד חזקת חי נאמר אדרבה העמד הבן בחזקת חי והשתא הוא דמת א"כ חזקת חי דשניהם שקולה ואין הע"א מעיד נגד זה ושפיר ע"א נאמן ואיך נפשוט מזה לדין מת יבמך שהוא נגד תרי חזקי, ועוד דבמת בעלך ואח"כ בנך אין כאן חזקת איסור כלל שהרי היבמה מעיקרא לא הי' לה חזקת איסור כלל, ואדרבה בחזקת היתר לשוק עומדת כל זמן שהבן הי' חי כמבואר לעיל (לא.) א"כ ודאי צריך ע"א להיות נאמן בזה:
ט) ולבאר כ"ז נקדים מה שיש לבאר במחלוקת שהובאה בשו"ע אה"ע סי' קנ"ו סעי' ו' בבעל שאמר יש לי בנים שנאמן שדעת הרבה מגדולי הראשונים ז"ל וכן היא דעת הרמב"ם כמש"כ הב"י שם שהוא נאמן אפי' ביש עדים שיש לו אחים, אולם דעת הרשב"ם ז"ל בב"ב (קלד ע"ב) דהא דנאמן אפי' היכא דמוחזק לן באחי היינו דוקא חזקה בעלמא ע"י קול אבל היכא שיש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לפוטרה מן הייבום, וצריך להבין יסוד מחלוקת זו וסברת כל אחד על מה אדניה הטבעו, אשר לכאורה דעת הרשב"ם ז"ל תמוה אמאי לא יהי' נאמן אף ביש עדים שיש לו אחים הלא הטעם שנאמן לומר יש לי בנים הוא משום שבידו לגרשה, א"כ האי טעמא סגי גם בידוע שיש לו אחים דהא מ"מ מיגו מעליא הוא, וכמו דמהני בחזקה לבד הכ"נ בשיש עדים, ועוד הלא דבר זה ממקומו הוא מוכרע שהרי אמרינן שם בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן מהאי טעמא שבידו לגרשה, והא התם ודאי היא מוחזקת באשת איש אפ"ה נאמן מכח מיגו דבידו לגרשה א"כ הכ"נ יהי' נאמן לפוטרה מן הייבום, ואפי' למ"ד שם שבגרשתי את אשתי א"נ היינו משום דלא הוי מיגו מעליא וכמו שכ' הרשב"ם שם משום דאם איתא דגרשה קלא אית לה למילתא והו"ל כמו מיגו במקום עדים משא"כ באומר זה בני דהוי מיגו מעליא כמו שכ' התוס' שם ודאי צריך להיות נאמן אפי' ביש עדים שיש לו אחים, ומצאתי להגרע"א ז"ל בגהש"ס שם שעמד על דברי רשב"ם אלו מהא דגרשתי את אשתי שנאמן:
י) וליישב סברת הרשב"ם ז"ל ודעימיה נבאר תחלה מה דאיתא התם בגמ' האומר זה בני נאמן למאי הלכתא ליורשו ולפטור את אשתו מן הייבום, ליורשו פשיטא (ופרשב"ם משום מיגו דבעי יהיב ליה במתנה, ואי משום נכסים הבאים לו לאחר מכאן או שנפלו לו כשהוא גוסס באמת לא יהי' נאמן משום דלית ליה מיגו דבידו ליתנם במתנה) הא נמי תנינא וכו' וכו' הכא אע"ג דמוחזק לן באחי כו' עוד מפני מה אמרו זה בני נאמן משום דבידו לגרשה ע"כ הסוגיא, ולכאורה תמוה כיון שטעם הא דנאמן לפטור מן הייבום הוא משום דבידו לגרשה א"כ הדר קשה פשיטא וכמו דפריך מה"ט על הא דליורשו משום דבידו ליתנם במתנה והוי משום זה פשיטא א"כ הכ"נ משום דבידו לגרשה ג"כ הוי פשיטא ומאי אולמא האי מהאי:
אמנם הדבר פשוט ליישב לפמש"כ התוס' שם ד"ה הואיל אע"ג דהאי מיגו לא חשיבא שאם הי' מגרשה הי' פוסלה מן הכהונה והשתא שאומר זה בני לא פסיל לה והיינו כקושית הרמב"ן בחי' שם דהוי מיגו לחצי טענה שרוצה להתירה גם לכהונה מ"מ חשיב מיגו משם דלא איכפת ליה רק שתהא מותרת לעלמא אבל שתהא מותרת גם לכהונה לא איכפת ליה כלל וכמו שכ' הרמב"ן הביאו ג"כ המל"מ (פ"ג מהיו"ח), ולפ"ז א"ש דטובא קמ"ל מתניתין, דהו"א דלא חשיב מיגו משום דהוי לחצ"ט וקמ"ל דהוי מיגו מעליא וכסברת הרמב"ן משום דלא איכפת ליה, ומצאתי ת"ל שכ"כ בפשט הגמ' בעליות דרבינו יונה בשמ"ק לב"ב שם:
אבל לפ"ז הד"ק איך אמרינן דליורשו פשיטא שנאמן בנכסים שיש לו עכשיו הלא לא הוי מיגו דהוי מיגו לח"ט שהרי במה שאומר זה בני רוצה שיקח ג"כ נכסים הבאים לאמ"כ שאין בידו ליתנם וא"כ הוי מיגו לחצ"ט דל"א, ואדמקשה פשיטא שיהא נאמן יש להקשות לאידך גיסא שלא יהא נאמן:
יא) ונראה דא"ש דעד כאן ל"א מיגו לח"ט לא הוי מיגו אלא בשאי אפשר לו לטעון שתי הטענות וכמו בטוען לקוחה היא בידי שא"נ על הפירות במיגו דטעין לפירות ירדתי כמו שכ' התוס' בב"ב (לג ע"ב) ד"ה משום דשם א"א לטעון שתי הטענות ביחד שאם טוען לקוחה היא בידי שוב א"א לטעון לפירות ירדתי ולהיפך כשטוען לפירות ירדתי שוב א"א לטעון לקוחה וכיון שרוצה לטעון שיזכה ג"כ בקרקע ע"כ מוכרח לטעון לקוחה לבד וע"כ הוי מיגו לח"ט ולא הוי מיגו כלל, וכן באומר זה בני במיגו דבידו לגרשה אם היינו אומרים דאיכפת לה להתירה לכהונה שוב אי אפשר לו לעשות שניהם לומר זה בני וגם לגרשה, שאם גרשה אף אם טען זה בני אעפ"כ היתה אסורה לכהונה כיון שגרשה, וע"כ כיון שרוצה להתירה לכהונה ע"כ צריך לטעון רק זה בני ולא לגרשה ג"כ וע"כ הוי זה מיגו לח"ט אי לאו דאמרינן דלא איכפת ליה, משא"כ לענין ליורשו שאף אם חפצו כדי שיהא יורש גם הנכסים הבאים לאחמ"כ משו"ה הוא אומר זה בני אין טענתו זו מונעתו מליתנו נכסים של עכשיו במתנה ג"כ ויוכל לטעון שתיהם היינו שיאמר זה בני וגם יהיב ליה במתנה נכסים של עכשיו, וע"כ לענין נכסים של עכשיו הר"ז מיגו מעליא ושפיר פריך פשיטא על נכסים של עכשיו וז"ב ת"ל, ושוב אחרי חפושי מצאתי בכללי מיגו להתומים שהביא כן בשם מוהרי"ט ושבח להשומר אמת לעולם שכוונתי לדעת הגדולים ז"ל:
יב) אולם כ"ז כתבנו לתרץ לפ"ד הרמב"ן שכתב דמשו"ה נאמן באומר זה בני לפוטרה מן הייבום במיגו דבידו לגרשה ולא הוי מיגו לח"ט משום דלא איכפת ליה אם תהי' אסורה לכהונה, אבל לענ"ד הרשב"ם ז"ל רוח אחרת אתו, והוא ס"ל באמת שאין כאן תורת מיגו משום דהוי מיגו לח"ט וכקושית התוס' והרמב"ן, ומה שנאמן לומר זה בני במיגו דבידו לגרשה טעם אחר יש בזה והוא לפ"מ שהבאתי למעלה דעת הנוב"י דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה, ולפ"ז י"ל דה"ט שנאמן הבעל לומר זה בני משום דע"א נאמן באיסורין ל"ש קרוב ל"ש בעלים, והא דצריך לטעם שבידו לגרשה היינו כיון דמוחזק לן באחי וקיימא בחזקת איסור לשוק משום דמחזיקים דאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק כיון דמחיים נסתפק לנו אם היא מותרת לשוק, ולא שייך כאן לומר אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כדאמרינן ביבמות (ל ע"ב) משום דכאן כיון דמוחזק באחין ע"ז גופא אנו מסופקין אם עומדת כלל בחזקת היתר לשוק וממילא מחזקינן מאיסור לאיסור יעוי' בחי' הרשב"א שם ותבין, וכיון שיש כאן חזקת איסור אין ע"א נאמן במקום חז"א, וע"כ צריך לטעמא דבידו לגרשה משום דבמקום דהוי בידו ע"א נאמן אפי' נגד חז"א כדאיתא ביבמות (פח.), ואף דלא הוי מיגו משום דהוי לח"ט מ"מ די בכך לנאמנות ע"א כיון דהוי בידו נאמן מכח בעלים כמש"כ הרא"ש בגיטין פ' הניזקין גבי הקדש דנאמן משום דבידו לפדותו אף דלא הוי מיגו דהא צריך להוציא ממון מ"מ חשוב בידו משום דהוי כמו בעלים ונאמן והכ"נ נאמן הבעל כיון דבידו לגרשה אפי' נגד חזקה אף שאין לו תורת מיגו משום דהוי לח"ט, וכאמור: יג) והשתא נבא למכוון דברינו ליישב דעת הרשב"ם ז"ל שכ' דביש עדים שיש לו אחין א"נ באומר זה בני לפוטרה מן הייבום דלפי האמור דעיקר נאמנות הבעל הוא אינו מצד מיגו אלא משום דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה אלא כשאר איסורין וע"א נאמן באיסורין היכי דהוי בידו אפי' נגד חזקה, לפ"ז אין זה אלא במוחזק לן באחין היינו חזקה בעלמא ע"י קול שאין ברור לנו כלל אם יש לו אחין שאז עיקר הגדת הבעל שיש לו בן אינו אלא כדי להתירה לעלמא שלא תהא אסורה להנשא לשוק, אבל אין אנו צריכין ואין כוונתו לאסרה על האחין משום אשת אח שהרי אכתי לא ידוע לן כלל אם יש לו אחין כלל וכיון שעיקר עדותו הוא כדי להתירה לשוק אין זה דבר שבערוה אלא איסורין בעלמא וע"א נאמן באיסורין היכא דבידו אפי' נגד חזקה, אבל ביש עדים שיש לו אחים א"כ הגדת הבעל שיש לו בן היא אחת שהיא שתים היינו להתירה לשוק וגם לאסרה על האחין משום אשת אח שיש לו בנים, והא איסור אשת אח הוי איסור שיש בו כרת והולד ממזר א"כ הוי דבר שבערוה ואין ע"א נאמן בזה בין להתיר בין לאיסור כמו שאינו נאמן לאסור אשה לבעלה שזינתה כדאמרינן בקידושין (סו.), וכיון שאינו נאמן לאסרה על האחין שוב ממילא א"נ להתירה לשוק אף שאין זה דבר שבערוה דזה בזה תלי' והוא מעיד ג"כ על דבר שבערוה וכמו שנבאר לפנינו אי"ה, ועוד דהוי כמו בא לשאול בבת אחת ששניהם טמאין, ובדבר שבערוה אין ע"א נאמן אפי' בדבר שבידו אם לא מטעם מיגו כמו בעל שאמר גרשתי את אשתי, וכיון שכתבנו דכאן לא הוי תורת מיגו משום דהוי לח"ט, וכיון דלית כאן תורת מיגו אינו נאמן אף דהוי בידו משום דהוי דבר שבערוה, וזהו שכ' הרשב"ם דביש עדים שיש לו אחים א"נ משום דאז הו"ל דשב"ע וכיון דלא הוי מיגו א"נ, משא"כ בבעל שאמר גרשתי את אשתי שנאמן מטעם מיגו דבידו לגרשה אף שיש עדים שהיא אשתו משום דשם הוי מיגו מעליא ולא הוי מיגו לח"ט דהא כמו שאומר גרשתי הוא פוסלה מן הכהונה ולהתירה לעלמא ולפוסלה מן הכהונה הוי בידו לגרשה, משא"כ ביש לי בנים דהוי מיגו לח"ט וכמו שנת':
והשתא יבואר יסוד מחלוקת גדולי הראשונים והרשב"ם ז"ל, שגדולי הראשונים והרמב"ם ז"ל מכללם ס"ל כסברת הרמב"ן ז"ל דהוי מיגו מעליא ולא הוי מיגו לח"ט משום דלא איכפת ליה להתירה לכהונה וכיון דהוי מיגו מעליא נאמן אפי' בשיש עדים שיש לו אחים כמו בבעל שאמר גרשתי את אשתי, אבל הרשב"ם ז"ל ס"ל דהוי מיגו לח"ט וע"כ אינו נאמן אלא בחזקה בעלמא בלא עדים שאז עיקר עדותו אינו אלא להתירה לשוק ונאמן מכח ע"א נאמן באיסורין היכא דהוי בידו אף דלא הוי מיגו: [הערה - וכדעת רשב"ם נראה שכן היא דעת רש"י ז"ל בקדושין (סד ע"ב) ד"ה דמוחזק לן באחי שכ' ולא שיש עדים בדבר אלא חזקה בעלמא כך שמענו עליו קודם קדושין וכי אמר בשעת קדושין יש לי בנים ואין לי אחים אי לאו וכו' הוי מהימנינן ליה דאמרינן מה לו לשקר עכ"ל רש"י משמע ג"כ בשיש חזקה בעלמא אבל בעדים א"נ לומר יש לי בנים וכדעת רשב"ם, ונראה לפ"ד שמה שכ' רש"י ז"ל חזקה בעלמא היינו דווקא בשאומר יש לי בנים שאז אוסרה על האחים באיסור כרת והוי דשב"ע והוצרך רש"י ז"ל לומר חזקה בעלמא אבל באומר אין לי אחים גם ביש עדים שהיו לו אחים נאמן לומר אין לו אחים היינו שמתו דזה לא הוי רק יבמה לשוק ולא הוי דבר שבערוה כלל וכמו שכ', ומה שכ' ואין לי אחים היינו או אין לי אחים ועל אופן זה גם ביש עדים נאמן וכמו שכ' ואף דלא הוי מיגו מעליא משום דהוי לח"ט מ"מ בידו הוי ונאמן וכמו שכ' וכן היא דעת הרמב"ן במלחמות שם אלא מטעם אחר יעוש"ה: ולפ"ז באומר אין לי אחים ואין ידוע לנו כלל אם יש לו אחים ואין לו בנים שדעת מוהרי"ט והרבה מהאחרונים לאסור משום דספק יבמה לשוק היא ויעוי' שו"ת ח"ש סי' ט"ו שכתב שאם אמר דרך שיחה בעלמא ולא בתורת עדות שאין לו אחים לא סמכינן ע"ז כיון שעיקר הטעם הוא משום דבידו לגרשה וכדרך שיחה ל"ש מיגו יעו"ש ואף שע"א נאמן הבעל אינו נאמן משום דלא דייקא שסומכת על הבעל כמש"כ הרשב"א, ולפ"ד באינו מוחזק באחים אף שידוע שאין לו בנים שפיר סומכין אפי' דרך שיחה בעלמא מטעם ע"א נאמן ואין צריך לסברת דייקא ואף לא למיגו כלל כיון שלא איתחזק איסורא, והבן כי הוא יסוד גדול להיתרא כה"ג. ע"כ]:
יד) ותן לחכם ויחכם עוד להמתיק עוד מחלקתם והוא, שהרמב"ם והרמב"ן לשיטתייהו דס"ל שע"א נאמן באיסורין אפי' באתחזק איסורא אף דלא הוי בידו א"כ הא דצריך לטעם דבידו לגרשה תיפוק ליה משום שע"א נאמן באיסורין וע"כ דמיירי אף בשיש עדים שיש לו אחין שאז הוי דבר שבערוה וע"א אינו נאמן בזה ומוכח שאף ביש עדים נאמן לומר זה בני וע"כ משום דהוי מיגו מעליא ולא הוי לח"ט וכאמור, משא"כ הרשב"ם ז"ל ס"ל שע"א אינו נאמן באיסורין באיתחזק איסורא וצריך לטעמא דבידו לגרשה אף להתיר יבמה לשוק אף דלא הוי דשב"ע, וע"כ שפיר אפשר לומר דביש עדים שיש לו אחים שאז הוי עדות הבעל על דשב"ע ואינו נאמן אף דבידו לגרשה משום דס"ל דלא הוי מיגו מעליא משום דהוי לח"ט:
וממוצא דברינו אלה נשכיל ונרויח לדעת הרשב"ם ז"ל ויצא לנו דין חדש שגם לדעתו שאינו נאמן במקום שיש עדים שיש לו אחים ז"א אלא במקום שהיתה אשתו מותרת לכהונה ע"כ באומר זה בני הוי דבידו לגרשה מיגו לח"ט, אבל היכא שהיתה גרושה מקודם או משאר פסולי כהונה בלא"ה שוב הדר הו"ל מיגו מעליא משום דבאמירתו זה בני אינה מותרת לכהונה שאסורה כבר, שבזה גם לדעת הרשב"ם נאמן אפי' במקום שיש עדים שיש לו אחים משום דהוי מיגו מעליא וכמו שנתבאר ת"ל:
טו) ועתה מתוך כל האמור בזה יצא לנו דין חדש שאף אם נאמר דיבמה לשוק הוי בגדר איסורין ולא הוי דשב"ע אין זה אלא במעיד מת יבמך שהגדת העד אינה אלא להתירה לשוק דהוי חיי"ל ואין הולד ממזר, אבל אם הע"א בא להתירה לשוק עי"ז שמעיד שיש לו בנים בזה הוי הגדת הע"א בדבר שבערוה ממש, משום שכשם שמעיד להתירה לשוק כך הוא מעיד לאוסרה על האחים ואיסור על האחים הו"ל דשב"ע משום דהוי חייבי כריתות ואינו נאמן לעשותה ערוה על האחין משום שאין דשב"ע פחות משנים וכיון שא"נ לאסרה על האחין כמו כן א"נ להתירה לשוק רזה בזה תליא, וא"ל פלגינן דבורא שיהא נאמן להתירה לשוק משום דהוי איסורין ולא יהי' נאמן לאסרה על האחין משום דהוי דשב"ע, (ואי משום דא"כ הו"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמ"ש הראב"ד בפלוני רבע שורי אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ואף האדם פטור משום עדות שב"מ בטלה כולה הא לא שייך כאן דיבמה לשוק כיון דהוי איסורין גם קו"פ נאמן ול"א בזה עשב"מ בטלה כולה כמו שהובא למעלה בשם הנוב"י והגרע"א ז"ל), משום דכאן אי אפשר לומר פלגינן דבורא דכאן הדבור לא ניתן להתחלק כמו בפלוני רבעני לרצוני דממנ"פ אם יש לה בנים הו"ל ערוה על האחים וכיון שאינו נאמן על האחין א"נ להתירה לשוק אף שהתרה לשוק לא הוי דשב"ע, ומצאתי שכתב כה"ג בשב שמעתתא (ש"ז פ"ד) בדעת הרמב"ם שפסק כר' טרפון בצרה המעידה שמת בעלה שחברתה מותרת לאכול בתרומה אף דע"א נאמן באיסורין אפי' באתחזק היתרא או איסורא משום שכיון שהצרה אינה נאמנת בה לינשא משום דמחמת שנאה ראו חכמים שלא להאמין אותה משום עגונא ואוקמוה אדינא שאין דשב"ע פחות משנים וכיון שאינה נאמנת בה להשיאה א"נ ג"כ לאסרה בתרומה אף דאכילת תרומה הוי איסורין וע"א נאמן בה, וזה כמש"כ, ויעו"ש שהביא ראי' לזה מדברי הר"ן בחדושיו לסנהדרין באחד שאמר שהמעות של מע"ש שאינו נאמן שכתב עלה הר"ן ואע"ג דע"א נאמן באיסורין והי' הדין שיהי' נאמן במע"ש אפשר שעדותו זו של מע"ש דין ממון יש בו שהמע"ש ממון גבוה הוא והוא בא להוציא ממון מחזקתו ודבר שבממון אין פחות משנים ואע"פ שיש איסור בדבר עכ"ל הר"ן, הרי כיון שאינו נאמן לענין ממון א"נ ג"כ לענין איסור:
טז) ואני אומר לעשות סמוכות עוד לזו שאין שייך נאמנות לחצאין והוא ממשנתינו פ"ב דנדרים האומרת טמאה אני לך למשנה אחרונה אמרו תביא ראי' לדבריה, והר"ן שם הביא בשם אחרים לתרץ קושית הרבוותא ז"ל אמאי אינה נאמנת ואיסור שבה להיכן הלך הא שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא משום דמן הדין אינה נאמנת גם למשנה ראשונה לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו וכו' וכו' ומכי חזי רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר אוקמוה אדינא יעו"ש, והסברת דברים אלו הוא משום דלא שייך לאסרה משום שוי' אנפשה חתד"א משום שאין זה אוסרת על עצמה אלא אוסרת על אחרים על הבעל שמשועבדת לו וע"כ אינה נאמנת מדינא, ולכאורה אכתי קשה נהי שאינה נאמנת משום שוי' אנפשה חד"א משום דהוי כמעידה על אחרים מ"מ תהא נאמנת מצד עדות דהא לא גרע עדותה מעדות עד אחר שמעיד שזינתה אשתו, אולם הדבר פשוט שע"א באמת ג"כ אינו נאמן בזה לאסור אשתו עליו משם שא"ד שבערוה פחות משנים, ואפי' לאביי (קדושין סו.) דס"ל בע"א אומר זינתה אשתך נאמן אין זה אלא בששותק משום ששתיקה כהודאה דמי' אבל בלא"ה א"נ, וע"כ גם היא אינה נאמנת מצד עדות כלל:
אבל עדיין קשה התינח באשת ישראל האומרת טא"ל שאיסור סוטה הוי דשב"ע, אבל משנתינו דנדרים הא מיירי באשת כהן שאומרת שנאנסה כדמוקי לה בגמ' שם, ובאשת כהן שנאנסה איכא איסור ג"כ משום זונה כמבואר ביבמות (נו ע"ב), והא איסור זונה לא הוי דבר שבערוה כלל כמו שכ' הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין שע"א נאמן לומר גרושה או זונה היא אשה זו ויעוי' ש"ש ש"ו פי"ב מה שהאריך בזה, וא"כ אמאי א"נ לומר טמאה אני לך כמו עד דעלמא לאסרה על בעלה כהן משום זונה, ואפי' למ"ד ביבמות שם דכל באונס לא מיקרי זונה וא"כ לא נאסרה על בעלה כהן רק משום טומאה וטומאה הוי דשב"ע כמו באשת ישראל מ"מ הא כבר כתבו רבותינו הראשונים ז"ל דגם מלבד זה יש בה איסור לכהן משום בת כהן כי תהי' לאיש זר וא"כ איסור זה להיכן הלך ע"י עדותה של זו, אלא ע"כ מוכח מזה דהיכא שע"א מעיד על דבר אחד שהוא שנים היינו איסור וגדר ערוה כשם שא"נ על איסור ערוה איננו נאמן ג"כ על איסורין, וע"כ א"ש מה שא"נ אשת כהן האומרת טא"ל משום דמלבד איסור זונה ומשום בת כהן כי תהי' וכו' יש בה איסור טומאה כמבואר ביבמות שם ואיסור טומאה הוי דשב"ע וע"כ כיון שא"נ על איסור טומאה א"נ על איסור זונה:
[הערה - ומה"ט נמי אינה נאמנת לאסור עצמה בתרומה לרב ששת שם אף דתרומה ודאי הוי איסורין וא"כ תהי' נאמנת מצד עדות א"ו כיון שאינה נאמנת על הטומאה שהיא דשב"ע אינה נאמנת אף לאיסורין וז"ב. ע"כ]:
יז) ומכבר אמרתי לפרש בזה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' א"ב הכ"ב התמוהים מאד וז"ל, המקנא לאשתו ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ובא עליה אח"כ הר"ז לוקה עליה משום זונה אע"פ שעיקר העדות בע"א כבר הוחזקה בכזונה עכ"ל, והראב"ד ז"ל השיגו והה"מ נלאה להבין דברי הר"מ ז"ל שכתב שכהן לוקה עליה משום זונה אבל לא ישראל והא גם באשת ישראל שזינתה תחתיו יש לאו משום דלא יוכל בעלה וכו' וא"כ גם באשת ישראל ילקה עליה בעלה שבא עליה, ויעו"ש שטרח בזה הרבה עד שהעלה מתוך הדוחק דבר יותר תמוה שהרמב"ם ז"ל ס"ל דאין לוקין על לאו דלא יוכל משום דהוי לאו שבכללות שדבר זה נסתר מכמה מקומות בדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל שלוקין על לאו של טומאה כמבואר בדבריו בפי"ח מה' הנ"ל ה"ט דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה וכמו כן כתב להדיא בפי"ג מה"ג דאשת ישראל שזינתה בעלה לוקה עליה משום לאו דלא יוכל וכו' ייעו"ש בהה"מ וכס"מ שהרגישו בזה ונשארו בצ"ע, ובאמת לא על הרמב"ם ז"ל תלונתם כי אם על הירושלמי סוטה פרק מי שקנא שדברי הרמב"ם נובעים משם:
יח) ולדעתי דברי הרמב"ם ז"ל ברורים ובודאי ס"ל דאשת ישראל שזינתה שבעלה לוקה עליה משום לא יוכל כדמוכח מכמה דוכתי, אבל דבריו ז"ל מבוארים בפנים אחרים מסבירות להלכה שהרי איסור סוטה הוי דשב"ע ואין ע"א נאמן בה ואינו דומה לכל איסורין שבתורה שע"א נאמן להתיר ולאסור, משום דבאיסור סוטה ילפינן דבר דבר מממון שאין דשב"ע פחות משנים, ואולם בסוטה שקינא לה ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה ילפינן מקרא דועד אין בה (סוטה ב ע"ב) שע"א נאמן בה שלא להשקותה, ובירושלמי פ"ו ממס' סוטה ה"ב מייתי מחלוקת ר"ט ור"ע דר"ט ס"ל דאינו נאמן להפסידה כתובתה ור"ע ס"ל דנאמן ומסיק שם דר"ע הודה לר"ט שאינו נאמן להפסידה כתובתה יעו"ש, הנה רואים אנו אף שע"א נאמן לאוסרה בקינא לה ונסתרה מ"מ לענין ממון שצריך שנים אינו נאמן, א"כ הרי הדברים ק"ו אם לענין ממון א"נ מכש"כ שא"נ לחייבו מלקות להבעל הבא עליה, שנאמנות התורה אינה אלא לאסרה שלענין זה הוא חשוב כשנים אבל לא להלקותו שמלקות לא גרע מממון שא"נ עליו, שכיון שאיסור סוטה מעיקר הדין צריך שנים שדשב"ע אינו אלא ע"פ שנים אלא שכאן אחר קינוי וסתירה האמינה תורה לע"א אינו אלא לענין איסור אבל לא למלקות, ונראה ראי' לזה מהא דקדושין (סד ע"ב) מהו לסקול על ידו רב אמר אין סוקלין כי הימניה רחמנא לאב לענין איסורא אבל לענין קטלא לא הימניה וכן פסק הרמב"ם (פ"א מה' א"ב הכ"ג) וכבר עמדו בזה בפנ"י ובש"ש ש"ו פי"ב מפני מה אינו נאמן לענין קטלא הא הרמב"ם ז"ל בפט"ז מה"ס כתב שאם אמר ע"א חלב הוא והתרו בו שנים ואכל שלוקה שהאיסור הוחזק ע"פ ע"א, וא"כ הכ"נ כיון שהוחזק האיסור ע"פ האב יהי' נאמן גם לקטלא ויעו"ש מה שכ' ונדחקו בזה, אבל לדעתי הוא הדבר אשר אמרנו דדווקא בחלב דהוי איסור ובאיסורין ע"א נאמן יש לו נאמנות גמורה אף ללקות עליה אח"כ אם אכלה והתרו בו שנים אבל בקדשתי את בתי דהוי דבר שבערוה ששורת הדין שאין ע"א נאמן בה ורק התורה גזרה ליתן נאמנות אביה עליה לאסרה אכו"ע אין זה אלא לאיסורא אבל לא למלקות ולסקול על ידו אח"כ כיון דמעיקר הדין אין לו נאמנות עליה משום דהוי דשב"ע וצריך שני עדים:
יט) והנה כבר הבאנו למעלה שהרמב"ם ז"ל ס"ל שאיסור זונה או איסור גרושה הוי איסורין וע"א נאמן בה כמו כל איסורין שבתורה, מעתה דברי הרמב"ם ז"ל נכונים דבאשת ישראל שבא ע"א והעיד אחר קינוי וסתירה שנטמאה אין בעלה לוקה עליה כיון שאיסור טומאה הוי דבר שבערוה ומעיקר הדין צריך שנים אלא שכאן האמינה תורה גם ע"א אין זה אלא לאסרה אבל להלקותו לא הימניה דומיא דאב האומר קדשתי את בתי, וכ"ז באיסור טומאה אבל באשת כהן כה"ג שבא ע"א והעיד שנטמאה אחר קינוי וסתירה שפיר בעלה לוקה עליה משום זונה דאיסור זונה הוי איסורין וע"א נאמן באיסורין נאמנות גמורה והוחזק האיסור בע"א ובעלה לוקה עליה אם בא עליה אח"כ, ודווקא משום זונה אבל משום טומאה גם כהן אינו לוקה עליה משום שזה הוי דשב"ע וצריך שנים למלקות:
[הערה - ואף שע"א נאמן לומר זונה היא אף בלא קינוי וסתירה מקודם היינו דווקא בשאינה מכחישתו אבל בהכחשה הא קימ"ל ע"א בהכחשה לאו כלום הוא וע"כ כתב הרמב"ם כאן דלאחר קינוי וסתירה שאין הכחשתה כלום משום שהתורה חשבה הברי שלה בספק כמו שכ' התוס' בסוטה (כה ע"ב) ד"ה בית הלל וכיון דהוי ספק בלא הכחשה שוב ע"א נאמן באיסורין, והבן. ע"כ]:
וא"ש מש"כ בפי"ח מה' אי"ב שאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה, וכאן משום זונה ולא משום טומאה, והיינו משום דשם מיירי בשני עדים וע"כ לוקה עליה משום טומאה משום דלטומאה צריך שני עדים אלא מפני שבאונס הוא לא לקי עליה משום זונה דכל באונס לא קרינן בה זונה, משא"כ כאן הוא להיפך שאין כאן שני עדים אינו לוקה עליה משום טומאה אבל משום זונה לוקה עליה משום דברצון הי' ואיסור זונה הוי איסורין ולא ערוה:
ובא וראה עד כמה נכונים הדברים בביאור דעתו ז"ל, שהרי תיכף וסמוך לדין זה כתב הרמב"ם ז"ל דין שלמטה ממנו, האב שאמר בתי מקודשת היא לזה אע"פ שהוא נאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת ע"פ עד שיהיו עדים שנתארסה בפניהם, והנה בא זה ולמד ע"ז להורות שכל שהוא דשב"ע אף אם יש שנתנה תורה נאמנות לאחד מ"מ א"נ ללקות או להסקל ע"פ ובמכוון הסמיך אותם זל"ז והדברים ברורים בס"ד: כ) ולכאורה אותיבנא תיובתא מזה כלפי דברי עצמי שהרי מדברים אלו מבואר ההיפוך שהעליתי למעלה שאין נאמנות לחצאין, וכיון שאין ע"א נאמן במעיד על דבר שבערוה אינו נאמן ג"כ על גדר איסורין שיש בו, והא הכא הכהן לוקה משום זונה ולא משום טומאה, ונאמן הע"א לאיסור זונה ולא לאיסור טומאה, אבל באמת אינו דומה כלל, דבעד המעיד אחר קינוי וסתירה נאמן אף לטומאה וא"כ נאמנותו אינה לחצאין כלל, ואלא לענין ללקות אינו לוקה כי אם ע"פ שנים, וכיון שאיסור זונה הוי איסורין שפיר לוקה ג"כ כיון דבעצם האיסור הוא נאמן גם לדבר שבערוה שיש בו, משא"כ בדברים שהעלינו למעלה אין לו נאמנות כלל לדבר שבערוה, וע"כ אי אפשר לחלק נאמנותו לחצאין ולהאמין לזה ולא לזה כיון שתלוי זב"ז, וז"פ וברור: זאת תורת העולה מכל האמור בזה דבדבר שיש בו איסור דשב"ע ואיסור של איסורין גרידא שאז אין הע"א נאמן גם לאיסורין כשם שאינו נאמן על דבר שבערוה, ולפ"ז בע"א שמעיד שניתן לה בן כיון שמעיד על דשב"ע לאסרה על האחין שאינו נאמן א"נ ג"כ להתירה לשוק אף דיבמה לשוק הוי גדר איסורין:
כא) והשתא נחזור לדברי הראב"ד ששפיר השיג על הרמב"ם ז"ל שע"א אומר שניתן לה בן שאינו נאמן שעמדנו עליה דהא הוי איסורין וע"א נאמן אפי' באיתחזק איסורא, ולפי האמור לא הוי יבמה לשוק איסורין אלא במת יבמך שאין בהגדה זו איסור ערוה אלא התרת האשה לשוק ולא הוי דשב"ע אבל בניתן לה בן שהוא עושה דבר שבערוה על האחין אין ע"א נאמן בה אם לא דהוי מילתא דעבידא לגלויי, וכיון שדעת הראב"ד דניתן לה בן אין זה מידי דעבידא לגלויי אין ע"א נאמן בה מן הדין משום דהוי דשב"ע, ולדעת הרמב"ם ז"ל ע"כ צ"ל דניתן לה בן הוי ג"כ מידי דע"ל ומה שאין הבעל נאמן לומר יש לי בנים אלא מטעם דבידו לגרשה הוי או כסברת הרמב"ן בחי' לב"ב שם משום שאומר לדבר שאחר מיתתו לא שייך בזה מילתא דע"ל לא משקרי אינשי כיון שאין החי מכחיש שקרו בפניו אלא לאחר מותו יעו"ש או כסברת הרשב"א ז"ל משום דלא דייקא דסמכה אבעל:
וא"ש ג"כ פשיטות הגמ' מהא דאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך אף דשם לא הוי הגדת הע"א נגד חזקת חי או תרי חזקי דמ"מ שפיר פשיט דע"כ צ"ל דע"א נאמן ביבמה משום דדיקא או משום מילתא דע"ל לחוד דאלא"ה לא הי' ע"א נאמן משום דבמת בעלך ואח"כ מת בנך הרי מעיד על דבר שבערוה לאסרה על האחין, וכיון שמוכח שנאמן ע"כ ע"א נאמן בזה דסמכינן על סברת מידי דע"ל לא משקרי אינשי או דדייקא גם במקום יבם, וא"כ נאמן ג"כ ביבמה לעלמא גם במת יבמך:
כב) וממילא נדחה ג"כ מה שהבאנו ראי' למעלה נגד דעת הנוב"י דס"ל דיבמה לשוק לא הוי דשב"ע מדלא מוקי נמי לעיל בלישנא קמא בעדי הזמה, כמבואר למעלה, ולפי האמור א"ש דודאי דעת הנוב"י נכונה דיבמה לשוק לא הוי דשב"ע, אבל כ"ז אינו אלא במת יבמך אבל בניתן לה בן דאסרה על האחים הוי דשב"ע, וא"כ במת בעלך ואח"כ מת בנך שם ודאי הוי דשב"ע וצריך שנים עדים כשרים אם נאמר דאין ע"א נאמן בה משום דלא דייקא, אבל במקום שאין הגדת הע"א אלא להתירה לשוק ואינו עושה ערוה על האחים בהגדתו שפיר ע"א נאמן משום דעצם איסור יבמה לשוק הוי איסורין וכמו שכ' הרמב"ם גם באיסור זונה או גרושה לכהן דהוי איסורין וע"א נאמן בזה: ב:
א) ועוד נראה לומר בזה ולדחות ראייתנו למעלה נגד דעת הנוב"י והוא בהקדם מה שהגרע"א ז"ל בתשו' סי' קכ"ה בפלפולו עם הגר"י מליסא אם יבמה לשוק הוי דבר שבערוה העיר מהא דיבמות (קה ע"ב) מעשה וחלצו בינו לבינה בביהא"ס ובא מעשה לפני ר"ע והכשיר ובגמ' שם מקשה מנא ידענא אר"י אמר שמואל ועדים רואים אותו מבחוץ, והרשב"א והריטב"א הקשו מאי פריך מנא ידענא דילמא החולץ והחולצת שניהם מודים שעשו מעשה החליצה ונאמנים ע"ז משום דבידם לחלוץ, ותירץ הריטב"א שני תירוצים בזה, חדא שאין הם נאמנים בזה וכמו דמסקינן בב"ב דבעל שאמר גרשתי את אשתי א"נ כדקאמר רבא חוש לה, וכן תירץ הרשב"א, ועוד הביא הריטב"א בשם י"מ דה"ק מנא ידעי שהרי אין דשב"ע פחות משנים ומאי דפרכינן מנא ידענא לאו דווקא אלא ה"ק מנא ידענא דמהני שאפי' יהיו שניהם מודים ויהיו נאמנים אצלנו אינו כלום כיון שהי' בינו לבינה ובלא עדים והר"ז כאומר גרשתי את אשתי או קדשתיה בלא עדים שאינו כלום, הרי שהריטב"א בלישנא בתרא ס"ל דיבמה לשוק הוי דשב"ע ולא מהני חליצה בלא עדים וללישנא קמא משמע דס"ל דמהני בלא עדים, הרי שדבר זה אם יבמה לשוק הוי דשב"ע מספקא להו להריטב"א וכן להנמו"י שם:
ב) ולענ"ד נראה שאם באנו להוכיח מכאן אם יבמה לשוק הוי דשב"ע אז יש להוציא ראי' ברורה מסוגית הגמ' בכאן שיבמה לשוק הוי דשב"ע, ולא כמש"כ הגרע"א ז"ל שדבר זה רפוי' הוא בידי הריטב"א ז"ל ומספקא ליה, והוא, דשם בסוגיין איבעי להו מעשה שחלצו בינו לבינה אבראי ובא מעשה לפני ר"ע בבית האסורין או"ד מעשה שחלצו בינו לבינה בבית האסורין אר"י אמר רב בבית האסורין הי' מעשה ולבית האסורין בא מעשה, ולכאורה בעיית הגמ' היכא הוי מעשה תמוה מאי נפקא מינה בזה היכן היתה החליצה אם אבראי או בבית האסורין, ומצאתי שתמה בזה היש"ש ויעו"ש מש"כ בזה: ג) ולדעתי ששאלה גדולה שאלו בזה והלכות גדולות שנו בכאן לדעת מאיזה טעם מצריך ר"י אמר שמואל עדים רואין אותו מבחוץ, שאם נאמר שהמעשה הי' אבראי ובחוץ אז אפשר לומר שהטעם שמצריך ריא"ש עדים רואין אותו הוא כתי' הראשון של הריטב"א משום שאינם נאמנים בעצמם לומר שחלצו משום שהבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וכמבואר ברשב"ם ובתוס' שם הטעם דאם איתא דגרשה קלא הוי למילתא, והכ"נ אם איתא דחלצה קלא הוי למילתא כיון שמעשה החליצה הי' אבראי הי' הקול יוצא שחלצה, וע"כ אינם נאמנים בזה אף שאיסור יבמה לשוק לא הוי דשב"ע וא"צ לגוף החליצה עדים, או"ד מעשה שהי' בבית האסורין הי' א"כ אי אפשר לומר דטעמו של ריא"ש שמצריך עדים הוא משום דבלא זה לא היו נאמנים כמו בבעל שאמר גרשתי את אשתי שא"נ דבבית האסורין שהוא מקום צנוע וסתר לא שייך לומר אם איתא דחלצה קלא הוי למילתא דמאין יהי' הקול יוצא כיון שנעשה במקום חשך וצלמות צנוע וסתר, וא"כ שפיר היו נאמנים ע"ז במיגו דבידם לחלוץ ולא הוי כמיגו במק"ע, וא"כ מה שמצריך ריא"ש עדים ע"כ משום שגוף הדבר צריך עדים ועצם החליצה בלא עדים אינו כלום משום שהתרת יבמה לשוק הוי דשב"ע וצריך עדים, וב' התירוצים של הריטב"א הן הם דאיבעי להו בש"ס איזה מהן עיקר ותליא בעצם המעשה היך הי':
מעתה כיון דמסקינן דבבית האסורין הוי מעשה, א"כ מוכח מזה שמה שצריך ריא"ש עדים רואין אותו משום שעצם החליצה צריך עדים משום דהוי דשב"ע א"כ נפשט מזה שיבמה לשוק הוי דשב"ע וצריך עדים להתרת יבמה לשוק וכתי' שני של הריטב"א: ד) אולם לענ"ד מעיקרא דדינא פרכא ואין ראי' כלל מכאן דיבמה לשוק הוי דשב"ע, דהא טעמו של הנוב"י דיבמה לשוק לא הוי דשב"ע משום דיבמה לשוק אינו אלא חיי"ל ואין הולד ממזר ע"כ לא הוי דשב"ע א"כ אין זה אלא לדידן דקימ"ל אין ממזר אלא מחייבי כריתות אבל לר"ע דס"ל דיש ממזר מחיי"ל הא ודאי לדידיה יבמה לשוק הוי דשב"ע, דהא הוי ממזר מיבמה כדאיתא לעיל (צב.) וא"כ הא מרא דעובדא כאן הוא ר"ע דלפני ר"ע בא המעשה והכשיר ולר"ע ודאי צריך עדים ביבמה לשוק משום דהוי דשב"ע, משא"כ לדידן דקימ"ל אין ממזר מיבמה לשוק באמת לא הוי דשב"ע ואינה אלא איסורין וע"א נאמן בה, שו"מ בתשו' חמדת שלמה ח' אה"ע סי' ט"ו שכתב ג"כ לדחות כנ"ל משום דלר"ע דהוי ממזר מחיי"ל ודאי הוי דבר שבערוה יעו"ש:
ה) ובזה יש ליישב מה שנתקשה בתשו' ח"ש הנ"ל סי' הנ"ל וכן הקשה הנתיבות סי' ל"ו אם נאמר דיבמה לשוק הוי דשב"ע וגוף החליצה צריך עדים א"כ מאי מהני עדים רואין אותו בחוץ הא בקידושין קימ"ל אף אם הכמין לה עדים אחורי הגדר כיון שהמתקדשת לא ידעה שיש עדים רואין אותה הו"ל קדושין בלא עדים, ואם הם ראו את העדים והעדים ראו אותם מאי נפק"מ אם העדים היו בחוץ או בפנים ויעו"ש מש"כ בזה, אולם לפי דברינו א"ש דהרשב"א בחי' לקדושין (מג.) כ' דמשו"ה בהכמין לה עדים אחורי הגדר והיא לא הרגישה בהן לא הוי קדושין משום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו קבלתן ורצתה לשחק בו משום דסברה דליכא סהדי יעו"ש, והנה התוס' בקדושין (סז ע"ב) ד"ה אין הביאו ראי' דאף לר"י דס"ל אין ממזר אלא מחייבי מיתות בי"ד מ"מ מודה שאין קדושין תופסין בחיי"כ גרידא מהא דאמר הכל יודעים שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון או לשם מתנה, ואם איתא דלר"י קדושין תופסין באחותו לא שייך הכל יודעין שאין הדבר פשוט כ"כ דהא איכא ר"י דס"ל דקדושין תופסין, והשתא בחליצה כיון דלדידן באמת א"צ עדים דלא הוי דשב"ע א"כ אפי' לר"ע דס"ל שחליצה צריך עדים שפיר מהני בעדים רואין אותו מבחוץ אף שהם לא ראו את העדים, משום דלא שייך לומר בזה משום דידעי שצריך עדים בחליצה לא נתכוונו לחליצה אלא לשם שחוק בעלמא והוי חליצה בלא כוונה שפסולה, שזה אינו הא איכא רבנן דס"ל שא"צ עדים וא"כ אין לומר בזה מידע ידעי שאין חליצה בלא עדים א"כ אפי' לר"ע שמצריך עדים שפיר מהני בעדים רואין אותן מבחוץ אף שהם לא ידעו שיש כאן עדים ודו"ק:
ולפ"ז אדרבה מכאן תסתייע מילתא סיוע שיש בו ממש לדעת הנוב"י שיבמה לשוק לא הוי דשב"ע מדמהני עדים רואים אותה מבחוץ אפי' לר"ע דמוכח מזה דלרבנן דס"ל אין ממזר מיבמה לשוק אין חליצה צריכה עדים, וא"כ לדידן דקימ"ל כרבנן יבמה לשוק לא הוי דשב"ע, וכמו שנתבאר ת"ל:
מעתה נדחה עוד ראייתנו נגד דעת הנוב"י דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה מדלא מוקי לה בעדי הזמה גם בלישנא קמא, ולפי המבואר דלר"ע ודאי הוי יבמה לשוק דשב"ע משום דס"ל יש ממזר מיבמה, א"כ משנתינו דמת בעלך וכו' דהולד ראשון ושני הוי ממזר הא אתי כר"ע דס"ל יש ממזר מיבמה כדאיתא לעיל צ"ב זו דברי ר"ע וכו' וכיון דמשנתינו כר"ע שפיר לא מדחה לה דמיירי בעדי הזמה דלדידיה ודאי הוי יבמה לשוק דבר שבערוה וכנ"ל:
ו) עוד אני אומר בעיקר ראייתם מהא דר"י אמר שמואל שמצריך עדים רואין אותן מבחוץ שאינו ראי' אפי' אם נאמר דר"ע ס"ל אין ממזר מיבמה לשוק וכהך תנא דר"ע (צב.) דאמר מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר מחייבי לאוין גרידא לא הוי ממזר והוא משום דמרא דשמעתא דמוקי לה בעדים רואין אותו הוא שמואל ולשמואל ודאי הוי חליצה דשב"ע לפמש"כ למעלה אף דיבמה לעלמא לא הוי דשב"ע אין זה אלא במת יבמך אבל בניתן לה בן שאוסרו על האחין באיסור כרת הו"ל דשב"ע, ולפ"ז נראה דלשמואל הוי חליצה דשב"ע דלעיל (ד' י ע"ב) נחלקו רי"ו ור"ל בחולץ ליבמתו לרי"ו דשליחותא דאחין או דצרה קעביד אין החלוצה וכן הצרה נאסרה לשאר אחין אלא בלאו דלא יבנה אבל לא בכרת, ור"ל ס"ל דדווקא החלוצה להחולץ הוי בלאו דלא יבנה לחוד אבל לשאר אחין וכן הצרה אף להחולץ הוי באיסור כרת, ולפ"ז בחליצה אם הוי דשב"ע תליא בפלוגתא זו דלרי"ו שהחליצה אינה אוסרת על האחין וכן את הצרה אלא באיסור לאו לא הויא דבר שבערוה, אבל לר"ל דס"ל דע"י החליצה נאסרה על האחין וכן הצרה בכרת א"כ הוי חליצה דבר שבערוה משום שקודם שחלצה היתה מותרת לכל אחד מן האחין ועכשיו שחלצה נעשית אשת אח שיש עליה כרת על האחין ואם בא עליה אחד מן האחין הוי הולד ממזר א"כ החליצה הויא דבר שבערוה, וא"כ הא שמואל ס"ל לעיל (מ ע"ב) הבא על צרת חלוצתו הוי הולד ממזר והיינו כר"ל דלאו דשליחותא דאחין או דצרה קעביד א"כ לשמואל הו"ל דשב"ע, וע"כ שמואל לטעמיה הוצרך לעדים, משא"כ לדידן דס"ל כרי"ו דהוי רק לאו בעלמא אין חליצה דשב"ע, ועוד כיון שזכינו לזה דמחמת שהחליצה אוסרת על האחין בכרת הו"ל דבר שבערוה א"כ אפי' לדידן דקימ"ל כרי"ו דחליצה אינה אוסרת על האחין אלא באיסור לאו ג"כ הוי אליבא דר"ע חליצה דבר שבערוה אפי' אית ליה לר"ע דווקא בלאוין דשאר הוי ממזר ומיבמה לשוק לא הוי ממזר דהא לר"ע חלוצה על האחין ואפי' להחולץ הויא בלאו, וחלוצה הא הוי לאו דשאר ולכו"ע לר"ע הוי הולד ממזר מחלוצה א"כ לר"ע ודאי הויא חליצה דשב"ע ושפיר צריך עדים רואין אותו מבחוץ לר"ע:
ז) וע"פ יסוד דברינו אלה בענין חליצה אם הוי דשב"ע נרויח ליישב במה שיש לכאורה להוכיח עוד דיבמה לשוק הוי דשב"ע מהא דאמרינן בפ' החולץ (לט ע"ב) אשתמודעינהו פליגי בה ר"א ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפי' קרוב אפי' אשה, והלכתא גילוי מילתא בעלמא ואפי' קרוב ואפי' אשה, ואם נאמר דיבמה לשוק הוי איסורין ולא דבר שבערוה א"כ מ"ט דמ"ד דבעי עדים ואמאי לא סגי בעד אחד אפי' אם לא ס"ל דגילוי מילתא בעלמא היא מ"מ מ"ט לא מהני ע"א כמו בכל איסורין שבתורה, ואין לומר משום דאתחזק איסורא דיבמה לשוק ולא מהני ע"א, זה אינו, חדא מה נאמר למ"ד דע"א נאמן באיסורין אפי' אתחזק איסורא, ועוד הא כתב הר"ן בקדושין פ' האומר בהא דאומר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה שנאמן לחד מ"ד אפי' לכנוס, וכ' הר"ן הא דנאמן ע"א אף דהוי דשב"ע היינו משום שאינו בא להוציאה מחזקתה כי אם מעמידה בחזקתה, אלא שהוא אומר שנתקדשה לו נאמן יעו"ש, א"כ הכ"נ בע"א מכירו ואומר שהוא אחי המת אינו מוציא את היבמה מחזקת איסור אלא שאומר ומברר שזה אחי המת וראוי לחלוץ ואין זה נגד חזקה אלא כמו התם שאומר שנתקדשה לו, ואפי' נאמר דלא כהר"ן בזה אלא דבדשב"ע לא מהני ע"א אפי' בלא אתחזק איסורא כמו שמצינו להר"ן ז"ל גופיה בפ' התקבל דס"ל כן וכמו שהעירו הגרע"א ז"ל ועוד רבים מרבותינו האחרונים ז"ל שהר"ן ז"ל סותר משנתו בזה ומוכרחים נהי' לומר דמשו"ה באומר אני קדשתיה נאמן אף דהוי ע"א משום דלא חציף לכנוס או ליתן גט דמירתת דילמא מכחיש ליה האב ואמר ידענא ליה דלאו את וחזקה שאין אדם חציף לכנוס א"א או ליתן גט לאשת חבירו, משא"כ בעד המעיד לבד ומכש"כ בחליצה דלא מירתת כמו שכ' הרשב"א ז"ל לקמן ק"ו דמה"ט אין חולצין אא"כ מכירין ולא נאמן לחלוץ כמו באומר קדשתיה דנאמן ליתן גט יעו"ש, אבל עכ"פ זה ודאי דלא חשיב איתחזק איסורא כמו שכ' הר"ן שאינו אלא מברר, וא"כ אם איתא דיבמה לשוק לא הוי דשב"ע אמאי צריך עדים לחד מ"ד, וכנראה הרגיש קצת בזה המרדכי פ' מצות חליצה ואולי באמת חיליה דהמרדכי מזה דיבמה לשוק הויא דבר שבערוה יעוש"ה: ח) ולבא לכלל יישוב נקדים עוד מה שהקשה הגרע"א ז"ל בדו"ח על הא דמסיק הש"ס כאן ופסק והלכתא גילוי מילתא בעלמא ואפי' קרוב ואפי' אשה למאי הוצרך לפסק הלכה אחרי אשר כבר הלכה קדומה היא בידינו וקי"ל בכה"ת כל היכי דפליגי ר"א ורבינא רבינא לקולא והלכתא כרבינא, א"כ הכ"נ מ"ד אפי' קרוב אפי' אשה הוא רבינא דמיקל והלכתא כוותיה וא"צ לפסוק כן במפורש, יעו"ש בדו"ח שהניח בקושיא: וביישוב כ"ז נאמר דבאמת מפסק הש"ס והלכתא גילוי מילתא בעלמא ואפי' קרוב ואפי' אשה משמע דטעמו של מ"ד אפי' קרוב ואפי' אשה איננו מטעם דגילוי מילתא הוא, ורק הש"ס הוא דמוסיף טעם משלו כשבא לפסוק הלכה, ונראה דבאמת יש למצוא שני אופנים של הכרת אחי המת:
אופן הא' בשידוע לנו שיש להמת אח במדה"י אלא שאין אנו מכירין ויודעים מי הוא שבזה אפי' יש כאן לפנינו אחי המת הידוע לנו מ"מ אין כאן חזקת איסור כלל כיון שיודעים שיש לו עוד אח אלא שאינו ידוע לנו מי הוא ובא עד אחד ואמר שזה הוא הרי זה ממש כהא דאומר אני קדשתיה שידענו ג"כ שיש מקדש אלא שא"א יודעים מי הוא זה והוא מברר שהוא הוא המקדש שכתב הר"ן שאין זה נגד חזקת איסור כלל, אבל יש עוד אופן שני של הכרה והיינו שיש לו להמת ג"כ אח הידוע לנו ואין ידוע לנו כלל שהמת יש לו עוד אח לבד זה שלפנינו ובא ע"א ואומר שיש לו עוד אח ומכירו ואומר על אחד שזה הוא האח השני שיש לו ומעיד שגם זה יוכל לחלוץ לה ולפטור אותה מלהיות זקוקה לייבום להאח הידוע לנו, בזה הו"ל הגדת הע"א והכרתו במקום חזקת איסור שהרי זקוקה היא לייבום להאחים הידועים לנו והיא עומדת מחמתם בחזקת איסור לשוק א"כ העד המעיד שיש לו עוד אח ושזה הוא איננו מברר כלל דמי יימר לנו שיש לו עוד אח כלל והיא אסורה לשוק מחמת האחים הידועים לנו וא"כ כשמעיד ע"א להכיר שגם זה הוא אח ויוכל לפטור אותה בחליצתו הוי זה ממש במקום דאיתחזק איסורא דיבמה לשוק ומלבד חזקת איסור הוי ג"כ נגד רובא דרובא דעלמא לאו אחים דמת נינהו ואולי אין לו עוד אחים וכמו שכ' הפנ"י כה"ג במעיד על אחד שהוא כהן שזה הוי במקום רוב דרובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכמו שהיטיב לבאר דבריו החת"ס בח' אה"ע סי' ב' דלא הוי כמברר מתוך הרוב כמו באומר אני קדשתיה דהתם ידענו שאחד קדשה ולא ידענו מי הוא וזה בא ומברר אין זה נגד רוב דהא ע"כ רק חד הוא שקדשה אבל באומר שכהן הוא הוי נגד הרוב דרובא לאו כהנים נינהו ואפשר דליכא כהנים יותר, יעו"ש דבריו ביתר ביאור, והכ"נ רובא דעלמא לאו אחי המת נינהו ואפשר דלית ליה אחים יותר:
ט) ומעתה נאמר דהנה שאופן הראשון שידענו שיש לו אח אלא שא"י מי הוא ואתי ע"א ואמר על אחד שזהו דזה לא הוי רק מברר ולא נגד חזקת איסור בזה הוא שנחלקו ר"א ורבינא ותרווייהו לטעמייהו אזלי, והוא דלעיל ביבמות (יא.) מייתי הש"ס מחלוקת ר"א ורבינא בבא על היבמה חד אמר על צרתה בכרת וחד אמר על צרתה בעשה ומפרש הש"ס התם מ"ד בכרת כר"ל ומ"ד בעשה כרי"ו הרי שנחלקו ר"א ורבינא בפלוגתא דרי"ו ור"ל אם שליחותא דאחין וצרה קעביד אם לא, ולפ"ז גם בחולץ מ"ד בכרת גם בחולץ ליבמתו הויא על שאר אחין בכרת ולמ"ד בעשה הויא בחולץ על שאר אחין בלאו, והשתא כיון דר"א ורבינא רבינא לקולא ידענו דר"א הוא דס"ל בכרת וכר"ל ורבינא לקולא בלאו כרי"ו והשתא ר"א ורבינא תרווייהו לטעמייהו אזלי דמ"ד בעדים היינו ר"א דלחומרא אזיל לטעמיהו דס"ל כר"ל דהויא החליצה על שאר אחין בכרת א"כ הו"ל חליצה דבר שבערוה וכמו שנתבאר למעלה משום שכשיחלוץ זה דאשתמודע ע"פ ע"א אוסרה על שאר אחין בכרת וע"כ ס"ל שצריך שני עדים משום דהוי דשב"ע ואין פחות משנים ורבינא לטעמיה דס"ל כרי"ו ואין חליצה עושה אותה ערוה בכרת על שאר האחין ולא הויא חליצה דבר שבערוה כלל רק בגדר איסורין גרידא וע"כ ע"א נאמן ואפי' קרוב ואפי' אשה:
י) אכן כ"ז באופן הראשון שידענו שיש לו אח וע"א מכירו שזהו האח דלא הוי איתחזק איסורא וע"כ נאמן ע"א ואפי' קרוב ואפי' אשה וכמו שנתבאר טעמו של מ"ד זה, אבל באופן השני שלא ידענו אם יש להמת עוד אח כלל זולת אלו הידועים לנו בזה כשע"א מעיד יש לו אח ושזהו האח שזה הוי אתחזק איסורא דיבמה לשוק מחמת זיקתה לשאר האחין וגם הויא עדותו נגד הרוב דרובא דעלמא לאו אחין דמת נינהו וכמו שנת', באופן כזה אפי' באיסורין אין ע"א נאמן משום דהוי במקום חזקה ורובא דלכו"ע אינו נאמן, על אופן כזה בא הש"ס ופסק הלכתא ומוסיף ומחדש טעם לנאמנות הכרת האח משום דזה הוי גילוי מילתא בעלמא כדי להורות לנו שגם על אופן השני כזה ג"כ ע"א נאמן ואפי' קרוב ואפי' אשה משום דהוי גילוי מילתא בעלמא, שבזה לא נחלקו ר"א ורבינא כלל שהם לא נחלקו אלא בהכרת האח באופן הראשון ואזלי לטעמייהו אם חליצה הוי דבר שבערוה ובא הש"ס ופסק הלכתא וחידש לנו דבר גדול בהוספת טעם לשבח שלא ידענו זה כלל ממחלוקת ר"א ורבינא, ומיושבת שפיר קושית הגרע"א ז"ל הנ"ל כמין חומר:
ומעתה הרי נתבאר לנו טעמו של מ"ד בעדים משום דאזיל לשיטתו דס"ל כר"ל דחליצה על שאר אחין הויא בכרת וע"כ הויא חליצה דשב"ע, משא"כ לדידן דקימ"ל כרי"ו דחלוצה בלאו לא הויא חליצה דשב"ע כלל וכמו שנתבאר וזה כפתור ופרח בס"ד: [הערה - ולפי דברינו נרויח עוד להקל לקבל עדותו של ע"א קרוב ופסול בהכרת האח של המת באופן הא' הנ"ל שאין שם חזקת איסור גם במעיד בשעת מעשה, שלדעת הרי"ף לפמש"כ הריב"ש סי' קפ"ב בכוונתו אין ע"א נאמן בגילוי מילתא בשעת מעשה ולפי האמור אין צריך לטעם דגילוי מילתא באופן הא' הנ"ל ומדינא נאמן ע"א אפי' קרוב או אשה משום דהוי איסורין ולא איתחזק איסורא ויעוי' פ"ת אה"ע סי' קס"ט ס"ק י"א ולפי דברינו מצאנו פתח להתיר אף לפ"ד הריב"ש ז"ל. ע"כ]: יא) ואחרי אשר עלה בידינו בס"ד לקיים דברי הנוב"י דיבמה לשוק לא הויא דשב"ע אוסיף עוד ראי' קצת לדבריו אלו, דהנה מעולם נתקשיתי מאי מיבעי לן ע"א ביבמה לעלמא מהו הלא משנה ערוכה היא בפ' האשה בתרא (קיט ע"ב) שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וכו' ר"א אומר הואיל והותרו ליבום הותרו לכל אדם יעו"ש אלמא דע"א נאמן ביבמה לשוק דמשמע דוקא משום דיבמה אינה מעידה לחברתה משו"ה אסורה לעלמא אבל ע"א בעלמא הי' נאמן ומאי מיבעי לן כיון דמשנתינו היא זו, ונתקשיתי בה טובא עד שמצאתי להב"ש סי' קנ"ח סק"ד שהקשה כן על דעת הרא"ש שפסק שאין ע"א נאמן למה לי טעמא שאין צרה מעידה לחברתה תיפוק ליה דבלא"ה אין ע"א נאמן, ול"י מדוע לא הקשה כן על הש"ס דמיבעי ליה ואינו פושט מזה, ויעוי' מה שתי' משום דשאני הכא כיון דמעידה על עצמה משא"כ בע"א שאינו מעיד על עצמו, ותירוצו איננו נוח לי שאם נאמר שנאמנת הכא מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת ג"כ על אחרים דהא אין נאמנות האשה לומר מת בעלי על עדותה לבד אלא משום דאמרינן אשה דייקא ומינסבא ולא תנשא לאחר אא"כ תידוק היטב שמת בעלה, וא"כ כל זמן שלא נשאת עדיין אין ראי' מעדותה מת בעלי שכן הוא שאפשר כשתבא להנשא תידוק ולא תתנסבא, והא ממתניתין משמע דאי לאו דיבמה הוא היתה חברתה מותרת להנשא תומ"י כשאומרת יבמה מת בעלי וכמו דאמרינן שם לר"א שאם ס"ל צרה מעידה לחברתה מותרת חברתה להנשא אף אם עדיין היא עצמה לא נשאת וא"כ מוכח מזה הא שהיתה מותרת להנשא ע"י עדות הצרה משום שהיא עצמה תידוק לדעת אם מת היבם א"כ הרי מפורש שע"א נאמן להעיד שמת יבמך ומאי מיבעי ליה להש"ס וגם קשה על הפוסקים שפסקו לחומרא שע"א א"נ:
יב) ולזה הי' נראה כתי' הב"ש משום שמתוך שמעידה על עצמה מעידה ג"כ על חברתה אבל לא מטעמיה, והוא ע"פ מה דאמרינן בגיטין (נד ע"ב) בס"ת שאמר גוילין שלו לא עבדתים לשמן שנאמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת אף שבלא זה לא הי' נאמן משום שחזקה על פועל שעושה שליחותו כמבואר בר"ן ובחי' הרשב"א שם, ולפ"ז י"ל דהא דנאמנת להעיד לחברתה מתוך שנאמנת על עצמה היינו משום שהאשה האומרת מת בעלי הרי מפסדת לעצמה שעי"כ שאומרת שאלמנה היא אין היורשים חייבין בפדיונה וברפואה שיש לה קצבה וכן אם היתה בת ישראל לכהן מפסדת עצמה מן התרומה שדברים אלו היא מפסדת תומ"י כשאומרת מת בעלי משו"ה נאמנת נמי להעיד לחברתה אי לאו דצרה היא, לפי מה שבארנו למעלה שהטעם דמיבעי לן אם ע"א נאמן לומר מת יבמך הוא משום דאתחזק איסורא או משום דהוי נגד שתי חזקות דהוי כמו רובא אבל ביבמתה צרתה המעידה מת בעלי אמרינן מתוך שנאמנת להפסיד לעצמה כנ"ל נאמנת נמי להעיד לחברתה שמת יבמה כמו התם בס"ת אי לאו משום שרצתה היא ושונאתה ואינה נאמנת לרבנן:
יג) והנה זה שאמרו שמתוך שנאמן להפסיד נאמן ג"כ לפסול ס"ת אף שע"א דעלמא לא הי' נאמן כה"ג אין זה אלא באיסורין שאין צריך תורת עדות אלא נאמנות ע"כ סברא זו דמתוך וכו' עושה נאמנות אבל במקום שצריך שנים לא מהני סברא דהא בממון כה"ג בשותף המעיד עליו ועל חבירו שחייבים לפלוני ל"א מתוך שנאמן על עצמו להפסיד נאמן לגבי חבירו כמבואר בחו"מ סי' ל"ז ס"ו והוא פשוט, ומצאתי שכ"כ הר"ן בחי' לגיטין שם בהדיא וז"ל ודאמרינן מתוך מהימן דוקא במילתא דאיסורא לפי שהדבר חוזר דע"א נאמן באיסורין אבל בממונא ודאי לא מהימן משום מתוך שהאומר לחבירו אני ואתה חייבין לפלוני מנה אע"פ שנאמן על עצמו א"נ על חבירו, עכ"ל הר"ן, ולפ"ז בדבר שבערוה במקום שצריך שנים דילפינן דבר דבר מממון לא הי' מהני סברא זו דמתוך שנאמן להפסיד כדי להאמין בדשב"ע כמו בממון:
ובזה נסתלקה קושית הטו"ז ביו"ד סי' קכ"ז סק"ד על דין זה שמתוך מהא דאמרינן בקדושין (סה.) אבל איהי אי לאו דקים לה לא הויא אמרה ומיתסר נפשה וליתסר איהו בקרובותיה קמ"ל ולמה לא אמרינן באמת גם שם מתוך שאוסרת נפשה תהא נאמנת על אחרים היינו קרובותיה יעו"ש מה שנדחק בזה, ולפי האמור אין מקום לקושיתו דהא איסור הקרובות בו הוא איסור ערוה שצריך שנים ובדבר שצריך שנים כמו בממון לא אמרינן סברא זו דמתוך וכו' כלל וכמו שכ' בשם הר"ן והוא ברור ופשוט: יד) ובזה יבואר מה דס"ל לר"ט ביבמות (קיח.) בצרה המעידה שמת בעלה שחברתה אוכלת בתרומה וכתבנו לעיל בשם הש"ש שמה"ט אין צרה נאמנת לפוסלה מן התרומה אף שע"א נאמן באיסורין משום דכיון שא"נ להתירה לשוק משום שבצרה לא האמינו חכמים לע"א ולפסולים משום עגונא ואוקמוה אדינא שא"ד שבערוה פחות משנים אינה נאמנת ג"כ לפוסלה מן התרומה אף שזה הוי איסורין וע"א נאמן בה, ולכאורה מנ"ל לתפוס מצד זה ולומר כשם שא"נ וכו' אדרבה נאמר להיפך מתוך שנאמנת לפוסלה מן התרומה משום שע"א נאמן באיסורין נאמנת ג"כ להתירה לשוק מדין תורה אף שאין דשב"ע פחות משנים מ"מ הכא שפיר נאמנת מדינא מטעם מתוך, א"ו דבדבר שצריך תורת עדות אין לומר בזה מתוך שאין הדבר נאמר אלא באיסורין שא"צ רק נאמנות וכמו שכ' הר"ן, וכיון שא"א להאמינה להתירה לשוק שוב אמרינן להיפך כשם שאינה נאמנת לשוק משום דהוי דשב"ע וא"פ משנים כך אינה נאמנת אף לפוסלה מן התרומה אף דהויא איסורין שאין נאמנות לחצאין, ודעת ר"ע דס"ל שאסורה בתרומה משום דס"ל דכל חדא תיקן אדוכתא ולהנשא לשוק א"נ משום דהויא דבשב"ע וא"פ משנים ולפוסלה מן התרומה דהויא איסורין נאמנת וקימ"ל כר"ט כמו שפסק הש"ס וכ"כ הרמב"ם ז"ל משום שאין נאמנות לחצאין:
ובזה יבואר עוד מה שנאמנת הצרה לפוסלה מן התרומה לר"ע אף דהויא איסורין וע"א נאמן מ"מ לשיטת הפוסקים שאין ע"א נאמן באיסורין באיתחזק היתרא ודוקא בשותק משום דשתיקה כהודאה דמיא א"כ הכא הא יש לחברתה חזקת היתר דמעיקרא לאכילת תרומה ועוד דכאן לכו"ע אין ע"א נאמן לפמש"כ דנגד תרי חזקי לכו"ע אין ע"א נאמן באיסורין א"כ הכא הוי ג"כ חזקת חי של הבעל והוי תרי חזקה ואמאי נאמנת הצרה לאסרה בתרומה לר"ע, אכן לדברינו א"ש דלתרומה דהוי איסורין אמרינן מתוך א"כ שפיר נאמנת הצרה לפוסלה מן התרומה מתוך שנאמנת על עצמה לפסול מן התורה ולהפסיד כמש"כ לעיל נאמנת נמי על חברתה לפסלה מן התרומה אף דע"א דעלמא לא הי' נאמן:
טו) והשתא לפ"מ שנתבאר דלא שייך סברא דמתוך בדבר שבערוה במקום שצריך שנים א"כ מוכח כדעת הנו"ב דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה שאל"כ לא הוי שייך סברא דמתוך שנאמנת להפסיד נאמנת להעיד לחברתה שמת יבמה כיון דהוי דבר שבערוה וא"כ עדיין יקשה אמאי לא פשיט הש"ס ממשנתינו דשתי יבמות שע"א נאמן להעיד ביבמה לשוק, א"ו דאיסור יבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה וע"כ היתה נאמנת בזה הצרה להעיד שמת בעלה ולהתיר יבמתה לשוק מתוך שנאמנת להפסיד בעצמה נאמנת ג"כ על חברתה וכנ"ל שפיר לא פשיט מזה דע"א בעלמא נאמן בזה וכמו שנתבאר:
טז) והנה בגמ' דקדושין (סד.) דמוקי אביי משנה דקדושין שם באומר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן דמיירי דלא מוחזק לן בבני ולא באחי אמר יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן לאו כל כמיני' דאסר לה אכולי עלמא, ולכאורה אם נאמר דיבמה לא הוי דבר שבערוה והיא ככל איסורין שבתורה שע"א נאמן בהם בין להתיר בין לאסור א"כ אמאי ביש לי אחים אינו נאמן נהי דקיימא הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבום כמו שפרש"י שם מ"מ ע"א נאמן לאסור ולא גרע האי בעל מע"א בעלמא שבאיסורין אפי' קרוב או פסול נאמן, ולדעת הפוסקים שאין ע"א נאמן במקום שאיתחזק היתרא א"ש משום שבחזקת היתר עומדת אבל לדעת הרשב"א והראב"ד ועוד ראשונים שהבאתי למעלה דס"ל שע"א נאמן באיסורין אפי' במקום חזקת היתר תיקשי אמאי אמר אביי כאן שאין הבעל נאמן, ומוכח לכאורה מכאן שיבמה הוי דבר שבערוה ע"כ אין ע"א נאמן בה בין להיתר בין לאיסור:
יז) אבל באמת אף אם נאמר להוכיח מכאן שיבמה הוי דשב"ע ג"כ תקשי כנ"ל דהא מרא דשמעתא כאן הוא אביי ואביי הא ס"ל לקמן (סו.) דע"א נאמן גם בדבר שבערוה היכא דלא מכחיש ליה דהא באשתו זינתה דהוי דשב"ע מ"מ ס"ל לאביי דהוא נאמן, וא"כ אכתי קשה אמאי אין הבעל נאמן באומר יש לי אחין, ולדעת התוס' דשם דוקא בשותק ומשום דשתיקה קצת כהודאה א"ש דביש לו אחין שאין האשה יודעת ואין שתיקתה כהודאה אין הבעל נאמן, אבל לדעת הפוסקים גם באומר איני יודע ג"כ נאמן לאביי הדר קשה כנ"ל, ומצאתי אח"כ גם להחמדת שלמה סי' הנ"ל שהעיר כן: יח) מיהו באמת אי משום הא לא קשיא דנראה לענ"ד דהא דס"ל לאביי באשתו זינתה שנאמן הוא דוקא בע"א כשר לעדות כדמוכח שם בההוא סמיא דאמר אי מהימן לך וכו' מאי לאו דמהימן לך דלאו גזלנא הוא וכמו שפרש"י שם אי מהימן לך כשאר עד אחד דידעתא ביה שאינו מפסולי עדות דלאו גזלנא הוא הרי דוקא עד כשר נאמן להעיד לאביי וכן מוכיחים דברי הר"ן שם דבעינן עד כשר, וטעמו של אביי נראה דס"ל אף שאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ כיון דגם בממון דמיניה ילפינן דשב"ע עד אחד קם לשבועה הרי שע"א יש לו איזו נאמנות גם בממון וכמו שמה"ט ס"ל לחד מד"א דמקדש בע"א חוששין לקדושיו וכמו שפירש"י (סה.) ד"ה ואי ליכא עדים משום דע"א חשוב לחייב שבועה בדיני ממונות הילכך בערוה נמי חשוב להתקיים קדושין לפניו יעו"ש (ואף אם אביי ס"ל שאין חוששין לקדושין בפני ע"א היינו כמו שכ' התוס' כאן דאפשר כיון שלא קדשה בפני עדים שהמעות מתנה והיינו כיון דלא קדשה אלא בפני ע"א וכל אחד יכול להכחיש את העד וע"א בהכחשה לאו כלום הוא כמו דאמרינן שם ע"ב ע"כ אמרינן שלא נתכוונו כלל לשם קדושין אלא לשם מתנה) וע"כ ס"ל לאביי גם בע"א שזינתה כיון שיש קצת נאמנות לע"א בדיני ממונות גם בדבר שבערוה ג"כ יש נאמנות לע"א לאסרה על בעלה, והחילוק יהי' בין נאמנות של ע"א באיסורין לנאמנות של ע"א בדשב"ע לאביי דבנאמנות של איסורין יש לע"א נאמנות גמורה וחלוטה ואם אמר ע"א חתיכה זו של חלב היא או אשה זו גרושה או זונה האוכל את החלב אח"כ או בא על אשה זו הר"ז לוקה כמו שכ' הרמב"ם משום שע"א נאמן בדבר כשנים, אבל בע"א אומר שזינתה אף שנאמן לאביי אינו נאמן אלא לאוסרה על הבעל אבל הבעל אינו לוקה עליה משום סוטה כשבא עליה אח"כ, וכמו שכ' למעלה כה"ג באב שאומר קדשתי את בתי דלאיסורא הימניה רחמנא אבל לא לקטלא:
וכ"ז אף לאביי אינו אלא בעד כשר כמו בממון שע"א קם לשבועה אינו אלא בעד כשר אבל בעד קרוב או פסול שאינו נאמן כלל אף לשבועה גם לאביי אינו נאמן לאסרה באומר שזינתה, ולפ"ז א"ש אם הבעל אומר שיש לו אחין אינו נאמן לאסרה לשוק אף לאביי משום שהבעל קרוב הוא ופסול לעדות לאשתו ואינו נאמן לאסרה: יט) ובזה אדרבה היינו מרויחין ליישב דברי רש"י כאן ד"ה דלא מוחזק לן שכתב הילכך אמר יש לי בנים אחזקה קמייתא הוא דקא מוקים לה הילכך נאמן ואי אתי אח לאחר מכאן ואמר אחוה דמיתנא לאו כל כמיניה דאהני דבור לחזקה, ותמה מוהרש"א דמשמע דאי לא הוי אמר יש לי בנים הו"ל להאמין לההוא אח דאתי ואמר ואמאי נאמין לההוא אח לאפוקה מחזקה דהא לבעלה גופיה לא נאמין באומר יש לי אחין דלאו כ"כ לאפוקה מחזקה כמו בסיפא יעו"ש, ולפי האמור א"ש דדוקא הבעל אינו נאמן משום דקרוב הוא לאשתו ואין קרוב נאמן אפי' לאביי אבל אם אתי אחר ואמר אחוה דמיתנא הוא אפי' לדבריו שהוא אחי הבעל המת מ"מ כשר הוא משום שהוא קרוב ונתרחק הוא להיבמה וכשר להעיד ויהי' נאמן לאסרה לשוק ולהצריכה חליצה לאביי שהוא מרא דשמעתא כאן (ובאופן שהוא יודע שהוא אחיו של הבעל שהוא יודע בעדות זו עוד קודם שנשא אחיו אותה דהוי תחלתו וסופו בכשרות והוי עד כשר להיבמה) וע"כ דוקא באמר הבעל מעיקרא יש לו בנים שוב אין האחר נאמן ומיושב שפיר קושית מוהרש"א: אבל כ"ז אם נאמר דיבמה הוי דשב"ע, אבל אם יבמה הוי ככל איסורין שבתורה בעלמא הדר קשה אמאי אין הבעל נאמן לומר יש לו אחין לדעת הפוסקים שע"א נאמן באיסורין אפי' במקום חזקת היתר:
כ) ונראה לי ליישב דמשו"ה אין הבעל כאן נאמן לאסור הוא משום דהא דקיימא הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבם היכא דלא מוחזק לן באחי ולא בבני הוא משום ס"ס ספק דילמא אין לו אחים ואת"ל דיש לו אחים ספק דילמא יש לו בנים כמו שכ' הרשב"ם בב"ב (קלד ע"ב) ד"ה ומשני והא ס"ס הוא מטעם רוב כמו שכ' הרשב"א בתשו', וכיון דחזקת היתר של אשה זו הוא חזקה דאתי מכח רובא וכיון דהוי רוב להיתר אין ע"א נאמן במקום רוב וכמו שהבאתי למעלה בשם הש"ש וכן כ' הטו"א בר"ה כ"ב וע"כ אין הבעל נאמן לומר יש לו אחים ואין לו בנים משום דהוי במקום רוב ומ"ש: כא) עוד אחת נשאר לי לגלותה העומד לכאורה נגד דעת הנו"ב מהא דאמרינן בנדה (מח ע"ב) שאין הנשים נאמנות בבדיקת שערות לומר שגדולה היא כדי שתחלוץ אם לא אחר הפרק משום חזקה דרבא ולדעת הנו"ב שיבמה לשוק לא הוי דשב"ע אמאי אין הנשים נאמנות בזה מ"ש מכל איסורין שבתורה, והי' אפשר לומר שהטעם הוא לפמש"כ לעיל שאין ע"א נאמן נגד תרי חזקי לכו"ע וכאן בסימני גדלות לחליצה הוי נגד תרי חזקות חזקת איסור לשוק וחזקת קטנות ע"כ אין ע"א נאמן בזה ונשים אפי' מאה כחד דמיין ואינן נאמנות וניחא נמי בזה מה שמבואר באה"ע סי' קס"ט ס' י"א שעל עדות שנים אין קרובים נאמנים וצריך שני עדים וכבר הרגיש בזה הנו"ב עצמו כיון שהיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה א"צ שני עדים כשרים לזה, ולפי האמור משום דהוי תרי חזקות חזקת איסור וחזקת קטנות אין ע"א נאמן בזה וצריך שני עדים: אמנם אין זה שוה לי בהא בבדיקת שערות שאין הנשים נאמנות שהרי אמרינן בקידושין (סו ע"ב) אף שע"א א"נ במקום הכחשה מ"מ בשלח ואחוי גם ע"א נאמן א"כ בבדיקת שערות דהוי שלח ואחוי שיכול תיכף להתברר גם נגד תרי חזקה צריך ע"א להיות נאמן בזה דלא גרע מע"א במקום הכחשה, א"ו מוכח לכאורה מזה דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה וצריך עדות כשרה כמו בממון וע"כ אין ע"א נאמן אף בשלח ואחוי שאין זה אלא נאמנות אבל לא תורת עדות במקום שצריך שני עדים וכמובן: כב) אכן נראה טעמו של דבר שאין הנשים נאמנות בבדיקת שערות אינו מטעם שצריך עדות כשרה אלא מפני שבדיקת שערות צריך בקיאות והבחנה היטב אם יש להם גומות אם לא בשהשערות ארוכות וכיון שצריך בקיאות ודקדוק גדול בזה אין הנשים נאמנות כמבואר בש"ע יו"ד סי' קכ"ז דבדבר שצריך טרחא ודקדוק גדול אין הנשים נאמנות בדאורייתא, והכ"נ כיון שצריך דקדוק ובחינה ועיון היטב אם הגיעו לשיעור גדלות אין לסמוך על הנשים בזה, וכן נראה מדקדוק לשון הברייתא שאין הנשים נאמנות משמע דוקא נשים ולא אנשים אפי' אחד שאל"כ היל"ל שאין האחד נאמן בזה ל"ש נשים ול"ש אנשים, ויעוי' הג"א פ"ק דחולין מש"כ בשם הר"א ממיץ דמשמע ג"כ מדבריו שם שאין זה אלא איסורין ולא דשב"ע: