שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן יג
(ושייך לענין שלמעלה):
הנה כבוד ידידנו הרה"ג... בתשובתו על קונטרסי הנ"ל הרבה להשיב על דברי וכתב כמה השגות, והנה אציע בזה את אשר מצאה ידי די השיב על השגותיו אלה: א. א) תפס עלי על אשר עשיתי שתי כתי עדים כמכחישות זא"ז ובאמת אין כאן הכחשה כי מעידים על שני מעשים נפרדים - הנה בדבר זה כבר הרגשתי בסוף סימן א' מקונטרסי הנ"ל וכתבתי שאם נדון זה כשני מעשים נפרדים אין לך דין מרומה גדול מזה, ושהעדים המעידים שנתקדשה בשנת תרפ"ד צריכין דו"ח, וע"ז טען כת"ר עלי באות ה' מדבריו שלא הבין רצוני בזה, ודומה הוא בעיניו כמו אילו אמרתי ששלשה כנגד שנים השנים הם מרומים, ועוד טען עלי היתכן אשה מוחזקת בא"א כשיבאו עדים להעיד על הקדושין יהי' זה דין מרומה והמעידין נגד מה שהוחזק לא יהי' להם דין מרומה - כמדומה לי שכתבתי טעמי ונמוקי שם, אך מאשר רואה אנכי כי דברי לא הובנו לכת"ר, מוכרח אני לחזור על הראשונות ואפרש שיחתי:
ב) הנה כשבא השליח בי"ד להודיע להאשה זו. שהגיע לה גט מבעלה באמעריקא, שזה הי' בחדש אלול תרפ"ג, אמרו לו האנשים או הנשים שהיו אז בבית משמרת חולים והגידו לו לפי תומם, כי האשה הזאת כבר נשאת לאיש, אני אינני רואה מקום ספק להחזיק אותם שאמרו כן לפי תומם למשקרים בכוונה, ואין לי שום ספק לומר שבדו אותו דבר מלבם, דבר שאפשר מיד באותה שעה ובאותה שנה להגלות ע"י הדרישה מהשכנים במקום שדרה אם שקר הוא הדבר, והר"ז כמין שלח ואחוי (קדושין סו ע"ב) שגם ע"א נאמן אפי' במקום שיש עד שמכחישו, ואם היינו מתישבים בדבר אם לאסור את האשה הנ"ל לשוק אם היתה מכחשת אותם, אבל עכ"פ הדבר מצד עצמו מוכיח ומסתבר שכן הוא המעשה, וכי היא כבר היתה נשואה לאיש באותה שעה, וגם העד שהוא שליחא דרבנן שנאמן כבי תרי, נאמן עלינו שאמרו לו כן וקים לן בגויה דלא משקר, ובקים לן בגויה הרי מרענא שטרא אפומיה (כתובות פה), ולפ"ז העדים המעידים שהיא נתקדשה לאותו האיש בשנת תרפ"ד אם לא נדון אותם כמכחישים זא"ז הלא ע"כ עלינו לומר שהם מעידים על קדושין שניים שנשאת לאיש הנ"ל בשנת תרפ"ג וחזרה ונשאת בשנת תרפ"ד ג"כ לאותו האיש, וע"ז אמרתי שעדות כזו יש עליהם דין מרומה, שלא יתכן הדבר שאותו הזוג שכבר נשאו זא"ז בשנת תרפ"ג יהיו מחזרים לעשות חופה וקדושין שניים, שזה איננו מסתבר ואיננו מתקבל על הלב כלל, וצריך הדיין לחקור היטב הדק את העדים המעידים כן:
ג) ועוד אני אומר כעת (כי אז לא הי' הגב"ע לנגד עיני) שהרי הדבר מוכיח ועד לעצמו שטעות או דין מרומה יש כאן, שהרי לפי דברי העדים עצמם שאמרו שנתקדשה בשנת תרפ"ד נכנסו לדור בח' ק. אחרי חתונתם הנ"ל, והרי הפנקס של הדיירים בח' ק. הנ"ל פתוח ומעיד שבשנת תרפ"ג נכנסו הזוג הנ"ל לדור אצלו, והפנקס של הנכנסים והיוצאים בהחצר עדותו אמתית בלי שום ספק עוד יותר מערכאות, שהרי בו נרשמים הדיירים בשורה זו תחת זו, עפ"י סדר היום והשנה, ועל כל שם משמות הדיירים נחתם בחותם הפוליציי באותו יום שבו נרשם, ואי אפשר להכניס בו איזה זיוף או שקר, ואי אפשר להיות נרשם בפנקס של שנת תרפ"ג דיירים שלא באו עדיין לעולם בח' ק. הנ"ל, שלא נכנסו הזוג הנ"ל לדור שם כי אם בשנה שאח"כ, והרי עדותו של הפנקס הנ"ל עדות ברורה בלי כל ספק שהזוג הנ"ל נכנסו לדור ביחד בשנת תרפ"ג, והרי כל זה הי' אחרי חתונתם של הזוג הנ"ל כפי העדות העדים אלו בעצמם, והר"ז עדות מוכחשת וסתורה מתוכה, ודומה הוא בעיני כמליצת חז"ל ר"ה כ"ה (וכאן היא הפוכה) על אשה שילדה בפנינו ולמחר באים עדים ומעידים שכרסה בין שניה, ואין זה דומה לנידון של הנתיבות שהביא כת"ר, ששם היא עיקר העדות הצריכה לנו הוא על האשה אם נתקדשה או לא, וכיון שיש עדים שנתקדשה ואין בעצם עדות הקדושין הכחשה הר"ז מספקת לנו, ואף שיש איזה הכחשה בבדיקות של זמן הקדושין אין אנו חוששין לזה כיון שלא באנו לדון על זמן הקדושין, אבל בעובדא דידן העיקר מה שאנו באים לדון הוא על זמן הקדושין, ואם בזה יש סתירה בהגדת אותם העדים עצמם איך נקבל עדותם על הזמן ואיזה לשון שלהם נתפוס אם לשון ראשון או אחרון, וגם אין אנו יודעים לפי הגב"ע איזה הוא ראשון ואיזה אחרון, ועכ"פ איך שיהי' איך לא נדון את עדותם של עדים כאלה כדין מרומה שצריכין דו"ח הדק היטב אולי טעו או שקרו בעדותם זו:
ז) וכת"ר בטענתו, היתכן שאשה מוחזקת בא"א כשיבאו עדים להעיד על הקדושין זה יהי' דין מרומה והמעידין נגד מה שהוחזק לא יהי' עליהם דין מרומה, הי' צודק אם האשה הזאת היתה יושבת תחת בעלה השני הבורח משנת תרפ"ד ולא מקודם, אבל הדבר מתברר עפ"י הנ"ל שכבר היתה יושבת תחתיו בשנת תרפ"ג, בשעה שהיתה א"א גמורה עוד מבעלה הראשון שבאמעריקא, ואם היתה מוחזקת בא"א היתה מוחזקת בא"א מבעלה הקודם שלא נתגרשה ממנו, והיתכן הדבר שזוג כזה שעברו על איסור א"א במשך שנה תמימה באו לסדר להם קדושין בשנת תרפ"ד, ואחרי אשר אכלו שום במשך שנה שלמה יבאו לפרסם חטאם ברבים כדי שיהא ריחם נודף, ואם נעשו בעלי תשובה וחזרו בהם ורצו לחיות יחד ע"י חופה וקדושין כדת משה וישראל מדוע לא עשו כן תיכף אחר קבלתה את הגט מבעלה הראשון בשנת תרפ"ג ומדוע המתינו עד קיץ תרפ"ד, - סו"ד אני על משמרתי אעמודה שיש על עדותם של אלו העדים שנתקדשה בשנת תרפ"ד, אם לא נחזיק אותם לסהדי שקרי, עכ"פ דין מרומה יש עליה וצריכין דו"ח הדק היטב היטב הדק: ובאמת מצד כל הדברים המוכיחים והאומדנות האלה אין אנו צריכים כלל לחדוש דינו של השעה"מ שהעדים יכולין לחזור בהם בשעה שיש שתי כתי עדים המכחישות זא"ז, וגם אין אנו צריכים לדון בזה מצד מרומה, שהרי בדבר שמוכח שטעו הרי העדים יכולין לחזור בהם מהגדתם הראשונה, כמבואר בחו"מ סי' כ"ט ס"א והוא בגמ' דב"מ (כח ע"ב) דמכח המסתברא דלא מייתי אינש חובה לנפשיה דנו שהעדים יכולין לחזור בהם מהגדתם הראשונה ולהעיד את ההיפך:
[הערה - ויעוי' בריטב"א שם שהקשה ואפי' חוזרין ומגידין מאי הוי כיון דתכד"ד הדרי בהו והא קיימ"ל שהעדים שאמרו תכד"ד מבודין אנו נאמנים, ויעו"ש מש"כ, ולולא דבריו הייתי אומר שזה שהעדים יכולים לחזור בהם תכד"ד, היינו דווקא מבודין היינו לסלק את הגדתם הראשונה, והוי כאלו לא העידו כלל והיו שותקים, אבל להיות נאמנים לחזור ולהגיד את ההיפך מהגדתם הראשונה את זה לא מצינו, דוגמא לדבר שכ' המוהרש"א ביבמות קי"ח שאמתלא אינה מועלת אלא לסלק את ההודאה הקודמת אבל לא להיות נאמן כעת באמירת ההיפך ממה שקדם, וכאן בעובדא דב"מ היינו צריכין להגדתם האחרונה להעיד את ההיפך שאיננו רמאי כדי להחזיר לו את האבדה, וע"כ היו זקוקים לדון מצד המסתברא וכו'. ע"כ]:
וכמו כן בעובדא דידן מצד כל הדברים המוכיחים האלה המראים בעליל כי היתה נשואה לאותו האיש עוד בשנת תרפ"ג, א"כ הדבר מוכיח שטעו העדים האומרים שנשאת להאיש בשנת תרפ"ד, הרי העדים האלו יכולין לחזור בהם מדבריהם הראשונים ולומר שטעו, וכמו שהסבירו טעותם בזה שנזכרו שהחופה היתה במעון ב. וב. זה ומשפחתו עזבו את מעונם זה וכבר יצאו מן העיר בתחלת חורף תרפ"ד, שזה כיותר מחצי שנה קודם הזמן שהעידו בראשונה שהיתה החופה בקיץ תרפ"ד, ולא גרעי דברים מוכיחים ואומדנות אלה מהוכחת המסתברא דלא מייתי אינש וכו' וכו':
ב) באות ו' כתב כת"ר כי לפי אשר עיין בהגב"ע אין כאן תו"ת כלל שאין כאן שנים מעידים שהחופה היתה בשנת תרפ"ג, רק אחד העד ק. אבל העד השני קנ. איננו יודע כלל מהקדושין ואינו מעיד אלא שבאו עליו הזוג הנ"ל בשנת תרפ"ג לדור אצלו, אבל מהקדושין איננו יודע כלל, ואפשר שהקדושין היו בשנת תרפ"ד, - הנה בזה אפשר שצדק כת"ר כי באמת בשעה שכתבתי את קונטרסי לא הי' נגד עיני הגב"ע, רק כתבתי עפ"י מה שנקלט בזכרוני מאז קראתי את הגב"ע מכבר, וחשבתי שיש כאן שתי כתי עדים המכחישות זא"ז בזמן הקדושין:
אולם לכאורה גם לפי הגב"ע שהעד קנ. אינו מעיד ע"ד זמן הקדושין, אלא שמעיד שבאו אליו הזוג בתור בעל ואשתו לדור אצלו בשנת תרפ"ג, זה ג"כ אפשר לחשוב לעד המעיד כי היתה נשואה לו בשנת תרפ"ג, שהרי הרמב"ם ז"ל, וכן הוא בשו"ע אה"ע סי' י"ט כתב שאיש ואשה שבאו לפנינו ואמרו שזו אשתו וזו אומרת שזה בעלי והוחזקו כך שלשים יום הרי הוחזקה בא"א ואם זינתה תחתיו הורגין אותה, יעו"ש, הרי שזו עדות ברורה שהם בעל ואשתו, וא"כ כאן העד קנ. מעיד שהיתה נשואה לאיש עוד בשנת תרפ"ג, והי' עסק קדושין ביניהם עוד בשנת תרפ"ג, ובצירוף העד ק. הרי יש כאן שני עדים שמעידים שהיתה נשואה כבר בשנת תרפ"ג, והגע בעצמך שאם היו באים שני עדים והעידו לפנינו שהאשה ש. וו. פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר שלא בפני בעלה בשנת תרפ"ד הלא היינו אומרים שאין ממש בקדושין אלו, שאין קדושין תופסין בא"א אחרי שהיא א"א ברורה לפנינו עפ"י הגדת העד ק. וקנ. ולפ"ז ה"ה אם באו עדים ואמרו שנתקדשה לג. וו. לאותו האיש עצמו שהוחזק עפ"י העדים לאשתו עוד משנת תרפ"ג שהם עדים מוכחשים אם היו אומרים שלא נתקדשה לג. וו. בשנת תרפ"ג ולא נשאת לו אלא בשנת תרפ"ד, והיו כאן תו"ת:
ה) אבל באמת הנכון בזה עם כת"ר שאין כאן שני עדים שנתקדשה לג. וו. בשנת תרפ"ג, שהעד קנ. אף שמעיד שבאו לפניו בתור בעל ואשתו בשנת תרפ"ג והוחזקו כך, מ"מ אין לחשוב משום זה כעדות שנתקדשה לג. וו. עוד בשנת תרפ"ג מחמת הדין של הרמב"ם והשו"ע הנ"ל, שהרי אנו יודעים שבשעה שבאו לדור אצל העד קנ. היתה א"א מבעלה הראשון שבאמעריקא, א"כ בזוג כזה שנתחברו יחד בשעה שהיתה א"א והיו אסורים זל"ז וקדושין לא תפסו בה כלל באותה שעה אין מקום לדון בזה מכח שאמרו שהם בעל ואשתו והוחזקו כך שהם עשו חופה וקדושין ביניהם, באופן שבזה צדק כת"ר שאין כאן שנים מעידים שנתקדשה לג. וו. בשנת תרפ"ג, והעד ק. הוא רק עד אחד כנגד שנים קנ. וקצ. המעידים שהקדושין היו בשנת תרפ"ד:
אבל באמת גם עדותו של העד קצ. שאומר שנתקדשה בשנת תרפ"ד אינה עדות לדעתי כלל, שמה שאמר לפי הגב"ע שלפנינו שאינו זוכר אם לפני שנה או שנתים אין עדותו זאת שוללת את האפשרות שהקדושין היו בשנת תרפ"ג, שאם הי' אומר בחיוב שהקדושין היו לפני שנה או שנתים הי' שולל בזה את האפשרות של שנה קודם לזמן הנ"ל, אבל מאחר שאמר שאינו זוכר וכו' בשלילה אפשר שאם היו שואלים אותו אולי הי' לפני ג' שנים הי' ג"כ אומר שאינו זוכר וא"כ אין כאן עדות כלל בזמן הקדושין, ולא מיבעי לדעת הר"ן בשבועות דס"ל שהעדים האומרים שאינם יודעים יכולים לחזור בהם ולהגיד אח"כ שיודעים הם, א"כ כאן בודאי יכול העד קצ. לחזור בו מעדותו הראשונה ולאמר שנזכר שהי' הקדושין לפני שלש שנים, אלא אפי' לדעת החולקים, מובא בב"י סי' כ"ט הנ"ל דס"ל דאפי' מאין אנו יודעים ליודעים א"י לחזור בהם, היינו דוקא שאמרו אין אנו יודעים שמשמעות לשונם שלא ידעו המעשה כלל (יעוי' תוס' שבועות (לא ע"ב) ד"ה ואין) ועכשיו שאומרים שיודעים הר"ז חזרה מעדותם הראשונה, וס"ל שגם בכה"ג א"ח ומגיד, אבל באומר איני זוכר הרי אמר אז שהי' יודע המעשה אלא שנשכח ממנו ואינו זוכר (ואף אם לא אמר עתה הוא כאומר עתה יעוי' טו"ז שם), והשכחה מצוי', וגם ההזכרה אח"כ דרמי אנפשי' ומדכר מצוי', והרי גם בדבר שהעדים מצויים לטעות יכולין לחזור בהם, כמבואר בס' כ"ט הנ"ל, וע"כ הנכון בזה, וכמו שצדד גם כת"ר, שעכשיו העד ק. עם העד קצ. שחזר בו ואומר שהמעשה הי' בשנת תרפ"ג שנים הם כנגד העד קנ. שאמר שהקדושין היו בשנת תרפ"ד, ואין דבריו של אחד במקום שנים: ו) ועוד שאף אם מכלל דבריו של העד קצ. הי' נשמע שלא היו הקדושין בשנת תרפ"ג מ"מ נראה שאין זו הגדה אצל העדים כל שלא אמר בלשון חיוב ובפירוש שהמעשה הי' כך וכך ובזמן כך וכך, שמכלל לאו אתה שומע הן או להיפך אין זו הגדה אצל העדים וגם יכולין לחזור בהם ולהעיד את ההיפך, והסברא נוטה שאם היו שואלים, למשל, את העדים אביו של זה קיים והם השיבו אמו קיימת שמכלל לשונם נשמע שאביו מת, וכעובדא דפסחים (ד.), מ"מ לא היו הבי"ד יכולין להוריד את הבנים לנחלה לנכסי אביהם עפ"י עדותם אלו כיון שלא הגידו בפירוש שאביו מת, ואף ששם בפסחים נהג אבילות עפ"י עדות כזו, היינו דוקא אבלות שא"צ הגדה של עדות ואף קו"פ נאמן, אבל במקום שצריך דיני עדות אין זו עדות כלל והוי כמו מפיהם ולא מפי כתבם, ואף שלא מצאתי גילוי לדין זה מ"מ הדעת נוטה לומר כן, וצריך חיפוש בספרי רבותינו, ועי' ב"ב (קלג.) אלא למאן וכו', אבל אין שייך לדיני עדות:
הכלל העולה מדברינו שהעד קצ. יכול לחזור בו מעדותו הראשונה ולהיות נאמן בעדותו כעת שמעשה הקדושין היו בשנת תרפ"ג, כעדותו של העד ק. שהוא נאמן בזה יותר משאר, מפני שהי' בעל המעשה שסדר את הקדושין ומדייק טפי, כדאיתא כה"ג בחו"מ סי' כ"ג (ויעוי' בסמ"ע ובפ"ת שם סק"ג), ואין דבריו של האחד קנ. כנגד שנים, מלבד מש"כ למעלה שגם העד קנ. יכול לחזור בו מעדותו הראשונה מפני שהדבר מוכיח שטעה:
סוף דבר הכל נשמע שיש כאן שני עדים בלי שום הכחשה שהמעשה הי' בשנת תרפ"ג ואין ממש בקדושין אלו מפני שהיתה אז עדיין א"א מבעלה הראשון שבאמעריקא: עד כאן כתבתי מה שנוגע להלכה למעשה בעובדא דידן, שלדעתי יש במה שכתבתי די הוכחה לבטל הקדושין, ומכאן ואילך אכתוב רק למו"מ ופלפול הלכה כדי לסלק את חצי השגות כת"ר על דברי שבקונטרסי הנ"ל:
ג. ז) באות... מדבריו על מה שכתבתי ששתי כתי עדים המכחישות זא"ז בעובדא דידן הוי' הכחשה בגוף המעשה ולא הכחשה בחקירות לבד, כיון דלפי העדים שמעשה הקדושין היו בשנת תרפ"ג אין ממש בקדושין אלו, וע"ז השיג כת"ר מדברי המהורי"ט בסי' קל"ח שהעלה בכיוצא בזה דזה הוי הכחשה בחקירות לבד, היפך דברי, אפריון אמטיה לכת"ר שהאירני והעירני מדברי מוהרי"ט אלו, אעפ"כ אם לדין יש תשובה, שאין נד"ד דומה להא דמוהרי"ט, דשם כתב הטעם דהוי הכחשה בחקירות לבד, משום שהעדים שע"פ דבריהם יוצא שאין ממש בקדושין לאסהודי אתיין כדי לקיים הקדושין, משום דלאו כו"ע דיני גמירי וסוברים שיש ממש בקדושין, יעו"ש, אבל בעובדא דידן הרי תיכף שהגיע לה גט מבעלה באמעריקא הרי נודע ונתפרסם הדבר שהיתה א"א בשעה שנשאת לג. וו. והכל יודעין שאין קדושין תופסין בא"א, א"כ העדים קנ. וק. שהעידו על מעשה הקדושין שהי' בשנת תרפ"ג לא באו לקיים הקדושין אלא לבטל הקדושין של ג. וו. והוי זה הכחשה בגוף המעשה ולא בחקירות לבד:
ח) אעפ"כ אינני מעמיד דברי מאחר שתלוי בשיקול הדעת ואין להכריע, וע"כ אף לו יהיבנא ליה לכת"ר דהוי הכחשה בחקירות לבד, מ"מ אין לבטל עדות מכח הכחשה בחקירות לדעת הרמב"ם. ומאשר גם כת"ר נגע בחקירה זו אם הכחשה בחקירות או בבדיקות בדי"נ עדות כולם בטלה גם בהעידו זאח"ז אמרתי להעתיק כאן מה שמצאתי רשום בחדושי אשר מתוך דברי שם יתברר דבתו"ת המכחישות זא"ז בחקירות או בבדיקות אין עדות כולם בטלה. וז"ל, הרמב"ם פ"ב מה' עדות ה"ג כתב היו העדים מרובים שנים מהם כוונו עדותן בחקירות ודרישות והשלישי אומר איני יודע תתקיים העדות בשנים ויהרג, אבל אם הכחיש את שניהם אפי' בבדיקות עדותן בטלה, עכ"ל, והנה כבר עמד הלח"מ על דבריו אלה שהם סותרים תלמוד ערוך בסנהדרין (מא ע"ב) דמסיק א"א רבא ה"ק אפי' בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע דמקיש שלשה לשנים, מבואר דלר"ע אם אחד אומר א"י עדות כולן בטלה, ובין שיפרש כפירוש רש"י ז"ל ובין כפירוש התוס' משום דהוי כנמצא קו"פ דעדות כולן בטלה כיון דהרמב"ם פוסק כר"ע דמקיש שלשה לשנים דבעינן עד שיזומו כולן או דנמצא קו"פ עדותן בטלה, א"כ אמאי פסק כאן דעדותן קיימת שזה דלא כר"ע: ט) והנה הלח"מ כ' לתרץ דדברי הרמב"ם כאן אמורים כגון שהעידו זא"ז אחר כד"ד של חברו, ומפרש כפרש"י דבעינן שיזומו כולם וכיון שהעידו אחר כד"ד אפי' אמר האחד א"י עדות השאר קיימת, דומיא דהזמה דלא בעינן שיזומו כולם כשהעידו אחכד"ד של חברו, כיון דבהזמה תליא טעמא בגמ', ומה שאמרו שם מתניתין דלא כר"ע משום דבגמ' בעי לאוקמי מתניתין בכל גווני אף כשהעיד תכד"ד של חברו, אבל רבינו מיירי כגון שהעיד לאכד"ד יעו"ש, והנה מלבד שהדוחק מבואר, כיון שהרמב"ם סתם הדברים וכמוש"כ הלח"מ עצמו והניח בצ"ע, דברים אלו לא יתכנו, שהרי הרמב"ם כתב עוד עם זה שאם הכחיש האחד את שניהם בבדיקות עדות כולם בטלה, והא טעמו ז"ל שהעד המכחיש את השנים אפי' בבדיקות עדות כולם בטלה אין לו מובן אחר אלא כמו שכ' התומים בסי' ל' שהוא מפני כיון שבעיקר העדות הם מעידים ומסכימים כאחד ע"כ מה שמכחיש אותם בחקירות או בבדיקות הוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול, שזה האחד המכחיש הוי עד פסול וע"כ עדות כולם בטלה, וביאור זה בדברי הרמב"ם אלו כתב ג"כ בתשו' מוהר"ם פדוואה סי' ל"ב הביאו הגרע"א סי' פ"ח שהסכים עמו, וכן כתב מוהרי"ט סי' קל"ח שזו היא סברת הרמב"ם, ודבר זה מתבאר ג"כ מדברי התוס' סנהדרין (לא. וב"ב מא ע"ב) שהקשו לב"ש דס"ל דבכת אחת א' אומר מנה וא' אומר מאתים דנחלקו עדותם, א"כ גם בשתי כתי עדים אמאי מודו דבכלל מאתים מנה הא נמצא קו"פ עדות כולם בטלה, והיינו ג"כ כיון דבעדות המאתים נמצא פסול א"כ גם בעדות המנה עדותם בטלה:
י) והנה התוס' שם תי' ד' תירוצים, א' דב"ש ס"ל כרי"ו, דבדי"מ תתקיים העדות בשאר, ב' משום שאין הפסול ידוע ל"א נמצא קו"פ ע"ב, ג' דהיכי דמכחשי אהדדי, ד' בהעידו זא"ז אחר כד"ד ל"א עדות כולם בטלה:
[הערה - והתוס' בב"ב שם אחר שכ' את תירוצם זה דב"ש ס"ל כרי"ו דתתקיים העדות בשאר הוסיפו וכתבו "והכי הלכתא דפסק ר"נ כוותיה", וכבר תמה הגאון רי"פ ז"ל בגליון דאדרבא דר"נ פסק במכות שם דהלכה כרבי דגם בדי"מ נמצא קו"פ עדות כולם בטלה, ומה"ט פסקו כל הפוסקים כרבי, וסיים ובכן מצוה לתקן, יעו"ש, ולדעתי כוונת התוס' מש"כ והכי הלכתא היינו כרשב"א בב"ב שם, דס"ל דב"ה ס"ל דגם בכת אחת לא נחלקה עדותם כלל. והיינו שאם נאמר דלית הלכתא כרשב"א שם וכדאמר שם ר"כ דמייתינא לך איגרתא דלא כרשב"א, אלא כרבנן דס"ל דבכת אחת גם ב"ה מודי דנחלקה עדותם, אלא דבשתי כתי עדים ס"ל לב"ה דיש בכלל מאתים מנה, א"כ ע"כ צריך לומר דב"ה ס"ל כרי"ו דבד"מ תתקיים העדות בשאר, וכמו לתירוצם אליבא דב"ש ובי"ש דס"ל שאף בשתי כתי העדים נחלקו עדותם ס"ל כרבי דנמצא קו"פ עדות כולם בטלה, ואיך פסק ר"נ כרבי כיון דבי"ה לא ס"ל כוותיה וב"ש במקום בי"ה אינה משנה, אלא ע"כ מדפסק ר"נ כרבי ע"כ הדין כרשב"א דבי"ש הוא דס"ל דנחלקה עדותם והם ס"ל כרי"ו דתתקיים העדות בשאר ולית הלכתא כבי"ש בזה אלא כרבי, ושיעור דברי התוס' הוא כך, כיון דר"נ פסק התם במכות כרבי דבדי"מ ג"כ עדות כולם בטלה ע"כ דהלכתא כרשב"א. ע"כ]:
והנה התירוץ הא' דב"ש ס"ל כרי"ו בודאי דחוק הוא, והתירוץ הג' דהיכי דמכחשי אהדדי לא אמרינן נמצא קו"פ עדותם בטלה, ע"כ הרמב"ם לא ס"ל, שהרי בהכחישו בבדיקות או בחקירות ג"כ ס"ל דעדות כולם בטלה, וע"כ הרמב"ם ס"ל כתירוצם הד' דבהעידו זא"ז אחר כד"ד ל"א עדות כולם בטלה, וכמו שכ' הקצוה"ח בסי' ל"ו לבאר דבריהם, אף שבנמצא קו"פ עדות כולם בטלה אף בשהעידו זא"ז אחר כד"ד, כמו שכ' התוס' במכות (ו.), היינו דוקא היכא שנצטרפו בפסול בראי', וע"כ אף שההגדה הי' אחר כד"ד מ"מ עדותם בטלה, משא"כ כאן שבשעת ראי' כשרים היו דאכתי לא נתכחשו ואין פסולם מתחיל רק משעת הגדה, ע"כ בעינן שיגידו תכד"ד כדי שיצטרפו בשעת הגדה:
ולפ"ז הרמב"ם ז"ל שכתב דבהכחיש את שניהם בחקירות או בבדיקות שעדות כולם בטלה שהוא משום נמצא קו"פ, ע"כ מיירי כשהעידו תוך כד"ד שאז נצטרפו בהגדה, אבל לאחר כד"ד שלא נצטרפו גם בהגדה אין עדות כולם בטלה, וכיון דדבריו ז"ל ע"כ אמורים בשהעידו תכד"ד ואעפ"כ כתב דאם אמר האחד איני יודע עדותם קיימת אלמא אף בתכד"ד עדותם קיימת ולא כהלח"מ:
יא) אולם י"ל שהרמב"ם ס"ל כתרוצם של התוס' הג' דכיון שאין הפסול ידוע ל"א עדות כולם בטלה, ולפ"ז א"ש שהרי כתב היו העדים מרובים שנים כוונו עדותם וכו' והשלישי אומר א"י תתקיים העדות בשאר, אבל אם הכחיש את שניהם אפי' בבדיקות עדות כולם בטלה, וכיון שיש כאן אחד במקום שנים הרי הפסול ידוע שהאחד המכחיש הוא הפסול ע"כ עדות כולם בטלה:
ואם נאמר שהרמב"ם ס"ל גם כתירוצם השני דבזא"ז אחר כד"ד אין עדות כולם בטלה ושניהם אמת, יש ליישב בזה קושית האו"ת בסי' ל' סק"ג על הרמב"ם ז"ל מסוגיא דשבועות (מח.) אחד אומר ג' מרדעות ואחד אומר ב' מרדעות עדותם בטלה ומצטרפין לעדות אחרת, ומסיק התם אליבא דרב חסדא היינו לעדות ר"ח, שאם בא עוד אחד מצטרפים בהדדי ואין דבריו של אחד במקום שנים, יעו"ש, והקשה האו"ת והטו"א איך הוי עדות השנים עדות הא כיון דבינתים העיד כאן עד פסול שנתכחש בחקירות הוי נמצא קו"פ ועדות כולם בטלה לדעת הרמב"ם:
אולם לפי תירוץ התוס' דל"א נמצא קו"פ אלא בשהפסול ידוע, ונראה להסביר זה עפ"י מה שכ' הרי"ף במכות שאם אין הכשר יודע בפסול הפסול עדותו כשרה, והכ"נ כיון דעדיין לא ניכר פסולו ולא נודע בבי"ד הוי כאילו לא הכיר פסולו ולא נודע פסולו (ואף שהעד האמת יודע בשקרו של העד המשקר), ולפ"ז יש ליישב הקושיא הנ"ל דבאחד אומר ג' ואחד אומר ה' אף אם העידו תכד"ד אין עדות הכשר בטלה אף קודם שבא העד הב' להצטרף עם אחד מהם, משום שאז עד שלא בא הג' לא הי' הפסול ידוע ולא נתבטלה עדות הכשר, ורק כשבא העד הב' להצטרף עם אחד שאז נודע מי הוא הפסול, משום שאין דבריו של אחד במקום שנים, הא זה הי' אחר כד"ד של העד הפסול ולא נצטרפו יחד בהגדה, ל"א בכה"ג נמצא קו"פ עדותם בטלה, וממ"נ יש כאן עדות כשרה, שבשעה שהעידו השנים כאחד והכחישו זא"ז בחקירות אז רק שנים הם ולא נודע מי הפסול ועדות האחד הכשר לא נתבטלה, ואח"כ כשבא השני להצטרף עם האחד שאז כבר נודע מי הפסול משום שאין דבריו של אחד במקום שנים, הא זה הי' כבר אחר כד"ד של העד הפסול ולא נצטרפו יחד, וע"כ שפיר אמרינן דעדותם כשרה משום שאין דבריו של אחד במקום שנים:
יב) והנה אף שהדברים לכאורה נכונים ביישוב קושית האו"ת הנ"ל, מ"מ לדברי הרמב"ם ז"ל עצמו א"א לומר כן שהרי בפ"כ מה' עדות ה"ג כתב היו העדים ג' או אפי' מאה וכו' והוזמו מקצתם וכו', אבל אם הי' הפסק בין זה לזה יתר מכד"ד וכו' הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשין והשנים האחרים שהי' בין דבריהם ובין דברי הראשונים הפסק אין נענשין ואע"פ שבטלה העדות כולה מפני שהיא כת אחת, הואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה, עכ"ל, והראב"ד ז"ל שם משיג כיון שהם שתי כתי עדות לענין הזמה אמאי תבטל עדות כת האחרונה, יעו"ש, אולם עכ"פ דעת הרמב"ם גם בעדי הזמה שלא נצטרפו יחד בראי', שהרי כיון שהוזמו בעמנו הייתם לא היו כלל בשעת מעשה, כמו שכ' התוס' במכות (ו.), מ"מ ס"ל להרמב"ם דאף לאחר כד"ד עדות כולן בטלה, הרי דס"ל אף בשלא נצטרפו לא בראי' ולא בהגדה מ"מ עדות כולן בטלה ואמרינן בזה נמצא קו"פ עדותם בטלה, כמבואר שם בכ"מ דמטעם נמצא קו"פ הוא, ומבואר מזה שדעתו ז"ל לפסול אף לאחר כד"ד שלא כדעת התוס', ותירוצי לא יעלה יפה לשיטתו ז"ל:
אבל מדבריו ז"ל אלו נלמוד ג"כ סתירה לדברי הלח"מ שמתרץ דמה שכ' הרמב"ם באחד אומר א"י בחקירות דעדותן קיימת דמיירי לאחר כד"ד שהרי לדעת הרמב"ם עצמו אף בהזמה שהעידו בזא"ז לאחר כד"ד שהם נעשין שתי עדויות להזמה מ"מ עדות כולן בטלה, והכ"נ באומר א"י אף לאחר כד"ד אף שנעשו שתי עדיות להזמה מ"מ העדות צריכה להיות נפסלת אף לאחר כד"ד:
יג) והנה ראיתי להכ"מ שכתב שזה שכ' הרמב"ם אבל אם הכחיש את שניהם שעדות כולם בטלה יצא ליה מהא דקתני סיפא במתני' אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זא"ז עדותם בטלה, ומשמע דקאי על כל מה דאיתמר ברישא, דהיינו שהם שלשה עדים, ודבריו תמוהים לענ"ד שהרי משנתינו ס"ל דלא כר"ע דמקיש שלשה לשנים וכדמוקי לה רבא התם, א"כ ע"כ משנתינו ס"ל באחד נגד שנים אם מכחיש אותם בחקירות עדות השנים קיימת, ואיך אפשר לומר דמגופא דמשנתינו מוכרע כן: שוב אחר כותבי מצאתי להגאון נו"ב בספרו דורש לציון דרוש י"ג שעמד על דברי הכ"מ כן, ומצאתי עוד שעמד ג"כ על דברי הרמב"ם שהבאתי דס"ל דגם בשהעידו לאחר כד"ד אם ניזומה כת אחת בטלה ג"כ עדות כת האחרת משום עדות שבטלה מקצתה וכו' הא בהזמה כיון שלא נצטרפו בראי' בעינן לכה"פ שיצטרפו בהגדה וכמו שהבאתי לעיל, ובאמת היא קושית הש"ך בסי' ל"ו על הרמב"ם מכח חילוק דברי התוס' במכות (ו.): וראיתי עוד בדורל"צ שמה שתמה על הלח"מ שמעמיד דברי הרמב"ם שכתב שאין האחרונים נענשין שתמה הראב"ד מאי עונש שייך בהם כיון דלא הוזמו, דמיירי שהומזו ג"כ כת שני' ואעפ"כ אינן נענשין משום דעל גברא קטילא באו להעיד, ותמה הגאון הנ"ל שנעלמו ממנו דברי הרמב"ם שכ' בפ"ד מה' אלו ששתי כתי עדים שלא ראו אלו את אלו הרי הם ב' כתות ואם הוזמו כת אחת הוא והם נהרגין שהרי הוא נהרג בעדות כת שני' והיא משנה ערוכה במס' מכות (ו ע"ב), ולדברי הלח"מ באם אותם שהעידו ראשונה הוא שהוזמו היך הוא נהרג בעדות שני', הא כת שני' הוי עדות שא"א י"ל לדעתו, ואם אותם שהעידו בשני' הוא שהוזמו למה הן נהרגין הא על גברא קטילא באו להעיד וכו', ובאמת היא פליאה עצומה לכאורה על הלח"מ:
יד) אבל לענ"ד דברי הלח"מ נכונים ולא ק"מ ממתני' דבזמן שאין רואין אלו את אלו, והוא דודאי דזה לא חשיב גברא קטילא, ואף שנהרג בעדות כת ראשונה מ"מ נפק"מ בעדות כת שני' שאם יוזמו הראשונים הוי' עדות השני' קיימת ויהרג על פיה ונמצא דהוי עדות שאתה יכול להזימה, ומפורש כתבו כן התוס' בסנהדרין (פא.) ד"ה ונגמר וז"ל, ועוי"ל כיון דמתזמי או מתכחשי קמאי מהני' סהדותייהו דבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינן בה, עכ"ל, הרי שזה לא חשוב עדות שא"א י"ל ולא חשוב גברא קטילא דנפק"מ שאם יוזמו הראשונים:
אולם כ"ז בזמן שאין רואין אלו א"א כיון דחשיבי שתי עדיות לכל דבר ואם הוזמו כת אחת ל"א בזה נמצא קו"פ ועדות כולם בטלה, כיון שלא נצטרפו בראי' משום שלא ראו אא"א אין השני' מתבטלת בביטול האחת, וע"כ אף כשיוזמו כת הראשונה עדיין נשארה עדות האחרונה קיימת ונהרג על פיה, ממילא כשיוזמו גם האחרונים גם הם נהרגים ולא חשיב גברא קטילא משום דנפק"מ לענין שאם יוזמו הראשונים וכמו שכ' התוס':
אבל בזמן שרואין אא"א אלא שהעידו זא"ז לאחר כד"ד, שבזה כתב הרמב"ם שאם הוזמה כת הראשונה ממילא בטלה עדות השני', דבהעידו לאחר כד"ד לא חשוב כשתי עדיות לכל דבר, ואמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ממילא אין כת האחרונה נהרגת כשיוזמו משום דהוי עדות שא"א י"ל משום דגברא קטילא בעו למיקטל, דבזה אין לומר עוד דנפק"מ בעדותם לכשיוזמו כת הראשונה, דז"א, שהרי כשיוזמו הראשונים ממילא בטלה עדות האחרונים משום עדות שבטלה מקצתה וכו', וממילא אין נפק"מ בעדותם ושפיר אמרינן דגברא קטילא בעי למיקטל, וע"כ אף כשהוזמו האחרונים אין נענשין, ואף אם הוזמו לבד בלא הראשונים ג"כ אין נענשין, ושיעור דברי הרמב"ם ז"ל שכ' והשנים האומרים שהי' בין דבריהם לדברי הראשונים הפסק יתר מכד"ד אין נענשין ואע"פ שבטלה העדות כולה מפני שהם כת אחת הואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה, היינו כוונתו ששנים האחרונים אין נענשין אף בשהוזמו הם ולאו דוקא כשהוזמו הראשונים עמהם דהאחרונים אין נענשין משום דגברא קטילא בעי למיקטל, וזהו שאומר אף שבטלה כל העדות משום שהם כת אחת והו"ל לומר שיהיו האחרונים נענשין ג"כ כיון שגם הם הוזמו, ע"ז כתב הואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה, והיינו כיון שנפסלה מקצתה נפסלה כולה ושוב אין עדות האחרונים מועלת כלל ע"כ אין האחרונים נענשין:
טו) אולם בלא דברי הלח"מ הייתי אומר כדבריו ולא מטעמיה והיינו דדברי הרמב"ם ז"ל אמורים ג"כ בשהוזמו האחרונים וכמו שכ' הלח"מ, אבל טעמו מה שהאחרונים אינם נענשין לא מטעם דגברא קטילא בעי למיקטל אלא מטעם אחר, והוא ע"פ מאי דאמרינן בב"ק (עג.) ואי ס"ד למפרע הוא נפסל הני כיון דאיתזמו להו אגנבה איגלאי מילתא למפרע דכי אסהידו אטביחה פסולין הוו אמאי משלמין אטביחה, יעו"ש, ומתבאר מזה שכל שהיו פסולין בשעת הגדתם שוב אינם בני הזמה אף שלא נודע פסולם בשעת הגדתם, ואף שלא נודע פסולן רק אחרי הזמתם אמרינן שאינם בני הזמה, בין שנמצא פסול מצד העדים בין שהפסול הוא מצד העדות, כדאיתא התם עוד דלריו"ס דסבר דלמפרע הוא נפסל, וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי, כי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו אגנבה, דהא תכד"ד כדבור דמי ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, יעו"ש: והשתא היינו טעמא שהאחרונים אינם נענשין אף שהוזמו ג"כ מכיון דאמרינן אם הוזמו הראשונים נפסלה גם עדות האחרונים הואיל ובטלה מקצתה בטלה כולה א"כ אין האחרונים בני הזמה, דכיון שהוזמו הראשונים נמצא למפרע בשעה שהעידו האחרונים קו"פ בעדותם ועדותם בטלה ואין על האחרונים דין הזמה דעל עדות פסולה ליכא דין הזמה, ולענ"ד היא נכון מאד בס"ד:
ונפק"מ בין טעמא דידי לטעמא של הלח"מ, דלהלח"מ אין האחרונים נענשין אף אם הוזמו הם לבד והראשונים לא הוזמו כלל משום דגברא קטילא בעי למיקטל משא"כ לפי הטעם שכתבתי אין האחרונים נענשין אלא דוקא אם הוזמו הראשונים ג"כ אפי' אח"כ, אבל אם לא הוזמו הראשונים הרי לא נפסלה עדות האחרונים מטעם עדות שנפסלה מקצתה נפסלה כולה, וא"כ אם הוזמו בני הזמה נינהו ונענשין:
טז) נטינו מעט הצדה מפני שהרוחנו עי"ז ליישב אגב גררא דאתא לידן דברי הרמב"ם בפ"כ מה' עדות הנ"ל, וכעת נחזור לדבריו בפ"ב מה' עדות שהבאנו למעלה במה שכ' שאם האחד אומר איני יודע בחקירות תתקיים העדות בשאר, שזה סותר לגמ' ערוכה דסנהדרין דלר"ע דקימ"ל כוותיה עדות השאר ג"כ בטלה, ומש"כ הלח"מ לתרץ ולחלק בין העידו בתוך כד"ד להעידו בזא"ז אחר כד"ד כבר הראינו לדעת שחילוק זה אין לו קיום לדעת הרמב"ם ז"ל עצמו, אם לא שנאמר דהלח"מ ס"ל לחלק שאם העידו הכשרים קודם שהעידו לאחר כד"ד העדים שהוזמו או נפסלה עדותם שאז אין לפסול את הגדת העדים הכשרים, שכבר נתקבלה עדותם בהכשר, ע"י העדים שהעידו לאכד"ד שנפסלה עדותם, משא"כ כשהעידו הפסולים קודם הכשרים שאז כבר היתה כאן הגדת עדים פסולה, לא מהני עוד עדותם של הכשרים אף שהעידו לאכד"ד, ובזה לא יהי' סתירה להלח"מ מדברי הרמב"ם בפ"כ מה' עדות ששם העידו תחלה העדים שהוזמו ונפסלה עדותם למפרע משעת הגדתן ונפסלה ג"כ עדותם של העדים שהעידו אח"כ, משא"כ באחד אומר א"י בחקירות מיירי שזה האחד אמר עדותו לאחר כד"ד אחרי כן, אבל כל זה דוחק ואינו נראה:
יז) ולזה נראה לבאר דבר הרמב"ם ז"ל באחד אומר א"י שתתקיים העדות בשאר, בהקדם סוגית הש"ס בב"ב (לא ע"ב) ז"א של אבותי וז"א של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכליה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכליה שני חזקה אר"נ אוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא, א"ל רבא הא עדות מוכחשת היא א"ל נהי דאיתכחש באכילה באבהתא מי איתכחש לימא רבא ור"נ בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא קמיפלגי דאיתמר ב' כתי עדים המכחישות זא"ז אמר רב הונא זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה וכו' ור"ח אמר בהדי סהדי שקרי למה לי, לימא ר"נ דאמר כר"ה ורבא דאמר כר"ח אליבא דר"ח כו"ע ל"פ כי פליגי אליבא דרב הונא, ר"נ כר"ה ורבא עד כאן לא קאמר רב הונא אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא, עכ"ל הגמ' הצריכה לעניננו, ונבאר דברי הגמ' וסברת הס"ד דפליגי בפלוגתא דר"ה ור"ח וסברת המסקנא דמחלק לרבא בין עדות אחרת לאותה עדות, ונאמר ע"פ דברי הראב"ד הובא ברא"ש סופ"ק דמכות דכמו דאמרינן בעדים נמצא קו"פ עדות כולם בטלה הכ"נ בעדות עד עצמו אם נמצא הוא במקצת עדות קרוב או פסול נתבטלה עדותו גם לדבר שאיננו קו"פ, ועדותו הפסולה מבטלת עדות הכשרה באותו עד עצמו, יעו"ש:
ולפ"ז זהו ביאור הס"ד דפליגי במחלוקת ר"ה ור"ח, והיינו דלרב הונא דזו באה בפ"ע ומעידה שלא נעשה העד פסול מספק, ע"כ ס"ל לר"נ שאין עדות אבהתא מתבטלת אף דאיתכחיש בעדות שני חזקה, כיון דלא נעשה פסול בעדות שני חזקה שאין עדותו מתבטלת מחמת פסול עדות אלא מטעם ספק ל"א בזה עדות שב"מ בטלה כולה, שהמקצת שנתבטלה לא נתבטלה מטעם שהוא פסול אלא משום דלא מהימן, ורבא ס"ל כר"ח והיינו דנעשה פסול משום ספק, וע"כ עדותו דאבהתא ג"כ מתבטלת כיון שהעיד בה עד פסול משום ספק, ועדות שנפסלה מקצתה נפסלה כולה, ומסיק אח"כ דלר"ח ודאי לא קמיפלגי והיינו דלר"ח דנעשה פסול גם ר"נ הי' מודה דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמו שכ' הראב"ד, אלא ע"כ דלא פליגי אלא אליבא דר"ה, שלא נעשה פסול ועדיין כשר הוא לעדות אחרת, וע"כ בעדות אבהתא שלא נתכחש עדותו קיימת ול"א בזה עדות שבטלה מקצתה וכו', כיון שלא נתבטלה מכח פסול בהעדות רק מצד הכחשה, ורבא ס"ל אף שלא נתבטלה המקצת מצד פסול בהעדות, מ"מ כיון שיש כאן ביטול מקצת העדות אף מצד הכחשה לבד ג"כ אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה:
יח) ובזה ניחא במאי דאמרינן ר"נ כר"ה ואמאי לא נאמר דר"נ מצי אתי ג"כ כר"ח, דעד כאן לא אמר ר"ח שפסול הוא לעדות אחרת היינו לעדות שהעיד אח"כ משום שכבר נעשה ספק פסול, אבל בעדות אבהתא שהעיד קודם שאמרו שאכל שני חזקה אכתי כשר הי' ולא נפסל אלא מהדבור שאמר שאכל שני חזקה אבל לא מהדבור הקודם דאבהתא, אבל לפ"ד ניחא דלר"ח כיון דנעשה פסול במאי דאמר שאכל שני חזקה ממילא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ונתבטלה גם מה שאמר של אבותיו הוא, וכמו דאמרינן בב"ק (עג.) דלמ"ד למפרע הוא נפסל כי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו ג"כ אגנבה דתוך כד"ד כדבור דמי, והיינו מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמו דאמר רי"ו: וזהו ביאור דברי רש"י ז"ל בב"ק שם ד"ה ואיתזמו מש"כ אלא איפסלי להו אגנבה משום פסול עדות, ויעוי' במוהרש"א שם שתמה דהא אכתי כשרין היו בשעת עדות אגנבה, אלא הטעם הוא משום דמוכחשין אגנבה משום עדות שבטלה וכו', ולפ"ד באמת מטעם ביטול לא היינו אומרין כן לדעת ר"נ בב"ב, ורק מטעם שנעשה פסול משום דהוי פסולי עדות משום עדות הטביחה, ע"כ אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ושו"מ כן להפנ"י בב"ק שם שכ' כן בכוונת דברי רש"י ז"ל והוא ברור: יט) ועוד לאלוה מילין במה שיש לעמוד עוד בזה על דברי התוס' בב"ב שהקשו על רבא אמאי הו"ל עדות מוכחשת והא רבא ס"ל עד זומם מכאן ולהבא נפסל, ולא מיפסל אלא משעה דאיתכחוש ואית לן למימר אאכילה דאיתכחש איתכחש ואאבהתא דלא איתכחש לא איתכחש, דהכי אמר במרובה דהוזמו על הטביחה ועל הגנבה לא הוזמו אע"ג דתוכד"ד העידו על הגנבה ועל הטביחה, דלרבא כיון דמההיא שעתא דקמיתזמי הא דמיפסלי, אטביחה דאיתזום איתזום ואגנבה דלא איתזום, לא אויתזום וע"ז כ' התוס' שם דללישנא דרבא דעד זומם חידוש הוא ניחא, אלא ללישנא דמפרש משום פסידא דלקוחות לא מיפסל למפרע וכו':
והנה דברי תוס' אלו צריכין ביאור מאי ניחותא ללישנא דחידוש הוא, מ"מ הא לא גרע הזמה מהכחשה דמאי דאמרינן דחידוש הוא אינו אלא מאי דסמכינן על האחרונים, אבל מאי דנפסלין אינו אלא מאי דסמכינן על האחרונים, אבל מאי דנפסלין הראשונים לא הוי חידוש אם רבא ס"ל כר"ח דתו"ת נפסלין הם, א"כ הזמה לא גרע מהכחשה וכיון דבהכחשה ס"ל לרבא דמשעת עדותם הם נפסלין א"כ גם בהזמה ג"כ נאמר דמשעת עדותם הם נפסלין ואמאי אמרינן דאטביחה וכו' אגנבה דלא איתזום לא איתזום דמ"ש הזמה מהכחשה:
והנה אפשר לפרש דבריהם דללישנא דעד זומם חידוש ניחא בהקדם טעמו של ר"ח דס"ל דבהכחשה שתי הכתות פסולות ולא מוקמינן כל אחת אחזקת כשרות הוא משום דהוי תערובת כשר בפסול ובתערובות לא שייך חזקה דממנ"פ יש חד פסול, ומשום דהוי כבאו לשאול בב"א ששניהם טמאים ולא מוקמינן אחזקת טהרה, ויעוי' בקצוה"ח סי' ל"ד סוס"ק י', ולפ"ז אין זה אלא בששניהם באים לפנינו וצריכים אנו מספק או להכשיר שניהם או לפסול שניהם בזה אנו פוסלין שניהם משום דל"ש חזקה בתערובות אבל בהזמה כיון דהמזימים כשרים הם מגז"ה ואין אנו דנין על הכשר המזימים שזה חדשה תורה שכשרים הם, אף שאפשר לומר מאי חזית דסמכת אהני וכו', א"כ אין אנו דנין רק על המוזמים אם פסולין הם מספק משעת עדותם, בזה אנו מעמידים אותם אחזקת כשרות משום שלא באנו לשאול רק על המוזמים לבד ואנו מעמידים אותם אחזקת כשרות עד שעת הזמתם:
אבל הנכון יותר בביאור דברי התוס' הוא מש"כ הר"ן, הובא בשמ"ק שם, וז"ל, וי"ל דודאי לפ"מ דקס"ד הכא דרבא אפי' בשאר עדיות אמר כלישנא קמא דהתם ס"ל דטעמיה דרבא דעד זומם חידוש הוא, מיהו האי חידוש לא משום פסולו של מוזם אלא משום הכשרו של מזים, דמדינא הו"ל למיפסל תרוייהו כמו דפסלינן להו הכא בהכחשה, אלא דחדשה תורה והכשירה את המזים, וכיון שכן ש"מ שנשתנה דין הזמה מדין הכחשה, ואף את המוזם לא נפסול אלא משעת הזמתו ואילך, דכל ענין הזמה חידוש הוא וכו', אבל בהכחשה שלא חדשה תורה כלום אנו פוסלין את שניהם למפרע, עכ"ל, וזה ג"כ כוונת התוס' כאן דכמו דהחידוש הוא בהמזים הכ"נ אמרינן חידוש גם בהניזום ולא מיפסל אלא משום הזמה ואילך, וע"כ שפיר אמרינן אטביחה וכו' ואגנבה דלא איתזום לא איתזום, ול"א עדות שבטלה מקצתה וכו' משום דגם בעדות דטביחה לא נעשה פסול אלא משעת הזמה, אבל בהכחשה דלא הוי חידוש כלל, וס"ל מדינא כר"ח דתרווייהו נפסלין, ונפסל משעת הגדת העדות ולא רק משעת ההכחשה לבד, ע"כ אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה וכו' כיון דהוי פסול בשעת הגדת העדות דאכל שני חזקה ונפסל בכך שוב ממילא בטלה ג"כ העדות דאבהתא וכמו דאמרינן בב"ק למ"ד למפרע הוא נפסל: אולם עדיין דברי התוס' צריכין ביאור דכל זה ניחא לפ"מ דס"ד דגמ' בב"ב דרבא ס"ל כר"ח שפיר יש לחלק בין הכחשה ובין הזמה וכדברי הר"ן, אבל לפ"מ דמסיק דרבא ס"ל כר"ה דעדים כשרים הם. ואעפ"כ ס"ל דהוי עדות מוכחשת והיינו לפמש"כ אף שאין פסול בהעדים מ"מ כיון דהוי ביטול במקצת הגדת העדים שוב בטלה כל העדות, שזהו דעת רבא, א"כ איך אמרינן דאם מכאן ולהבא הוא נפסל אטביחה דאיתזום איתזום אגנבה דלא איתזום לא איתזום, דמ"מ קשה נהי דהעד לא נפסל למפרע מ"מ כיון שהעדות של טביחה נתבטלה ואין קיום להעדות דטביחה והוי פיסול וביטול בהעדות, שוב נאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ותבטל ג"כ עדות דגנבה לדעת רבא: אבל באמת אין זו קושיא שהרי י"ל דסתמא דהש"ס בב"ק דרצה למצא מחלוקת תנאים בדין זה אם ע"ז להבא או למפרע נפסל ס"ל כר"נ דקימ"ל כוותיה, שכל שאין פסול בהעדים עצמם ל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולרבא דס"ל דגם בכה"ג אמרינן עדות שבטלה מקצתה ב"כ לא תקשי עליו מברייתא דהתם משום דמוקים לה כמסקנא דהתם דפליגי בתוכד"ד כדבור דמי אם לא ומאי דקאמר הש"ס שם דכו"ע למפרע נפסל היינו משום דהכי הלכתא, ועוד לפי סברת הגמ' שם כר"נ דכל שלא נמצא פסול בהעד עצמו ל"א עדות שב"מ ב"כ אי אפשר לומר דכו"ע מכאן ולהבא נפסל דאם מכאן ולהבא לא הי' אומר רי"ו שם עדות שבטלה מקצתה ב"כ, דבביטול העדות, לא בהעד, ל"א ב"כ, אבל לרבא שפיר אפשר לומר דכו"ע מכאן ולהבא נפסל ופליגי בתוכד"ד אם כד"ד אם לא: זאת תורת העולה מדברינו דר"נ ורבא נחלקו בזה דלר"נ כל שאין פסול בהעד עצמו ל"א עדות שבטלה מקצתה ב"כ ולרבא אף שאין פסול בהעד עצמו אלא בהעדות לבדה ג"כ אמרינן עדות שב"מ בטלה כולה:
ומעתה נחזור לדברי הרמב"ם ז"ל שהצבנו בראשית דברינו ונאמר דהרמב"ם מפרש ג"כ כדעת התוס' דהא דאמרינן בסנהדרין באחד אומר א"י בחקירות דעדותו קיימת דזה דלא כר"ע דמקיש שלשה לשנים, היינו דלר"ע הוי כנמצא קו"פ דעדות כולם בטלה. אבל נחזי אנן דבהאחד אומר א"י בחקירות אין זה פסול בהעד עצמו. שהרי עד כשר הוא לכל דבריו שאינו לא קרוב ולא פסול ורק מטעם שאומר שא"י בחקירות נמצא עדותו אינה ראוי' להזימה א"כ אין זה פסול בהעד עצמו אלא בעדותו:
מעתה לפי מה שהקדמנו למעלה שכל שאין הפסול בהעד עצמו אלא בעדותו דבר זה הוא מחלוקת ר"נ ורבא בב"ב, דלר"נ כה"ג אף שמקצת העדות מתבטלת, מ"מ שאר העדות קיימת, ולרבא גם כה"ג עדותו כולו בטלה, ולפ"ז שפיר קאמר רבא בסנהדרין דלר"ע דמקיש שלשה לשנים היתה עדותו של האחד האומר א"י פוסלת גם שאר העדות דרבא לטעמיה דגם ביטול מקצת העדות מבטלת שאר העדות באותו העד עצמו, הכ"נ ס"ל בעדות שנים או שלשה אם בטלה עדות עד אחד מצד ביטול עדותו בטלה ג"כ עדות שאר העדים, דכ"ז ילפינן מהיקש שלשה לשנים, משא"כ הרמב"ם ז"ל דפסק כר"נ בב"ב דאוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא, משום דל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כל שאין פסול בהעד עצמו, שפיר פסק באומר א"י בחקירות דעדות שאר העדים קיימת, דכיון שאין כאן פסול בהעד עצמו רק עדותו בטלה אינה מבטלת עדות שאר העדים עדותם קיימת, ונוחין מאד דבריו ז"ל שסתם וכ' דעדות שאר העדים קיימת: ובזה מתורצת ג"כ תמיהת הדורש לציון שם על הרמב"ם בפיה"מ פ"ק דמכות על הא מתניתין דמקיש שלשה לשנים שכתב וז"ל, ודברי ר"ע ודברי ר"ש קיימין ואין עליהם חולק ואולם כל אחד מהם ענין ברור, וזה תמוה איך כתב שאין עליהם חולק, והרי הך סתם מתניתין דהיו בודקין חולקת עכ"פ על אחד מהם או על דברי ר"ש לשיטת רש"י ז"ל או על דברי ר"ע לשיטת התוס', ואם הרמב"ם רצה לפסוק כוותייהו ושלא להשגיח על סתם משנה דהיו בודקין מ"מ איך כתב שאין עליהם חולק, והרי עכ"פ מצינו סתם מתני' חולקת, יעו"ש שסיים וצריך נגר ובר נגר דיפרקיניה, ולפמש"כ דבריו ז"ל נכונים, דרק לרבא לטעמיה מוכח דמתניתין דהיו בודקין חולקת על ר"ע דמקיש שלשה לשנים, אבל לדידן דקימ"ל כר"נ שוב לא מוכח מידי ואתיא מתניתין ככו"ע וכמו שנתבאר ושפיר כ' הרמב"ם שאין עליהם חולק:
ואחרי שזכינו לזה אין אנו צריכין עוד לדברי הלח"מ להעמיד דברי רבינו באחד אומר א"י בחקירות וכו' דמיירי בהעידו זא"ז אחר כד"ד, ולפמש"כ אפי' בהעידו בבת אחת תתקיים העדות בשאר, וממילא אין הכרח מדבריו שאם הכחישו זא"ז בבדיקות שכ' רבינו דעדות כולם בטלה אפי' בשהעידו לאחר כד"ד, כמו שמוכרח לפי דברי הלח"מ הנ"ל, ושוב מצינן למימר דאם הכחיש אותם בבדיקות לאחר כד"ד אין עדות כלום בטלה, וכמו שחלקו התוס' בסנהדרין שהבאתי, וכמו כן גם החילוק שכ' התוס' שהיכא שאין הפסול ידוע ל"א עדות כולם בטלה ג"כ נכון ושניהם אמת, ומדוייקים מאד דברי רבנו שכתב דין שאם הכחיש בבדיקות שעדות כולם בטלה בלשון יחיד והשלישי אומר וכו' ולא כתב רבותא יותר שגם בשנים, ולפמש"כ דבריו מכוונים, דדוקא באחד המכחיש בבדיקות עדות כולם בטלה משום שאז הפסול ידוע, אבל בשנים שאז אין הפסול ידוע גם לדברי הרמב"ם אין עדות השאר בטלה:
ואם כנים אנו בזה, יתפרש לנו דברי הירוש' פט"ו מיבמות הלכה ה' כמין חומר וז"ל הירושלמי, תמן תנינן מי שהיו שתי כתי מעידות אותו אלו מעידין אותו שנזר שתים ואלו מעידין אותו שנזר חמש רב אומר בכולל נחלקו אבל בפרט כל עלמא מודיי שיש בכלל חמש שתים שיהא נזיר שתים, אמר ר' יוחנן במונה נחלקו אבל בכלל כל עלמא מודיי נחלקת העדות אין כאן נזירות, והידינו כלל והידינו מונה, כלל ההן אמר תרתי וההן אמר חמש, מונה ההן אמר חדא תרתי וההן אמר תלת ארבע חמש, רב אמר הכחיש עדות בתוך עדות לא בטלה העדות ור' יוחנן אמר הכחיש עדות בתוך עדות בטלה העדות דברי הכל הכחיש עדות לאחר עדות לא בטלה העדות וכו' עכ"ל הירוש' הצריך לעניננו, ולענ"ד דזה שנחלקו רב ורי"ו אם בטלה העדות בהכחיש עדות בתוך עדות דכ"א אזיל בזה לטעמיה, והיינו דרב מפרש דבכולל נחלקו אבל במונה דהיינו שזה אומר אחת שתים נזר וזה אמר תלת ארבע חמש, והיינו שהוסיף על דברי המעידין אחת שתים ואלו המעידין חמש אומרים שאמר אחת שתים שלש ארבע חמש, אף אם מכחישין זא"ז ביותר משתים, מ"מ הכל מודים שיהא נזיר שתים, והיינו שאף אם נאמר שהאמת עם אלו שאמרו חמש, מ"מ אין אותם האומרים אחת שתים נפסלין כיון ששניהם אומרים שאמר אחת שתים, ואין אלו האומרים אחת שתים, נחשבים כמעידים שקר, אלא שכובשים עדותם ולא מוסיפים יותר, ועל כבישת עדות אין אדם נפסל, וכיון שאין כאן פסול, שאין אלו האומרים אחת שתים נפסלים כמו שנתבאר, ואף אלו האומרים חמש ג"כ אין נפסלים מספק שמא אומרים אמת ומעמידים אותם בחזקת כשרות, וא"כ אין כאן פסול כלל כדי לפסול העדים הכשרים, וע"כ ממנ"פ הוא נזיר שתים, וע"כ אמר שלא נחלקו ב"ש וב"ה אלא בכולל והיינו שאלו מעידין שאמר שתים ואלו מעידין שאמר חמש, וא"כ אם האמת כדברי העדים שאמר חמש הרי העדים המעידים שתים העידו שקר, שהרי לא אמר שתים כלל, וכיון שיש כאן כת אחת פסולה ס"ל לב"ש שנפסלה עדותן ובטלה כל העדות משום שנמצא בה קו"פ, וב"ה ס"ל שיהא נזיר שתים משום דס"ל כיון שאין הפסול ידוע ל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וממנ"פ הוא נזיר שתים, וזה שאומר רב הכחיש עדות בתוך עדות היינו שהכחישו זא"ז תכד"ד לא בטלה עדות, דלדברי רב דמפרש דמחלקתם הוא בכולל מוכח מדברי ב"ה שלא בטלה עדותם, ור' יוחנן לטעמיה דמפרש במונה, ודוקא בזה ס"ל לב"ה שיהא נזיר שתים משום שאין כאן פסול כלל, כמו שנתבאר:
אבל בכולל שיש כאן כת אחת פסולה כו"ע מודים שנחלקו העדות ואין כאן נזירות אפי' לב"ה, והיינו משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אף שאין הפסול ידוע וע"כ הכחיש עדות בתוך עדות בטלה עדות, וכל זה בתוך עדות היינו שהעידו תכד"ד, אבל לאחר עדות היינו לאחר כד"ד ד"ה לא בטלה עדות, ומחלוקת רב ורי"ו אם בטלה העדות אם לא סמוכה באמת ויושר למחלקתם אם בכולל או במונה וכל אחד לטעמיה אזיל, ורבנו הרמב"ם ז"ל בה' נזירות פ"ג ה"ט סתם דבריו וכתב אלו מעידין שנזר שתים ואלו מעידין חמש הר"ז נזיר שתים וכו' משמע אף בכולל, וזהו כרב, ואף דרב וריו"ח הלכה כריו"ח מ"מ כאן הלכה כרב משום דבתלמודא דידן (ד' כא ע"ב) לא מייתי דברי ריו"ח כלל ומייתי רק דברי רב שאמר אין הכחשה במונה, וע"כ פסק כרב, וממילא מוכח מזה דהיכא שאין הפסול ידוע ל"א נמצא קו"פ עדות כולם בטלה, וע"כ דייק וכתב דאם הכחיש בבדיקות דעדות כולם בטלה, הוא דוקא באחד שאז הפסול ידוע אבל לא בשנים, ויעוי' בנו"ב מהדו"ק סי' מ"ו אחרי שהאריך בביאור דברי הירושלמי והביא דברי הב"ש שכ' אף בשיש הכחשה בחקירות בין עד לעד כיון שהאחד אינו משקר לא בטלה עדותם, והשיג וכ' שנעלם מהם דברי הירוש' שהיא מחלוקת רב וריו"ח והלכה כריו"ח שבטלה העדות, דרב וריו"ח הלכה כריו"ח, יעו"ש, ולא ראה ולא הרגיש שמחלוקת רב וריו"ח תלוי' בפלוגתתם דבכולל או במונה וכיון דקימ"ל כרב בזה הלכה כרב גם באידך פלוגתתם שלא בטלה עדות כולם, וכמו שנתבאר, וז"ב בס"ד: העולה מדברינו דבתו"ת או יותר כיון שאין הפסול ידוע אף אם יש הכחשה בחקירות, או בדי"נ גם בבדיקות, אין עדות כולם בטלה, ודוקא באחד כנגד שנים שהפסול ידוע אז בטלה כל העדות, ובהעידו בזא"ז אחר כד"ד מוכח מדברי הירושלמי דאפילו לריו"ח דס"ל דאף שאין הפסול ידוע בטלה כל העדות, מ"מ אם העידו לאכד"ד לא בטלה העדות, ולפ"ז י"ל גם לדידן באחד כנגד שנים אף שהפסול ידוע, מ"מ כיון שהעידו לאחכד"ד אין עדות כולם בטלה וכתירוצם של התוס' בסנהדרין הנ"ל שגם זה אמת, אלא שכבר כ' שמדברי הרמב"ם בפ"כ מה' עדות לא משמע כן אם לא שנחלק כמו שכ' למעלה בין אם העידו הפסולים קודם או אח"כ, עד כאן לשוני בחדושי:
הרי נתברר מכל דברי הנ"ל דלא שייך לדון בעובדא דידן מכח הכחשה בחקירות שתבטל כל העדות אם הי' כאן תו"ת, ויותר אין לי להאריך עוד, כי כבר נלאיתי וידי יד כהה, וע"כ הנני מניח להשיב על יתר דברי כת"ר בהשגותיו אלי לעת אחרת: שוב עיינתי בירושלמי שם וראיתי שמה שכתבתי לפרש מחלוקת רב וריו"ח שם בהכחיש עדות בתוך עדות דלרב לא בטלה העדות ולריו"ח בטלה העדות משום דאזלי לטעמייהו בביאור מחלוקת ב"ש וב"ה אם בכולל או במונה נחלקו, מצאתי שהירוש' עצמו אומר כן בסמוך, "ר' יוחנן כדעתיה דמר ר' בא ר' חייה (לדעתי צ"ל ר' חייה בר בא) בשם ר' יוחנן הוחזק המונה" ושתי תיבות הללו משוללות הבנה, ולדעתי נראה ברור שצ"ל "הוחלקו במונה" ופירושו שב"ש וב"ה נחלקו במונה, אבל בכולל לד"ה בטלה עדותם, וזהו שאומר ר' יוחנן כדעתיה דבהכחיש עדות בתוך עדות בטלה העדות: מיהו מש"כ לפרש הכחיש עדות לאחר עדות ד"ה לא בטלה עדות היינו לאחר כד"ד, אף שהי' אפשר לפרש כן, מ"מ האמת תורה דרכה שהפשט הוא כמו שכ' המפרשים שם שהכחיש עדות לאחר עדות היינו בשהכחישו זא"ז במעשה שנעשה לאחר עיקר הדבר שמעידין עליו וכמו שהירושלמי מבאר להלן שם בשהכחישו זא"ז אם בתוך תיקו מנה או בפונדתו או באלו אומרים לצפון פנה או לדרום פנה [הרוצח אחר מעשה הרציחה], יעו"ש: שוב התבוננתי שגם דבר שהכחיש עדות לאחר עדות ד"ה לא בטלה העדות זהו ג"כ מכח הא דבמונה נחלקו אליבא דריו"ח וס"ל לב"ה שיהא נזיר שתים והיינו משום דבמונה היינו הכחיש עדות לאחר עדות, דבעדות אחת שתים אין הכחשה בשום דבר בין העדים רק בזה שמה שמוסיפים כת אחת שגם אמר אח"כ שלש ארבע חמש, א"כ זהו כמו שאמרו באלו אומרים לצפון פנה אחר הרציחה ואלו אומרים לדרום פנה שזהו עדות לאחר עדות, וע"כ אומר הירושלמי דלד"ה, היינו גם לריו"ח, לא בטלה העדות וכדעת ב"ה שיהא נזיר שתים, והוא ברור: