שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן יב
א:
ע"ד האשה העגונה "ממשמרת חולים" קשה עלי להזכיר בזה את כל אשר העליתי בזה במצודתי בעייני זה כשלש שנים בהיתרא של האשה הזאת כי קשה עתיקא מחדתא, אבל זכורני כי כשבאתי לדון בשאלה ראיתי כי שאלה זו תפרד והיתה לשלשה ראשים: א) הכחשת העדים, ב) א"א עושה בעילתו זנות, ג) בנשאת במזיד אם צריכה גט משני: א) והנה בדבר הכחשת העדים, כיון דאנן דקימ"ל דספיקא דתו"ת הוי ספק דרבנן ומדאורייתא מוקמינן על חזקה א"כ אשה זו בשעה שקבלה את הגט הנשלח מבעלה מאמעריקא היתה אז פנוי' בודאי ואח"כ נסתפק לנו כאשר נשאת לאחר אם נשואין אלו היו קודם שקבלה את הגט א"כ לא נעשית א"א כלל ועדיין פנוי' היא שאק"ת בא"א או שנשאת לאחר קבלת הגט וא"א גמורה מבעלה שני שנעלם ועיגן אותה ובדבר זה ישנם שתי כתי עדים המכחישות זא"ז וא"כ מדאורייתא מעמידין אותה בחזקת פנויה ואין כאן אלא איסור מדברי סופרים כמו שנפסק מפורש באה"ע סי' מ"ז ובח"מ וב"ש שם דהוי רק ספיקא דרבנן:
וסבור הייתי לומר לפ"מ שהעלה הש"ש ש"ו פי"ז דבתו"ת היכא דאיכא תרי חזקי אף מדרבנן מוקמינן לה אחזקתה, א"כ בנד"ד שמלבד חזקת פנוי' יש כאן לצרף גם את הקול שיצא עליה קודם קבלתה את הגט שהיא נשאת לאחר, שהרי כשבא השליח לבשר את האשה הנ"ל שהגיע עבורה גט מבעלה מאמעריקא אמרו לו שם שאשה זו כבר נשאת לאחר וא"כ יש לצרף את הקול עם החזקה לאורועי סהדי המעידים שנשאת לאחר בזמן שלפי החשבון הי' זה אחר קבלת הגט וכמו שנראה מב"ב (לב.) שקול עדיף מחזקה, שהרי בהי' מוחזק דכהן הוא ונפיק קלא דב"ג וב"ח הוא מחתינן ליה, וא"כ צירוף הקול עם החזקה יהי' להם כח כתרי חזקה שבכה"ג לא החמירו חכמים לדון לספיקא ומרעינן סהדי המעידים היפך זה היכא שיש עדים כנגדם אבל לכאורה דבר זה נסתר מאותה סוגיא שם דבתו"ת מוקמינן ליה בחזקת אבהתיה דכהן הוא ולא אמרינן שהקול שיצא מקודם דב"ג וב"ח הוא יהא מסייע להעדים נגד החזקה ויהי' ספק שקול בלי שום חזקה, א"ו דלא מצרפינן לקלא משום דקלא הוי כעוד שני עדים ותרי כמאה כמו שכ' השמ"ק שם בשם הר"י מעליות וכן הוא ברמב"ם בפ"כ מה' א"ב הט"ז, וא"כ הכ"נ אין מצרפין הקול עם החזקה לאורועי סהדי המכחישים משום דקלא אינו אלא כעוד עדים ותרי כמאה:
ב) אולם יש לחלק דהתם בב"ב הקלא מסייע להעדים המעידים נגד החזקה וע"כ אין הקלא חשוב כדי להכחיש את החזקה דהקלא אינו אלא כמו עוד עדים ותרי כמאה, אבל היכא שהקלא מסייע להחזקה שמדאורייתא מוקמינן אחזקה לחוד בספיקא דתו"ת אלא שרבנן החמירו אפשר שלא החמירו אלא במקום דליכא אלא חזקה לחוד אבל במקום שגם קלא מסייע להחזקה לא החמירו וכמו היכא דאיכא תרי חזקי משום דבאמת יש להסתפק דדוקא בתו"ת החמירו חכמים שלא להעמיד על החזקה אבל בתרי ומאה והחזקה מסייעה להמאה אפשר שכה"ג לא החמירו חכמים וכמו בתרי חזקות, ומאי דפריך הש"ס בקדושין (סו.) מאי חזית וכו' ולא משני משום דמיירי שאלה העדים המעידים לא אשתבאי היו יותר מתרי ה"ה דהו"מ לשנויי הכי אלא דעדיפא משני בעדי הזמה שבזה נכלל גם כן תירוץ זה ועוד שרצה לתרץ גם למ"ד תו"ת סד"א כמו שכ' הרשב"א בחידושיו דלדידיה ודאי אמרינן תרי כמאה כיון דסד"א הוי כמו דלא מהני לדידיה גם שתי חזקות כמו שכ' הש"ש שם וכן הגרע"א ז"ל בסי' קל"ו יעו"ש:
ואם היינו כנים בזה לפ"ז בעובדא דידן שהקול מסייע להחזקה לפ"מ דקימ"ל דתו"ת סד"ר אפשר שגם מדרבנן לא החמירו ומותרת להנשא לאחר בספיקא דתו"ת: ג) כ"ז עלה ברעיוני אז בשעה שנתתי עיוני בהיתרא דהך איתתא, אבל כעת בבאי לרשום את הדברים נתיישבתי שיש לפקפק בעיקר היסוד כאן משום דתו"ת סד"ר ומדאורייתא מוקמינן לה בחזקת פנויה משום דכאן לכאורה יש לנו חזקה המתנגדת, שהרי כדי להעמידה בחזקה פנוי' אנו צריכים לומר שנשואין שלה עם השני היו קודם קבלת הגט ונשאת בשעה שהיתה א"א, א"כ אדרבה יש לנו חזקה המתנגדת היינו חזקת כשרות שלא עברה על איסור א"א והנשואין שלה היו אחר קבלת הגט ונשאת בהיתר א"כ נגד חזקת פנוי' יש כאן חזקת כשרות שלה והוי ספק השקול דתו"ת וזה מרע כל היסוד הנ"ל:
ד) אולם אחרי התבוננתי בזה ראיתי שיש לצדד שהחזקת כשרות שלה איננה מרעא את החזקת פנוי' שלה, דהנה בשושנת העמקים הביאו הגרע"א ז"ל שם בתשו' הסמוכה סי' קל"ז נסתפק בתו"ת נגד רוב שהשואל שם הביא ראי' שהרוב אינו מכריע בתו"ת והגאון רע"א ז"ל דחה ראייתו וכתב שהרוב אפשר אינו מכח בירור ותורת עדות שנאמר בזה תרי כמאה, שכה"ג כ' התוס' בב"ב (לא ע"ב) לענין מיגו, אבל הרוב הוא מכח דין התורה וע"כ הוא מכריע בתו"ת כמו בחזקה דאורייתא, יעו"ש. ולענ"ד נראה ראי' להיפך דהרוב אינו דומה בזה לחזקה אלא שהוא בתורת בירור ובגדר עדות, וראי' ברורה לדבר מגמ' דב"ב (צג.) סברוה דרוב וחזקה כהדדי נינהו ואם רוב הוא לא מכח בירור ועדות אלא מצד הדין איזו שייכות יש לו להרוב עם החזקה דרב אחא שהיא מכח אומדנא ועדות המתקיימות בידיעה בלי ראי', א"ו שהרוב ג"כ מתורת בירור וגדר עדות וע"כ מדמה הש"ס אותם להדדי, ואף לפ"מ שדחה הש"ס שם ומחלק הוא מכח סברות אחרות, יעו"ש:
ה) ולפ"ז נראה בחזקה דכשרות שאינה חזקה דמעיקרא דאיזו חזקה יש לסתם אדם שהוא כשר אלא היא חזקה דאתי' מכח רובא משום דרוב בני אדם מישראל כשרים הם כמאמר הכ' שארית ישראל וכו' וכיון שאינה אלא מכח רובא א"כ בתו"ת לא מהני חזקת כשרות להכריע כמו דלא מהני רובא לפמש"כ משום דתרי כמאה, ולפ"ז הדרינן למילתא קמייתא, דכאן בעובדא דידן אינו אלא סד"ר משום דמדאורייתא אזלינן בתר חזקת פנוי' שלה וחזקת כשרות שלה אינה עומדת כנגדה, משום שהוא מכח רוב ורוב אינה אלא בגדר עדות ותרי כמאה:
וכמדומה שבזה מתורצת קושיית התוס' בחולין (יא ע"ב) דילפינן דאזלינן בתר רובא ממכה או"א, וכ' התוס' דה"ה דהוי מצי למידק משום דאזלינן בתר חזקה דאם בחזקת צדקת, ולפי האמור לק"מ דכל כמה דלא ידעינן דאזלינן בתר רובא חזקת צדקת לא מהני מידי שאינה אלא מכח רובא:
ו) והא דאמרינן בב"ב ל"ב בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז שבאה כל אחת ומעידה בפני עצמה משום שמעמידין כל אחת בחזקת כשרות כמו שכ' הרשב"ם שם והא לפמש"כ בתו"ת לא מהני חזקת כשרות זו לא ק"מ שכבר כתב הרא"ש בפ"ב דכתובות והסביר לנו הב"ח בסי' ל"ד לתרץ הא דבשתי כתי עדים מעמידין כל אחת אחזקת כשרות ובמעידין על אדם שהוא נפסל בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז הוא נפסל ואין מוציאין ממון בעדותו כדאיתא בחו"מ סי' ל"ד הנ"ל ולא מעמידין אותו על חזקת כשרות שלו, היינו משום דבשתי כתי עדים המכחישות זא"ז ליכא מאן דמסהיד שהוא פסול אלא דאנן הוא דחזינן לפי דבריהם דחד מינייהו מסהיד בשקרא ולהכי מוקמינן כל אחת אחזקתה אבל היכא דמסהדי דהאי גברא פסול הוא כה"ג לא מוקמינן אחזקתיה וכו' יעו"ש הביאו הקצוה"ח סי' הנ"ל, ולפ"ז א"ש דבשתי כתי עדים באה כל אחת ומעידה משום שאין כאן ספיקא דתו"ת עליהם ע"כ שפיר אזלינן בזה בתר רובא דכשרים משא"כ בספיקא דתו"ת רובא לא מהני מידי להכריע משום דתרי כמאה משא"כ בחזקה:
ז) ואדרבה בזה מתיישב דינו של החו"מ בסי' הנ"ל דגברא הוי מספק פסול ואין מוציאין ממון בעדותו והא לענין ממון לא החמירו חכמים לעשות סד"ר כדמוכח מהא דבר שטיא דמוקמינן בחזקת מרא קמא ולא אמרו דספד"ר היא אלא ודאי דבממון העמידו על ד"ת, וכמו שכ' הגרע"א ז"ל בסי' קל"ו הנ"ל, וא"כ במעידין על גברא אמאי הוי ספק פסול ואין מוציאין ממון בעדותו והא בממון לא החמירו חכמים, ודוחק לומר כיון דלענין איסור החמירו חכמים והוי מספק פסול, פסול הזה ג"כ לענין ממון, דזו מנלן, אבל לפ"ד באמת במעידין על גברא הוא מספק פסול מדאורייתא דחזקת כשרותו לא מהני ול"מ, כיון שאינה אלא מכח רוב ותרי כמאה:
ובזה נוחין לי דברי הרמב"ם שבפ"כ מה' עדות ה"ג והשו"ע חו"מ סי' הנ"ל כשהביאו דין זה סתמו וכתבו הר"ז ספק פסול לפיכך לא יעיד וכו' ולא כתבו שהוא פסול מדבריהם כיון דתו"ת סד"ר, והרי נ"מ גדולה בין אם הוא פסול מדאורייתא או רק פסול מדרבנן כמו שכ' למעלה בפי"א ה"ו שהפסול מן התורה א"צ הכרזה והפסול מדבריהם צריך הכרזה וכאן סתמו וכתבו הר"ז ספק פסול משמע שא"צ הכרזה, וע"כ משום דהוי ספיקא דאורייתא, וכמו שכתבנו:
ח) ולדעתי זהו ביאור דברי הרי"ף ז"ל בכתובות (פ"ב) על הא דשלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על אחד מהם דבערעור דגזלנותא תו"ת הוי והוי ספק פסול לפי פירושו והביא ראי' מהא דשנים חתומים על השטר וכו' ומתו אמאי תו"ת נינהו, וכ' הרמב"ן במלחמות שם לפרש את ראייתו, היינו משום דבשנים חתומים על השטר ג"כ הוי חזקה שאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול יעו"ש ולכאורה מאי ראי' היא דחזקה שאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול הוי חזקה מכח אנן סהדי וכמו מיגו ותרי כמאה, אבל כאן בערעור דגזלנותא הוי חזקת כשרות ומהני חזקה שלא לפוסלו בתו"ת, אבל לפמש"כ א"ש שהרי"ף ס"ל דחזקת כשרות אינה חזקה דמעיקרא אלא מכח רובא והוי ג"כ כמו עדות וע"ז הביא ראי' שכל שחזקה והבירור הוא בגדר עדות לא מהני בתו"ת משום דתרי כמאה, ויעוי' בתרומת הדשן סי' ר"ז שכתב וז"ל שחזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב כמו החזקה אין עדים חותמים אלא א"כ נעשה גדול וכן חזקה א"א פורע תוך זמנו וחזקה א"א עושה בעילתו בעילת זנות, דכל הני חזקה באים מן הרוב, כלומר רוב בנ"א אין עושין אלא בענין זה וכו', הרי שכ' דהך חזקה שאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול הוא מכח הרוב, א"כ הר"ז דומה ממש לחזקת כשרות שג"כ אינו אלא מכח הרוב ושפיר מדמה להו הרי"ף להדדי ושפיר מייתי מינה ראי' דלא מהני במקום תו"ת:
ואולי בזה נחלקו הרי"ף והר"ח ז"ל שהר"ח מפרש בהיפוך דקושית הש"ס אי ערעור דגזלנותא תו"ת נינהו היינו שיהי' כשר דמוקמינן ליה אחזקת כשרות והיינו משום דס"ל דבירור של הרוב איננו בגדר עדות ע"כ ס"ל דחזקת כשרות מהני במקום תו"ת ואף מדרבנן כשר דחכמים לא החמירו בממון כדמוכח מהא דבר שטיא, והרי"ף ס"ל דרוב הוי בגדר עדות ותרי כמאה, ואנן קימ"ל כהרי"ף שכן פסקו הרמב"ם והרא"ש וכן נפסק בש"ע דהוי ספק פסול וכמו שנת', הן אמת שמל' הרא"ש בכתובות משמע שמה שנפסל מספק אינו אלא מדרבנן דתו"ת ספיקא דרבנן, ואולי הרא"ש לא נחית לזה לבאר החילוק וכתב דעכ"פ סד"ר מיהא הוי להוציא מדעת הר"ח המכשיר: ט) ולפ"ז יבואר שהדין המובא בחו"מ סי' הנ"ל סכ"ג בשם הריב"ש במי שהעיד בבי"ד ואח"כ באו עדים עליו שעבר עברה שנפסל בה מן התורה, אבל אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן גברא אחזקתו וכל מה שהעיד כשר עד דידעינן דעבר קודם לכן יעו"ש, והיינו משום דמעמידין אותו בחזקת כשרות והשתא הוא דנפסל, שזה אינו אלא לדעת הפוסקים ביו"ד סי' פ"א בגבינות דחזקה דאתיא מכח רובא הוי חזקה ואמרינן השתא היא דנטרפה והכ"נ אמרינן השתא הוא דנפסל אבל לפי דעת התוס' בחולין י"א שאוסרין הגבינות ומחזיקינן אותה בטרפה למפרע ולא ס"ל דחזקה דאתיא מכח רובא הוי' חזקה גם בעד הוא נפסל למפרע משום דחזקת כשרות אינה אלא מכח הרוב ובנפסל ל"א השתא הוא דנפסל וכמו בגבינות, אבל לא קימ"ל כוותייהו אלא כדעת רוב הפוסקים שם ביו"ד דאמרינן השתא הוא דנטרפה דחזקה דאתיא מכח רובא הוי' חזקה, וכן נ"ל שכן ג"כ דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכ' בפי"ג מה' שחיטה הי"א היתה רובצת על ביצים שאינן מינה והן טהורין ה"ז משלח ואם לא שלח אינו לוקה היתה האם טרפה חייב לשלחה, עכ"ל, והא אם האם טרפה גם הביצים טרפות ופטורה מטעם תקח לך ולא לכלביך כמו לעיל ה"ט באפרוחין, ובגמ' נזכר דין זה דאם טרפה על אפרוחין יעוי' חולין (קמ ע"ב). ואפרוח של ביצה טריפה מותר כדאיתא בתמורה (לא.), אבל הרמב"ם ז"ל שהזכיר רובצת על ביצים והוא עוסק בביצים א"כ פטורה מטעם שהביצים אסורות וע"כ מוכח מזה שדעת רבינו כהפוסקים הנ"ל שאם נמצאה טריפה כל הגבינות שנעשו מחלב הבהמה מותרות משום שאנו אומרין דהשתא היא דנטרפה והביצים נולדו עוד קודם שנטרפה ומותרות, וע"כ חייב לשלח האם אף אם נמצאת טרפה, באופן שזה הדין דחזקה דאתיא מכח רובא יש לו ג"כ תנא דמסייע רבינו הרמב"ם ושפיר פסקינן כוותייהו, והכי קימ"ל:
[הערה - שוב ראיתי שיש לדחות דמיירי שהאם רובצת על הביצים שאינן מינה, שסמך לה הרמב"ם לדין זה, א"כ הביצים מותרות בלא"ה מפני שאינה אמן של אלו, אבל לא משמע כן, ודו"ק. ע"כ]:
ולפ"ז נרויח ליישב קושית קצוה"ח סי' הנ"ל על דין זה שהעד אינו נפסל עד שעה שנודע פסלותו שהקשה אמאי לא נאמר בזה כמו במקוה שנמצא חסר תרתי לריעותא, והכ"נ יש כאן חזקת ממון והרי פסול לפניך, ויעי' בנתיבות שם שכ' לתרץ דחזקת ממון אינה חזקה המבררת אלא שאין מוציאין מיד המוחזק, אבל דבר זה נסתר מהא דבר שטיא דמוקמינן בחזקת מרא קמא שמוכיח הש"ס מזה דתו"ת הוי רק סד"ר, הרי דחזקת מ"ק הוי חזקה ככל החזקות, אבל לפ"ד דחזקת כשרות הוי מכח הרוב א"כ רובא וחזקה רובא עדיף ואף שאין הולכין בממון אה"ר כאן לא שייך משום שכבר נתחזק מקודם לכשר מכח הרוב, וכמו בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז שבאה ומעידה כ"א בפני עצמה מפני חזקת כשרות של כל אחת:
ובחפשי כעת בספרים שמחתי למצוא כעת בפנ"י גיטין (יז.) על דהתו"ס ד"ה בת אחותו שכ' ג"כ כדברי שחזקת כשרות אינה חזקה דמעיקרא דחזקת כשרות מה טיבה דילמא מבטן אמה לעולם לא היתה בחזקת כשרות, אע"כ משום דאזלינן בתר רובא ורוב ישראל בחזקת כשרות הן ורובא עדיף מחזקה וכו' יעו"ש, והנאני כי ת"ל כוונתי לדבריו ביסוד זה:
י) אולם מה שעומד לנגדי בעמדי על חקירה זו דתו"ת במקום רוב הוא מה שמצאתי לכאורה סתירה מפורשת לדברינו מתשו' הר"י בן הרא"ש שהביא הב"י ביו"ד סי' ל"ט והרמ"א סי' ל"ז ובש"ך שם סקכ"ד על שנים שראו בועא בשפולי ריאה והסכימו שלא הי' חוט בשר מקיף אותה ואח"כ באו בודקים ונפחוה וקרעו הבועא וכו' שהשיב אם הייתי שם לא הייתי אוכלה מפני דברי הראשונים, והבודקים שקרעו הבועא אם במתכוין שלא כדין עשו והכלים לא הייתי משברן כיון שאין האיסור בעין, וגם כי בועא בשפולי לא הוזכרה רק מפי הגאון לא בתלמוד, ועוד דאוקי תרי בהדי תרי ובהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת, וכיון ששנים אומרים שבשר מקיפה הייתי סומך עליהם שלא לשבר הכלים, עכ"ל, והא הא דבהמה בחזקת היתר עומדת אינה אלא משום דרובא אינן טריפות, הרי דגם בתו"ת אזלינן בתר רובא והר"ז סתירה לדברינו שכ' דבתו"ת הרוב אינו מכריע בזה כלל:
יא) אבל אחר העיון אין להכריח מזה כלל שהרי הר"י בן הרא"ש לא הי' סומך עליה אלא שלא לשבר את הכלים אבל הבהמה עצמה הי' אוסר, ונראה דהיינו טעמו משום שהכלים יש להם חזקת היתר דמעיקרא שהרי היו מותרים קודם שנשתמשו בהם בבשר של בהמה זו, וא"כ אוקי תרי בהדי תרי ומוקמא הכלים בחזקת היתר שלהם, ואף לפ"ד הש"ש ש"ג פ"ז דבספק תערובות כיון שאין האיסור בגופו אלא מפני התערובות לא אמרינן בזה חזקת היתר, כמו שביאר טעמו שם, אפשר לומר דבכלי שנבלע בו גופו של איסור גרע טפי, ובפרט בכל"ח, שנראה שבכל"ח מיירי, מדכתב שלא לשבר את הכלים, (ובשאר כלים הא אפשר בהגעלה) הוי כגופו של איסור, ובפרט לדעת המרדכי שהביא הרמ"א ביו"ד סי' צ"ח ס"ה דבכל"ח שאי אפשר להפריד האיסור אמרינן חתיכה נעשית נבלה א"כ הוי כגוף האיסור ושייך שפיר בו חזקת היתר, והא דהוצרך להא דבהמה בחזקת היתר עומדת משום דחזקת היתר של הכלים לא הי' מספיק משום דתו"ת סד"ר מיהא הוי לזה הוסיף שיש בזה חזקת היתר של הבהמה והרוב מסייע לחזקת היתר של הכלים והוי כמו תרי חזקות דלא אמרינן בו סד"ר להחמיר וכמו שהבאתי למעלה, ואדרבה בזה מכוון יותר דינו של הר"י בן הרא"ש שהתיר רק הכלים ולא גוף הבשר, ואף שהב"י שם כתב שנ"ל שם שלהתירה ג"כ יש לסמוך על זה וכן פסק הרמ"א שם שגוף הבהמה מותרת, לא מטעם זה לבד אלא משום סברות אחרות שהזכיר, משום שלא הוזכר בתלמוד רק מפי הגאון. ועוד שמא אין כאן הכחשה כלל אלא שהבודקים האחרונים נפחוה יותר יפה והי' עלי' חוט בשר מקיף וכמו שהאריך הש"ך שם: ואף דמקוה שנמצא חסר כל הטהרות שנעשו ע"ג אפי' ברשו"ה טמאות משום תרתי לריעותא ול"א אדרבה נוקים הטהרות בחזקת טהרה, היינו משום דשם דיינינן להטובל בחזקת טמא ודאי וממילא הוא גורר הטהרות לטמאותן, משא"כ בנידון של הר"י בן הרא"ש שהבהמה אסורה רק מספק, הכלים שיש להם חזקת טהורה מוקמינן אחזקתם, ויעוי' חי' ריטב"א קידושין (עט.), ואכ"מ שו"מ בחי' רע"א ז"ל על יו"ד סי' א' על דברי הטו"ז שם סקט"ו שכ' כה"ג לדון שיש להעמיד הכלים בחזקת היתר ולא החליט בזה, ולענ"ד נראה כמו שכ':
זאת תורת העולה מתוך הדברים שכ' למעלה דבעובדא דידן אין כאן אלא סד"ר דתו"ת וחזקת כשרות אינה חזקה להיות מתנגדת לחזקת פנוי' של האשה, כמו שנתבאר: יב) אולם מה שצדדנו לעיל לצרף את הקלא להחזקה כדי שיהא להם דין כמו שתי חזקות דכה"ג לא החמירו חכמים והעמידו על דין תורה, זה נדחה משום דכנגד הקלא המסייע להחזקה יש כנגדו חזקת כשרות, ואם אין בכח החזקת כשרות להוציאה מחזקת פנוי' שלה משום דחזקת כשרות אינה אלא בגדר עדות ותרי כמאה, כמ"כ אין בכח הקלא לסייע להחזקה משום דתרי כמאה ועדיין שקולין הן ואין כאן אלא חזקה דמעיקרא לחוד, היינו חזקת פנוי' שלה שאכתי סד"ר מיהא הוי:
אבל עכ"פ לפ"מ שהעלינו בזה בעובדא דידן, אף אם העדים היו מכחישין אלו את אלו, מדאורייתא מותרת להנשא לאחר משום חזקת פנוי' שלה ואין כאן אלא סד"ר דתו"ת: יג) ואחר שהודיע ה' אותנו את כל אלה וזכינו לזה שאין כאן אלא איסור דרבנן הלא בנקל לנו לקבל ולסמוך על חדושו של הגאון בעל שער משפט בסי' כ"ט סק"ב שהעלה שאף שאין העדים חוזרים ומגידים מ"מ בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז אם האחת חזרה מדברי' והודתה לדברי הכת השני', דבכה"ג ששנים מכחישין אותם יכולין לחזור מדבריהם הראשונים, וא"כ בעובדא דידן שהעדים שאמרו מקודם שנשאת לאחר בזמן שהי' אחר קבלת הגט, לפי הגב"ע שנגבתה מהם שנית חזרו בהם ונזכרו והודו לדברי העדים שנשאת להאחר בזמן שהי' לפי החשבון קודם שקבלה את הגט מבעלה הראשון באמעריקא, א"כ אין כאן הכחשה דתו"ת כלל ונמצא שהאשה הנ"ל נשאת לאחר בשעה שהיתה א"א מבעלה הראשון, וקדושי השני לא תפסו בה כלל, וכשקבלה את הגט מבעלה מאמעריקא הרי נעשית פנוי' ועדיין פנוי' היא:
יד) ולענ"ד נראה להביא ראי' לחידוש דין של השע"מ הנ"ל מסוגיא דריש ב"מ (ג ע"ב), מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנם בהכחשה ובהזמה, והרי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מטו"נ ה"ז כתב מי שהודה בבי"ד שהוא חייב לזה התובע מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי בו והרי עדים הר"ז עדות מועלת ועושין על פיהם שהרי לא הכחיש עדיו וכו', וכיון דס"ל להרמב"ם שמועלת חזרה מהודאת פיו לומר נזכרתי במקום שיש עדים מעידים כדבריו האחרונים, אם איתא דבעדים שאומרים נזכרנו לא מהני חזרתם אפי' במקום עדים, א"כ איך פריך הש"ס מה לפיו שכן אינו בהכחשה תאמר בעדים שישנם בהכחשה, הא אדרבה הודאת פיו קלה מעדות דלהודאת פיו מהני חזרה היכא שעדים מעידים כחזרתו, ובעדים לא מהני חזרה אף במקום שיש עדים כחזרתם, א"ו שגם בעדים מהני חזרה היכא שיש עדים שמעידים כחזרתם, ולענ"ד נראה שזו ראי' ברורה לדינו של השע"מ הנ"ל:
ולא עוד שאני אומר שגם לדעת הרשב"א והר"ן שנחלקו עליו בזה וס"ל דלא מהני לומר נזכרתי לחזור בו מהודאתו אפי' ביש עדים, י"ל דמודו דבעדים מהני חזרה כנ"ל, דדוקא הודאת פיו חמורה שכמאה עדים דמי ואין אחרי' כלום, אבל בהעדאת עדים י"ל שגם הם מודים שאם חזרו מעדותם ומודי להעדים השניים מהני חזרתם: ואדרבה לפי דבריהם ז"ל יש להמתיק פרכת הש"ס מה להודאת פיו שאינה בהכחשה משא"כ בעדים שישנם בהכחשה, שאם נפרש כפשוטם היינו שאם באו עדים אחרים והכחישום לא סמכינן אעדותם של הראשונים, אין זו פירכא כלל, שהרי לא הוכחשו בזה כלל אלא מתוך שישנם שתי כתי עדים המכחישות זא"ז אמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, אבל העדים בעצם לא הוכחשו כלל לבטל עדותם, שהרי בתו"ת אם תפס לא מפקינן מיניה, כדאיתא בכתובות (כ.) ובדברי רש"י שם, א"כ מהני עדותם לענין תפיסה, ועוד שהרי בהודאה כה"ג היכא דאיכא תרי הודאות דסתרי אהדדי ג"כ יש הכחשה כמו שכ' הרמב"ן במלחמות פ' שור שנגח את הפרה והרשב"א בגיטין (מ ע"ב) הביאם הקצוה"ח סי' פ"ח א"כ מאי אולמא פיו מעדים:
אבל לפי דברי השע"מ הנ"ל א"ש פירכת הש"ס והיינו הא דפריך מה לפיו שכן אינו בהכחשה והיינו שאם חוזר בו מהודאתו ואומר נזכרתי ועדים מעידים כדבריו האחרונים אין מועלת חזרתו, לפי דברי הרשב"א והר"ן, תאמר בעדים שישנם בהכחשה היינו שאם הוכחשו והם חזרו בהם ומודים לדברי העדים המכחישים הרי הם נאמנים לחזור בהם:
אחר שהעליתי כ"ז מצאתי בס' נחל יצחק סי' הנ"ל שהביא לדברי השע"מ הנ"ל וגם הוא הרגיש בדברי הרמב"ם, אבל לא העמיק לראות די שלפי דברי הרמב"ם ז"ל דינו של השע"מ מוכרח מהסוגיא דב"מ הנ"ל, ויעו"ש בנ"י, שכנראה גם הוא הסכים לדינו של השע"מ הנ"ל:
טו) עוד אני אומר דבעובדא דידן יש לדון דינו של השע"מ ולא מטעמי' לפי המבואר באה"ע סי' מ"ב בהגהת הרמ"א סעי' ד' דדיני גיטין וקדושין אין העדים צריכין חקירה ודרישה זולת במקום שיש צד רמאות וכמו בדי"מ שאין העדים צריכין דו"ח זולת בדין מרומה והנה בעובדא דידן יש על הגדת העדים המעידים שנשאת אחר קבלתה את הגט שנשלח לה מבעלה מאמעריקא דין מרומה, שהרי השליח בא לבשרה בבית הח' "משמרת חולים" שהיא עובדת שם, שהגיע לה גט מבעלה, אמרו לו כל אלה שדרש אצלם לשכנה שזו כבר נשאת לאחר, ואם אין עליהם על האומרים לפניו דין עדות מאחר שלא העידו לפני בי"ד וגם אין ידוע לנו מי הם שאמרו כן, אם אנשים או נשים שהיו מספרים לפי תומם שהאשה הנזכרת נשאת כבר, עכ"פ הדברים מוכיחים מצד עצמם כדברי הכת האומרת כן, והעדים שאומרים שנשאת אחר קבלת הגט יש על עדותם דין מרומה, וא"כ הא צריכין דו"ח כדי"נ כמו שכ' הגאון ר' בצלאל בתשובה, הביאו הקצוה"ח סי' ל' וכן התומים שם הרבה להביא כמה פוסקים הסוברים כן, וכיון שהעדים האלו לא נחקרו כדין דו"ח הרי קימ"ל שהעדים שאמרו מבודין היינו יכולים לחזור בהם כל זמן שלא נחקרה עדותם בבי"ד ואף בדי"מ הוא כן, כמו שכ' הר"ן בתשובה סי' ל"ד דבדין מרומה יכולין לחזור בהם כ"ז שלא נחקרה עדותם בבי"ד, א"כ בעובדא דידן שלא נחקרה עדותם בבי"ד כהוגן הרי העדים שחזרו בהם מהגדתם הראשונה והעידו אח"כ כהכת האומרת שנשאת קודם קבלתה את הגט שפיר יכולין לחזור בהם מהגדתם הראשונה ונתקיימה עדותם של העדים האומרים שנשאת קודם קבלת הגט:
טז) ובזה סר ג"כ הספק שנפל בעיקר עובדא זו לומר שאין כאן הכחשה בין העדים כלל, שהרי אפשר לומר ששתי כתי עדים אלו מעידות על שני מעשים נפרדים ושניהם אמת, והיינו שהאמת עם העדים המעידים שנשאת קודם קבלת הגט, ואעפ"כ האמת ג"כ עם העדים המעידים שנשאת לאותו האיש לאחר קבלת הגט משום שהם שני מעשים שאחר שקבלה את הגט חזרו ועשו חופה וקדושין לפני העדים המעידים שנשאת לאחר קבלת הגט ואין כאן הכחשה בין העדים כלל, ואם נאמר כן אין כאן כלל ספקא דתו"ת וגם דינו של השע"מ לא שייך כאן, כמובן:
אבל לדעתי גם באופן זה שגם אם נחוש לזה יש כאן ג"כ דין מרומה על הגדת העדים האומרים שנשאת לאחר קבלת הגט, שהרי כמה זר ומרומה הדבר שהזוג הזה שלא הקפידו על איסור א"א ועברו בזדון על איסור חי"מ בי"ד, פתאום יחזרו בהם וישתדלו לעשות חופה וקדושין ויקפידו על הברכות של חופו"ק שלא נעשו כהוגן וירצו להעמיד חופה שני' כדת אחרי אשר כבר עברו ועשו כמה בעילות אסורות, ואין לך דין מרומה גדול מזה, שלא מסתבר ולא מתקבל ולא נהיר ולא בהיר לומר כן, וא"כ הרי אנו חוזרים למלתא קמייתא שגם עדות כזו יש עלי' דין מרומה וצריכה דו"ח, וכל שלא נחקרה עדותם בבי"ד יכולין לחזור בהם ומתקיימת עדותה של הכת האומרת שנשאת קודם קבלת הגט, שהענין מוכיח מצד עצמו כן ודברי עדותן של אלו האומרים שנשאת אחר קבלת הגט בטלין לא שרירין ולא קיימין:
וא"כ בעובדא דידן בין אם נאמר שהשתי כתי עדים מעידים על מעשה אחד בין אם נאמר שמעידים על שני מעשים אין עדותם של העדים האומרים שנשאת לאחר קבלת הגט קיימת ונתקיימה עדותם של העדים האומרים שנשאת קודם קבלת הגט ואפס זולתה, וז"ב לענ"ד:
יז) ומצאתי לנכון להעיר כאן שבעובדא דידן אין לדון בדבר מטעם שהוכחשו העדים עצמן בחקירות שאלו אומרין שנשאת זה שלש שנים לפני הגב"ע שנעשה ואלו אומרין שנשאת כשתי שנים קודם זמן הגב"ע, שזה הוי הכחשה בחקירות ועדות כולם בטלה כמו שכ' הרמב"ם בפ"ב מה' עדות שאם הכחיש האחד את שניהם אפי' בבדיקות עדות כולן בטלה וכנמצא קו"פ דמי, כמו שהאריך התומים בזה בסי' ל', ז"א שבעובדא דידן הוי הכחשה בגוף המעשה ולא הכחשה בחקירות, שהרי לדברי העדים שנשאת כשלש שנים קודם, הרי מעידים שלא נתקדשה, שאין קדושין תופסין בא"א, והעדים שמעידין שהי' המעשה זה כשתי שנים הרי מעידין שנתקדשה וא"כ הוי הכחשה בגוף המעשה, אלו אומרין נתקדשה ואלו אומרין לא נתקדשה ולא שייך לדון בזה כלל מכח הכחשה בחקירות, וקצרתי:
ב:
א) כעת נפנה אל הראש הב' המוצב בתחלת דברינו לדון בדין א"א עושה בעילתו בעילת זנות, והיינו משום שיש לפקפק בהיתר האשה העגונה הזאת אחרי אשר נודע כי גם אחרי קבלתה את הגט מבעלה מאמעריקא היתה דרה עם בעלה השני שנשאת לו מקודם קבלת הגט כפי מה שהעלינו והיתה עומדת תחתיו כדרך איש עם אשתו א"כ יש לחוש שמא חזר ובעל אחר קבלתה את הגט לשם קדושין, וכמו בנשאת לקטן והגדיל ומקדש בפחות משו"פ, דאמרינן אדם יודע שאין קדושי קטן כלום וכן שאין קדושין בפחות משו"פ וחזר ובעל לשם קדושין, כמו שנפסק הדין בשו"ע סי' ל"א ס"ט, והכ"נ בעובדא דידן שאדם יודע שאין קדושין תופסין בא"א וכשקבלה הגט מבעלה חזר הבעל השני ובעל לשם קדושין וצריכה גט ממנו:
אמנם בטור ובשו"ע שם כתב ואח"כ בא עליה סתם בפני עדים וכן הביא הב"י לשון הרא"ש פ' המדיר, והא דאמרינן דבועל לשם קידושין היינו בדאיכא עדי יחוד דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה א"כ משמע דווקא בשיש עדים לפנינו שבא עליה בפניהם או לכה"פ בשנתיחד עמה בפניהם, אבל בעובדא דידן שאין לנו עדי יחוד כאלה אלא שיודעים בכלל שדרה עם בעלה ועומדת תחתיו כדרך איש ואשתו אין זה עדי יחוד כלל ואף אם בעל לשם קדושין הר"ז קדושין בלא עדים שאינם כלום: אבל מל' הרמ"א בהגהה שם שכ' וה"ה קטן שקידש ונתגדל אצלה צריכה גט דודאי בעל כשהגדיל לשם קדושין, משמע אף דליכא עדי יחוד מ"מ כל שגדל עמה ודרה עמו כדרך איש ואשתו הר"א קדושין כאלו היו כאן עדי יחוד, ואף שכ' וה"ה וכו' משמע שלא בא לחלוק על המחבר, ויש לבאר כוונתו במה שכ' דודאי בעל היינו דכשבעל ודאי בעל לשם קדושין אבל לא לאמר שא"צ עדי יחוד, אבל בביאור הגר"א שם כ' ר"ל אע"ג דליכא עדים בביאתו ולא ביחודו וכ"ש בקטנה, וכן הביא בב"ש שם סקכ"ב תשו' מיימוני שאם אחר שנודע לו שלא הי' שו"פ דר עמה כדרך איש עם אשתו ולא היו עדי יחוד י"ל דהוי כעדי יחוד, וא"כ בעובדא דידן נמי שידוע שהיתה עומדת תחת בעלה השני כדרך איש ואשתו הר"ז כעידי יחוד וצריכה גט:
ב) והנה עיינתי בתשו' מיימוני הנ"ל סי' י"ט שמתחלה כתב ואפי' בא עליה לאחר שנתברר דליכא שו"פ אי ליכא עדי יחוד הו"ל כמקדש בלא עדים וא"ח לקדושיו אפי' שניהם מודים כדאמר בפ' האומר בקדושין וההיא דהמדיר דגמר ובעל לשם קדושין התם מיירי בשעת חופה שרגילין ליחד את החתן ואת הכלה, ומיהו גבי קטנה אשכחן ביבמות פ' ב"ש ובמס' נדה דבעל בגדלות אינה יכולה למאן, אלמא חשיבי אע"ג דליכא עדי יחוד בדבר דדבר שבסתר הוא רק כדאיכא עדים דמי, עכ"ל, והנה נסתפק לי בכוונת דבריו אם ר"ל כיון דגבי קטנה אשכחן דבעל בגדלות א"י למאן אע"ג דליכא עדי יחוד ומשום זה הדר בו ממה שכ' בתחלה בפשיטות דאם ליכא עדי יחוד הו"ל כמקדש בלא עדים וע"כ גם במקדש בפחות משו"פ אע"ג דליכא עדי יחוד ג"כ הוי כדאיכא סהדי דמי, או מה שכ' מיהו גבי קטנה אשכחן וכו' ר"ל אף דכאן צריך להיות עדי יחוד מיהו גבי קטנה אשכחן וכו' כדאיכא עדים דמי, וס"ל מצד איזו סברא לחלק בין מקדש בפחות משו"פ לדין קטנה ולא חזר בו ממה שכ' בתחלה, ולהמדקדק בלשון משמע כן שאם היתה כוונתו לחזור בו מסברתו הראשונה הי' כותב מיהא אשכחן גבי קטנה ומדהקדים לכתוב ומיהא גבי קטנה אשכחן וכו' משמע קצת שכוונתו דדווקא גבי קטנה הוא כן, אולם בביאור הגר"א ובב"ש הבינו שכוונת התשו' מיימוני לחזור בו מסברתו ובמקדש בפחות משו"פ ג"כ הדין כמו בקטנה:
ג) אולם מה שהביאני לידי ספק בהבנת דברי התשו' מיימוני הוא מה שהביא הב"ש שם תשו' הריב"ש, שבסי' קצ"ג כתב בשם הרא"ה דהוי כעדי יחוד ובתשו' סי' ו' חולק עליו וכ' שהיא דעת יחיד וכל הראשונים כתבו שצריך עדי יחוד. וזה באמת תמוה מאד איך הריב"ש סותר דברי עצמו, שבסי' קצ"ג כ' דברי הרא"ה בלי שום חולק ומשמע שהסכים לדבריו ובתשו' סי' ו' חולק עליו:
וכדי לקיים דברי הריב"ש שלא יהיו סותרים זא"ז הייתי אומר לולא דמסתפינא דבר חדש דהריב"ש ראה דבריו של הרא"ה בסי' קצ"ג וכתבם בלי חולק ולא ראה דבריו בסי' ו' הנ"ל והוא לפ"מ דמסקינן בקדושין (סה ע"ב) דהיינו טעמא דקדושין צריכין עדים ואפי' שניהם מודים הוא משום דחב לאחריני, ויעו"ש ברש"י משום שקרובותי' נאסרות בו וקרוביו נאסרין בה, והרשב"א בחי' הקשה ע"ז א"כ בגר וגיורת שאין להם קרובים יהיו מועילין קדושין אף שלא בפני עדים, ולכן הביא פי' ר"ח שכ' דהתם חב לאחריני הוא משום שהיא נאסרת לכל העולם יעו"ש, ולפ"ז הייתי אומר דכל זה באותה אשה שהיתה מותרת מקודם בקרוביו וכו' וכן היא היתה מותרת לכל העולם ועכשיו ע"י קדושין אלו היא נאסרת בכל, זה הוי חב לאחריני ולא מהני קדושין בלא עדים, אבל בקטנה שהגדילה שהיא כבר נאסרה לכל העולם ואסורה לקרוביו והוא אסור בקרובותי' גם מקודם ע"י קדושי קטנה מדרבנן וכל איסור שיש בקדושי תורה יש בה בקדושי קטנה מדרבנן א"כ מאי חב לאחריני איכא בזה שהרי בלא"ה אסורה בכל אלה, ואף שכל זה אינו אלא מדרבנן, מ"מ כיון דמדרבנן מיהת אסור, ולהרמב"ם איכא בכל אסד"ר משום לא תסור, מה יסכון ומה יוסיף חב לאחרים בדבר שכבר נאסר ואסור לעשות כן, ואם כנס כופין אותו להוציא, וכה"ג מצינו הרבה מאי דלא חזי מדרבנן חשוב אינו ראוי מדאורייתא, ואכ"מ, אבל עכ"פ חב לאחרים לא הוי:
ד) ולדעתי היינו טעמא דהסוברים דביבמה ביאה בלא עדים קונה, וכמו שכ' היש"ש ביבמות פ' ב"ש וכן היא דעת הגר"א בביאורו סי' קס"ו. וכן מצאתי בתשו' הרשב"א ח' רביעי סי' שכ"ח שהשיב וכ' שלא כן אני מדמה שתהא יבמה צריכה עדים, אלא אפי' בא עליה בינו לבינה קנאה שזו אשה היא שהקנו לו מן השמים וכו', וכוונתו ג"כ כיון שאשה זו הקנו לו מן השמים [הערה - ואינה בתורת קדושין כדי שלא לחלוק בין קדושין לקדושין כמו שמבואר לפנינו לפי הסברת הרשב"א, וכיון שאינו חב לאחרים קונה אותה בלא עדים, והבן. ע"כ] ואסורה בלא ביאתו לזר, א"כ אינה חב לאחרים כלל דבלא"ה אסורה על כל העולם, ותשו' זו של הרשב"א היתה בהעלם עין מכל רבותינו האחרונים ז"ל הנו"ב והב"מ והגר"א שפלפלו בזה אם ביאת יבמה צריכה עדים וכולם הביאו ראי' מגמ' יבמות נ"ח שומרת יבם קרית לה וכו' ואמאי לא מוקי לה בבא עלי' בלא עדים, וכבר קדמם בראי' זו בתשו' הרשב"א הנ"ל ודחה אותה משום שאם לא קנה אותה אין זה קדמה שכיבת הבעל לבועל שהרי לאו בעל הוא, יעו"ש, ויעוי' תוס' יבמות שם ע"ב ד"ה דהא דלא ס"ל כדחויו של הרשב"א הנ"ל: ה) וגם לפי דעת הסוברים דביאת יבמה צריכה עדים כמו שהוכיח במישור הגר"א שם מדהת"ו קדושין (יב ע"ב) שהקשו על ר"ת שמפרש דרב מנגיד על מאן דמקדש בביאה משום שצריך עדי יחוד או עדי ביאה ומכוער הדבר והא גם ביבמה אמרינן כן והא ביבמה ע"כ צריך עדים אביאה אף אם עשה בה מאמר בתחלה שאיננה נקנית בלא ביאה, יעו"ש שכן היא כוונת התוס' וכן הקשה הריטב"א מפורש כן וכן דעת הריא"ז ביבמות פ' ב"ש כמו שהביא הד"מ שם, ובהגהתו בשו"ע, נראה דהיינו טעמייהו אף דביבמה בלא"ה אסורה לזר מ"מ הוי חב לאחריני כשיש עוד אחין שיכולין ליבמה וע"כ ס"ל שצריך עדים, וכן הריטב"א בלא"ה לטעמיה שמפרש בקדושין (סה ע"ב) דהוי חב לאחריני לחייב הבא עליה מיתה וע"כ ביבמה שאין בה אלא איסור לאו הוי חב לאחריני וע"כ צריכה לדעתו עדים, אבל אם נאמר דמה שחב לאחריני הוא משום שנאסרה לאחריני א"כ ביבמה דבלא"ה נאסרה לזר ואין ביאתה צריכה עדים אלא מפני שחב להאחין, ומתורץ בזה קושית תוס' על ר"ת הנ"ל מיבמה דס"ל לר"ת דגם ביבמה אם עשה בה מאמר שכבר נעשית אשתו מדרבנן ונאסרה על האחין, שוב אין כאן חב לאחרים כלל, והביאה שאחרי מאמר קונה אותה גם בלא עדים, וזו היא סברת ר"ת: ובזה יהי' מכוון ג"כ לשון הרמ"א בסי' קס"ו הנ"ל על דברי המחבר בס"ב שכתב אם בא עליה בלא מאמר קנה וא"צ לחזור ולקדש ומכין אותו מכת מרדות שעל זה הגיה הרמ"א ודווקא שבא עליה בפני עדים דמשמע לפי פשוטם שאם כבר עשה מאמר א"צ להיות לפני עדים, ויעו"ש בב"ש שכן הבין דברי הרמ"א בתחלה אבל כ' דליתא כי קדושין ל"ש ביבמה, אבל לפ"ד הם מבוארים כפי פשוטם ומכוונים לפי דעת ר"ת: ו) הן אמת לפי הסברת הרשב"א בחי' לקדושין שם דהיינו טעמא שצריך עדים בקדושין משום דעריות דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית ביה חובה, יעו"ש באורך, וכיון דעריות הוקשו לצד ממון שיש בו חובה ממילא אין נפק"מ בקדושין שלפעמים אין בהם צד חובה, דמ"מ כיון דעצם דין הקדושין הוקש לממון שיש בו צד חובה אין נפק"מ בין קדושין לקדושין, וכן לפמש"כ הריטב"א שם בחי' הכא מחייב לאחריני פי' לחייב הבא עליה מיתה א"כ גם בשיש עליה קדושין דרבנן או איסור לאו לבד הר"ז חב לאחריני, אבל לפמש"כ הרמב"ן בחי' להסביר זה היינו כיון שהמעשה בתחלתו חוב ואין בדין לחוב לאחרים בהודאה בלא עדים אין הקדושין חלין וכו' א"כ בקדושי קטנה שכבר נאסרה ואין כאן חוב בעצם יהי' מאיזה טעם שיהי' הרי הקדושין חלין בלא עדים:
ז) והנה התומים בסי' צ' כתב לבאר דעת הפוסקים דידיעה בלא ראי' לא מהני בקדושין אף דילפינן דבר דבר מממון ובממון מהני ידיעה בלא ראי', היינו טעמא משום דבממון דלא איברי סהדי אלא לשקרי וצריך רק לידיעת הדבר וע"כ גם ידיעה בלא ראי' מהני כיון שהאמת כן הוא, אבל בקדושין שצריכים עדים לעצם קיום הקדושין לא מהני ידיעה בלא ראי' משום דמ"מ בשעת חלות הקדושין לא היו עדים: מעתה אני אומר דהיינו טעמא דהריב"ש שהסכים לדברי הרא"ה בסי' קצ"ג ובסי' ו' חולק עליו, והוא משום דבסי' קצ"ג מיירי בקטנה שהשיאה אמה ונסתפק שם בדבר אם היו שם קדושי תורה מחמת הגדת איזה עדים שאביה הלך למדינת הים נתן לה רשות להשיא בתו, וחקר בזה אם האם היתה נעשית שליח מהאב לקבל קדושין בעד בתו, וכיון שקטנה היא ועכ"פ אף אם לא נתן האב רשות מקודשת היא מדרבנן כמו שהביא שם הריב"ש דעת ה"ג דתקינו רבנן נשואין לקטנה כה"ג, וכיון שהיו שם קדושין דרבנן בכל אופן ע"כ הסכים הריב"ש עם הרא"ה שקטנה שהגדילה אפי' לעדי יחוד א"צ כיון דאשתו היא ועומדת תחתיו כו"ע ידעי שנתיחד עמה ובא עליה יעו"ש, והיינו טעמא כיון דעצם קיום הקדושין א"צ עדים כיון שכבר נאסרה לכל העולם בלא"ה ואינו חב לאחריני, [הערה - ואף למאן אינה יכולה משהביאה שתי שערות אף אם בודאי לא בעל, כמו שנפסק להלכה באה"ע סי' קנ"ה וצריכה גט. ע"כ], ומה שצריך עדים רק לידיעת הדבר כדי שלא תוכל לאמר שלא נבעלה ולא בא עליה בגדולתה בזה סגי במה שאשתו עומדת תחתיו והוי אנן סהדי שבא עליה והוי כעדות המתקיימת בידיעה בלא ראי', אבל בסי' ו' מיירי הריב"ש באשה שנשאת עפ"י חוקי דת העכו"ם שאין עליה אפי' קדושין דרבנן כמו שהאריך שם, בזה באמת כיון דחב לאחריני אם בועל לשם קדושין כשחזר לדת ישראל א"כ צריך עדים לעצם קיום הקדושין, ולקיום הקדושין לא סגי בידיעה בלי ראי' כמו שכ', ובמה שעומדת תחתיו ודרה עמו אין זה אלא עדות של ידיעה בלא ראי' ולא מהני בקדושין, וע"כ לא הסכים עם דינו של הרא"ה בנידון של הריב"ש, וכ' שכל הראשונים נחלקו עליו גם בקטנה ומכש"כ בנידון דידיה: וזוהי כוונת הרשב"א בתשו' הנ"ל שהביא ראי' שביאת יבמה א"צ עדים מהא דיבמה אומרת לא נבעלתי שאינה נאמנת אחר ל' יום משום דלא מוקים אינש אנפשיה ובודאי בעל אחר שלשים יום משכנס אותה, אף דאנן סהדי שבעל אותה כשעומדת תחתיו שלשים יום, מ"מ אם היתה ביאת יבמה צריכה עדים לא הי' מהני זה משום שאין זה אלא ידיעה בלא ראי' דלא מהני לקיום הקדושין:
ח) מעתה אם כנים אנו בביאור דעת הריב"ש בשתי תשובותיו שבסי' קצ"ג ובסי' ו' הרי י"ל שגם בתשו' מיימוני הנ"ל במה שכ' מיהא גבי קטנה וכו' אינו חוזר מדבריו שבתחילה שכ' בפשיטות שצריך עדי יחוד. דודאי במקדש בפחות משו"פ וכשנתברר אח"כ שאינה שו"פ צריך עדי יחוד, אבל בקטנה שיש עליה מכבר קדושין דרבנן דשוב לא חב לאחריני סגי במה שעומדת תחתיו דבדבר שבסתם כך הוא כדאיכא עדים דמי וסגי בהכי שתהי' א"א גמורה מדאורייתא, אף שלא היו עדים בשעת עצם קיום הקדושין: ואם כנים אנו בזה הרי לא מצינו מי מהראשונים ז"ל שיסבור דבעומדת תחתיו הוי כדאיכא עדים בשעת קדושין וחלין הקדושין במקום שלא היו מקודם גם קדושין דרבנן, ונאמן עלינו הריב"ש שכ' שכל הראשונים חלוקים בדבר ומצריכים עדי יחוד דווקא ובעומדת תחתיו גרידא לא הוי קדושין, מעתה בעובדא דידן שאין לנו עדי יחוד אלא שעמדה תחתיו ודרה עמו אחר קבלת הגט אף אם בעל לא הוי זה עדי קדושין וא"צ גט. כן הי' נראה לכאורה:
אבל מאחר שהב"ש בסי' ל"א הנ"ל וכן בסי' כ"ו א' וכן בביאור הגר"א שם לא הבינו כן וכ' שאע"ג שבעל בלא עדי יחוד, כיון שידוע שמתיחדת עמו ודאי לשם קדושין בעל, בטלה דעתו אצל דעתם ז"ל, אבל עכ"פ משנה זו במחלוקת שנוי', שהרי הריב"ש בודאי חולק בדבר וכן הרשב"א וכן היא דעת הרא"ש והטור בסי' ל"א הנ"ל שמצריכים עדי יחוד, וכנראה ואפי' בעומדת תחתיו, שכן משמע מסתימת לשון הרא"ש בפ' המדיר, שאפי' בקטנה דמיירי שם הדין כן שצריך עדי יחוד, יעו"ש:
ט) אבל עדיין נראה לי לומר אף אם דבר זה במחלוקת שנוי' ותלוי' בפלוגתא דרבוותא בכל זאת יש מקום לומר דלא הוי קדושין בעומדת תחתיו לחוד כל שאין שם עדי יחוד שהרי הרשב"א בחי' לגיטין פ"א בלנה עמו בפונדקי ונתיחדה עמו כ' ומסתברא כגון שראה הוא את העדים אבל ראו אותו שנים מן החלון והם רואין ואינם נראין לו א"צ ממנו גט לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו שלא בפני עדים אע"פ ששניהם מודים אינה מקודשת, הילכך כשבועל זה שלא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא, והובאו דברי הרשב"א אלו להלכה בשו"ע סי' קמ"ח וסי' קמ"ט ס"ב יעו"ש ובביאור הגר"א שם, ולפ"ז צריך להבין בעומדת תחתיו ולא היו כאן עדי יחוד איך אפשר לומר משום דכיון דאנן סהדי דודאי בעל הוי כמו עדי יחוד דהא הוא מ"מ לא ראה כל עדי יחוד וכשהוא בא עליה הוא איננו יודע כלל שיש כאן עדים שמתיחדת עמו באותה שעה, וא"כ אף שבעל אותה מ"מ הוא לא נתכוון לשם קדושין כלל שהרי אינו יודע שיש כאן עדים כלל וכיון שאדם יודע שאין קדושין בלא עדים לא בעל כלל לשם קדושין אלא לזנות בעלמא, וע"כ צ"ל שהסברא כך היא כיון שזה שעומדת תחתיו הוי כמו עדים והוי כמו שיש כאן עדים תמיד כל היום וכל הלילה, אף הוא הבועל יודע מזה והוא מתכוון כלפי עדים אלו וכשבועל הוא בועל לשם קידושין, אולם כל זה הי' אפשר לומר אם הי' הדין פשוט והלכה רווחת בישראל שכל שעומדת תחתיו הוי כמו עדים בכיפי' תלו ליה, אבל כיון שדין זה איננו כ"כ פשוט שהרי במחלוקת שנוי' ורבו הפוסקים דס"ל שעומדת תחתיו אינו כמו עדים, והרי התוס' בקדושין (סז ע"ב) כתבו דמדאמרינן אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו מוכח שגם לר"י דס"ל אין ממזר אלא מחייבי מיתות בי"ד מודה הוא שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות, שאל"כ ל"ש לומר אדם יודע וכו' שהרי ר"י חולק ע"ז יעו"ש, והשתא כיון שדבר זה שכל שעומדת תחתיו הוי כמו עדים אינו פשוט כ"כ ל"ש לומר בזה שהוא יודע שהוא כמו עדים מה שאנו אין יודעים, וכיון שדבר כזה אינו ידוע לו והוא בעיניו כמו שלא הי' עדים, א"כ שוב כשבועל אינו בועל לשם קדושין, שהרי יודע שאין קדושין בלא עדים אלא לשם זנות בעלמא:
ולפ"ז נפל דין זה בבירא, וי"ל באמת שמשום ה"ט לא הביאו בשו"ע דין זה כשעומדת תחתיו שיש בזה מחלוקת הפוסקים, משום דכיון שהדין אינו מבורר ועומד במחלוקת שוב הוי כמקדש בלא עדים משום שאינו מתכוון לשם קדושין, וע"כ סתם המחבר בכל מקום דדוקא בשיש עדי יחוד, ומה שהגיה הרמ"א בסי' קמ"ט ס"א או שגלוי לכל שבא עליה כגון שנשאה כבר תמה הב"ש על זה שאינו ענין לדין של המחבר שם, ויעוי' סי' כ"ו ס"א ובביאור הגר"א שם:
היוצא מדברינו שמה שהעירונו למעלה לחוש לקדושין בעובדא דידן משום שא"א עושה בעילתו ב"ז ואחר קבלת הגט כשבעל בעל לשם קדושין לפ"מ שנתבאר יש מקום לומר שאין בזה חשש של קדושין מחמת זה שעמדה תחתיו אח"כ כל עוד שאין לנו עדי יחוד: י) כ"ז גם במקום אחר, אבל בעובדא דידן י"ל שאין לחוש כלל לזה שא"א עושה בעילתו ב"ז מטעם אחר, והוא:
דהנה המל"מ בפ"י מה' גירושין הי"ח הביא בשם הרדב"ז כ"י שאם פרסה נדה ונתיחד עמה בפני עדים ואפי' ראינו שנבעלה אין לחוש שמא לשם קדושין בעל דהא ל"ש לומר א"א עושה בעילתו ב"ז דמאן דעבר אאיסור כרת לא חש לאיסור זנות, יעו"ש שכ' עלה המל"מ שדבריו נכונים, ולפ"ז בנד"ד שנשאת במזיד לשני קודם קבלת הגט והיתה א"א גמורה ושניהם מזידין היו, א"כ אחר קבלת הגט נאסרה לשני משום איסור דונטמאה דאסורה גם לבועל, א"כ י"ל גם בזה כיון דלא חייש לאיסור עשה דונטמאה לא חש ג"כ לאיסור זנות, ואף אם בא עליה לא בעל לשם קדושין כלל:
הן אמת שיש לחלק דהרדב"ז לא אמר אלא באיסור נדה שהוא בכרת ואיסור חמור וע"כ שפיר אומר כיון דלא חייש לאיסור חמור כזה לא חש ג"כ לאיסור ב"ז הקל ממנו, אבל בנד"ד שאין על הבועל רק איסור עשה אפשר אף שלא חש לאיסור דונטמאה חש לאיסור ב"ז:
יא) ולפ"ז תליא בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד והרמב"ן ז"ל באיסור פנוי' דלדעת הרמב"ם שהבא על הפנוי' עובר על לאו דלא תהי' קדשה וכו', א"כ איסור ב"ז חמור מאיסור דונטמאה שאינו אלא עשה, וע"כ אף שבלא"ה עובר על איסור עשה מ"מ חש לאיסור הלאו החמור ממנו, כמו דאמרינן בעלמא שהחשוד על הקל לא חשוד על החמור, אבל לדעת הראב"ד והרמב"ן שאין באיסור פנוי' אלא איסור דרבנן שפיר י"ל דכיון דעבר על איסור עשה דונטמאה ודאי לא חש על איסור פנוי' שאינו אלא מדרבנן, ולא אמרינן בזה א"א עושה בעילתו ב"ז, ולפ"ז י"ל שגם לדעת הרמב"ם ז"ל כן הוא לפמש"כ הכ"מ בפ"ב מה' נערה בתולה שגם לדעת הרמב"ם אין לאו דלא תהי' קדשה אא"כ מוכנת לכך, ובאקראי בעלמא גם לדעת הרמב"ם ז"ל אין כאן איסור לאו אלא איסור עשה לבד דהבא על האשה שלא לשם אישות עובר בעשה דכי יקח איש אשה וכו', כמו שכ' הה"מ בפ"א מה' אישות ה"ג, נמצא שגם לדעת הרמב"ם ל"ש לומר כאן א"א עושה בעילתו ב"ז, כיון דעובר על איסור עשה דונטמאה לא חש ג"כ לאיסור עשה דפנוי', דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה:
יב) אבל הרדב"ז בעצמו סותר משנתו שבכאן למה שכ' בתשו' ח"ד סי' רע"ז דבמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, דב"ש אומרים שא"צ ממנו גט שני וב"ה אומרים שצריכה גט שני ומפרש בירושלמי דב"ש לטעמייהו דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בא ערות דבר וע"כ מזוהמת בעיניו ואינו חשוד לבא עליה וב"ה לטעמייהו דאומרים אפי' הקדיחה את תבשילו ואינה מזוהמת בעיניו וע"כ חיישינן שמא בעל וצריכה גט שני, וכתב עלה הרדב"ז שם דזהו דוקא שלא ראינו שנבעלה, אבל ראינו שנבלעה הרי רואין אנו שאינה מזוהמת בעיניו גם ב"ש מודו שצריכה גט שני דחיישינן שמא לשם קדושין בעל, וכן לדידן גם בשגרשה מחמת ערות דבר צריכה גט שני כיון דרואין אנו דלא מזוהמא בעציצו ובעביטו כל מה דאפשר לו לתקן מתקן דאי בעל לה לשם זנות אית בה תרתי חדא משום ב"ז דכל שאר נשים ותו איסורא דידה דאחרי אשר הוטמאה שאסור משום סוטה ומשו"ה בעל לשם קדושין לתקן שלא יהא ב"ז אלא בעילת איסור, והביא ראי' מש"ס משלנו דמוקמינן לה בשלא ראוה שנבעלה דאמרינן דב"ש ס"ל דל"א הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה משמע דטעמא דל"א הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה הא אי הוי אמרינן הן הן וכו' הוי מודו ב"ש דצריכה גט שני אע"ג דמגרשה משום ערות דבר לב"ש כדאמר בירושלמי דב"ש לטעמייהו הרי אף שאסורה עליו משום איסור דאחרי אשר הוטמאה מ"מ בשראוה שנבלעה צריכה גט שני לב"ש וכש"כ לב"ה, יעו"ש ברדב"ז באורך, הרי דס"ל לרדב"ז בתשו' כאן דאף באופן שאסרוה עליו מ"מ אמרינן א"א עושה בעילתו ב"ז ומה דאפשר לתקן מתקן וזה סותר דבריו שכ' בפירסה נדה דכיון דלא חש על איסור נדה לא חש ג"כ על איסור זנות, ולא עוד אלא שדברי הרדב"ז כאן הם עוד יותר מוקשים דכ' דמה דאפשר לתקן מתקן דאדרבה דכאן בבועל לשם קדושין קלקולו יותר על תקונו, שהרי לאו דאיסור סוטה דילפינן מקרא דאחרי אשר הוטמאה שכתוב גבי מחזיר גרושתו משנשאת, ובמחזיר גרושתו משנשאת אמרינן בקדושין (עח.) שאם בעל ולא קידש אינו לוקה דדרך לקוחין אסרה תורה, א"כ גם איסור סוטה דילפינן מהאי קרא ג"כ אם בעל ולא קדש אינו לוקה, א"כ בבועל לשם קדושין הוא מקלקל ולא מתקן, וכבר כתב כה"ג הגרע"א בתשו' סי' קפ"ב שפירש את דברי הריא"ז שהביא הש"ג שכ' דבלן בפונדקי עם גרושתו משנשאת לאחר ל"א א"א עושה בעילתו ב"ז משום דאם בעל ולא קדש אינו לוקה. א"כ מגרע הוא במה שבועל לשם קדושין. יעו"ש, והכ"נ באיסור סוטה, ואף דבסוטה מלבד לאו דאחרי אשר הוטמאה יש ג"כ איסור עשה דונטמאה דבו לא כתוב לקוחין ובודאי עובר על עשה דונטמאה אף בלא לקוחין, מ"מ בלאו דלא יוכל הוא מגרע במה שבועל לשם קדושין:
יג) אמנם אף שדברי הרדב"ז סותרים א"ע וגם תמוהים מצד עצמן כמו שכ' ולא באתי כאן לתרץ את דבריו ולהסיר את הסתירה הזאת, אבל ראיתו שהביא מהש"ס דילן דבראוה שנבלעה צריכה גט שני אף בשגרשה מחמת ערות דבר, הלא כראי מוצקה, וכן נראה ג"כ מל' הירושלמי פ' הזורק ה"ט ב"ש דאינון אמרין לא יגרש וכו' אינון דאמרין מזוהמת היא מלפניו ואינו חשוד לבא עליה, משמע דדוקא משום דאינו חשוד אבל בראוה שנבלעה גם ב"ש מודו שצריכה גט שני וכן הביא האב"מ בסי' ל"ג סק"א ראי' מדברי התוס' גיטין (עט ע"ב) ד"ה ב"ש שהביאו הירושלמי הנ"ל וכתבו וכה"ג פליגי לקמן במגרש ולנה עמו בפונדקי למאן דמוקי לה בלא ראוה שנבעלה, עכ"ל, משמע מדבריהם דוקא למאן דמוקי בלא ראוה שנבעלה אלא בעדי יחוד ומשום דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה בזה הוא דאמרינן כיון דלב"ש ע"כ מצא בה ערות דבר ומזוהמת היא בעיניו ודאי לא בעל אבל בראוה שנבעלה גם לב"ש צריכה גט שני אף שאסורה עליו משום איסור סוטה, מכל זה משמע כדעת הרדב"ז זו שגם אם באופן שאסורה עליו ג"כ אמרינן א"א עושה בעילתו ב"ז וגמר ובעל לשם קדושין:
יד) אבל לענ"ד נראה לדחות כל ראיות אלו בחדא מחתא והוא, דהנה במה דאמר בירושלמי בהא דמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דב"ש לטעמייהו וב"ה לטעמייהו צריך להבין דא"כ לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר כלל, דבממנ"פ במאי מיירי הא דמגרש וכו' ולנה וכו' אם מיירי כשגרשה משום ערות דבר בזה גם ב"ה מודו שא"צ גט שני שמזוהמת היא בעיניו ואם גרשה שלא מחמת ערות דבר הא בזה ב"ש מודו שצריכה גט שני א"כ ל"ש בזה פלוגתא כלל ואיך שנו במשנתינו דין זה במחלוקת ב"ש וב"ה: ולזה נראה דע"כ לומר דהא דמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי מיירי בסתם בראינו באחד שגרש את אשתו ולנה עמו אח"כ בפונדקי ולא ידענו הסבה והטעם מפני מה גרשה מקודם אם מחמת ע"ד או מפני שהקדיחה את תבשילו וכדומה דב"ש ס"ל דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר א"כ זה שגרש ודאי לא גרש אלא מפני שמצא בה ערות דבר וע"כ כשלנה עמו בפונדקי ל"א הן הן עדי יחוד וכו' משום שמזוהמת בעיניו ואינו חשוד לבא עליה משום איסור סוטה, וב"ה לטעמייהו שמותר לגרש אפי' בשהקדיחה את תבשילו, א"כ זה שגירש ל"א שמחמת ע"ד גירש א"כ אינה מזוהמת בעיניו ומותר לבא עליה וע"כ אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. וביאור דברי הירושלמי אלו אמרתי מכבר וכעת בחפשי ספרים מצאתי שהקדמני בזה הב"מ בסי' קמ"ח ושמחתי שכוונתי לדבריו ומתאמרא בשמיה גברא רבא כוותי:
ולפ"ז שפיר אמרינן בש"ס דילן דלב"ש ל"א הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה דמשמע דבראוה שנבעלה היתה צריכה גט שני וכן הירושלמי דקאמר שאינו חשוד לבא עליה וכן מדברי התוס' שכ' דדווקא בשלא ראוה שנבעלה והוא דכל זה בנתיחדה לבד אמרינן דלא בעלה משום שמזוהמת בעיניו ולא חשוד לבא עליה אבל בראוה שנבעלה אמרינן להיפך דודאי לא גרשה מחמת ערות דבר דא"כ לא הי' בא עליה שאסורה עליו משום סוטה והיתה מזוהמת בעיניו ותלינן להיפך שגרשה שלא מחמת ערות דבר, ואף דממנ"פ עביד איסורא, אם שגרשה שלא מחמת ערות דבר ואז עבר על איסור דלא יגרש לב"ש דהוי איסור דאורייתא, או שלא עבר על איסור דלא יגרש וכו' ומה שגרשה הוא מחמת שמצא ערות דבר א"כ עביד איסורא במה שבא עליה שאסורה עליו מחמת איסור סוטה, וא"כ הי' לנו לומר להעמידו בחזקת כשרות ולומר דהשתא הוא דאיתרע ועבר על איסור סוטה ולא מקודם שעבר על איסור דלא יגרש וכו', כדוגמא שכ' הריב"ש בעד שהעידו עליו שנפסל דמעמידין אותו על חזקתו ואמרינן השתא הוא דנפסל כמו שהבאתי, אבל ז"א, שהרי כמו שיש חזקת כשרות להבעל כמו כן יש חזקת כשרות להאשה ומעמידין אותה בחזקת כשרות שלא זינתה תחתיו, ואם זינתה תחתיו ואסורה לבעלה לא היתה נבעלת כעת תחתיו משום איסור סוטה שהוא על שניהם, ואין לומר אדרבה העמד הבעל בחזקת כשרות ולא עבר על איסור דלא יגרש וכו', ז"א שהרי הוא רשע לפניך דממנ"פ עביד איסורא, וא"כ הוא הדין כמו במקוה שנמצא חסר דאמרינן תרתי לריעותא והכ"נ תרתי לריעותא, חזקת כשרות של האשה וחזקה דהשתא של הבעל דאיתרע לפניך, וע"כ אמרינן דודאי עבר על איסור שלא יגרש וכו' ואשתו לא זינתה תחתיו וכיון שלא זינתה הרי אינה מזוהמת בעיניו וכשבעל לשם קדושין בעל וצריכה גט שני, משא"כ בשלא ראוה שנבעלה אף שיש להאשה חזקת כשרות והי' לנו לומר להיפך שלא זינתה מ"מ גם להבעל יש חזקת כשרות ואמרינן שלא עבר על איסור שלא יגרש וכו', וכיון שהספקות שקולין הן ל"ש לומר בזה הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. כיון שהדבר מסופק שמא לא בא עליה כלל מפני שמזוהמת בעיניו ואינו חשוד לבא עליה, א"כ הוי כמו שאין כאן עדים כלל, כמו שכ' בתשו' מיימוני סי' א' בארוכה, ואכ"מ להאריך בזה: טו) אולם כ"ז בסתם שגרשה ולא ידענו מפני מה גרשה, אבל בשידוע לנו שזינתה תחתיו וגירשה מפני שמצא בה ע"ד, בזה שפיר אמרינן גם בראוה שנבעלה שא"צ גט שני וחזר הדין כדברי הרדב"ז בתשו' שהביא המל"מ דכיון דלא חש לאיסור נדה לא חש ג"כ לאיסור בעילת זנות, והכ"נ בזינתה תחתיו ולנה עמו בפונדקי א"צ גט כיון שלא חש לאיסור סוטה לא חש ג"כ לאיסור ב"ז ולא לשם קדושין, ובסוטה עוד גרע יותר שאם יבעול לשם קדושין יעבור על לאו דלא יוכל וכו' משא"כ שלא בקדושין לא עבר אלא בעשה דונטמאה, וכמו שכ' למעלה:
ולפ"ז בעובדא דידן שנשאת במזיד לשני קודם קבלת הגט מבעלה הראשון ונאסרה על בעלה השני באיסור סוטה לבועל והוא ג"כ ידע מזה שא"א היא, ל"א בזה א"א עושה בעילתו ב"ז, כיון דלא חש לאיסור דונטמאה לא חש ג"כ לב"ז, ובפרט לדעת הראב"ד והרמב"ן וכן לדעת הכ"מ בדעת הרמב"ם דליכא באיסור פנוי' אלא איסור דרבנן ודאי אמרינן כמו שלא חש על איסור דונטמאה לא חש ג"כ על ב"ז וכשבעל לא בעל לשם קדושין כלל:
וביותר בנד"ד שהיו שניהם מזידין ודרו יחדיו משך זמן קודם קבלת הגט ובעל כמה בעילות אסורות של איסור א"א ומיתת ב"ד, באיש כזה ודאי לא חש אח"כ כשקבלה את הגט לבעול לשם קדושין שלא תהא בעילתו ב"ז, וכבר מבואר בסי' ל"ג באיש שהוא מוחזק בזנות ל"א א"א עושה בעילתו ב"ז, ויעוי' בתה"ד סי' ר"ט שהביא דברי הסמ"ג שכ' דבמקדש בפחות משו"פ ובעל אח"כ דמקודשת דחזקה שאין אדם מישראל הכשרים עבב"ז, מדנקט הכשרים משמע דבפרוצים לא. יעו"ש, ואין לך פרוץ גדול מזה שנשא א"א בפרהסיא שבודאי ל"ש גביה דין דא"א עושה בעילתו ב"ז, מלבד זה כאשר שאלתי את פי האשה העגונה הנ"ל אם טבלה לנדותה כשהיתה דרה עם בעלה שני זה הודתה סוכ"ס לפני שהרשע הזה לא רצה להמתין שתספור ז"נ כדת ישראל ולא טבלה והי' בועל אותה בנדותה, ואף שאינה נאמנת מן הדין שא"א עושה עצמו רשע, מ"מ ניכרים דברי אמת ששניהם לא חשו לעבור על איסור כרת כשם שלא חשו לאיסור א"א, ובאנשים כאלו ודאי לא שייך לומר א"א עושה בב"ז:
כ"ז הי' פשוט וברור בעיני באופן שאין לחוש לקדושין בעובדא דידן שבעל אותה לשם קדושין בשעה שהי' דר עמה אחר קבלת הגט:
טז) אבל מה שעומד לנגדי היא תשו' הרשב"א סי' קפ"א הביאו הב"י בסי' י"ז. והאב"מ בסי' ל"ג הנ"ל שהיא כמעט ממש כעובדא דידן, באשה שבאה ואמרה פנוי' אני ונתקדשה לשמעון לפלגש ונתיחדה עמו ואח"כ נודע בעדים שכבר נתקדשה לראובן כמה שנים ואח"ז הביא לה אחיה גט מראובן בעלה הראשון וכו' וכו' שהשיב הרשב"א ז"ל על זה שהיא צריכה גט מבעלה שני, דאשה זו כיון שנתיחדה עמו אחר הקדושין הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וכו' כיון שידע זה השני שנתקדשה כבר לראובן וראה הגט ביד האשה שגירשה ראובן יודע הוא שאין קדושין תופסין בא"א וגמר ובעל לשם קדושין אחר גרושי ראשון כדאמרינן בקטנה שגדלה וכו' ואע"פ שאסורה לו משום ונטמאה מ"מ קדושין תופסין בה מן התורה וכו' יעו"ש, ומבואר מזה שאפי' לא ראינו שנבעלה אפ"ה אמרינן הן הן עדי יחוד וכו', ואע"ג שאסורה לו מן התורה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, אפ"ה כיון דקדושין תופסין בה אמרינן א"א עבב"ז וגמר ובעל לשם קדושין ואפילו לא ראינו אלא היחוד וכו', יעו"ש באב"מ סי' הנ"ל שמזה הוכיח שהרשב"א ז"ל לא ס"ל כהרדב"ז ואפי' אסורה עליו אמרינן שגמר ובעל לשם קדושין, וכן הוכיח מוהריא"ז שהבאתי למעלה שכ' במחזיר גרושתו משנשאת ל"א א"א עושה בעילתו ב"ז ובעל לשם קדושין משום דע"י קדושין הוא לוקה ויותר חמירא ע"י קדושין ע"כ אמרינן דמסתמא לא כוון לשם קדושין, יעו"ש, שמדברי שניהם מוכח דלא ס"ל כהרדב"ז שהביא המל"מ:
והנה בדברי הרשב"א י"ל דס"ל כדעת הרמב"ם שכ' למעלה דבפנוי' יש איסור לאו ובאיסור לבועל אינו אלא עשה, ע"כ שפיר אמרינן בבועל שגמר לשם קדושין משום דמתקן איסור פנוי' ואי"ע בלאו, ולפ"ז תלי' בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד והרמב"ן ז"ל שכ' למעלה:
יז) אולם בעובדא דידן יודה גם הרשב"א דל"א שבעל לשם קדושין כיון שהוא פרוץ ועומד במרדו ונשא א"א במזיד ובודאי בפרוץ כ"ז ל"א שחש על איסור זנות, ודוקא בעובדא דהרשב"א שהבעל השני לא ידע שהיא א"א שאמרה פנוי' היא והוא בחזקת כשר ע"כ אמרינן אחר שנודע לו שהיא היתה א"א ונודע לו ע"י הגט שראה ביד האשה שגמר ובעל לשם קדושין, ואף שיודע שאסורה עליו כעת מ"מ מקיימה אצלו מחמת שקשה לו לפרוש ממנה וכל מה דאפשר לתקן מתקן, משא"כ בעובדא דידן שהיא א"א ואעפ"כ נשא אותה לכתחלה, ולפי דברי האשה הוא פיתה אותה והחליק בעיניה לעשות איסור א"א כהיתר, הדבר פשוט וברור בעיני שגם אחרי קבלת הגט לא חש לאיסור זנות ולא גמר ובעל לשם קדושין:
איך שיהי' אפי' אם נאמר דמילתא זו במחלוקת שנוי' ויעוי' בבה"ט סי' קמ"ט דהביא הרבה פוסקים דס"ל דכל שלא יוכל לקיימה ל"ח שמא לשם קדושין בעל, וגם למעלה הבאנו כמה פוסקים דס"ל דמה שעומדת ודרה תחתיו ביחד אין זה חשוב כעדי קדושין וכמו שצדדנו לעיל בזה, וא"כ נד"ד הוי ס"ס דפלוגתא דרבוותא ספק שמא הדין כפוסקים דבעומדת תחתיו לא הוי כעדי קדושין וספק שמא הלכה כדעת הפוסקים דבמקום שאסורה עליו בלא"ה ל"א שגמר ובעל לשם קדושין שפיר יש להתיר את האשה הנ"ל מכבלי העיגון ובפרט במקום שיש חזקת פנוי' מהני ס"ס בא"א אפי' לדעת המחברים דס"ל דלא שרינן א"א ע"י ס"ס:
ג:
א) כעת נפנה אל הראש הג' והוא האחרון הנצב בראשית דברינו אם א"א הנשאת במזיד לשני צריכה גט משני, הנה בזה לא אבוא בארוכה כי כבר נשאלה שאלה זו בבית מדרשם של המחברים האחרונים ז"ל וראש המדברים אשר ראיתי הוא בס' שם ארי' שהרחיב הדבור ופלפל בזה הרבה כדרכו בקדש בדברי טעם, והנה אנכי בתחלת עיוני בדין זה אמרתי לכאורה דבנשאת במזיד א"צ גט משני לפ"מ שהביאו רבותינו הראשונים ז"ל הירושלמי ריש פ' האשה רבה שמפרש הטעם שצריכה גט משני באשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' הוא כדי לברר איסורו של ראשון, ודעת הרי"ף שם שכן הוא הטעם גם לפי הש"ס דילן לפי מסקנת הגמרא ולפי גירסתו "אלא" רישא דעבדא איסורא קנסוה רבנן סיפא דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן שחזר בו הש"ס מן הטעם שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט, אלא עיקר הגט הוא משום קנס לבד וכדי לברר איסורו של ראשון, וכמו שכ' שם בחי' הרשב"א, וכן כ' הריטב"א והנמו"י שם, ולפ"ז דכל עיקר שצריכה גט משני הוא כדי לברר איסורו של ראשון כל זה שייך בשנשאת בשוגג ועפ"י טעות שמן הדין אינה אסורה על הראשון משום סוטה שהרי שוגגת היא וע"כ כדי לברר איסורה על הראשון הצריכו גט משני, אבל בשנשאת במזיד שהכל יודעים והלכה רווחת בישראל שסוטה אסורה לבעלה בזה לא הצריכוה גט משני שהרי א"צ לברר איסורו של ראשון, ושוב אחר בינותי בתשו' שם ארי' הנ"ל מצאתי שהביא סברא זו בשם הגאון בעל שער משפט והמחבר שם קילס סברא זו וכ' דנכונה היא: אבל כל זה לפי דעת הרי"ף ולפי גירסתו הנ"ל, אבל הרמב"ם ז"ל בפ"י מה"ג ה"ד כתב הטעם שמה שהיא צריכה גט משני כדי שלא יאמרו א"א יוצאה בלי גט, וכ"כ שמה שאסורה לראשון הוא משום שצריכה גט משני כדי שלא יאמרו החזיר זה גרושתו משנשאת, ואין איסורה לראשון משום איסור סוטה כיון ששוגגת היא, יעו"ש: ב) ועפ"ז אמרתי ליישב קושית התוס' ביבמות (יא.) דהש"ס מקשה התם לרב דאמר צרת סוטה אסורה מהא דתנן ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה, והקשו התוס' שם ד"ה ר"ש אמאי לא מקשה מת"ק אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולרב לא בעינן חליצה, יעו"ש, אבל עפ"י המבואר בש"ס ובדברי הרמב"ם ז"ל דטעמא דאסורה לראשון הוא משום שלא יאמרו מחזיר גרושתו משנשאת אבל לא מטעם איסור סוטה כיון דבשוגג הי' ויעוי' מל"מ שם, א"כ א"ש הא דלא מקשה מת"ק דהא י"ל דהא דתצא מראשון אינו משום דהוי סוטה אלא משום שלא יהי' מחזיר גרושתו, וכיון דעיקר האיסור הוא משום מחזיר גרושתו א"ש הא דצריכה חליצה דהא אמרינן שם (יא ע"ב) דאיעקר קרא מפשוטו וטומאה לא כתיב במחזיר גרושתו משנשאת, א"כ שפיר צריכה חליצה משום דלא כתיב בה טומאה, אבל מדר"ש מקשה שפיר דהא לקמן (צא א' ב') אמרינן לחד תירוץ וכן לאיבעית אימא דלר"ש ניסת עפ"י בי"ד אינה צריכה גט משני יעו"ש, וא"כ לר"ש הא דאסורה לראשון ע"כ אינו מטעם מחזיר גרושתו משנשאת, דהא לדידיה א"צ גט משני וליתא לגזירה זו, וע"כ הא דאסורה לראשון לר"ש הוא משום סוטה וע"כ מקשה שפיר מר"ש דלדידיה ע"כ אסורה משום סוטה ואעפ"כ ס"ל דביאתה או חליצתה פוטרת צרתה, הרי שאינה פטורה מן הייבום, וז"נ לענ"ד: ג) ויש להוסיף עוד נופך לזה עפ"י מה שמצינו לרש"י ז"ל (פז ע"ב) ד"ה תצא כתב הטעם דתצא משום דהוי כשאר א"א שזינתה דהך לאו אנוסה היא משום דלא דייקא קנסוה יעו"ש, משמע דהטעם דאסורה משום סוטה, ואילו לקמן (צא ע"ב) ד"ה חוץ מא"א כתב וז"ל דהיינו בעדים וניסת עפ"י בי"ד בעד אחד דתרווייהו בעי גט, וכיון דבעינן גיטא אלמא מילתא היא ומיתסר אקמא, עכ"ל, הרי מבואר מדבריו שהטעם הוא משום שצריך גט משני וע"כ אסורה אקמא משום שלא יאמרו גירש זה ונשא זה ומחזיר גרושתו משנשאת, והנראה בכוונת רש"י דהא דכתב לעיל שאסורה משום סוטה הוא דווקא בנשאת עפ"י עד אחר דהוי מקצת מזידה משום דלא דייקא ואסורה מדרבנן משום סוטה, אבל בנשאת עפ"י עדים דהוי אנוסה ממש בזה הא דאסורה לראשון אינו אלא משום מחזיר גרושתו משנשאת, וע"כ (בדף צא ע"ב) דמיירי גם בנשאת עפ"י עדים הוצרך רש"י ז"ל להוסיף טעם משום גט משום דא"א לאסור משום סוטה דאנוסה היא, ושו"מ להמל"מ כאן שכ' לחלק בין עד אחד לשני עדים כנ"ל ולא ראה שכן משמע ג"כ דעת רש"י ז"ל, ושמחתי שכונתי לדעתו, ועפ"ז ממילא לר"ש דס"ל דעפ"י עדים מותרת לחזור לו א"כ עפ"י עדים בלא"ה לר"ש אינה אסורה לראשון, ועיקר האיסור לר"ש אינו אלא בשנשאת עפ"י ע"א, והיכא שנשאת עפ"י ע"א בזה באמת אסורה משום סוטה, ומשום זה שפיר מקשה מר"ש, דלר"ש הוי הטעם שאסורה לראשון משום סוטה, אבל לרבנן לק"מ, כיון דלרבנן אסורה גם בנשאת עפ"י שנים לדבריהם, ע"כ אין לפרש משום סוטה, וע"כ צריך לפרש משום שלא יאמרו מחזיר גרושתו, וכו', וכיון דלרבנן בלא"ה צריך לומר משום שמא יאמרו וכו', א"כ גם בעד אחד אפשר ג"כ הוא אותו הטעם שאסורה לראשון כמו בנשאת עפ"י שני עדים ולאו משום איסור סוטה, אבל לר"ש ע"כ הא דאסורה הוא משום סוטה, ובזה עוד יותר מרווח דאפי' לפי מסקנת הגמ' דלר"ש בעיא גט משני מ"מ לדידיה הוי הטעם משום סוטה דהא לדידיה בנשאת עפ"י שנים מותרת לחזור, וע"כ הא דבע"א אינו אלא משום סוטה:
ד) ובזה נוחים דברי הרמב"ם ז"ל שכ' הטעם משום שמא יאמרו וכו' ובה"ו בנתקדשה כ' שאין חוששין שמא יאמרו משום כיון שלא נשאת יאמרו תנאי הי' בקדושין ולא נתקיים, ולא כ' כמסקנת הגמ' רישא דעבדא איסורא קנסוה רבנן, סיפא דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן, וכקושיית הלח"מ כאן, ועפ"י האמור ניחא דדברי הש"ס ביבמות שם הוא משום דקאי שם לרב הונא ורב הונא בשם רב הוא מרא דשמעתא (צא.) דבנשאת עפ"י עדים מותרת לחזור לו א"כ לדידיה הא דבע"א צריכה גט מזה ומזה אינו משום שמא יאמרו וכו' שא"כ אפי' בנשאת עפ"י עדים ג"כ, אע"כ שלא אמרו כן אלא במקום דעבדא איסורא ועפ"י עדים דאנוסה היא לא קנסו ולא חששו לשמא יאמרו וכו', אבל לדידן דנשאת עפ"י עדים ג"כ תצא מזה ומזה וכו' וכו' ע"כ אפי' בשאנוסה ולא עבדא איסורא ג"כ חששו משום שמא יאמרו וכו', וא"כ בנתקדשה מותרת ולא חששו לזה ע"כ הטעם משום שיאמרו תנאי הי' בקדושין ולא נתקיים והר"ז נכון, ויעוי' תוס' (פח ע"ב) ד"ה א"ה ובמוהרש"א ומוהר"ם שם:
נחזור לדברינו, דלדברי הרמב"ם שתפס הטעם שצריכה גט משני הוא משום שלא יאמרו א"א יוצאת בלא גט, הרי אפשר לומר שגם בנשאת במזיד ג"כ צריכה גט משני משום שלא יאמרו וכו' באופן שדבר זה אם נשאת במזיד צריכה גט משני תליא בפלוגתא דהרי"ף והרמב"ם בטעמא מה דניסת עפ"י בי"ד ובעדים צריכה גט משני:
ה) אולם בתשו' ש"א הנ"ל הביא שכעין זה נסתפקו התוס' ביבמות (צב ע"ב) ד"ה נותן שאפשר ביבמה שנשאת במזיד לא שייך למגזר ולמיקנסיה כי היכי דלא קנסינן בזינתה משום דנשואי מזיד לא שכיחי כמו זנות, יעו"ש. ולפ"ז י"ל שגם לדעת הרמב"ם שמפרש טעמא משום שמא יאמרו וכו' מ"מ בנשואי מזיד לא גזרו רבנן כמו בכל מילתא דל"ש דלא גזרו רבנן, ונראה דמאי דמיבעי' להו להתוס' פשיטא ליה להרא"ש דבנשואי מזיד א"צ גט משני, שבתשובותיו כלל ל"ה סי' י' שנשאל באשה שגרשה בעלה ואח"כ נתיחדה עמו בעדים ואח"כ הלכה מן העיר וקבלה קדושין משמעון והיא פלגשו בלא כתובה והשיב ע"ז תשובה כיון שיש עדים שנתיחדה עמו אחר שגרשה צריכה ממנו גט דעדי יחוד הן הן עדי ביאה וכו', כיון דלבו גס בה מסתמא לשם קדושין בא עליה וכו' הלכך השני שנתקדשה לו לשם פלגש קודם שגרשה הראשון ושהתה עמו לשם פלגש בודאי בא עליה ונאסרת עליו כיון שהיא א"א משום יחוד של ראשון וצריכה גט משניהם ואסורה לשניהם, ואע"ג דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה לא חשבינן לה א"א ודאי לצאת מן השני בלא גט עכ"ל, הרי מפורש שאם היו חושבים אותה לא"א ודאי לא היתה צריכה גט משני אף בנשאת, כעובדא דהרא"ש ששהתה עם השני שבא עליה וע"כ משום דמזידה היתה ובכה"ג ל"ג רבנן:
ו) מיהו גם לפ"מ שנסתפקו יש לחלק דדוקא בשהיא לבדה היתה מזידה והבעל הי' שוגג שהטעתו ואמרה לפניו שפנוי' היא ואינה זקוקה ליבם וכה"ג שהבעל הוא סבור שנשאת לו בהיתר ואשתו היא זאת ובכה"ג י"ל דשכיחא קצת דסניא ליה ליבם או לבעל והלכה והיתה לאיש אחר וכמו שכ' התוס' בריש כתובות דזנות שלא בעדים והתראה שכיחא ואף ע"י נשואין י"ל דשכיחא קצת, אבל שגם הוא יהי' מזיד אף שידע שהיא א"א בכל זאת יהי' נושא אותה לאשה בזה באמת לא שכיחא כלל, ומה גם שהרי האיש שרץ אחר זנות ורוצה למלאות תאותו זילי ליה ושכיחי ליה זונות פרוצות ואין יצרו תוקפו כ"כ שיהא מצרף באשה מנאפת תחת בעלה משא"כ בהאשה הנשואה, וע"כ בששניהן מזידין דלא שכיחא כלל אפשר שגם התוס' יודו דלא גזרו רבנן משום דמילתא דלא שכיחא היא כלל: ובזה אפשר ליישב תשו' הרשב"א שהובאה ביתה יוסף סי' י"ז שחלק האחרון ממנה העתקנו למעלה סי' ז' שמדבריו מפורש שגם באשה המזידה שנשאת לאחר ג"כ צריכה גט משני וכל הדרכים האלה בה כמו שהוכיח מזה בתשו' שם ארי' הנ"ל, וכן נראה לכאורה שגם הריב"ש דעתו כן, שכן בתשו' סי' תק"ח בעובדא דאשת אברהם פארח כתב באמצע דבריו "והנך רואה מתוך כתבי זה שהיא מזידה גמורה וכמתכוונת לעבור ולהעביר וכו' וכו' ועוד שהתרו בה הברורים לבלתי תנשא בעדות זו ולזה ראוי ליסרה ולעשות בה משפט נואפת ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וצריכה גט משני כיון שנשאת ועבדא איסורא וכו', יעו"ש, הרי שגם במזידה גמורה הצריכה הריב"ש ז"ל גט משני: ז) ואנכי ת"ל מצאתי הדבר מפורש בהלכות גדולות מס' גיטין באשה שלא נתגרשה כדין היפך דעת הרשב"א והריב"ש הנ"ל וז"ל ואי ההוא גברא דקדשה קדושין בעלמא הוא דקדשה ולא נסבה לא צריכה גיטא מיניה ושרי' לבעלה קדמאה ואי נסבא אסירא לבעל קדמאה, דכיון דלרצונה איבעלה הו"ל בעילת זנות ואסירא ליה, דתנו רבנן והיא לא נתפשה אסור וכי היכין דאסירא לקמא הכין אסירא לבתרא דתנן כשם שאסורה לבעל אסורה לבועל ונפקא מן גברא קדמאה בגט ושרי' לעלמא ומן גברא בתראה לא צריכה גט דזנות בעלמא דזניאת ולא תפסו בה קדושי וכו' עכ"ל, הרי מפורש שא"צ גט משני אף שנשאת כיון שהיתה מזידה, ויפלא מאד על הרשב"א והריב"ש ז"ל שהחליטו שניהם שצריכה גט משני במזידה, והרי בעל הלכות גדולות שכל דבריו דברי קבלה כתב מפורש שלא כדבריהם ז"ל, ואיך יתכן שכל זה נעלם מעיניהם הבדולחים של הרשב"א והריב"ש ז"ל שמפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים:
ח) מלבד זה הביא בשו"ת שם ארי' הנ"ל קושיא עצומה של הגאון בעל שע"מ על הרשב"א ז"ל מתלמוד ערוך שבידינו יבמות (קט ע"ב) קטנה שהגדילה ועמדה ונשאת לאחר א"צ גט משני הרי מפורש שא"צ גט משני אף שעמדה ונשאת אצלו, וע"כ משום דבמזידה לא גזרו להצריכה גט משני משום דהוי כזנות בעלמא, ויעו"ש מה שפלפל הש"א ליישב קושיא הנ"ל:
אולם לפ"ד יש ליישב שהרשב"א והריב"ש שהצריכוה גט משני אינו אלא בשהי' הוא שוגג שהטעתו ואמרה שפנוי' היא, וכמו שבא מפורש בהשאלה שבאה לפני הרשב"א שהיא אמרה שפנוי' וכמו כן בההיא דהריב"ש, ולפ"ז לק"מ קושית השע"מ הנ"ל מהא דקטנה שהגדילה, וכן מדברי בעל הלכות גדולות דשם מיירי בששניהם מזידין וכה"ג שלא שכיחא כלל ל"ג רבנן וא"צ גט משני:
אולם מתשו' הרא"ש שהבאתי למעלה משמע דס"ל שגם כשהוא הי' שוגג כיון שהיא היתה מזידה א"צ גט משני מדכתב והלכה מן העיר וקבלה קדושין משמעון משמע שהלכה מן העיר למקום שאין מכירין אותה ואינם יודעים שהיא א"א ושם נשאת לשמעון ואעפ"כ לא הי' מצריכה גט משמעון אם היו קדושי ראובן ודאי:
ולפ"ז דבר זה בנשאת לאחר אם היתה מזידה אף שהבעל הי' שוגג באנו למחלוקת של הרשב"א והרא"ש ז"ל, דלדעת הרשב"א והריב"ש צריכה גט משני אם הי' הבעל שוגג, ולדעת הרא"ש גם באופן זה א"צ גט משני, כיון שהיא היתה מזידה אין זה אלא זנות בעלמא:
ט) מעתה בעובדא דידן שהיו שניהם מזידין הכל מודים שא"צ גט משני, ואף אם הי' הוא שוגג מ"מ כיון דלדעת הרא"ש א"צ גט, וגם מסתימת לשון של בעל ה"ג שכ' בפשיטות שא"צ גט משני ולא כ' לחלק משמע שגם בשהי' שוגג א"צ גט משני, וכיון דהא דצריכה גט משני עיקרו אינו אלא מדרבנן כדאי הוא הרא"ש ז"ל לסמוך עליו בשעת הדחק ועיגון גדול כזה שהבעל השני נעלם ואיננו וזה כמה שנים שעקבותיו לא נודעו ובכל דא שומעין להקל:
בהא נחיתנא ובהא סליקנא שהאשה העגונה הנ"ל מותרת להנשא לאחר, ואם יסכימו עמי חברי הרבנים הגאונים שליט"א נמנה אני עמהם להתירה מכבלי העיגון ויהא עיגונה עד כה זה כפרתה והיסורין ממרקין עוונה בה שהלכה והיתה לאיש אחר קודם שהגיע לידה הגט מבעלה מאמעריקא:
וה' ינחנו בדרך אמת שלא נכשל בדבר הלכה ושלום רב לאוהבי תורתך: נגמר ונחתם ביום מ"ט מנים ערב יום הבכורים ב"ה'-קריבכם" מנחה "חדשה" לפ"ג ערב "ביום זה בו תורה" נתנה לפ"ק. ווילנא:
השמטות:
במה שהעליתי דהרוב אינו מכריע במקום תו"ת והוי סד"א הראני כעת ידידנו הרה"ג מוהר"ה נעוויאזסקי שליט"א שגם בש"ש ש"ו פ' כ"ב עמד בחקירה זו והעלה ג"כ דתו"ת במקום רוב הוי סד"א ומסיק שכן נראה לו ברור ושמחתי שכוונתי בזה לדעתו הגדולה, אבל את זה ראיתי שבסוף דבריו בפ' הנ"ל הפליט בקולמסו דרך אגב דחזקת כשרות הוי חזקה דמעיקרא וז"א לדעתי וכמו שהעליתי למעלה, כן הראני ידידנו הנ"ל שבתשו' עין יצחק ח"ב סי' ל"ה כתב ג"כ בענין זה:
...כתבתי שלא מצינו מי מהראשונים ז"ל שיסבור שמה שעומדת תחתיו הוי כעדי קדושין - שו"ר שבס' משכנות יעקב ח' אה"ע סי' ל"ט האריך הרבה בזה והביא חבל ראשונים דס"ל דלא הוי כעדי קדושין אבל עם זה הרבה להביא דברי הרבה ראשונים שמתוכם הוכיח דחשיב כעדי קדושין אבל אין ראיותיו מוכרחות למעיין, וא"ר עוד להאריך בזה:
...שכן היא כוונת התוס' - שו"ר שיש לדחות דכוונתם הוא ממנ"פ אם ביאת יבמה צריכה עדים א"כ גם בעושה מאמר בתחלה ג"כ צריך הוא לעדים שאין מאמר קונה קנין גמור, ואם ביאת יבמה א"צ עדים א"כ אמאי לוקה לר"ת הא א"צ להעמיד עדים על כך, ויעוי' ביאור הגר"א סי' קס"ו סק"ט ודבריו צ"ע, ובדפוס שלפני כפי הנראה נפלו הרבה טעויות וצריך לתקנם ולהגיהם:
...שהחשוד על החמור אינו חשוב על הקל - יעוי' בית הלוי ח"ב סי' א' שכ' לחדש שאף שהחשוד על איסור אחד אינו חשוד על איסור אחר זהו במעשה אחר אבל באותה שעה שעובר על איסור אחד חשוד הוא ג"כ לעבור על איסור אחר משום שאין מעצור לרוח השטות שנכנסה בו באותה שעה לעבור עבירה, והם עולים בקנה אחד עם דעת הרדב"ז בבא על הנדה ואכ"מ, ויעוי' תוס' ב"מ (ה ע"ב) ד"ה דחשיד: