אור ברסלב
שות מרחשת ב › סימן יא

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

ב · סימן יא

סימן י

בהא דאמרינן בכ"מ דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה כמו בטענת אונס (כתובות ג.) ובביטל הגט שלא בפני השליח (גיטין לג.) איך הדין אם אסורה לכהן דכיון דאמרינן אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה א"כ התרתה לשוק הוא לא מחמת גירושין רק משום ביטול הקדושין וכיון שאינה גרושה מותרת ג"כ לכהן, שאלה זו כבר נמצאה בשמ"ק כתובות שם שהביא בשם הרמב"ן והרשב"א שכתבו שמדרבנן מיהא אסורה לכהן ויעו"ש שכ' כן רק מכח מסתברא ולא הביאו שום ראי' לזה:

א) ולענ"ד נראה להביא לזה ראי' דאסורה לכהן מדברי הרי"ף סו"פ משא"ח בהר"ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש הר"ז מגורשת וכתב שם הרי"ף וכן הוא בשו"ע אה"ע סי' קמ"ד ס"ג דמ"מ אם יש לה יבם לא תנשא בלא חליצה עד שיעברו י"ב חדש ואם נשאת לא תצא יעו"ש, ומדבריו אלו לענ"ד נראה ראי' דאסורה היא לכהן אפי' היכי דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה דהא מבואר ריש כתובות דהא דאם לא באתי תוך י"ב חדש ומת תור י"ב חדש דמגורשת הוא משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה לל"ק דרבא דס"ל אין אונס בגיטין, דלשון זה א"א צריכין לדחוקי משום דניחא ליה דלא תפול קמי יבם, ויעו"ש בתוס' ד"ה א"ד פסק ר"ח וכו' ויעוי' בספר הפלאה שכוונתם הוא דללשון זה אם מת הטעם דמגורשת משום דאפקעינהו רבנן לק"מ וכ"כ הרשב"א בחי' לגיטין (עה) ד"ה ולענין דבמיתה וכיוצא בהן הטעם משום שאין טענת אונס בגיטין משום צנועות ופרוצות יעוש"ה, ולפ"ז אם נאמר דבכה"ג מותרת ג"כ לכהן תקשה איך כתב הרי"ף דחולצת תוך י"ב חדש הא אמרינן ביבמות (קיט ע"ב) בהאשה שהלך בעלה וצרתה למה"י דלא תחלוץ שמא יהי' הולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה, וכן הוא שם (לז. ומא ע"ב) יעוש"ה וא"כ הכא כיון דלאחר י"ב חדש תהי' מותרת לשוק בלא חליצה משום שנתקיים התנאי ומשום אפקעינהו רבנן לק"מ אין טענת אונס בגיטין ותהי' מותרת ג"כ לכהן, א"כ איך מתירין לה לחלוץ תוך י"ב חדש דנמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה, א"ו מוכח מכאן דאף לאחר י"ב חדש אף שתהא מותרת להנשא בלא חליצה מטעם דאפקעינהו לק"מ מ"מ אסורה לכהן דכיון דמעשה הפקעת הקדושין נעשה ע"י מעשה הגט לא גרע מריח הגט שפוסל בכהונה וע"כ מותרת לחלוץ שבלא"ה אסורה לכהן משום גרושה וכמו דאיתא ביבמות שם (קיט ע"ב) דבגרושה שפיר חולצת:

ב) מיהו נראה דיש לדחות ראי' זו, דלכאורה קשה לי איך אפשר לחלוץ תוך י"ב חדש דביבמות (מא ע"ב) אמרינן כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שא"ע לייבום א"ע לחליצה ורק הספיקות חולצין משום שאם יבא אליהו ויאמר אבל יבמה תוך ג' חדשים דאף אם יבא אליהו וכו' לאו בת יבום היא אמרינן מתוך שאינו עולה לייבום אעל"ח, ויעו"ש ברש"י דהא דתנן בכמה משניות שחולצות ולא מתייבמות הוא או מחמת ספק ומטעם שאם יבא אליהו וכו' או במקום שאם לא תחלוץ תעגן לעולם, אבל ביבמה תוך ג' דלא תעגן דלאחר ג' תוכל לחלוץ וגם אינו מחמת ספק ע"כ קרינן בה כל שא"ע לייבום א"ע לחליצה יעו"ש, והשתא במתנה מעכשיו ולאחר י"ב חדש ומת תוך י"ב דאסרינן לה להנשא עד שיתקיים תנאו בפועל א"כ מה שא"ע לייבום הוא לא משום ספק דודאי לא יבא ויתקיים תנאו והר"ז כמו שבא אליהו, ואינה עולה לייבום משום דהוי גרושת אחיו ואסורה להנשא תוך י"ב חדש מדרבנן לדעת התוס' גיטין (עו ע"ב) ולדעת הרמב"ם מדאורייתא משום שצריך שיתקיים התנאי בפועל כמש"כ הה"מ בפ"ח מה"ג, וכמו כן לא תתעגן לעולם דהא אחר י"ב חדש תהא מותרת להנשא בפשיטות משום שנתקיים התנאי בפועל, וא"כ קרינן בה כל שא"ע לייבום אעל"ח, ובמק"א כתבתי לחלק קצת בזה מ"מ הא דחוק:

ג) ולזה נראה יותר דרי"ף לטעמיה דס"ל דגם יבמה תוך ג' חדשים דלא תחלוץ הוא דוקא לכתחלה אבל בדיעבד חליצתה חליצה וא"צ חליצה אחרת וכן הוא דעת רוב הפוסקים הראשונים ז"ל וכן פסק המחבר ריש סי' קס"ד:

[הערה - ומקום אתי פה לתרץ קושית הגרע"א ז"ל בדו"ח ליבמות (לה ע"ב) שעמד על דעת התוס' שם בתירוצם הא' דס"ל דיבמה שחלצה תוך ג' חדשים שצריכה חליצה אחרת וכן היא באמת דעת הרמ"א סי' הנ"ל מהא דמקשה שם ר"ל לרי"ו (דס"ל חליצת מעוברת שמה חליצה) ממתניתין דתנן אסור בקרובותיה בשלמא לדידי דלא שמה חליצה היינו דקתני אסור בקרובותיה מדרבנן ולחומרא אלא לדידך א"צ חליצה מן האחין מיבעי ליה ואם איתא דמדרבנן צריכה חליצה אחרת איך הו"מ למיתני כן יעו"ש, ובאמת כבר קדמו בקושיא זו מוהר"ם לובלין שם בתוס' ד"ה ונמצאת, ולענ"ד נראה ליישב והוא ע"פ שנראה מדברי המרדכי סוף מס' גיטין שכ' ג"כ כסברת התוס' בתי' הא' שצריכה חליצה אחרת והוא משום דקימ"ל כר"ל דחליצת מעוברת לאו שמה חליצה והיינו דס"ל דכמו דס"ל לר"ל דאם חלץ בעודה מעוברת אף שהפילה אח"כ לא הוי חליצה וצריכה חליצה אחרת ול"א איגלאי מילתא למפרע הכ"נ בחליצה תוך ג' חדשים כיון שחשו חכמים שלא לחלוץ ושלא לייבם תוך ג' חדשים משום חשש מעוברת א"כ עשאוה חכמים כאלו היתה מעוברת ממש תוך ג' כיון שהטעם שאינה חולצת ואינה מתייבמת הוא משום האי חששא וע"כ היא צריכה חליצה אחרת לאחר ג' משום דהוי כמו מעוברת שאין חליצתה חליצה אף שהפילה אח"כ א"כ כ"ז אינו אלא לר"ל וכדקימ"ל כוותיה דחליצת מעוברת לאו שמה חליצה אבל ביבמות שם דר"ל מקשה לרי"ו דס"ל חליצת מעוברת שמה חליצה ממילא לרי"ו גם בחולצת תוך ג' ג"כ אינה צריכה חליצה אחרת דלא גרעה מהיתה מעוברת ממש דלרי"ו אם הפילה אח"כ הוי חליצתה שחלצה בעודה מעוברת חליצה וע"כ פריך שפיר לרי"ו ליתני א"צ חליצה מן האחין והוא נכון לענ"ד, ויעו"ש (מא ע"ב) ובתוס' ד"ה קרא עלייהו וכו' יעו"ש. ע"כ]:

והשתא אפ"ל דמה שכתב הרי"ף והמחבר בהא אם לא באתי שצריכה חליצה היינו בדיעבד שאם חלצה בדיעבד מותרת להנשא תוך י"ב חדש אבל באמת לכתחלה אינה חולצת תוך י"ב מטעם כל העולה וכו', ורק בדיעבד אם חלצה עולה לה חליצתה ומותרת להנשא מיד כמו ביבמה תוך ג' חדשים:

והשתא לפ"ז נדחה ראי' זו שכ' להוכיח מד' הרי"ף אלו שאסורה להנשא לכהן אפי' במקום דאפקעינהו לק"מ ולפי האמור דברי הרי"ף והשו"ע שכ' שצריכה חליצה אין הכוונה אלא בדיעבד שאם חלצה מועלת חליצתה שמותרת להנשא מיד א"כ אין ראי' מכאן, דבדיעבד מהני חליצתה אף במקום שאינה חולצת לכתחלה מפני הטעם שנמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וכמו ביבמה תוך ג' חדשים שג"כ הטעם לרי"ו כדי שלא להצריכה כרוז לכהונה ואעפ"כ בדיעבד אם חלצה הוי חליצתה חליצה בדיעבד וא"צ חליצה אחרת: ד) ומאחר שנדחה ראי' זו ויש מקום בראש לומר דכשרה ג"כ לכהונה במקום שהפקיעו חכמים הקדושין מקום אתי לפרש בזה דברי התוס' בגיטין (עג ע"ב) ד"ה נתן על מה דאיתא התם ראוה שנתיחדה וכו' חוששין משום זנות ואין חוששין משום קדושין ר"י בר"י אומר אף חוששין משום קדושין ומוקי לה ר"נ בשם רב"א נתן לה כספים חוששין משום זנות דאמרינן באתננה נתן לה ואין חוששין משום קדושין ר"י בר"י אומר אף בזו חוששין משום קדושין ויעו"ש ברש"י שכתב דהאי דחוששין משום זנות לאו דוקא דמאי חששא איכא אם משום כהונה הא גרושה היא ונפסלה ואי משום תרומה בת כהן לא נפסלה אלא בביאת עבירה כגון כותי וכו', ובתשו' הגרע"א סי' קפ"ב תמה על דברי רש"י אלו דמשמע מתחלת דבריו דלכהונה הוי אפשר לפרש והי' מקום לפרש דפסולה לכהונה והיינו ע"כ כמ"ש התוס' שם ד"ה נתן לר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה א"כ איך שוב חזר ודחה זה וכתב דלתרומה לא מיפסל אלא בביאת עבירה הא לר"א בלא ביאת עבירה נעשית זונה ויעו"ש שכ' דרש"י ז"ל ס"ל כשיטת התוס' יבמות (סט.) דלר"א אף שאסורה לכהונה מ"מ לתרומה לא מיפסלא:

ה) והנה התוס' שם כתבו באמת לפרש דהברייתא אתי כר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה, ומה"ט תמה שם הגרע"א ז"ל דנמצא דברי התוס' אלו סותרים למש"כ ביבמות דלתרומה לא מיפסלה וא"כ לתרומה בלא"ה גרושה היא ולתרומה לא מיפסלא וכקושית רש"י ז"ל וכמו כן נפלאו בעיניו דברי התוס' שם ד"ה א"כ מאי אף דהוי תרתי מילי דסתרי אהדדי, וגם זה תמוה דלפמש"כ התוס' דלר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה נקיט שפיר חוששין לזנות וא"כ מאי פרכינן מאי אף דילמא הברייתא כר"א ולזה קאמר דחוששין אף משום קדושין ואזלינן לחומרא לחוש לקדושין וכן חוששין לחומרא לזנות שתפסל משום דהוי זונה לכהונה, ואיזה סתירה בדבר: ו) אמנם אמרתי לפרש דברי התוס' שכ' דלר"א דאמר פנוי וכו' עשאה זונה נקיט שפיר דחוששין לזנות אין הכוונה לומר דמיפסלא משום זה לתרומה או לכהונה דהא ליתא דלכהונה בלא"ה מיפסלא משום גרושה ולתרומה בלא"ה אינה נפסלת לר"א בביאת פנוי', אולם כוונת התוס' משום דברייתא זו אתי' כר"י ב"ר יהודה דמיירי בה ובתמורה (ל ע"ב) איתא נתן לה זהב ר"י בר"י אומר אין עושין ריקועין אפי' אחורי בית הכפורת ויעו"ש דאמרינן מאן חכמים ריב"י, מעתה כיון שמצינו דר"י בר"י ס"ל דמזהב או כסף שנותנין לזונה באתננה אסור לצרכי גבוה ולבנין ביהמ"ק, מעתה נוכל לומר דכוונת התוס' כאן דמוקי לה ר"נ בשנתן לה כספים שחוששין משום זנות והיינו דאתי כר"י ב"י דמיירי בה וגם ת"ק דריב"י ס"ל בזה כמותו והיינו דאמרינן נתן לה כספים חוששין משום זנות דאמרינן באתננה נתן לה והחשש הוא כדי שיהו אסורים כספים אלו לגבוה לעשות מהם ציפוי לבנין ביהמ"ק, וזהו דוקא לר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה וכיון דזונה היא אתננה אסור וכדאיתא בתמורה (כט ע"ב) יעו"ש והיינו שאמרו נתן לה כספים חוששין משום זנות שמא באתננה נתן לה והיינו כדי לאסור הכספים לגבוה וכר"י ב"י, זה דוקא לר"א דפנוי וכו':

ובזה א"ש ג"כ מה דמקשה שם רבא א"כ מאי אף ולא תקשה ג"כ קושית הגרע"א דלא הוי תרתי דסתרי כלל, והוא משום דיש לדקדק עוד דמשמע דקושית רבא היא דווקא לאוקימתא דאביי אבל לאוקימתא דר"נ דמוקי לה בנתן לה כספים לא קשה כלל מאי אף, ולכאורה גם לר"נ קשה כזה, אמנם לפי האמור ניחא דבאמת אין כאן סתירה דר"י בר"י חייש לתרווייהו לזנות ולקדושין והיינו לזנות כדי לאסור את הכספים לגבוה ולחומרא ולקדושין חייש ג"כ לחומרא דלמא לשם קדושין בעל והוי מקודשת, מיהו כ"ז לאוקימתא דר"נ דמוקי לה בשנתן לה כספים וא"ש אף דריב"י אבל לאוקימתא דאביי דלא מיירי כלל בשנתן לה כספים א"כ לא הי' בזה אתנן כלל א"כ קשה מאי אף דהא הוי סתירה דלאוקימתא זו צריך לפרש ע"כ דהאי חוששין לזנות לאו דווקא דהא לכהונה בלא"ה פסולה וכדברי רש"י כיון שלא הי' בזה כספים כדי לחוש חשש אתנן א"כ שפיר פריך רבא מאי אף:

ז) מיהו עדיין דברי התוס' צריכין ביאור כיון שהתוס' רוצים לפרש הא דחוששין לזנות דיהי' נפק"מ לדינא אליבא דר"א א"כ אכתי לאוקימתא דאביי ורבא ע"כ צ"ל דחוששין ל"ד א"כ מי דחק להם לפרש אליבא דר"נ דדווקא הוא כיון דסכ"ס אנו צריכין לאביי ורבא לומר דלאו דווקא הוא:

ואשר אחזה לי בזה היא דרש"י והתוס' כאן לשיטתייהו אזלי דבאמת יש לפרש כוונת התוס' מש"כ דלר"א דפנוי הבא וכו' נקיט שפיר חוששין לזנות הוא באמת לכהונה, ומה שהקשה רש"י דלכהונה בלא"ה פסולה משום דגרושה היא, נראה דלשיטת התוס' לק"מ, דהנה שם ע"א אמרינן רבה ורבא לא ס"ל הא דר"ה גזירה שמא יאמרו יש גט לאח"מ ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט ומשום גזרה שרינן א"א לעלמא וכו' וכו' ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה, והנה שיטת רש"י שם הא דר"ה מיירי בשכ"מ שנתן גט סתם שאם עמד אינו חוזר משום דאפקעינהו רבנן לק"מ, ושיטת ר"ת שבתוס' שם הוא בהיום אם מתי שאם מת מאותו חולי אף שהלך בלא משענת אעפ"כ הוי הגט גט משום דאפקעינהו רבנן לק"מ, והנה לשיטת רש"י דמיירי בסתם ובאם עומד שאינו חוזר י"ל דבאם היום אם מתי באמת לא גזרו משום שמא יאמרו ושם העמידו על דין תורה שאם עמד והלך חוזר ודווקא בסתם הפקיעו חכמים אבל לא במפרש בהיום אם מתי וכ"כ בק"נ שם ס"ג דלרש"י רבה ורבא מודים לר"ה באם מתי שיכול לחזור, יעו"ש: ח) והנה הא דראוה שנתיחדה קאי אמשנתינו שם מהיום אם מתי כמו שפירש"י שם במשנה, והשתא אנו יכולין לפרש ברייתא זו דאם נתייחדה עמו אח"כ וראוה שנבעלה הוא באופן שעמד והלך ואח"כ מת מאותו חולי הראשון מעתה אם נאמר דבמקום דאפקעינהו רבנן לק"מ אינה אסורה לכהונה א"ש דברי התוס' שכ' דלר"א א"ש והיינו משום דאם לא היינו חוששין לזנות בנבעלה אח"כ היתה מותרת ג"כ לכהונה דכיון דהא דהוי מגורשת בהיום אם מתי במת מחולי הראשון אף אם עמד הוא משום דאפקעינהו רבנן לק"מ א"כ מותרת ג"כ לכהונה וע"כ שפיר אמר ת"ק דחוששין לזנות והיינו להיות נאסרת לכהונה דמטעם גרושה לא מיפסלא, ורק רש"י ז"ל לשיטתו דס"ל באם היום אם מתי אין בזה הפקעת קדושין שפיר כתב בלא"ה לכהונה מיפסלא משום גרושה כיון דמיירי בהיום אם מתי אבל לדעת התוס' שפיר יש לפרש כנ"ל, ולפ"ז א"ש הא דחוששין לזנות לשני דברים הא' דמיפסלא לכהונה ועוד הב' לפי אוקימתא דר"נ דמיירי בנתן לה כספים הוא ג"כ לענין זה שהכספים יש עליהם דין אתנן ואסורים למזבח, וכאמור:

ט) אמנם כ"ז לאוקימתא דר"נ אבל לאוקימתא דאביי דלא מיירי בשנתן לה כספים שפיר פריך רבא מאי אף, ואפרש שיחתי:

הנה בשמ"ק כתובות (ג.) הביא בשם מפרשים עוד דהא דאמרינן דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה הוא לא למפרע משעת קדושין רק משעת מעשה הגט, וטעם אותם מפרשים נראה לי דכיון דאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש א"כ קדש זה שיהיו הקידושין חלין כ"ז שיהיו חכמים רוצין שיהיו הקדושין קדושין אבל לאחר זמן שחכמים לא ירצו שיהו הקדושין קדושין הרי אלו יתבטלו מזמן שלא ירצו חכמים א"כ לא מיבעי' לאביי דס"ל בנדרים (כט.) באומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דנפקא בלא גט ופקע קדושין בכדי כמ"ש הר"ן שם לאביי ודאי דא"ש דדמי כל מקדש כאומר היום את אשתי ולמחר כשלא ירצו חכמים א"א אשתי, אלא אפי' לרבא דס"ל דאשה כקדוה"ג דמי וקה"ג ל"פ בכדי מ"מ אין זה אלא באומר היום את אשתי שקדש בהחלט לאותו יום וכיון שחלו הקדושין לאותו יום תו לא פקעו כלל, אבל במקדש אדעתא דרבנן שלא קדש בהחלט גם לאיזה שעה שמא לא ירצו חכמים שיהיו הקדושין חלין גם בשעה ראשונה בזה גם רבא מודה שאף אם חלו איזה זמן ג"כ פקעי אח"כ אם ירצו חכמים כיון שמתחלתו לא היו הקדושין בהחלט ורק תלויים במאמר וברצון חכמים, ויעוי' ר"ן שבועות ריש פ' שבועות שתים בתרא בהא דמעיקרא קמתפיס על הא דאמר ר"ש אם אמרה חברתה הריני כמותך שתיהן מותרות ואע"ג דאין נזירות פחות מל' יום וכו' אי נמי כמותך שאני והיינו מטעם הנ"ל ויעוי' תוס' נזיר (כב.) ד"ה ח"ש ואכ"מ, ושו"מ בס' קרן אורה על יבמות (ד' ל' ע"ב) ד"ה ואשובה שכ' קצת כן, ודבריו צ"ע קצת: איך שיהי' טעמם ונמוקם של המפרשים הנ"ל אך עכ"פ מצאנו למי מגדולי החכמים דס"ל כן ונוכל לייחס סברא זו גם לרבותינו בעלי התוס' ז"ל:

והא דמקשה תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל ה"פ דהא ניחא אם קדש בכספא הוא תולה שפיר ברצון חכמים אבל אם מקדש בביאה איך יתלה ברצון חכמים כיון שאם לא ירצו חכמים שיהיו קדושיו קדושין משעה ראשונה תהא בעילתו בעילת זנות וכה"ג לא ניחא ליה כלל ומשני דשוויוה רבנן בעילתו בעילת זנות כלומר דגם כה"ג ג"כ ניחא ליה ולא איכפת ליה כיון שהוא אינו עושה בעילתו זנות רק חכמים היא דשוויוה בעילתו זנות ובזה לא איכפת ליה ושפיר תולה ברצון חכמים אף אם קדש בביאה דהוא רק תולה ברצונם ואם הם אינם רוצים הרי רק הם עושים בעילתו בעילת זנות והוי כאנוס ברצון חכמים, ויעוי' תוס' שבת (ד.) ויעוי' שמ"ק כתובות שם בארוכה: י) מעתה אם נבוא לחקור אם מותרת האשה הזאת שהפקיעו חכמים קדושיה מכאן ולהבא לכהן ולקרובי הבעל בזה יש לנו לחלק דלקרוביו היא אסורה והוי ערוה דאורייתא ולכהן היא מותרת, והיינו טעמא דלקרוביו כגון אחיו וכדומה כיון שאסרה תורה אשת אחיו בין שנתגרשה בין שמת אחיו אם לא זקוקה לייבום, וא"כ בהפקעת הקדושין ע"י תקנת חכמים כיון שאינה אלא מכאן ולהבא, והרי היתה עד כה אשת אחיו א"כ אסורה לו ככל אשת אח דכל מקום שאינה זקוקה ליבם הרי אשת אחיו אסורה לו בין נתגרשה מאחיו בין שמת אחיו דכל שנעשית אשת אחיו הרי היא אסורה לו אם לא זקוקה לו ליבום, וכ"ז בקרובים אבל לכהן שאין פוסלה לכהונה אלא גירושין אבל אם הותרה לשוק שלא ע"י גירושין אינה אסורה לכהן דע"י מיתה מותרת גם לכהן א"כ אין שאר היתר פוסלה לכהן אלא גירושין לבד א"כ אם נפקעו הקדושין ע"י הפקעה שהיא כ"ז שלא היתה ההפקעה ע"י גירושין וגט ורק מחמת דבר אחר הר"ז מותרת לכהן דלכהונה אינו אוסר אלא גט, וז"ב:

יא) והשתא לריב"י שחושש לקדושין בראוה שנבעלה אם נעמיד הברייתא באופן שמת מתוך חולי הראשון א"כ הא דחוששין לקדושין הוא בשנפלה לפני אחיו לייבום וחוששין לקדושין שצריכה חליצה, א"כ אם מוקמינן ברייתא זו כר"א דס"ל דפנוי וכו' אף אם נאמר דודאי היו כאן קדושין אי אפשר להיבם ליבמה דלר"א המגרש את אשתו והחזירה אסורה ליבם כדאיתא ביבמות (קט.) וכבר כתבנו דגם אם נתגרשה והותרה ע"י הפקעת קדושין ג"כ אסורה לאחיו משום אשת אח א"כ לר"א אף אם החזירה אסורה ליבם כמו מגרש והחזירה א"כ הא דחוששין לקדושין היינו רק שצריכה חליצה וכדאיתא ביבמות שם דלר"א חליצה צריכה, ולפ"ז שפיר פריך רבא מאי אף דהא לענין כהונה בלא"ה אף אם נאמר דקדושין היו כאן ולא זנות ג"כ ממילא תהי' אסורה לכהונה דהיבם אסור ליבמה משום שהותרה ע"י הגט הראשון שאסורה לר"א אף אם החזירה, וא"כ אינה צריכה רק חליצה משום שהחזירה וכיון שצריכה חליצה תהי' בלא"ה פסולה לכהונה ע"י חליצה שיחלוץ לה היבם ושפיר פריך מאי אף: וכ"ז לאוקימתא דאביי אבל לאוקימתא דר"נ ניחא הא דחוששין אף לזנות דנ"מ לענין כספים דהוי אתנן ואסור למזבח, וא"ש הכל, והוא כפתור ופרח ת"ל: יב) מיהו לקושטא דמילתא נראה לי דגם היכא שהפקיעו חכמים הקידושין ג"כ היא אסורה לכהן וכמו שכ' הרמב"ן והרשב"א שהביאן השמ"ק ריש כתובות, וראי' נראה מהא דאיתא ביבמות (ק ע"ב) דאמר שמואל התם דבעינן זרעו מיוחס אחריו וליכא ופריך הש"ס התם ממשנתינו שם מי שלא שהתה ג' חדשים הם אוננים עליו היכי משכחת לה דהם אינן מיטמאין לו אלא לאו בזנות ומוקי לה בממאנת ודחי ומסיק דמשכחת לה בקדושי טעות וכר' ישמעאל יעו"ש, ואמאי דחיק להעמיד דלא כהלכתא ואמאי לא העמיד דמיירי בגרושה מבעלה הראשון והא דאינה אסורה לכהן משום דמיירי שאח"כ ביטל הבעל את הגט שלא בפני השליח ואפי' לרבי דבטלו מבוטל משכחת כגון שבטלו בפני שנים לר"ש או בפני אחד לר"נ דגם רבי מודה דבטלו אינו מבוטל משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה כמש"כ התוס' בגיטין (לב ע"ב) ד"ה ור"נ יעו"ש, א"ו דכה"ג אסורה לכהן עכ"פ מדרבנן:

וכן נראה עוד ראי' מיבמות שם (קכ.) וליחוש דילמא בגיטא אתאי ומשני הכא במ"ע דאינסיב לכהן, ואם נאמר דהיכי דביטל דאפ"ר לק"מ מותרת אף לכהן א"כ אין ראי' מהא דאינסבא לכהן דילמא יש לה גט שביטל הבעל שלא בפני השליח שמותרת גם לכהונה, א"ו שבכל אופן היא אסורה לכהונה אף היכי דאפקעינהו רבנן לק"מ והיינו כמש"כ דכיון דגם הפקעת קדושין היתה ע"י מעשה הגירושין והגט הי' סבה לזה אף שבעצם לא הי' הגט המתיר אלא חכמים שהפקיעו הקדושין מ"מ חשיב זה ריח הגט ופוסל לכהונה כיון שהגט גרם להפקעת הקדושין, והבן:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה