אור ברסלב
שות מרחשת ב › סימן י

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

ב · סימן י

סימן ט

בנידון הגט מק"ק ד. ששאלו אותו להשכ"מ אם לכתוב גט לאשתו ואמר הן וצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום כדת ואח"כ בשעת נתינת הגט נחלש מאד ותקיף ליה עלמא טובא ולא הי' כח בידו להחזיק הגט וליתנו ליד אשתו, וצוה הרב המסדר להסופר לתת את הגט להאשה בתורת שליחות, וסמך עצמו על הא דקימ"ל כרשש"ז דבמסוכן אם אמר כתבו אע"פ שלא אמר תנו כותבין ונותנין משום דבהיל ולא פריש, אך יש שנסתפקו בזה דאפשר דכל זה דאמרינן במסוכן דכותבין ונותנין אע"פ שלא אמר תנו הוא דווקא בשאמר מעצמו לכתוב גט כיון שנתעורר מעצמו הרי לנו כוונתו גלוי' דרוצה לגרש אשתו אלא משום דבהיל לא אסיק לדבוריה, משא"כ כשלא נתעורר מעצמו לגירוש אשתו רק ע"י אחר ששאל לו אם לכתוב גט אפשר כשענה לכתוב גט לא עשה שליח רק על הכתיבה ששאלו אותו ולא על הנתינה שלא שאלו אותו על זה:

והנה מפשיטות לשון משנתינו ר"פ מי שאחזו (סז ע"ב) נשתתק ואמרו לו לכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו נראה מבואר דאין לחלק דאף אם לא שאלו אותו רק אם לכתוב גט לאשתו בכ"ז כותבין ונותנין, וכן מתבאר עוד מדברי התוס' שם (ע ע"ב) ד"ה ורמז שפי' כגון ששאלו אותו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו משמע ג"כ שלא שאלו אותו רק על הכתיבה לחוד ואעפ"כ כותבין ונותנין, ושוב מצאנו דבר זה מבואר בפשיטות בפנ"י ר"פ הנ"ל שכתב דמש"ה פרש"י נשתתק ע"י חולי משום דמלשון המשנה משמע דכותבין ונותנין אף שלא שאלו אותו רק על הכתיבה וע"כ פירש דמיירי בנשתתק ע"י חולי והוי מסוכן ובמסוכן כותבין ונותנין אע"פ שלא אמר תנו דכתבו ותנו קאמר, וכן מתבאר עוד דבר זה ממ"ש הלח"מ (בפ"ב מהל' גירושין הט"ז) בסתירת לשון הרמב"ם ז"ל בנשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך לא הצריכו ג"כ שנאמר לו ניתן גט לאשתך, ובנשתתק שכתב בכתב ידו הוצרך לומר תנו כמ"ש שם וכן אם כתב בכת"י כתבו ותנו משמע דבעינן ותנו ג"כ ויעו"ש בלח"מ שכתב לחלק בין כותב לאומר, הרי מבואר שתפס בפשיטות דגם בששואלין אותו לכתוב גט לאשתו ואמר הן א"צ לומר תנו כמו באומר מעצמו:

ובאמת לולא דמסתפינא הייתי אומר להיפך דע"י שאלה עדיף טפי, וגם בבריא מקום לומר דמהני כתבו לחוד בלא תנו, דהנה משנתינו (סו.) הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מבואר דגם בבריא היינו צריכין לומר דיכתבו ויתנו כמו במסוכן דכיון דאמר כתבו שאם אין כוונתו לגרש לאיזה צורך אמר כתבו כמו שפי' הרשב"ם בב"ב (קמו ע"ב ד"ה שאני התם) אלא כיון דלא בהיל והי' יכול לאסוקי דיבוריה ולומר תנו ומדלא אסיק אמרינן שאין כוונתו לגרש והא דאמר כתבו הוא דרצה לשחק בה, א"כ כ"ז בשנתעורר מעצמו אמרינן מדלא אמר תנו ג"כ רצונו לשחק בה, אבל בששואלים אותו והוא משיב הן אפשר כיון דלא עלה על דעתו מקודם לשחק בה ורק ע"י שאלת פיו ע"י אחר אמר שרצונו לכתוב גט אפשר שאינו משטה כלל. וא"כ כה"ג אף דלא אסיק לדבוריה כוונתו ג"כ לנתינה כיון שלא נתכוון לשחק, וזכר לדבר בחו"מ (סי' פ"א) בש"ך (ס"ק י"ב) שכתב דבלא תבעו אדם פשיטא דיש לומר משטה הייתי בך אבל בשתבעו אדם הייתי אומר שלא הי' לו לשחק בו, לכך קאמר כשם שהשטית בי כך השטיתי בך יעו"ש, הרי כשזה תבעו אין ראוי לומר כוונת השטאה רק משום דזה משטה בו הוא ג"כ משטה, אבל בששואלים אותו אם נכתוב גט במקום שלא שייך לומר שהשואלים כוונו לשחק בו, אין לומר שהוא כוון לשחק בם גם בבריא:

ובאמת יש לומר דגם בבריא אין ברור לנו כוונתו שרצונו לשחק בה דאפשר ג"כ שרצה לכתוב גט וליתן לה וכתבו ותנו קאמר דבלשון כתיבה נכללת ג"כ הנתינה כמו כתב כל נכסיו דהכוונה הוא כתב ונתן דבלא מסירת השטר אינו קונה ועיין בגיטין (פא.) דיש מקום שקורין לכתיבה נתינה יעו"ש, [הערה - ויעוי' חו"מ סי' רמ"ג ס"ז זכו לו בשדה ע"מ שתכתבו לו השטר יכול לחזור בו אפי' כתבו לו השטר כ"ז שלא נתנו לו דכוונתו על הנתינה יעו"ש. ע"כ], רק בבריא כיון שאינו בהול הו"ל לפרש דבורו יותר ולומר ג"כ תנו וע"כ כיון דלא אמר רק כתבו אין כוונתו מבוררת לנו דאפשר שלא רצה ליתן גט ורצה לשחק בה, והא דלא הוי גט כלל ואפי' גירושי ספק לא הוי היינו משום דכל אומדנא שאינה מבוררת לנו חשוב כדברים שבלב שאינם דברים כמ"ש הרא"ש בב"ב (פ' מי שמת סי' כא וכג) דספק אומדנא הוי דברים שבלב ולא הוי דברים כלל ואפי' ספק לא הוי וכן הוא מפורש כוונת דברי הרא"ש אלו בשמ"ק ב"ב שם: ויהי' ניחא לן בזה הא דכתב הרמב"ם וכן הוא בשו"ע (סי' קמא סעט"ז) דבבריא כותבין ונותנין לבעל וכן הוא מבואר בתוספתא (פ"ד דגיטין) ואם כוונתו לצחק בה לכאורה אין הגט גט כלל ואין ראוי לגרש בו גם הבעל שלא נכתב לשם כריתות, ועפ"י האמור ניחא דהוי רק ספק דילמא כוונתו לצחק מדלא אסיק דבוריה לומר תנו ג"כ והוי רק ספק אומדנא לענין כתיבה, ואין הספק הזה מוציא מידי ודאי שאמר כתבו כיון שאין מבורר לנו בודאי שכוונתו רק לצחק בה, אבל להיפך לענין נתינה כיון שמספקא לן שמא כוונתו לצחק לא אמרינן אומדנא מספק דילמא תנו ג"כ קאמר דשוב הוי דברים שבלב ואין נותנין כלל ולא הוי אפי' ספק גט, דלענין כתיבה שאמר מפורש כתבו הוי הא דכוונתו לצחק ספק אומדנא וממילא הוי דברים שבלב, ולענין נתינה כיון שלא אמר תנו ורק מסופק לנו דילמא כוונתו ג"כ ליתנו הוי ג"כ ספק אומדנא והוי דברים שבלב דלא הוי דברים כלל וכמו שכ' הרא"ש הנ"ל: [הערה - ועפ"ז אני מפרש לשון רש"י בגיטין (עד ע"ב ד"ה לצעורה קמכוון) "דסתם מגרש את אשתו מתוך איבה הוא מגרש הלכך מספיקא אמרינן לצעורה קמכוון ולא תלינן לומר להרווחה קמכוון לקולא", שאין כוונתו לומר דלרבנן דס"ל איצטליתא דווקא הוי ספק מגורשת דילמא להרווחה מכוון, דלא משמע כן מהסוגיא רק כוונתו דכיון דמספקא לן דילמא לצעורה קמכוון שוב הוי האומדנא דלהרווחה בספק והוי דברים שבלב ואינן דברים, ואין התנאי מתקיים רק כמו שאמר אצטליתו דווקא, וצ"ע בהא דמבואר בירושלמי ר"פ משא"ח בספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח, (לפי גרסת הרא"ש והטור בדברי הרמב"ם דהר"ז ספק גט ולכאורה כיון דהוי ספק גבן אם כוון לנתינה ג"כ שוב הוי ספק אומדנא ואפי' ספק גט לא הוי, ויש לחלק:

[הערה - דשם לא הוי ספק אומדנא כי אם ספק בהמעשה שאם הפיל עצמו הר"ז מה שאמר כתבו כאלו אמר כתבו ותנו אבל אם הפילו הרוח לא אמר תנו וא"כ הוי ספק במציאות ובמעשה אם אמר תנו או לא אבל אין הספק בהאומדנא גופא וז"ב. ע"כ]: ויעוי' לח"מ באורך ואכ"מ, ויעוי' נו"ב מהד"ק ח' אה"ע (סי' מ"ד). ע"כ]: ובזה שאנו אומרין דע"י שאלת אחרים אפי' בבריא כתבו ותנו קאמר היינו מרויחין ליישב קושית הלח"מ שהבאנו לעיל בהסתירה בלשון הרמב"ם ז"ל דבנשתתק שהרכין בראשו אינו מצריך ג"כ לשאול אותו על הנתינה ובנשתתק שכתב בכתב ידו הוצרך לומר ג"כ תנו, ומש"כ הלח"מ לחלק בין כותב לאומר הוא דוחק גדול, אולם עפ"י האמור א"ש דאף אם נדון לנשתתק דין בריא (דמסוכן לדעת הרמב"ם (שם הי"ב) הוא דווקא שקפץ עליו חולי והכביד עליו חליו) אעפ"כ כיון דעפ"י שאלת אחרים הוא מצוה לכתוב אז אין כוונתו לשחק בה וכתבו ותנו קאמר משא"כ בכותב בכ"י דעפ"י עצמו כותב כן צריך לומר תנו כשאר בריא:

איך שיהי' אף שקשה לחדש דין זה בבריא ואין לצרף אותו אפי' לסניף בעלמא מ"מ בשכ"מ דקימ"ל אין אדם משטה בשעת מיתה א"כ ודאי אין כוונתו להשטות וע"כ באומר כתבו כוונתו ג"כ שיתנו ואין לחלק בין אומר מעצמו או ע"י שאלת אחרים: והנה הראוני שבס' שם ארי' (בח' אה"ע סי' מ"ט) נתעורר בספק זה מצד שתי סברות, חדא משום דדווקא באומר מעצמו כתבו אמרינן משום שרוצה בתקנתה לפטור אותה מיבם ורק מפני שהוא בהול הוא מקצר ואומר רק כתבו וכוונתו ג"כ על הנתינה כיון דחזינן לדעתיה שרוצה בתקנתה, אבל בששואלים אותו והוא לא השתדל מעצמו לזה אפשר לומר שאינו רוצה בתקנתה כלל וכלל ורק כששואלים אם יכתבו הוא מסכים לדבריהם ואם רוצים לכתוב יכתבו כטוב בעיניהם אבל הוא אינו דורש תקנתה כלל רק שאינו מונע אם רוצים, וא"כ רק כתבו לבד קאמר ומנ"ל דכתבו ותנו קאמר, והשנית משום די"ל דדווקא כשהוא מצוה כתבו י"ל שפיר דכתבו ותנו קאמר ורק מפני שהוא בהול מקצר ואומר רק כתבו וכוונתו שיכתבו ויתנו, אבל כששואלים אותו אם יכתבו ולא שאלו אותו אם יתנו הרי השואלים בריאים ולא בהולים כלל וע"כ כוונתם רק על הכתיבה ולא על הנתינה א"כ מה שהשיב הוא ג"כ על הכתיבה ולא על הנתינה. ואפשר דהוי סבור המסוכן שאינם חפצים רק לכתוב ולא ליתן ואינם רוצים להיות שלוחים כלל על הנתינה רק שיתן בעצמו כיון ששאלוהו רק על הכתיבה ולא על הנתינה דהא הם בריאים ולא שייך אצלם דכוונתם הי' גם על הנתינה וכיון דדבורם לכתוב הי' על הכתיבה לבדה גם תשובתו שאמר הוא ג"כ רק על הכתיבה עכ"ד:

והנה על סברתו הראשונה שכ' שכיון שהוא אינו מצוה מעצמו רק עפ"י שאלת השואלים אפשר שאינו רוצה בתקנתה ואינו אלא כמסכים למעשיהם ואין כוונתו על הנתינה, לענ"ד נראה לפמש"כ לעיל דמלשון משנתינו דאמרה שבבריא אין נותנין משום שרצה לשחק בה דעיקר מאי דאמרינן אין נותנין הוא מטעם דאמרינן שרצה לשחק בה והיינו מכח ההוכחה שלא אמר תנו ג"כ, והא בבריא ודאי אין לומר דמגרשה משום שחפץ בתקנתה, דמי לא עסקינן דמגרשה בע"כ, ואדרבה סתם מגרש אשתו מתוך איבה מגרשה כדפירש"י בגיטין (עד ע"ב ד"ה לצעורה) ואעפ"כ מוכח דלולא הטעם שרצה לשחק בה והיינו מדלא פירש דבורו היינו אומרין כיון דאמר כתבו כוונתו ג"כ על הנתינה, וא"כ בשכ"מ שאין שייך לומר דכוונתו לשחק כמו שנתבאר, ודאי כשאומר כתבו כוון ג"כ על הנתינה דכל שלא רצה לשחק כשאומר כתבו כוונתו על כל עניני וצרכי הגירושין וכוונתו על הנתינה גם כן:

וממילא נדחה ג"כ סברתו השניה שכ' כיון שהשואלים אינם בהולים ע"כ כוונתם רק על הכתיבה ולא על הנתינה וע"כ תשובתו היתה ג"כ מעין השאלה על הכתיבה ולא על הנתינה, דלפי דברינו יש לומר דגם כוונת השואלים הי' ג"כ על הנתינה, דכל שאין כוונתו לשחק והיו רוצים שיתן לה גט כדי שיפטור אותה מייבום שאלתם היתה ג"כ על הנתינה כיון שלא כוונו לשחק בה:

והנה ראיתי בתשו' הנ"ל שכתב לדחות דיוק הלח"מ והפנ"י ממה דתני מתניתין רק כתיבה לחוד בלשון השאלה, דלאו דוקא הוא וה"ה דשאלו אותו על הנתינה ג"כ והביא ראי' דע"כ צ"ל דלאו דווקא ממה דאיתא לעיל (יג ע"ב) דר"ז לא מוקי מתניתין בשכ"מ מדקתני האומר תנו גט לאשתי ושכ"מ אע"ג דלא אמר תנו נותנין כדרשש"ז מתקיף לה רב אשי ומאן לימא לן דמתניתין רשש"ז היא דילמא רבנן, ולפ"ז דהך סתמא אתיא כרבנן קשה ממתניתין זאת דנשתתק דקתני רק כתיבה ולא נתינה משום דהוי שכ"מ וקשיא סתמא אסתמא א"ו דאין לדייק מזה דקתני רק כתיבה די"ל דה"ה דעל הנתינה צריך לשואלו וחדא מינייהו נקט:

ולענ"ד דברי הפנ"י צודקים מאד ואין ראיית הש"א הנ"ל לדחות דבריו נכונה כלל, דהא רבנן דרשש"ז ג"כ מודים בעצם הסברא דמחמת שהוא בהול לא הספיק לומר תנו דהא במפרש ויוצא בשיירא ס"ל ג"כ דבאומר כתבו לחוד סגי, אלא דבמסוכן ס"ל דאינו בהול והי' יכול לומר ג"כ תנו ומדלא אמר תנו כוונתו לשחק בה, וא"כ אין זה אלא במסוכן שיכול לדבר וכיון שאינו בהול הי' יכול לפרש דבורו ולומר ג"כ תנו, אבל בנשתתק שאינו יכול לדבר כלל וכל עיקר רצונו לכתוב גט ידענו ע"י שאלת אחרים שהי' יכול להרכין בראשו ולומר הן, א"כ מה יעשה זה שהאחרים לא שאלו אותו על הנתינה ג"כ כיון שאין ביכלתו להגיד מעצמו דאשתקל מילוליה ע"כ בזה גם רבנן מודו דסגי בכתבו לחוד דאין ראי' מדלא אמר ג"כ תנו כיון שאינו יכול לומר יותר ובהרכנת ראשו על הכתיבה כוונתו באמת ג"כ על הנתינה אף שהשואלים לא שאלו אותו, ולא קשיא כלל סתמא אסתמא אף אם מוקמינן משנה דפ"ק כרבנן וכמש"נ:

מעתה כיון דמלשון המשנה דר"פ מי שאחזו מוכח דאין לחלק בין אומר מעצמו בין עונה על שאלת אחרים ממילא לדידן דקימ"ל כרשש"ז דמסוכן ג"כ בהול הוא ואין ראי' במסוכן מדלא אמר תנו דאין כוונתו על הנתינה דמחמת בהילות לא השלים דבריו, ממילא לדידן גם בששואלים אותו הדין כן במסוכן וכדמוכח ממשנתינו דאין לחלק בין אומר לנשאל ע"י אחרים כמו בנשתתק, ואין לזוז מדיוקא של הפנ"י, ודבריו נכונים וברורים:

כתבי כ"ז האיר ה' את עיני ומצאתי ראי' לדברי שאין לחלק בין אומר מעצמו לנשאל ע"י אחרים מתשו' הרשב"א (ח"ד סי' רמ"ו) ששאלו אותו על סיפא דמתני' דר"פ מי שאחזו אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס וחזר ואמר לא תכתבו לא אמר כלום והקשו לו והא לא אמר תנו וקימ"ל דבבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה, וע"ז השיב הרשב"א ז"ל ואלו דבריו:

"מסתברא דכתבו ותנו קאמר אלא שקצר בלשון כאן כיון שכבר גלה לנו במשנה שלמעלה מזו בפ' התקבל דיש סדר למשנה ולא תני מעתה כתבו ותנו אלא לצורך, וכן דרך התלמוד ברוב המקומות, לפי שאין זה מקומו של דין זה כדי שידקדק בו בלשון לשנות כתבו ותנו וכתבו דקאמר כתבו כדינו קאמר זה האמת לפי דעתי בל"ס וכו', ובדרך האפשר אני אומר להגדיל תורה דדווקא קאמר וכגון שאמר כתבו ומיד אחזו קורדייקוס ולומר דאע"ג דלא אמר תנו כיון דמיד אחזו קורדייקוס אני אומר כבר התחיל החולי לבעתו והו"ל כאחד מן השנויים למעלה מזו בפ' התקבל היוצא בקולר והמפרש בשיירא והמסוכן, וא"ת דל"ד להנך דהתם בשעת אמירה כבר הסיבה לפניך דבשעת אמירתו כבר הוא יוצא בקולר ומשתדל לפרוש בים ולצאת בשיירא אבל כאן דבשעת אמירה בריא הי' בספק האיך אני תולה להקל שמחמת חליו לא אמר תני, הרי יש לנו כיוצא בה בריא שאמר כתבו ועלה לראש הגג ומת אם מעצמו נפל הר"ז גט ואפי' אם נסתפק אם מעצמו נפל אם שדחתו הרוח הולכין בו להקל כדאיתא בירושלמי וכו' וכו' עכ"ד, ואני רואה מתוך דבריו אלה ראי' ברורה דלא שני לן בין אומר מעצמו כתבו לנשאל ע"י אחר מדלא קשה לו ג"כ ארישא דנכתוב גט לאשתך ואמר הן וכו' הר"ז יכתבו ויתנו הא רמז אך לכתוב ואיך נותנין ורק אסיפא דאמר בשעה שהי' בריא ואח"כ אחזו קורדייקוס קשה לו להשואל איך כותבין ונותנין וע"ז הוכרח הרשב"א לתרץ בתירוצו הראשון דכתבו ותנו כוונת המשנה אלא שתפסה לשון קצרה, אבל ברישא מתחלה לא הי' קשה לו כלל הרי לא שאלו אותו רק על הכתיבה והאיך כותבין ונותנין, וכמו כן לתירוצו השני דבאמת לשון המשנה מדוייק ודווקא קאמר משום דחשיב כמו מסוכן הרי אכתי לא תעלה ארוכה לרישא דמתניתין דתני הר"ז יכתבו ויתנו אע"פ שלא שאלו אותו רק על הכתיבה כיון דדווקא קאמר, אלא ודאי הדבר ברור ונראה בעליל דס"ל להרשב"א דאין לחלק בין אומר מעצמו לנשאל ע"י אחר וע"כ ברישא שנשתתק וחשוב כמסוכן דיו בכתבו לבדה, ות"ל שכוונתי לדברי הרשב"א ז"ל אשר לאורו אנו הולכים ומימיו אנו שותים: והנה מצאתי סעד גדול לסברתי דעיקר הטעם הוא משום שרצה לשחק בה אבל במקום שאין לפרש כוונתו דרצה לשחק בה שוב אמרינן דכתבו ותנו קאמר מדברי בה"ג בה' גיטין שכתב וז"ל "גברא דאמר לבי דינא כתבו גט לאשתי וחד מן הנך סהדי סופר הוא כותבין ונותנין ואע"ג דלא אמר להו תנו אבל חוץ לב"ד אין כותבין ונותנין עד דאמר להו תנו לבד מן המפרש והמושלך בבור והיוצא בשיירא והמסוכן דכי אמרין לסהדי כתבו גט לאשתי ואע"ג דלא אמר להו תנו כותבין ונותנין מ"ט הני משום דטרידי הוא דלא אמרו תנו אבל כו"ע דלא אניסי עד דאמרו תנו אין נותנין דאמרינן דילמא רצה לשחק בה כדתנן וכו' " עכ"ל, והנה דין גדול שלא נזכר בשום פוסק כהערת המגיה שם השמיענו הבה"ג דבב"ד אף בריא שאמר כתבו כותבין ונותנין והנה דבריו כספר החתום וננעלו כל שערי בינה להבין טעמו וסברתו של בה"ג ז"ל, אבל לפמש"כ דעיקר הטעם הוא דאין נותנין בכתבו לחוד הוא כפשטות לשון משנתינו משום שרצה לשחק בה, הנה דעת קדושים נמצא וסברתו של בה"ג ברורה ומחוורת כשמלה דבב"ד שאין מקום לומר שרצה לשחק בב"ד דלא חציף אינש לעשות כן ואין אדם משטה בב"ד וא"כ אמרינן כוונתו ודאי לגרשה ושוב אמרינן דכתבו ותנו קאמר, וכמו שכ' רש"י ז"ל בכתובות (נה.) ד"ה ובמסוכן וז"ל "הואיל ומסוכן הוא לא נתכוון לצחק בה" הרי דהכל תלוי באם כוונתו לצחק ובמקום שאין כוונתו לצחק שוב כתבו ותנו קאמר:

ואנופף עוד ידי להוכיח דעיקר הטעם דבבריא אם אמר כתבו אין נותנין הוא משום שרצה לשחק בה, מדלא אמר תנו דלא בהול וכפשטות הטעם המבואר במשנתינו, דהנה בגיטין (סג.) אמרינן באומר התקבל גט זה לאשתי שאם רצה לחזור חוזר דטעמא דרצה לחזור הא לא רצה הוי גט ואמאי הא בעל לאו בר שוויא שליח לקבלה הוא אלא אמרינן כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר תיגרש כל היכי דמגרשה ויעו"ש ברש"י דאע"ג דלא יהביה אלא בתורת קבלה כיון דאמטיה לידה מיגרשה משום דכיון דנתן עיניו לגרשה לכי מתידע לו דלא מצי לשוויה שליח לקבלה ניחא ליה דלהוי שליח להולכה, וקשה לי לפי סברת הגמ' בס"ד דאמרינן דכל שנתן עיניו לגרשה אמרינן דעושה אותו שליח להולכה ג"כ אף שבלשון שליחותו לא הי' רק שליחות לקבלה, א"כ באומר כתבו אמאי לא אמרינן ג"כ סברא זו דכיון דנתן עיניו לגרשה שוב מימר אמר תיגרש כל היכי דמיגרשה ואמאי לא הוי ג"כ שליחות על הנתינה, ואדרבה בכתבו קרובה יותר הסברא לומר דכיון שנתן עיניו וכו' והוי שליחות ג"כ על הנתינה ע"פ מש"כ הר"ן הביאו הכ"מ בפ"ז מה' זכי' ומתנה ובב"י סי' רנ"ג על דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דשכ"מ שאמר שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר אע"ג דלא אמר קני לך איהו וכל שעבודיה, והרשב"א ז"ל חלק עליו מהא דידור פלוני בבית זה לא אמר כלום ואין אנו מתקנין הלשון לומר דכוונתו בית לדירה דמזה משמע דרק דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים אמרו אבל לא להוסיף על דבריו, דאל"כ נאמר דכוונתו בית לדירה, וכתב הר"ן ז"ל לחלק בין ידור להא דשטר משום דבכל שכ"מ שמתחיל הדבר בדבר שיש לו להתחיל אע"פ שלא גמרו אנו גומרין דבריו וכדאמרינן בשכ"מ שאמר כתבו גט לאשתי כתבו ותנו קאמר שכן דרכו של שכ"מ מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה, לפיכך אימיה דרב עמרם דאמרה בהנהו שטרי ליהוי לעמרם ברי כבר התחילה בהקנאתן של שטרות, אין לנו לומר אלא שהשעבוד בכלל אלא שלא פירשה כ"צ ומכיון שתלה הקנאתן בגופן של שטרות לא חלה לחצאין, אבל שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה אין זה חלות בדבריו לא בכולו ולא במקצתו ואין לנו לחדש לשון אחר לגמרי כדי שתתקיים כוונתו, עכ"ד, הרי דיותר טוב לנו להוסיף על דברי מי שקצר מלומר כוונה אחרת לגמרי בדבריו, ואם כן הרי הדברים ק"ו אם בשהבעל אומר התקבל גט לאשתי שאין חלות גם במקצת בדבריו ואין דבריו כלום ואעפ"כ מכח סברא דמכיון שנתן עיניו לגרשה אנו מחדשים כוונה אחרת בדבריו לומר שאם לא תיהני קבלה דכוונתו ג"כ להולכה א"כ כש"כ באומר כתבו שצריכין אנו רק להוסיף על דבריו ולומר שכוונתו ג"כ על הנתינה ודאי יש לנו לומר מכח האי סברא דמכיון שנתן עיניו לגרש, א"ו דשם באומר כתבו אמרינן דלא נתן עיניו כלל לגרשה והא דאמר כתבו משום שרצה לשחק בה משא"כ בשכתב כבר גט וחתם ומסר לשליח דכל כי האי ודאי לא עביד כדי לשחק בה שוב ממילא אמרינן דמכיון שנתן עיניו וגמר בלבו לגרשה נכלל בשליחותו כל עניני שליחות ושליחות להולכה ג"כ, א"כ הכ"נ באומר כתבו כל שלא כוון לשחק שוב אמרינן דכל שגמר בלבו לגרשה שוב כוונתו על צרכי הגט על הכתיבה ועל הנתינה, ואפי' לפי מסקנת הגמ' שם דמשני התם אדם יודע שאין בעל עושה שליח לקבלה וגמר ואמר לשם הולכה הכא קטעי אינו אלא משום דקטעי דכיון שסבור שהאשה עשתה אותו שליח לקבלה לא נתכוון כלל לעשותו להולכה שאין צורך לזה, אבל בכ"מ שמתכוון לגרש ודאי אמרינן שכיון שנתן עיניו לגרשה עושה אותו שליח לכל צרכי גירושין כ"מ שלא שייך לומר דלשחק נתכוון:

ב:

עוד אני אומר דמכח סוגיא זו שזכרנו יערה לנו מקור נאמן ויסוד גדול בעובדא דידן דהסופר נעשה שליח להולכה מצד זכות, כמו שהעיר קצת מזה בתשו' ש"א הנזכר, דכיון דגלי דעתי' דניחא ליה בגירושיה שוב כל אדם יוכל להעשות לו שליח לנתינה אפי' אם נאמר דלא נתכוון באמירתו כתבו ג"כ לתנו, דהא לכאורה קשה איך ס"ד דגמרא לומר דמכיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר תיגרש וכו' וכפירש"י "אע"ג דלא יהיב ליה אלא בתורת שליחות לקבלה מ"מ כיון דלכי מתיידע ליה דלא מצי לשווייה שליח לקבלה ניחא ליה דליהוי שליח להולכה", והא אנן ס"ל כאביי (ב"מ כא ע"ב) דיאוש של"מ לא הוי יאוש ולא אמרינן כלל סברא זו דכיון דלכי ידע ניחא ליה השתא נמי ניחא ליה, אלא ע"כ צריכין אנו לומר דהכא שאני דכיון דגלי דעתי' מקודם דניחא ליה לגרשה תו אמרינן דנעשה שליח להולכה מטעם דזכות היא לו משא"כ בב"מ שם דלא הוי גילוי דעת מקודם, ומוכח מזה כדעת התה"ד שהובא בקצוה"ח סי' רמ"ג שמהני זכות גם בתורם משל חבירו על של חבירו היכא דגילה דעתיה מקודם דגם זכין "מאדם" שלא בפניו אמרינן, וכמו שחילק כן התה"ד מהא דב"מ הנ"ל, יעו"ש, ולפ"ז בעובדא דידן שאמר כתבו וגלה דעתו שניחא ליה לגרשה שוב נעשה הסופר שליח להולכה מטעם דזכות היא לו, ואף לפי תי' הגמ' הכא טעי אין לומר דהדר בו הגמ' מסברא זו דלאו זכות הוא לו דכוונת הש"ס הוא רק דכיון דטעי וסבור שהאשה עשתה אותו שליח לקבלה ובקבלת הגט האשה מתגרשת, א"כ אפשר דלהולכה לא ניחא ליה כלל דאפשר דמקפיד הוא דתתגרש כאן במקום הקבלה ולא במקום ההולכה כמו בהולך גט זה לאשתי במקום פלוני והוליך במקום אחר דמקפיד הוא:

אמנם כ"ז לפי פירוש רש"י דמשמע מדבריו דבאמת הבעל לא נתכוון כלל מקודם לעשותו שליח להולכה אם לא תיהני שליחות לקבלה ורק משום דאמדינן דעתיה דלכי מתיידע ליה ניחא ליה ג"כ בשליחות להולכה א"כ אין זה אלא מצד זכות, אבל הרשב"א בחי' לגיטין שם כתב וז"ל "ש"מ דדעתיה דבעל דאי לא מצי לשוייה שליח לקבלה ליהוי שליח להולכה כי היכי דתיגרש כל היכי דמיגרשה", משמע מדבריו דמעיקרא הכי מפרשינן דעתיה שנתכוון לכך מקודם בשעה שעשה אותו שליח לקבלה ולא כרש"י, ואפשר דהרשב"א לטעמיה לפי שביאר דבריו שבחי' בנדרים (לה ע"ב) בהקצוה"ח סי' הנ"ל דלא ס"ל כהתה"ד וס"ל דלא אמרינן זכין גם מאדם שלא בפניו וע"כ לא הוי מהני כאן זכות משום דהוי מאדם שהוא להוציא אשתו מבעלה וכה"ג ל"א זכין לו שלא בפניו וע"כ הוצרך לפרש דמעיקרא הכי מפרשינן דעתי' דכוונת הבעל היתה גם מקודם על שליחות להולכה ג"כ, אבל עכ"פ לפי משמעות לשונו של רש"י מוכח דגם כה"ג אמרינן דזכות הוא לו כל שגלה דעתיה מקודם שניחא ליה בגירושיה וכמו שנתבאר: ובאמת נראה לי דגם הרשב"א ז"ל מודה לסברת התה"ד דכל שגלה דעתיה מקודם שניחא ליה שפיר אמרינן זכין לו לאדם שלא בפניו גם בדבר דהוי מאדם וראי' מהא דכתב הרשב"א בתשו' (ח"ד סי' פ"ד) בדבר אחד שביטל את השליח ואח"כ ביטל את הביטול שביטל שנסתפק שם אם חזרה השליחות למקומה, ויעו"ש שכתב לדון שכיון שביטל את הביטול הקודם הרי נתרצה שיתנו לה הגט הר"ז כאלו עשה אותו שליח מחדש, ויעו"ש שהביא מהא דכל הרוצה לתרום משמע מדבריו דע"י גילוי דעת סגי שיעשה זה שליחו דהא שם לא עשה לו בפי' שליח מחדש רק ביטל את הביטול הקודם, וא"כ לא מהני להעשות שליח ע"י השליחות הראשונה שהיא כבר נתבטלה ע"י הביטול ובאיזה אופן תהי' חוזרת ונעורה ע"י ביטול את הביטול כיון שכבר נתבטלה הר"ז כמאן דליתא, כמו שכ' שם הרשב"א באותה תשובה דלא מצינו דאתי דבור של קיום ומבטל דבור של ביטול יעוש"ה, וע"כ הא שכתב דחוזר ונעשה שליח מחדש אף שלא עשהו בפי' הוא מטעם כיון דחזינן דעתיה שנתרצה כעת לגרש הרי השליח נעשה שלוחו מחדש, וא"כ מוכח דגילוי דעת דמקודם מהני להיות נעשה שלוחו משום דזכות הוא לו, וגם הרשב"א ז"ל מודה בזה, וביאור דברי הרשב"א ז"ל בנדרים כבר שקלו וטרו בזה האחרונים וכתבו שאין ראי' מדבריו שחולק על התה"ד, אכ"מ להאריך בזה:

ואם כנים אנו בזה יש לנו להמתיק יותר לשון משנתינו בבריא שאמר כתבו גט לאשתי אין נותנין שרצה לשחק בה דלמה הוצרך לטעם זה תיפוק ליה כיון דבריא אינו בהול א"כ כתבו שאמר לאו תנו קאמר וממילא אין נותנין ומכח זה כבר הוכחנו דגם בבריא אמרינן כתבו ותנו קאמר לולא הטעם דרצה לשחק בה, וכעת אחר שזכינו לזה לדון בגט היכי שגלה דעתו שניחא ליה מצד זכות א"ש מה שתפס הטעם משום שרצה לשחק בה, משום דלולא זה היינו אומרין דנותנין ג"כ דנהי דבלשון כתבו אינו נכלל גם הנתינה מ"מ כיון דחזינן דניחא ליה לגרשה שוב נותנין מצד זכות, וע"כ אמרינן דרצה לשחק בה ולא ניחא ליה כלל בגירושיה:

ועפ"ז יש מקום ליישב קושית התוס' בב"ב (קמו ע"ב) ד"ה רש"ש היא דאזיל בתר אומדנא דהא הי' יכול לומר רבנן דידיה היא דבמפרש ויוצא בשיירא גם רבנן מודו דכתבו ותנו קאמר, ומה שתי' הוא דוחק, ולפי האמור יש לנו לומר בהקדם דברי רש"י בכתובות (נה.) דמייתי התם הא דרשש"ז דאזיל בתר אומדנא ופרש"י המסוכן הגוסס, ולכאורה מה דחקו לרש"י ז"ל לפרש בגוסס ואמאי לא בחולה ושכ"מ שאינו גוסס וכמו שפי' רש"י ז"ל עצמו בגיטין (יג ע"ב), ובשמ"ק שם הקשה בשם ריטב"א דבגוסס גם רבנן מודו דלא גרע ממפרש ויוצא בשיירא, ועוד הא משמע מפרש"י קדושין (עט ע"ב) דגוסס אין מתנתו מתנה שאינו בר דעת יעו"ש ובתוס' וא"כ איך יכול לגרש את אשתו: והנראה בזה דסברת רבנן דס"ל במפרש ויוצא בשיירא דכותבין ונותנין אפשר לפרש שאינה מטעם אומדנא דכתבו ותנו קאמר ובאמירתו כתבו כוונתו גם על הנתינה דבאמת י"ל שלא נתכוון כלל בשעת אמירתו על הנתינה ג"כ והא דנותנין הוא משום זכות כיון שגלה דעתו שניחא ליה לגרשה שוב זכין לו שלא בפניו ואנו נעשין שלוחין על הנתינה, ואין ראי' מכאן דאזלינן בתר אומדנא לפרש כוונתו לתנו ג"כ, ורק מטעם זכות הוא וכמו בכל זכות שזכין לו לאדם שלב"פ ולא מצד אומדנא דכתבו ותנו קאמר: אמנם כ"ז היינו יכולין לפרש בדברי חכמים במפרש ויוצא בשיירא שאינו כעת לפנינו שהלך לו, אבל במסוכן שהוא לפנינו לכאורה למה לנו כל הצער הזה להכניס עצמנו בפרצה דחוקה ואמאי לא נמסור לו את הגט שיגרש בעצמו את אשתו וע"כ צריך לומר דמיירי שהמסוכן הזה כעת בשעת הנתינה הוא גוסס ואין ראוי לנתינת הגט וע"כ צריכין אנו להיות במקומו ושלוחיו ליתן את הגט וכדעת רבינו יואל שהובא ברא"ש (פע"י בקדושין סי' ט"ז) דבנעשה שליח קודם שהי' גוסס יוכל השליח לגרשה גם בשעה שהבעל הוא גוסס יעו"ש ועוד יבואר לפנינו בארוכה אי"ה:

ולפ"ז ע"כ הא דנותנין במסוכן שהוא גוסס כעת הוא מטעם שכבר נעשו שלוחים על הנתינה מקודם בשעה שאמר כתבו דכוונתו ג"כ על הנתינה מטעם אומדנא דכתבו ותנו קאמר אבל מצד זכות א"א ליתן כעת כיון שלא נעשו שלוחים מקודם בשעה שהי' שפוי בדעת ורק כעת הם רוצים להעשות שלוחיו, וכעת אינן יכולין להעשות שלוחיו משום שאין שליחות לגוסס שאינו בר דעת, ולפ"ז נתיישבה קושית התוס' בב"ב הנ"ל דדוקא קאמר רשש"ז היא דמדרבנן אין ראי' וכאמור, דיש לומר דמצד זכות הוא ולא מכח אומדנא, אבל מרשש"ז דמיירי במסוכן שאינו ראוי כעת בשעת הנתינה ע"כ ודאי מצד אומדנא דכתבו ותנו קאמר ועשתן שלוחין גם על הנתינה בשעה שאמר כתבו: ובזה נתיישב פי' רש"י בכתובות שכתב המסוכן "הגוסס" כוונתו לומר דעכשיו בשעת הנתינה הוא גוסס אבל בשעה שאמר כתבו באמת לא הי' גוסס ורק חולה ומסוכן ומיושב קושית הריטב"א על רש"י, וניחא נמי מה שפי' רש"י ז"ל כאן בכתובות ולא בגיטין, והיינו משום דבכתובות מוכיח הש"ס שם מרשש"ז דאזלינן בתר אומדנא וא"כ צריך לומר מטעם אומדנא דכתבו ותנו קאמר ולא מצד זכות, וא"כ ע"כ מיירי בשהוא עכשיו בעת הנתינה גוסס, וכאמור, והא דפירש רש"י בכתובות גם בדברי רבנן במפרש ויוצא בשיירא משום דכתבו ותנו קאמר ולא משום זכות משום דהאמת הוא דגם רבנן מודו דכתבו ותנו קאמר משום אומדנא, אבל הש"ס אינו יכול להביא ראי' מרבנן לחוד משום דאפשר לפרש טעמייהו משום זכות, וכאמור:

אולם אם נאמר דמהני גם בגט מצד זכות היכי שגלה דעתו מקודם שניחא ליה לפ"ז צריכין אנו לבאר הא דכל השומע קולי יכתוב גט לאשתי דאמרינן שם (סו.) דאם לא הי' זה לשון שליחות לא הוי מצי למכתב ויעו"ש תוס' שאם אמר כל הרוצה לכתוב אין כותבין, ואמאי לא נאמר דזכות היא לו כיון שגילה דעתו שניחא ליה לגרשה וע"כ צ"ל דלא מהני בגט גילוי דעת לבד, כיון דבעצם חוב הוא לבעל להוציא את אשתו מתחת ידו ע"כ אף שגלה דעתו שניחא ליה מ"מ כל זמן שאין כאן שליחות לא אמרינן זכין לו שלא בפניו וע"כ כמ"ש הקצוה"ח הנ"ל משום דזכין מאדם לא אמרו וע"כ לא מהני גילוי דעת בלבד, אבל לפ"ז יש לנו ליישב הסוגיות הסותרות לכאורה דמסוגיא דגיטין (סג.) שהבאתי משמע דמהני גילוי דעת גם בגט:

והנלע"ד בזה ע"פ מה שהביא הר"ן פ' התקבל דברי הרמב"ן ז"ל דבתרומה מהני כל הרוצה לתרום ובגט לא מהני משום דבתרומה בגילוי דעת דניחא ליה סגי משא"כ בגט, והר"ן ז"ל חלק עליו מההיא דב"מ (כב.) דגם בתרומה בעינן שליחות מדעת כדמוכח גבי כלך אצל יפות:

וביישוב דעת הרמב"ן ז"ל נראה דהרמב"ן ז"ל לטעמיה בזה דלקמן סו"פ התקבל על הא דאומר אמרו פסול הביא הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל שהקשה ע"ז אמאי לא מהני באומר אמרו אי משום מילי לאו מילי מסר אלא הרי הוא עושה שליח שלא בפניו וכי אין אדם עשוי לעשות שליח שלא בפניו וכו', ותי' הרמב"ן ז"ל דשאני גט כיון דבעי לשמה ובעינן נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו הבעל ואין הסופר והעדים חותמים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו אבל בשאר הדברים עושה אדם שליח שלא בפניו וכו' יעו"ש בארוכה, והנה רואים אנו דבגט כיון שצריך לשמה לא מהני עשיית שליח שלא בפניו ורק בעינן שישמעו מינוי השליחות מפי הבעל אף דבעלמא שפיר הוי שליח, ולפ"ז י"ל דהיינו ג"כ כוונת הרמב"ן ז"ל בהא דכל הרוצה דהי' ראוי לומר גם בגט כיון ששמענו ממנו שרוצה שיכתבו גט לאשתו שוב הי' כל אחד יכול להעשות לו שליח לכתוב גט דבמידי דזכות הוא לו כל אדם יכול להעשות שליח לחבירו כמ"ש הר"ן פ"ק דגיטין לזה כתב הרמב"ן דבגט לא מהני כל הרוצה אף דזה הוי מדעת הבעל מ"מ אין זה ציווי מפיו כיון שאין כאן לשון שליחות, ואף שזה עושה עצמו שליח להבעל לכתוב גט אין זה ע"פ ציווי של שליחות רק ע"פ עצמו והוי כמו נעשה שליח שלא בפניו ובגט כיון דבעינן לשמה ובעינן שליחות לכתוב הגט א"כ צריך לשמה גם בשליחות הכתיבה וכל שלא נצטווה מפי הבעל אין זה לשמה בהשליחות, ואף שעושה עצמו שליח להבעל כל שלא שמעו מפי הבעל שליחות מפורשת יש חסרון לשמה בהשליחות ואין זה אלא כנעשה שליח שלא בפניו דלא מהני בגט, אבל בתרומה דלא בעינן לשמה כיון דגלי דעתיה דניחא ליה שוב זה עושה עצמו שליח לזה דכל אדם יכול לעשות עצמו שליח לחבירו וגם הוי זה מדעת הבעלים דהא גלה דעתו מקודם והוי זה שליחות לדעת בתרומה ומהני, זהו ביאור דברי הרמב"ן ז"ל ומתו' קושית הר"ן מהא דב"מ דבאמת הוי זה שליחות מדעת בתרומה, וכמבואר, שוב מצאתי קצת מזה בתשו' עונג יו"ט ח' אה"ע: ובזה ניחא ליישב קושית הקצוה"ח (סי' רמ"ד) דממתניתין סו"פ התקבל הרי אלו יכתבו ויתנו משמע דכל שלא מסר להם הגט הוי שליחות דנתינה נמי מילי, ושם למעלה (סג ע"ב) משמע דנתינה לא הוי מילי אע"ג דלא מסר להו הגט, דבעי מיניה רבא מר"נ כתבו ותנו לשליח מהו וכו' משמע דמצי לומר כתבו ותנו לשליח אף דלא מסר להו הגט ולדעת הפוסקים דאומר אמרו כשר ניחא אבל לדעת הפוסקים באומר אמרו ג"כ פסול קשה יעו"ש שהאריך בזה:

וע"פ האמור דטעם אומר אמרו פסול הוא דוקא משום דבעינן לשמה א"כ אין זה אלא בכתיבה אבל בנתינה דלא בעינן לשמה כדאיתא לקמן (פו ע"ב) שפיר מהני אומר אמרו לכו"ע:

[הערה - אבל קשה לי ע"ז מצד אחר היכי מהני מינוי השליחות על הנתינה בין לפ"מ שפרשתי משום דהוי אומר אמרו על הנתינה והוי כממנה שליח שלא בפניו על הנתינה בין לפרש"י שפירש תנו לשליח שמניתי ויעו"ש בקצוה"ח, לפי דעת התוס' בנזיר (יב.) דלא מהני שליח על דבר שלב"ל אף שבידו לעשות, והאחרונים הקשו מהא דכתבו ותנו דמהני להיות שלוחין על הנתינה אף דעדיין לא נכתב הגט, ותי' משום דכיון דנעשו שלוחין על הכתיבה שוב גומר השליחות אף על הנתינה, (יעוי' בדורש לציון די"ג בהגהת בן המחבר ד"ה ג"א) א"כ כאן שממנה שליח אחר על הנתינה קודם שנכתב הגט לא מהני ולא מידי, וע"פ דברי הנתיבות (סי' רמ"ג סק"ו) יש ליישב קצת ועדיין צ"ע. ע"כ]:

ומעתה לפ"מ שנתבאר סרה קושיתנו מסוגיא דגיטין שהבאתי דבכל הרוצה לכתוב לא מהני גילוי דעת וכמו שנתבאר דכל שאין כאן ציווי לא הוי לשמה אבל בהתקבל גט לאשתי שהגט כבר נכתב כיון שגלה דעתו שניחא ליה שוב נעשה שליח להולכה דלענין שליחות הנתינה לא בעינן כלל ציווי דנתינה לשמה לא בעי וכדאיתא לקמן (פו ע"ב) שהבאתי, והוי זה כמו שליחות שבתרומה דסגי בגילוי דעת לבד:

ובתשו' הרא"ש (כלל מ"ה אות ט"ו) הביאו הטור אה"ע (סי' קכ"ו) בגט שלא היו הווין ארוכין אם יכולין ב"ד לתקן הווין והשיב להאריך הווין אין יכולים דאם הוא חשוב תיקון הגט והכשירו אי אפשר לעשות בלא ציווי הבעל כי הבעל צריך לומר לסופר כתוב וכו' אם יש תקנת עיגון כגון שהובא הגט ממקום רחוק יאריכו ב"ד הווין כי מסתמא הבעל ציוה לכתוב גט כתיקון חז"ל ואם לא כתבו הסופר כראוי ניחא ליה לבעל שיתקנוהו ושליחותיה דבעל קעבדי וע"ז יש לסמוך בשעת הדחק עכ"ל, ולכאורה הדברים תמוהים דהא הרא"ש סו"פ התקבל כתב דלא מהני מינוי שליח שלא בפניו בכתיבת הגט דאומר אמרו פסול וא"כ מאי מהני מה דניחא ליה לבעל הא מ"מ הב"ד לא שמעו מפי הבעל ובכתיבה צריך לשמוע מפיו ולא מהני שליחות שלא בפניו: ולזה נראה דהרא"ש לטעמיה שכתב בתשו' (כלל ל"ה אות ה') דמקום ודן דיהוי ליכי שאינו אלא משום הוכחה דבעינן ידים מוכיחות לא בעינן שיכתוב לשמה יעו"ש. מעתה א"ש דהארכת הווין שאינה אלא משום דליהוי ידים מוכיחות א"צ לכתוב לשמה, ולפ"ז דעיקר מה דלא מהני שליחות שלב"פ בכתיבת הגט הוא משום דכל שלא שמעו מפי הבעל עצמו הוי שלא לשמה כמש"כ הרמב"ן, וא"כ בהארכת הווין דלא בעי לשמה א"צ שישמעו מפי הבעל בעצמו, אלא דצריך מ"מ לדעת אם ניחא ליה להבעל לגרש בגט מתוקן דדילמא אינו רוצה לגרש רק בגט זה כמו שהוא כתוב, לזה כתב הרא"ש דודאי ניחא ליה לבעל שיהי' נכתב כתיקון חז"ל וב"ד שליחותיה דבעל קעבדי, וגם הריב"ש בסי' שט"ו שחלק על הרא"ש וס"ל שאין הבי"ד יכולין לתקן בלא ציווי הבעל אפשר דס"ל שגם הארכת הווין צריך לכתוב לשמה, א"כ למדנו מדברי הרא"ש אלו דמהני ניחותא גם בבעל המגרש דכל דאמדינן דעתי' דניחא ליה עבדינן שליחותיה במקום שא"צ לשמה, והר"ז מבואר כדברינו ת"ל:

מעתה בעובדא דידן כיון שאמר כתבו א"כ לענין השליחות הכתיבה הא הי' כאן ציווי מפי הבעל ממילא לענין הנתינה הוי שליח משום דגלה דעתו דניחא ליה לגרשה וחשוב שליח לגרשה גם לנתינת הגט והא דבעינן כתבו ותנו בבריא הוא משום דמפרשים אנו כוונתו לשחק בה אבל במקום שלא רצה לשחק בה וחפץ הוא בגירושיה שוב יש כאן שליחות על הנתינה מצד זכות:

[הערה - ועיין אה"ע סי' קמ"א סי"ד ושם עוד סל"ה בהגהת הרמ"א ובפ"ת שם סקל"ה בשם שו"ת מאמר מרדכי יעוש"ה ובתשו' הרשב"א ח"ד סי' פ"ד שהבאתי לעיל תמצא מבואר כדברי לחלק בגילוי דעת בין כתיבה לנתינה יעוש"ה. ע"כ]: הן אמנם חזות קשה הוגד לי ע"ז דמהני גילוי דעת לבד במקום דלא הוי מצד עצמו זכות מהא דאיתא לעיל (י.) והא חזרה גופא איתא בקדושין ופרש"י ז"ל "שאם מסר שט"ק לשלוחו ורצה לחזור חוזר דאין כאן זכות הוא לה דאסר לה אכו"ע ומשום האי שטרא אינו מתחייב במזונותיה" עכ"ד, וביאור ד' רש"י שכ' ומשום האי שטרא נראה שהוא מכוון כלפי מה שכתב הר"ן בפ' השולח גבי מזכה לו בכל השדה דכל שהדבר בעצמו זכות אף שנמשך ממנו לו חוב גדול על הזכות אמרינן זכין לו לאדם שלא בפניו יעו"ש, והכ"נ אם הי' השטר הזה כולל בתוכו חיוב מזונותיה הי' זוכה לה השליח אף אם הי' נמשך לה ממנו חוב להיות אסורה לכל אדם, אבל מכיון שהשט"ק בעצם אינו זכות שאסורה לכל אדם, אף שאפשר שימשך לה ממנו זכות שהבעל מתחייב בשכו"ע מ"מ כל שהדבר בעצמו חוב אף שנמשך ממנו זכות אין חבין לאדם שלב"פ: והנה בקדושין (ט ע"ב) איתא כתבה לשמה ולא מדעתה ר"פ ור"ש אמרי אינה מקודשת, וכן היא דעת רוב הפוסקים וכן נפסק להלכה בשו"ע אה"ע (סי' ל"ב) מעתה קשה בשטר קדושין כיון שצריך שיהא נכתב מדעתה א"כ במזכה לה שט"ק דע"כ מיירי שנכתב מדעתה דאי לא"ה הוי השטר פסול מצד עצמו, וכיון דע"כ מיירי שנכתב מדעתה א"כ כבר גלתה דעתה שניחא לה להתקדש לו כיון שציותה לכתוב השטר על שמה, א"כ אמאי חוזר הא זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו, א"ו מוכח מכאן דלא מהני גילוי דעת במקום שמצד עצמו אינו זכות:

הן אמת דזו גופא קשה לי הא בקדושין (מה ע"ב) מבואר ודילמא ארצויי ארצי קמיה ופרש"י שגלה דעתי' לאביו שהוא חפץ בה והאב נעשה שליח מאליו וזכין לו לאדם שלא בפניו, ומזה דן הרא"ש שם במגלה דעתו לפני שדכן שרוצה באשה זו נעשה השדכן שליח לו לקדש, הרי דמהני גילוי דעת בקדושין ג"כ, וע"כ צ"ל דשני לן בין איש המקדש לאשה המתקדשת דאיש המקדש כל שגלה דעתו שוב הוי הזכות לו דהא מכניסין ומקנין לו אשה והוי זה זכין לאדם שלב"פ משא"כ באשה אף שגלתה דעתה מ"מ כיון שמוציאין אותה מרשותה ואוסרין אותה לכל אדם אף דהוי זכות לה מ"מ זכין "מאדם" לא אמרו וכאופן שחילק הקצוה"ח שהבאתי למעלה דזכין לאדם אמרו אבל מאדם לא אמרו ומזה יהי' ראי' ברורה לדבריו דלא מהני זכות במקום שמוציאין מרשותו אף דהוי זכות לו ולפ"ז בגט לא מהני גילוי דעת מצד הבעל דזכין מאדם לא אמרו: שוב מצאתי שנחלקו בדין זה אם מהני גילוי דעת מצד האשה לזכות לה קדושין הב"ש (בסי' ל"ו) והאבני מלואים (סי' הנ"ל) שדעת הב"ש דמהני כמו באיש ודעת הא"מ שלא מהני וכשיטתו בקצוה"ח דזכין מאדם לא אמרו:

אמנם אני אומר מדה טובה א"ח ואחרי שהוכחנו מסוגית הגמ' דגיטין דגם בגט מהני גילוי דעת אף דהוי מאדם וכמו שהארכנו בזה הובא עלינו ליישב שלא תקשה מהא דחזרה איתא בקדושין שמוכח לכאורה דלא מהני גילוי דעת:

והנראה בזה ע"פ מש"כ הרא"ש שם בקדושין מהא דארצויי ארצי קמיה דשליחות להולכה א"צ עדים דאל"כ היך אמרינן ודילמא ארצויי וכו' הא מ"מ צריך עדים א"ו דא"צ עדים אלא על גמר הקדושין ולא על השליחות יעו"ש:

אולם כ"ז בשליחות להולכה אבל בשליחות לקבלה דקדושין כתב הרמב"ם ז"ל דע"ז צריכה עדים משום דזה חשוב גמר הדבר כמו שכ' הרא"ש בטעמו לחלק בין שליחות להולכה לשליחות לקבלה, א"כ באשה שגלתה דעתה שרצונה להתקדש לפלוני, נהי דזכות הוא לה לקבל קדושין עבורה מ"מ צריך עדים ע"ז הגילוי דעת דלא עדיף גילוי דעת משליחות מפורשת שצריכה שני עדים וזה ברור ופשוט, ולפ"ז אין ראי' מהא דחזרה איתא בקדושין דלא מהני גילוי דעת במקום דבלא הגילוי דעת אין זה חשוב זכות. ולפי האמור יש לומר אף דמיירי ע"כ שנכתב השט"ק מדעתה אבל אין כאן עדים מעידים ע"ז ורק היא מודה שנכתב מדעתה, א"כ מצד נכתב שלא מדעתה אין כאן פסול בעצם השטר דלפי דבריה נכתב מדעתה ועל הכתיבה מדעתה א"צ עדים כלל ע"ז שאין זה גמר הדבר דבכתיבת שטר לחודיה כ"ז שלא קבלה אותו אינה מקודשת וברייתא דגיטין שם מוקמינן לה התם כר"א דעדי מסירה כרתי וא"צ עדים על השטר קדושין, יעו"ש, והוי זה כמו שליחות להולכה שא"צ עדים, וכל זה לענין הכשר השטר אבל לענין קבלת השליח לדון מצד דזכות הוא לה שיזכה לה השליח בקבלתו ע"ז הא צריך עדים על הגילוי דעת כמו על השליחות לקבלה וע"ז באמת לא היו עדים וע"כ לא תוכל להיות מקודשת ע"י דאמרינן דזכות הוא שגלתה דעתה, דמי מעיד שגלתה דעתה דניחא לה בקדושין והוי קדושין בלא עדים, וזה נכון מאד לענ"ד:

באופן שעלתה בידינו בס"ד דיש לדון דמהני גילוי דעת גם בנתינת הגט מצד זכות וכדמוכח מכל מה שכתבתי עד כה, אמנם כל זה כתבנו להתלמד במקום אחר אבל בנידון דידן לכאורה לא יספיק לנו זה כמו שיבואר לפנינו אי"ה, אבל העיקר לענ"ד שיש לסמוך בזה על הפנ"י והלח"מ אשר מדברי שניהם למדנו שאין לחלק בין אומר לנשאל ע"י אחר וכדמורה פשטות לשון המשנה ר"פ מי שאחזו והוכחת תשו' ש"א דלשון המשנה ל"ד כבר דחינו בטוב טעם וע"כ אין לנו לזוז מדבריהם ז"ל ובפרט שכבר הוכחתי גם מתשו' הרשב"א ז"ל דס"ל שאין לחלק בין אומר לנשאל ע"י אחר ומכש"כ בנידון דידן דהוי מקום עיגון גדול שכבר נשאת שלא תצא מבעלה:

ג:

והנה עד כה דברנו על דבר השליחות מצד הבעל גם על הנתינה מצד אמירתו כתבו לבד, ועתה נבאר עצם הדין אם היתה הנתינה כדת מצד מה שהשכ"מ נשתתק בשעת הנתינה ויש לספק אם הי' שפוי בדעת בשעת הנתינה, אף שלפי דברי הרב המסדר ראה בו סימני דעת צלולה ושלימה ע"י בדיקה קצת שאמרו לו לקנח את חוטמו וקנח, וגם בשעה זו מצנפתו נפלה מעל ראשו וטרח להרימה אם יש לסמוך ע"ז:

והנה בדין אם צריך להיות שפוי בדעת בשעת הנתינה הובא בב"י (סי' קכ"א) מחלוקת הפוסקים בזה דמדברי התוס' (ע ע"ב ד"ה התם) מבואר דדעתם שצריך שיהא שפוי בדעת גם בשעת הנתינה, וכן היא דעת הרשב"א והר"ן כמבואר בדבריהם ז"ל, אמנם מדברי הרשב"א שהביא בחדושיו לגיטין בשם התוס' למדנו שא"צ כלל שיהי' שפוי בשעת נתינה רק בשעת כתיבה, וכן היא כפי הנראה דעת הרא"ש בפסקיו ר"פ משא"ח שלא זכר רק שצריך להיות שפוי בדעת בשעת כתיבה ולא הזכיר נתינה כלל וכמו שהעיר מזה הק"נ שם:

אבל צריך באמת להבין טעם הסוברים שא"צ דעת צלולה בשעת נתינה דמנ"ל לחלק בין כתיבה לנתינה, דלכאורה נראה אדרבה דצריך להיות שפוי בדעת בשעת נתינה יותר מבשעת כתיבה, דהא הטעם שצריך להיות שפוי בדעת בשעת כתיבה אף שבשעה שעשה שליח לכתוב הי' שפוי בדעת ע"כ לומר כיון שבשעת כתיבה דעתו מטורפת ולאו בר מיעבד שליח הוא בטלה שליחותו שעשה מקודם ואין השליח כלום א"כ בכתיבה יש יותר סברא לומר שא"צ דעתא צילותא בשעת הכתיבה לפי שיטת הפוסקים שא"צ שליחות בכתיבה א"כ מה לי אם בטלה שליחותו כיון שא"צ שליחות לזה כלל:

ומצאתי שעמד בזה בפנ"י וכתב וז"ל "דאדרבה דעיקר צריך שיהא שפוי בדעת בשעת נתינה שאז צריך שליחות וכיון דאיהו לא מצי עביד שאין דעתו כלום שליח נמי לא מצי עביד", ויעו"ש שחדש לנו דרש דהא דבעינן שיהא שפוי בדעת בשעת כתיבה ג"כ הוא מכח הא דכתיב וכתב ונתן דבעינן שיהא ראוי לנתינה בשעת כתיבה, וכיון שאינו ראוי לנתינה, כמו שנתבאר, אינו ראוי ג"כ לכתיבה ומכח זה סתר דברי התוס' שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו שא"צ צלילות דעת בשעת נתינה, דאדרבה עיקר שפוי בדעת צריך בשעת נתינה, יעו"ש באורך:

אולם להבין דעת קדושים בעלי התוס' ז"ל שהביא הרשב"א נראה שדעתם הוא להיפך דבשעת נתינה א"צ כלל שיהא שפוי בדעת דכיון שבשעה שעשה אותו שליח הי' שפוי בדעת לא נתבטלה שליחותו אף שהוא איננו שפוי כיון שהשליח שעשה עומד במקומו הוי מעשה השליח מעשה וכל מה שעושה הוא קיים דלא בעינן שיהא שפוי בדעת רק בשעת מניית השליחות אבל אח"כ הוי שלוחו כמותו ועומד במקומו אז שהמשלח כעת אינו שפוי בדעת, וזהו דעת רבינו יואל שהביא הרא"ש בפע"י בגוסס אף שאינו יכול לגרש ואין מעשיו כלום מ"מ כיון שמינה שליח קודם שהי' גוסס מעשה השליח הוי מעשה ועומד במקומו, וזהו ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה"ג הט"ו ובמל"מ שם) ועדיפא מיניה דאילו לדעת הרמב"ם ז"ל מדרבנן בטלה השליחות אבל לדעת התוס' שברשב"א גם מדרבנן אינה בטלה, ולפ"ז עוד יותר קשה מדוע לא מהני בכתיבה ג"כ מעשה השליח להיות עומד במקומו אף שהמשלח עכשיו איננו שפוי בדעת:

ונראה לכאורה בכוונת דבריהם ז"ל כי טעמם ונימוקם ע"פ מש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה"ג ה"ו) האומר להסופר כתוב גט לפלונית ויהי' עמי לכשאשאנה ונכתב ונשאה וכו' אינו גט מפני שלא היתה בת גירושין ממנו בשעה שנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין, ובהגהות מל"מ (פ"ו מה' אלו ה"ג) פקפק מטעם זה על גט שכותבין לנשתטית ליתנו לה לכשתשתפה דאינו גט כיון שנכתב לשם האשה בשעה שאינה ראוי' לגירושין והוי שלא לשם גירושין, והנה בגיטין (כד ע"ב) מבואר שכשם שצריך לכתוב לשם גירושין של האשה כמו כן צריך לכתוב לשם גירושין של הבעל, מעתה אם הבעל הוא שוטה ואינו שפוי בדעת בשעת כתיבת הגט ואינו ראוי לגירושין שוב הוי אז הכתיבה כמו שלא לשם גירושין דידיה כמו לאשה דעלמא, וא"כ מבואר טעמם של התוס' דהא דבעינן שיהא שפוי בדעת בעידן כתיבה הוא משום דאי לא"ה הוי הכתיבה שלא לשמה: והשתא יבואר החילוק בין כתיבה לנתינה, דבגיטין (פו ע"ב) אמרינן דאע"ג דבעינן כתיבה לשמה נתינה לשמה לא בעינן א"כ בשהבעל אינו שפוי בדעת בשעת נתינה כיון דלענין דין השליחות הוי השליח עומד במקומו א"כ אף שהבעל אינו בר גירושין כעת הא לא בעינן נתינה לשמו וע"כ הוי הגט גט אף שהבעל אינו ראוי לגירושין כעת, זהו לכאורה לענ"ד סברת הסוברים דלא בעינן צלילות דעת בשעת נתינה: ובהיות כן צריכין אנו לחדש לדעת הסוברים לפמש"כ בכוונתם ובטעמם משום שלא הי' בר גירושין בשעת כתיבה ע"כ הוי הכתיבה שלא לשמה, לפ"ז אין זה אלא בשלא עשאו מקודם בשעה שהי' שפוי שליח ג"כ על הנתינה וע"כ אם נשתטה אח"כ כיון שלא עשאו שליח מקודם על הנתינה ואיננו לפ"ז בר גירושין כעת לגרש אפי' בגט שנכתב בשעה שהי' שפוי, שאיננו ראוי עכשיו לגרש לא ע"י עצמו ולא ע"י שליחו שעכשיו איננו ראוי למנות שליח שהוא שוטה וכיון שאינו ראוי לגרש שוב משום זה חשוב לאו בר גירושין והגט שנכתב אז אף שעשאו מקודם שליח על הכתיבה אינו כלום משום דהוי שלא לשמה כמש"נ, אבל בשעשה מקודם שליח ג"כ על הנתינה א"כ שוב הוי בר גירושין כיון שהשליח עומד במקומו ויכול לגרש גם בשעה שהוא שוטה כיון שנתמנה בשעה שהי' הבעל שפוי א"כ שוב הוי בר גירושין וממילא גם הכתיבה הוי לשמה כיון דהוי בר גירושין כעת ע"י שליח, ומה שכ' הרשב"א בשם התוס' דלא בעינן אלא שיהי' שפוי בשעת כתיבה הוא במקום שלא מינה אותו מקודם שליח על הנתינה ג"כ אז הכתיבה הוי שלא לשמה, ונפק"מ דאפי' אחר שישתפה ג"כ אינו ראוי לגרש בגט זה, אבל אם כבר מנה שליח על הנתינה דיש לו שליח על הגירושין שוב גם הכתיבה כשרה והוי לשמה: אמנם לכאורה ז"א שא"כ איך אמר רי"ו (ע ע"ב) במי שאמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס שאין כותבין אלא לכשישתפה, והא ע"כ האי כתבו גט לאשתי דקאמר הוא בשעשה שליח על הנתינה ג"כ או משום שאמר בהדיא תנו וכתבו לאו דוקא או דכתבו ותנו קאמר כמו שכ' הרשב"א בתשו' שהבאתי לעיל דאל"כ איך אמר ר"ל כותבין ונותנין היך נותנין והא לא עשה שליח על הנתינה וע"כ בשעשאו שליח גם על הנתינה, וא"כ הדר קשה איך אמר רי"ו שאין כותבין אלא לכשישתפה משום דדמי לשוטה והא בכה"ג שעשה שליח מקודם על הנתינה ג"כ שוב הוי גם הכתיבה כשרה משום דהוי לשמה דחשוב בר גירושין כיון דמינה מקודם שליח על הנתינה, וכאמור: מיהו בזה יש לומר לפמש"כ לעיל דבאומר כתבו במקום שאין כוונתו לצחק אפשר לומר אף אם נאמר דכתבו לאו תנו קאמר מ"מ נותנין משום זכות כל שאין כוונתו לצחק, ולפ"ז יש לומר בההוא שאמר כתבו ואחזו קורדייקוס לפמש"כ הרשב"א בתשו' דמיירי שאמר כתבו ומיד אחזו קורדייקוס א"כ כיון שמיד אחזו קורדייקוס שוב אין ראי' ממה שלא אמר תנו דכוונתו לצחק דמה שלא אמר תנו הוא משום שהחל החולי לבעתו וע"כ לא סיים ותנו, ואף שאין לנו ראי' דמה שאמר כתבו כוונתו ותנו ג"כ משום שבשעה שאמר כתבו בריא הי' ולא היתה כוונתו לכלול באמירת כתבו ג"כ תנו מ"מ אין לנו לומר להיפך שכוונתו לצחק הי' כיון שמה שלא סיים תנו הוא משום שאחזו קורדייקוס, ולפ"ז א"ש מה דאמר ר"ל כותבין ונותנין כיון דר"ל מדמהו לישן ולא הוי שוטה ובר מיעבד שליח הוא א"כ אף דלא אמר תנו ולא עשאו שליח על הנתינה ג"כ מקודם מ"מ זכין לו לאדם שלב"פ ואנו נעשין שלוחין כעת על הנתינה, אבל רי"ו דס"ל דדמי לשוטה א"כ שוב אי אפשר לנו להעשות כעת שלוחיו על הנתינה כיון דשוטה הוא ולאו בר מיעבד שליח הוא, ומקודם בשעה שהי' שפוי לא מינה שליח כיון דמה שאמר כתבו לאו ותנו קאמר א"כ אי אפשר לנו להעשות כעת שליח על הנתינה מצד זכות דשוטה הוא ולאו בר אשוויי שליח הוא, וממילא כיון שאינו ראוי כעת לגירושין לא ע"י עצמו ולא ע"י שלוחו שוב הוי גם הכתיבה שלא לשמה כיון שהבעל איננו ראוי לגירושין ושפיר קאמר רי"ו שאין כותבין משום דהוי שלא לשמה: אבל באמת ז"א דמקשה התם לרי"ו מהא דשחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, וכתבו התוס' לפרש קושית הש"ס משום דהא פשיטא דבשעה שאמר כתבו אכתי דעתי' צילותא היא ולא דמי לאחזו קורדייקוס אבל קודם שיכתוב וינתן יתחלש ויתקלקל ועל שעת נתינה (או כתיבה לדעת הסוברים דרק לכתיבה צריך צילותא) נראה לו לדמות לאחזו קורדייקוס וקשה לרי"ו דאמר אין כותבין ונותנין עד שישתפה יעו"ש ודבריהם מוכרחים בביאור קושית הש"ס, ולפי דברינו דטעמא דרי"ו הוא משום שלא נעשה שליח מקודם על הנתינה בשעה שהי' שפוי א"כ מאי מקשה משחט בו שנים והא התם שאמר כתבו כוונתו ג"כ תנו דהוי מסוכן ובמסוכן כתבו ותנו קאמר כמש"כ לעיל ביישוב קושית התוס' דב"ב ולא משום זכות לבדה, וא"כ נעשה שליח מקודם על הנתינה ג"כ וא"כ שפיר כותבין ונותנין אף שנתקלקל אח"כ כיון שנעשה שליח על הנתינה שוב הוי הכתיבה ג"כ כשרה שבר גירושין הוא:

לזה נראה עוד בטעם התוס' הסוברים כנ"ל, דהנה למעלה תמהני טובא וכנגע נראה לנו בדבריהם כאלו אזלו בתר איפכא שהרי הסברא מחייבת שיותר יהא צריך להיות שפוי בדעת בשעת נתינה כיון שצריך שליחות ואם אינו בר דעת לאו בר מיעבד שליח הוא ושליחות הנתינה בטלה, משא"כ בכתיבה שא"צ שליחות לדעת הרבה פוסקים, וכעת ראיתי שנהפוך הוא והיא הנותנת שמה שא"צ שליחות בכתיבה גורמת שצריך שיהא בר דעת בשעת כתיבה, והיא היא באמת דעת הסוברים שס"ל שצריך דעתי' צילותא בכתיבה ולא בנתינה הוא משום שא"צ שליחות בכתיבה וטעמא דמילתא דדוקא בנתינה שצריך שליחות ומועלת שליחות שהתורה אמרה ושלחה מלמד שהאיש עושה שליח (קדושין מא.) וע"כ כיון שצריך שליחות הרי נתפסת בזה ג"כ תורת שליחות והרי השליח עומד במקומו דשליחות מילתא אלימתא וכל שעשה שליח אף אם אח"כ מתחרט הוא בלבו על השליחות ואיננו רוצה שיהא עוד שליח מ"מ אין השליחות מתבטלת כל זמן שאין הוא מבטל השליחות בפירוש וגם אם גלה דעתו לבטל השליחות קימ"ל גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא (גיטין לד.) ויעוי' עוד תוס' שם (לב. סוד"ה מהו) וגם בביטל בפי' נחלקו רי"ו ור"ל (קדושין נט ע"ב) אם אתי דבור ומבטל דבור, אלמא מכ"ז שאין השליחות מתבטלת כ"ז שלא ביטלה בפירוש, ואין הטעם הא דהשליחות מתקיימת כ"ז שלא בטלה הוא משום דעדיין דעתו מסכמת להשליחות ורוצה הוא בכ"ע ובכ"ש בשליחותו, שהרי גם אם גלה דעתו לבטל השליחות אין היא מתבטלת אף דודאי אין דעתו מסכמת עוד להשליחות, א"ו שהשליחות ממילא מתקיימת כ"ז שלא בטלה ומשעת מינוי השליחות ואילך א"צ קיום בפועל והסכמה מדעתו להשליחות, וע"כ זהו טעם האומרים שכל שמנה שליח בשעה שהי' שפוי בדעת השליחות מתקיימת אף לאחר שנעשה שוטה אף שמשעה שנעשה שוטה שוב אין כאן דעת כלל שתהא מסכמת מכאן ואילך למעשה השליחות ואין כאן הסכמה כלל מ"מ כיון שיש בזה תורת שליחות והשליח עומד במקום המשלח שוב אין צריך דעת המשלח והסכמתו משום שכבר נמסרה לשליח והוא עומד במקומו כ"ז שלא הי' ביטול בפירוש להשליחות, וכל זה בנתינה שיש בה תורת שליחות אבל בכתיבה הוא להיפך כיון שא"צ שליחות דס"ל וכתב אסופר קאי שוב אין נתפס בו גם תורת שליחות, וכיון שמ"מ צריך דעת הבעל שעי"ז הוא נכתב לשמה בזה אין על הכתיבה חלה תורת שליחות כדי שיהא צריך ביטול להשליחות בפירוש שמתחלה אין כאן שליחות, ובזה ממילא צריך למעשה הכתיבה דעת מסכמת של הבעל וכל שאין כאן דעת בעל מסכמת אין הכתיבה לשמה, ובכתיבה גם אם גלה דעתו שאינו רוצה ממילא הכתיבה אינו כלום אף אם לא ביטל בפירוש משום שצריך הסכמתו וכל שאינו רוצה שוב אין כאן הסכמה וממילא אין הכתיבה כלום, וע"כ בכתיבה צריך הסכמת דעתו לכל משך זמן הכתיבה ומה שנעשה שליח מקודם לא מעלה ולא מורדת שאין כאן תורת שליחות, ומה דמהני שליחותו קודם הכתיבה לכל משך זמן הכתיבה וא"צ בכל עת לומר שמסכים הוא להכתיבה הוא משום שמעמידין אותו על חזקתו שאינו מתחרט ודעתו מסכמת להכתיבה, כללו של דבר דבנתינה שנתפסת בתורת שליחות צריך ביטול בפי' למעשה השליחות וכ"ז שלא בטלה היא ממילא מתקיימת אפי' בלא הסכמת דעת המשלח משא"כ בכתיבה הוא להיפך שצריך הסכמת דעת הבעל וכל שאין כאן הסכמה ממילא אינה מתקיימת אפי' אין כאן ביטול: [הערה - ונראה דזהו כוונת הרמב"ם ז"ל (פ"ט מה"ג הכ"ה) בנתיחד עמה אחר שאמר להם לכתוב ולחתום שאינו גט מכח ק"ו אם הגט שניתן לה לידה כשנתיחד עמה נפסל ק"ו לזה שלא נכתב, וכוונתו אם בנתינה שצריך ביטול בפירוש אמרינן מכח שנתיחד עמה הר"ז ביטול להגט אם בעל אח"כ מכש"כ בזה שעדיין לא נכתב שא"צ ביטול בפירוש ורק כל שאין כאן הסכמה ממילא אין הכתיבה כלום ולא הוי לשמה א"כ בנתיחד עמה ודאי הדבר ברור כל שנתיחד שאז אין דעתו והסכמתו למעשה הכתיבה וממילא אין הגט כלום, וניחא ג"כ מה דשם בניתן לה הוי רק הגט פסול לבד וכאן אינו גט כלל, והיינו משום דשם צריך ביטול לנתינת הגט וביחוד גרידא אין לנו ראי' שביטל בפירוש אפי' אם בעל, אבל כאן היחוד גרידא מעיד שדעתו והסכמתו כעת בשעת היחוד אין כאן למעשה הכתיבה וממילא הכתיבה אינה כלום. ויעוי' בהה"מ ולח"מ שם, ודוק בזה, אבל לא יתכן זה לדעת האחרונים בסי' קכ"א שהרמב"ם ס"ל שצריך שליחות בכתיבה, והבן. ע"כ]:

ולפ"ז היינו טעמא בנשתטה שלא מהני עוד שליחותו דמקודם, משום שכל שנשתטה שוב אין כאן במשך זמן הכתיבה דעת מסכמת, שבשעה שהוא שוטה אין דעתו כלום וממילא אין הכתיבה כלום משום שצריך דעת הבעל, ולא דמי לישן דבישן יש דעת בעצם וע"כ כיון שבשעה שהי' ער הי' מסכים להכתיבה וע"כ יש כאן דעת מסכמת גם כשהוא ישן כיון שבר דעת הוא בעצם משא"כ בשוטה והוא ברור:

ולפי דברינו דטעמא דלא מהני הכתיבה אף בשנעשה השליח ע"ז קודם שנשתטה הוא משום דליכא שליחות בכתיבה וא"כ לר"מ דס"ל ע"ח כרתי והכתיבה לא בעינן לשמה דאפי' מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר (גיטין כג.) ומה שצריך לשמה הוא בחתימה, לפ"ז נראה דבחתימה לר"מ לכו"ע צריך שליחות אפי' למ"ד לא בעינן שליחות בכתיבה לפמש"כ התוס' (שם כב ע"ב ד"ה והא) שהקשו אמאי חש"ו כשרין לכתוב את הגט הא לאו בני כריתות נינהו ותי' דלא שייך למיפסל משום דלאו בני כריתות במידי דל"ב שליחות ולא לשם עדות דמידי דשליחות הוא דאמרינן לקמן אין העבד נעשה שליח וכו' או חתימה לר"מ שהיא לשם עדות פריך לעיל בפ"ק גבי גיטין שחותמיהם עכו"ם הא לאו בני כריתות נינהו אבל כתיבה דלא לשם עדות ולא לשם שליחות אין לפסול משום לאו בני כריתות נינהו עכ"ל, ולכאורה צריך ביאור מאי נפק"מ בין ר"מ דס"ל וכתב הוא וחתם צריך ב"כ ולר"א דס"ל האי וכתב אכתיבה קאי א"צ ב"כ, ונ"ל דהיינו טעמא לפמש"כ בעל המאור ביבמות (לא ע"ב) דטעמא דבשטר ליכא מפי כתבם הוא משום שנעשה מדעת המתחייב ולא חשוב מפיהן ורק מפי עצמו והן רק נעשין שלוחין בדבר, ולפ"ז ממילא כיון דעיקר מאי דמהני עדותן הוא מכח שנעשין שלוחין להמתחייב ולא חשוב מפי כתבם רק מפי כתבו וממילא מי שאינו בתורת גיטין וקדושין שלא יוכל להעשות שליח בגירושין ממילא ליתא בתורת עדות בגט כיון דעיקר העדות הוא דמהני מכח שליחות, וכיון דלר"מ ע"ח כרתי והם הם עושין הגירושין א"כ בעינן שיהו בתורת שליחות זו דאלא"ה ליכא כאן עדות וליכא כריתות כנ"ל:

מעתה מה שמועלת החתימה של העדים הוא בתורת שליחות, וא"כ כיון שיש על החתימה תורת שליחות שוב העדים נעשין שלוחין על החתימה ונתפסת בזה תורת שליחות, וא"כ אם נשתטה אח"כ לר"מ מהני כתיבתן כיון שנעשין שלוחין על החתימה מקודם שוב הם עומדין במקומו וא"צ עוד דעת הבעל והסכמתו וכמו בנתינה, וא"כ זכינו לדין דלר"מ מהני הכתיבה ג"כ אף שנשתטה אח"כ היכי שנעשו מקודם שלוחין על הכתיבה ולא על הנתינה:

ובזה תתיישב לנו קושיא עצומה שנתעוררתי עליה ומצאתי אח"כ בחי' הרשב"א שהקשה כן בסוגיין (ע ע"ב) דמקשה משמואל דאמר שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הר"א יכתבו ויתנו ותניא ראוהו מגוייד או צלוב וכו' הר"א יכתבו ויתנו למה ליה להביא הא דשמואל ליקשי ליה מגופא דברייתא דקתני ראוהו מגוייד או צלוב ומאי צורך להא דשמואל כיהודא ועוד לקרא ויעוי' בחידושיו מה שדחק בזה: ולפי האמור יש לנו לומר דמברייתא גופא לא סגי ליה להש"ס להקשות משום שאפשר להעמיד הברייתא כר"מ דס"ל ע"ח כרתי וע"כ הוא נעשה שליח גם לאחר שנשתטה אם מנוהו מקודם משום דלר"מ יש בזה תורת שליחות וכנ"ל, וע"כ מייתי משמואל ושמואל ס"ל להדיא לקמן (פו ע"ב) כר"א דעדי מסירה כרתי ואעפ"כ אומר דיכתבו ויתנו הרי דכותבין ונותנין אף למ"ד עדי מסירה כרתי דבעינן כתיבה לשמה ולא חתימה ושפיר הוצרך להביא להא דשמואל וזה כפתור ופרח ת"ל:

ועוד הרווחנו בזה ליישב דעת הסוברים הנ"ל דס"ל לחלק בין כתיבה לנתינה ממה שהי' קשה לי לדבריהם מסוגיא דלעיל (יג ע"ב) ר"ז לא אמר כר"פ לא מיתוקמא מתניתין בשכ"מ מדקתני האומר תנו גט לאשתי וכו' לא יתנו לאח"מ טעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנין ושכ"מ אע"ג דלא אמר תנו נותנין, ופרש"י דהדיוק הוא מדלא קתני האומר כתבו גט לאשתי לא יתנו לאח"מ ש"מ דאי אמר הכי אפי' מחיים לא יהבינן ואי בשכ"מ אע"ג דלא אמר תנו אלא כתבו נותנין כר"ש שזורי, והנה התוס' לעיל (שם ע"א) ד"ה לא יתנו כתבו וז"ל "וקמ"ל דאין גט לאח"מ דאע"ג דבהדיא תנן בפ' מש"א שאין גט לאח"מ הכא איצטריך לאשמעינן דאע"ג שמינה המגרש בחייו השליח לא חשוב להיות כמותו אחר מותו כאלו הוא עצמו קיים אלא חשוב גט לאחר מיתה וכו"' יעו"ש, והשתא אם נאמר לחלק דבנתינה א"צ באמת שיהא בר רעת בשעת נתינה כיון שהשליח קם תחתיו ועומד במקומו ורק בכתיבה צריך, א"כ מאי רייק הש"ס אמאי לא תני כתבו גט לאשתי לא יתנו לאח"מ דילמא משו"ה תני תנו לאשמעינן דאין גט לאח"מ אף בנתינה דמכתבו אין ראי' דאפשר דיש גט לאח"מ היכי שמינה השליח בחייו, והא דלא מהני בכתבו לא מטעם שאין גט לאח"מ רק דבשעת כתיבה בעינן שיהא המגרש שפוי בדעת אפי' אם חי ומכש"כ דלא מהני באם מת, אבל בתנו שא"צ שיהא הבעל בר דעת בשעת נתינה אפשר שמהני גם לאח"מ וע"כ צריך להשמיענו דגם בנתינה כיון שמת לא מהני ומאי פריך, א"ו מוכח מכאן שאין לחלק בין כתיבה לנתינה כלל ואי צריך שיהא הבעל שפוי בדעת בשעת כתיבה צריך ג"כ בשעת נתינה בלי שום הבדל וחילוק כלל וזו קושיא עצומה לדברי הסוברים כנ"ל:

והנה רציתי לתרץ לפמש"כ לעיל בטעם הסוברים לחלק בין כתיבה לנתינה הוא משום דכתיבה בעינן לשם גירושין ונתינה לא בעינן לשמה א"כ אפשר דר"ז דדייק מדלא תני כתבו ס"ל כר' ירמיה בגיטין (פו ע"ב) דבעינן בנתינה נמי לשמה וא"כ שוב אין לחלק בין כתיבה לנתינה, אבל לפי שיטת אביי שם דס"ל דלא בעינן נתינה לשמה א"צ שיהא שפוי בדעת בשעת נתינה ואנן קימ"ל כאביי:

אמנם כ"ז אינו שוה לי ואין בזה כדי להעלות ארוכה, דאכתי מה דייק ר"ז, הא מה דס"ל לר"י דבעינן נמי נתינה לשמה אין זה אלא לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי אבל לר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי נתינה לשמה ל"ב כמבואר שם דמה"ט מוקי מתניתין דשנים שנתערבו כר"מ, וא"כ מאי קשיא ליה לר"ז דילמא משנתינו כר"מ דע"ח כרתי וכסתמא דסו"פ הזורק, ומאי הוצרך ר"א שם דדחי לומר הא מני רבנן היא ואמאי ל"א הא מני ר"מ היא, ובפרט לפי דברי התוס' (שם ע"א) ד"ה האומר שכתבו דאם גרסינן גט זה אתי מתניתין כר"מ א"כ בלא"ה מתניתין כר"מ היא ולר"מ יש לחלק בין כתיבה לנתינה דחתימה לשמה בעי ונתינה לא בעי, א"ו מוכח מכאן שאין לחלק כלל בין כתיבה לנתינה וכדעת הסוברים שאף בנתינה צריך שיהא הבעל שפוי בשעת נתינה: אולם לפ"מ שהעלינו לעיל בטעם שני לשבח לחלק בין כתיבה לנתינה, דלר"מ כיון דע"ח כרתי נתפסת גם על הכתיבה וחתימה תורת שליחות א"כ לק"מ דאדרבה כיון דמתניתין ר"מ היא שוב אין לחלק בין כתיבה לנתינה ולהיפך דלכתיבה ג"כ א"צ לר"מ שיהא הבעל שפוי בדעת בשעת כתיבה, וא"כ א"ש דיוק ר"ז דכתבו ג"כ הוי אשמעינן דאין גט לאח"מ דשפוי בדעת ל"ב גם בשעת כתיבה, א"כ הא דלא מהני ולא יתנו לאח"מ הוא רק מטעם שאין גט לאח"מ והוא נכון לענ"ד:

זאת תורת העולה מתוך דברינו הנ"ל דטעם הסוברים הנ"ל דבכתיבה לא מהני השליחות דמקודם הוא מכח שני הטעמים הנ"ל, חדא משום דבעינן לשם גירושין וכל שהבעל הוא שוטה ואינו ראוי לגירושין שוב הוי הכתיבה שלא לשמה, וזה הטעם יספיק רק באם עשאו שליח על הכתיבה לבד ולא על הנתינה שאז חשוב הבעל לאו בר גירושין כיון שנשתטה ולא עשה שליח מקודם על הנתינה, וטעם השני משום שאין נתפסת תורת שליחות על הכתיבה וע"כ בשוטה שאין דעתו כלום לא חשובה הכתיבה לשמה כיון שאין כאן הסכמת הבעל ודעתו ולפ"ז גם אם נעשה שליח מקודם על הנתינה ג"כ לא מהני ושני הטעמים נכונים המה לענ"ד:

והנה הרשב"א ז"ל בחדושיו לגיטין שם הקשה ע"ד הסוברים שא"צ שיהא הבעל בר דעת בשעת נתינה מדברי הירושלמי (ר"פ משא"ח ה"א) דמייתי התם מחלוקת רי"ו ור"ל באחזו קורדייקוס וז"ל, נתן לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר תפלוגתא דרי"ו ור"ל זרק לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר תפלוגתא דרי"ו ור"ל עכ"ל. הרי מבואר מלשון הירושלמי דלמ"ד אין כותבין ונותנין צריך שיהא הבעל בר דעת בשעת חלות הגט. אפי' אם נתן לה מקודם בשעה שהי' שפוי מ"מ כיון שבשעת חלות הגט אינו בר דעת אין הגט כלום, והרי מוכח שצריך שיהא הבעל בר דעת בשעת חלות הגט, וא"כ אפי' עשאו שליח מקודם בשעה שהי' שפוי מ"מ הא הבעל הוא שוטה בשעת חלות הגט ולא מהני כמו בנתן לה הבעל עצמו בשעה שהי' שפוי ואעפ"כ לא חלו הגירושין אם הי' שוטה בשעת חלות הגט, וזה סתירה מפורשת לדעת הסוברים הנ"ל:

אבל לפמש"כ בטעמא דהנך סוברים לחלק בין כתיבה לנתינה הוא משום דכתיבה צריך לשמה ואם הבעל שוטה כעת ואינו ראוי לגירושין ע"כ הוי הכתיבה שלא לשם גירושין משא"כ בנתינה שא"צ לשמה, ולפ"ז י"ל דהירושלמי קאי בשיטת ר' ירמי' (בגיטין פו ע"ב) שמצריך נתינה לשמה, וע"כ ס"ל להירושלמי אם הבעל הוא שוטה בשעת חלות הגט ואינו ראוי לגירושין הוי שלא לשמה ולא הוי נתינה ושפיר קאמר הירושלמי למ"ד אין כותבין ונותנין שצריך שתהא חלות הגט בשעה שהוא שפוי משא"כ לדידן דקימ"ל כאביי (שם) דלא בעינן נתינה לשמה ושפיר א"צ שיהא הבעל שפוי בדעת בשעת חלות הגירושין וכמו שנתבאר:

וזה לענ"ד טעם ר"א בשם ר' אבין שם בירושלמי דבעי התם תרם את כריו ואמר לא תהא תרומה אלא למחר תפלוגתא דרי"ו ור"ל יעו"ש ובשירי קרבן הקשה מאי מספקא ליה מהיכי תיתא לן לחלק בין גט לתרומה ויעו"ש שנדחק בזה ואין בחלוקו שום טעם, ולפי האמור היינו דבעי ר"א משום דמספקא ליה דאפשר דוקא בגט אמרינן דלא הוי הנתינה כלום משום דבעי לשמה אבל בתרומה שא"צ לשמה אפשר שהתרומה חלה אפי' אם התורם בשעת חלות התרומה לא בר דעת הוא שא"צ שיהא הבעל הכרי ראוי לתרום בשעת חלות התרומה, וזהו דבעי ר"א בשם ר"א בטעמו של מ"ד אין כותבין ונותנין אם זה משום דהוי שלא לשמה ואין זה אלא בגט, או בכ"ד צריך שיהא בר דעת בשעת חלותו: ואף שר"א בשם ר"א בירושלמי מספק"ל בטעמו דמ"ד אין כותבין ונותנין וס"ל דאפשר דגם במקום שא"צ לשמה ג"כ צריך שיהא העושה בר דעת בשעת חלות הדבר, מ"מ ס"ל להסוברים בפשיטות דכיון שא"צ לשמה א"צ שיהא הבעל בר דעת בשעת חלות הגירושין ויצא להם דבר זה מסוגיית הגמ' דב"ב (קלז.) הדר ביה אביי מההיא וכו' דתנן זה גיטך מחולי זה זה גיטך לאח"מ לא אמר כלום וכ' הרשב"ם מיהו שמעינן מינה דלאחר גמר מיתה קמגרש וה"ה למתנתו דאי עם גמר מיתה א"כ הוי גט ואמאי קתני לא אמר כלום, ואם איתא דכל שאינו בר דעת בשעת חלות הגט אין הגט כלום א"כ אפי' עם גמר מיתה ג"כ לא חל הגט הא בשעת גמר מיתה כבר איננו בר דעת, ואפי' למ"ד גוסס גיטו גט מ"מ בשעת גמר מיתה ודאי אינו בר דעת כמו שאמרו בירושלמי כאן ואפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת קודם מיתתו ואעפ"כ אמרינן דעם גמר מיתה חל הגט וא"כ מוכח שא"צ שיהא בר דעת בשעת חלות הגט ושפיר קאמר הגמ' כאן הדר ביה אביי דאביי לשיטתיה דס"ל דלא בעינן נתינה לשמה (גיטין פו ע"ב) ע"כ שפיר חל הגט אפי' בשעה שאינו בר דעת והכי קימ"ל משא"כ הירושלמי דמספקא ליה קאי בשיטת ר' ירמי' וז"נ לענ"ד:

ועיי' בקצוה"ח (סי' ר"נ) שהקשה מסוגיא זו דב"ב הנ"ל לדעת רש"י ור"ח דגוסס לאו בר דעת, ובאמת הקושיא לכו"ע דבשעת גמר מיתה לד"ה לא הוי בר דעת, ויעוי' בספר מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה הט"ז שג"כ עמד בזה ותי' דלא קשה מסוגיא דב"ב (קכז ע"ב) מנכסים שנפלו כשהוא גוסס יעו"ש מה שמחלק בזה, וחילוקו נכון, ואכ"מ להאריך בזה:

עלה בידינו לבאר וליישב דעת הסוברים שא"צ דעתא צילותא בשעת נתינה, ולפי דבריהם בעובדא דידן יש להכשיר הגט אף אם הבעל לא הי' שפוי בדעת בשעת נתינה וכמו שנתבאר:

ד:

מעתה נשובה ליתר השיטות שנאמרו בהלכה זו וראשון תחלה נבאר שיטת הרמב"ם ז"ל פ"ב מה"ג שכתב וז"ל (הט"ו) "אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכו' ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הר"ז פסול", ומדכתב "פסול" ולא כתב "בטל" מזה החליטו כל רבותינו האחרונים ז"ל ותפסו בפשיטות שדעת הרמב"ם ז"ל שהגט אינו פסול אלא מדרבנן ומדאורייתא הגט כשר כפי הכלל שהניח לנו הרמב"ם ז"ל (שם ה"ז) שכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים, והטעם ע"כ הא דמדאורייתא הגט כשר הוא משום דכיון שמינה שליח בעודנו הי' שפוי בדעת הרי השליח עומד במקומו לכ"ד ולא נתבטלה שליחותו, ורק רבנן פסלו משום שלא יאמרו שוטה בר גירושין הוא כמש"כ הפר"ח (בסי' קכ"א) יעי"ש שהאריך בזה: והנה ממילא נשמע מזה שהר"מ ז"ל אינו מחלק בין כתיבה לנתינה שהרי כתב שגם אם כתבוהו בשעת שהי' שוטה ג"כ אין הגט פסול אלא מדרבנן, וע"כ ס"ל שמועלת שליחותו שנעשה בשעה שהי' שפוי גם על הכתיבה, ולא ס"ל הני סברות שכ' למעלה בשיטת הסוברים לחלק בין כתיבה לנתינה והר"מ ס"ל דמדאורייתא גם לכתיבה כשר, וע"כ נאמר בטעמו דס"ל כמ"ש לעיל דיש שליחות בכתיבה וע"כ נתפסת תורת שליחות בכתיבה, [הערה - וכן היא באמת דעת הרמב"ם שצריך שליחות בכתיבה כמו שכתבו האחרונים באה"ע (סי' קכ"ג). ע"כ], וע"כ שפיר השליח עומד במקומו דבר תורה, וגם מצד שאינו ראוי לגירושין ואינו לשמה ג"כ ליתא כיון דמיירי שעשאו שליח על הנתינה ג"כ א"כ כבר ראוי לגירושין ע"י השליח שעומד במקומו וא"כ ממילא גם הכתיבה כשרה משום דהוי לשמה, וע"כ לדידיה זה שהגט פסול הוא רק מדבריהם שלא יאמרו שוטה בר גירושין הוא אבל מדאורייתא הגט כשר כיון שנעשה שליח מקודם על הכתיבה ועל הנתינה שפיר השליחות מתקיימת על שניהם אף בשעת שטותו וממילא הוי גם הכתיבה לשם גירושין וכמש"נ:

ולפ"ז ממילא מוכח דלדעת הרמב"ם ז"ל גם בהי' שפוי בשעת כתיבה ונשתטה בשעת נתינה ג"כ הגט פסול מיהא מדרבנן כיון דס"ל דמדאורייתא הוא כשר גם בכתיבה וע"כ משום דס"ל דיש תורת שליחות בכתיבה והוי ג"כ לשמה ולשם גירושין ורק רבנן גזרו משום שלא יאמרו וכו' וא"כ לדידיה אין סברא לחלק בין כתיבה לנתינה וגם אם הי' שפוי בשעת כתיבה ונשתטה בשעת נתינה ג"כ אין נותנין מדבריהם משום שלא יאמרו וכו':

ונראה שיצא לו להרמב"ם ז"ל דין זה שאין השליחות מתבטלת בהשתטות המשלח מירושלמי שהבאתי לעיל דקאמר נתן לה גיטה ואמר לה לא יהא גט אלא למחר (תפלוגתא דרי"ו ור"ל) ואחזו קורדייקוס תפלוגתא דרי"ו ור"ל ואם נאמר דטעם הא דאין כותבין ונותנין הוא משום שבטלה השליחות בשטות המשלח א"כ איך קאמר הירושלמי דלמ"ד אין כותבין ונותנין הכ"נ בנתן לה גיטה שאין הגט חל בשעה שאחזו קורדייקוס ומאי ראי' הוא זה, דשם הטעם משום שנתבטלה השליחות של המשלח בשעה שאחזו קורדייקוס כיון שאינו ראוי לגרש שוב גם שליח לא מצי משוי כמו שכ' הפנ"י או משום דכיון שהוא שוטה אינו יכול לעשות שליח אפי' נתמנה מקודם (דשוטה לאו בר שליחות הוא) שאין שליחות לשוטה, אבל היכא שאין כאן שליחות שם באמת א"צ שיהא הבעל ראוי לגרש בשעת חלות הגט ומנלן ללמוד מזה שאם נתן לה הוא עצמו גיטה ואמר שיהא הגט למחר ואחזו קורדייקוס שאין הגט חל משום שהבעל לאו בר גירושין הוא בשעת חלות הגט. א"ו שהירושלמי ס"ל דשליחות המשלח באמת לא בטלה כלל בשטות המשלח דכיון שנעשה שליח מקודם השליח במקומו עומד ועושה שליחותו, והא דקאמר במי שאחזו קורדייקוס שאין כותבין ונותנין הוא מטעם דס"ל שצריך שיהא הבעל בר גירושין בשעת חלות הגט ולא משום שנתבטלה השליחות וע"כ שפיר קאמר באומר לא יהא גט אלא למחר ואחזו קורדייקוס דלמ"ד אין כותבין ונותנין אין הגט חל, וס"ל להירושלמי כמו שכתבתי לעיל בטעמו דכיון דבעינן נתינה לשמה צריך שיהא הבעל בר גירושין בשעת חלות הגט וכמו שנת':

וא"כ כיון שמוכח מירושלמי שאין השליחות מתבטלת בשטות המשלח א"כ לדידן נמי הכי אף בתלמודן שמביא מחלוקת רי"ו ור"ל, שלפי גמרא שלנו אי אפשר לפרש מחלוקת רי"ו ור"ל שאין הגט חל מצד שאין הבעל ראוי לגירושין דהא כבר הוכחנו לעיל מגמ' ב"ב (קלז.) שא"צ שיהא הבעל בר דעת בשעת חלות הגט, וא"כ ע"כ מחלוקת רי"ו ור"ל מתפרשת בביטול שליחות בשטות המשלח ולא משום שצריך בר דעת בשעת חלות הגט, מ"מ אפושי פלוגתא לא מפשינן וכיון שמוכח מירושלמי שאין השליחות מתבטלת בשטות המשלח ע"כ גם תלמודן הכי ס"ל ומה שאין כותבין ונותנין הוא רק מדרבנן שלא יאמרו שוטה בר גירושין הוא, אלא שהירושלמי מפרש לה משום שצריך שיהא הבעל בר דעת בשעת חלות הגט והיינו משום דבעי נתינה לשמה אבל תלמודן דלא ס"ל הכי דבעי נתינה לשמה הא דאין כותבין ונותנין הוא רק מדרבנן שלא יאמרו וכו': ונראה עוד דמקור מקומו טהור של הרמב"ם ז"ל שאין השליחות בטלה כשנעשה דעת המשלח מטורפת הוא משום דאזיל לטעמיה כפי שנראה מדבריו בפ"א מה' ערכין, שבהלכה י"ג (שם) כתב דין הגוסס והיוצא ליהרג שאין להם דמים ולא ערך ובה' י"ד כתב רק דין היוצא ליהרג שהעריך אחרים ושבק לגוסס דקאי גם ביה נראה מזה דס"ל דגוסס אינו יכול להעריך משום שאינו בר דעת, או משום דחשוב כמת, וכדעת רבים מהפוסקים דס"ל דהגוסס אין בדבריו כלום דאין מתנתו מתנה ואין גיטו גט, ויעוי' במל"מ ובלח"מ שהוכיחו מכאן שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל:

ויש לנו ראיות מוכיחות לדעת רבינו והעומדים בשיטתו דגוסס לאו בר דעת הוא מירושלמי גיטין הנ"ל דמקשה התם ממילתיה דרי"ו דס"ל הפריש קרבן ונשתטה נדחית חטאתו אהא דס"ל לרי"ו הגוסס זורקין עליו מדם חטאתו ודם אשמו, ומשום זה מחליף שם הירושלמי שיטתו יעו"ש, הרי דהירושלמי משוה דין גוסס לדין שוטה, ועי' בשי"ק שהעיר בזה ובאמת מכאן ראי' ברורה דגוסס לאו בר דעת הוא:

ובפסחים (צח.) רב שרביא אמר לעולם דמית לאחר חצות וכגון שהי' אביו גוסס בחצות יעו"ש וברש"י, ומזה משמע ג"כ דגוסס לאו בר הקרבת קרבן הוא ע"כ לא חשוב הפסח דחוי ולא קבעתו חצות, דאם נאמר דבר הקרבת קרבן הוא אמאי לא קבעתו חצות, ואין לומר משום גוסס אינו ראוי לאכול כזית וע"כ הוי כחולה או זקן שאין יכולים לאכול כזית, א"כ למה נקט גוסס הול"ל כגון שהי' אביו חולה א"ו דעיקר הטעם הוא משום דגוסס לאו בר הקרבת קרבן הוא שאינו בר דעת ובפסח בעינן דעת בעלים ושיהו בני דעת כדאיתא בנדרים (לו.) יעו"ש וע"כ נקט גוסס אפי' למ"ד דלא בעינן גברא ראוי לאכילה יעו"ש פסחים (עח ע"ב) וברש"י שם ד"ה ור"נ היא: ובזה נבין דרכו של רבינו הרמב"ם ז"ל שבפ"ו מה' גירושין (הכ"ח) במביא גט ממדינת הים כתב החילוק בין חולה לגוסס דגוסס אין נותנין לה בחזקת שהוא קיים, ובפ"ט מה' תרומות (ה"ג) לענין בת ישראל לכהן כתב שאם הי' בעלה גוסס כשהניחה אותו אינה אוכלת בתרומה, אבל לענין הקרבת חטאתו בחזקת שהוא קיים בפ"ד מה' פסולי המוקדשין (הי"ד) לא הביא רבינו החילוק שבין חולה לגוסס וכבר עמדו בזה הלח"מ (פ"ו מה"ג) והמל"מ (בפ"ד מה' פה"מ הנ"ל) ונשארו בצ"ע: אכן לפ"מ שנתבאר שדעת הרמב"ם ז"ל שגוסס לאו בר דעת הוא מיושב בפשיטות מה שלא הביא בשולח חטאתו ממדה"י דבגוסס אין מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים, דבהניחו גוסס בלא"ה אין מקריבין אף אם קיים הוא משום שאינו בר דעת ובחטאת בעינן שיהא בר דעת בשעת הקרבתו דבהפריש קרבן ונשתטה נדחית חטאתו כדאיתא בזבחים (יב ע"ב) וכמ"ש בירושלמי שהבאתי דלרי"ו אין זורקין עליו מדם חטאתו ודם אשמו: והא דאיתא ריש מס' שמחות דהגוסס הוא כחי לכל דבריו וזורקין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו אין קושיא מכאן לדעת רבינו ולהפוסקים דס"ל דהגוסס לאו בר דעת הוא ואיך מקריבים עליו חטאת ואשם משום שיש לפרש דהאי חטאת ואשם היינו חטאת ואשם מצורע דמחוסרי כפרה א"צ דעת כדאיתא בנדרים שהבאתי והכי משני בנדרים שם למ"ד כהני שלוחי דידן נינהו אמאי מקריב עליו דם חטאתו ודם אשמו, דהיינו דם חטאת מצורע ודם אשם מצורע, והירושלמי דלא משני התם על קושיתו דרי"ו על רי"ו דהא דקאמר רי"ו דגוסס זורקין עליו מדם חטאתו ואשמו, דהיינו דם חטאת ואשם מצורע, משום דהירושלמי ס"ל כר"ש בר אביי בבבלי נדרים שם דסתם חטאת ואשם משמע דבכל חטאת ואשם קאי ואפי' בחטאת חלב כמ"ש הר"ן שם, ומה שלא הביא הרמב"ם ז"ל החילוק בין חולה לגוסס בחטאת ואשם דמחוסרי כפרה היינו משום דבגמ' גיטין (כח ע"ב) מוקמינן הא דשולח חטאתו בחטאת העוף דבשאר חטאת בעי סמיכה וא"כ בחטאת ואשם מצורע שצריך סמיכה בלא"ה אי אפשר להקריב, ואף שאפשר בקרבן נשים מ"מ הרמב"ם ז"ל לא הביא החילוק משום דמיירי בכל חטאת ואשם ואם הי' מביא חילוק זה הי"ל להאריך ולבאר חילוקי הדינין בין חטאת לחטאת ואין דרכו של רבינו להביא דבר שלא נתבאר בגמ' וסמך עצמו על המעיין:

[הערה - שוב ראיתי שדברי הרמב"ם ז"ל נכונים ונחמדים גם בלא זה בהקדם קו' התוס' גיטין (כח ע"ב) ד"ה אבל חטאת העוף לא ליעול חולין בעזרה הא חטאת העוף באה גם הספק ויעו"ש שנדחקו בזה, ואני אומר שמכח קו' זו הוכיח רבינו דינו פי"א מה' שגגות ד"ב שזה שחטאת העוף באה על הספק אינו אלא בשל מחו"כ אבל מי שאינו מחו"כ אינו מביא חהע"ו מספק, ולפ"ז מיושב היטב קושי' התוס' דהא דמוקמינן הכא משנתינו בחטהע"ו היינו בשאינו של מחו"כ שזו אינה באה מספק ע"כ צריך להשמיענו שגם בזה מעמידים בחזקת שהוא קיים ול"א לא ליעול חולין בעזרה, אבל בחטהע"ו של מחו"כ בזה לא מיירי מתניתין שבזה גם אם ספק הוא היו ג"כ מקריבין כקו' התוס', מעתה א"ש הכל דכיון דבחטה"ע דבעלמא ולא של מחו"כ עסקינן הא בזה הא באמת צריך דעת כמו כל חטאות וא"כ בגוסס בלא"ה אין מקריבין אף שהוא קיים משום שאינו בן דעת וכאמור, וזה ברור ונכון. ע"כ]:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה